הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 26432-09-19

בפני
כבוד ה שופטת עידית וינברגר

התובע

יצחק הרוש ת"ז XXXXXX820
ע"י עו"ד חורש ששון

נגד

הנתבע
מיכאל אדרי ת"ז XXXXXX420
ע"י עו"ד אבי צוקרמן

פסק דין

תביעה על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965, בגין מספר פרסומים, שהועמדה על 150,000 ₪.

הנתבע, עובד ותיק בעיריית חיפה, שימש שנים רבות אב הבית בבית ספר "הרצל" בעיר. בשנת 2018, כאשר חיפשה מנהלת בית הספר עובד ניקיון שיצטרף לצוות האחזקה, פנה אל התובע, הנ שוי לאחייניתו, והציע לו להתחיל לעבוד בבית הספר.

לטענת התובע, במהלך שנת 2018 ועד חודש פברואר 2019 - תקופה בה הועסקו שניהם בבית הספר, הפגין כלפיו הנתבע התנהגות בריונית ומאיימת, לרבות קללות וגידופים בפני בעלי תפקידים, הכפיש את שמו ברבים, איים עליו, הביא לכך שסולק ממשרתו בבית הספר, בחודש פברואר 2019, ובהמשך, פוטר מעבודתו בעריית חיפה, בעקבות תלונות שווא שהגיש נגדו הנתבע לעירייה.

לטענת הנתבע, פיטוריו של התובע היו כתוצאה מדיווח שקרי שלו, הן ביחס לשעות עבודתו והן ביחס להצהרה על קרובים המועסקים ברשות המקומית. ביחס לפרסומים נטען כי אינם מהווים לשון הרע, וכל מטרתם היתה להתריע על תפקודו הלקוי של התובע במקום העבודה, שכאמור הנתבע עצמו סייע לו להתקבל אליו. לחלופין, טוען הנתבע, כי עומדת לו הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק.

הפרסומים
שלושה פרסומים עומדים בבסיס התביעה, כמפורט להלן:
בשיחה שהתקיימה בתאריך 4.1.19 בה השתתפו התובע, הנתבע ומנהלת בית הספר גב' תמר רבינר (להלן: "המנהלת") הטיח הנתבע בתובע האשמות שווא קשות, תוך הכפשת שמו, ובכלל זה, לטענת התובע, אמר הנתבע כי התובע חתרן, מתחמק מביצוע עבודות, מטריד מינית מורות ותלמידות, שוכב עם מורות, מכניס ילדות לחדרים, מתחמק מעבודה ומחפש לבלות עם מורות, חולה נפש, מטורף, מחבק מורות, לקח כלי עבודה ולא החזיר, וכי איים שידקור אותו.
עוד נטען, כי בשיחה שהתקיימה ביום 7.1.19, בה נכחו התובע, הנתבע, המנהלת ומר שגיב בטש, מפקח על צוותי האחזקה מטעם עיריית חיפה (להלן: "המפקח") הטיח הנתבע בתובע האשמות קשות תוך הכפשת שמו, כגון שהנתבע מטריד מינית מורות, ש"התעסק" עם מורה והתגרש עקב כך, שהוא "מרעיל" מזכירות ומנקות בעניין תנאי העבודה, הודה שאיים כי ידקור אותו ואמר שיש לו בעיה ב"קופסה".
בשיחה שהתקיימה ביום 5.2.19 בה השתתפה גב' ריקי בוסקילה, המועסקת כמנקה בבית הספר (להלן: "ריקי"), נטען כי הנתבע תקף את התובע פיזית ומילולית, הטיח בו קללות, כמפורט בסעיף 11 לכתב התביעה, ובין היתר אמר כי התובע "מכניס ילדות קטנות לחדר" וקרא לו "פדופיל".

תמליל נוסף שצורף לכתב התביעה הוא הקלטת שיחה שהתקיימה ביום 24.2.19 בהשתתפות המנהלת, המפקח, והמזכירה, ובה הודיעו בעלי התפקידים לתובע כי יועבר לבית ספר אחר וכי ייערך לו בירור משמעתי בעניין ההטרדות המיוחסות לו, וכן בעניין אי הדיווח על קרבת משפחה לעובדת אחרת בעירייה.
שיחה זו נזכרת בכתב התביעה אף היא כפרסום, אך מעיון בתמליל עולה בבירור כי בשיחה זו לא אמר התובע מאום, ועל כן אין מדובר בפרסום.

דיון והכרעה

בדונו בתביעת לשון הרע, על בית המשפט לקבוע, קודם כל, האם תוכן הפרסום מהווה לשון הרע, והאם מתקיים פרסום, כמשמעו בסעיף 2 לחוק. לאחר מכן, ככל שימצא כי מדובר בלשון הרע, יש לדון בטענות בדבר תחולתן של ההגנות הקבועות בחוק.
הדברים סוכמו ע"י כב' השופט עמית בע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין (8.2.2012)):
"תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות - דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים"

ראו גם: ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558.

השאלה האם ביטוי מסוים הוא בבחינת לשון הרע, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, היא שאלה פרשנית, הנבחנת על פי אמת המידה של האדם הסביר, ולא על פי תחושתו הסובייקטיבית של הנפגע. עמד על כך (כבוד השופט (כתוארו אז) מ' שמגר בע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ נ' חברת החשמל, פ"ד לא (2) 281).
נפסק, כי לא רק שעלבונו הסובייקטיבי של אדם אינו מהווה מבחן ללשון הרע, אלא שגם כוונת המפרסם אינה מכריעה באשר לסיווג הפרסום כלשון הרע (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו (2) 607).
אין די בכך שביטויים מסוימים בפרסום עולים כדי לשון הרע, שכן יש לבחון את הפרסום כולו, בשים לב למכלול ולהקשר הדברים (ראה: ע"א 9462/04, מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ פ"ד ס(4) 13); ע"א 2572/04, פריג' נ' "כל הזמן" (2008); ע"א 10281/03, קורן נ' ארגוב (2006); ע"א 89/04, ד"ר נודלמן נ' שרנסקי (2008)). לשון אחר: המילים "הפוגעניות" תבחנה על הרקע הכללי בו הובאו והקשרם (ראה למשל: ע"א 740/86, תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333).

הגנת תום הלב
הוראת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע מקנה הגנה למפרסם לשון הרע, מקום בו קיימים אינטרסים ציבוריים חשובים בפרסום, ומקום בו הפרסום נעשה בתום לב. הסעיף כולל מספר סעיפי משנה, המקיימים כולם את הגנת תום הלב.

הגשת תלונה לממונה על הנפגע – הגנת סעיף 15(8) לחוק
זו לשונו של סעיף 15(8) לחוק :
"הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה."

לצורך תחולת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, כאשר אין מדובר בממונה על פי דין, על המפרסם הנטל להוכיח כי הנמען היה ממונה על הנפגע (אורי שנהר דיני לשון הרע (נבו הוצאה לאור) 301-302) . בעניינו, אין חולק על כך שמנהלת בית הספר ומר בטיש, המפקח על התחזוקה בבתי הספר מטעם העירייה, היו ממונים עליו ועל הנתבע, במסגרת עבודתם.
התלונה המוגנת חייבת להיות מוגבלת לסוג העניינים שבנוגע אליהם היה האדם שאליו הופנתה התלונה לממונה על הנפגע. גם תנאי זה מתקיים במקרה שלפניי.

ביחס להגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(2) העוסק ב"חובה לעשות את הפרסום" נפסק כי העובדה שאדם רשאי לפרסם אינפורמציה מסוג מסוים אינה מעידה על כך שהוא ממלא תפקיד שכזה מתוך חובה. המקרים המובהקים שבהם הכירו בתי המשפט בקיום חובה לעשות את הפרסום הם מקרים שבהם הפרסום היה נחוץ לשם אזהרה מפגיעה בחיי אדם, בבריאותו או ברכושו ( שנהר, עמ' 282-284 והפסיקה הנזכרת שם).

ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק חלה על פרסום שנעשה לשם הגנה על אינטרס, ואינה מותנית בקיומה של חובה לעשות את הפרסום. האינטרס חייב למלא אחר שני תנאים, להיות "אישי" ו"כשר". הסעיף מתחלק למעשה לשלוש הגנות משנה, על פי זהות האדם שעל האינטרס שלו נועד להגן הפרסום: אותו אדם יכול להיות המפרסם עצמו, האדם שאליו הופנה הפרסום, או צד שלישי שהאדם אליו הופנה הפרסום "מעוניין בו עניין אישי כשר".

סקירת הפסיקה מלמדת כי גם מקום שלשון הפרסום חריפה או סגנונו בוטה, אין עובדה זו לבדה מונעת את תחולתה של הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק, שכן המבחן אינו נעוץ בסגנון אלא במהות ( ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1).
גם במקרה זה, בעת בחינת סבירות הפרסום, לצורך הגנת תום הלב, סגנון הפרסום אינו חזות הכל ( שנהר, בעמ' 265-266).
אם עמד הנתבע בנטל להוכיח "שהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות" חזקה שהפרסום נעשה בתום לב (סעיף 16.א לחוק).
משקבע בית המשפט כי הנתבע נהנה מחזקת תום הלב, עובר הנטל אל כתפי התובע להוכיח את חוסר תום לב ו. לשם כך, עליו להוכיח שאין אמת בפרסום וכי הנתבע לא האמין בדברים שאמר או לא נקט באמצעים סבירים לבירור העובדות הנטענות, או לחלופין, כי התכוו ן לפגוע בו במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15 לחוק.

העדויות
הנתבע הצהיר כי זמן קצר לאחר שהתובע החל לעבוד עמו בבית הספר החלו בעיות משמעת, בין היתר משום שלא קיבל את המרות של הנתבע עליו, והמריד עובדים נגדו.
הנתבע הצהיר, כי במהלך עבודתו עם התובע הבחין בהתנהגות בלתי מקובלת שלו, שאינה הולמת את התפקיד, שמוגדר כמתן שירותי אחזקה לבית הספר בלבד. כך למשל, ראה אותו לוקח מכשיר "בידורית" ורוקד עם בנות בכיתה ו', דבר שאסור בתכלית האיסור, והוא חש שחובה עליו לדווח על כך. בנוסף, ראה אותו מכניס תלמידות בבית הספר לחדר של אב הבית – דבר אסור ומנוגד להנחיות משרד החינוך ועיריית חיפה, וכמו כן התובע היה משוחח זמן רב מאוד בטלפון הנייד, דבר שפגע מאוד בעבודתו.
מעבר להתנהגות זו, ניהל התובע רומן מחוץ לנישואים עם מורה בבית הספר.
עוד הצהיר הנתבע, כי רבקה בוסקילה, המועסקת כמנקה בבית הספר(להלן: "רבקה") , הגיעה אליו באחד הימים יחד עם מורה בבית הספר, שבשמה נקב בתצהירו, ושתיהן התלוננו בפניו על אמירה שאמר התובע לאותה מורה, כששאל אותה אם במידה שיבוא לאירוע שאליו הזמינה את אנשי הצוות "יצא לו משהו איתה בסוף הערב".
מעבר להתנהלותו הלא תקינה כמפורט לעיל, הצהיר הנתבע כי התובע נהג לעזוב את העבודה למשך שעות, ולדווח עליהן כשעות עבודה. כך היה במקרה שבו העלה תמונה שלו בחוף גיא בטבריה, שעה שעל פי שעון הנוכחות היה לכאורה בעבודה. על רקע דיווח כוזב זה, ואי דיווח על קרובי משפחה ברשות, פוטר בסופו של דבר.
לאור התנהלותו זו של התובע, ביקש הנתבע לזמן את המפקח מר בטיש על מנת לקיים עמו שיחת בירור. לטענתו, היה חייב לדווח על ההתנהלות הלא ראויה, בלשון המעטה, של התובע, לממונים עליו, משום שלא יכול היה להישאר אדיש לנזק שגורם התובע לבית הספר, ולהתנהלותו מול המורות והתלמידים.

בחקירתו הנגדית, העיד הנתבע, שהמורה שאמרה לו כי הוטרדה מינית על ידי התובע, במילים שאמר לה, חששה מאוד שבעלה יידע מכך ולכן הוא לא זימן אותה להעיד. לדבריו, התובע עצמו גם הבין שהדברים שאמר לא היו במקומם כי ניגש לאותה מורה והתנצל, וביקש ממנה לא לדבר על זה.
הנתבע העיד כי ציין את המקרה בפני מנהלת בית הספר והמפקח, בשיחה עמם לטובתו של התובע, על מנת לגרום לו להפסיק עם ההתנהגות הזו שעלולה "לצאת החוצה". הנתבע אמר עוד כי אולי כשל בלשונו כשאמר "שוכב עם מורות" אבל אין חולק שהתובע שכב עם מורה אחת.

ביחס לטענה שהתובע הכניס ילדות לחדר של אב הבית, העיד הנתבע כי הוא נכנס לחדר אב הבית וראה ילדות יושבות על השולחן, כשאסור לילדים להיכנס לחדר, והתובע יודע זאת. אף על פי כן, לדבריו, גם אחרי השיחה הראשונה עם המנהלת, המשיכו להיכנס ילדות לחדר, כי הן הורגלו לכך, ונדרשה שיחה נוקבת של המנהלת עם כל הכיתה על מנת להבהיר לילדות שאסור להן להיכנס לחדר
ביחס להטרדה המינית העיד הנתבע שהוא העלה את הנושא, אבל המורה בחרה לא להתלונן, ולכן העניין מעולם לא בורר לעומק.

עוד העיד הנתבע, כי ביקש לקיים את השיחות עם התובע בנוכחות המנהלת ומר בטיש המפקח עליהם בעירייה, כי המצב הלך והדרדר, התובע הפסיק לעבוד, והמנהלת לא היתה מודעת להתנהלות הבעייתית שלו, משום שלא ראתה את כל הדברים שהתרחשו. על כן, אמר באותה ישיבה, שאם הדברים יגיעו לידיעת גורמים בעירייה, הדבר לא יהיה לטובת התובע, והוא רצה לדבריו לעזור לו ולמנוע את הדרדרות המצב.
הנתבע העיד, כי את הדברים שמופיעים בתמלילי השיחות שאותן הקליט התובע לא אמר בפרהסיה, אלא רק לממונים עליהם בעבודה, שהיו צריכים לדעת מזה, והם אפילו אמרו לו שהוא צריך ליידע אותם מה קורה.
עדותו של הנתבע מהימנה בעיני, היא נתמכת בתמלילים וביתר העדויות, ואני מקבלת אותה במלואה.

המפקח, מר בטיש, העיד כי הוזמן לשיחה שהתקיימה בבית הספר בנוכחות התובע, הנתבע והמנהלת, בעקבות סכסוך ביניהם, העד אישר ששמע מהם כי הסכסוך הוא בעקבות תלונות של הנתבע על הטרדה מינית של מורות מצד התובע, אך הוא עצמו לא יודע על ראיות לכך. המפקח העיד כי יש במשרד ממונה על הטרדות מיניות והוא אינו יודע אם הוגשה תלונה בנושא נגד התובע ומה עלה בגורלה. עוד העיד המפקח, כי התרשם שהסכסוך בין הצדדים נבע מכך שהנתבע חושש לנישואיו של התובע, בשל הרומן שהוא מנהל עם מורה בבית הספר.
המפקח העיד שהנתבע "נלחם" בשביל התובע, ניסה לקדם אותו, היה מתקשר כל פעם לדבר עם הרכזת, כדי שיקבל את הפרמיה, ומדרבן אותו לצאת ללימודים. לדבריו הם עבדו מאוד יפה יחד וחבל שהדברים הגיעו למצב הזה.המפקח נשאל, האם היה שלב שבו חשב שהנתבע מנסה לפגוע בתובע, בשעות העבודה שלו או חותר תחתיו, והשיב במפורש שלא, אולם התובע חשב שהנתבע מנסה לפגוע בו.
אני מוצאת את עדותו של המפקח מהימנה לחלוטין. מדובר בעד בלתי תלוי, שהגיע למסור את גרסתו לאירועים ועשה זאת בכנות.

גב' רבקה בוסקילה (להלן: "רבקה") העובדת כמנקה בבית הספר, העידה מטעם התובע, אך עדותה מחזקת את עדותו של הנתבע ומוכיחה כי היה בסיס עובדתי לתלונותיו על התובע.
רבקה העידה שבתחילת עבודתו של התובע כמנקה בבית הספר ואחר כך כאב בית, היה בסדר, אולם בהמשך התחילו בעיות, בין היתר בעקבות מריבות עם הנתבע. כשהתחילו הבעיות, כך העידה, היה התובע מסרב לכל בקשה שביקשה ממנו, ואמר שהוא עושה רק מה שמבקשת ממנו המנהלת. כמנקה, מתפקידה היה ליידע אותו על כל תקלה שראתה בבית הספר, בשירותים למשל, והוא חייב היה לתקנה, אבל סירב לתקן עד שקיבל הניחה מפורשת מהמנהלת.
רבקה העידה כי התובע היה "מתעצבן על כל דבר", נכנס לחדר ולא מדבר עם אף אחד, וכן כי נהג ללכת למועדונית, שם עבדה המורה שעמה היה לו רומן, וכשהיתה מגיעה לנקות במקום היה שואל אם היא עוקבת אחריו.
לדבריה, התובע לא התעסק בעבודה שלו, היה כל הזמן בתוך החדר, ואם היה צריך ממנו משהו, עשה טובה שבא לראות.
לדבריה, כשהתובע עבד בבית הספר כל היום היו מריבות, צעקות, היה "זוועתי. כל היום היה שם בלגן" ומאז שהגיע עובד אחר לבית הספר הכל דופק הכל עובד, ואין שום "בעיות עם בחורות". "כל אחד יודע מה הוא צריך לעבוד."

בנוגע להתנהגותו עם הילדים, העידה רבקה כי התובע אמנם אהב ילדים והם אהבו אותו, אך היתה פעם אחת שבאמת "כל מיני בנות ישבו" בחדר שלו, ואז הנתבע שם שלט על הדלת "אין כניסה" כדי למנוע בעיות.
רבקה העידה כי היתה מורה אחת שלתובע היה רומן איתה, וביחס למורה נוספת סיפרה על מקרה בו היתה עדה לשיחה בין התובע למורה שהזמינה את כל הצוות לאירוע שלה, וכששאלה את התובע אם יגיע, השיב לה: "ואם כן אבוא מה תתני לי." לדבריה, אותה מורה אמרה לה שזו הטרדה מינית, אבל העדיפה לא להתלונן כדי שבעלה לא ידע. רבקה ציינה את שמה של המורה, ואמרה שהיא עצמה סיפרה על המקרה לנתבע. כשנשאלה אם היו מקרים נוספים של הטרדת מורות אמרה שלא הטרדות, אך התובע היה נוהג לחבק מורות.
עדותה של רבקה היתה עקבית וקוהרנטית, והיא מהימנה בעיניי.

המנהלת העידה כי לאחר ששוחחה עם התובע והנתבע, בתאריך 4.1.19 ניגשה לבדוק את הטענות שהעלה הנתבע כלפי התובע, ביחס למורות ולתלמידות. לדבריה, ידוע לה על רומן שהיה לו עם אחת המורות, אולם למורות לא היתה כל טענה כלפי התובע, על כך שהן מקבלות ממנו יחס בוטה, או שהוא מטריד אותן. ביחס לתלמידות, התברר לה שמדובר במספר בנות מכיתה ו', היא שוחחה איתן ושאלה למעשיהן בחדר אב הבית, והן אמרו לה לדבריה "באנו לקחת, באנו לדבר, איציק קרא לנו" אך לא היה דבר שעורר את חשדה, והיא הבהירה לתובע שאל לו להיות עם הילדות לבד בשום מקום.
המנהלת העידה עוד, כי התרשמה מכך שהנתבע חושש שיאמרו שבבית הספר אב הבית מתעסק עם מורות, וכי דבר נוסף שמאוד הציק לו היה חוסר הצדק בחלוקת העבודה ביניהם, שהדברים שעשה התובע מאוד פגעו בתפקוד, כלומר בביצוע העבודה שלו.
המנהלת העידה, שהתפקוד של התובע היה טוב, כשהיא היתה מבקשת ממנו משהו, מיד היה מבצע, אך היא יודעת שמה שהנתבע היה מבקש ממנו לעשות לא היה נעשה, וזאת היתה אחת הסיבות למתח ביניהם.
ביחס לטענת ההטרדה המינית דיווחה המנהלת למשרד החינוך על הקשר עם המורה, ומעבר לקשר הרומנטי עם אותה מורה לא התקבלו תלונות על הטרדה מינית מצד התובע.
בחקירתה הנגדית, העידה המנהלת, כי התובע לא קיבל את העובדה שהנתבע ממונה עליו, אולי גם משום שהיא לא דאגה להבהיר זאת, ולכן היו ביניהם ויכוחים על מה עושה כל אחד מהם, והאם הנתבע נותן הוראות לתובע.
עדותה של המנהלת אף היא מהימנה בעיניי.

התובע נשאל, בחקירתו הנגדית, אם הכניס בנות לחדר של אב הבית והשיב כי נכנסו גם בנים, ילדים שביקשו לקבל מפתח וכד' ובהמשך שב והעיד כי לא ניתן לומר ש"הכניס ילדות לחדרים" אלא אם היתה מגיעה ילדה שביקשה משהו עבור המורה. או לשחק במשחק של הבת שלו שהיה בחדר.
בהמשך, כשנשאל על כך שבתמליל אומר לו הנתבע שהוא מחבק מורות והוא משיב "מן הסתם", אישר התובע כי נהג לחבק מורות, לדבריו אם מורה באה לחבק אותו מתוך חיבה.

כאמור, עדויותיהם של הנתבע, של רבקה ושל המנהלת והמפקח כולן מהימנות בעיניי, ועולה מהן בבירור, כי היה גרעין של אמת בטענותיו של הנתבע, אותן השמיע בפני הממונים עליו ועל התובע. רבקה העידה על תפקוד לקוי מאוד של התובע, מבחינה מקצועית, והתנהלות אישית בעייתית, שכללה מפגשים עם המורה שאיתה ניהל רומן, במהלך יום העבודה. גם מעדותו של התובע עצמו ניתן ללמוד כי היה בסיס לטענות בדבר רומן, בדבר חיבוק מורות, ובדבר כניסת ילדות לחדרו - התנהלות שהנתבע סבר שאינה ראויה בתחומי בית הספר. אמנם, התובע העיד כי התלמידות נכנסו לחדרו כדי לשחק במשחק שהיה במקום, אך מעדותו עולה כי מקרים כאלה אכן קרו, ולא פעם אחת, ודי בכך על מנת להוות הצדקה לכך שהנתבע יעלה את הנושא בפני הממונים עליהם, משום שידע שהדבר מנוגד לנהלים ועלול להוות מקור לתלונות.
יודגש, שכאשר התלונן הנתבע בפני הממונים עליו שהתובע מכניס ילדות לחדר, הוא לא ייחס לתובע ביצוע עבירה כלשהי באותן ילדות, ולא אמר את המילה "פדופיל" באותן שיחות. התובע הוא שאמר, בשיחה עם המפקח, שהנתבע מנסה "להוציא אותו פדופיל". הנתבע הטיח בתובע את המילה "פדופיל" רק בפרסום השלישי, בפני רבקה – פרסום בו אדון בנפרד.

עדותו של התובע אינה מהימנה בעיניי.
כאמור, גם בעדותו שלו ניתן למצוא את הגרעין העובדתי ביחס לטענות רבות שהשמיע הנתבע בשיחות עם הממונים עליהם. ביחס לטענות שהכחיש התובע, מצאתי שאין ממש בהכחשות, וכי התובע מסרב להכיר באחריות להתנהגותו שלו, שהובילה לפיטוריו. כך למשל, סירב לה ודות ב דיווח שקרי שלו על שעות עבודה, אף שהדבר נבדק על ידי וועדת השימוע, שכך קבעה, ואת האחריות לכך שלא דיווח על קרבה משפחתית לעובדת הרשות ביקש להטיל על הנתבע עצמו.
אציין כי בחקירתו הנגדית, הודה התובע כי היה לו רומן עם אחת המורות בבית הספר, שנמשך מספר חודשים. אך במהלך השימוע שנערך לו, לפני פיטוריו, הכחיש קיומו של רומן כזה. גם בכך יש כדי להעיד על חוסר מהימנותו.

האם הפרסומים מהווים לשון הרע, והאם עומדת לנתבע הגנת תום הלב?

הישיבה עם מנהלת בית הספר ביום 4.1.19 ולאחר מכן הישיבה עמה ועם המפקח מטעם העירייה ביום 7.1.19 , היו פגישות עבודה, שנעשו עם שני בעלי תפקידים הממונים על עבודתם של התובע והנתבע. על כן , גם אם אגיע למסקנה שחלק מהדברים שנאמרו על ידי הנתבע באותן ישיבות מהווים לשון הרע, וככל שלא חרגו מהסביר, עומדת לו הגנת תום הלב.
אקדים ואומר, שספק אם שני הפרסומים הראשונים מהווים לשון הרע, אך גם אם אקבע שיש בהם משום לשון הרע, עומדת לנתבע הגת תום הלב בגינם.

מעיון בתמליל השיחה שהתקיימה בתאריך 4.1.19 ניתן ללמוד מהרישא לשיחה, כי המנהלת החליטה לקיימה, בנוכחות התובע והנתבע, לאור טענות הנתבע כלפי התובע בדבר תפקודו והתנהלותו.
במהלך השיחה, לאחר שהנתבע ציין בפני המנהלת, שהיתה חדשה בתפקידה, כי בשיחה עם הממונה עליו בעירייה ביקש ממנו להבהיר לה ולתובע שהוא הממונה על התובע , שטח הנתבע בפני המנהלת את תלונותיו ביחס להתנהלות התובע. הנתבע סיפר על מקרים בהם ריקי המנקה פנתה אליו בבקשות לתקן דברים בבית הספר, כשהנתבע היה בחופשת מחלה, והוא סירב לתת שירות. עוד אמר הנתבע באותה שיחה שעובדים בבית הספר פוחדים לפנות אל התובע כי הוא תמיד בפנים זעופות, ומגיע ממורמר לעבודה. הנתבע ציין עוד כי לתובע יש רומן עם מורה בבית הספר , וכי הטריד מינית את אחת המורות, באופן מילולי. הנתבע ציין בפני המנהלת כי ילדות בכיתה ו' נכנסות לחדרו של התובע ויושבות על השולחן, שהתובע לא עובד, וכי הוא נוהג לחבק מורות. בנוסף, ציין הנתבע בפני המנהלת , שהתובע מרבה לדבר בטלפון, מחתים כרטיס מוקדם אך לאחר מכן יושב בחדרו ולא עובד.

מעיון בתמליל השיחה מיום 4.1.19, עולה כי כל תלונותיו של הנתבע היו ענייניות, נגעו לעבודתו של התובע, ולהתנהלותו מול המורות והילדות.
באותה שיחה הנתבע ציין שהתובע "מחבק מורות", התובע השיב "מן הסתם", וביחס להטרדה המינית, הנתבע הבהיר שמדובר בהטרדה מינית מילולית של מורה אחת, ועל כן מדובר בטענה לגיטימית בפני הממונה על התובע.

האיום הנטען בדקירה, אינו מקים עילת תביעה בלשון הרע. באותה שיחה, אמר הנתבע למנהלת כי התנהגות התובע הביאה אותו למצב שאמר לו אתמול מה שאמר, ואז סיפר התובע למנהלת שיום לפני אותה שיחה אמר לו הנתבע שידקור אותו. העובדה שהנתבע אמר לתובע, יום לפני השיחה, במהלך ויכוח ביניהם, כי ידקור אותו, אינה מהווה לשון הרע.

הפרסום השני, מתייחס לשיחה שנערכה ביום 7.1.19, בה נכחו התובע הנתבע, המנהלת תמר, ומר בטיש, המפקח על התחזוקה בעירייה, כלומר מי שהיה הממונה המקצועי על התובע והנתבע באותה עת (להלן: "המפקח") . בפתח השיחה אמרה המנהלת למפקח כי ביקשה לקיים את השיחה, בנוכחותו, לאור המתיחות הקשה בין התובע לנתבע, שהלכה והתעצמה בשבוע שקדם לפגישה .
באותה שיחה הבהיר המפקח לתובע, שהנתבע הוא אחראי התחזוקה בבית הספר, והוא הממונה עליו.
בשיחה זו, שהתקיימה עם המפקח, הנתבע כלל לא העלה מיוזמתו את הנושא של הטרדה מינית, ודווקא התובע, שהקליט את כל הפגישה, דבר שהנתבע ויתר הנוכחים לא היו מודעים לו, העלה בכוונה את הנושא, כדי למשוך את הנתבע להתבטא בנושא, וציין בפני המפקח שהנתבע טוען שהטריד מינית מורה, ושילדות באות אליו לחדר.
באותה שיחה הודה התובע בפני הנוכחים שילדות אכן באות אליו לחדר, ושרק אתמול למשל הגיעו לחדר שלוש בנות כדי לשחק במשחק של הבת שלו שהוא משאיר בחדר באופן קבוע. הנתבע ציין באותה שיחה, שהיה עד מספר פעמים לכך שבנות באות ויושבות על השולחן בחדר, ולכן אמר להן שאסור להיכנס לחדר. הנתבע אף הבהיר כי הוא דואג בכך לתובע, משום שאל לא להגיע למצב שבו יכולה להעלות טענה נגדו ותהיה מילה שלו נגד מילה של תלמידה.
יודגש, כי באותה שיחה הנתבע לא קרא לתובע פדופיל, אלא דווקא התובע הוא שאמר לנוכחים שהנתבע ניסה "להוציא אותו פדופיל".

בהמשך אמר הנתבע שהתובע "התעסק עם מורה בבית הספר" ושסייעת ראתה אותם מתנשקים בשירותים. לדבריו, ציין זאת רק כי הרגיש חובה ליידע, משום שזה פגע בתפקוד של התובע בעבודה . הנתבע ציין באותה שיחה שהתובע מחבק מורות, ושאל את הממונים אם ניתן לחבק מורות בבית הספר.
מעדותו של הנתבע ומעדותה של רבקה עולה כי היתה מורה שעמה גם התובע מודה שהיה לו רומן, אך עוד לפני כן היו שמועות על מעורבות רומנטית עם מורה אחרת. עדויותיהם של הנתבע ושל רבקה מהימנות בעיני והן לא נסתרו.
מטבע הדברים, על מנת לא לפגוע בפרטיותן של אותן מורות, לא זומנו להעיד, אך התובע מודה ברומן שקיים בבית הספר עם אחת המורות, ולגבי מעורבות רומנטית עם מורה אחרת אני מקבלת את עדויותיהם של הנתבע ושל רבקה לפיהן היו שמועות על כך.

גם בשיחה זו ציין הנתבע את ההטרדה המינית של מורה, תוך שהוא מציין במפורש שמדובר במקרה אחד של הטרדה מילולית, וא ומר "אמירה לבחורה זו הטרדה" כשהתבקש "להביא את המורה" השיב שלא יעשה זאת כי היא מסרבת להתלונן, וכשאמר המפקח שמי שנפגעה שתלך להתלונן, השיב הנתבע "אבל אני לא רוצה שהוא יגיע לשם."

תמלילי השיחות, שהתקיימו בתאריכים 4.1.19 ו- 7.1.19 מעיד ים על כך שהנתבע פרש בפני הממונים עליו ועל התובע את טענותיו כלפי התובע, בכל הקשור לעבודתו כאב הבית בבית הספר. עיקר התלונות היו על כך שאינו עובד כראוי, וחלקן נגעו לפן של התנהלותו כלפי מורות ותלמידות . טענות אלה לגיטימיות וענייניות, בפרט משום שמדובר בבעל תפקיד בבית ספר יסודי, שיש לו קשר יום יומי עם תלמידות צעירות, ואם הנתבע היה מוטרד מקרבה יתרה בינו לבין התלמידות, חובה היה עליו לדווח על כך לממונים עליו.

עדויותיהם של הנתבע ושל רבקה מהימנות בעיני לחלוטין, ויש בהן כדי להוכיח כי היה בסיס לטענה בדבר הטרדה מינית מילולית מצד התובע, כלפי אחת המורות. את הטענות בדבר רומן עם אחת המורות ואת הטענה כי היה נוהג להכניס תלמידות לחדר של אב הבית מאשר כאמור התובע בעצמו, וניתן להבין את החשש שהדבר עורר בלבו של הנתבע, ואת הצורך לדווח על התנהגות חריגה זו לממונים עליו. כל זאת מעבר לטענות הלגיטימיות שלו על האופן הלקוי שבו מבצע התובע את עבודתו. גם אם הטענות אינן נכונות, מדובר בטענות לגיטימיות במקום עבודה, שאינן מהוות לשון הרע.

אף אם הייתי מגיעה למסקנה שמדובר בלשון הרע, הרי שעומדת לנתבע הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, משום שמדובר בתלונות ענייניות, שהיה על הנתבע להשמיע בפני המנהלת, והדברים נאמרו בצורה סבירה שאינה חורגת מהנדרש בנסיבות העניין, אינה מהווה הגזמה ואינה מעידה על סטייה מחובת תום הלב.
הטענה על הכנסת ילדות לחדרו של אב הבית היא טענה שהיתה על הנתבע חובה להעלות בפני המנהלת, על מנת שתבדוק את הנושא, ותתריע בפני התובע שהדבר חייב להיפסק. זו היתה מטרת הדברים. על כן, מתקיימת גם ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק.
השיחה כולה, נסובה סביב טענות שיש לנתבע על תפקודו של התובע, שאינו עובד למעשה, מחתים שעון אך לא נמצא בעבודה, וגם כשהוא בעבודה אינו עובד. כל אלה טענות ענייניות, שיש להעלותן בפני הממונה, ואין חולק שהמנהלת היתה ממונה על הצדדים.
גם הגנת סעיף 15(3) עומדת לנתבע, שכן התובע היה כפוף אליו, והיה לו עניין אישי כשר לקרוא אותו לסדר, על מנת שיוכלו להמשיך לעבוד יחדיו.

מאחר שהוכח כי הדברים נאמרו רק בפני הגורמים הממונים על התובע, אני קובעת כי הנתבע עמד בנטל להוכיח "שהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות" מכאן, חזקה עליו שהפרסום נעשה בתום לב (סעיף 16.א. לחוק).

לא עלה בידי התובע להוכיח כי התקיימה אחת החלופות הקבועות בסעיף 16(ב) לחוק . הנתבע האמין בנכונות הדברים , ולא הוכח כי הפרסום חרג בהיקפו מפרסום סביר, באופן המצביע על כוונה לפגוע בתובע במידה גדולה מזו שנדרשה לצורך הגנה על הערכים המוגנים על פי סעיפים 15(2), 15(3) ו- 15(8).
התובע לא הוכיח קיומן של אחת מהחזקות השוללות את הגנת תום הלב, ולא סתר את החזקה העומדת לנתבע על פי סעיף 16(א) לחוק.

לסיכום, אני קובעת כי ככל שהדברים עולים כדי לשון הרע, עומדת לנתבע הגנת תום הלב. התובע לא הוכיח קיומן של אחת מהחזקות השוללות את הגנת תום הלב, לא סתר את החזקה העומדת לנתבע על פי סעיף 16(א) לחוק, ועל כן עומדת לנתבע הגנת תום הלב מכוח סעיפים 15 (2) (3) ו- (8) לחוק.

הפרסום השלישי
הפרסום השלישי הנטען נעשה בשיחה שהתקיימה ביום 5.2.19 בה נכחו התובע, הנתבע ורבקה (ריקי) העובדת כמנקה בבית הספר.
למעשה, לא היתה זו שיחה אלא ויכוח סוער וקולני בין השניים, במהלכו הטיח הנתבע בתובע את המילים הבאות: "אתה זבל. כמו האחים שלך. אתה המיץ של הזבל."..."אתה זיינת פה את כל העבודה. מלשן"..."מסריח" שוב נאמרו המילים "אתה זבל. ככה הגרושה שלך והבן שלך אמר..." "מאשפה הבאתי אותך" "מביטוח לאומי" "מבית משוגעים הבאתי אותך" "מחפש לדפוק" "הבן אדם צריך כנראה אשפוז", "חולה נפש", "כל היום מחפש לדפוק" "על זה שאתה מכניס ילדות לחדר" "חולה מין" ופעמיים קרא הנתבע לתובע "פדופיל".
לטענת התובע, במהלך אותו ויכוח הנתבע אף תקף אותו, כשהלם בפניו.

הנתבע הצהיר, כי באותו ויכוח, שהיה בשעת כעס, השתמש כלפי התובע במילה "פדופיל" אך המילה נאמרה על ידו בזמן שהיה עם התובע לבד, ולאחר שהתובע הכפיש את שמו בקרב משפחתו וגרם לו נזק רב.
איני מקבלת את הטענה לפיה הדברים נאמרו לתובע כשהיו לבדם, משום שבתמליל השיחה ניתן לראות בבירור שרבקה נכחה במקום בעת הוויכוח, והיא אף אישרה זאת בעדותה, על כן מתקיים גם יסוד הפרסום הנדרש על פי החוק.

המילים שהטיח הנתבע בתובע באותו ויכוח ביום 5.2.19 קשות, ללא ספק. עם זאת, חלקן, אם לא רובן, הן למעשה קללות שנזרקו לחלל האוויר בלהט הוויכוח.

במספר רב של פסקי דין, נקבע כי קללות וגידופים אינם מהווים לשון הרע.
בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12.11.2006) נפסק כי: "לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע".
באותו פסק דין הפנה בית המשפט העליון לדבריו של אורי שנהר בספרו דיני לשון הרע, כי:
" קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. ... ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתו לקשה פחות, עד כדי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות, לא תגרום עוד לפגיעה ממשית" (שם, ע' 131)." (ההדגשות אינן במקור – ע.ו.)

בת"א (ת"א) 30840/07 עו"ד פרדס משה נ' פרופ' מליק צבי (5.11.08) סקר בית המשפט (כב' השופטת אביגיל כהן) את עמדת הפסיקה והספרות בנושא. אביא להלן קטע מפסק הדין:
"...בתא' (נה') 3828/04 עו"ד משה מנשה נ' בונן משה – (פורסם בנבו); שם קבע ביהמ"ש כי שימוש בביטויים כגון: "שקרן" ו"נוכל" על רקע מחלוקת שפרצה בין הצדדים, וזאת בארוע שהתרחש במעמד מצומצם של התובע, הנתבע ופקידת התובע; לא היה בה כדי לגרום להשפלתו של התובע.
וכן ת"א (נת') 6685/02 עו"ד דוידוביץ יהונתן נ' שנקר ציונה, [פורסם בנבו], שם במהלך ויכוח צעקה הנתבעת לעבר התובע "מנוול" ו"נוכל" ו"תישאר נכה מסכן כל החיים", ביהמ"ש קבע, כי יש באימרות אלו "לשון הרע" (סע' 28 לפסה"ד); אך לגבי האימרות "פסיכופט", "מנוול" ו"נוכל" נקבע כי קיימת לנתבעת ההגנה בתביעה בסע' 4 לפק' הנזיקין [נוסח חדש] – מעשה של מה בכך...וכן ת"א (תא') 37775/04 עו"ד אריק אמיר נ' אילנה קריכלי, [פורסם בנבו]; שם הטיחה הנתבעת בתובע אמירות כגון: "אתה טיפש", "אתה עורך דין קטן"; שם קבע ביהמ"ש כי דברי הנתבעת היו "בבחינת הבעת דעה שלילית מתוך כעס רב על התובע, ונאמרו בקונקסט (כך במקור – א.כ.) הכללי באופן שאינן מהווים לשון הרע"."

הדעה המקובלת היא כי דברים שנאמרו ברוגז ובכעס או תוך חילופי עלבונות, אינם מהווים לשון הרע.
בעניין זה ראוי להנפות לדברים שנפסקו על ידי בית המשפט בת"א (ירושלים) 1594/06 עטייה נ' בניטה ׁ(23.11.2008) :
"בהקשר זה, יש לתת את הדעת לנסיבות הפרסום (ראו סעיף 3 ל חוק איסור לשון הרע). כאשר מדובר בפרסום שנעשה בשעת כעס ומריבה, לרוב הוא לא יתפרש על ידי האדם הסביר כמבטא אמירה עובדתית. בדרך כלל, יתפרש פרסום כזה כביטוי של כעס, אשר אין בו, במבחן האדם הסביר, כדי להקים אחריות לפי חוק איסור לשון הרע. דומה, כי זהו הטעם העומד מאחורי העמדה שבוטאה בספרות, לפיה "נראה כי לצורך הכרעה בשאלה, האם מהווים דברי גידוף 'לשון הרע', ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז ובכעס או תוך חילופי עלבונות, ייטה בית המשפט שלא לראות בדברים משום 'לשון הרע' המקימה עילת תביעה על פי החוק" (שנהר, בספרו הנ"ל, בעמוד 132).

עם זאת, במקרים מסוימים הכיר בית המשפט בקללות וגידופים כלשון הרע, כך למשל:
בע"א 3245/04 עו"ד בננסון נ' פלד [פורסם בנבו] ובע"א 3085/00 ברפורוש נ' נביאי אברהם [פורסם בנבו] הוכרו מילים כגון "נפל", "עלוקה", "גנב", "שקרן" ו-"רמאי" כלשון הרע.
ראו גם: ת.א.(נתניה) 4132/02 כהן חיים נ' בן ציון מרדכי [פורסם בנבו] .
ראוי להפנות גם לפסק דינו של חברי כב' השופט מוחמד עלי, בת"ק (קריות) 58919-06-15 זילברמן נ' ביטון ואח' (13.3.16) באותו מקרה, קבע בית המשפט כי עובד של הנתבעת הטיח בפני התובע, בשטח הבריכה העירונית בפני מספר אנשים, את הביטוי פדופיל, ופסק כי הביטוי אכן מהווה לשון הרע.

מסקירת הפסיקה, עולה, אם כן, כי השאלה האם קללות וגידופים מהווים לשון הרע, הינה תלוית נסיבות, ונבחנת בהתאם לטיב ההתבטאות, קהל השומעים, זהות התובע והנתבע וההקשר בו נאמרו הדברים.

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות ועמדתי על הנסיבות בהן הוטחו העלבונות בתובע, בשטח בית הספר, באוזניה של רבקה, אני סבורה כי הדברים חורגים מהטחת קללות ועלבונות ואף שנאמרו בלהט הוויכוח ובשעת כעס, הם מהווים לשון הרע.
ביחס לפרסום זה, לא עומדת לנתבע כל הגנה, משום שאין ספק שהדברים לא נאמרו בפני הגורם הממונה על התובע, ולא לצורך בירור של טענות לגיטימיות.

הפיצוי
חישוב הפיצוי בגין פגיעה יעשה על פי אמות מידה כלליות ועל בסיס נסיבותיו הפרטניות של הפרסום. על בית המשפט לשקול את אופי הפגיעה ונסיבותיה, מעמדם של הפוגע והנפגע, תפוצת הפרסום, התנהגות הפוגע, וכן התנהגות הנפגע ומעמדו טרם הפרסום אודותיו (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי [פורסם בנבו] (2008); רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510 (2001)).

הפיצוי שנפסק לתובע בפסק הדין בעניין זילברמן הנ"ל, בשל כך שעובד במרכז הספורט קרא לו "פדופיל" בשטח הבריכה, הועמד על 2,000 ₪. התובע הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, וחלק על סכום הפיצוי הנמוך לטענתו שנפסק לו. הערעור נדחה ופסק הדין של בית משפט קמא אושר על ידי בית המשפט המחוזי (כב' הנשיא שפירא) ברת"ק 36398-04-16.

במקרה שלפניי, הוטחו הדברים בתובע, בנוכחותה של רבקה, שהשניים הכירו היטב במסגרת עבודתם בבית הספר, ואשר היתה מודעת לסכסוך ביניהם, ולהשגות שהיו לנתבע ביחס להתנהגות התובע, השגות שהיו בחלקן, גם לה. לעובדה זו יש לטעמי משקל מסוים, בבואי לקבוע את גובה הפיצוי.

לאחר ששקלתי את נסיבות הפרסום במקרה שלפניי, ובכלל זה את היקף הפרסום, ואופי הדברים שנאמרו, החלטתי להעמיד את הפיצוי לתובע על 8,000 ₪.

האם הנתבע גרם להעברת התובע מתפקידו או לפיטוריו?
התובע לא הוכיח שהנתבע גרם לפיטוריו. מעיון בפרוטוקול השימוע שנערך לתובע, ניתן להיווכח בבירור, כי הסיבות לפיטוריו היו התנהגות קלוקלת מצדו, שבאה לידי ביטוי באי דיווח על קרובה (האחיינית) המועסקת בעיריית חיפה, ובדיווח שקרי על שעות עבודה.

ביחס לסיבת הפיטורים, העיד המפקח, שהיה נוכח בשימוע ביום 20.6.19, כי השימוע נערך לתובע לאור העובדה שלא דיווח על קרובים ברשות לפני תחילת העסקתו, למרות שנשאל על כך במפורש, ולאור דיווחי שעון נוכחות כוזבים. יתרה מכך, המפקח העיד כי לדעתו התובע היה עובד טוב, והוא הועבר לעבוד בבית ספר לאור הסכסוך בינו לבין הנתבע, ומאחר שהם קרובי משפחה, אולם היו מרוצים ממנו בעבודתו בבתי הספר האחרים, ופיטוריו היו אך ורק תוצאה של העובדה שלא הצהיר על קרובים ברשות, ודיווח כוזב של שעות נוכחות.

בפרוטוקול השימוע, שנערך לתובע ביום 20.6.19 נכתב, בפרק הצגת הדברים, כי העובד זומן לוועדת שימוע בעקבות כך שהתקבל דיווח מהממונים עליו, כי בעת קבלתו לעבודה, בטופס שמילא בשם "שאלון אישי למועמד לעבודה" לא הצהיר על קרובים ברשות, אף שיש לו אחיינית העובדת בעיריית חיפה. התנהלות זו מהווה דיווח כוזב והפרת אמון כלפי המעסיק. כמו כן, נכתב, כי בתאריך 5.2.19 דווח שהעובד יצא משטח בית הספר לשעתיים, ללא אישור וללא העברת כרטיס, וכי ביום 24.2.19 במהלך חופשת חנוכה, העביר כרטיס נוכחות בעבודה כשבפועל לא נשאר במקום העבודה ונסע לטבריה.

גב' זילברמן, מנהלת תחום בכיר ליחסי עבודה והתנהלות עובדים, ציינה במהלך השימוע, שהדיווח נמסר ממנהלת בית הספר, וכי החשד לדיווח כוזב באחד המקרים התעורר עקב תמונה שהעלה התובע לפייסבוק כשהוא נמצא בחוף גיא בטבריה עם משפחתו, ודווקא באותו יום דווחה שעת היציאה שלו מבית הספר באופן ידני, בשעה 12:00. התובע טען בשימוע, להגנתו, ששעון הנוכחות לא היה תקין, אך גב' אפרתי הבהירה שכל שאר ההחתמות של העובדים היו תקינות.

להגנתו, טען התובע, גם בשימוע שנערך לו, וגם בתיק זה, כי הנתבע עזר לו למלא את הטפסים, ויעץ לו לא להצהיר על קרובת המשפחה שעובדת בעירייה. איני מוצאת צורך להכריע בטענה עובדתית זו משום שהתובע אדם בגיר, אחראי למעשיו, וגם אם הנתבע יעץ לו עצה זו אין הדבר פוטר אותו מאחריות. מובן שהדבר גם אינו מהווה ראיה לכך שהנתבע גרם לפיטוריו, משום שהעצה הזו שנתן לו הנתבע, לטענתו, אם אכן נתן, ניתנה לו דווקא בעת שהנתבע ביקש לעזור לו להתקבל לעבודה, ולא לאחר שהתגלע הסכסוך ביניהם.

בהחלטת הוועדה בשאלת המשך העסקתו של התובע, מיום 27.11.19 פורט הרקע להחלטה, וממנה עולה כי לאחר שהתקיים בירור עם התובע הנתבע, בתאריך 24.2.19 התקבלה החלטה להפריד כוחות ולהעביר את התובע לעבודה בבית ספר אחר, ללא פגיעה בשכרו.

מקריאת החלטת הוועדה עולה כי יתכן שחלק מהתלונות נגד התובע אכן הגיעו מהנתבע. עם זאת, מדובר בתלונות לגיטימיות על דיווח שקרי ביחס לשעות עבודה, שאינן עולות כדי לשון הרע. יתרה מכך, כל התלונות נבדקו, ניתנה לתובע הזדמנות להסבירן ולהצדיק את מעשיו, וכל הסבריו נדחו. כלומר, התלונות ביחס לאי דיווח על קרובים ברשות וביחס להחתמת שעון נוכחות שלא כדין, נמצאו מוצדקות. על כן, אף אם התלונות הגיעו כולן מהנתבע, ומהוות לשון הרע (אף שאיני סבורה שהן מהוות לשון הרע) הרי שעומדת לנתבע הגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענת התובע לפיה הנתבע גרם לפיטוריו מעיריית חיפה.

בכתב התביעה נטען כי הדברים שפרסם הנתבע מהווים לשון הרע, וכי התנהגותו מקימה עילת תביעה ברשלנות, וכן בגין עוולת שקר מפגיע, ומהווה עוולה חוקתית לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עוד נטען כי המעשים מהווים הפרת חובה חקוקה. לא מצאתי כי מתקיימת אף אחת מהעילות הנ"ל, ודומה שאין צורך לפרט מדוע, מעבר לדברים שנכתבו עד כה.

לסיכום, אני מקבלת את התביעה רק ביחס לפרסום השלישי, ודוחה את יתר רכיבי התביעה.
בגין הפרסום השלישי, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 8,000 ₪ בצירוף שכר טרחת עו"ד (מטעם הלשכה לסיוע מ שפטי) בסך 1,404 ₪.

הסכום ישולם תוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ט סיוון תשפ"א, 30 מאי 2021, בהעדר הצדדים.