הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 26146-11-16

בפני כב' סגן הנשיא, השופט רמזי חדיד

התובע

עמוס גרי

נגד

הנתבעים

  1. גיל דוידוב
  2. ענן - ייעוץ ויישום מערכות מידע לייצור בע"מ

החלטה

1. להלן החלטתי בשאלה הסמכות העניינית לדון בתביעה דנן.

2. כעולה מכתב התביעה, מקרה שהיה כך היה:

התובע הינו מהנדס תוכנה, נתבע 1 עוסק בייעוץ עסקי ונתבעת 2 הינה חברה שבשליטתו של נתבע 1.

בעקבות קשר שנוצר בין הצדדים, סוכם כי התובע יפתח עבור הנתבעים תוכנה לניהול הליכי ייצור המותאמת למפעל בהיקף ייצור קטן – בינוני, וזאת על פי צרכי הנתבעים (להלן: "התוכנה"). כן סוכם בין הצדדים כי נתבע 1 יהיה שותף בתהליך פיתוח התוכנה, וכי הזכויות, טובות ההנאה והתמורה אשר יצמחו ממנה תהיינה משותפות ושווה לתובע ולנתבע.

בהתאם להסכמות לעיל, שקד התובע על פיתוח התוכנה במשך קרוב לשנה, ולצורך כך הוא השקיע את מירב זמנו ומרצו. בחודש מאי 2015 הסתיים הפיתוח הראשוני של התוכנה והחלה העבודה עליה מול חברת סמגל, שהייתה הלקוח העיקרי של הנתבעים (להלן: "חב' סמגל"). כמו כן, התובע הוסיף ופיתח את התוכנה במשך מספר חודשים נוספים.

פיתוח התוכנה על ידי התובע נעשה באמצעות המחשב האישי שלו, ומטעמי נוחות קוד המקור של התוכנה ופיתוחיה המאוחרים אוחסנו על גבי שרת שהנתבעת רכשה בו זכויות אחסון. רק לתובע ולנתבע ניתנה הרשאת גישה לשרת הנ"ל.

במהלך החודשים מאי 2015 – פברואר 2016 חב' סמגל פעלה בהתאם לסיכום הדברים בין הצדדים, ושילמה סך של 135 ₪ בתוספת מע"מ עליו עבור כל הזמנת עבודה שנוהלה באמצעות הת וכנה, והנתבעים שילמו לתובע מחצית מהסכום הנ"ל. דא עקא החל מחודש מרץ 2016 חדלו הנתבעים להעביר לתובע את חלקו בתשלומים ששולמו על ידי חב' סמגל בגין השימוש בתוכנה והנתבע אף העתיק את התוכנה מהשרת שהייתה בו, ובכך מנע מהתובע כל גישה לשימוש שנעשה בה על ידי הנתבעים.

3. לטענת התובע, הוא בעל זכות היוצרים בתוכנה, לרבות כל נגזרת או פיתוח מאוחר שלה, ולחילופין לתובע ולנתבע זכות יוצרים משותפת, הדדית ושווה בתוכנה. התובע זכאי אפוא, כך לטענתו, להגנה על זכות היוצרים שלו בתוכנה, ולחילופין לפירוק השיתוף בה. הוסיף התובע וטען כי הנתבעים הפרו את ההסכמות שהיו בין הצדדים ואת זכות היוצרים שלו בתוכנה, והתעשרו על חשבונו שלא כדין.

במסגרת התביעה, עתר התובע למתן מכלול הסעדים כמפורט להלן:

א. פסק דין הצהרתי לפיו ייקבע כי התובע הוא בעל זכות היוצרים הבלעדית או המשותפת יחד עם הנתבעים בתוכנה, ובכל נגזרותיה ופיתוחיה.

ב. ככל וייקבע כי הזכויות בתוכנה הן משותפות לתובע ולנתבעים, בית המשפט מתבקש להורות על פירוק השיתוף בתוכנה ומתן הוראות מתאימות בנדון.

ג. לחייב את הנתבעים בתשלום סך של 205,414 ₪ עבור מחצית הסכומים שחב' סמגל חבה בגין השימוש בתוכנה במהלך החודשים פברואר – אוקטובר 2016.

ד. פסק דין הצהרתי לפיו ייקבע כי התובע זכאי לקבל מחצית מכל תקבול או טובת הנאה אשר קיבלו או יקבלו הנתבעים מחב' סמגל או מכל צד שלישי אחר עבור השימוש בתוכנה, אם לפני הגשת התביעה ואם לאחריה .

ה. לחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי לתובע ללא הוכחת נזק, בסך של 100,000 ₪ עבור השימוש המפר בתוכנה, העתקתה ללא הרשאה או כל שימוש בלתי מורשה אחר שנעשה בעותקיה וזאת מכוח סעיף 56 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007.

ו. צו למתן פרטים וחשבונות ביחס לכל שימוש מפר שהנתבעים עושים בתוכנה, לרבות באמצעות העותק המפר שלה.

4. לטענת התובע, בהתאם לס"ק 40(4) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד -1984, לא כל תביעה בעניין של קניין רוחני הינה בסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי, אלא תכלית ההוראה היא למנוע פיצול בתביעות קניין רוחני הכוללות צו מניעה כנגד ההפרה, ובנוסף לכך סעד כספי אשר בהתחשב בגובה הסכום הנתבע, הסמכות העניינית לדון ולהכריע בו נתונה לבית משפט השלום. מאידך, ס"ק 40(4) לחוק בתי המשפט לא נועד לשלול את סמכותו העניינית של בית משפט השלום לדון בתביעות בענייני קניין רוחני, שבהן לא נתבע סעד שבסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי.

במקרה דנן, התביעה כוללת סעדים כספיים שהינם בסמכותו העניינית של בית משפט השלום, ובנוסף לכך סעד הצהרתי וסעד של פירוק שיתוף בתוכנה אשר יש לבחון אותם על פי שווים. דא עקא, להערכת התובע, שווי הזכויות בתוכנה במועד הגשת התביעה אינו עולה על הסכום המירבי שבסמכות בית משפט השלום, 2,500,000 ₪. לחילופין, בהינתן כי קביעת שווי התוכנה הוא עניין נוקשה, המבוסס על הערכה בלבד, אזי עסקינן בסעד שאינו ניתן לשומה בכסף, ולפיכך התובע מותיר את שאלת הסמכות העניינית לשיקול דעת בית המשפט.

5. הנתבעים מצטרפים לפרשנות המשפטית של התובע ביחס לס"ק 40(4) לחוק בתי המשפט, ומפנים לכך כי במסגרת תביעה דנן עתר התובע למתן סעד כספי וכן סעד הצהרתי לעניין הבעלות על זכות היוצרים בתוכנה. הואיל ואין לבית המשפט כלים להכריע בשווי התוכנה, אזי הסעד ההצהרתי ביחס אליה אינו ניתן לשומה, ולפיכך הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית המשפט המחוזי.

6. שקלתי מכלול טענות הצדדים, ונחה דעתי כי הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית המשפט המחוזי. להלן אנמק.

7. הסמכות העניינית של בתי המשפט בתחום האזרחי שחוק בתי המשפט דן בהם, נקבעת על פי מבחן הסעד. בהתאם למבחן הנ''ל אין נפקות לעילת התביעה או למהות הסכסוך אלא רק לסעד המבוקש, ומכאן יתרונו המאפשר להכריע באופן פשוט יחסית בסוגיית הסמכות העניינית, מה גם ומבחן הסעד נבחן בהתאם לאמור בכתב התביעה, וזאת מבלי להידרש לטענות הנתבע, ולרוב מבלי לשמוע ראיות בנדון (ר' ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי פ"ד לא(3) 561, 567-568, ע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים נ' מדינת ישראל פ"ד מד(3) 812, רע"א 6558/99 חבס נ' חבס פ"ד נד(4)337 וכן בש"א (י-ם) 8027/07 קראוס נ' ריקנר (פורסם בנבו)).

כאשר כתב התביעה כולל סעדים אשר בחלקם הם בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, ובחלקם האחר בסמכותו העניינית של בית משפט השלום, אזי, ובהעדר דין אחר "אין מנוס מניהול כמה הליכים בהתאם לסמכויות שלפי הסעדים", ובמילים אחרות, אין מנוס מפיצול הדיון בתביעה בין הערכאות המוסמכות מבחינה עניינית, כך שכל אחת מהן תדון בסעד שבתחום סמכותה (ר' ע"א 29/58 לוי נ' עקריש פ"ד יב 1457).

ודוק, בהתאם למבחן הסעד וההלכה הפסוקה, עד לשנת 2003, ובטרם חקיקת ס"ק 40(4) לחוק בתי המשפט בנוסחו כיום, גם בתביעה בענייני קניין רוחני הכוללת סעד של צו מניעה או צו עשה, שהינם בסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי, ובנוסף לכך סעד כספי בתחום סמכותו של בית משפט השלום, לא היה מנוס מפיצול הדיון בתביעה בין שתי הערכאות הנ''ל (ר' רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שוורץ פ"ד נג(1) 670).

פיצול הדיון בתביעה בין שתי ערכאות, אינו תוצאה רצויה שכן הוא מחייב התדיינות כפולה באותו סכסוך, על כל המשתמע מכך מבחינת בזבוז זמן שיפוטי יקר והאפשרות להכרעות סותר ות באותן טענות ובין אותם בעלי דין.

8. ס"ק 40(4) לחוק בתי המשפט נועד למנוע פיצול הדיון בתביעה בענייני קניין רוחני הכוללת סעדים שונים אשר בחלקם הם בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי וסעד כספי שבגבול סמכותו העניינית של בית משפט השלום. בהוראות החוק נקבע כדלקמן:

"תביעה בענייני קנין רוחני, הכרוכה בתביעה בעניני קנין רוחני שהיא בסמכות בית המשפט המחוזי לפי פסקה (1), אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום כאמור בסעיף 51(א)(2); בפסקה זו, 'תביעה בעניני קנין רוחני' – תביעה אזרחית לפי אחד או יותר מהחוקים המפורטים להלן:
(א) חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007;
(ב) (נמחק);
(ג) פקודת הפטנטים והמדגמים;
(ד) חוק הגנת כינויי מקור וציונים גיאוגרפיים, התשכ"ה-1965;
(ה) חוק הפטנטים, התשכ"ז-1967;
(ו) פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972;
(ז) חוק זכות מטפחים של זני צמחים, התשל"ג-1973;
(ח) חוק זכויות מבצעים ומשדרים, התשמ"ד-1984;
(ט) חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999;"

יודגש כי בהתאם לדברי ההסבר להצעת החוק, הרי:

"הצעת החוק אינה משנה את הסמכות העניינית לדון בתביעות בענייני קניין רוחני שמבוקש בהן סעד כספי בלבד, אשר ימשיכו להיות מוגשות לבית המשפט המתאים לפי סכום התביעה" (שם, הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 34) (כריכת צעדים בתביעות בענייני קניין רוחני), התשס"ג – 2003, ה צ"ח 30 מיום 3.6.03, עמ' 478).

כמו כן, בהחלטת כב' השופט אורנשטיין ב-בש"א (ת"א) 21090/07 שמש נ' שוחט (פורסם
בנבו), בית המשפט נדרש להוראת ס"ק 40(4) לחוק בתי המשפט, ופסק באומרו:

"12. המחוקק לא התכוון באמצעות סעיף 40 (4) לחוק, לשלול את סמכות בית משפט השלום לדון בתובענות בענייני קנין רוחני ובלבד שהסכום הנתבע הוא בתחום סמכות בית משפט השלום, וכן שלא נתבע בנוסף לתשלום, גם סעד בתחום הקניין הרוחני.

13. רישת הסעיף מלמדת כי רק בשעה שנתבע סעד בענייני קניין רוחני, שהינו רק בסמכות בית משפט המחוזי, יהיה בית משפט הדן בתביעה, בית המשפט המחוזי. מכלל הן, נשמע לאו, דהיינו אם לא נתבע סעד בענייני קניין הרוחני, אין מניעה שגם בית משפט השלום ידון בתביעה כל עוד הסכום הנתבע בגדר סמכותו.

14. המטרה אותה התכוון המחוקק להשיג היתה יעילות דיונית בכך שיימנע
פיצול בין הערכאות בבירור התביעה. דהיינו אם נתבע סעד בענייני קניין רוחני המצוי בסמכות הבלעדית של בית המשפט המחוזי, ובצדו נתבע גם סעד כספי המצוי בגבול הסמכות של בית משפט השלום, לא יפוצל הדיון בין הערכאות, באופן שהסעד הראשון יתברר בבית המשפט המחוזי ואילו הסעד הכספי יתברר בבית משפט השלום. לכן, גם אם הסכום הכספי הוא בסמכות בית משפט השלום, תתברר התובענה על כל סעדיה הנוספים בתחום הקניין הרוחני , בבית המשפט המחוזי."

מן הכלל אל הפרט.

9. אין חולק כי במקרה דנן עסקינן בתביעה בענייני קניין רוחני. במסגרת התביעה עתר התובע למתן סעדים הצהרתיים ביחס לזכות היוצרים הבלעדית או המשותפת שלו בתוכנה, כמו גם לעניין זכויותיו הנטענות במחצית התקבולים וטובות ההנאה אשר הגיעו או יגיעו לנתבעים מחב' סמגל או מכל צד שלישי אחר בעקבות השימוש בתוכנה. כן עתר התובע למתן סעד של פירוק הזכויות בתוכנה וכן לסעד כספי בסכום בגבול סמכותו העניינית של בית משפט השלום.

הסעדים ההצהרתיים הנדרשים בתביעה, כמו גם פירוק השיתוף בתוכנה, אינם ניתנים לשומה מהטעם כי אין לדעת מהו שווי התוכנה או גובה התקבולים אשר יגיעו לתובע עבור השימוש בה, ככל והוא יזכה בדין.

10. בנדון, לא נעלמה מעיניי הוראת סעיף 75 לחוק בתי המשפט, בו נקבע כדלקמן:

"כל בית משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שבפניו".

דא עקא, אין בהוראה לעיל כדי לשנות מהתוצאה המתחייבת, שכן, בנדון נפסק ב- רע"א 7551/00 פוקס נ' קצנלבוגן פ"ד נו(1) 253, כדלקמן:

"הנה-כי-כן, כל בית-משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לדון בתובענה למתן סעד הצהרתי. זהותו של בית-המשפט נקבעת בכל מקרה קונקרטי בהתאם לתוכן הסעד ההצהרתי המבוקש, בפרט כאשר ההצהרה מכוונת כלפי זכות שניתן להעריך את שווייה הכספי, הרי שהסמכות נקבעת על-פי סכום התובענה. כאשר לא ניתן להעריך את שווייה, על התובענה להידון בבית-המשפט המחוזי, מכוח סמכותו השיורית.
מסקנה זו אף מתיישבת עם תכליתם של דיני הסמכות העניינית....." (שם, עמ' 256 ו'-ז') (ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).

חיזוק נוסף למסקנה אליה הגעתי מצאתי בספרו של טוני גרינמן, "זכויות יוצרים", מהדורה שנייה, פרק ב' (שם, עמ' 751-752). שם נ אמר כי תביעות לצווי מניעה, כמו גם לפסקי דין הצהרתיים, בעניין זכות יוצרים, הינן בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי.

11. העולה מן המקובץ, הואיל ובמקרה דנן עסקינן בתביעה בענייני קניין רוחני ה כוללת סעדים הצהרתיים ופירוק שיתוף בתוכנה שאינם ניתנים לשומה, אזי בהתאם להוראת ס"ק 40(4) לחוק בתי המשפט וה הלכה בנדון, הסמכות העניינית לדון בתביעה בכללותה נתונה לבית המשפט המחוזי, לרבות בסעד הכספי, ובנדון אין נפקא מינה כי הסכום הנתבע במסגרת הסעד הכספי נכלל במסגרת סמכותו העניינית של בית משפט השלום.

12. לסיכום, אני מורה על העברת הדיון בתביעה לבית המשפט מחוזי בחיפה.

כל צד יישא בהוצאותיו.

13. הדיון הקבוע ליום 17.7.17 מבוטל בזאת.

המזכירות תמציא החלטתי זו לב''כ הצדדים באמצעות פקסימליה ידנית עם אישור טלפוני.

ניתנה היום, כ"ב תמוז תשע"ז, 16 יולי 2017, בהעדר הצדדים.