הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 2351-07-17

בפני
כבוד ה שופט אמיר סלאמה

תובעת

רחלי אזולאי

נגד

נתבעת

עו"ד נורית פלג

פסק דין

על הפרק עומדת השאלה האם יש מקום לסלק תביעה זו על הסף.

כפי שיפורט להלן, סבורני כי הכלל בדבר השתק עילה, כמו גם הכלל הנוגע לחובת ניהול הליכים בתום לב, מחייבים מתן תשובה חיובית לשאלה זו, בשים לבל להליכים שנוהלו ע"י התובעת כנגד הנתבעת במקביל להליך זה, ולאופן בו נוהלו הליכים אלה, הכל כפי שיפורט להלן.

רקע

הרקע הכללי לתובענה זו, לרבות פירוט טענות התובעת ב מסגרתה, פורטו בהחלטה שנתתי בהליך זה ביום 24.10.17.
לא אחזור כאן על הדברים, ויש לראות את האמור שם כאמור גם כאן.
רק אציין כי דובר בהחלטה בבקשה לסילוק על הסף שהגישה הנתבעת, בה החלטתי להורות על עיכוב ההליכים בתובענה, בשל הליך שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה בחדרה (תמ"ש 19501-03-11, להלן – "ההליך בבית המשפט למשפחה"), מהטעם שבית המשפט לענייני משפחה עתיד לדון באותן טענות המועלות כלפי הנתבעת בהליך שלפניי, על רקע בקשה למתן הוראות שהתובעת הגישה שם (להלן – "הבקשה למתן הוראות").

להלן עיקר ההתפתחויות הראויות לציון שהתרחשו מאז ההחלטה הנ"ל מיום 27.10.17:

בחודש פברואר 2018 ניתנה, במסגרת ההליך בבית המשפט למשפחה, חוות דעת מומחה, כפי שנתבקש ע"ש המותב שניהל שם את ההליך (כב' השופטת הדס גולדקורן).
בעקבות הגשת חוות דעת המומחה הנ"ל, הגישה התובעת ביום 26.2.18 בקשה, בה ביקשה, בין היתר, לדון בבקשה למתן הוראות שהגישה ביום 9.5.17, ואשר במסגרתה עתרה לחייב את הנתבעת באופן אישי באותם נזקים מושא ההליך שלפניי.
על כך עוד יורחב בהמשך, ואולם נציי ן כי אותה בקשה למתן הוראות שימשה יסוד להחלטה מיום 24.10.17 בו הוריתי על עיכוב ההליכים שלפניי.
ביום 27.6.18 ניתנה החלטת בית המשפט לענייי משפחה, בעקבות חוות דעת המומחה מטעמו.
לתוכן אותה החלטה נידרש בהמשך, ואולם נציין כי בסופה החליט בית המשפט למשפחה לדחות את בקשת התובעת לביטול הסכם הפשרה לו ניתן תוקף של פסק דין (ואשר אמור היה לסיים את ההליך שם) .
לאחר מתן ההחלטה מיום 27.6.18 נדרשה התובעת על ידי (בהחלטה מיום 25.3.19) להבהיר, מדוע אין לסלק את תביעתה על הסף נוכח ההחלטה מיום 27.6.18.
בתגובה הודיעה התובעת, ביום 15.4.19, כי על ההחלטה הנ"ל הוגש ערעור לבימה"ש המחוזי (רמ"ש 38044-08-18, להלן – "הערעור"), כאשר במסגרת הודעה זו היא שבה והעלתה טענות אישיות כלפי הנתבעת בתור כונס הנכסים, וציינה כי היא תימנע מלחשוף את ראיותיה לטענות כלפי הנתבעת, בשל הדיון שעתיד להתקיים בערעור (סעיף 2 להודעה).
בעקבות כך החלטתי, ביום 5.5.19, שהשלכת ההחלטה של בית המשפט לענייני משפחה מיום 27.6.18 על ההליך שלפניי תידון לאחר סיום הערעור.
ביום 20.6.19 התקיים דיון בערעור, בסופו הסכימה התובעת למחוק את הערעור.
הואיל והצדדים נשארו חלוקים, בעיקר בעניין ההוצאות, נדחה מתן החלטה בערעור למועד אחר.
ביום 9.7.19 ניתן פסק הדין בערעור, בו נמחק הערעור תוך חיוב התובעת בהוצאות בסך 8,000 ₪ ומע"מ.
ביום 11.7.19, ימים ספורים לאחר מתן פסק הדין בערעור, הגישה התובעת בקשה לבית המשפט למשפחה בהליך מושא הערעור, בו נתבקש בית המשפט לתת החלטה בבקשה למתן הוראות (שעניינה, כאמור, חיוב הנתבעת באופן אישי בנזקים שנגרמו לה ).
בקשה זו נדחתה בהחלטה שניתנה בפתקית, בה צויין כי הבקשה למתן הוראות נדחתה עוד ביום 15.8.17.

טענות הצדדים בעניין המונח לפניי

הנתבעת סבורה כי יש לדחות את התביעה שלפניי על הסף, הואיל ולטענתה מחיקת הערעור סותמת את הגולל על הטענות שהעלתה התובעת כלפיה בהליך שלפניי.
לשיטת התובעת, הנתבעת המשיכה במסגרת הערעור לאחוז באותן טענות כלפי הנתבעת, ומשכך יש לראות במחיקת הערעור כמשתיקה את התובעת מלהמשיך ולטעון את טענותיה בהליך שלפניי.
הנתבעת סבורה שהתובעת מנצלת לרעה הליכי משפט, תוך שהיא "מקפצת" מהליך להליך, והכל תוך גרירת הנתבעת להתדיינות משפטית ארוכה שנים ביחס להליך בו היא מונתה לשמש זרועה הארוכה של בית המשפט לענייני משפחה (בתור כונס נכסים), ואשר הסתיים בפסק דין משנת 2013.

התובעת התנגדה לבקשה לסילוק התביעה על הסף, כאשר לטענתה הערעור לא עסק בטענות אותן מפנה התובעת כיום כנגד הנתבעת.
לשיטת התובעת, הערעור נסב על החלטת בית המשפט לענייני משפחה שלא להיעתר לבקשת התובעת לביטול הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין, בעוד שהתביעה שלפניי עוסקת בטענות נזיקיות נגד הנתבעת, אשר מעולם לא נדונו ומעולם לא הוכרעו ע"י בית המשפט לענייני משפחה כמו גם בית המשפט המחוזי בהליך הערעור.

דיון והכרעה

ראש לכל יצויין, כי מודע אני לכך שסילוק תובענה על הסף הוא צעד דרסטי, בו יש לנקוט במשורה ובזהירות, וזאת מסיבות מוכרות וידועות, שאין טעם להכביר עליהם מילים.
יחד עם זאת, ישנם מקרים בהם מוצדק וראוי לסלק תובענה על הסף, הן מפאת האינטרס הפרטי של בעל הדין שעתר לסעד שכזה, והן מפאת אינטרס ציבורי כלל מערכתי, שהמצדיק אי דיון בהליכים שאין תוחלת לדון בהן.

סבורני שבענייננו קיימים שני טעמים לסילוק התובענה על הסף, אשר יידונו לפי סדר זה:
השתק עילה;
ניהול הליכים בחוסר תום לב.

השתק עילה

כידוע, כאשר ניתנה לבעל דין הזדמנות להעלות טענות כנגד בעל דין שכנגד בהליך משפטי מסויים, ואותו הליך הגיע לידי סיום בהכרעה , בין בקבלת התביעה ובין בדחייתה, יוצרת ההכרעה בהליך הראשון השתק המונע מהתובע מלהמשיך ולהעלות את אותן הטענות כנגד הנתבע בהליך אחר.
בהקשר זה נהוג להבחין בין כלל "ההבלעה", הנוגע למקרים בהם הסתיים ההליך הראשון בפסק דין בו זכה התובע, לבין כלל "המחסום", הנוגע למקרים בהם הסתיים ההליך הראשון בפסק דין שדחה את התביעה (ראו בנדון את ספרה של נינה זלצמן, "מעשה בית דין בהליך אזרחי", עמודים 29-41), להלן – " זלצמן").
ההבדל העיקרי בין שני הכללים נוגע לכך שכאשר עסקינן בפסק דין שדוחה תובענה, הדרישה היא שהכרעה ניתנה "לגופו של עניין" (ראו זלצמן, עמ' 303).

סבורני כי הבקשה למתן הוראות, שהגישה התובעת במסגרת ההליך בבית המשפט למשפחה, והחלטות בית המשפט לענייני משפחה שדחו בקשה זו, יוצרות השתק עילה כלפי התובעת מפני ניהול התובענה שלפניי.

במקרה דנן העלתה התובעת נגד הנתבעת את אותן טענות בדיוק, לרבות הסעד שלצדם, במסגרת הבקשה למתן הוראות מיום 9.5.17.
ודוקו. בעוד שההליך בבית המשפט לענייני משפחה התנהל בין התובעת לבין עלה לשעבר, והסתיים בפסק דין בשנת 2013, הבקשה למתן הוראות הוגשה באופן אישי נגד הנתבעת, בתו ר כונס ת נכסים שמונתה בהליך זה, ובמסגרתה ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת באופן אישי בפיצוי בגין אותם נזקים שנתבעים במסגרת התביעה שלפניי.
נוכח סדרי הדין בבית המשפט לענייני משפחה ואופי ההליך שם, משמעות מהלך זה היא שהתובעת ניהלה, הלכה למעשה, תובענה נגד הנתבעת, שהיא זהה לחלוטין, באופייה, בטענותיה ובסעדים שנתבקשו בה, לתובענה המונחת לפניי.
עוד נציין כי התובעת אין חולקת על כך שלבית המשפט לענייני משפחה היתה סמכות עניינית לדון ולהכריע בבקשה למתן הוראות שהגישה התובעת נגד הנתבעת.

בקשתה של התובעת למתן הוראות בבית המשפט לענייני משפחה נדחתה.
תחילה, היה הדבר במסגרת החלטה מיום 15.8.17, בה החליט בית המשפט לענייני משפחה לדחות את הבקשה, הואיל והוא סבר שאין טעם לדון בה טרם מתן חוות דעת מומחה אותו הוא מינה, כשהוא מוסיף ומציין כי "לאחר שתוגש חוות דעתו של המומחה יידרש בית המשפט למבוקש ככל שתוגש בקשה מתאימה".
ואכן, לאחר הגשת חוות דעת המומחה ביקשה התובעת מבית המשפט לענייני משפחה, בבקשה מיום 26.2.18, בין היתר, לדון בבקשה למתן הוראות (וזאת לצד בקשתה לביטול הסכם הפשרה ).

ההחלטה שניתנה ע"י בית המשפט לענייני משפחה ביום 27.6.18, חלה ומתייחסת למכלול הבקשות שהתובעת הניחה בפני בית המשפט שם, לרבות בקשתה למתן הוראות.
בסופו של יום דחה בית המשפט, במסגרת ההחלטה מיום 27.6.18, את בקשת התובעת לביטול הסכם הפשרה.
יש לציין כי התובעת עצמה ראתה בהחלטה מיום 27.6.17 ככזאת המתייחסת, בין היתר, לבקשה למתן הוראות, שכן עובר למתן ההחלטה, ובעקבות חוות דעת המומחה, היא ביקשה מתן החלטה בבקשה למתן הוראות, ולאחר מתן ההחלטה היא העלתה, במסגרת הערעור עליה, את הטענות מושא הבקשה למתן הוראות, כעולה מהנטען בכתב הערעור (ראו למשל סעיף 36 שם) , וכן מהודעת התובעת בהליך לפניי מיום 15.4.19.

ההחלטה מיום 27.6.18 יוצרת מחסום (מבחינת דיני השתק העילה), כלפי התובעת מפני ניהול התובענה שלפניי.
החלטה זו דחתה, הלכה למעשה, את הבקשה למתן הוראות, במובן זה שחרף בקשתה החוזרת ונשנית של התובעת להיעתר לבקשה זו, מבוקשה לא ניתן לה במסגרת אותה החלטה.
על החלטה זו הוגש ערעור, בסופו של יום הערעור נמחק, וההחלטה הפכה להיות סופית.

אכן "ההחלטה" הנ"ל מיום 27.6.18 לא הוגדרה כ- "פסק דין", ולא נדונה בה, באופן מפורש, הבקשה למתן הוראות על שלל הנטען בה .
לכאורה, שני אלה אמורים למנוע את תחולת הכלל של השתק עילה, משום שאין המדובר ב- "פסק דין", ומשום שאין המדובר בהחלטה "לגופו של עניין".
ברם, אינני סבור כך.

אשר לאי היות ההחלטה "פסק דין", הרי שלצורך הכלל של השתק עילה, יש לבחון את הדברים מבחינה המהות, ולא מבחינה סמנטית של כותרת ההחלטה.
ההחלטה מיום 27.6.18 אכן נושאת את הכותרת "החלטה", ואולם מדובר בהכרעה של בית משפט מוסמך שניתנה, בין היתר, בבקשת התובעת למתן הוראות, שהיא, הלכה למעשה, תובענה של התובעת כנגד הנתבעת שהועמדה להכרעתו של בית המשפט לענייני משפחה.
מבחינת הרציונל של דיני השתק העילה יש בפנינו הכרעה היוצרת השתק, גם אם היא נושאת את הכותרת "החלטה".

אשר לעובדה שההחלטה מיום 27.6.18 לא דנה מפורשות ו באופן פרטני בטענות התובעת לפי הנתבעת כפי שנטענו בבקשה למתן הוראות, הרי שגם בכך אין סגי.
הדרישה, במקרה של כלל "המחסום", לכך שההכרעה ניתנה לגופו של עניין, אין משמעה שטענות התובעת נדונו כולן באופן פרטני והוכרעו בהחלטה מנומקת.
דרישה זו באה להבחין בין הכרעה שניתנה מטעמים דיוניים גרידא (כגון תביעה שנמחקה מחמת חוסר מעש) לבין הכרעה שניתנה לאחר שהצדדים שטחו בפני בית המשפט את טענותיהם (ראו זלצמן, עמודים 303 – 306).
משמע, אם בית המשפט אינו נעתר, במסגרת הכרעה שסיימה את ההליך, לבקשה או לסעד שנתבקש ע"י התובע לאחר שהצדדים שטחו בפניו את טענותיהם לגופם של דברים, יוצרת הכרעה זו השתק עילה בהליך נוסף המושתת על אותה עילה, גם אם בהכרעה הראשונה אין דיון מנומק בכל בקשות התובע ובכל טענותיו .
משכך, אין ממש בטענות התובעת כיום, לפיה המבוקש בבקשה למתן הוראות מעולם לא נדון ולא הוכרע בבית המשפט לענייני משפחה, שכן התובעת ביקשה, בבית המשפט לענייני משפחה, להכריע בטענות שפורטו בבקשה למתן הוראות; שני הצדדים שטחו את טענותיהם בפני בית המשפט; בית המשפט לענייני משפחה החליט שלא להיעתר לבקשה; ובכך נוצר מחסום נוכח הכלל של השתק עילה, גם אם בית המשפט לענייני משפחה לא דן באופן מנומק בטענות שנטענו בבקשה למתן הוראות.

על מנת להמחיש את הדברים האחרונים, נביא להלן את הדוגמה הבאה.
תובע מגיש תביעה נזיקית נגדו מעבידו, בה הוא עותר לחייב את המעביד בפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונת עבודה.
בתום דיון לגופו של עניין, ולאחר ששני הצדדים שטחו את טענותיהם בפני בית המשפט, נותן בית המשפט פסק דין ובו שתי מילים בלבד – "התביעה נדחית".
לפי כללי מעשה בית דין, פסק דין זה יוצר השתק עילה בתביעה עתידית המבוססת על אותו הליך, ולא תעזור לתובע הטענה שבפסק הדין לא נדונו טענותיו בדיון מנומק.
עצם דחיית התביעה יוצר את השתק, והעובדה שהדחייה לא ניתנה מטעמים דיוניים בלבד, עונה על התנאי לפיו פסק הדין ניתן "לגופו של עניין".

לו סברה התובעת שבית המשפט לענייני משפחה טעה בכך שהתעלם או לא הכריע, במסגרת החלטתו מיום 27.6.18, בבקשה למתן הוראות, הדרך לתקוף את הדבר היתה במסגרת ערעור, וגם בהנחה שאכן דובר בטעות (ואינני קובע מסמרות בנדון) הדבר אינו משנה מקיומו של השתק עילה
השתק עילה מתקיים גם אם בית המשפט שדן בהליך הראשון טעה בקביעתו, וגם אם החלטתו הסופית לא התייחסה לטענות שהתובע ביקש הכרעה בהם, כולן או חלקם.
הדרך לתקוף טעויות כאלה בהליך הראשון היא ע"י הגשת ערעור עליו, ולא במסגרת פתיחת הליך חדש בו מועלות אותן טענות בדיוק.
אם בחר התובע בהליך הראשון שלא להגיש ערעור על החלטה שהתעלמה מחלק מטענותיו, או זנח ערעור שכזה, הוא מושתק לאחר מכן מהגשת תביעה חדשה בגין אותן טענות.
הנתבע בהליך הראשון זכאי שלא להיות נדרש להתגונן שוב מפני אותן טענות שהעלה נגדו התובע בהליך הראשון, גם אם אלה לא נדונו לגופן מפאת טעות של בית המשפט עליה לא ערער התובע (או שעליה הוגש ערעור שנזנח) .

משניתנה ההחלטה מיום 27.6.18, הגישה התובעת ערעור על ההחלטה, תוך שהיא שבה ומעלה, במסגרת הליך הערעור, את אותן טענות אישיות כנגד הנתבעת.
מחיקת הערעור בנסיבות אלה סותמת את הגולל על אותן טענות אישיות שהעלתה התובעת כנגד הנתבעת, גם אם תומר שהן לא נדונו, כולן או למצער חלקן, בהחלטה מושא הערעור.
אמנם, במהלך הדיון בערעור מיום 20.6.19 ציינה ב"כ התובעת כי הסכמתה למחיקת הערעור ניתנת בד בבד עם הצהרת התובעת על כוונתה להמשיך בהליך שלפניי, ואולם הצהרה שכזו אינה יכולה לפגוע בזכותה של הנתבעת שלא להידרש שוב לאותן טענות בנסגרת הליך אחרת (מכוחו דיני השתק העילה), קל וחומר כאשר ב"כ הנתבעת הדגישה במסגרת אותו דיון שהיא אינה מסכימה להמשך ניהול ההליך במסגרת התובענה שלפניי.

יתרה מכך. עוד טרם יבשה הדיו על פסק הדין בערעור, הגישה התובעת לבית המשפט לענייני משפחה בקשה למתן החלטה בבקשה למתן הוראות, היא הבקשה במסגרתה העלתה התובעת כנגד הנתבעת את אותן טענות שהיא מהעלה בהליך שלפניי.
בכך הבהירה התובעת עצמה שהיא ממשיכה לראות בבית המשפט לענייני משפחה כערכאה שצריכה להכריע בטענותיה כנגד הנתבעת מושא התביעה שלפניי.
אמנם, ביום 14.7.19 החליט בית המשפט לענייני משפחה כי מבחינתו בקשת התובעת למתן הוראות נדחתה עוד ביום 15.8.17, וכי מעב לכך אין מה להוסיף.
ברם, אין זה משנה מכך שמבחינת בית המשפט לענייני משפחה הוא הכריע במכלול טענות התובעת כנגד הנתבעת, לרבות אלה מושא ההליך שלפניי, כאשר גם לשיטת התובעת מקומם של טענות אלה היה בבית המשפט לענייני משפחה, וזאת גם לאחר הליך הערעור בו נקטה (ותעיד על כך עצם הבקשה למתן החלטה, שהוגשה לאחר פסק הדין בערעור) .

גם אם נניח כי ההחלטה מיום 27.6.18 כלל אינה מתייחסת לבקשה למתן הוראות (הנחה שאינה עולה בקנה אחד עם התנהלות התובעת, כמפורט לעיל), הרי שלא יכול להיות ספק בכך שהחלטות בית המשפט לענייני משפחה מיום 15.8.17 ומיום 14.7.19 מתייחסות באופן מפורש לבקשה למתן הוראות, ודוחות אותה.
שוב, מדובר בהכרעות של ערכאה מוסכמת (גם לשיטת התובעת) , שלפתחה בחרה התובעת להביא את ההכרעה, אשר סתמו את הגולל על הבקשה למתן הוראות, ומשכך יש לראות בהן כהכרעה לגופו של עניין (במובן כלל "המחסום") אשר דחתה את אותן טענות שהתובעת מבקשת כיום לשטוח במסגרת ההליך שלפניי.

סיכומו של דבר, סבורני כי כלל השתק העילה חוסם את התובעת מניהול התובענה שלפניי, נוכח ההליך שתנהל בבית המשפט לענייני משפחה.

חובת תום לב וניצול לרעה של הליכי משפט

עד כה עמדנו על ההצדקה לסילוק התובענה על הסף מחמת הכלל של השתק עילה.
סבורני כי בנסיבות העניין קיימת הצדקה נוספת לכך, בשים לב לחובת התובעת לנהל הליכי משפט בסבירות ובהגינות, ולכך שהתובעת הפרה חובה זו באופן העולה כדי ניצול לרעה של ההליכים.

על בעל דין המנהל הליך משפטי חובה לנהלו בדרך סבירה ובתום לב.
הפרה של חובת תום הלב בניהול ההליך יכולה, במקרים חריגים אמנם וכאשר הדבר עולה בניצול לרעה של הליכי משפט, להביא לסירוב להידרש להליך ולסלקו על הסף (ראו יששכר רוזן צבי, "ההליך האזרחי", עמ' 245 – 245).
סבורני כי המקרה הנדון עונה על ההגדרה של ניצול לרעה של הליכי משפט, באופן המצדיק לסלק את התובענה על הסף.

כעולה מהאמור לעיל, כמו גם מהמפורט בהחלטתי מיום 24.10.17, התובעת ניהלה הליך ארוך ומייגע בבית המשפט לענייני משפחה.
הליך זה הסתיים בפסק דין בשנת 2013 שניתן על יסוד הסכמת התובעת, ואולם הדבר לא מנע מהתובעת מלהגיש עשרות בקשות (ראו גם את סע' 1 להחלטה מיום 27.6.18) , שתכליתן היא להביא לביטול ההסכם, תוך העלאת טענות אישיות כנגד הנתבעת בתור כונסת הנכסים שמונתה (ביחד עם בא כוחה הקודם של התובעת) מטעם בית המשפט.
ודוקו. התובעת לא הסתפקה בהעלאת טענות אישיות כנגד הנתבעת, אלא שהיא צירפה אותה כצד ישיר לבקשה למתן הוראות, תוך שהיא עותרת שבית המשפט לענייני משפחה יחייב באופן אישי את הנתבעת בסך של 161,282 ₪.
בד בבד עם הבקשה למתן הוראות, הגישה התובעת את התובענה שלפניי, בה ביקשה לחייב את הנתבעת באותו סכום בדיוק , ובגין אותם הטעמים ממש .
בעקבות ההחלטה שנתתי ביום 24.10.17 בדבר עיכוב הליכים, המשיכה התובעת בניסיונה להביא לכך שבית המשפט לענייני משפחה יחייב את הנתבעת באופן אישי בסכום התביעה בתובענה שלפניי.
לאחר מתן חוות הדעת של המומחה בהליך בבית המשפט לענייני משפחה, עמדה התובעת על כך שבית המשפט לעניינה משפחה ידון ויכריע בבקשה למתן הוראות, שמשמעה חיוב הנתבעת בסכום התביעה שלפניי.
כאן המקום להדגיש, כי בקשתה הנ"ל של התובעת מיום 26.2.18, הוגשה בניגוד מוחלט להצהרתה לפניי, בבקשה לעיון חוזר שהוגשה יום למחרת החלטתי מיום 24.10.17, בה הצהירה התובעת כי אין בכוונתה להניח בשנית בפני בית המשפט לענייני משפחה את הבקשה למתן הוראות.
הצהרה זו לא מנעה מהתובעת לבקש שוב, מבית המשפט לענייני משפחה, לדון ולהכריע בבקשה למתן הוראות, לא פעם אלא פעמיים – ביום 26.2.18 וביום 11.7.19.

זאת ועוד. בערעור שהגישה התובעת היא המשיכה לתקוף את הנתבעת תוך העלאת אותן טענות אישיות בדבר הפרת חובותיה ככונסת נכסים.
יושם אל לב כי ההליך בבית המשפט המחוזי ננקט באופן אישי כלפי הנתבעת, למרות שאין מדוברת בבעלת דין "טבעית" של התובעת בכל הנוגע להסכם הפשרה שסילק את תביעתה, ללמדך שהליך הערעור נתפס ע"י התובעת כמיועד לברר את טענות התובעת כלפי הנתבעת במישור האישי.
גם כאשר הצהירה התובעת בפני בית המשפט המחוזי שהיא מבקשת למחוק את הערעור נוכח כוונתה להמשיך בבירור התובענה כנגד הנתבעת בהליך שלפניי (ומפרוטוקול הדיון בערעור מיום 20.6.19 יש יותר מאשר לרמז לנכונות טענת הנתבעת לכך שהיא עשתה זאת לאחר שהבינה שבית המשפט המחוזי העיר כי הוא אינו סבור שקיימת בידיה עילת תביעה טובה נגד הנתבעת), היא לא נמנעה, עוד בטרם יבשה הדיו על פסק הדין בערעור, לבקש מבית המשפט לענייני משפחה לדון ולהכריע בטענותיה האישיות כנגד הנתבעת.

עינינו הרואות. התובעת ניהלה הליכים מקבילים כנגד הנתבעת, בהן העלתה נגדה את אותן הטענות וביקשה את אותם הסעדים, כאשר דומה שהיא מבקשת לרקוד על כל החתונות וליהנות מכל העולמות, והכל תוך מסירת הצהרות בפני ערכאות שונות אשר לא עלו בקנה אחד עם התנהלותה בפועל.
נראה כי התובעת ביקשה לשמור לעצמה את כל האפשרויות פתוחות מבחינת האפיק בו תוכל לתקוף את הנתבעת ולהשיג נגדה את הסעד המבוקש, כאשר במקביל לתובענה שהגישה בהליך שלפניי היא ניסתה להשיג את הסעד האמור בהליך בבית המשפט לענייני משפחה, וכאשר מבוקשה לא ניתן לה שם היא לא אמר ה נואש; היא הגישה ערעור בו העלתה את טענותיה בבית המשפט המחוזי; וגם כאשר הסכימה למחוק את הערעור (כנראה כאשר הבינה שמבוקשה נגד הנתבעת לא יינתן לה בבית המשפט המחוזי), היא המשיכה לנסות ולהשיג את הסעד בבית המשפט לענייני משפחה, כאשר כל אותה העת היא ממשיכה לאחוז בקנה את התובענה שלפניי.
סבורני כי ההתנהלות המתוארת עולה בנסיבות אלה כדי ניצול לרעה של הליכי משפט, באופן המקים מחסום בפני התובעת מהמשך בירור התובענה שלפניי, וגם מטעם זה דין התביעה שלפניי להיות מסולקת על הסף.

הערה טרם סיום

לא נעלמה מעיניי הערת בית המשפט המחוזי בסעיף 9 לפסק דינו, ולפיה טענות התובעת במישור הנזיקי כלפי הנתבעת "ידונו על ידי בית משפט שלום (הכוונה במסגרת ההליך שלפניי) ואין מקום לנהלן כאן."
אינני סבור שיש בכך כדי לשנות מהמסקנות לעיל או מהתוצאה בדבר סילוק התביעה .
בית המשפט המחוזי לא נדרש לסוגיית קיומה של השתק עילה; לא זו היתה הסוגיה מושא הערעור שלפניו ; הצדדים לא טענו בנושא זה ולא ביקשו את הכרעת בית המשפט המחוזי בה ; ומשכך אין המדובר בהכרעה מחייבת בנדון.
נזכיר כי פסק הדין בערעור ניתן לאחר שהתובעת כבר הסכימה למחוק את הערעור, ולאחר שהנתבעת התנגדה, במסגרת הדיון בערעור, לכך שהתובעת תוכל להמשיך ולנהל את התובענה שלפניי.

סוף דבר

אני מורה בזאת על דחיית התביעה.

אשר לסוגיית ההוצאות, סבורני כי מן הדין לחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת בגין הליך זה, כאשר אין טעם להכביר בנדון מעבר למפורט לעיל.
יחד עם זאת, לקחתי בחשבון כי התובענה סולקה, בסופו של יום, על הסף ומבלי שהתבררה לגופה (אם כי הדבר היה כרוך, מבחינת הנתבעת, בניהול הליך שארך למעלה משנתיים); שהנתבעת ייצגה את עצמה בהליך; ושהתובעת מיוצגת, בעת האחרונה לפחות, על ידי הסיוע המשפטי, על המשתמע מכך.
בנסיבות אלה מצאתי לחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת על הצד הנמוך, בסך 5,000 ₪, וזאת בנוסף להוצאות בהן היא כבר חוייבה בהחלטה מיום 6.11.17.

אני מחייב אפוא את התובעת בהוצאות הנתבעת בסך 5,000 ₪, סכום אשר ישולם בתוך 30 ימים אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תעביר את פסק הדין לבאי כוח הצדדים ותפעל לסגירת התיק.

ניתן היום, ד' אלול תשע"ט, 04 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.