הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 27076-06-18

מספר בקשה:6
בפני
כבוד ה שופט אחסאן כנעאן

מבקשים

1. עיריית חיפה

ע"י עוה"ד אליהו מלך ואח'

2. מלגם בע"מ

ע"י עוה"ד לבונטין

נגד

משיבים

עו"ד כוהיילה ח'ורי עאסי

ע"י עוה"ד אבו אל ניל

החלטה

לפני בקשה לסילוק התביעה על הסף.

מהות התביעה

1. התביעה המונחת לפני היא תביעה שהוגשה כנגד רשות מקומית וחברת גביה הפועלת מטעמה. התביעה הוכתרה כ- "תביעה לביטול חיובי יתר בארנונה והחזר תשלומי ארנונה ששולמו". נטען כי המשיבה שוכרת משרד בבניין הנמצא ברחוב הרצל בחיפה. בפתח התביעה נטען כי עניינה של התביעה היא בהליכי גביה ועיקולים שנקטה העיריה מבלי לתת למשיבה הזדמנות להגיע להסדרי פשרה לתיקון או תשלום חיובי ארנונה מופרזים ובלתי הגיוניים. בכתב התביעה נטען שעל אף שהמשיבה שכרה משרד בשטח של 34 מ"ר היא קיבלה חיובי ארנונה על שטח כמעט כפול של 61 מ"ר. למרות שהמשיבה ניסתה להסביר עניין זה מספר פעמים למבקשת מס' 2 (להלן: מלגם ) היא נשארה איתנה בדעתה והחלה לבצע הליכי עיקול על פי פקודת המיסים גביה. כך בין התאריכים 21/7/2016 ועד 23/5/2018 התדפקו על דלת משרדה במספר הזדמנויות מעקלים מטעם עירית חיפה ומלגם שביקשו לעקל ציוד משרדי ובכל פעם שילמה להם המשיבה סכומים במזומן זאת מבלי שקיבלה הודעה קודמת על החוב ויתרתו ומבלי שמסרו לה המעקלים אסמכתאות על החוב. בפעם האחרונה וביום 23/5/2018 הגיעו מעקלים בליווי שוטרים ודרשו תשלום בסך של 23,000 ₪ ללא שהומצא למשיבה אסמכתא על גובה החוב. לטענתה אלו נהגו בברוטאליות והוציאו ציוד משרדים לרבות מקררים דבר אשר פגע בפרנסתה של המשיבה והקשה עליה בהמשך – בהיותה עו"ד – לקבל לקוחות.

עוד נטען בכתב התביעה כי במהלך שנת 2018 ובטרם הוצאת הציוד המשרדי שלחה המשיבה מכתבים בהם ביקשה לפרוס את החוב בין היתר בשל בעיות רפואיות אך מכתבים אלו לא נענו. לאור זאת הגישה המשיבה את תביעתה בעילה של השגת גבול, רשלנות, הפר חובה חקוקה ובין היתר התבקשתי להורות על ביצוע חישוב מחדש של שומות הארנונה, לערוך מדידה מחדש של הנכס, לקזז כל סכום ששולם על ידי המשיבה לעיריה, להשיב כל ציוד שנתפס על ידי המעקלים, לעכב כל הליך נוסף ולפסוק לטובתה הוצאות משפט. בפתיח לכתב התביעה מתחת לכותרת העמידה התובעת את סכומה הכספי של התביעה על סך של 20,000 ₪ לצורכי אגרה, אך בגוף כתב התביעה לא התבקשה פסיקת סעד כספי ולא פורט מרכיביו.

הבקשה וטענות הצדדים

2. העיריה הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחוסר סמכות עניינית והעדר עילה. לטענתה הסמכות לתקוף חיובי ארנונה היא על ידי הגשת השגה למנהל הארנונה. כמו כן, נטען כי התביעה אינה מגלה עילה שכן המשיבה מודה בכתב התביעה בקיומו של החוב והתביעה נועדה להשיג הסדר תשלום נוח למשיבה. גם התביעה לתשלום 20,000 ₪ בגין רשלנות לא פורטה ממה מורכבת וסכום זה אף לא צוין בסוף התביעה בסעיף הדן בסעדים המבוקשים.

גם מלגם הגישה בקשה משלה לסילוק התביעה על הסף. לטענתה היא משמשת לגביית ארנונה מגורים. בעניינה של המשיבה מדובר בארנונה למשרד ולכן היא לא פעלה בהליכי גביה בעניינה של המשיבה אלא העיריה באמצעות חברה אחרת. העיריה הודיעה כי היא מסכימה לבקשה של מלגם.

3. המשיבה הגישה תגובה לבקשה בה טענה כי בית משפט זה מוסמך לדון בתביעה בהיות התביעה היא לתיקון והשבה סכומי כסף ועל פי הפסיקה הסמכות נתונה לבית משפט אזרחי. עוד נטען כי בהיות התביעה תביעה נזיקית היא נתונה לסמכות בית משפט אזרחי. המשיבה חולקת על טענתה העובדתי כי היא פועל רק לגביית ארנונת מגורים וטוענת כי היא פעלה לביצוע העיקולים במקרה זה.

דיון והכרעה

4. לאחר ששקלתי טענות הצדדים הגעתי למסקנה שדין בקשת העיריה להתקבל אך יש מאידך לתת למשיבה הזדמנות לתקן את כתב תביעתה, ואילו דין בקשת מילגם להידחות. בטרם אנמק אפרט את המצב המשפטי.

חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו – 1976 (להלן: חוק הערר ) קובע באילו מקרים ניתן להשיג על שומת ארנונה. וכך קובע סעיף 3 (א) לחוק הערר:

"3. השגה
(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;
(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו.
(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו- 269 לפקודת העיריות.
(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. "

יחד עם זאת, קובע סעיף 3(ג) לחוק הערר כדלקמן:

"על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו- (ב) , מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן(א) (3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה."

5. על פי הוראות חוק הערר יש להפריד בין העלאת טענה "איני מחזיק" שאז ניתן להעלות אותה בהליך אזרחי ברשות בית המשפט לבין יתר העילות בגינן ניתן להשיג בהתאם לאמור בסעיף 3 לחוק הערר. הפסיקה קבעה כי סעיף 3(ג) חל אך ורק על טענה של "איני מחזיק" ולא חלה על יתר העילות (ראה: רע"א 1809/07 עירית הרצליה נ. גיא לוי בע"מ [פורסם בנב]; (להלן: עניין עירית הרצליה ). נשאלת השאלה האם תקיפת אי מתן פטור אף היא אמורה להיעשות במסגרת חוק הערר? סעיף 3(א) (2) מתווה את אחת החלופות להגשת השגה והיא כאשר ההשגה מתייחסת ל"שימוש בנכס". מכאן ניתן לסבור שגם עניין אי השימוש בו בשל מצבה הבריאותי של המשיבה נופל למסגרת עילה זו. לדוגמא הפסיקה בעניין אי יכולת להשתמש בנכס עקב מצבו הפיסי הייתה סותרת כפי שבית משפט העליון העיר במסגרת הלכת המגרש המוצלח. באותו ענין העירה כבוד השופטת נאור כי נראה שתקיפת החלטה שלא לתת פטור לנכס "לא ראוי לשימוש" בהתאם לסעיף 330 ל פקודת העיריות היא על ידי הגשת השגה בהתאם לחוק הערר, זאת מבלי להכריע סופית בעניין זה. הענ קת פטור מכוח מצב בריאותי אינה מוסדרת מכוח סעיף 330 לפקודת העיריות. ניתן אף לסבור כי עניין זה שונה מעניין אי יכולת שימוש בנכס בשל מצבו הפיזי שכן מחלתו של המחזיק איננה מונעת שימוש בנכס ככשיר מבחינה פיזית לשימוש. אולם גם אם העניין לא מסור לסמכות ועדת הערר עדין אין פירוש הדבר שהעניין מסור לבית משפט השלום. באשר לעילות תקיפה שאיננן כלולות בחוק הערר ועל פי הפסיקה יש להבדיל בין מצב שתוקפים את עצם החיוב לבין מצב בו דורשים החזר כספי. הראשון נופל לסמכות בית משפט לעניינים מנהליים והשני נופל לסמכות בית משפט האזרחי בהתאם לגובה ההחזר הנתבע (ראו: בר"מ 7363/09 מרכז משען בע"מ נ' עירית תל-אביב יפו [פורסם בנבו]). להדגיש: המדובר בעניינים שאינם מסורים לסמכות ועדת הערר על פי חוק הערר. הלכה זו אינה באה להוסיף דרך תקיפה חלופית מקום בו הסמכות היא לוועדת ערר אלא היא מתווה את דרכי התקיפה מקום טענת התקיפה אינה במסגרת סמכות ועדת הערר.

6. במאמר מוסגר אציין כי נפסק שאין משמעות הדבר כי דרכו של האזרח תהיה חסומה ככל שמדובר בהגשת תביעות אזרחיות בעילות המנויות בסעיף 3(א) (1) – (2) ו- (4). ככלל הפסיקה הכירה בסמכות בית המשפט האזרחי לדון בעילות הקבועות בחוק הערר אך לצד זאת הגבילה אותם למקרים חריגים בלבד (ראה: ענין עירית הרצליה פיסקה 8). ומה הם אותם מקרים חריגים בהם ניתן לתקוף את השומות בהליך אזרחי? לכך התייחס בית משפט העליון בעניין עירית הרצליה כדלקמן:

"השאלה באילו נסיבות יתיר בית המשפט להעלות בפניו טענות שנקבע להעלאתן מנגנון יישוב מחלוקות ייחודי בחוק, נידונה בהרחבה ברע"א 2425/99 עירית נס ציונה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481 (2000). נפסק, מפי כב' השופטת פרוקצ'יה, כי " מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה". עם זאת, "נשמר גם כך פתח צר המאפשר לבית המשפט הרגיל או לבג"צ להיזקק להכרעה במחלוקת גם כאשר הנושא נתון להליך של השגה וערר והוא כאשר מדובר בענין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת". הנשיא (כתוארו אז) ברק העיר כי שאלה סבוכה היא האם לועדות הערר סמכות ייחודית או מקבילה אך, מכל מקום " אפילו אניח כי הסמכות היא מקבילה, מן הראוי הוא לעשות שימוש בשיקול הדעת השיפוטי, ובגדר " הסעד החילופי", להכיר בסמכותה של ועדת הערר".

ובהמשך:

"שיקולים נוספים שהוכרו על מנת להתיר לאזרח להעלות טענותיו בפני בית המשפט על אף סמכותם של גופי ערר הינם מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שיגרמו לאזרח כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות ( ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773, 780 (2002)). באותו עניין הוזכר סעיף 7 א לחוק הערר הקובע כי " בהודעת תשלום על ארנונה כללית תפרט הרשות המקומית את הזכויות והמועדים להשגה ולערר האמורים בחוק זה". בעניין זה אני סבורה כי ככל שהעירייה מראה שמילאה אחרי הוראות סעיף זה יש בכך כדי להוכיח את מודעותו של האזרח להליכי ההשגה, ולפיכך אין להתיר לו להעלות טענותיו בפני בית המשפט, בכפוף לחריגים האחרים הקיימים בעניין זה. מהעבר השני, גם אם לא מילאה העירייה אחרי חובתה זו, תהווה עובדה זו רק שיקול אחד מיני רבים בהחלטה האם להתיר העלאת הטענה בפני בית המשפט, ואין בה כדי להתיר אוטומטית העלאת טענות שהיו אמורות לעלות בהשגה בפני גופי ערר."

בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולגיה מתקדמת בע"מ נ. עירית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773 נפסק כי בנושאים עובדתיים וטכניים הנטייה תהיה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המנהלית, כאשר בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המנהליים - מקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה, המצריכות לעתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות. בענייננו לא מצאתי שהטענות המועלות על ידי המשיבה הם בעלות חשיבות עקרונית ציבורית החורגות מד' אמות הסכסוך הקונקרטי בין הצדדים או חורגות מבירור עובדתי וטכני.

7. על מנת שניתן יהיה להכריע בטענה של חוסר סמכות עניינית יש לפרק את התביעה למספר גורמים ועילות תביעה: טענה ראשונה הבאה לתקוף את חיובי הארנונה מכוח טענה של שטח נכס לא נכון ומכוח הטענה שהנישום אמור לקבל הנחה. מישור שני של טענות הם טענות לגביית יתר והחזר כספי. סוג שלישי של טענות הן טענות נזיקיות הנוגעות להליכי גביה ברוטאליים ורשלניים . באשר לטענה מהסוג הראשון והשני מצאתי שאין סמכות לבית המשפט לדון בהם. טענות אלו נמצאות בסמכות ועדת הערר ולא נימצא נימוק מיוחד המקנה סמכות חבית משפט האזרחי. כמו הטענות העוסקות בגביית יתר קשורות לטענות בדבר גודל הנכס והפטור שנמצאות בסכמות עדת הערר. וכך נוסח סעיף 57 לכתב התביעה העוסק בסעדים המבוקשים:

"57. אשר על כן, יתבקש בית המשפט הנכבד לזמן הנתבעות לדין ולחייבן...לשלם לתובעים את הסכומים המפורטים להלן:

לערוך חישוב מחדש לגבי תשלומי הארנונה שחויבה בהם התובעת ע"י הנתבעים.
לערוך מדידה של הנכס, ולתקן בעקבות כך את כל חיובי הארנונה.
לקזז את כל התשלומים ששולמו ע"י התובעת ולהורות על הנתבעות להמציא קבלות כדין בעבור בתשלומים ששולמו על ידה.
להורות על עיכוב מיידי של כל ההליכים הננקטים כנגד התובעת, עד לבירור סופי ומלא של תובענה זו.
להורות על החזרת הציוד שעוקל והוצא ממשרדה של התובע באופן מיידי, וללא כל זכות ובניגוד לכל דין.
כן יתבקש בית המשפט הנכבד לחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, בתשלום הוצאות משפט, שכ"ט עו"ד ומע"מ בגינו, והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית."

עינינו הרואות שהסעד הראשון והעיקרי המבוקש עוסק בתקיפה של חיובי הארנונה. על אף האמור בכותרת כתב התביעה (תביעה על סך 20,000 ₪) בסעיף העוסק בסעד לא ננקב שום סכום ולא פורט ממה מורכב הסכום. לא נטען כי הסכום הוא בעבור נזקים בשל העוולות המיוחסות או שהוא מהווה החזר בגין תשלום עודף בגין גביית יתר. יתרה מכך גביית היתר הנטענת ככל שישנה נובעת מהטענה של טעות במדידה עניין המסור לסמכותה הבלעדית של ועדת הערר. לכן אני מורה על דחיית התביעה על הסף בכל הקשור לסעדים הנוגעים לעריכת חישוב ומדידה מחדש.

8. באשר לטענות בנוגע גבייה ברוטאלית ורשלנית ככל שהמשיבה מבקשת סעד כספי בגינם הרי הסמכות לגביהם היא לבית משפט האזרחי. דא עקא, בגוף כתב התביעה המשיבה לא תבעה את הסך של 2 0,000 ₪ (רק בכותרת צוין סכום התביעה) ולא פירטה ממה מורכב סכום זה. בהחלטתי מיום 31.12.2018 בקשתי התייחסות המשיבה לעניין זה. המשיבה ביקשה ביום 15/1/2019 אורכה להגיב בתוך 20 יום ובקשתה נענתה. למרות חלוף חודשים מאז המשיבה לא הגישה שום התייחסות. בשים לב לכך, אני קובע שהמשיבה לא תובעת סעד כספי ודי אם נעיין בסעיף 57 לכתב התביעה בו צוין רק סעדים הנוגעים לביטול החיוב (למעט פסיקת הוצאות) שכאמור לעיל הסמכות בגינם היא לוועדת הערר. למרות האמור לעיל, הלכה היא שאם ניתן להציל את התביעה מסילוק על הסף על ידי תיקונה בית משפט יאפשר תיקון כתב התביעה (ראו: ר"ע 218/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' שטמר, פ"ד לט(2) 425). לכן במידה והתובעת תגיש כתב תביעה מתוקן בו תפרט את הסעד הכספי המבוקש אך ורק בגין עילה נזיקית הנובעת ממעשי גביה ברוטאליים ורשלניים כלפי שתי הנתבעות אותיר את התביעה על כנה. ולא התביעה כולה תסולק על הסף.

9. באשר לתביעה כנגד מלגם, טענות מלגם- לפיה לא עסקה בגביה מעסקים – טעונות בירור עובדתי שמקומו אינו במסגרת בקשה לסילוק על הסף (ראו: ע"א 109/84 ורבר נ' אורדן תעשיות בע"מ, פ"ד מא(1) 577). יתרה מכך, לבקשת מלגם צורף תצהיר חתום אך לא מאומת ונפל פגם בתצהיר שהוא נערך על דך ההפניה ולא פורטו בו מלוא העובדות הרלוונטיות. יחד עם זאת, שלא מנימוקי מלגם , ומשהתביעה כנגדה יכולה להיות רק תביעה נזיקית והמשיבה כאמור לעיל לא פירטה בגוף כתב התביעה ולא תבעה את הסעד הכספי הרי גם כנגדה דין התביעה להיות מסולקת על הסף אלא אם כן התביעה תתוקן כאמור לעיל.

תוצאה

10. לאור האמור לעיל דין התביעה להיות מסולקת במרבית העילות למעט העילה הנזיקית, לגביה המשיבה תגיש כתב תביעה מתוקן בגין מעשי גביה ברוטאליים ורשלניים וזאת בתוך 10 ימים מהיום.

כן תישא המשיבה בהוצאות של העיריה בסך של 2,000 ₪. במידה ולא אמצא כתב תביעה מתוקן בתוך 10 ימים אורה על סילוק יתר התביעה. הבקשה שהגישה מלגם נדחית כאשר בבקשה זו לא אעשה צו להוצאות.

מזכירות בית המשפט תמציא העתק מההחלטה לצדדים וכן תביעה את התיק לעיוני בעוד 15 יום מהיום.

ניתנה היום, ב' סיוון תשע"ט, 05 יוני 2019, בהעדר הצדדים.