הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 24842-01-15

בפני
כבוד ה שופטת עידית וינברגר

התובעת
מועצה אזורית חוף הכרמל
ע"י ב"כ עוה"ד אסנת הירש

נגד

הנתבע
יעקב שושן ת.ז. XXXXXX285
ע"י ב"כ עוה"ד שי דנה (מטעם הסיוע המשפטי)

פסק דין

תביעה לפינוי וסילוק ידו של הנתבע משטח מקרקעין בו הוא מחזיק, המהווה חלק מחלקה 282 בגוש 10562, ומצוי בתחום השיפוט של התובעת (להלן:"המקרקעין").

המקרקעין הרשומים על שמה של המועצה המקומית עתלית, הועברו לתחום שיפוטה ולבעלותה של התובעת, לאחר שהמועצה המקומית עתלית אוחדה עם התובעת, ב הוראת חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004) (מס'2), התשס"ג-2003 (להלן: "חוק האיחוד"). במסגרת חוק האיחוד, בוטלה המועצה המקומית עתלית ( הפכה לוועד מקומי עתלית), וכל נכסי המועצה הפכו לנכסי המועצה האזורית, היא התובעת .
לטענת התובעת, במועד שאינו ידוע לה, שקדם לאיחוד, תפס הנתבע חזקה במקרקעין, מצפון לגן ילדים, והפעיל באותו שטח בתי עסק שונים לממכר מזון . לצורך כך, הקים מבנים ארעיים, ללא היתר כדין וללא רישיון עסק. עוד טוענת התובעת , כי למיטב ידיעתה, במהלך השנים נעשו מספר פניות אל ה נתבע, ב מטרה לפנות ו מהמקרקעין אליהם פלש, אך ללא הועיל. לטענתה, הנתבע לא קיבל כל רשות ממנה להחזיק במקרקעין, והיא אינה מרשה לו גם כיום להוסיף ולתפוס חזקה במקרקעין, לבנות בהם, או לעשות בהם שימוש עסקי או מסחרי, שכן מדובר במקרקעי ציבור שייעודם, ע ל פי תכנית מתאר מאושרת , למבני ציבור.
לטענת התובעת, החזקת הנתבע במקום מונעת את הרחבת גני הילדים, ו את סלילתה של דרך גישה וחנייה שתשרת את מתחם הגנים.

לטענת הנתבע, התובעת הסתירה בכתב התביעה עובדות מהותיות. שכן, הוא מחזיק בחלקה בהיתר וברישיון. לטענתו , בשנת 1996 ניתנה לו ע"י ראש המועצה המקומית עתלית דאז, שאול שמאי, זכות החזקה בצריף ברחוב דרך הים בעתלית, לשם מכירת בגדים, במטרה לשקמו, בהיותו אסיר משו חרר. בשנת 2002 הוחלף הצריף בזכות חזקה בחלקה בת 60 מ"ר בכתובת דרך הים 1 בעתלית, היא החלקה נשוא תביעה זו. הנתבע טוען כי ביום 14.12.03 אף שלחה לו רשות העתיקות מכתב, בו היא מגדירה אותו כבעל המגרש ודרשה ממנו לשלם אגרה עבור חפירות ארכיאולוגיות שבוצעו בחלקה. עוד טוען הנתבע , כי ביום 22.1.04 ניתן לו היתר להקמת מבנה יביל על החלקה ובמכתב מהנדס המועצה דאז, אביגדור דברת, מיום 15.4.04 אף הומלץ לאשר ל ו בנייה קשיחה , וצוין במפורש כי אם יופנה מ המקרקעין, יש לדאוג לו למקום ופתרון חלופי. הנתבע טוען כי השקיע בחלקה לכל הפחות 200,000 ₪ לשם הצבת המבנה ו הכנת הקרקע, תוך הסתמכות על ההיתרים וההבטחות שניתנו לו על ידי בעלי תפקידים מטעם המועצה המקומית. לפיכך, טוען הנתבע, כי זכותו במקרקעין עולה כדי זכות שאילה או זכות בר רשות חוזית, ולכל הפחות זכות בר רשות מכללא. לטענתו, הפסיקה קובעת כי בית המשפט יתחשב בהשקעות שהשקיע בר רשות בנכס ויתנה את הפינוי בתשלום הוצאות או פיצויים.

בתגובה לטענות הנתבע, הוסיפה וטענה התובעת, כי שני המכתבים עליהם מסתמך הנתבע על מנת להוכיח טענתו לפיה הוא מחזיק בשטח בהיתר וברישיון, לא ניתנו ע"י הגורמים המוסמכים למסור חזקה במקרקעי ציבור, לתקופה העולה על חמש שנים , שכן לשם כך יש לקבל אישור מליאת המועצה המקומית ושר הפנים. נטען כי אף אם ניתן לנתבע היתר להחזיק במקרקעין, רשות זו ניתנת לביטול בכל עת. במענה לטענת הנתבע לפיה קיבל היתר להקמת מבנה יביל, מפנה התובעת לכך שההיתר ניתן למועצה המקומית לשם הקמת מחסן בחצר גן הילדים ולא לנתבע, מה גם ש על פי תוכנית המתאר שחלה על השטח אותה עת, לא ניתן היה לתת את ההיתר ללא תכנית מתאר מפורטת. באשר למכתבו של מהנדס המועצה אותה עת, טענה התובעת כי במועד כתיבתו, המועצה המקומית עתלית הפכה לחלק מהתובעת. עוד נטען כי לאף ג ורם במועצה אין כוח משפטי להעניק זכויות במקרקעי ציבור, כאשר המהנדס עצמו ציין במכתבו כי מעמדו של הנתבע הוא בר רשות ודרש להחתימו על התחייבות לפנות את השטח לכשיפותח לשימוש ציבורי. מוסיפה וטוענת התובעת, כי גם אם ניתנה לנתבע הבטחה כלשהי לזכויות במקרקעין, אין מדובר בהבטחה שלטונית מחייב ת לפי התנאים שנקבעו בפסיקה. לכך היותר, מעמדו של הנתבע הוא של בר רשות בחינם ובהתאם לפסיקה, רשות חינם במקרקעי ציבור, אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה. באשר להחזר השקעותיו הנטענות של הנתבע במקרקעין, טוענת התובעת כי הטענה לא הוכחה ועל כן דינה להידחות. לחלופין, מקומן של טענות אלה בתביעה כספית נפרדת ואין בה ן כדי לעכב את הפינוי מהמקרקעין הדרושים לשם פיתוח גן הילדים.

דיון והכרעה
בעל מקרקעין העותר לפינוי ולסילוק יד יוצא ידי חובתו על ידי ההוכחה כי הוא הבעלים החוקי של המקרקעין מושא הפלוגתא, שאז עובר נטל ההוכחה לכתפי המחזיק, להוכיח את זכותו החוקית להחזקתו בהם (ע"א 483/62 קוך נ' לנדוי, פ"ד יז 1953 (1963)), ע"א 127/77 קפה נ' לוי, פ"ד ל"א (3) 455, 464).

להוכחת בעלותה ב מקרקעין, הגישה התובעת נסח רישום המעיד כי הבעלות רשומה ע"ש המועצה המקומית. לאחר איחודה עם התובעת, הפכו כל נכסי המועצה המקומית לנכסי התובעת (בהתאם לסעיף 15 לחוק האיחוד). הנתבע אף אינו חולק על זכות הבעלות של התובעת.
מעיון בנסח הרישום ניתן לראות כי הזכויות בחלקה נרשמו על שם המועצה המקומית עתלית, מכח סעיף 19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943, היינו הקרקע הופקעה, לצרכי ציבור.

במועד הגשת התביעה, קיים הנתבע במקרקעין מסעדה ו"פיצוציה", במבנה שנבנה ללא היתר בניה, ומבלי שיש ברשותו רישיון עסק, כך על פי תצהירו של מר רבינוביץ, מנהל מחלקת רישוי עסקים אצל התובעת.
רבינוביץ הצהיר כי הנתבע פנה אליו מספר פעמים בבקשה לקבל רישיון עסק, אך לא ניתן לתת לו רישיון כאמור, מאחר שהקרקע הינה בייעוד בנייני ציבור. רבינוביץ הצהיר כי למיטב ידיעתו, התובעת מעולם לא הרשתה לנתבע להחזיק בקרקע או לקיים בה עסק, ואף דרשה ממנו מספר פעמים לפנות את המקום.
המהנדס אלכס קופר, מטעם התובעת, הצהיר כי על פי תוכניות המתאר החלות על החלקה, תוכנית ג/555 מיום 23.2.1978 ותוכנית 303-0099473 מיום 28.11.2013 החלקה הינה בייעוד מבנים ומוסדות ציבור, וכל שימוש מסחרי בחלקה אסור.

השאלות המצריכות הכרעה, הינן, אם כן - האם קיימת לנתבע זכות להמשיך ולהחזיק במקרקעין? וככל שהתשובה לשאלה זו תהא שלילית, האם יש להתנות את הפינוי בהקצאת מקום חלופי או בתשלום פיצוי בגין השקעות?

להגנתו, טען הנתבע כאמור, כי זכותו במקרקעין הינה זכות שאילה בהתאם לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 ו/או זכות בר רשות חוזית בהתאם להסכמה החוזית שבין הצדדים ולמצער בר רשות מכללא. לפיכך, מאחר והובטח לו מקום חלופי בעת הפינוי וככל שזה לא בנמצא, אין לפנותו מהחלקה ולחילופין, יש להתנות את ביצוע הפינוי בכפוף להמצאת מקום חלופי.

זכות שאילה במקרקעין
לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי המקרקעין הושאלו לו, על ידי המועצה המקומית עתלית, אולם אף אם היתה מוכחת שאילה כאמור, לא היה בה כדי להוות טענת הגנה מפני פינוי.
סעיף 26 לחוק השכירות והשאילה התשל"א - 1971 , מגדיר שאילה כדלקמן:
"שאילה היא זכות להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות, כשהזכות הוקנתה שלא בתמורה"

סעיף 29 לחוק העוסק בסיום השאילה, קובע כי:
"(א) המשאיל רשאי לבטל את חוזה השאילה כל עוד לא מסר את המושאל לשואל, והוא
רשאי לסיים את השאילה בתוך תקופתה אם מת השואל או אם המושאל דרוש למשאיל לצורך עצמו, והכל בהודעה לשואל זמן סביר מראש.
(ב) לא הוסכם על תקופת השאילה, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השאילה על ידי מתן הודעה לצד השני זמן סביר מראש. "

נפסק כי אף שאילה שניתנה לכל החיים, ניתנת לביטול ע"י מי שבא מכוחו של המשאיל, והגשת כתב תביעה כמוה כמתן הודעת ביטול:
"זכותה של המשיבה 1 הינה זכות שאילה, כאמור בסעיף 26 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971, החל בעניין של שאילת מקרקעין מכוח סעיף 2(א) לאותו חוק ומכוח סעיפים 83, 84 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. זוהי שאילה, אשר תקופתה נקבעה על-ידי המשאיל, המנוח, להיות כל תקופת חייה של המשיבה 1, אולם גם במקרה כזה רשאי המשאיל (או המערערות, אשר באו מכוחו), לפי סעיף 29(א) לחוק השכירות והשאילה, לסיים את השאילה, אם הדירה נחוצה לצורך עצמי, וזאת תוך מתן הודעה זמן סביר מראש.
דעתי היא איפוא, כי המערערות זכאיות להפקיע את רישיון המגורים שניתן למשיבה 1, ואם לא ניתנה הודעת דרישה מפורשת, הרי ניתן לראות בהגשת כתב התביעה משום הודעה על כך."

(ע"א 139/88 קלרה הלר נ' בטי לייבנד, פ"ד: מג (2), 108 )

בפסיקה נדונה גם שאלת מעמדו של מוסד בר הרשות עם חקיקת חוק המקרקעין, וחוק השכירות והשאילה, ובהקשר זה נפסק כדלקמן:
"יש הגורסים כי עם חקיקת חוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 אין מקום למוסד הרשיון במשפטנו ויש להמירו במוסד השאילה לפי פרק ב' לחוק השכירות והשאילה התשל"א–1971 - ראה דעתה של כב' המשנה לנשיא השופטת בן פורת בע"א 318/83 אגוזי שפע (בפירוק מרצון) נ. אוגניון, פ"ד לט(4) 322. לסקירת הדעות השונות ראה נ. זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב (תשנ"ה) 24. המחברת המלומדת גורסת כי ההסדר בחוק המקרקעין ובחוק השכירות והשאילה אינו שולל את מוסד הרישיון במקרקעין.
אם נראה את מעמדו של כלפה כשואל לתקופה בלתי מוגדרת, אזי האגודה והמינהל רשאים להפסיק את הרשות בכל עת לפי סעיף 29 (ב) לחוק השכירות והשאילה. אם נראה את כלפה כבר רשות, הרי שבמרבית המקרים, הכירה ההלכה הפסוקה בזכותו של נותן הרשיון לבטל את הרשות."

(ת.א (מחוזי חי') 1068/99 זהבי נ' צרופה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (30/06/2004))

מהאמור עולה, כי גם לו ניתן היה לקבל את הטענה כי בעלי תפקידים במועצה המקומית עתלית, השאילו את המקרקעין לנתבע לכל ימי חייו, כטענתו (ראו עדותו בעמ' 21, שורות 30-31 לפרוטוקול), הרי עם ביטולה של המועצה ואיחודה עם התובעת ומעבר שטחה לתחום שיפוטה של התובעת, רשאית התובעת כחליפתה וכמי שבאה מכוחה של המועצה, לבטל את ההשאלה לאחר שהוכיחה את נחיצות השטח לצרכיה, ועצם הגשת התביעה מהווה הודעת ביטול מפורשת.

רישיון במקרקעין
רישיון יכול ללבוש אחת משתי צורות: רישיון חוזי, המבוסס על הסכמה מפורשת של הבעלים לשימוש בקרקע; או רישיון מכללא, המאפשר שימוש בקרקע כתוצאה משתיקת הבעלים. רישיון מכללא הינו רישיון הנלמד מהסכמה במשתמע ואינו תוצאה של הסכמה מפורשת.
עמד על כך, בית העליון בין היתר בע"א 3846/13 מדינת ישראל נ' היפר-חלף (21.7.15) (להלן: "עניין היפר-חלף"), כדלקמן:
"אכן עסקינן בטענת רישיון מכללא – קרי, כזה המאפשר החזקה ושימוש בשטח כתוצאה משתיקת הבעלים; זאת בניגוד לרישיון חוזי, בו בעלי הקרקע נותנים את הסכמתם המפורשת לשימוש או החזקה בשטח. הרציונל שבבסיס הרישיון מכללא הוא היות הבעלים מושתקים מטענת הסגת גבול כלפי מי שהחזיק בקרקע והסתמך על שתיקתם. רישיון במקרקעין עשוי להיות הדיר או בלתי-הדיר. קרי, ישנם רשיונות אשר הבעלים יכולים לבטל כרצונם, וישנם רשיונות שלגביהם לא יוכלו לעשות כן. ככלל, רישיון מכללא הוא מטבעו רישיון הדיר הניתן לביטול בכל עת (ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו (1977); רע"א 2272/11 ברכה נ' בזק (2011)). מתן רישיון בלתי הדיר עשוי להשפיע גם על צד ג' (ראו ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ (1986)), אך ככלל רישיון מקנה זכות אישית כלפי הבעלים, ולא זכות קניינית כלפי כולי עלמא."

במקרה הנדון, אין חולק כי לא נערך הסכם בכתב המסדיר את החזקתו ושימושו של הנתבע בקרקע, והמקרקעין לא הוקצו לו במכרז כדין (עמ' 21 לפרוטוקול). לטענת הנתבע, על זכותו במקרקעין מעידים המסמכים שצורפו לתצהירו (עמ' 4, שורות 3-6): שני מכתבים מטעם ראש המועצה המקומית הקודם, שאול שמאי (להלן: "שמאי"), מכתב מרשות העתיקות, אישור הוועדה המקומית ומכתב מטעם מהנדס המועצה המקומית דאז, מר אביגדור דוברת (להלן: "דוברת").
הטענה לפיה מכתבה של רשות העתיקות, מהווה ראייה או אינדיקציה כלשהי להיות הנתבע בעל זכות בחלקה, נזנחה בסיכומי הנתבע, ואמנם, אין בה ממש.

לעניין ההיתר שנתנה הוועדה המקומית מיום 22.1.04 להקמת מבנה יביל על החלקה- עיון בהיתר ( נספח ג' לתצהיר הנתבע) מעלה כי ניתן לרשות המקומית ולא לנתבע , לצורך הקמת מחסן בשטח של 58 מ"ר בחצר של גן ילדים ( ראו גם עדותו של מנהל מחלקת רישוי ופיקוח על הבנייה בתובעת, מר אלכס קופר ("להלן: "קופר") בעמ' 7, שורות 17- 30 לפרוטוקול).
כלומר, עצם מתן ההיתר אינו מעיד על כך שהוכרו זכויותיו של הנתבע במקרקעין.
מכל מקום, המבנה שמחזיק הנתבע במקום חורג בשטחו מהשטח שלגביו ניתן היתר למועצה. הנתבע אישר זאת בעדותו:
"לשאלת בית המשפט מה השטח של המבנה שבו אני מקיים את העסק אני משיב שבהתחלה הם נתנו לי 60 מטרים, אחר כך המועצה נתנה לי מרפסת בלי אישורים וסגרתי את זה לא מזמן עם גבס, אני משיב שכנראה יש שם יותר מ-60 מטרים...
60 מטרים, זה התוספת וסגרתי את זה עכשיו, לפני שנה וחצי, אין לזה היתר, המועצה אישרה ככה בלי היתר" (עמ' 20, בין השורות 20-26 לפרוטוקול).

עדותו זה מתיישבת ותומכת בעדותו של רבינו ביץ' לפיה:

"אחרי תקופה לא ארוכה, שנה שנתיים המבנה הפך ממבנה יביל למבנה קבע, הוא בנה שם קירות. בשנים האחרונות אפילו הגדיל אותו והיום הוא מעל 100 מ"ר בנוי" (עמ' 4, שורות 25-27 לפרוטוקול).

מכתביו של שמאי, ראש המועצה המקומית הקודם; במכתב הראשון מיום 24.3.02, פנה שמאי אל יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה מורדות הכרמל, בבקשה למצוא מקום חלופי לצריף שניתן לנתבע, ע"י ראש המועצה הקודם , במסגרת תכנית לשיקום אסירים .
במכתב השני, שאינו נושא תאריך, פנה שמאי שוב אל יו"ר הועדה בהמלצה למתן אישור חריג לנתבע לשימוש במתחם הנמצא במקרקעין.
בעדותו, אישר שמאי את תוכן המכתבים ואף העיד כי המליץ בחום בפני יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובנייה (שאליו פנה בנושא) למצוא מקום חלופי לנתבע, אך לא זכר אם ניתן לנתבע אישור לאותו צריף, אישור שלטענת הנתבע ניתן לו בשנת 1996 ע"י ראש המועצה שקדם לשמאי (עמ' 9, שורה 11). שמאי הסביר כי בכל מקרה, היה צריך להביא את הנושא לאישור המועצה , לאחר שהתהליך היה מבשיל (עמ' 11, שורות 9-11 לפרוטוקול) אך לדבריו התהליך, שהתחיל בתקופת כהונתו , לא הושלם עד לפרישתו (עמ' 10, שורות 31-33) .
בהמשך העיד שמאי:
"כשאני פניתי לראש הוועדה, אני בסך הכל המלצתי לו לחפש ולמצוא פתרון לבחור. עד כאן, היתר, אני כבר לא יודע מה קרה. למצוא פתרון ולחפש חלופות, זה עדיין לא אישור" (עמ' 12, שורות 8-10 לפרוטוקול).

כלומר, גם על פי עדותו של שמאי, שזומן כעד מטעם הנתבע, לא הושלם התהליך שאותו ביקש לקדם, ולא הגיע לסיומו.

על פי סעיף 188 (א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] עירייה לא תהיה רשאית למכור מקרקעין להחליפם או למשכנם, אלא על פי החלטת המועצה ברוב חבריה, ובאישור שר הפנים.
על פי סעיף 188 (ב) לפקודה:
"עיריה רשאית להשכיר מקרקעין או להרשות שימוש במקרקעין שאין בו משום שכירות, אולם השכרת מקרקעין לתקופה העולה על חמש שנים והשכרת נכס שחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, חל על שכירותו, טעונות החלטה ואישור כאמור בסעיף קטן (א)."

אף אם ניתן לומר כי על פי לשון הסעיף, לשם הרשאת שימוש אין צורך בהחלטת המועצה ובאישור השר, הרי שיש להסיק מהסיפא לסעיף, כי הרשאת שימוש במקרקעין, לתקופה העולה על חמש שנים , טעונה החלטה ואישור השר כאמור בסעיף 188(א) לפקודה.
אין חולק כי במקרה הנדון לא התקבלה החלטת מועצה ברוב חבריה, ולא התקבל אישור השר, כך גם על פי עדותו של שמאי.

מכתבו של דוברת מיום 15.4.04 המופנה אל אדריכלית הועדה המקומית לתכנון ולבניה חוף הכרמל;
במכתבו, המליץ דוברת לאשר לנתבע בניה קשיחה, בכפוף לפירוק המחסן מפח והתניית השימוש החורג לתקופה קצובה של שלוש שנים. דוברת הדגיש במכתבו, כי מאחר ומדובר בשטח ציבורי, מעמדו של הנתבע הינו בר רשות בלבד ועל כן יש להחתימו על התחייבות בלתי חוזרת לפיה במידה והשטח יפותח, הוא מתחייב לפנות את השטח למקום חילופי.
בעדותו, טען דוברת כי היועץ המשפטי של הרשות המקומית אישר את המהלך ואף הכין את המסמך הנוטריוני, עליו חתם הנתבע. בתשובה לטענה של התובעת לפיה המסמך לא אותר במשרדי הרשות, טען דוברת כי המסמך ככל הנראה נמצא אצל עורך הדין שטיפל בנושא, אך לא הצליח להיזכר בשמו (עמ' 14, שורות 7-9 לפרוטוקול). התובעת מפנה לכך שהנתבע עצמו לא טען בתצהירו כי חתם על התחייבות בלתי חוזרת כטענת דוברת.
דוברת העיד כי הוא עצמו נתן לנתבע רישיון עסק (עמ' 14, שורה 34 ועמ' 15, שורות 1-4 לפרוטוקול) ומשנשאל לגבי סמכותו , כמהנדס המועצה , לתת רישיון כזה, השיב:
"אני הייתי כלבויניק במועצה, עסקתי בהרבה דברים. נתתי לו רישיון עסק למרות שלא היה לו היתר לשימוש חורג, כדי שיהיה לו ממה להתפרנס" (עמ'16, שורות 4-7)
דוברת אישר עוד כי מאחר ואסור לקיים מסחר בקרקע בייעוד ציבורי, נדרש אישור חריג, אולם, עד לסיום כהונתו בשנת 2004, לא ניתן אישור כזה (עמ' 15, משורה 24 ועמ' 16, שורות 1-3). בתשובה לשאלה אם ידוע לו כי התחייבות המועצה מצריכה גם חתימת גזבר, העיד דוברת כי בפרקטיקה לא הוחתם הגזבר על נושאים מקצועיים כאלה , והוסיף כי התקבלו כל ההיתרים מהוועדה המקומית לתכנון ובניה (עמ' 17 לפרוטוקול) .
לאמור בעדותו של דוברת לא נמצא כל חיזוק במסמכים. כלומר, במשרדי התובעת או הועדה המקומית לא נמצא כל מסמך המאשר שימוש חורג, או כל מסמך שיכשיר את הבניה ו את הפעילות המסחרית במקרקעין, לרבות רישיון עסק . לא נמצאה גם אותה התחייבות בלתי חוזרת שהנתבע התבקש, על פי עדותו של דוברת, לחתום עליה (עמ' 16 לפרוטוקול).
מעדותו של דוברת, עולה אם כן, כי אף שהוא עצמו תמך במתן הרשאה לנתבע לעשות שימוש במקרקעין, לא התקיים הליך מסודר שאיפשר הקצאת המקרקעין לשימושו, באופן התואם את חובותיה ומגבלותיה של רשות מקומית, על פי דין.

רישיון מכללא
בהתאם לפסיקה, על הטוען לרשות מכללא להוכיח שני יסודות: שהייה ממושכת במקרקעין , ו ידיעת הבעלים על החזקה במקרקעין תקופה ארוכה, מבלי שנקט כל פעולה (ע"א 126/83 אלעלמי נ' אל חטיב, פ"ד מ(1) 397).

בעניין היפר חלף, הביע כב' השופט מזוז את עמדתו לפיה קיים ספק אם לאחר חקיקת חוק המקרקעין, יש עדיין מקום להכיר במוסד ה"רישיון" בכלל, וב"רישיון מכללא" בפרט:
"..בין כך ובין אחרת, כאשר מדובר בפלישה למקרקעי ציבור, אין לדעתי בסיס ענייני ולא צידוק חוקי להכיר בקיומו של "רישיון מכללא", המבוסס אך על כך שהרשות הציבורית לא נקטה בהליכי פינוי נגד הפולש, או אף לא מחתה בידו".

לעמדתו של כב' השופט מזוז, ההנחות שביסוד מוסד הרישיון אינן רלבנטיות כאשר מדובר במקרקעי ציבור. לשיטתו:
"אין בסיס - לא במציאות ולא בדין - לייחס לרשות ציבורית הסכמה מכללא להעניק הרשאה לפולש להחזיק או להשתמש במקרקעי ציבור, וזאת מעצם העובדה שהיא לא פעלה נגד הפלישה. כידוע מקרקעי הציבור הם רבים ומפוזרים, וקיים קושי מעשי רב בפיקוח קרוב ובגילוי של כל החזקה או שימוש בקרקע ציבורית ללא רשות. לא פעם הרשות אינה מודעת כלל לפלישה למקרקעין שבניהולה, ובמקרה כזה אין בוודאי מקום לייחס לה הרשאה מכללא. גם מקום שדבר הפלישה מגיע לידיעת הרשות, לעתים היא אינה משכילה לטפל בפלישה באופן יעיל, או בכלל. גם כאן מעצם מחדלה זה של הרשות אין להסיק על קיומה של הסכמה של הרשות להחזקה ולשימוש במקרקעי הציבור."

בעניין נחום התייחס בית המשפט העליון לפסק הדין בעניין היפר חלף:
"בעניין היפר-חלף הביע השופט מ' מזוז עמדה עקרונית לפיה לא ניתן לטעון לקיומה של רשות מכללא במקרקעי ציבור, כאשר עסקינן בהחזקה שמקורה בפלישה. עם זאת, כאמור, חוות הדעת העיקרית, של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, היא שהכריעה באותה הפרשה כי לא התגבשה רשות מכללא לישיבה במקרקעין תוך הסתמכות על עובדות ונסיבות המקרה שעמד בפני בית המשפט. בהתייחסותו לעמדתו העקרונית של השופט מזוז עמד השופט רובינשטיין על הבעייתיות שבהחלת הלכות רישיון מכללא על מקרקעי ציבור, ועל כן קבע כי צריכות להתקיים "נסיבות חריגות ונדירות עד מאוד כדי שיוכר רישיון מכללא במקרקעי הציבור". השופט א' שהם הצטרף לחוות דעתו של השופט רובינשטיין, תוך שראה להשאיר בצריך עיון את ההידרשות לביטולו של מוסד הרישיון מכללא"

(ע"א 6757/13 נחום נ' מדינת ישראל ( 19/08/2015) (להלן: "עניין נחום").

בסופו של דבר נקבע, בעניין נחום, כי מוסד הרישיון עדיין קיים, תוך שהוטעם כי:
"רישיון מכללא אינו יוצר זכויות במקרקעין, כי אם רק מהווה טענת הגנה מפני טענת הסגת גבול ודרישה לתשלום דמי שימוש".

אין חולק כי המועצה המקומית עתלית ולאחר מכן חליפתה, התובעת, ידעו על החזקתו של הנתבע בשטח , והתובעת לא נקטה כל הליך על מנת להפסיק את החזקתו במקום, אף לא דרשה ממנו להתפנות, עד סמוך מאוד להגשת התביעה.
מנהל מחלקת רישוי עסקים בתובעת, מר אברהם רבינוביץ' העיד כי נאמר לנתבע בעל פה, כי התובעת עומדת לפתוח בהליכים משפטיים נגדו, וכי עליו לקחת את הזמן ולמצוא מקום אחר. ( עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 11-13, 23-25).
עם זאת, חלוף הזמן כשלעצמו, אין די בו כדי להביא למסקנה כי מסיג גבול הינו בר רשות, אלא יש להתייחס למכלול הנסיבות (ע"א (מחוזי ת"א) 793/75 אקסלרוד נ' מדינת ישראל, פ"מ התשל"ז (2) 466 (1977)).
ראו בעניין זה : ע"א 496/82 - יצחק רוזן ו-4 אח' נ' יגאל סלונים, עו"ד ואח' פ"ד לט(2), 337 ,
הטענה לפיה התובעת לא פעלה לפינוי המקרקעין מאז שהוקנו לה נכסי המועצה המקומית עתלית, אינה יכולה להוות טענת הגנה.
בעניין היפר-חלף הפנה כב' השופט רובינשטיין לדבריו ברע"א 10346/06 ארז נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון (12.6.2007), כי מחדליה של המדינה בכל הקשור בזכויותיה במקרקעין, לא יעמדו לה לרועץ ולא יהפכו להסכמה שבשתיקה, אך מן הטעם שאיחרה לפעול:
"אטעים כי 'רשות מכללא' כזאת היא במהותה 'רשות מכללא על-ידי מחדל', שהרי התנהגות המשיבה כלפי המבקשת לא נבעה מחשיבה כזאת או אחרת, אלא פשוט מכבדותו ואיטיותו לעתים של המינהל הציבורי, העוסק ברכוש הציבור וידיו מלאות עבודה, ופעמים הוא יעיל יותר ופעמים פחות, וראיה לדבר שנקפו שנים עד שהוחל בטיפול בפינוי, וגם משהוחל נקפו עוד שנים עד הגשת תביעה, ומי ימלל אם ישנם עוד מקרים כאלה. בכגון דא על בית המשפט לדקדק היטב בבואו לגזור זכויות מנסיבות של מימי המינהל הציבורי ההולכים להם לאט".

במקרה הנדון, הוכיח הנתבע כי תחילת החזקתו במקרקעין לא היתה תוך פלישה שלא כדין. המסמכים שהציג, ועדויותיהם של שמאי ודוברת מטעמו, מוכיחים כי גורמים בכירים במועצה המקומית עתלית נתנו לו הסכמתם לעשות שימוש במקרקעין. עם זאת, הסכמתם לא ניתנה באופן שיש ב ו כדי לחייב את הרשות המקומית, משום שלא התקיים הליך מסודר על פי דין, המאפשר הקצאת השימוש במקרקעין לנתבע. למעשה , לא ניתן היה להשלים את תהליך ההקצאה, באופן חוקי, לאור חוק חובת מכרזים ולאור ייעודה של הקרקע למבני ציבור.
אף שלא התקיים הליך ראוי לשם מתן הרישיון להחזיק במקרקעין, הוכח כי ניתנה לנתבע, בשנת 2002, רשות מסוימת להחזיק במקרקעין ולעשות בהם שימוש מסחרי, לשם פרנסתו, עד שהקרקע תידרש למועצה המקומית עתלית.
עם חילופי בעלי התפקידים במועצה, ולאחר מכן עם איחוד המועצה עם התובעת, בשנת 2003, התובעת לא פעלה לפינוי הנתבע מהמקרקעין עד להגשת התביעה.

מכל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבע הינו בר רשות במקרקעין.
נשאלת השאלה, אם כן, האם מדובר ברשות בלתי הדירה.

ביטול הרישיון
לא הוכח ואף לא נטען כי הנתבע שילם דמי שימוש או תשלום כלשהו בגין השטח בו החזיק, אזי אין מדובר ברשות בלתי הדירה, אלא ברשות חינם מכללא הניתנת לביטול ובוטלה עם הגשת התביעה. (ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים פ"ד לא(3) 210, 214 ).

רשות מכללא הינה לעולם הדירה. בפרט, כאשר עסקינן במקרקעי ציבור.
עמד על כך בית המשפט העליון בעניין נחום:
"ככלל יש לנהוג במשנה זהירות ביחס לקביעה כי רשות היא בלתי-הדירה, וזכות שכזו תוסק אך במקרים חריגים ויוצאי דופן. בצד זאת, כאשר עסקינן ברשות מכללא במקרקעי ציבור, שנוצרה עקב מחדלן של הרשויות מלפעול לסילוקו של מסיג גבול במקרקעין, אין מקום לקביעה כי זכותו של בר-הרשות התגבשה לכדי רשות בלתי הדירה. עמדה דומה הובעה על-ידי המלומדת זלצמן במאמרה:
" ... ' רשות מכללא', הינה לעולם הדירה, דהיינו, בעל המקרקעין רשאי לבטלה לפי רצונו בכל עת, ואין בכוחה להקנות למסיג הגבול – אפילו פעל בתום לב – טענת זכות כלשהי בנכס. עם זאת, אפשר שבנסיבות המקרה יתחשב בית המשפט בעובדה שפלוני השקיע מכספו בנכס בהסתמך על ' הסכמה שבשתיקה' של בעל המקרקעין, ועל-כן יקבע מועד עתידי לפינוי המקרקעין. נוסף על כך, בנסיבות מסוימות ייתכן שהוא אף יתנה את הפינוי בתשלום הוצאותיו של פלוני, ולעיתים גם בתשלום פיצויים" (זלצמן, עמ' 267)".
אכן, פעולות האכיפה של הרשויות נגד פולשים למקרקעי ציבור אורכות זמן רב לעיתים, וכפי שנלמד מן המקרה שלפנינו – לעיתים אף זמן רב מידי. במקרים חריגים ונדירים ביותר, יכול ובית המשפט ייקבע כי הפולש הפך לבר-רשות במקרקעין נוכח שתיקת הרשויות, תוך שייחס בכלל שיקוליו משקל הולם לפעולות האכיפה הרבות שעל הרשויות לבצע בהקשר זה. ואולם, רשות שכזו לא תתגבש לכדי רשות בלתי-הדירה, וזאת נוכח האינטרס הציבורי בדבר השמירה על רכוש הציבור והרצון שלא לתמרץ פולשים על-ידי הקניית רישיון שאינו ניתן לביטול ויצירת זכות מעין צמיתה בנכס"

במקרה אחר נפסק כי:
"רשות חינם – לא כל שכן ברכוש הציבור – אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה; ראו רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי פ"ד נז(3) 949, 957-955 (השופט טירקל) והאסמכתאות דשם... רשות חינם אינה בלתי הדירה, ומכל שכן שאינה יוצרת זכות לדיירות מוגנת, והמגמה, כפי שנתבטאה גם בחקיקה, צריכה לדידי להיות צמצום מופעיה של האחרונה ולא הרחבתם (ראו רע"א 5727/01 בן עמי נ' ברסלב (לא פורסם); רע"א 10343/05 עמידר נ' נגה משה (טרם פורסם)"

(רע"א 977/06 בן חמו נ' מדינת ישראל משרד הבריאות (26.2.06) .

נפסק כי די בעצם הגשת תביעת פינוי וסילוק יד שמגיש בעל המקרקעין נגד המחזיק בהם, כדי להוות הודעה מצד הבעלים, כי אפילו ניתנה רשות מכללא להחזקה במקרקעין, הרי שהרשות מבוטלת (ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210 (1977), וגם עניין נחום).

מעדותו של דוברת עולה כי הובהר לנתבע, שאם המקרקעין ידרשו למועצה, יהיה עליו לפנותם.
מכל מקום, אף אם לא היתה עדותו של דוברת תומכת בכך שמדובר ברשות הדירה, הרי שמאחר שמדובר במקרקעין שהוקנו למועצה המקומית עתלית, לאחר שהופקעו לצרכי ציבור, לא ניתן לקבל את טענת הנתבע לפיה היה בכוחו של ראש המועצה המקומית ליתן לנתבע רשות בלתי הדירה, לעשות שימוש פרטי במקרקעין, לצרכי מסחר, לכל ימי חיו.

האם זכאי הנתבע למקום חלופי כתנאי לפינויו ?
בטרם אדון בטענת הנתבע, לפיה לא ניתן לפנותו מבלי שתקצה לו התובעת מקום חלופי, אציין כי נעשו מספר ניסיונות לאורך ניהול ההליך, להגיע לידי הסכמה עם הנתבע, על מנת למצוא מקום שניתן יהיה להקצות לו כדין (מבלי שנדונה סוגיית התמורה), אולם התובעת הודיעה כי לא ניתן היה לאתר מקרקעין בייעוד מסחרי. בנוסף, יכולתה של התובעת להקצות מקרקעין בפטור ממכרז, מוגבלת מאוד, לאור חוק חובת מכרזים.

על מנת להכריע בטענת הנתבע לפיה, פינויו מהמקום מותנה בהקצאת מקום חלופי, יש לבחון אם ניתנה לו הבטחה שלטונית מחייבת כאמור.

בע"א 4228/11 מנצור נ' מ"י (15/12/2014), סיכם כב' השופט מלצר את עיקרי ההלכה בנושא הבטחה שלטונית, כדלקמן:
"על הטוען לקיומה של הבטחה שלטונית מחייבת - מוטל הנטל להוכיח חמישה יסודות: בראש ובראשונה, את עצם מתן ההבטחה הנטענת, ואת תוכנה; שנית, כדי שההבטחה תהיה בת תוקף ותחייב את הרשות השלטונית, עליה להיות: מפורשת, ברורה, חד-משמעית, ולא מוטלת בספק, כנדרש מהתחייבות משפטית שאיננה בגדר הצהרת כוונות גרידא (דרישה זו מקבילה, למעשה, לדרישת 'המסוימות' בדיני החוזים); שלישית, על התובע להוכיח כי המבטיח התכוון לתת להתחייבותו תוקף משפטי מחייב, וכי הטוען לקיומה קיבל את ההבטחה ככזו (כאן נבחן, למעשה, אומד דעתם של הצדדים); רביעית, על התובע להוכיח כי נותן ההתחייבות היה בעל סמכות לתיתה; וחמישית, שהמבטיח הוא בעל יכולת לקיים את ההבטחה, דהיינו: כי ההבטחה היא בת-ביצוע. הבטחה שמתקיימים בה, במצטבר, התנאים הנ"ל, עשויה להיות מקור עצמאי לחיובה של הרשות, וזאת אף אם מקבל ההבטחה לא שינה את מצבו לרעה בעקבותיה - ובלבד שלא הוכח (והנטל להוכיח זאת מוטל על הרשות) כי יש, בדיעבד, צידוק חוקי לשנות את ההתחייבות, או להתיר לרשות השלטונית לחזור בה ממנה". (ההדגשות הוספו-ע.ו.)

(ראו גם: בבג"ץ 135/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה, פ"ד ל(1) 673, בג"ץ 8634/08 שם טוב אלחננוב נ' משטרת ישראל – אגף משאבי אנוש (16.11.2010) ).

אקדים מסקנה לנימוק ואומר כבר עתה, כי לא הוכח שניתנה לנתבע הבטחה שלטונית, שלפיה פינוי יבוצע אך ורק כנגד הקצאת מקרקעין חלופי ים. המסמכים עליהם מסתמך הנתבע , ומכלול הראיות שהובאו, לא מצביעים על כך שניתנה הבטחה כאמור, ובוודאי שלא ניתנה הבטחה העולה כדי הבטחה שלטונית. אנמק;

הנתבע מסתמך על מכתבו של מהנדס המועצה דוברת מיום 15.4.04, במסגרתו כאמור המליץ דוברת לאדריכלית הועדה המקומית לתכנון ובנייה, לאשר לנתבע בנייה קשיחה , בכפוף למספר תנאים , ובין היתר להחתימו על התחייבות בלתי חוזרת בפני עורך דין לפיה הוא מתחייב להתפנות מהשטח הציבורי בו הוא מחזיק כבר רשות, ככל שהשטח יידרש לצרכי ציבור, למקום חילופי. התחייבות כאמור לא נחתמה, ואף לא נחתם כל מסמך משפטי אחר המחייב את הצדדים.
לא הוכח כי ראש המועצה או המהנדס היו בעלי סמכות ליתן הבטחה שלטונית כאמור, או כי היו מסוגלים לקיימה.
לא די במכתבו של מהנדס המועצה על מנת להוכיח כי המבטיח התכוון לתת להבטחתו תוקף משפטי מחייב, או כי מדובר בהבטחה ברורה ומפורשת.
מהנדס המועצה, שהעיד על עצמו כי עשה פעולות שלא היה מוסמך להן, משום היה "כלבויניק" כלשונו (בעמ' 16 ש' 4-7) , לא היה בעל סמכות ליתן הבטחה שלטונית כלשהי, וודאי לא הבטחה להקצות שטח מקרקעין לשימושו של הנתבע עד סוף ימי חייו.
זאת ועוד, לא הוכח כי הבטחה כזו, גם אם ניתנה, היא בת ביצוע. כפי שעולה מהודעתה של התובעת במהלך המשפט, במסגרת ניסיונות פשרה. הודעה זו אף נתמכת בעדותו של שמאי, לפיה למועצה יש מעט מאוד שטחים ציבוריים (עמ' 9, שורה 16 לפרוטוקול).
הבטחה להעניק לפלוני זכות כלשהי במקרקעין, אף לו היה מוכח כי ניתנה על ידי בעל תפקיד בכיר, אינה יכולה להוות תחליף להליך חוקי תקין של הקצאת מקרקעי ציבור, כגון באמצעות מכרז. בפרט לא ניתן להקצות מקרקעי ציבור בייעוד ציבורי, למסחר.
הדברים מקבלים משנה תוקף גם על רקע המגמה העולה מהפסיקה העדכנית שפורטה לעיל ובין היתר בעניין היפר חלף ונחום, באשר לצמצום עד לביטול כליל של מוסד הרישיון בקרקעי ציבור.

שיקול נוסף המצדיק דחיית טענת הנתבע לפיה, כתנאי לפינויו יש להקצות לו מקרקעין חלופיים, נעוץ בכך שהתכלית שלשמה ניתנה לו הרשות להחזיק במקרקעין, אינה מתקיימת עוד. אסביר;
העד שמאי, העיד כי כראש הרשות המקומית, חשב שנכון יהיה מבחינה ציבורית להמליץ להקצות לנתבע שטח שבו יוכל להתפרנס, לדבריו: "החשיבות היתה ציבורית על מנת "למנוע פשע ביישוב...היתה חשיבות של לקחת את האנשים האלה ולנטרל אותם מהפשע" (בעמ' 9 ש' 31-33).
גם מהנדס הועדה דוברת, העיד כי מטרת מסירת השטח לנתבע היתה לצורך שיקומו, על מנת שיהיה לו עסק להתפרנס ממנו. דוברת אף המשיך והעיד: "אנחנו יכולים לזקוף לזכותנו שמשנת 2001 עד היום עברו כבר 16 שנים, הבן אדם משוקם, לא חזר לפשע, מתפרנס יפה, היתה הצלחה." (בעמ' 13 ש' 24-33).
אלא, שלא ניתן להמשיך ולטעון כיום שתוכנית השיקום צלחה, וכי הנתבע לא חזר לפשע. בתאריך 18.7.16 הורשע הנתבע, בת"פ 7778-08-14, בשלושה אישומים שונים של סחר בסמים, בגין עסקאות סמים אותם ביצע ב"פיצוציה" אותה הוא מקיים במקרקעין נשוא תביעה זו, המצויה, כאמור, בקרבת גני ילדים . במסגרת גזר הדין נגזרו עליו 16 חודשי מאסר בפועל, שהופחתו בערעור ל- 13 חודשים (עפ"ג 35647-03-17). הנתבע החל לשאת את עונשו ביום 28.5.17 .
מכאן, שהנתבע עשה שימוש במקרקעין שנמסרו לו לצורכי שיקומו, גם על מנת לבצע בהם עסקאות סמים.

לטענת התובעת, מרגע מאסרו, ממילא אין הנתבע מחזיק עוד במקרקעין, ואם ירצה לשוב אליהם לאחר שחרורו, יהיה בכך משום פלישה טריה. איני משוכנעת כי יש ממש בטענה, אך לא מצאתי צורך להכריע בה, משום שממילא הגעתי למסקנה כי יש ליתן פסק דין לפינויו של הנתבע.

פיצויים והחזר הוצאות
לטענת התובעת, מאחר שטענת הנתבע לפיה הוא זכאי לפיצוי כספי בגין השקעותיו, כתנאי לפינויו מהמקרקעין, היתה חלק מטענות ההגנה שלו, בבקשה לביטול פסק הדין שניתן נגדו, ומאחר שהטענה לא הוכחה, יש לדחותה לגופה. בנוסף, טוענת התובעת, הנתבע לא הגיש תביעה שכנגד, לא שילם אגרה כנדרש, וכאמור לא הגיש כל ראיה לתמיכה בטענה בדבר השקעה במקרקעין.

לטענת הנתבע, פסק הדין בוטל לא מחמת הטענה בדבר פיצוי כספי. לטענתו, טענת ההגנה של הנתבע היתה אחת ויחידה, ולפיה לא ניתן לפנותו מהמקרקעין מבלי להקצות לו מקום חלופי. אין משמעות הטענה שאין לפנותו ללא פיצוי כספי.

על פי הפסיקה, על הטוען שיש להתנות את הפינוי במתן הפיצוי, להוכיח את טענתו, ואת שיעור הפיצוי כמובן. ראו לעניין זה ע"א (מחוזי ת"א) 1187/09 רמ-נח בע"מ נ' עבודי (7.2.11):
"הנה כי כן, על הטוען, כי יש להתנות את הפינוי במתן פיצוי, להוכיח שאכן יש מקום להתנאה שכזו, כפי שעליו להוכיח את הנתונים השונים שבאמצעותם ישקול בית המשפט את שיעור הפיצוי, אם בכלל. לבסוף, על הטוען זאת, להוכיח את שווי שיעור הפיצוי לו הוא טוען".

באותו מקרה, עיכב בית המשפט המחוזי את הפינוי, עד מתן פסק דין בתביעה שתוגש, אם תוגש, על ידי המשיבים לפיצוי, ובלבד שתביעה זו תוגש תוך 60 יום.

עם זאת, במקרה הנדון, לא ביקש הנתבע להתנות את הפינוי בפיצוי, ואף הדגיש, בסיכומיו, כי אין הוא טוען שלא ניתן לפנותו אלא בכפוף לתשלום פיצוי (בסעיף 47 לסיכומים). כלומר, גם אם ניתן לומר שכך טען בתחילת ההליך, זנח את טענתו באופן מפורש.
מכל מקום, משלא הוגשו ראיות להוכחת סכום ההשקעה, ממילא לא ניתן לדון בטענה, ולהכריע בה.
גם לגופו של עניין לא מצאתי מקום לעכב את הפינוי עד להכרעה בתביעה כספית של הנתבע שבכוונתו להגיש, מכמה טעמים: ראשית, מדובר במקרקעי ציבור, הדרושים לתובעת לשם הרחבת גני הילדים בקרבת מקום, שנית, הנתבע נושא כאמור עונש מאסר, ממנו הוא צפוי להשתחרר רק בעוד מספר חודשים, יתכן כי לא יהיה מסוגל להיערך להגשת תביעה כעת, ועל כן התנאת הפינוי בפיצוי תעכב את הפינוי לתקופה ממושכת.

לא מצאתי לקבל את טענת התובעת לפיה יש לדחות את טענת הפיצוי לגופה, באופן שימנע מהנתבע הגשת תביעה כספית לפיצוי בעתיד.
הנתבע אכן העלה טענה כי הוא ראוי לפיצוי, אך כאמור לא הגיש תביעה כספית לפיצוי.
בפסק דינו בעניין רמ –נח הנ"ל, קבע בית המשפט המחוזי, כי דרך המלך היא באמצעות
הגשת תביעה נפרדת לפיצוי כספי:

"...אמנם, יכול ובמסגרת כתב ההגנה תיטען הטענה של פיצוי כנגד הפינוי הנדרש בתביעה, אולם לא זאת דרך המלך.
מהראוי, כי תוגש תביעה שכנגד או תביעה נפרדת אשר במסגרתה יהא רשאי כל צד לטעון טענותיו, לרבות טענות המערערת אודות זכאותה לדמי שימוש ראויים, ולא כאמירה בכתב ההגנה וללא תימוכין ראייתים כלשהם...עם זאת, ולרבות לאור הפסיקה שדנה בסוגיות שכאלו בעבר וכמפורט לעיל, יש מקום לאפשר למשיבים להגיש תביעה ראויה כדת וכדין בכל הקשור לשאלת הפיצוי, אם בכלל, ושיעורו. כמובן, שבמסגרת תביעה שכזו, תהא רשאית גם המערערת להיזקק לטענותיה בעניין דמי השימוש הראויים ביחס לתקופה זו או אחרת."

לעניין היקף הפיצוי לבר רשות שבוטלה, הנפסק בגין השקעות בלבד ראו: ע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית (10.5.17).

לאור האמור, איני דוחה לגופה, את טענת הנתבע לפיה הוא זכאי לפיצוי בגין השקעותיו.
הנתבע יהא רשאי להגיש תביעה נפרדת לפסיקת פיצוי בגין השקעותיו במקרקעין .

פיצול סעדים
התביעה הוגשה לשם קבלת סעד של סילוק יד ובמקביל התבקש פיצול סעדים לשם הגשת תביעה לתשלום דמי שימוש או כל סעד אחר שלא נכלל בתביעה.
על-פי ההלכה, אין צורך בהיתר לפיצול סעדים כאשר נתבע סילוק יד בשל ביטול רשות , על מנת להגיש בעתיד תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים, מיום ביטול הרשות ועד יום פינוי הנכס , באשר אין מדובר בשני סעדים אלא בשתי עילות תביעה נפרדות.
מכל מקום, למען הסר ספק, אני מוצאת כי יש מקום להתיר את פיצול הסעדים "בין היתר מן הטעם שבעת הגשת התביעה לסילוק יד הייתה אפשרות שבית-המשפט לא יורה על פינוי המבקשים מהנכס, והדיון בשאלת דמי השימוש הראויים יתייתר. לפיכך לא היה מקום להאריך ולסרבל את הדיון תוך הבאת ראיות נוספות, שלאחר מכן היה יכול שיתברר שהן היו מיותרות." (רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי, פ"ד נז(3) 949 (11.5.2003)). בשים לב לכך שהבקשה לפיצול סעדים הוגשה בו ביום הגשת התביעה ונוכח השיקולים שלעיל אני מוצאת להיעתר לה (ראו: בר"ע 384/88 מרגלית נ' כהן, (19.5.1993)).

לסיכום
אני מקבלת את התביעה.
בהתחשב בכך שעל הנתבע לפנות מהמקרקעין מבנה ותכולה בהיקף משמעותי, ובימים אלה הוא נושא עונש מאסר, אני מורה כי הנתבע יפנה את ה שטח בו הוא מחזיק , בחלקה 282 בגוש 10562, וישיב אותו לתובע ת, כשהוא נקי מכל א דם וחפץ, לא יאוחר מיום 15.5.18.

הנתבע יישא בשכר טרחת ב"כ התובע ת בסך 7,000 ₪ ובהוצאות האגרה בסך 1,310 ₪.
הסכום ישולם תוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום.

ניתן היום, ט"ז שבט תשע"ח, 01 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.