הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 24807-04-14

מספר בקשה:21
בפני
כב' סגנית הנשיא, השופטת אילת דגן

המבקש/תובע
פלוני

נגד

המשיבה/נתבעת
הראל חברה לביטוח בע"מ

החלטה

לפניי בקשת התובע/המבקש להבאת ראיות לסתור את קביעות המוסד לביטוח לאומי לפי סעיף 6 ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") ולמנות מומחה בתום האורתופדי והנוירולוגי מטעם בית המשפט.

העובדות:

המבקש, יליד 07/12/1954 נפגע בת.ד ביום 17/03/13. כתוצאה מהתאונה, איבד הכרה והובהל לבי"ח יוספטל כשהוא סובל מחבלת ראש, כתף שמאל , צלעות מימין וגב תחתון. ביום 20/03/13 פנה למיון בבי"ח כרמל – CT ראש הדגים שטף דם, ושברים בצלעות 10-11 מימין. שבר בחוליה L2. הועבר להמשך טיפול ברמב"ם – אובחן שבר נוסף בכתף, אושפז עד 21/03/13. MRI מ 08/13 אובחן דיסק דיפוזי L2-L3 ובקע D-11-12.

התאונה הוכרה כתאונת עבודה. וועדה רפואית מדרג ראשון קבעה נכות צמיתה בשיעור 0% מיום 15/06/13. ביום 12/07/15 וועדה רפואית לעררים הותירה את שיעור הנכות על 0%. על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין לעבודה ובהתאם להחלטת בית הדין מיום 01/03/17 הוחזר התיק לוועדה רפואית שקבעה נכויות זמניות:
מיום 15/06/13-15/09/13 40%
מיום 16/09/13-16/11/13 30%
מיום 17/11/13-31/03/14 15%
שיעור נכות הצמיתה נותר 0%.

התובע מציין כי על ההחלטה דנן, הוגש ערעור שני לבית הדין לעבודה. הערעור נקבע לשמיעה ליום 19/10/17.

טענות הצדדים:

לטענת המבקש, במסגרת הופעתו בפני הוועדה הרפואית לעררים הוגשו מטעמו 2 חוות דעת רפואיות, ד"ר דרייפוס וד"ר מחאג'נה – שני המומחים קבעו נכויות משמעותיות. מהמסמכים הרפואיים עולה בבירור כי חלה הרעה במצבו מאז קביעת הוועדה הרפואית, וכי הוא סובל מהגבלות וכאבים הן לעניין הראש, גב, צוואר, רגליים וכתף שמאל.

המשיבה מתנגדת לבקשה, לטענתה, וועדה רפואית מדרג ראשון קבעה כי לא נותרה נכות. וועדה רפואית לעררים אישרה את קביעת הוועדה הראשונה, בפרוטוקול הוועדה צוין כי כל הצילומים שנערכו למבקש העלו ממצאים תקינים, למעט שינויים ניווניים בעמ"ש מותני. הוועדה שללה את חוות הדעת שהגיש התובע. בנוגע לחוו"ד של דרייפוס, הועדה לא מצאה את ההגבלות שתוארו בחוות דעתו. גם חוות הדעת הפסיכיאטרית נדחתה שכן לא נמצאו ממצאים נוירולוגים המזכים באחוזי נכות.

המבקש ערער לבית הדין לעבודה, בהחלטת בית הדין האזורי קבע בית הדין כי אין ממש בטענות הערעור המכוונות נגד קביעות רפואיות הנמצאות בשיקול דעתה המקצועי של הוועדה, וכי המבקש התעלם כליל ממצאים העולים מהצילומים שנערכו לו. הערעור התקבל רק לצרכי הנמקה ביחס לבחינת ממצאים ספציפיים בדבר שרירי הצוואר, פירוט הממצאים בחוות הדעת של דרייפוס שעמם ועדת המל"ל אינה מסכימה ובחינת הנכויות הזמניות. התיק הוחזר לוועדה הרפואית לעררים שאישרה פעם נוספת כי אין נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה. גם עם קביעה זו סרב המבקש להשלים והגיש ערר נוסף לבית הדין לעבודה שטרם נדון.

המשיבה טוענת כי כל טיעוני המבקש נסמכים על טענות רפואיות – מקצועיות, העומדות בסתירה לקביעותיהן של הוועדות שבדקו אותו מטעם המל"ל. חוסר שביעות רצון המבקש מאחוזי נכות שנקבעו לו, לא יכול להוות טעם להבאת ראיות לסתור. בקשתו דנן, הופכת את בית המשפט לערכאת ערעור על וועדת המל"ל.

המצב המשפטי וישומו:

הסיפא של סעיף 6 ב לחוק הפיצויים מסמיכה את בית המשפט להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק הפיצויים להביא ראיות לסתור " אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו". נוסח זה מצביע על כוונת המחוקק להגביל את זכות הסתירה למקרים חריגים, כאשר ישנם טעמים משני סוגים העשויים לעמוד ביסוד מתן ההיתר: טעמים משפטיים כגון שההליך בו נקבעה הנכות על פי דין אחר, היה נגוע בפגם מהותי, דוגמת תרמית או בטלות מעיקרא, או פגיעה בכללי הצדק הטבעי ראה ( יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ( מהדורה שלישית הוצאת יהלום ירושלים, תשס"ה), בעמ' 503) וטעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים כגון מקרה בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת ( ר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4)505, 509. באשר למהות המקרים החריגים נקבע בפרשת עודה שמן הראוי שהחריגים יעוצבו בדרך האינדוקציה תוך בדיקת כל מקרה נתון ע"פ סיבותיו, ולא בדרך של קביעת רשימה סגורה.

לאחר ששקלתי את הטענות, אני קובעת כי אין מקום להתיר למבקש הבאת ראיות לסתור ולמנות מומחה אורתופדי ו /או נוירולוגי.

ראשית, המבקש לא עמד בנטל, ומעיון בבקשה עולה כי לא הוצגו טעמים מיוחדים משפטיים הנוגעים לטיב ההליך שהביא לידי הקביעה, או קיומן של נסיבות אשר יצדיקו קבלת הבקשה. עיינתי בפרוטוקולים של הוועדות השונות, ובפסק הדין של בית הדין לעבודה ומצאתי כי הוועדות שמעו את המבקש ואת בא כוחו, בדקו את המבקש קלינית, בחנו את בדיקות ההדמיה, והסיקו מסקנותיהן הרפואיות. בהקשר זה ראו קביעת כב' השופטת איטה קציר בערעור שנוהל בבית המשפט לעבודה : " אקדים ואומר כי בכל הנוגע לקביעותיה המקצועיות של הוועדה הרפואית לעררים, כלל ידוע הוא כי בית הדין לעבודה אינו נוטה להתערב בהן, כל עוד לא נפל בהליך פגם של ממש. ההכרעה בשאלה כיצד תקבע הוועדה את ממצאיה – על אלו בדיקות תסמוך וכיצד תשקלל את כלל הממצאים – היא עניין רפואי מובהק הנתון לשיקול דעתה של הוועדה, ובית הדין לא ישים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה המקצועי".

המבקש לא עמד בדרישות סעיף 6 ב וההלכה הפסוקה, לא הוכיח כי ההליך בפני הועדות היה לא תקין או כי הן נהגו בו בניגוד לכללי הצדק הטבעי או כי התעלמו מממצאים הצריכים לעניין. בקשת ראיות לסתור מיועדת כאמור למקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, ואינה מסלול עוקף של ערכאת ערעור על הקביעה הרפואית/מקצועית במל"ל.

בבקשתו דנן העלה המבקש טענות בדבר החמרה, עיינתי במסמכים הרפואיים, לא מצאתי בהם תלונה או אבחנה שלא עמדה בפני הוועדות הרפואיות של המל"ל. וודאי לא ראיתי את אותו " שינוי מהותי במצבו הרפואי של התובע". המסמכים שצורפו הם מ 2014-2015 כלומר בשנים בהן נבדק ע"י וועדות המל"ל, ומסמך בודד שכותרתו " אישור רפואי" מיום 21/11/16 בו כאמור לא הוצג שינוי כלשהו, אלא סיכום של מצבו, לפני למעלה מחצי שנה.

אשר על כן אני דוחה את הבקשה. המבקש יישא בהוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,500 ₪.

נוכח העובדה כי הוגש ערעור על החלטת הוועדה לעררים לבית הדין לעבודה, ונקבע דיון ליום 19/10/17 אני קובעת לת.פ ליום 01/12/17.

ניתנה היום, ט' תמוז תשע"ז, 03 יולי 2017, בהעדר הצדדים.