הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 26015-07-19

בפני
כבוד ה שופט יואב פרידמן

התובעת
פלונית

- נ ג ד -

הנתבעת
איי אי ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ

החלטה

1. התובעת, ילידת 1983, נפגעה בתאונת דרכים מיום 6.6.13, עת נהגה ברכב. בקשה זו הינה בקשה שהגישה למתן רשות להבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי (נפגעי עבודה) מיום 3.12.14, לפיה נותרה לה נכות משוקללת בשיעור 9.75%. נכות זו הינה הנכות הרפואית המחייבת בהליך זה מכוח סעיף 6ב של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, והבקשה מוגשת מכוח הסיפא של אותו סעיף.

2. ועדה רפואית בדרג ראשון מיום 1.6 .14 קבעה כי לא נותרה נכות. ביחס לתחום הנפשי, צוין כי מתכונת עבודתה לא שונתה לאחר התאונה, החלה בטיפול פסיכולוגי שנמשך כחודשיים לאחר פטירת אביה, והופנתה לטיפול פסיכיאטרי והחלה בטיפול תרופתי. הועדה התרשמה על בסיס חוות דעת מומחית פסיכיאטרית יועצת כי אין קשר סיבתי בין המצב הנפשי לבין התאונה, ויש אִפיונים אישיותיים שבמצבי דחק נותנים דקומפנסציה , והטיפול הפסיכיאטרי החל 4 שנים לפני התאונה, בגיל 26. ביחס לתחום האורטופדי – הועדה ציינה טווחי התנועה בצואר שנמצאו בבדיקתה. עמד בפניה פענוח סיטי מ 25.11.13 , והיא התייחסה לממצאים כאל ממצאים לא חבלתיים. עמדה בפניה גם בדיקת EMG מ 21.1.14, והיא צינה לגביה שיש חשד לרדיקלופטיה כרונית קלה C4 – C5 .

3. הועדה לעררים מיום 3.12.14 היא שקבעה את אותה נכות משוקללת בשיעור 9.75%. הנכות שנקבעה מורכבת מ-5% נכות אורטופדית ו-5% נכות פסיכיאטרית .

ביחס לנכות הפסיכיאטרית, מדובר על מחצית מ-10%, כאשר המחצית השניה יוחסה לעבר הנפשי הטרום תאונתי. בעניין זה אימצה הוועדה את חוות הדעת של היועץ הרפואי מטעמה – ד"ר מיכאל רומוב (חוו"ד מיום 29.10.14).

ביחס לנכות האורטופדית – זו נקבעה על פי שיעור המגבלה הקלינית בתנועות הצואר, שנמצא קל מאד (הנכות נפסקה בגין רדיקלופטיה צוארית ללא חסר מוטורי ורגישות צווארית. כלומר דומה שהועדה, למרות שלא מצאה חסר מוטורי, נאותה להתחשב ברגישות הצוארית שמבטאת הגבלה קלה מאד).

טענות התובעת

4. התובעת מציינת כי משך שנים נאבקת היא כדי להגדיל את אחוזי הנכות, כאשר הוגשו שתי תביעות להחמרת מצב, שבשתיהן נקבע כי לא חלה החמרה. בקשה זו להבאת ראיות לסתור מסבה יהבה על קביעות שונות בענף נכות כללית, לעומת ענף נפגעי עבודה.

5. ועדה רפואית בנכות כללית מיום 29.5.18 קבעה לתובעת 10% נכות צמיתה בתחום האורטופדי, בגין פגיעה בצוואר, ו-20% נכות צמיתה בתחום הנפשי.

6. הוגש ערר, וועדה לעררים בנכות כללית הותירה בעינה הקביעה בתחום האורטופדי, אך העלתה אחוזי הנכות הנפשית ל-40% באופן זמני, החל מ-1.7.17 ועד 31.12.19. כאשר לאחרונה הוארכה הנכות הזמנית הנפשית הנ"ל עד ליום 31.10.21.

7. התובעת מציינת כי אין הסבר לשוני בין קביעת הנכויות בוועדות הרפואיות בשני הענפים. לא אירע למבקשת אירוע כלשהו המנתק קשר סיבתי בין הנכות הצווארית לבין התאונה, מאז התאונה ועד היום. מכאן, שלא מובן למה בענף נכות מעבודה קבעה הועדה הרפואית 5% ובענף נכות כללית נקבע בועדה הרפואית 10% בגין הצוואר, כמה שנים אחר כך. התובעת מציינת כי אין לה עבר צווארי רפואי לפני התאונה נשוא התביעה. כאשר תוצאות בדיקות ההדמיה ( EMG, CT ו- MRI) הן לאחר התאונה והן העדכניות, מעידות על אותו נזק שהינו פגיעה בחוליות צוואר C3 עד C7. התובעת מפנה לבדיקת CT מ-25.11.13, בדיקות EMG מימין 21.1.14, 16.11.15 ו-23.1.17, וכן בדיקת MRI מ-12.6.17.

8. ואף בתחום הנפשי, גם אם נלך בדרכה של הועדה הרפואית בענף נפגעי עבודה שייחסה מחצית לעבר טרום תאונתי, הרי שנקבעו אחוזי נכות זמנית שעודם בתוקף בשיעור 40% . מכאן שאף אם נפחית מחצית על חשבון העבר הנפשי הטרום תאונתי , נגיע ל-20% במקום ה-5% שקבעה הועדה בענף נפגעי עבודה. גם ביחס לתחום הנפשי מציינת התובעת כי לא עברה תאונה או חבלה מאז התאונה נשוא התביעה.

9. התובעת מודעת לכך כי ההיתר להבאת ראיות לסתור קביעת נכות על פי דין, ניתן אך במקרים חריגים, אך אחד מהם הינו כאשר קיים פער בין קביעת הועדה בענף נפגעי עבודה לבין קביעת הועדה בנכות כללית. התובעת מפנה לרע"א 129/89 הורוביץ נ' ואסילה.

טענות הנתבעת

10. הנתבעת מפנה לכך כי הנכות הזמנית הנפשית נקבעה לתקופה שהחל מ-1.7.14 (כלומר לתקופה שראשיתה בכלל לאחר התאונה נשוא תיק זה, שהינה מ-6.6.13). הנכות הזמנית נקבעה בגין הפרעה דו קוטבית שאין לה דבר וחצי דבר עם התאונה נשוא תיק זה.

11. הנתבעת מפנה לעבר הרפואי הממשי של התובעת בתחום הנפשי, אותו עבר שלפני התאונה (צורף רישום של הפסיכיאטרית ד"ר גלינה פובר ותיעוד ממרפאה לבריאות הנפש בחדרה). מאותו תיעוד עולה כי התובעת סבלה מאפקט דכאוני, ריכוז ירוד במקצת, כאשר הבעיות החלו מאז פטירת האב.

דיון

12. ככלל, היתר לסתירת קביעת נכות על פי דין, שמור אך למקרים חריגים (ע"א 5779/90 הפניקס נ' טיארה; רע"א 11325/05 מנורה נ' גולינבסקי; רע"א 4484/06 מור נ' אישי ישיר). אביא להלן ציטוטים מכמה החלטות בבקשות רשות לסתור. כל מקרה לגופו, אולם הציטוטים נוגעים לא לנתונים הקונקרטיים, אלא לסקירת הדין החל ביחס לבקשות רשות לסתור, בפרט כאשר עסקינן בבקשות שהנמקתן נוגעת לפערים בין קביעת וועדות רפואיות שונות: בין באותו ענף , ובין בענפים שונים של הביטוח הלאומי:

" א. ת.א 12542-11-13 ת' נ' עדנאן עמאר (סע' 13-17 להחלטה מ 21.10.18 – הדגשה לא במקור – סע' 13-17 להחלטה ):

' 13. עוד בהלכת עודה נ' רותם שאוזכרה (ר"ע 634/85) נקבע כי הטעמים בגינם עשוי להיעתר ביהמ"ש לבקשה להתיר לסתור קביעת נכות על פי דין עשויים להיות משפטיים או עובדתיים. והפסיקה אכן חזרה על כך כי הרשות אינה ניתנת על נקלה.

טעמים עובדתיים יכולים להיות שינוי משמעותי שחל במצב הרפואי של הנפגע לאחר התאונה או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת (ואריאנט משמעותי ונפוץ כאן – חומר רפואי בין מעברו של הנפגע ובין לאחר התאונה שלא עמד בפני הועדה , והיה חשוב שיעמוד בפניה שכן היה עשוי להביא לשינוי במסקנתה – לסיכום הדין כאן ראה למשל דברים שנאמרו ברע"א 8908/17 קרנית נ' פלונית).

טעמים משפטיים כגון פגם מהותי שנפל בהליך , למשל תרמית או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי. ברור שלא מדובר על רשימה סגורה, אך על הטעמים להיות כבדי משקל.

14. כידוע, והפסיקה שבה גם על כך, מחלוקת רפואית גרידא , ולו קוטבית, עם קביעת הועדה הרפואית אינה עילה למתן היתר לסתירת קביעת הנכות על פי דין (מחלוקת כזו יכולה מטבע הדברים להיות בשאלת גובה הנכות או בשאלת הייחוס הסבתי לתאונה או שלוב שני עניינים אלה) .

15. בהתאמה – ברור גם שמחלוקת בין ועדה רפואית מדרג ראשון לבין ועדה רפואית מדרג שני, אפילו קוטבית היא, אינה עילה למתן ההיתר המבוקש. ברור שמטבע הדברים יכולה ועדה רפואית לעררים (והרי זה תפקידה) להגיע לתוצאה הדוחה ערעור על קביעה ועדה רפואית מדרג ראשון, לקבל אותו או לקבלו חלקית. קביעתה מתחלפת קביעת הועדה מדרג ראשון ומחייבת כקביעת נכות על פי דין לצורך סע' 6ב לחוק; וגם במקרה בו התקבל הערעור חלקית או באופן מלא, אין כאן יותר מאשר מחלוקת רפואית בין ועדות רפואיות באותו ענף (ענף נפגעי עבודה). מחלוקת כזו אינה מצדיקה לתן רשות להבאת ראיות לסתור.

16. להבדיל , כאשר מדובר לא על מחלוקת רפואית גרידא בין ועדות רפואיות באותו ענף שקביעותיהן עולות כדי נכות על פי דין, אלא על מחלוקת שנחזית רפואית אך ביסודה סוג של סתירה לוגית עליה יכול ביהמ"ש לעמוד שלא בעין מומחה ואשר קשה ליישבה, כבר הוכר מצב זה כמצדיק לעתים מתן היתר להבאת ראיות לסתור.

17. כך ברע"א 8684/02 סהר חברה לביטוח נ' קדור מרזוק נידון עניינו של מי שנפגע בתאונת דרכים וועדה רפואית בענף נכות מעבודה קבעה נכותו בעקבות אותה תאונה בשעור 10% , בגין טנטון.

מאידך ועדה רפואית בענף נכות כללית (שכידוע אינו בודק קשר סבתי לאירוע תאונתי) קבעה נכויות כדלקמן : ‎10% בגין ליקויי שמיעה, ‎10% בגין טנטון, ‎10% נכות זמנית בגין הגבלה בתנועות עמוד שדרה גבי, ‎20% נכות זמנית בגין הגבלה בתנועות ע"ש מותני ו- ‎20% נכות זמנית נפשית.

באותו מקרה ניתן היתר לסתור את קביעת הנכות על פי דין (בענף נפגעי עבודה שקבע כזכור רק 10% בגין טנטון). הטעם לכך היתה הסתירה הלא מובנת בין קביעות הועדה הרפואית בענף נכות כלללית לבין זו של הועדה הרפואית בענף נפגעי עבודה. ברור כי עצם הפער בין קביעת הועדות בענף נכות כללית ובענף נפגעי עבודה אינו מצדיק כשלעצמו מתן הרשות ואין להקיש מקביעה רפואית שהתקבלה בענף נכות כללית לזו שהיתה אמורה כביכול להתקבל בענף נפגעי עבודה. הן בשים לב שענף נכות כללית אינו נדרש לקשר הסבתי הרפואי כאמור, והן בשים לב לכך שרף הזכאות הנובע מקביעת נכות שונה בשני הענפים ולעתים יכולים להיות דגשים רפואיים שונים (הדבר אף צוין בהחלטה). ההסבר להיתר שניתן בואר כך (הדגשה לא במקור):

' יחד עם זאת, עשויה להיות, בנסיבות מסוימות, נפקות לקביעת דרגת הנכות הכללית.
כך הדבר מקום בו יש בקביעה כזו כדי לעורר ספק של ממש בתוקפה של קביעת דרגת הנכות בשל הפגיעה בעבודה. כך הדבר למשל, בהעדר טענה שארע דבר בין מועד קביעת הועדה לנפגעי עבודה לבין מועד קביעת הועדה לענייני נכות כללית, שיש בו כדי לנתק את הזיקה הסיבתית שבין התאונה לבין הנכות הנכות (רע"א ‎696/95 בשארה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, צלטנר ‎3393; רע"א ‎466/92 עבדי ואח' נ' צמח, צלטנר ‎665(ח)). ההלכה לפיה קביעת דרגת נכות כללית על ידי המוסד לביטוח לאומי עשויה, במקרים מסוימים, להצדיק הבאת ראיות לסתור דרגת נכות שנקבעה על ידי הועדה הרפואית לנפגעי עבודה, נשענת גם על העובדה ששתי הוועדות האלה הנן חלק מאותו מוסד - המוסד לביטוח לאומי. (רע"א ‎4195/02 סהר-ציון חברה לביטוח בע"מ נ' ליפשיץ - טרם פורסם). שוני בלתי מוסבר בין הקביעות של שתי הועדות האלה עשוי להצדיק הבאת ראיות לסתור את דרגת הנכות שנקבעה בשל הפגיעה בעבודה. '

התמיהה שהיתה שם והצדיקה ההיתר להבאת ראיות לסתור, נבעה מכך שבנכות כללית נקבעה נכות אורטופדית ונכות בגין ירידה בשמיעה, לבד מן הטנטון, ובחומר הרפואי לא היה רמז לכך שהנפגע באותה פרשה סבל מלקוי בריאותי באותם תחומים עובר לתאונה. הדבר העלה מטבע הדברים סימן שאלה בנוגע לפער בין קביעת הועדה בנפגעי עבודה לבין קביעת הועדה בנכות כללית. "

ב. תא (חי') 50351-07-17 פלוני נ' אשר עלמני (החלטה מ 3.12.18, פס' 8):

"....אוסיף כי במקרים חריגים יש מקום להתיר הבאת ראיות לסתור, אף לטעמי, כאשר מדובר על סתירה לוגית שאינה ניתנת ליישוב בין מסקנות ועדות מאותו דרג באותו ענף או ועדות משני ענפים שונים (להבדיל משוני בין ועדה רפואית מדרג ראשון לבין מסקנות ועדה לעררים). אולם ברור שלא כל שוני בין מסקנות ועדות ולו מאותו דרג, יספיק על מנת שתותר הבאת ראיות לסתור. נדרש שיהא מדובר בפרכה לוגית או סתירה בין קביעת הועדות מאותו דרג באותו ענף או מענפים שונים - שלא ניתנת לביאור ויישוב . ולא על שוני בין מסקנות ועדה מוקדמת ומאוחרת שניתן לו הסבר"

ג. תא (חי') 25245-04-12 יצחק טואיטו נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (החלטה מ 31.1.14 מתוך פס' 4) (מקרה בו דובר על פער זעום בן 5% בין הקביעות הרפואיות):

"...מצב בו שתי ועדות רפואיות באותו גוף קבעו קביעות שהפערים ביניהן ניכרים אכן הוכר לעתים כמצדיק מתן הרשות לסתור הקביעה על פי דין. אלא שכאן הפער זעום, ולא פחות חשוב: מדובר היה בקביעת ועדות רפואיות בענפים שונים של אותו גוף, כאשר הפער הממשי בין קביעות הענפים השונים שבאותו גוף עורר סימן שאלה. כך למשל הוכר לעתים פער גדול בין נכות רפואית בענף נכות כללית ובין קביעת ענף נפגעי עבודה, כמצדיק מתן רשות לסתור את קביעת ענף נפגעי עבודה. וגם אז, למרות שהפער היה גדול כאשר ניתנה הרשות, לא די היה בעצם הפער הגדול אלא נדרש שלא יהא הסבר מתקבל על הדעת לאותו פער (בפרט בשים לב שהנכות הכללית לא בודקת קשר סבתי). ראה רע"א 8684/02 סהר נ' מרזוק; רע"א 8363/10 כלל נ' לוטפי.

בענייננו לא מדובר כלל על פער בין קביעות שני ענפים שונים באותו גוף, אלא בקביעת ועדה ראשונה ששונתה על ידי ועדת הערר שמעליה, באותו ענף..."

13. עד כאן לציטוט. מכאן ליישום הדברים בנסיבות המקרה הקונקרטי.

14. ביחס לנכות האורטופדית – אף תחת הנחה שאין לה לתובעת עבר צווארי הקודם לתאונה, וכי לא עברה ארוע תאונתי או חבלה מאז התאונה ועד שנקבעה נכותה האורטופדית בנכות כללית, הרי שהפער הינו בין 5% בענף נפגעי עבודה , ל-10% בנכות כללית. פער זעום כזה כשלעצמו, יכול שינבע מהערכות בודק שונות לגבי מידת המגבלה הקלינית ואין בו כד י להצדיק הרשות המבוקשת. אין זה סוד כי לעיתים הפער בין אפס אחוז ל-5% ובין 5% ל-10% יכול שינבעו מהערכה שונה של מומחים שונים ביחס למגבלות ומשמעותן, ומדובר על פער זעום שבהערכה. פערים זעומים שכאלה אין כוחם יפה כדי להצדיק מתן רשות לסתור קביעת נכות על פי דין. בין אם מדובר בקביעות של ועדות בענפים שונים באותו איבר מטרה ובין אם מדובר באותו ענף עצמו. הטעם לכך מובן, שכן מי לכפינו יתקע שפער כה זעום מלמד על טעות שנפלה אצל הועדה הרפואית בענף נפגעי עבודה דווקא, ולא על טעות שנפלה בועדה הרפואית בנכות כללית? קביעה שונה שאין לה הסבר בין ועדות שונות, צריך שתהא משמעותית גם לעניין גובה הפער.

לא מדובר אפילו בהבדל בין מצב של "אין נכות כלל" למצב של "נכות קלה". נכות בשיעור 10% בצוואר נפסקת כשלעצמה בגין מגבלה קלה. במקרה דנן פסקה הועדה הרפואית בנפגעי עבודה את הנכות ביחס לצוואר בשעור 5%, בגין נויריטיס שבין מצב קל (שאינו מזכה בנכות) לבינוני (על פי נוסח התוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) כפי שעמד בעינו לעת הקביעה) . ואילו בנכות כללית נפסקו 10% לפי סע' העוללות הכללי של השפעה על כושר הפעולה הכללי (סע' 35(1)(ב)). כלומר, הפער הוא בין הערכה של ועדה אחת שמצאה הגבלה "המקבילה" להגבלה קלה בצוואר; לבין הערכה של ועדה אחרת שמצאה הגבלה המקבילה להגבלה קלה מאוד בצוואר, ופסקה נכות מותאמת שבין 0 ל-10%, גם בלא שנמצאה הגבלה מוטורית.

15. ביחס לנכות הנפשית – כאן אמנם יש פער ממשי בין הנכות הזמנית שנקבעה בענף נכות כללית לבין זו שנקבעה בענף נכות מעבודה. לצורך הדיון אתעלם מכך שמדובר בנכות זמנית. נניח שהיה מדובר בנכות קבועה. ונניח אף לשיטתו של ב"כ התובעת כי ינכה 20% (מחצית) על חשבון העבר הרפואי. אז עדיין יתקבל פער משמעותי שבין 20% בנכות כללית לבין 5% בענף נפגעי עבודה. אולם כאמור, פער, ולו משמעותי, בין קביעות ועדות רפואיות ולו בענפים שונים של המוסד לביטוח לאומי, אין די בו כשלעצמו כדי להצדיק מתן הרשות להבאת ראיות לסתור. לשם כך נדרש במצטבר כי אין הסבר אפשרי הגיוני שיסביר את הפער.

כאן דווקא יש הסבר – לפי התיעוד התובעת אובחנה ב2014 כסובלת בהפרעה דו קוטבית. מדובר בהפרעה שיצרה אצלה מצב קליני שנחזה שהינו משמעותי, אך אין שום דבר ושום רמז בקביעת הועדות הרפואיות בנכות כללית אליו מפנה התובעת בבקשתה, שיש בו כדי לקשור את אותה הפרעה דו קוטבית לתאונה. התובעת מסתפקת בעצם הפער בבקשה ואינה מתייחסת למקורו. נהפוך הוא, לו סברו הועדות הרפואיות בנכות כללית כי התובעת החלה לסבול מאותה הפרעה בעקבות תאונת הדרכים, סביר שלא היו מייחסים את תחילת הנכות הזמנית בשיעור 40% למועד של 1.7.17. התאונה בענייננו קודמת בארבע שנים למועד זה. ואף אם מדובר על מועד האבחון, החומר שצורף כולל מכתב עו"ס לועדה הרפואית בנכות כללית לפיו אובחנה התובעת כסובלת מהפרעה דו קוטבית ב-2014. היינו לא בסמיכות זמנים לתאונה (יוער שמדובר במכתב לא רפואי, כך שיש להתייחס בזהירות אולם אף בהנחה שהאמור שם מדויק לגבי מועד האבחון – לא מדובר על 2013 בסמיכות לתאונה). אמנם לעיתים יש פער זמנים בין הגורם למצב רפואי לבין מועד התפרצות הסימפטומים, ואמנם לעיתים קשה לחלץ קשר סיבתי אפשרי מקביעות ועדה רפואית בנכות כללית, משום שזו אינה בודקת קשר סיבתי לאירוע תאונתי, אלא את המצב הרפואי הכולל. אולם דווקא על שום כך, אין להיתלות בעצם הפער בין קביעת ועדה רפואית בנכות כללית לבין קביעת הועדה בענף נפגעי עבודה (שכן בודקת קשר סיבתי), כדי להצדיק מתן רשות לסתור קביעת הנכות על פי דין. צריך כאמור, שבשים לב לטיב וסוג הפגיעה, יעלה גם סימן שאלה של ממש ביחס לאותו פער, שאינו מאפשר להצדיק אותו באופן הגיוני. גם אין די באפשרות כלשהי לכך שטעתה הועדה הרפואית בענף נפגעי עבודה, שכן אפשרות לטעות רפואית קיימת תמיד. לו זה היה המבחן, הרי הייתה מרוקנת מתוכן, ועד מהרה, קביעת ההלכה לפיה היתר להבאת ראיות לסתור יינתן רק במקרים חריגים. אין בקביעת הוועדות הרפואיות בענף נכות כללית משום תימוכין לקשר כלשהו בין הפרעה ביפולרית שהתובעת החלה סובלת ממנה לכל המוקדם בשלב כלשהו ב 2014 , לבין התאונה נשוא תיק זה.

גם קביעת הועדה הרפואית בענף נפגעי עבודה, שחילקה את הנכות הרפואית הנפשית בין העבר הרפואי לבין התאונה נשוא התיק, הינה קביעה רפואית סבירה על פניה, ומכל מקום, לא כזו שניתן לומר עליה שאינה נמצאת במתחם שיקול הדעת הרפואי של הועדה. אף התובעת עצמה בטיעוניה, אינה חולקת על קביעה זו (ומן החומר שצורף עולה אכן כי היה לה עבר נפשי ממשי עובר לתאונה). טיעוניה של התובעת מתמקדים בפער בין הנכות הכוללת בענף נפגעי עבודה לבין זו שבנכות הכללית. אולם לאותו פער נמצא כאמור הסבר הגיוני, לאור אותה הפרעה ביפולרית ממנה החלה התובעת סובלת רק ב 2014 לכל המוקדם, ולא פחות חשוב, בלי שום אינדיקציה שתאפשר לקשור בינה לבין התאונה, ולו בתורת גורם מחמיר. לא מדובר הרי על הפרעה פוסט טראומטית אלא על הפרעה דו קוטבית. כדי שהתאונה תחשב גורם מחמיר, צריך שתהא אינדיקציה בקביעת הוועדות הרפואיות לכך שהתובעת סבלה מהפרעה ביפולרית לפני התאונה וההפרעה הוחמרה משום מה בתאונה, למרות שלא בפוסט טראומה עסקינן . החומר שצירפה הנתבעת לגבי עברה הנפשי של התובעת לפני התאונה, מלמד אמנם על עבר נפשי ממשי, אך לא כזה שקשור להפרעה ביפולרית. דובר שם בעיקר על בעיה של דכאון שהחלה לאחר פטירת אביה של התובעת.

כמובן שאין בעצם הופעת הפרעה ביפולארית ב 2014 שלא היתה קיימת לפני תאונה , כדי לקשור בינה לבין אירוע תאונתי, אף אם לא היתה קיימת לפניו. יש מחלות שאינן קשורות לשום תאונה. התובעת כאמור אינה מצביעה על קביעה כלשהי בענף נכות כללית שיש בה כדי לקשור הפרעה בי פולארית לתאונה בכלל, או שלנו בפרט. ואף המועד ממנו ראתה הועדה הרפואית לקבוע תחילת הנכות הזמנית אינו תומך בתזה סבתית מעין זו. נהפוך הוא.

מכאן, שאף בתחום הנפשי אין הצדקה לקבל הבקשה.

16. אני דוחה אפוא הבקשה ומחייב התובעת בהוצאות הנתבעת בבקשה, בסך כולל של 2,500 ₪. אני מאפשר לתובעת לקזז הוצאות אלה מסכום הפיצוי שייפסק.

ניתנה היום, א' אדר תש"פ, 26 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.