הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 25212-09-17

בפני
כבוד ה שופטת עידית וינברגר

התובעים

  1. נפע אגבאריה
  2. סאלח אגבאריה
  3. מוחמד אגבאריה
  4. עבד אללטיף אגבאריה
  5. תייסיר אגבאריה

ע"י ב"כ עוה"ד מחאג'נה מוסטפה ואח'

נגד

הנתבעים

  1. יוסף רשאד אגבאריה
  2. רשאד אגבאריה (המנוח)
  3. ארשיד אגבאריה
  4. אדהם אגבאריה

ע"י ב"כ עוה"ד תאופיק ביאדסה

פסק דין

תביעה לאכיפת פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה, ולתשלום פיצויים בגין הפרתו.
פסק הדין העומד במרכזה של התביעה, ניתן על ידי בית משפט השלום בחיפה בת"א 6210/02 ביום 18.1.2004 בתביעת פירוק שיתוף אותה הגישו התובעים ובני משפחתם, שהיו בעלי זכויות אף הם בחלקות מושא התביעה, והוא מאשר את הסכם הפשרה שהושג בין בעלי הדין באותו הליך (להלן: "ההליך הקודם" ו "פסק הדין"). להסכם הפשרה שהוגש לבית המשפט (ת/7) צורף תשריט התואם את פרטי ההסכם, בדבר חלוקה ושימוש במקרקעין (ת/4) .

חמישה אחים היו בעלי זכויות בחלקה 98 בגוש 20341 באדמות אום אל פחם (להלן: "חלקה 98"). עבד אלפתח, עבד אלרחמן, עבד אלקאדר, עבד אלווהאב, ועבד אל ראזק אגבריה . התובעים 1-4 הם יורשי המנוח עבד אלווהאב, והתובע 5 יורשו של עבד אלראזק. התובעים 1-4 נרשמו כבעלי 1/60 חלקים בחלקה, כל אחד מהם, ביום 24.1.21 (בשטר 4691/2021). התובע 5 נרשם כבעלים של 1/45 חלקים בחלקה עוד ביום 23.8.90.

הנתבעים הם יורשי המנוח עבד אל רחמן שעל שמו רשומים 35/60 חלקים בחלקה 98.
בנוסף, הנתבע 1 (להלן: "יוסף") היה במועד הגשת התביעה בעלים רשום של 260/1804 חלקים בחלקה 105 בגוש 20341 (להלן: "חלקה 105"). כיום, לאחר שביום 1.3.21 נרשמה עסקת מכר בינו לבין מאג'ד אגבריה ביחס ל- 8/451 חלקים בחלקה, נותרו בבעלותו 57/451 חלקים שהם כ- 228 מ"ר .

הצדדים להליך הקודם היו, מצד אחד, התובעים ובני משפחה נוספים שלהם שהיו בעלי זכויות בחלק ה 98, או יורשים, הזכאים להירשם כבעלי זכויות בחלקה, ומצד שני, הנתבעים 1-3 ובני משפחה נוספים שלהם, יורשיהם של בעלי זכויות רשומות בחלקה 98.

הנתבע 4, בנו של נתבע 2 המנוח, ואחיו של הנתבע 1, לא היה נתבע בתביעה הקודמת, משום שלא היו לו זכויות רשומות במקרקעין, אך כפי שיפורט בהמשך, היה שותף פעיל בניהול ה מו"מ עם התובעים, ובהמשך חתם על הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בהליך הקודם, במסגרתו קיבל לידיו זכויות במקרקעין.

הרקע העובדתי
התובעים הם בעלי זכויות בחלקות 3 ו- 4 בגוש 20414. לטענתם, עשרות שנים הפריד בין חלקות אלה לבין חלקה 98 כביש (הידוע כחלקה 105), אשר חילק את המקרקעין שבבעלות התובעים כך שמצפון מזרח לכביש נמצאו חלקות 3 ו- 4 ומדרום מערב לכביש, חלקיהם בחלקה 98. לאורך השנים השתמשו התובעים בחלק מחלקה 98 שיועד לשימושם הבלעדי, כדרך גישה לחלקות 3 ו- 4 שבבעלותם. לאחר אישור תוכנית ען 251 בוטל יעוד חלקה 105 כדרך ונעשה שינוי יעוד לחלקה 98, דבר שהוביל לחסימת הגישה לחלקות 3 -4.
בשנת 1999, רכש הנתבע 1 (להלן גם: "יוסף") מעיריית אום אל פחם את הכביש המהווה חלק מחלקה 105, ולטענת התובעים, החל למנוע מהם גישה לחלקות שבבעלותם.
בשנת 2002, בעקבות תחילת עבודות בניה בחלקה, ללא הסכם שיתוף, הגישו התובעים את התביעה בהליך הקודם, לפירוק שיתוף , במסגרתה הגישו בקשה לצו מניעה זמני, שיאסור בנייה בחלקה עד מתן פסק הדין.

במסגרת ההליך הקודם, כאמור, הוגש הסכם הפשרה בין "יחידי צד א'" שהיו חמישה מתוך כל התובעים בהליך הקודם, הם התובעים בתביעה זו שבפניי, לבין שלושת הנתבעים 1-3 בתביעה שבפניי, והנתבע 4 (להלן: " אדהם"), אחיו של יוסף ובנו של נתבע 2 המנוח. אין חולק כי אדהם חתם על הסכם הפשרה, ו היה שותף למשא ומתן לכריתתו.

הסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, כלל הסכמה בדבר חלוקה ושימוש במקרקעין שלבעלי הדין זכויות משותפות בהם, על בסיס תשריט מודד שהוכן לצורך כך (ת/4) .
מטרת ההסכם היתה לקבוע כי לתובעים תהיה זכות שימוש וחזקה בלעדית במגרש 3, (שכונה בתשריט חלקת משנה 98/3). ולצד ב', תהיה זכות שימוש בלעדית בחלקת משנה (מגרש) 98/1 ובשאר החלקים של חלקה 105 בגוש 20341 (סעיף 10 להסכם הפשרה).

על פי הסכם הפשרה, חלקיהם של התובעים שבפניי, שכונו "יחידי צד א", בחלקה 98 ייוחדו לשימושם הבלעדי במגרש 98/3 (להלן: "מגרש 3") כפי שסומן בתשריט שהכין המודד עדנאן אגבריה (ת/4). שטחו של מגרש 3 מורכב מ- 150 מ"ר בחלקה 98 (שבה לתובעים זכויות) ומשטח נוסף של 131 מ"ר מתוך חלקה 105, שיועבר לתובעים שבפניי (יחידי צד א' בהליך הקודם), על ידי הנתבעים, וליתר דיוק על ידי יוסף, הרשום כבעל זכויות בחלקה. הוסכם, כי "הסכם להעברת אותם 131 מ"ר המהווים 131/1804 חלקים מחלקה 105 ייחתם רק לאחר שתיגמר בניית ביתו של יוסף רשאד עבד אלרחמאן אגבריה לאחר קבלת היתר בניה..."(סעיף 4.ב להסכם מוצג ת/7).
בתמורה להעברת אותם 131 מ"ר מחלקה 105 לתובעים, התחייבו התובעים כי קרוביהם שהיו אף הם תובעים בהליך הקודם, יעבירו לנתבעים את מלוא זכויותיהם בחלקה 98, שהסתכמו ב- 14.7/60 חלקים מהחלקה (סעיף 5 להסכם).

טענות התובעים
בפועל, כך לטענת התובעים, יוסף הגיש בקשה לקבלת היתר בחלקה 98, התובעים הסירו את התנגדותם לבקשה, לאור הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, וביום 14.8.13 ניתן לו היתר בניה. בנוסף, טוענים התובעים, נחתמו בין קרוביהם לבין אדהם הסכמים במסגרתם העבירו לו הקרובים את זכויותיהם בחלקה 98.

למרות שהתובעים מילאו את חלקם בהסכם הפשרה, ובעקבות זאת קיבל יוסף היתר בניה ובנה בחלקה, סירבו הנתבעים למלא את חלקם. לטענת התובעים, יוסף מסרב לחתום על הסכם להעברת 131 מ"ר מחלקה 105 אליהם, והנתבעים כולם אינם מאפשרים להם להשתמש בחלקה 105 ולעבור לחלקות 3 ו- 4 הצמודות אליה, בניגוד לפסק הדין.

לטענת התובעים , נגרם להם נזק כספי עצום בעקבות הפרת ההסכם על ידי הנתבעים, הן בשל השימוש שעושים הנתבעים בכל חלקה 98, ללא הסכמתם, והן משום שנמנעה מהם גישה לחלקות 3 ו- 4 דרך חלקות 98 ו- 105. בשנת 2013 נחתם בין התובע 2 לאדם בשם עאיד אבו פול הסכם שכירות, בהסתמך על הסכם הפשרה, לצורך פתיחת חנות פירות וירקות. אך בשל הפרת ההסכם על ידי הנתבעים ומניעת המעבר לחלקות 3 ו- 4 בוטל ההסכם, לאחר שהתובע 2 כבר ביצע עבודות פיתוח בשטח . לתמיכה בטענות בדבר הפסד דמי שכירות ודמי שימוש ראויים הגישו התובעים חוות דעת ש מאי מטעמם.

טענות הנתבעים
הנתבעים העלו טענה מקדמית, לפיה דין התביעה להידחות ולו מן הטעם שבהליך הקודם היו 29 תובעים, ו- 45 נתבעים, ולא ניתן לתבוע את קיום פסק הדין שניתן בהליך הקודם מבלי שיצורפו כל בעלי הדין בהליך הקודם לתביעה זו. במהלך הדיון קבעתי כי טענה זו תידון ותוכרע בפסק הדין.

לטענת הנתבעים, הסכם הפשרה נזנח על ידי התובעים דווקא, ולראיה, תובע מספר 3.2 בהליך הקודם, מאג'ד עבד אלקאדר אגבריה, רכש בתמורה מהנתבע 1 בהליך הקודם, יוסף אגבריה, 32 מ"ר מחלקה 105 בגוש 20341 ביום 8.3.14.

בשנת 2014, כעשר שנים לאחר מתן פסק הדין, ולאחר שנזנח על ידי התובעים, לטענת הנתבעים, פנו התובעים 1 ו- 2 לבית המשפט בבקשה לאישור ואימות פסק הדין. תחילה ניתנה החלטת בית המשפט, ביום 1.10.14, אדהם הגיש בקשה לביטולה, ולאחר דיון במעמד הצדדים ניתנה החלטת בית המשפט ביום 21.8.15 המקבלת את בקשתו. לטענת הנתבעים, בהחלטתו כתב בית המשפט כי אין ספק שתנאי פסק הדין לא בוצעו בפועל עד היום, ואין זה משנה מדוע ומי אחראי לכך .
לטענתם, מהאמור עולה כי הסכם הפשרה בוטל על ידי התנהגות הצדדים, ולא ניתן לבצעו כעבור יותר מעשר שנים. בתקופה זו הצדדים לא רק השתהו זמן רב, אלא פעלו בניגוד להסכם, והתנהגותם סיכלה את ביצוע פסק הדין, כפי שבית המשפט עצמו קבע, במשתמע, בהחלטתו מיום 21.8.15.

עוד טוענים הנתבעים כי פסק הדין, מכיל התחייבויות שלובות הדדיות, ולא ניתן לפצלו, לבחור באופן סלקטיבי חלק מהצדדים , ולבקש מהם לקיים חלק מההתחייבות, משום שאי קיום חלק מההתחייבויות גורר אחריו אי קיום תנאים מקבילים באותו הסכם.

דיון והכרעה
הטענה המקדמית
כאמור, לטענת הנתבעים, על מנת לבקש סעד של אכיפת פסק הדין בהליך הקודם, היה על התובעים לצרף את כל בעלי הדין שהיו צד להליך הקודם, משום שלא ניתן לקיים את פסק הדין באופן סלקטיבי, ופסק הדין כלל התחייבויות הדדיות שלובות זו בזו.
אין לקבל את הטענה.
אמנם, בהליך הקודם היו מספר רב של תובעים ונתבעים, אך התובעים הם הנפגעים היחידים מהפרת ההסכם על ידי הנתבעים. כאמור, יתר בעלי הזכויות בחלקה, קרוביהם של הת ובעים, נענו לבקשתם להעביר את כל חלקיהם בחלקה 98 לאדהם, ונותרו ללא כל חלק בחלקה. בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, כונו חמשת התובעים שבפניי "צד א'" ושאר התובעים לא חתמו על ההסכם. כפי שאפרט בהמשך הוכח כי כל יתר התובעים, בעלי הזכויות בחלקה 98 הסכימו לו, אך משהעבירו את זכויותיהם בחלקה 98 לנתבע 4, אדה ם, איבדו עניין בהליך, ובהמשך גם במעקב אחר קיום פסק הדין. גם מצד הנתבעים, מי שהיו צד להסכם היו הנתבעים 1-3 ואדהם, שלא היה רשום כבעל זכויות במקרקעין באותה עת, אך במו"מ להסכם היה ברור כי הוא בעל עניין ומתכוון לבנות במקרקעין. על ההסכם לא היו חתומים נתבעים נוספים בהליך הקודם, ואף נתבע נוסף, פרט לנתבעים שלפניי, לא נטל על עצמו כל התחייבות על פי הסכם הפשרה.

כעת, הסעד של אסיפת פסק הדין, מכוון רק לנתבעים שלפניי, וליתר דיוק לנתבעים 1, 3 ו- 4. מאחר שהנתבע 2 נפטר (וכתב התביעה לא תוקן כך שיכלול את כל יורשיו) . הנתבע 1 הוא בעל הזכויות הרשומות בחלקה 105, ש- 131 מ"ר מהם התחייב להעביר לתובעים, ונתבעים 1, 3 ו- 4 הם שלטענת התובעים מונעים מהם גישה דרך חלקה 105 לחלקות 3 ו- 4.

הסכם הפשרה לא נחתם בין כל בעלי הדין, ובכל זאת ניתן לו תוקף של פסק דין, בהליך הקודם, באופן המסלק את התביעה כולה, נגד כל הנתבעים.

לאור כל האמור לעיל, הצדדים לתביעה זו הם הצדדים הנדרשים לצורך ההליך, ואין בעובדה שלא צורפו כל הצדדים להליך הקודם כדי להכשיל את התביעה.

מהות המחלוקת, והסעדים המבוקשים על רקע סוגיית הסמכות העניינית
בטרם אמשיך בדיון, מן הראוי לחדד את מהות ההליך והסעדים הנדרשים.
כידוע, הסמכות העניינית נקבעת על פי מבחן הסעד.
הסעדים, כפי שהוגדרו בכתב התביעה, כוללים פסק דין הצהרתי הקובע כי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין תקף, וכי התובעים מילאו את התחייבויותיהם על פיו, בעוד שהנתבעים הפרו אותו. התובעים עותרים למתן צו מניעה קבוע, שיאסור על הנתבעים למנוע מהם גישה לחלקותיהם, כפי שהתחייבו בהסכם הפשרה, וכן תובעים הם פיצוי בגין הנזק שנגרם להם בעקבות הפרת ההסכם, כולל הפסד דמי שכירות ודמי שימוש ראויים. בנוסף, מבקשים ה תובעים לחייב את הנתבעים לחתום על תשריט חלוקה עדכני בחלקות 98 ו- 105 שיוגש לוועדה לתכנון ובניה.
הסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, כלל כאמור גם התחייבות של הנתבע 1, לחתום על הסכם להעברת זכויות במקרקעין, לאחר שיתקיים התנאי של מתן היתר, ולאחר שיסיים את בניית ביתו בחלקה 98.

הנתבעים לא העלו טענה בדבר העדר סמכות עניינית, אך כידוע, על בית המשפט לבחון בעצמו את סוגיית הסמכות העניינית, גם אם בעלי הדין לא חלקו עליה (ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן פ"ד לז(3) 1; בג"ץ 2117/99 מנסור נ' בית הדין השרעי פ"ד נד(1) 211). על כן, ביקשתי את התייחסות הצדדים לשאלת הסמכות העניינית , בכל הקשור לטענה הקניינית.
בטיעוניהם שהוגשו בעקבות החלטתי , טענו הנתבעים כי התביעה כוללת אכיפת התחייבות להעברת זכויות במקרקעין, ועל כן הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית המשפט המחוזי ( בהערת אגב אציין, כי בסיכומיהם, טענו הנתבעים, לראשונה, כי ההתחייבות של הנתבע 1 היתה להעברת זכויות חזקה ושימוש ולא זכויות בעלות, טענה שאותה אני דוחה, כפי שאפרט בהמשך).

לטעמי, לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה על כל חלקיה , משום שעניינה אכיפת הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, בנושא חלוקת שימוש במקרקעין, וגם התחייבותו החוזית של הנתבע 1, לחתום בעתיד על הסכם להעברת זכויות במקרקעין ניתנה במסגרת הסכם שעניינו חזקה ושימוש במקרקעין.
אין ספק, כי לו היה נחתם הסכם להעברת הזכויות במקרקעין, היתה הסמכות לדון בתביעה לאכיפתו נתונה לבית המשפט המחוזי, אך במקרה שלפניי, התחייבות הנתבע נמצאת שלב אחד קודם להתחייבות לעשיית הסכם מכר מקרקעין, בפרט משום שהיא מותנית בקיומם של תנאים המפורטים בהסכם. יש להניח כי לו היתה מוגשת לבית המשפט המחוזי, תביעה לאכיפת התחייבותו של הנתבע 1, היה בית המשפט המחוזי קובע כי בין הצדדים נטושה מחלוקת ביחס להסכם השימוש במקרקעין, ועד שזו לא תוכרע, אין לדון בתביעה לאכיפת התחייבות להעברת זכויות במקרקעין. על כן, בדין הוגשה התביעה לבית משפט זה.
עם זאת, בשל מגבלת הסמכות העניינית, איני סבורה כי פסק דין של בית משפט השלום יכול לחייב את הנתבע 1 לחתום על ייפוי כח לביצוע עסקה במקרקעין. הסעד שבית משפט זה יכול להושיט לתובעים בהקשר זה , הוא סעד הצהרתי, הקובע כי פסק הדין קוים על ידי התובעים, והופר על ידי הנתבעים, וכעת על הנתבעים לקיים את התחייבויותיהם על פי ההסכם, ובין היתר על הנתבע 1 לחתום על הסכם להעברת 131 מ"ר מזכויותיו בחלקה 105 לתובעים.

כידוע, לבית משפט השלום סמכות לדון, במסגרת סמכות בגררה, גם בטענות מתחום דיני הקניין. בית-משפט השלום רשאי להכריע בשאלת הבעלות במקרקעין, אם הדבר התעורר אגב בירור העניין שבסמכותו, ודרוש לשם כך (רע"א 2598/91 דיאנה וולפסון נ' עופר וולפסון, פ"ד מה(5) 816 (1991)).
עם זאת יובהר, כי הכרעתי בפסק דין זה, בשאלה אם הנתבע התחייב לחתום על הסכם להעברת זכויות הקניין בחלקה 105 או על הסכם להעברת זכויות השימוש בלבד , לא נעשית מכח סמכות שבגררה, בהתאם לסעיף 76 לחוק בתי המשפט, שכן מדובר בהכרעה במחלוקת בדבר פרשנות הסכם הפשרה, העוסק בחלוקת שימוש במקרקעין, עניין המצוי בסמכותו העניינית של בית משפט השלום. הוא הדין לגבי כל יתר המחלוקות בהן נדרשתי להכריע במסגרת פסק דין זה, ועל כן תהווה ההכרעה מעשה בית דין.

טענת הנתבעים לפיה התחייבותם בהסכם הפשרה היתה להעביר זכויות חזקה ושימוש בלבד במקרקעין
בסיכומיהם, העלו הנתבעים, לראשונה, טענה חדשה, לפיה התחייבות יוסף להעביר לתובעים 131 מ"ר מחלקה 105 לא כוונה להעברת זכויות בעלות במקרקעין אלא להעברת זכויות חזקה ושימוש.

התובעים מתנגדים לטענה, בראש ובראשונה בהיותה הרחבת חזית אסורה, ואף לגופה כמובן.
דין הטענה להידחות, ולו מהטעם שהיא מהווה הרחבת חזית, ומעולם לא נטענה על ידי הנתבעים לפני כן, ומהטעם הזה אף לא נשמעו ראיות בנושא, ואף אחד מהעדים הרבים שהעידו במסגרת שמיעת הראיות, כלל לא נחקר בנושא.

אך דין הטענה להידחות גם לגופה, משום שמלשון ההסכם עולה בבירור, שכוונת הצדדים היתה להעביר זכויות במקרקעין. בסעיף 3 ב' להסכם נכתב מפורשות: "הסכם להעברת אותם כ- 131 מ"ר המהווים 131/1804 חלקים מחלקה 105 ייחתם רק לאחר שתיגמר בניית ביתו של יוסף..."

יתרה מכך, התובעים ובני משפחתם העבירו לאדהם זכויות במקרקעין בחלקות 98 ו- 5, על פי הסכמי מכר שנחתמו על ידי הצדדים. ומדוע זה יתנו התובעים לאדהם זכויות בעלות במקרקעין ויוסף יתן להם רק זכויות חזקה ושימוש?

על כן, אני דוחה את הטענה, שהועלתה בחוסר תום לב, לראשונה בסיכומים, וקובעת כי הנתבעים, ולמעשה יוסף, התחייב לחתום על הסכם להעברת 131 מ"ר בחלקה 105 לתובעים מיד לאחר שישלים את בניית המבנה בחלקה, על פי היתר בנייה שיינתן לו, לאור הסכמת התובעים.

ההליך המשפטי הנוסף שקדם להליך זה
בתאריך 5.2.14 הגישו התובעים, לאותו תיק בו התנהל ההליך הקודם, שמספרו 6210/02 בקשה לאימות פסק דין, כמתאים למקור, זאת לאחר שהתיק בוער, והם ביקשו לאשר כי העותק שבידיהם נאמן למקור.
ביום 1.10.14 התקיים דיון במעמד ב"כ התובעים, ולאחר שבית המשפט השתכנע כי ביצעה מסירה כדין לנתבעים, נתן בית המשפט (כב' השופט שדה) פסק דין המאשר כי פסק הדין מיום 18.1.04 שניתן ע"י כב' השופט רניאל בתיק 6210/02 והסכם השיתוף/פירוק שצורף לו אשר סומן פ/1 ואשר צורפו לבקשה שבפניו, תואמים למקור וניתן לבצע את פסק הדיו בהתאם.

בהמשך, הוגשה באותו תיק בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, וביום 25.1.15 הגיש אדהם בקשה לביטול ההחלטה שניתנה בהעדר, בתאריך 10.1.14. התקיים דיון, במהלכו טענו הצדדים בעד ונגד חוקיות המסירה, והנתבעים העלו טענות נגד אפשרות קיום ההסכם, זניחתו וכיוצא בזה. בהחלטתו מיום 21.8.15 קבע בית המשפט כי פסק הדין שניתן על ידיו, בהעדר, ביום 1.10.14 מבוטל, אך ציין בהחלטתו, כי מדובר בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין לפני שנים רבות ואיש לא פעל לקיימו, וכי המבקש לא מחזיק בידו פסק דין בנוסח אחר. עוד ציין כי האפשרות לביצוע פסק הדין לא התיישנה ואין חולק כי "תנאי פסק הדין לא בוצעו בפועל עד היום, וכרגע אין זה משנה מדוע ומי אחראי לכך".

מה המשמעות שיש ליחס להליך זה? הנתבעים מתייחסים להליכי אימות פסק הדין, וסוקרים אותם (בסעיף ה' לסיכומיהם), אך לא מעלים כל טענה ביחס להשלכה שיש להחלטות בית המשפט בהליך האימות על התביעה שלפניי – אם כי טענות בנדון הועלו בכתב ההגנה.
לאותו הליך אין למעשה כל השלכה על תוצאות ההליך שבפניי. אמנם, פסק דין האימות בוטל, אך הנתבעים בהליך זה אינם מתכחשים להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, לאמיתותו או לכך שזהו הנוסח שניתן לו תוקף של פסק דין. למעשה, הליך האימות היה מיותר.

הנתבעים לא חזרו על הטענה בסיכומיהם, ועל כן גם אם נטענה במהלך הדיון הרי שנזנחה, אך למען הסר ספק אבהיר כי אין כל משמעות להליך אימות פסק הדין, והעובדה שבית המשפט כתב בהחלטתו כי "אין חולק כי תנאי פסק הדין לא בוצעו בפועל עד היום וכרגע אין זה משנה מדוע ומי אחראי לכך" אינה מהווה מעשה בי דין, שכן אין עמה כל הכרעה עובדתית בפלוגתא שבמחלוקת, לאחר שמיעת ראיות.

לנתבעים אין כל טענה נגד תוקפו של פסק הדין
הנתבעים הבהירו, בסעיפים 39-40 לסיכומיהם, כי מעולם לא טענו שפסק הדין התיישן, או כי אין לו תוקף משפטי. הם מדגישים בסיכומיהם, כי טענתם היא שהסכמות הצדדים, על פי הסכם הפשרה המפורטות בסעיפים 4א-9 להסכם (ת/7) תלויות בקיום התחייבויות התובעים בהתאם לסעיפים 2 ו- 3 להסכם, המודגשים בסעיף 10 להסכם, ומשאלה לא קוימו על ידי "צד א'" ו"יתר התובעים" אין כל תוקף ליתר ההסכמות וההסכם התבטל למפרע.

לאור הבהרת הנתבעים, בסעיף 39 לסיכומיהם, מהי טענת ההגנה שלהם, נראה כי זנחו את הטענה בדבר קיומו של תנאי מתלה בהסכם, טענה שאף לא הועלתה בכתב ההגנה ולכן מהווה הרחבת חזית, ודינה להידחות מטעם זה בלבד. מכל מקום, גם לגופה של הטענה, אין לקבלה, שהרי בהסכם הפשרה לא נקבע שהתנאים המפורטים בסעיפים 2-3 להסכם הם תנאי מתלה ואם לא יתקיימו לא יכנס הסכם הפשרה לתוקף.
הסכם הפשרה נכנס לתוקף עם חתימתו, ובהמשך עם אישורו על ידי בית המשפט הפך לפסק דין מחייב לכל דבר ועניין.
עם זאת, התחייבויותיהם של התובעים כלפי הנתבעים בסעיפים 2 ו- 3 להסכם הפשרה הם התחייבויות חוזיות שהיה על התובעים לקיים, ועל כך אין חולק.

הטענה כי ההסכם נזנח וכי התובעים לא קיימו את התחייבויותיהם על פי ההסכם
כאמור, לטענת הנתבעים, לא מילאו התובעים את התנאים בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, כלומר את התחייבויותיהם, המפורטות בסעיפים 2 ו- 3 להסכם.

אקדים ואומר שאיני מקבלת את טענת הנתבעים, משום שלאחר תום שמיעת הראיות, ניתן לקבוע בוודאות כי עלה בידי התובעים להוכיח ש קיימו את התחייבויותיהם כלפי הנתבעים, על פי פסק הדין.

מאחר שההסכם קיבל תוקף של פסק דין, על מנת לבטלו היה על הנתבעים להגיש תביעה להצהיר על ביטולו, עקב הפרתו. כל עוד לא הוגשה תביעה כאמור, פסק הדין תקף, ויש לקיימו.
לא זו בלבד שהנתבעים לא הגישו תביעה לביטול ההסכם, אלא שמיום מתן פסק הדין המאשר את הסכם הפשרה , ביום 18.1.04, מעולם לא פנו הנתבעים אל התובעים בטענה כי הופר, ולא הודיעו להם על ביטול ההסכם מחמת הפרתו.

יוסף נחקר בנושא, ונשאל האם פנו אל התובעים בדרישה כלשהי בעקבות מה שהם מכנים הפרת ההסכם, והשיב "איזו הפרה?". אדהם, גם הוא לא הבין את פשר השאלה, והשיב שההסכם נתן לתובעים אופציה לעשות דברים מסוימים תוך מגבלת זמן מסוימת, אך לא כתוב בו שעל הנתבעים לכפות עליהם לבצע את התחייבויותיהם.

עדויותיהם אלה של הנתבעים, לא רק שאין בהן לסייע לטיעון המשפטי שהעלו, אלא יש בהן חוסר תום לב של ממש, משום שעל בסיס אותו הסכם קיבל יוסף היתר לבניית מבנה על החלקה, והשלים את בנייתו, ואילו אדהם קיבל זכויות בחלקה 98, כפי שאפרט בהמשך.

התחייבות התובעים להסיר התנגדות למתן היתר בניה לנתבע 1 - קוימה.
מטעם התובעים העיד עו"ד איאד אגבריה, מי שייצג את התובעים בתביעה שהגישו בהליך הקודם, ובמו"מ לקראת חתימתו של הסכם הפשרה באותו הליך, שקיבל תוקף של פסק דין.
עו"ד אגבריה העיד, כי התביעה הוגשה נגד הנתבעים, משום שהשתלטו על כל חלקה 98, המצויה בבעלות משותפת עם התובעים, וכי מי שהיה זכאי להירשם כבעל זכויות בחלקה מכח ירושה מאביו, היה הנתבע 2, שהיה אז בין החיים. הנתבע 1, יוסף, החל אז בבניית בית בחלקה, על פי היתר מזויף, לטענת עו"ד אגבריה, ועל כן הגישו התובעים את תביעתם בהליך הקודם לפירוק השיתוף ולמתן צו מניעה זמני שיאסור עליו לבנות את ביתו בחלקה עד להסדרת השימוש בה עם התובעים.

עוד העיד עו"ד אגבריה שהנתבע 4, אדהם, היה הרוח החיה, ו"המחליט" במו"מ שניהל עם הנתבעים, והוא דרש לקבל חלק גדול יותר בחלקה 98 כדי לתת לתובעים גישה לחלקות 3 ו- 4 שלהם. עו"ד אגבריה פירט, בתצהיר עדותו הראשית (ת/3) כיצד התובעים קיימו את חלקם בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. הוא עצמו שלח מכתב לוועדה המקומית לתכנון ובניה עירון, ובו הודיע על הסכמת התובעים לבנייה של הנתבעים בחלקה 98. זאת לאחר שבעקבות פנייה של התובעים, שהוגשה באמצעות עו"ד אגבריה, בוטל היתר הבנייה שניתן להם, ובמסגרת ההליך הקודם, ניתן צו מניעה זמני האוסר עליהם לבנות בחלקה. באותו מכתב ששלח עו"ד אגבריה אל הוועדה הוא מפרט את עיקרי הסכם הפשרה, באופן מדויק, ואף מציין כי לאור פנייתו של אדהם, הנתבע 4, שהוא אחד היורשים של המנוח עבד אלרחמאן אבו ח'ליפה, אין להם התנגדות כי יינתן לנתבעים היתר בנייה. העתק המכתב, והתשריט שצורף לו, צורפו לתצהיר עו"ד אגבריה כנספחים ט-ט1.

לטענת הנתבעים, אין לקבל את הטענה משום שהמכתב נשלח ביום 20.12.03 היינו 29 ימים לפני חתימת הסכם הפשרה. איני מקבלת את הטענה, משום אין כל ספק שהמכתב נשלח רק כתוצאה מההסכמות אליהם הגיעו הצדדים על פי הסכם הפשרה. עו"ד אגבריה, ויתר עדי התובעים העידו מפורשות, כי הסכם הפשרה נחתם רק לאחר שכל ההתחייבויות שדרש אדהם מהתובעים קוימו, ורק לאחר שעו"ד אגבריה החתים את כל בעלי הזכויות בחלקה 98 ובחלקה 5 על הסכמים להעברת הזכויות לאדהם.
עו"ד אגבריה העיד כי:
"ההסכם לא נחתם עד שהוא קיבל בידיו את הסכמי ההעברה. עו"ד וליד עסליה היה שולח לי בפקס ואני הייתי שולח לו את הסכמי ההעברה, אחרי שהחתמתי את כל, וזה הרבה אנשים, על ההסכמים, אנחנו הגענו לזה, היו רוח דברים שזה ההסכם."

ובהמשך:
"...זו היתה חבילה של דברים שסיכמנו עליהם...חבילה מסוימת של דברים שהוא ביקש, הוא ביקש ואנחנו התחלנו לעשות לו את הדברים האלה. ומי שהיה מטפל לו בהסכמים היה עו"ד וליד עסליה..." ובהמשך שואל אותו ב"כ הנתבעים: "אז ההגיון אומר בגלל ההתניה הזו שזה היה לפני הסכם הפשרה" ועו"ד אגבריה מאשר.

לאחר אישור ההסכם ומתן פסק הדין, הגיש יוסף בקשה לקבלת היתר בנייה בחלקה 98 ובהסתמך על פסק הדין, התובעים לא התנגדו למתן ההיתר. ביום 14.8.13 ניתן ההיתר, ו יוסף בנה במקום מבנה, בו פועלת כיום מסעדה.

אין כל ספק, שיוסף לא יכול היה לקבל היתר בניה ולבנות את ביתו בחלקה 98 אלמלא התובעים חזרו בהם מהתנגדותם לבנייה, הן במכתב שכתב עו"ד אגבריה לוועדה המקומית לתכנון ובניה, והן בעצם העובדה שצו המניעה הזמני שניתן בהליך הקודם בוטל, במסגרת הסכם הפשרה, ואם לא היה מושג הסכם פשרה לא יכול היה הנתבע לבנות בחלקה עד לאחר שהיה ניתן פסק דין בתביעה לפירוק השיתוף.

אמנם, התובעים לא שיפו את יוסף בהוצאות קבלת ההיתר, בהן התחייבו לשאת. התובעים מאשרים זאת, אך טוענים כי הוא מעולם לא פנה אליהם בנושא, ולכן לא יכלו לשפותו, אך הם מוכנים גם כיום לשאת בהוצאות אלה.

העברת הזכויות בחלקה 98 על ידי בני משפחת התובעים
עו"ד אגבריה העיד, כי במסגרת הסכם הפשרה שהתגבש, הסכימו התובעים שקרוביהם, שהיו בעלי זכויות בחלקה 98, יעבירו לאדהם את חלקיהם, ללא תמורה, וכי התובעים יפצו אותם במקומות אחרים במוסמוס, וכך היה. עוד העיד כי בוצעה עסקה נוספת שבמסגרתה העבירו התובעים לאדהם 2/5 חלקים בחלקה 5 הצמודה לחלקות נשוא התביעה, בשטח של 256 מ"ר, גם זאת ללא תמורה (סעיפים 17-18 לתצהירו ת/3). בהמשך העיד, כי חלקים נוספים מחלקה 5, שהעבירו לאדהם קרוביהם של התובעים ולא הם עצמם, כן הועברו לו בתמורה.
עוד העיד עו"ד אגבריה , כי ביחס להעברת הזכויות הרשומות על שם יוסף בחלקה 105, לא היה זה אדהם שהסכים בשמו, כי אם יוסף נתן הסכמתו המפורשת וחתם על הסכם הפשרה.

עו"ד אגבריה הצהיר שקרוביהם של התובעים, בעלי הזכויות בחלקה 98 פעלו בהתאם לפסק הדין, והעבירו את זכויותיהם בחלקה 98 לטובת אדהם, ללא תמורה כספית. לדבריו, בהסכם אמנם צוינה תמורה כספית, אך מי שניסח את ההסכם הוא עו"ד עסליה, בא כוחם של הנתבעים דאז, והוא מניח כי הדבר נעשה רק משום שמדובר בצדדים לא קרובים שלא ניתן לעשות ביניהם עסקת מכר ללא תמורה. עו"ד אגבריה הצהיר כי אדהם לא שילם כל תמורה כספית בעד הזכויות בחלקה 98. עם זאת, ביחס להעברת החלקים בחלקה 5 העיד עו"ד אגבריה כי התובעים הסכימו לוותר על חלקיהם בחלקה 5 שהיו כ-256 מ"ר ללא תמורה אך ליתר קרוביהם שמכרו לאדהם את חלקיהם, שילם אדהם.

העובדות עליהן מצהיר עו"ד אגבריה הן מידיעתו האישית, בהיותו עוה"ד אשר הגיש את התביעה בשם התובעים, ניהל את המו"מ לקראת הסכם הפשרה, נטל חלק בניסוחו ובגיבושו, ולאחר מכן גם ביישומו. עו"ד אגבריה ניהל מו"מ עם עו"ד וליד עסליה, שייצג את יוסף ואדהם, וניסח עבורם את ההסכמים, ולאחר מכן החתים עליהם את בעלי הזכויות בחלקות 5 ו- 98. לדבריו, לאחר שבעלי הזכויות מצד התובעים חתמו על המסמכים לצורך העברת הזכויות בחלקות 5 ו- 98, המתין לקבל את המסמכים מהנתבעים, שיאפשרו העברת ה- 131 מ"ר מחלקה 105 לתובעים, אך הנתבעים סרבו למסור את המסמכים, וגם התערבותו של קרוב המשפחה, פורסאן אגבריה, לא הועילה, והנתבעים סירבו לכל פניות התובעים להעביר אליהם את יפויי הכח.

עד התביעה מר מג'די אגבריה (להלן: "מג'די"), לא היה תובע בהליך הקודם. מג'די העיד כי לא חתם על הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק הדין, אבל התבקש לוותר על זכויות בחלקות 5 ו- 98 לבקשת דודו סאלח. לדבריו, לאחר מו"מ בין דודו סאלח לאדהם, סוכם שבני המשפחה יוותרו לאדהם ומשפחתו על החלקים שלהם בחלקה 98 ללא תמורה, וימכרו לו את חלקיהם בחלקה 5, ובתמורה הוא יתן לסאלח חלקים בחלקה 105, כדי שיוכל להגיע לחלקות שלו 3 ו- 4. מג'די הבהיר מפורשות, ובצורה חד משמעית, שתמורת ויתור על חלקיהם בחלקה 98 לא קיבלו כסף, ותמורת העברת הזכויות בחלקה 5 קיבלו תמורה כספית. מג'די הבהיר כי למרות שבהסכם נכתב שאדהם שילם להם עבור הזכויות בחלקה 98 אין זה נכון. לדבריו, הסבירו לו שצריך היה לכתוב שהיתה תמורה כי הם לא קרובים מדרגה ראשונה.

בהמשך עדותו הבהיר כי היורשים בשטח היו חמישה אחים – עבד אל פתח, עבד אל רחמן, עבד אל קאדר, עבד אל ווהאב ועבד אל רזק.
על פי ההסכם שהתגבש, יורשיהם של עבד אל ווהאב ועבד אל רזק, ויתרו על חלקיהם בחלקה 98 ובחלקה 5 ללא תמורה, כי להם יש זכויות בחלקות 3 ו- 4 הסמוכות והם היו אמורים לקבל מהנתבעים גישה לחלקות אלה, דרך חלקה 105. יורשי 3 האחרים נותרים, לא בעלי זכויות בחלקות 3 ו- 4, ולכן הם כן קיבלו תמורה עבור חלקה 5 (אך לא עבור חלקה 98). הוא עצמו יורש של עבד אל רחמן, ולכן עבור חלקה 5 קיבל תמורה כספית, להבדיל מהתובעים בתביעה זו שגם עבור חלקה 5 לא קיבלו תמורה בכסף.
עדותו של מג'די היתה רציפה קולחת ועניינית, והיא מהימנה בעיני לחלוטין.

בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 1.3.2021 התקבלו כמוצגים שני יפויי הכח שעליהם חתמו בעלי הזכויות, קרוביהם של התובעים, על מנת לאפשר את העברת זכויותיהם בחלקה 98, בהתאם לפסק הדין, ובחלקה נוספת, חלקה 5 בגוש 20414. יפויי הכח, שניתנו לעו"ד וליד עסליה, נועדו לאפשר העברת זכויות מבני המשפחה של התובעים לאדהם, ב- 12/60 חלקים מחלקה 98 בגוש 20341 (ת/12) והעברת מלוא זכויותיהם בחלקה 5 בגוש 20414 (ת/13).

עד התביעה פרסאן אגבריה (להלן: "פרסאן") העיד שבמסגרת המו"מ בין התובעים לנתבעים בהליך הקודם, הוא עצמו יחד עם עו"ד אגבריה החתים את מעבירי הזכויות שני משפחת התובעים על יפויי הכח להעברת הזכויות לאדהם, ומסר אותם לעו"ד עסליה, וחיכה לקבל ממנו את המסמכים הנגדיים חתומים על ידי יוסף, אך לא קיבל. פרסאן נשאל האם החתים את מעבירי הזכויות על ההסכמים לפני החתימה על הסכם הפשרה והשיב בחיוב. גם בכך יש לחזק את גרסת התובעים ולהחליש את טענת ההגנה של הנתבעים לפיה אם ההסכמים נחתמו לפני תאריך הסכם הפשרה אין הם נובעים מהסכם הפשרה.
פרסאן העיד אף הוא, שלא קיבל שום תמורה כספית מאדהם או יוסף. וכי צוין בהסכם כי שילם תמורה כספית רק משום שאינם קרובים מדרגה ראשונה. פרסאן העיד כי את המו"מ ניהל עם אדהם עצמו , אף שלא היה צד להליך הקודם, הוא היה פעיל מאוד בהליכי המו"מ.

התובע 2, סאלח אגבריה (להלן: "סאלח") העיד כי חתם על הסכם הפשרה, וכי התובעים מילאו אחר כל התחייבויותיהם על פי ההסכם, וחתמו על כל מסמך או מפה שהתבקשו לחתום עליה. גם סאלח העיד שהחלקים בחלקה 98 הועברו לאדהם ללא תמורה, וכי בהסכם נכתב שהועברו בתמורה רק משום שאין קרבה משפחתית מדרגה ראשונה בין הצדדים.

סאלח העיד, שבשנת 2013 התעניין אדם בשם אבו פול בחלקה, ורצה לשכור אותה. לדבריו, הוא אינו יודע מתי בדיוק קיבל יוסף היתר בניה, אך כשהוא הגיע לחלקה עם אבו פול ב- 2013 היה בה כבר המבנה שבנה יוסף, אותו מבנה שאת בנייתו עצרו בשנת 2002 במסגרת ההליך הקודם, ובו חנות למוצרי חשמל.

העד אחמד רווחי אגבריה, העיד מטעם התובעים. אחמד הנמנה עם יורשי עבד אל פתח אגבריה, העיד אף הוא, כי במהלך המו"מ שהתנהל בין התובעים לנתבעים בהליך הקודם, פנה אליו סאלח, וביקש ממנו ומיורשים נוספים לחתום על הסכם להעברת הזכויות שלהם בחלקה 98 לאדהם, ללא כל תמורה, מאחר ואדהם התנה את חתימת הסכם הפשרה בתיק בקבלת כל הזכויות בחלקה 98 מלבד זכויותיהם של התובעים בהליך זה. גם אחמד העיד כי חתם על ההסכם וכי לא קיבל מאדהם כל תמורה בעד זכויותיו בחלקה. לדבריו, הבין שבהסכם נכתב שהתקבלה תמורה, מאחר שהצדדים להסכם אינם בני משפחה קרובים, ולכן לא ניתן לעשות ביניהם עסקת מתנה. אחמד חזר על הדברים בחקירתו הנגדית. עדותו של אחמד היתה מהימנה בעיניי, ולא נסתרה.

כאמור, מעדותו של עו"ד אגבריה עולה כי מי שהיה הרוח החיה מאחורי הסכם הפשרה שקיבל תורף של פסק דין היה אדהם. הוא אמנם לא נכלל בין הנתבעים בהליך הקודם, משום שאביו, הנתבע 2, היה אז בחיים, ומי שהחל לבנות בחלקה היה יוסף, ואדהם אחיו התגורר באותה עת בלונדון. עם זאת, לאחר שהתובעים, באמצעות עו"ד אגבריה הובילו לביטול היתר הבנייה של יוסף, היה אדהם מתקשר אליו מלונדון, והוא זה שניהל את המו"מ והחליט על הכל, והיה מעורב הרבה יותר מיוסף. לדבריו, אדהם הוא זה שדרש שהתובעים יסכימו להיתר הבניה, ודרש לקבל חלקים בחלקות 5 ו- 98. עוד העיד עו"ד אגבריה, בעדות ברורה מפורטת וקוהרטנית, כי יוסף, אדהם, ואביהם, כולם חתמו על הסכם הפשרה, במסגרתו התחייב יוסף להעביר לתובעים את כל חלקיו בחלקה 105 ועל המפה המצבית שנלווית אליו

בחקירתו הנגדית, אישר אדהם שהוא חתום על הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ולא התכחש גם לחתימתו על ההסכמים לקבלת הזכויות בחלקות 98 ו- 5. בעדותו אישר כי הוא חתום על ההסכמים המסומנים ת/14 – ת/17. הוא אף אישר שדיווח על עסקאות אלה, אלא שלטענתו התובעים לא העבירו 14.7/60 בחלקה 98 אלא רק 12/60 . כשנשאל, כיצד לטענתו הפרו התובעים את ההסכם השיב כי הם היו צריכים להעביר עוד שטחים ולחתום על יפוי כח בלתי חוזר תוך 30 יום, כדי שאח יו יוסף יקבל היתר בנייה. עוד הוסיף, כי הוא "רוצה לראות מסמך אחד חתום מהתובעים שהתאריך שלו אחרי 18.1.04" היינו אחרי תאריך הסכם הפשרה. ובהמשך העיד כי רכש את המקרקעין לפני החתימה על ההסכם וללא קשר אליו.

שני יפויי הכח (ת/12 ו- ת/13) נחתמו בפני עו"ד אגבריה בתאריך 11.12.03. ההסכם להעברת 12/60 חלקים מחלקה 98 לאדהם, נחתם בתאריך 10.1.04 (ת/16). הסכם נוסף שנחתם ביחס לחלקה 98, הוא ההסכם שנחתם בין יאסר ומוחמד עבדאלראזק אגבריה, להעברת 3/45 שהם 210 מ"ר מחלקה 98, גם הוא נושא תאריך 10.1.04 (ת/15).

הסכם הפשרה (ת/7) נושא תאריך 18.1.04, ובשל כך טוענים הנתבעים, כי הסכמי המכר, וייפוי הכח לא נחתמו בעקבות הסכם הפשרה, אלא לפניו, וללא כל קשר אליו.

אני דוחה את הטענה מכל וכל. כאמור, מעדויותיהם של עו"ד אגבריה, ושל פורסאן ומג'די עולה בבירור כי המשא ומתן לקראת כריתתו של הסכם הפשרה התנהל זמן רב, בשל מורכבותו, והצורך להחתים בני משפחה רבים של התובעים על ההסכמים להעברת הזכויות. מהראיות עולה בבירור כי הסכמי המכר ביחס לחלקה 98 (ת/15 ו- ת/16) נחתמו רק כתוצאה מההסכם שקיבל תוקף של פסק דין , אף שנחתמו לפני שנחתם הסכם הפשרה עצמו. בני משפחתם לא היו מעבירים זכויות בחלקה 98 לאדהם, כחודש לפני החתימה על הסכם הפשרה, אלא אם היה זה במסגרת הסכם הפשרה, שהרי באותה עת הגישו נגד הנתבעים את התביעה בהליך הקודם, ובעקבות הגשת התביעה גם ניתן צו מניעה זמני, ונאסרה על יוסף בנייה בחלקה. ברור, אם כן, כי המשפחות היו מסוכסכות ולא במצב של העברת זכויות במקרקעין, מתוך בחירה, ובמנותק מהסכם הפשרה.

התובעים פותחים את סיכומיהם בטענות שנועדו להוכיח את חוסר אמינותו של אדהם, ומפנים לשאלות שהפנו אליו ביחס לעבירות עליהן נחקר במשטרה, ובגינן היה עצור, לטענתם. אדהם הכחיש, ומאוחר יותר הגישו התובעים במעטפה סגורה לתיק בית המשפט, ולב"כ הנתבעים, מסמכים מתיק המשטרה על מנת להוכיח את טענותיהם. לא מצאתי צורך לה תייחס לטענות הצדדים ביחס לעבירות עליהן נחקר במשטרה, והכחשתו כי נחקר עליהם, משום שחוסר מהימנותו של אדהם ניכר באופן חד משמעי מעדותו ביחס לאירועים נשוא תביעה זו, ודי בכך.
עדותו של אדהם היתה מגמתית, רצופה טענות עובדתיות לא נכונות ובלתי מתקבלות על הדעת, שנטענו בעזות מצח ובחוסר תום לב, תוך ניסיון לזרות חול בעיני בית המשפט. איני מקבלת את עדותו של אדהם, ואין בכוונתי לקבוע כל ממצא עובדתי על פיה.

עו"ד אגבריה תיאר בפירוט רב כיצד התגבשה הפשרה, וכיצד פנו התובעים שתביעה שבפניי אל כל קרוביהם, שהיו להם חלקים מזעריים בחלקה 98 ובחלקה 5 ושכנעו אותם להעביר את חלקיהם לאדהם, על פי דרישתו, ובתמורה יוסף יעביר 131 מ"ר מהחלקים הרשומים על שמו ב חלקה 105 אליהם.
עדותו של עו"ד אגבריה היתה רציפה וקוהרנטית, והתרשמתי כי העיד ביושר ובדיוק רב. התרשמתי כי עדותו לא היתה מוטית לטובת התובעים, אף שהתובעים הם בני משפחתו והוא בעל עניין בתוצאות ההליך, ואף שייצג אותם בהליך הקודם. עדותו גובתה בראיות חיצוניות ברורות, והיא מתיישבת עם גרסת התובעים במלואה.

עדויותיהם של כל עדי התביעה היו מהימנות בעיני, ואני קובעת כי עלה בידי התובעים לסתור את הכתוב בהסכם המכר ביחס לחלקה 98, ולהוכיח כי חרף העובדה שצוינה תמורה כספית בהסכם, לא שילם אדהם כל תמורה לקרובי התובעים בגין זכויותיהם בחלקה 98, וכי העברת הזכויות בחלקה זו היתה אך ורק תולדה של הסכם הפשרה, כלומר התמורה למעשה היתה התחייבויות הנתבעים על פי הסכם הפשרה.

יתכן שהסכמי המכר נערכו בצורה לא מיטבית, משום שהיה מקום לכתוב שההעברה נעשית ללא תמורה כספית, כחלק מהסכם פשרה הכולל גם העברת זכויות נגדית. גם הסכם הפשרה אינו מנוסח היטב, ולו היה מנוסח אחרת ומכיל ערבויות ובטחונות ראויים לא היה צורך בהליך זה, אך אין להעניש את התובעים על אופן ניסוח ההסכמים, ומשהוכיחו את כל טענותיהם, הם ראויים לסעדים המבוקשים.

האם אדהם קיבל מבני משפחת התובעים 14.7/60 חלקים מחלקה 98 ?
כשנשאל אדהם בחקירתו הנגדית מדוע הוא טוען שהתובעים לא מילאו את התחייבויותיהם על פי ההסכם, טען כי חתמו עמו על הסכם, וחתמו על יפוי כח להעברת 12/60 חלקים בחלקה 98 בלבד, ולא 14.7/60 חלקים כמתחייב על פי ההסכם.

למעשה, מדובר בהרחבת חזית שאין להתירה, משום שבכתב ההגנה לא הכחישו הנתבעים שאדהם קיבל 14.7/60 חלקים מחלקה 98. טענת ההגנה היחידה שלהם היתה כי: "התובעים מנועים מלבקש ביטול הסכם המכר שבין נתבע 4 בעניין העברת 14./60 חלקים מחלקה 98 משני סיבות: האחת, המוכר לזכויות הנ"ל איננו נמנה על התובעים והשניה, ההסכם נחתם לפני מתן פסק הדין בפשרה וללא קשר אליו וכנגד תמורה." אין בכתב ההגנה כל טענה לפיה הנתבע 4 לא קיבל זכויות ב- 14.7/60 חלקים מחלקה 98 כפי שהתחייבו בפניו בהסכם. הטענה היחידה היתה שההסכמים בנוגע לחלקה 98 נחתמו לפני הסכם הפשרה וכי שילם תמורה בגין הזכויות בחלקה 98.

אף שמדובר בהרחבת חזית ודין הטענה היה להידחות מטעם זה בלבד, אדון בה להלן, הן משום שהתובעים הרחיבו בסוגיה, באופן שעשוי להיחשב כאילו הסכימו להרחבת החזית, והן משום שראוי להכריע גם בטענה זו לגופה, ולדחותה.

כפי שפירטתי לעיל בהרחבה, הוכח כי קרוביהם של התובעים העבירו לאדהם 12/60 חלקים מחלקה 98, ללא תמורה, מכח הסכם הפשרה ובהתאם לו, במסגרת הסכם המכר שהוגש וסומן ת/16, אף שהתאריך בכותרת ההסכם, מוקדם ב- 8 ימים למועד חתימת הסכם הפשרה.

הסכם נוסף נחתם באותו תאריך, 10.1.04 בין יאסר ומוחמד עבדאלראזק אגבריה, לבין אדהם (ת/15) במסגרתו מכרו לאדהם 44/3157 חלקים בחלקה 98, המהווים, בלשון ההסכם "44 מ"ר נטו שלא כוללים שטח מופקע לצרכי ציבור ו/או שטח מופקע לעירייה". גם ביחס להסכם זה טוענים הנתבעים כי נחתם ללא כל קשר להסכם הפשרה, לפני מועד חתימת הסכם הפשרה, וכי אדהם קנה את המקרקעין בתמורה. את כל טענותיהם אלה של הנתבעים דחיתי ביחס להסכם ת/16, ואני דוחה אותם גם ביחס להסכם זה (ת/15).

בסיכומיהם, טוענים הנתבעים כי ההסכם שסומן ת/15 "הושחל" לתיק בית המשפט לטענתם, ההסכם שהוגש לתיק וסומן ת/5, "ככל הנראה" אינו אותו הסכם שאדהם נשאל לגביו, במהלך חקירתו הנגדית ביום 1.3.21. לטענת הנתבעים, "ההסכם המושחל" כפי שכונה בסיכומיהם, הוא הסכם פגום ואסור שיהווה חלק מהראיות בתיק, ומדוע? משום שבמבוא להסכם נרשם שהמוכרים, יאסר ומוחמד עבד אלראזק אגבריה, הם בעלים של 3/45 חלקים מחלקה 98, בעוד שעיון בנסח הרישום של החלקה מלמד שבבעלותם רק 2/45 חלקים מהחלקה. עוד טוענים הנתבעים, בסיכומיהם, כי חתימות הצדדים בעמוד השני להסכם לא מאושרות על ידי עו"ד וכי היה צריך להיות נלווה להסכם יפוי כח שיסמיך את עו"ד עסליה לפעול בשם המוכרים לטובת הקונה. לבסוף, טוענים הנתבעים, כי ההסכם לא הוזכר בכתב התביעה או בתצהירים, ולא גולה על ידי התובעים, ואדהם נשאל רק לגבי חתימתו עליו.

אני דוחה את כל טענות הנתבעים ביחס להסכם ת/15. ההסכם התקבל לתיק במסגרת חקירתו הנגדית של אדהם. מעיון בפרוטוקול הדיון מיום 1.3.21 עולה בבירור כי אדהם נשאל לגבי שני הסכמים שהוצגו לו, האחד מתייחס לחלקה 5 (סומן לאחר מכן ת/14) והשני מתייחס לחלקה 98 (ת/15). אדהם אישר כי חתם על שני ההסכמים ואף הסביר: "כן. זה נחתם לפני ה- 18.1.04 יש שני הסכמים אחד לחלקה 5 ואחד לחלקה 98." גם אם אניח, שאדהם חשב לרגע שההסכם לגבי חלקה 98 הוא ההסכם המתייחס ל- 12/60 חלקים בחלקה זו, היה עליו להבין את "טעותו" מיד לאחר מכן, כאשר הוצג לו הסכם נוסף, לגבי חלקה 98, הוא ת/16. אם אכן לא היה הסכם נוסף לרכישת חלקים נוספים מחלקה 98 (ת/15) היה הדבר צריך להדליק "נורה אדומה" אצל אדהם, והיה מצופה ממנו לתקן את עצמו ולשאול, מה היה אם כן ההסכם שהוצג לו ביחס לחלקה 98 רגע לפני כן.

אדהם אישר את חתימתו על ההסכם (ת/15) אישר כי נחתם ביחס לחלקה 98, לפני חתימת הסכם הפשרה, וזה אכן כך, הוא נחתם ביום 10.1.04. וגם לאחר מכן כשנשאל על הסכם נוסף לגבי חלקה 98 (12/60 חלקים – ת/16) לא תיקן עצמו, משמע לא היה מה לתקן.

בא כח הנתבעים לא התנגד להגשת ההסכם, מחמת שלא גולה לטענתו, ומשלא היתה התנגדות והעד אישר את חתימתו על המסמך ואת קיומו, ולא הכחיש אותו, לא ניתן לקבל את טענת הנתבעים כי המסמך "הושחל" לתיק.

יתרה מכך, גם בסיכומיהם לא טוענים הנתבעים כי מדובר בהסכם מזויף, או שמעולם לא נחתם הסכם בין יאסר ומוחמד עבדאלראזק לרכישת 44 מ"ר בחלקה 98. טענתם היא פרוצדורלית בלבד, כי צריך להתעלם מהמסמך כי "הושחל" לתיק.

אדהם אדם משכיל ומתוחכם מאוד. במהלך כל עדותו היה מרוכז וניסה לזרות חול בעיני בית המשפט על מנת לקדם את גרסתו. איני מקבלת את הטענה כי לא זיהה את ההסכם שאת חתימתו עליו אישר. אדהם אינו עד שניתן "להשחיל" לו הסכם מבלי שיכיר אותו. לפני שאישר חתימתו על הסכמים, במהלך כל חקירתו, היה מאוד זהיר ועיין היטב בכל מסמך שהוצג לו.
הסכם זה לא מתיישב עם גרסת הנתבעים לפיה לא הועברו לאדהם 14.7/60 חלקים מחלקה 98 ולכן מנסים הנתבעים בסיכומיהם לגרום להוצאתו מהתיק.

עוד טוענים הנתבעים כי בהסכם זה (ת/15) לא נמכרו 2.7/60 חלקים מהחלקה, אלא 44/3157 מ"ר בלבד, ולכן אין בשני ההסכמים כדי להוות מילוי של התחייבויות התובעים על פי ההסכם. בנוסף נטען, כי מעיון בנסח הרישום של חלקה 98 עולה כי יורשי עבדאלראזק החתומים על ההסכם ת/15, כלל אינם בעלים של 3/45 חלקים מהחלקה אלא של 2/45 חלקים בלבד.
טענתם האחרונה של הנתבעים נכונה, מעיון בנחס הרישום עולה כי אכן המוכרים על פי אותו הסכם רשומים כבעלי הזכויות ב- 2/45 חלקים מהחלקה בלבד (אם כי יתכן שבמועד חתימת ההסכם היו בעלים של 3/45 חלקים, לא הוצג נסח הכולל רשימות מבוטלות). עם זאת, דווקא עובדה זו מתיישבת היטב עם הכתוב בהסכם משום ש- 2.7/60 חלקים שווים ל- 2/45 חלקים (בהפרש של 0.001), וכפי שהבהירו התובעים, העובדה שמצוין בהסכם 44 מ"ר נעוצה בכך שההסכם נערך בשטח "נטו" לאחר הפרשות לצרכי ציבור, בעוד בהסכם להעברת 12/60 חלקים בחלקה (ת/16) צוין השטח ברוטו. אמנם, נכון היה לציין את החלקים המועברים, ולא לציין שטח "נטו", אך השאלה היא רק אם התובעים מילאו את התחייבותם על פי ההסכם, ומעיון בהסכמים ת/16 ו- ת/15 עולה שכן.

העברת 5/60 חלקים מחלקה 98

בסיכומיהם, טוענים הנתבעים כאילו התובעים מבקשים לייחס לעצמם, כלומר לקיום התחייבויותיהם, גם את העברת 5/60 חלקים בחלקה, מהנתבע 3, אך אין כל ממש בטענה. התובעים מעולם לא ביקשו לטעון כי העברת 5/60 חלקים מהנתבע 3 אל אדהם היו חלק מקיום התחייבויותיהם שלהם בהסכם, אלא ביקשו להוכיח, כי אדהם קיבל זכויות בהתאם להסכם, גם מהנתבע 3. אבהיר; בהסכם הפשרה, ב"הואיל" השלישי, נכתב כי צד ג', הוא אדהם, יהיה זכאי להירשם כבעלים של 19.7/60 חלקים מחלקה 98, כאשר 14.7/60 חלקים יועברו אליו מקרובי התובעים, ואילו 5/60 חלקים נרכשים מאת יורשי המנוח קאסם מוחמד קאסם חמד אגבריה (הנתבע 3 בהליך הקודם). ואכן, על מנת להוכיח כי כך היה, הפנה ב"כ התובעים בסיכומיו לדבריו של עו"ד עסליה, בפרוטוקול ישיבת 18.1.04, בהליך הקודם (ת/8), הישיבה בה הושג הסכם הפשרה, שם הודיע לפרוטוקול כי הגיע להסכמות עם עו"ד אגבריה, שנתבע 3 ימחק מכתב התביעה, מאחר שמרשיו, יורשי הנתבע 3, העבירו את כל זכויותיהם בחלקה לאדהם, הנתבע 4, ואין להם עוד כל עניין בחלקה.

אמנם, הסכם המכר במסגרתו רכש אדהם 5/60 חלקים מיורשי קאסם (ת/17) נחתם ביום 6.8.03, כלומר 5 חודשים לפני חתימת הסכם הפשרה, אך אין בכך כדי להוות טענה נגד התובעים. כל שביקשו התובעים להדגיש, הוא כי אדהם קיבל את מבוקשו, משום שרכש מיורשי קאסם, 5/60 חלקים מהחלקה, וממשפחת התובעים קיבל, בעקבות הסכם הפשרה, עוד 14.7/60 חלקים, כך שבפועל יש ברשותו כעת 19.7/60 חלקים, כפי שביקש שיהיו לו. אין בפי התובעים טענה לפיה העברת הזכויות ב- 5/60 חלקים מהחלקה מיורשי קאסם לאדהם, מהווה קיום התחייבות כלשהי מצדם.

סיכום ביניים

סיכום ביניים של מסקנותיי עד כה, מלמד כי בני משפחת התובעים חתמו על שני הסכמים במסגרתם העבירו לאדהם את החלקים הרשומים על שמם בחלקה 98. מכח ההסכם (ת/16) הועברו אליו 12/60 חלקים בחלקה, ומכח הסכם נוסף שנחתם אף הוא ביום 10.1.04, הועברו אליו 2.7/60 חלקים נוספים בחלקה 98 (ת/15). בנוסף, וללא קשר להתחייבות התובעים כלפי אדהם בהסכם הפשרה, רכש מיורשי קאסם 5/60 חלקים באותה חלקה, ובסך הכל יש ברשותו כעת 19.7/60 חלקים בחלקה, כפי שנרשם ב"הואיל" השלישי, בראש עמ' 2 להסכם הפשרה.

יש לזכור כי אדהם חתם על שני ההסכמים ביחס לחלקה 98 (ת/15 ו- ת/16) בעצמו, עוד ביום 10.1.04, כלומר 8 ימים לפני חתימת הסכם הפשרה (לכן, הטענה כי נחתמו ללא כל קשר להסכם הפשרה בלתי מתקבלת על הדעת) . אדהם, בניגוד לתובעים, דאג להבטיח עצמו לפני החתימה על הסכם הפשרה, והסכים לחתום עליו רק כשהיו בידיו ההסכמים החתומים להעברת הזכויות בחלקה 98 אליו. ברור לחלוטין, כי אם היתה לו טענה כלשהי כלפי התובעים, לא היה חותם כלל על הסכם הפשרה, ולחלופין, אם סבר שלא קיימו את ההסכם ככתבו וכלשונו, היה וודאי פונה אליהם ודורש לקיימו.

אף אם נניח לרגע, שיש ממש בטענת הנתבעים לפיה לא הועברו לידיהם 14.7/20 חלקים בחלקה 98 אלא רק 12.9/20 חלקים, כטענתם. מדובר בהפרש שטח של 94.71 מ"ר בלבד, ברוטו. (1.8/60 חלקים משטח החלקה 3,157 מ"ר). כלומר, מאז חתימת הסכם הפשרה, בינואר 2004, בנה יוסף מבנה, בחלקה שאין בה הסכמי שיתוף או פירוק שיתוף, ואדהם אוחז בידו הסכמים להעברת הזכויות ב- 12.9/20 (לשיטתו) חלקים מחלקה 98, אותם קיבל ללא תמורה מהתובעים, ובשל העובדה ש"חסרים" לו 94 מ"ר ברוטו, לא קיימו הנתבעים את התחייבויותיהם כלפי התובעים. ברור כי הטענה אינה יכולה להישמע. מכל מקום, הדברים נכתבו למעלה מן הצורך משום שכאמור, קבעתי כי אדהם קיבל זכויות ב- 14.7/60 חלקים מחלקה 98.

לסיכום הנקודה עד כה, עלה בידי התובעים להוכיח כי הם קיימו את התחייבותם על פי הסכם הפשרה להעביר לאדהם 14.7/60 חלקים מחלקה 98.
אמנם, מעיון בנסח הרישום עולה כי הזכויות טרם נרשמו על שם אדהם, אך החזקה בחלקה נמסרה לו, ועל כך אין חולק משום שהוא עצמו מאשר כי רכש את המקרקעין על פי ההסכמים ת/15 ו- ת/16 אלא טוען שעשה זאת בתמורה וללא כל קשר להסכם הפשרה. יתרה מכך, בסיכומיהם טוענים הנתבעים כי לאדהם יש 52/60 חלקים מחלקה 98, כך שאין הם מבינים על מה מלינים התובעים כאשר הם מוחים על השימוש שעושים הנתבעים בחלקה ללא הסכמתם.
מכל מקום, לאדהם עומדת בכל רגע האפשרות לפעול לרישום החלקים שרכש בחלקה 98 על שמו, מכח יפויי הכח וההסכמים שבידיו (ת/15, ת/16, ת/12).

התנאי בדבר חתימת על יפוי כח תוך 30 יום
לטענת הנתבעים, גם התנאי הקבוע בסעיף 3 להסכם, לפיו על התובעים לחתום על יפוי כח בלתי חוזר, לא התקיים. יפוי הכח ת/13 שהוגש בטענה כי הוא זה שהתקבל במסגרת ההסכם אינו עונה על תנאי ההסכם לטענתן, משום שאינו נוטריוני, אינו מיועד לעו"ד אגבריה, אלא לעו"ד עסליה, וניתן להעברת חלקים בחלקה 5.

אכן, ת/12 ו- ת/13 אינם יפויי הכח בהם עוסק סעיף 3 להסכם, אך גם אם יפוי כח כזה מעולם לא נמסר לנתבעים, אין בכך מאום, משום שהפך בלתי נחוץ. אנמק;
יפוי הכח בו עוסק סעיף 3 להסכם, הוא יפוי כח שהיה על התובעים להפקיד בידי עו"ד אגבריה, או שני עוה"ד האחרים ששמותיהם נקובים בו, המסמיך אותם "לחתום על המסמכים הדרושים לקבלת היתר בניה ולביצוע האמור בסעיף זה כולל איחוד וחלוקה" "האמור בסעיף זה" – הוא התחייבות התובעים לחתום על כל מסמך שיידרש על מנת שלנתבע 1, יוסף, יינתן היתר בניה בחלקה 98. ואולם, כפי שראינו לעיל, כבר כחודש ימים לפני חתימת הסכם הפשרה שלח עו"ד אגבריה מכתב לוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ובו הוא מסיר את התנגדות מרשיו, התובעים, למתן היתר בניה ליוסף. יתרה מכך, התשריט שצורף להסכם הפשרה היה תשריט חלוקת שימוש, שצורף אף הוא לאותו מכתב, ומכוחו ניתן היתר הבניה. אין מחלוקת שניתן ליוסף היתר בניה, ומשקבעתי כי ניתן לו רק בזכות הסכמת התובעים שנבעה מהסכם זה, ברור כי המהות מאחורי ההתחייבות למתן יפוי הכח קוימה על ידי התובעים, ואין זה משנה אם בפועל ניתן יפוי כח כזה אם לאו.

כאמור, היתר הבניה ליוסף לא היה מתקבל אלמלא היו התובעים ממלאים את חלקם בהסכם ומסכימים לכך שיוסף יקבל היתר ויבנה בחלקה 98. התובעים עשו מעשה, פנו לועדה לתכנון ובניה באמצעות בא כוחם עוד טרם חתימת ההסכם, אך לאור ההסכמות שהתגבשו בהסכם, והודיעו על הסכמם למתן ההיתר. אמנם, ההיתר התקבל רק 10 שנים לאחר מכן ב- 2013, אך לא נטען וממילא לא הוכח, כי העיכוב בקבלת ההיתר נבע ממחדל כלשהו של התובעים. יתכן שיוסף פשוט לא פעל לקידומו.

השתתפות התובעים בהוצאות ההיתר
בהסכם הפשרה התחייבו התובעים לשאת בעלות הוצאת היתר הבניה של הנתבע 1 והם אינם מתכחשים להתחייבות זו גם כיום. לטענתם, יוסף לא פנה אליהם בדרישה לשפותו בגין הוצאותיו משום שלא רצה לקיים את ההסכם.
אין מדובר בהפרה של ההסכם מצד התובעים משום שבהעדר פניה של יוסף אליהם בנושא, נמנעה מהם האפשרות לקיים את התחייבותם בנושא, מאחר שלא ידעו בכמה הסתכמו הוצאותיו ולא יכלו לשפותו. עם זאת, אין חולק כי יהיה עליהם לשפותו בהוצאותיו, לאחר שזה יציג בפניהם דרישה.

העובדה שחלקה 5 אינה נכללת בהסכם הפשרה
כאמור, מטעם התובעים הוגש גם הסכם במסגרתו נמכרו זכויות בחלקה 5 בגוש 20424 לאדהם. אין מחלוקת כי חלקה 5 לא נזכרת כלל בהסכם הפשרה, אולם, כשהעידו עדי התובעים, עו"ד אגבריה, פרסאן ומג'יד, תיארו את מסכת ההסכמים שהיתה חלק מהסכמה כוללת בין משפחת התובעים למשפחת הנתבעים, וציינו כי התובעים עצמם העבירו לאדהם זכויות בחלקה 5 ללא תמורה, בעוד בני משפחתם מכרו לו את חלקיהם בתמורה.
פרסאן נשאל בחקירתו הנגדית, מה ההסבר שלו לכך שחלקה 5 לא נכללה בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, והשיב שהוא סגר את הפרטים מול אדהם, לגבי חלקה 5 שהם מעבירים לו, בביתו של אדהם.

העובדה שחלקה 5 אינה נכללת בפסק הדין או שהסכם הפשרה נחתם לאחר החתימה על ההסכמים להעברת הזכויות אין בה כדי להוכיח את טענת ההגנה של הנתבעים. היה סכסוך בין משפחת התובעים למשפחת הנתבעים, ביחס לזכות המעבר בחלקה 105, לחלקות 3 ו- 4 שבבעלות התובעים, לאחר שיוסף, קנה חלק מחלקה 105 מהרשות המקומית. בני המשפחה המורחבת, יורשיהם של 5 האחים, ניהלו ביניהם מו"מ, כשפורסאן מתווך ביניהם, ובסיוע עו"ד אגבריה מצד התובעים ועו"ד וליד עסליה מצד הנתבעים. במקביל הוגשה התביעה. ערוץ המו"מ התנהל במקביל לתביעה, ורק לאחר שנחתמו הסכמי העברת הזכויות נוצר הבסיס לחתימת הסכם הפשרה, אשר סגר את כל הקצוות, והסדיר גם את הסרת ההתנגדות של התובעים להיתר בניה לנתבעים.

הסכם המכר בין הנתבע 1 למאג'ד אגבריה
בכתב ההגנה, טענו הנתבעים כי הסכם הפשרה לא זו בלבד שנזנח על ידי התובעים, אלא שחלק מהצדדים לאותו הסכם נהגו בניגוד לתנאיו, בין היתר, התובע שמספרו בהליך הקודם היה 3.2, מאג'ד עבד אל קאדר אגבריה רכש בתמורה, ביום 8.3.14 שטח של 32 מ"ר מהנתבע 1, יוסף אגבריה, בחלקה 105 בגוש 20341.

מאג'ד זומן להעיד מטעם הנתבעים, ובאמצעותו הוגש הסכם מכר מיום 8.3.14 שנחתם בינו לבין יוסף, במסגרתו קנה מיוסף 32 מ"ר מחלקה 105. מעדותו עולה כי כלל לא מודע לפרטי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, וכי אין לו כל טענה כלפי התובעים שלפניי, או כלפי הנתבעים.
מאג'ד לא היה בקיא בהליך הקודם ולא ידע על פרטי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. לדבריו, קנה 32 מ"ר מיוסף בחלקה 105 על מנת לאפשר לו גישה לחלקות שלו. לטענת הנתבעים יש בכך להוכיח כי על פי פסק הדין לא התחייב יוסף להעביר לקבוצת התובעים כל חלק מחלקה 105 שאחרת לא היה מאג'ד חותם הסכם ומשלם עבור השטח שקנה בשנת 2014.

אין לקבל טענה זו של הנתבעים משום שכפי שהבהירו התובעים, על פי פסק הדין היה על יוסף להעביר 131 מ"ר מחלקה 105 רק ליחידי צד א' להסכם הפשרה, ולא לכל שאר התובעים.
התובעים הבהירו, בחקירתו הנגדית של מאג'ד ובסיכומים מטעמם, כי מאג'ד לא נמנה עם "יחידי צד א'" בהסכם הפשרה, אף שהיה אחד התובעים באותו הסכם. על פי הסכם הפשרה לא היה אמור מאג'ד לקבל מהנתבעים מאום, ועל כן עצם החלטתו לרכוש מהנתבע 1 32 מ"ר על מנת לאפשר לעצמו גישה לחלקות שבבעלותו, אין בה כדי להעיד כי התובעים זנחו את ההסכם.
על כן, עדותו של מאג'ד, והעובדה שרכש מהנתבע 1 32 מ"ר מחלקה 105 אין בה כדי להעיד כי התובעים זנחו את ההסכם או לא קיימו את תנאיו.

טענת השיהוי בהגשת התביעה
עו"ד אגבריה נשאל ביחס לשיהוי שקיים לטענת הנתבעים בהגשת התביעה, ומדוע לא עשה כלום מיד כשהבין שאדהם אינו חותם על המסמכים. אגבריה השיב שהתובעים לא מיד נכנסו לחלקה, והוא עצמו, כחלק ממשפחת התובעים, לא ביצע כל עבודה במקום עד היום. הם תכננו להקים פרויקט בחלקות 3-4, 105 ו- 98 אבל קידמו קודם לכן קבלת היתר, ולא הצליחו. רק בחודש מאי 2013, השכיר דודו את החלק שלהם בחלקה לאבו פול, לצורך הקמת חנות ירקות ופירות, ורק אז הבינו שהנתבעים מתנגדים להסכם. יתרה מכך, עו"ד אגבריה העיד כי בשנת 2006 ביצעו בתובעים במקום עבודות עפר, והנתבעים לא התנגדו. דבר שגרם להם להאמין שהם אינם מתכחשים לפסק הדין.

בתשובה לשאלה מדוע פנו לבית המשפט רק בשנת 2014 השיב סאלח, שחלקה 105 היתה דרך, וחלקה 98 לא היתה שימושית, רק כששינתה ייעודה לבניה, החלו לחשוב על שימוש בה, תחילה תכננו להקים תחנת דלק, ורק כשהגיע אבו פול וביקש לשכור אותה החלו "כל העניינים".
עוד העיד סאלח, שבשנת 2013 לערך, פנו למודד מר אבו חלפי, שהגיע לשטח על מנת לסמן את ה- 131 מ"ר מחלקה 105 יחד עם ה- 150 מ"ר מחלקה 98, והוא יצא עמו לשטח יחג עם איאד ואבהם, ושילם לו את חלקו בשכרו, בסך 1,000 ₪ אך הנתבעים הפסיקו להגיע ולא שילמו את חלקו. כשנשאל מדוע המתינו 10 שנים מחתימת הסכם הפשרה, השיב כי רק לאחר שיוסף קיבל היתר הגיע המודד.

תשובותיהן אלה של התובעים מניחות את הדעת, ומבהירות כי הם המתינו עד לאחר שיוסף קיבל היתר ובנה את המבנה על החלקה. יתרה מכך, רק בשנת 2014 כאשר אדהם סירב לשתף פעולה עם מדידת החלקה והסימונים, ולאחר שהנתבעים מנעו מאבו פול גישה לחלקות 3 ו- 4 דרך חלקה 105 הבינו התובעים שהנתבעים מתכחשים להסכם.
על כן, לא היה כל שיהוי בהגשת התביעה.

הפרת ההסכם על ידי הנתבעים
אי העברת הזכויות בחלקה 105
אין חולק על כך שהנתבע 1, יוסף, שקיבל היתר בניה ובנה מבנה בחלקה 98, ממנו הוא מתפרנס מאז ועד היום, מעולם לא מילא את חלקו בהסכם, ולא חתם על הסכם להעברת 131 מ"ר בחלקה 105 לתובעים.

יוסף אישר בחקירתו הנגדית, כי על פי הסכם הפשרה עליו חתם, התחייב להעביר לתובעים 131 מ"ר מחלקה 105 אחרי ש"יעשו ויתנו". בהמשך עדותו, אישר יוסף שהחל לבנות ללא היתר בנייה, ושההיתר שניתן לו בעבר בוטל על ידי הוועדה, בעקבות פניית התובעים. כמו כן אישר כי מאוחר יותר, בשנת 2010 או בסמוך לכך ניתן לו היתר בניה כדין ואז השלים את בניית המבנה על חלקה 98. יוסף הבהיר, שהוא למעשה כלל לא מתנגד לאכיפת ההסכם, משום שכאשר נשאל מדוע הוא מתנגד לאכיפת ההסכם השיב: "למה אתה חושב ככה? מי שמסרבל את ההסכם זה התובעים" סתם ולא פירש, כיצד סירבלו התובעים את ההסכם.

מניעת הגישה לחלקות 3 ו- 4 של התובעים דרך חלקה 105 והשימוש בחלקה 98
כזכור, על פי הסכם הפשרה, התובעים היו צריכים לקבל זכויות במגרש 3, המורכב מ- 150 מ"ר בחלקה 98 ו- 131 מ"ר בחלקה 105.
הזכויות בחלקה 105 היו נחוצות לתובעים, על מנת לאפשר להם גישה לחלקות 3 ו- 4 שבבעלותן, שעל פי חוות דעת השמאי מטעמם, שלא נסתרה, אין כל גישה אחרת אליהן. בנוסף, היה על הנתבעים להימנע משימוש ב- 150 מ"ר מחלקה 98 שהיו אמורים להיכלל במגרש 98/3.

גם ביחס לטענות העובדתיות הנוגעות לנזק הנטען, לא העלו הנתבעים כל טענה בכתב ההגנה, ולמעשה לא הכחישו את טענות התובעים בנושא – לא את הטענה לפיה הם אינם מאפשרים להם גישה לחלקות 3 ו- 4 שבבעלותם, דרך חלקה 105, ולא את הטענה כי הם עושים שימוש בחלקיהם של התובעים בחלקה 98.
בסיכומיהם, טוענים הנתבעים, לראשונה, כי לא מנעו מהתובעים גישה דרך חלקה 105 לחלקות 3 ו- 4 שבבעלותם. לטענת התובעים, מדובר בהרחבת חזית אסורה.
אכן מדובר בהרחבת חזית, משום שהטענה לא הועלתה בכתב ההגנה, ואין לה כל התייחסות גם בתצהירי העדות הראשית מטעם הנתבעים. למרות זאת, אדון בטענה גם לגופה, ואנמק מדוע טענות התובעים בנושא הוכחו.

התובע 2, סאלח, הצהיר בתצהיר עדותו הראשית, כי הנתבעים עשו דין לעצמם, בנו בחלקות 98 ו- 105 ומסרבים לתת לתובעים גישה לחלקות 3 ו- 4 שבבעלותם, דרך חלקה 105. סאלח הצהיר, כי הנתבעים משתמשים בכל החלק המיועד לתובעים בחלקה 98 ובחלקה 5, וכי שמו במקום מילוי עפר וחפצים שונים, ולאחרונה אף יצקו רצפת בטון בה הם משתמשים כחניה לבאי העסקים שלהם, הכל ללא הסכמתם ואישורם של התובעים. סאלח הכחיש כי הפסולת במקום נחפרה בחלקות 3 ו- 4 והושארה על ידי התובעים בכניסה לחלקות.

סאלח העיד כי בשנים 2008-2009 תכנן להקים בחלקות 3 ו- 4 תחנת דלק, וכי לצורך כך ביצעו במקום עבודות חציבה, חפירה ויישור הקרקע. וכי בשנת 2013 השכיר לאבו פול 1,000 מ"ר בחלקות 3-4, וזה עשה במקום יציקת בטון של 1,800 מ"ר. לדבריו, חתם על הסכם שכירות אחד בלבד עם אבו פול, ביום 19.5.13. עם זאת, אבו פול לא נשאר בשטח, משום שהנתבעים מנעו ממנו גישה לשטח והפסיקו את העבודה. לדבריו, הוא יצק משטח בטון, אך היה צריך שטח פנוי לקונים, לפני המשטח והנתבעים מנעו ממנו את האפשרות הזו, לכן עזב. בהתייחס למכתב של אבו פול, בו הוא דורש פיצוי על הנזקים שנגרמו לו, נשאל סאלח, האם נכון שלא השכיר לו חלק מחלקה 105 ואישר, אך העיד כי כאשר השכיר לאבו פול את השטח לא ידע שהנתבעים ימנעו ממנו גישה לחלקות 3-4 דרך חלקה 105.

סאלח נשאל בחקירתו הנגדית, מדוע לא קיים אבו פול את ההסכם, והשיב כי אבו פול יישר את השטח, ויצק יציקת בטון, אבל אז הנתבעים אסרו עליהם לעבור בשטח, ולאחר מכן גם הפסיקו את עבודתו של אבו פול במקום. בהמשך העיד סאלח, כי כאשר השכיר את השטח לאבו פול לא ידע שהנתבעים ימנעו ממנו מעבר בחלקה 105 ויאסרו עליו לבצע עבודות במקום.
עדותו זו של סאלח מהימנה בעיני, ולא נסתרה.

בסיכומיהם, טוענים הנתבעים כי אדהם לא נטל על עצמו כל התחייבות בהסכם הפשרה, ועל כן לא ניתן לטעון כי הפר את ההסכם או לחייב אותו בגרימת נזק לתובעים.
אין לקבל את הטענה.
אדהם נטל על עצמו התחייבויות על פי ההסכם, גם אם אלה לא כללו העברת הזכויות בחלקה 105, הרשומות רק על שם אחיו, יוסף. כל יתר התחייבויות הנתבעים בהסכם חלות עליו, וביניהן ההתחייבות לאפשר לתובעים שימוש ייחודי במגרש 3 העתידי, זה המורכב מחלק מחלקה 98 וחלק מחלקה 105, לצורך מעבר לחלקות 3 ו- 4,
מעדויות עדי התובעים, שלא נסתרו, עולה כי הנתבעים, ובכלל זה אדהם מנעו מהתובעים מעבר דרך חלקה 105, ועל כן הפרת ההסכם, בנקודה זו, מיוחסת גם לאדהם.

התובעים הוכיחו כי גם השימוש של הנתבעים בחלקה 98 מהווה הפרת ההסכם. סאלח הצהיר, כי הנתבעים משתמשים בחלק המיועד לתובעים בחלקה 98, שמו בו מילוי עפר, ומשתמשים בו כמגרש חניה לעסק שלהם, וכי בנו מבנה גם בחלקה 5 אותה קיבלו מהתובעים, ללא מתן כל תמורה לתובעים, וללא הסכמתם.

עדויותיהם של סאלח, עו"ד אגבריה, ויתר עדי התביעה, ביחס לשימוש שעושים הנתבעים בחלקה 98 לא נסתרו, והן נתמכות בתמונות שהגישו התובעים. למעשה, גם יוסף בעדותו אישר כי בנה על החלקה, וכי לאחר מכן הקים בה גם סככה, ואישר כי יש פסולת עפר בחלקה.

יוסף אישר, בחקירתו הנגדית, כי ביצע בניה בחלקה 98 של מבנה וסככה, וכי בשטח הפנוי, של כ- 35 מ"ר, שנותר בין הבניין של אבו חסן לבין הסככה, יש פסולת.
גם התמונות שהגישו התובעים ממחישות את הבניה הנרחבת בחלקה 98, באופן שלא מותיר לתובעים כל אפשרות להשתמש בחלקיהם.

שיעור הנזק והפיצוי הכספי
להוכחת הנזק, קרי ההפסד שנגרם להם, בגין הפרת הסכם הפשרה, הגישו התובעים חוות דעת שמאית של מר מנסור מחאמיד.

הנתבעים לא הגיש חוות דעת שמאית נגדית, ולא ביקשו לחקור את המומחה מטעם התובעים על חוות דעתו. גם בסיכומיהם הם מאשרים כי לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובעים, משום שלטענתם אין כלל מקום להגיע לדיון בחוות הדעת. טענותיהם ביחס לחוות הדעת נטענות למען הזהירות, ולמעשה הן מתמצות בטענה שחוות הדעת מתייחסת למספר חלקות לא רלוונטיות, שלטענת התובעים עצמם "האדמה בחלקה 98 לא היתה שימושית" ובטענה שלנתבעים לא היתה חובה לאפשר לתובעים מעבר דרך חלקה 105 "עקב בטלות ההסכם."

שתי הערות יש להעיר לאור טיעון זה: האחת, טענה אחרונה זו של הנתבעים היא הנותנת שאף הם מודים שאם ההסכם לא בטל, הם מחויבים לאפשר לתובעים זכות מעבר בחלקה 105. והשניה - לא ניתן לטעון בעת ובעונה אחת גם שהנתבעים לא מחויבים לתת זכות מעבר בחלקה 105, וגם שלא מנעו מהתובעים מעבר כאמור.

חוות הדעת שנערכה ביום 18.4.20 מחולקת לשני חלקים, האחד עוסק בהערכת דמי שימוש בגין זכויות התובעים בחלקה 98, לאור העובדה שהנתבעים עושים שימוש בכל החלקה, ללא הסכמת התובעים. חוות הדעת מתייחסת לזכויותיהם של סאלח עבד אלווהב אגבריה, ותייסיר עבד אלרזק אגבריה, המהווים יחדיו 280 מ"ר ברוטו. בהקשר זה ראוי להעיר כי במועד מאוחר להגשת חוות הדעת, בתאריך 24.1.21 נרשמו זכויותיהם של התובעים 1-4 בחלקה, ועל כן כיום כל חמשת התובעים הם בעלי הזכויות באותם 280 מ"ר – התובעים 1-4 שבבעלות כל אחד מהם 1/60 חלקים, והתובע 5 שבבעלותו 1/45 חלקים, ובסך הכל 280 מ"ר , אך השטח המצוין בחוות הדעת זהה כאמור.
השמאי ציין בחוות דעתו, כי ביום 14.8.2013 ניתן היתר בניה מס' 20091190 למבקש יוסף אגבריה, הנתבע 1, ההיתר כלל רישוי חנות מוצרי חשמל קיימת השטח של 78.04 מ"ר. על פי מסמכי ההיתר הבקשה הוגשה על רקע מגרש 200 בשטח 835 מ"ר נטו, אשר נוצר מאיחוד חלק מחלקה 105 וחלק מחלקה 98. בהתאם להיתר המבקש הוגדר כבעל זכויות בנכס למרות שאינו רשום כבעלים בחלקה.
השמאי מעריך את שווי דמי השימוש ל- 280 מ"ר בחלקה, בסכום של 9,030 ₪ לשנה.

כאמור, אין חולק כי היתר הבניה ניתן ליוסף ביום 14.8.13. על פי סעיף 3 ב' להסכם הפשרה: "הסכם להעברת אותם 131 מ"ר... מחלקה 105 ייחתם רק לאחר שתיגמר בניית ביתו של יוסף...לאחר קבלת היתר בנייה" משמע, התחייבותו של יוסף כלפי התובעים, להעברת הזכויות בחלקה 105, על מנת ליצור את מגרש 98/3 אשר מורכב מ- 150 מ"ר בחלקה 98 ועוד 131 מ"ר בחלקה 105 (כמפורט בסעיף 3א להסכם) נוצרה למעשה רק לאחר השלמת הבניה בהתאם להיתר. עם זאת, יוסף העיד, כי בנה שנתיים לפני קבלת ההיתר. ועל פי חוות דעתו של השמאי מטעם התובעים, היתר הבניה כלל היתר בדיעבד למבנה המשמש חנות למוצרי חשמל. משמע, ביום קבלת ההיתר 14.8.13 עמד כבר המבנה על תלו. מאחר שהתנאי המקים את התחייבות הנתבעים כלפי התובעים כולל הן בניית הבית והן קבלת ההיתר, אני קובעת כי המועד שבו היה על הנתבעים לקיים את התחייבויותיהם על פי הסכם הפשרה הוא המועד המאוחר מבין השניים, מועד קבלת ההיתר – 14.8.13.
על כן, ממועד זה קמה לתובעים הזכות לפיצויים בגין הנזק שנגרם להם עקב הפרת הסכם הפשרה.

כתב התביעה הוגש ביום 11.9.17, ועל כן הפיצוי בגין הנזק שנגרם לתובעים עקב הפרת ההסכם, כולל דמי השימוש , יחושב עד אותו מועד בלבד. בגין נזק או הפסד שנגרם לאחר הגשת התביעה, יוכלו התובעים להגיש תביעה נפרדת בעתיד.

משמע, התובעים זכאים לדמי שימוש ראויים, בגין תקופה של 49 חודשים.
מכפלת 49 חודשים ב- 9,030 ₪ מסתכמת ב- 36,869 ₪. אלה הם דמי השימוש להם זכאים התובעים בגין השימוש שעשו הנתבעים בחלקיהם בחלקה 98, מיום 14.8.13 ועד יום הגשת התביעה, 11.9.17.

בחלקה השני של חוות הדעת, מעריך השמאי את הפגיעה בחלקים מחלקות 1-4 ו- 45 בגוש 20414.
בחוות דעתו קובע המומחה, כי על פי תוכנית ענ/340 חלק מהחלקות מנותקות מכל דרכי הגישה ובפועל אין אפשרות לעשות כל שימוש בחלקות אלה בטרם אישור תוכנית מפורטת במתחם. וביחס לחלקות 3 ו- 4 קובע המומחה במפורש, כי אין אליהם כל גישה אלא דרך חלקה 105 בגוש 2034, העוברת לאורך החזית המערבית, וכיום חלק ממנה שונה לייעוד מסחר ומגורים, ובחלק ממנה קיימת בניה.
המומחה מעריך את הפגיעה בשווי הזכויות מושא חוות הדעת ב- 189,000 ₪ לשנה, אך יש לשים לב כי השומה מתייחסת לחלקיהם של התובעים ושל שניים נוספים (יאסר ומוחמד עבד אלרזק אגבריה שאינם תובעים בתביעה זו) ולחלקות נוספות 1,2 ו- 45 שטענות לגבי חסימת המעבר אליהן אינן מופיעות בכתב התביעה.

בסיכומיהם, מחשבים התובעים את גובה הפיצוי שיש לפסוק להם בגין חסימת המעבר לחלקות 3-4 (בסעיף 8.ה לסיכומים), לפי 75 ש"ח למ"ר, וטוענים שלתובעים 2-3 יש 2,194 מ"ר בחלקות אלה, כך שההפסד השנתי שנגרם להם בגין חלקות אלה מסתכם ב- 164,550 ₪. סכום זה יש לטענתם להכפיל ב- 7 שנים, ומכפלתו זו מסתכמת ב- 1,151,850 ₪, אך הם מעמידים את הנזק שנגרם להם בגין אי היכולת להשכיר את המקרקעין על 750,000 ₪.

התובעים הגישו נסחי רישום לחלקות 3 ו- 4 אך ללא רשימות מבוטלות, כך שלא ניתן ללמוד מעיון בהם מה היו זכויותיהם של התובעים בחלקות 3- 4 בתקופה בגינה הם תובעים דמי שימוש. עם זאת, בחוות הדעת מתייחס המומחה לחלקיהם של התובעים במקרקעין על פי נסחי הרישום במועד הרלוונטי, והנתבעים לא העלו כל טענה נגד חישוב זה בסיכומיהם, וכאמור לא חלקו על טענות התובעים ביחס לחלקיהם במקרקעין או על חוות הדעת מעבר לטענות שהועלו בסעיפים 92 ו- 93 לסיכומיהם.

ביחס לנזק שנגרם לסאלח עקב נטישת השוכר אבו פול, הצהיר סאלח, כי בעקבות ביטול ההסכם נגרם לו נזק של אובדן דמי שכירות בסכום של 435,000 ₪
אמנם, במכתב ההתראה שצורף לתצהירו של סאלח, לא נוקב אבו פול בסיבה שבגינה לא תפס עדיין חזקה במושכר, עד יום 30.12.13, אך כל עדי התביעה העידו באשר לסיבה שהובילה לסיכול ההסכם, ועדויותיהם שלא נסתרו, מקובלות עלי במלואן.
סאלח טען גם להפסד בגין עלויות פיתוח השטח, אך בנושא זה לא הוגשה כל ראיה על סכומים שהוצאו או חוות דעת שמאי, ועל כן אין לקבל את הטענה.

עיון בהסכם השכירות עם אבו פול, מלמד כי סאלח השכיר לו שטח של 1,753 מ"ר בחלקות 3 ו- 4 בגוש 20414 לתקופה של 10 שנים, מיום 1.6.2013 עד 31.12.2024 עם אופציה ל- 10 שנים נוספות. דמי השכירות החודשיים הועמדו על 6,500 ₪ עד סוף שנת 2018 ומשנת 2019 על 7,500 ₪ לחודש.
עד מועד הגשת התביעה, בחודש ספטמבר 2017, חלפו 4 שנים ושלושה חודשים – ודמי השכירות שהיו מתקבלים מהשכרת הזכויות בחלקה זו מסתכמים ב- 331,500 ₪.

לא ניתן לפסוק לתובעים פיצוי בגין הפסד דמי שכירות ובנוסף דמי שימוש ראויים לכל חלקיהם של התובעים בחלקות 3 ו- 4 משום שיהיה בכך כפל פיצוי. הסכם השכירות משקף בצורה הטובה ביותר מהו הסכום שיכול היה סאלח להרוויח מחלקיו בחלקות 3 ו- 4 ואותו הפסיד בשל הפרת ההסכם על ידי הנתבעים ומניעת זכות הגישה לחלקות. אך בגין השטח העודף, כלומר השטח שלא הושכר לאבו פול, זכאים התובעים לפסיקת דמי שימוש בהתאם לחוות הדעת. שטח זה מסתכם ב- 441 מ"ר.
מכפלת שטח זה ב- 75 ₪ למ"ר, היא 33,075 ₪ לשנה, ולתקופה של 49 חודשים מדובר בסכום של 135,056 ₪.
זהו סכום דמי השימוש לו זכאים התובעים בגין מניעת השימוש בזכויותיהם בחלקות 3 ו- 4, מעבר לשטח שהושכר לאבו פול.

לסיכום, בגין הפסד דמי השכירות בחלקות 3 ו- 4, ודמי השימוש בחלקות 3 ו- 4 ובחלקה 98 זכאים התובעים לסכום כולל של: 503,425 ₪.
מתוך זה, סכום של 331,500 ₪ נפסק לתובע 2, סאלח, בגין הפסד דמי השכירות, והיתרה ת תחלק בין התובעים בהתאם לחלקיהם בחלקות.

סיכום
לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה, ומורה כדלקמן:
ניתן בזה פסק דין הצהרתי הקובע כי התובעים קיימו את התחייבויותיהם על פי
פסק הדין מיום 18.1.2004 בת"א (שלום חיפה) 6210/02 שנתן תוקף להסכם
הפשרה בין הצדדים, ועל כן, על הנתבעים לקיים את כל התחייבויותיהם על פי
אותו פסק דין, ובכלל זה:
בשימוש בחלקה 98, על הנתבעים לפעול בהתאם לתשריט עליו חתמו, שניתן לו תוקף של פסק דין בהליך הקודם ( מוצג ת/4), במסגרתו יוחד מגרש 98/3 לשימושם הבלעדי של התובעים.
על הנתבע 1 לחתום על הסכם להעברת זכויות הבעלות בשטח של 131 מ"ר מחלקה 105 בגוש 20341 לידי התובעים, בחלקים שווים.

ניתן בזה צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים 1,3 ו- 4 למנוע מהתובעים גישה
לחלקות 3 ו- 4 בגוש 20414 דרך חלקות 98 ו- 105 בגוש 20341.

ניתן בזה צו עשה המורה לנתבעים 1,3 ו-4 לפנות את מגרש 98/3 על פי תשריט ת/4
וחלק מחלקה 105 דרכו הגישה לחלקות 3 ו- 4, מכל חפץ או מיטלטלין, וכן
מפסולת ועפר שנערמו במקום, לא יאוחר מיום 20.1.22.

הנתבע 1 רשאי להעביר לידי התובעים דרישה לתשלום ההוצאות שהוציא לצורך
קבלת היתר הבניה. מובהר כי תשלום הוצאות ההיתר לא יהווה תנאי לקיום חיובי הנתבעים על פי הסכם זה, מאחר שהנושא לא היה פלוגתא בין בעלי הדין בתביעה זו, ועל כן לא הוכרע. כלומר, גם אם תהיה מחלוקת בין הצדדים ביחס לסכום, לא יעכב הדבר את מועד ביצוע חיובי הנתבעים על פי פסק דין זה.

אני מקבלת את תביעתם הכספית של התובעים ומורה כי על הנתבעים 1,3 ו- 4
ביחד ולחוד, לשלם להם, באמצעות בא כוחם, סך של 503,425 ₪ .
בנוסף, על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים שכר טרחת עו"ד בסך 58,500 ₪
בתוספת הוצאות האגרה ששולמה בסך 20,749 ₪ ושכרו של השמאי מטעם
התובעים, כנגד הצגת קבלה.

הסכומים ישולמו תוך 60 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק
ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ד כסלו תשפ"ב, 18 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.