הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 22459-02-11

לפני כבוד השופט אפרים צ'יזיק

התובע
חוסין אבו סאלח
ע"י ב"כ עוה"ד עילית איסק-פארי

נגד

הנתבעים
.1 אינפיניט הוריזון בע''מ
באמצעות מנהלה מר מג'ד אבו סאלח
.2 יוסף אבו סאלח
באמצעות ב"כ עוה"ד סאלח מנסור
.3 כלל חברה לביטוח בע"מ – ניתן פס"ד
.4 נדים כמאל ובניו בע"מ
ע"י ב"כ משרד עוה"ד י. נחשון ואח'
.5 קרנית קרן לפיצוי נפגעי ת. דרכים – ניתן פס"ד
6. אנגל סאן לייט בע"מ

באמצעות ב"כ עוה"ד סאלח מנסור

נגד

צד ג'
פאיז סייד אחמד
באמצעות ב"כ עוה"ד ראמי אבו ג'בל

נגד

צד ד'
כלל חברה לביטוח בע"מ
באמצעות ב"כ עוה"ד ארז בלוך

פסק דין

בפניי תביעת נזיקין בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע במהלך עבודתו בתאריך 14.9.2009.

רקע עובדתי:

במועדים הרלוונטיים לענייננו התובע (יליד 1.1.1963) הועסק אצל הנתבעת 1 שהינה חברה פרטית מוגבלת במניותיה המתמחה בתחום עבודות פיתוח ותשתית, כעובד שכיר בתחום עבודות הבנייה והתקנת התשתיות .

הנתבע 2 שימש במועדים הרלוונטיים לענייננו כנהג של כלי רכב צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) מסוג מחפר (רכב מספר 545837) וכבעל השליטה של הנתבעת 6 שהינה חברה פרטית המתמחה בתחום עבודות התשתית והפיתוח.

הנתבעת 4 הינה חברה פרטית אשר הוקמה בשנת 1970 המתמחה בתחום עבודות העפר והתשתית ואשר החל מיום 1.9.2016 ואילך נמצאת בהליך של הקפאת הליכים (תיק פר"ק 61013-08-16). במהלך התקופה הרלוונטית לתובענה שימשה הנתבעת 4 בתור קבלנית המשנה הראשית מטעם חברת "מע"צ – חברה לאומית לדרכים בע"מ" אשר שכרה את שירותיהם של הנתבעים 1 , 2 ו – 6 לצורך ניהול עבודות הבנייה והתקנת התשתיות .

במהלך העבודה, אשר התבצעה בתאריך 14.9.2009 , נדרשו עובדי הנתבעת 1 אשר נשכרה לבצע את העבודה כקבלנית משנה מטעמה של הנתבעת 4, להתקין בכביש הכניסה ליישוב מג'דל-שמס שברמת הגולן (כביש 98) שני קווי צינור לניקוז מי גשם .

התובע טוען בתצהירו מיום 19.11.2014 בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה כדלקמן :
"5. ביום 14.9.09 עבדתי בכניסה לכפר מג'דל שמס בעבודות תשתית והנחת קו ניקוז. במהלך עבודתי נתבקשתי לשחרר שרשרת הקשורה לצינור ניקוז באמצעות בורג מצד אחד , ומהצד השני נקשרה זו לזרוע כף ה'באגר' , ותוך כדי שחרור השרשרת , הפעיל מפעיל ה'באגר , מר אבו סאלח יוסף , את כף ה'באגר' וכתוצאה מכך ידי השמאלית נתפסה בין הבורג שבקצה לבין הצינור , וכתוצאה מכך נפגעתי קשה ביד שמאל והובהלתי לבית החולים בצפת ".

בתצהיר נוסף מיום 16.9.2015 תיאר התובע ביתר פירוט את נסיבות התרחשות התאונה כדלקמן :
"4. העבודה בזמן הרלוונטי התנהלה כך :הנהג, אבו סאלח יוסף , ממתין עד שצד ג' מרכיב את צינור הניקוז על השרשרת המצויה על כף הבאגר . מדובר בצינור כבד מאוד , באמצע הצינור נכנס פין המחוזק על ידי בורג . לאחר שצד ג' הרכיב את הצינור על השרשרת של הבאגר , מוריד הנהג את הצינור אל תוך התעלה . מאחר והצינור מתנדנד ואינו נכנס אל התעלה ישירות ומונח על הקרקע , היה עלי לשחרר שרשרת שקשורה לצינור הניקוז באמצעות בורג הנמצא באמצע הצינור . מהצד השני נקשרה השרשרת לזרוע כף הבאגר . לאחר שאני משחרר את הבורג שנמצא באמצע הצינור עלי לתת התראה באמצעות ידיי לנהג שהוא יכול להרים את כף הבאגר. תוך כדי שחרור השרשרת במטרה לסיים את העבודה כפי שהבהרתי כדי שהנהג יוכל להרים את כף הבאגר ולהביא עוד צינור. לפתע הרים הנהג את כף הבאגר ואז ידי נתפסה בין הבורג שאותו הברגתי שבקצה לבין הצינור (להלן :'התאונה') .
...
22. חשוב לי לציין כי זה לא היה ענין של צינור אחד. עסקנו בעבודה זו במשך מספר שעות , הספקנו להניח מספר צינורות , נותרו עוד כ – 4 צינורות אחרונים , ובעודי עסוק בהברגת הבורג שיש לו שיניים , ואוחז באום , העלה לפתע הנהג את כף הבאגר , דבר אשר היה בלתי צפוי באופן מוחלט . הבורג הינו בורג במידות גדולות מאוד , עם שיניים , כאשר אני מבריג את הבורג אז יוצא הפין ואז משתחררת השרשרת מהאחיזה וניתן להרים את כף הבאגר .
23. בעקבות המשיכה הבלתי צפויה, צעקתי צעקות עזות , 'תפס היד , נתפס היד' וגם לדעתי הנהג יכול היה לחוש בכך שהוא לא מצליח לשחרר את כף הבאגר באופן רגיל , שהרי טרם נסתיימה מלאכת הברגת הפין מאמצע הצינור ".

במהלך עדותו בביהמ"ש תיאר התובע את נסיבות התרחשות התאונה כך (ראה : עמוד 47 שורות 17 – 21 לפרוטוקול) :

"ש. אתה יכול להסביר לנו בקצרה איך קרתה התאונה ?
ת. אני עבדתי בתעלה, נכנסתי לתעלה , באתי לשחרר את האום מתוך השרשרת של הבאגר ואז קיבלתי את המכה ליד .
ש. ממי קיבלת את המכה ?
ת. מהבורג "

לאחר התאונה אושפז התובע בבית חולים בין התאריכים 14.9.2009 ועד 16.9.2009 שבמהלכם עבר הטרייה ותפירה של הפצע, תפירה של החתכים , חבישה והתקנת סד גבס על ידו הפגועה . לאחר האשפוז בביה"ח נעדר מעבודתו לתקופות ממושכות בין התאריכים 15.9.2009 ועד ליום 14.12.2009 .

התובע אושפז פעם נוספת בין התאריכים 7.4.2010 ועד 9.4.2010 לאחר שסבל מקושי ביישור אגודל יד שמאל. במהלך אותו ניתוח בוצע Z PLASTY של אזור ה FIRST WEB (האגודל) עם שתל עור משורש כף יד FULL THICKNESS לצורך הרחבת המרווח שבין האגודל לאצבע 2.

לאחר אשפוזו שהה התובע בביתו לצורך החלמה למשך תקופה של כשלושה שבועות. לאחר תקופה זו אושרו לתובע 30 ימי מחלה נוספים החל מיום 7.4.2010 ועד ליום 6.5.2010 ולאחר מכן עבר שורה ארוכה של טיפולי שיקום , ריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה .

חוות הדעת הרפואיות :

בתאריך 26.5.2015 הוגשה לתיק ביהמ"ש חוות דעת רפואית מיום 19.5.2015 מטעמו של המומחה מטעם הרפואי מטעם התובע, דר' פרידהולד פרנקל , אשר העריך מומחה רפואי מטעם התובע את גובה נכותו הצמיתה בשיעור של 15% צמיתה בגין קשיון לא נוח של האגודל שאינו מאפשר אחיזה ( PINCH) ו – 5% נכות צמיתה בגין צלקת מכאיבה עם נוירומה ופגיעה בעצב דיגיטלי רדיאלי.

על פי קביעת המומחה מטעם התובע אופי הפגיעה בשילוב עם הטיפולים הרפואיים אותם עבר התובע הגבילו מאוד את תנועת האגודל השמאלי של כף ידו השמאלית ולכן להערכתו התובע איבד את היכולת להמשיך ולעבוד בתחום הבנייה בפרט ובעבודות פיזיות בכלל.

התובע אף צירף לתיק ביהמ"ש מסמך מיום 19.1.11 מטעמו של פרופ' שלום שטהל, שהינו מומחה בתחום כירורגיית כף היד , ולפיו הבדיקה אשר בוצעה לתובע העלתה שקיים קושי ביישור המפרקים ( IP,MCP) וכן גם משתל עור ומצלקת הסמוכה לשורש כף היד אשר מקשים על ביצוע PINCH בין האגודל לבין האצבע השנייה . על פי הערכתו של פרופ' שטהל מכלול הפגיעות מלמד על כך שהתובע סובל מקשיון לא נוח ומנכות צמיתה בשיעור של 15% .

מנגד, הנתבעים צירפו לתיק ביהמ"ש חוות דעת מטעמו של המומחה הרפואי מטעמו , דר' מיכה רינות , מיום 7.10.2015 המתמחה בכירורגיית כף היד . דר' רינות מציין בחוות דעתו כי להערכתו התובע סובל מפגיעת מעיכה ומחתכים בכף ידו הבלתי דומיננטית (כף יד שמאל) וכי לא נגרמה פגיעה מהותית לגידים , לעצבים , לכלי הדם ולעצמות כף היד .

דר' רינות מציין כי הבדיקה הפיזית של התובע מעלה שהוא אינו סובל מפגיעה ביכולת האחיזה (PINCH) מאחר וזווית הכפיפה אותה מצא דר' פרנקל (בשיעור של 20 מעלות) אינה מונעת אחיזה ומשום שמקום הפציעה אינו יכול להסביר הפרעה באופוזיציה (תנועה המתבצעת במפרק CMJ).

בנוסף לכך, דר' רינות חולק על קביעתו של דר' פרנקל וכן גם על קביעתה של הועדה הרפואית מטעם המל"ל ולפיה התובע סובל מקשיון של האגודל וכן גם מהפרעה תחושתית בצד רדיאלי של האגודל ומכח מופחת בגיד ה – EPL.

לאחר התאונה הכיר המוסד לביטוח לאומי בתאונה כתאונת עבודה וכתוצאה מכך קיבל התובע פיצוי בגין דמי פגיעה. בתאריך 4.1.11 נקבעה לתובע על ידי ועדה רפואית מטעם המל"ל נכות צמיתה בשיעור של 10% (החל מיום 1.2.2011) לאחר שעד לאותה עת נקבעו לו על ידי וועדות רפואיות מטעם המל"ל אחוזי נכות זמניים בשיעורים משתנים וכן גם הכרה כנכה נזקק בין התאריכים 1.7.2010 ועד 31.1.11.

בתאריך 1.11.2015 מינה בית המשפט את המומחה בכירורגיית כף היד, דר' דיויד יפה , כמומחה מטעם ביהמ"ש . במסגרת חוות דעתו של דר' יפה מיום 7.6.2016 , אשר הוגשה לביהמ"ש בתאריך 16.6.16 , קבע דר' יפה כי במהלך בדיקת התובע בתאריך 28.4.2016 אובחנה צלקת רוחבית עדינה באורך של 4 ס"מ וכן גם צלקת המרוחקת נוספת באורך של כ – 6 ס"מ . כמו כן , נמצאה חולשה באחיזה וכן גם בכל הצביטה של האגודל של כף יד שמאל בהשוואה ליד ימין ללא הגבלה בטווחי התנועה וללא דלדול שרירים וללא פחת ווסקולרי .

בסופו של יום העריך דר' יפה את נכותו הזמנית של התובע בשלושת החודשים הראשונים של הפציעה בשיעור של 100% ובגין החודשיים שלאחריהם בשיעור של 50%. באשר לנכותו הצמיתה של התובע קבע דר' יפה בחות דעתו כי יש להעמיד את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 9.5% - 5% בגין מצב לאחר פציעת מעיכת אגודל עם היוותרות הגבלה מינימאלית בטווחי התנועה, חולשה בכח האחיזה והצביטה ובשל פגיעה קלה בכושר התפקוד בשילוב עם 5% נכות בגין צלקת באגודל שמאל.

טענות הצדדים :

התובע טוען כי התאונה התרחשה בשל רשלנותם של הממונים על ביצוע העבודות, המהנדס מג'די ספדי , המפקח על ביצוע העבודות , מר ראיק רבאח , הנתבע 2 אשר הפעיל את המחפר ומעסיקו דאז , מר מג'די אבו סאלח .
לטענת התובע, הממונים על ביצוע העבודות לא תדרכו אותו בצורה ראויה , הנהיגו שיטת עבודה מסוכנת , לא פיקחו באופן ראוי על ביצוע העבודה בשעת ביצועה , אפשרו את התקנת הצינורות ללא פיקוח מתאים באמצעות שיטת עבודה מסוכנת ואף לא הסבו את תשומת ליבו לכך שפזיזות אפשרית של נהג המחפר עלולה לגרום לו לנזק גופני משמעותי .

התובע אף טוען כי מאז התרחשות התאונה הינו סובל מהגבלה ניכרת בתנועות אגודל כף היד, מצלקת מכוערת בכף יד שמאל ומחולשה ביד ובאצבעות ולפיכך הינו נדרש לבצע טיפולים רבים לצד נטילת טיפול תרופתי . לדבריו , נכותו התפקדות עולה באופן משמעותי על פני נכותו הרפואית משום שמאז התרחשות התאונה הינו מתקשה בהפעלת ידו השמאלית לצד סבל מכאבים וקושי בביצוע עבודה באמצעות יד זו.

התובע טוען כי המגבלות הגופניות שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה הקשו עליו מאוד להמשיך ולעבוד בעבודתו הקודמת כפועל בתחום התשתיות ולכן בעקבות הפגיעה נאלץ לעבוד לפרנסתו בשכר נמוך מכפי שהרוויח בעבר באמצעות ביצוע עבודות מזדמנות בתחום הבנייה והחקלאות ובד בבד לקבל סיוע אישי מבני משפחתו לאורך קורב לחמש שעות ביממה.

מנגד, נהג המחפר/הנתבע 2 טוען שבמהלך התרחשות התאונה המחפר היה רשום על שמו בלבד ולא על שם הנתבעת 6 ולכן לא מתקיימת יריבות משפטית בין התובע לבין הנתבעת 6 .

בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה טוען הנתבע 2 שבמהלך יציאתו להפסקה התובע נכנס ללא ידיעתו אל תוך צינור הניקוז שאותו הוא נדרש להתקין וכי לאחר כניסתו מחדש אל תוך המחפר הוא הבחין במהלך כוונון הצינור שהתובע יוצא מתוך הצינור כשהוא מחזיק בידו השמאלית.

הנתבע 2 מוסיף ומציין כי העבודות בוצעו והיו מפוקחות על ידי הנתבעות 1 ו – 4 וכי עבודת התובע הייתה מפוקחת על ידי מנהל ומפקח עבודה מטעם שתי החברות אשר היו אמונות על עבודתו ולכן אליבא דעמדת הנתבע 2 על התובע להפנות את טרוניותיו בנוגע לנסיבות פציעתו אל שתי החברות הללו בלבד וכן גם אל עצמו בשל חוסר זהירותו החריגה.

הנתבעים 2 ו – 6 הגישו הודעה לצד ג' כנגד מר סייד אחמד פאיז, שהינו מנהל סוכנות הביטוח אשר ערכה את מסמכי הביטוח של המחפר , ואילו סוכן הביטוח הגיש הודעה לצד ד' כנגד חברת הביטוח "כלל" (הצד הרביעי) ואשר במהלך התנהלות ההליכים בתיק התביעה שהוגשה כנגדה על ידי התובע נדחתה על ידי ביהמ"ש במהלך הדיון מיום 20.4.2015.

הנתבעת 4 טוענת כי היא אינה יודעת כיצד נגרמה פציעתו של התובע וכי לצורך ביצוע העבודות היא שכרה את שירותיה של הנתבעת 1 כקבלנית משנה מטעמה ואף פיקחה על העבודות באמצעות מנהל העבודה מטעמה ששמו ויסאם אבו סאלח.

הנתבעת 1 טוענת שהתובע תודרך באופן יומי על ידי מפקח העבודה וכן גם על ידי מנהל הנתבעת 1, מר מג'ד אבו-סאלח . הנתבעת 1 טוענת כי לה עצמה אין כל חלק בעצם התרחשות התאונה משום שהמחפר לא היה מצוי כלל בבעלותה או בשליטתה ולכן לכל היותר יש להטיל את האחריות לעצם התרחשות התאונה על הנתבעת 4 בלבד .

הנתבעת 1 סבורה כי מהתמונה הכוללת אשר מצטיירת בענייננו עולה שהתובע התרשל במילוי תפקידו ומשכך יש לזקוף עובדה זו לחובתו או לחילופין להפחית את סכום הפיצוי הכולל בשל אשמו התורם המשמעותי. בנוסף לכך , טוענת הנתבעת 1 כי כושר עבודתו של התובע לא פחת מאחר והוא שב לבצע עבודות פיזיות וכי גם כושר עבודתו והיכולת התפקודית שלו לא נפגעו אף הם .

שאלת החבות :

האם יש מקום לקבל את גרסת התובע ביחס לנסיבות התרחשות התאונה ?

התובע העיד מטעמו את מר ג'מאל קאסם אלקיש, שהינו בעל משאית אשר נשכר על ידי הנתבעת 4 לצורך פינוי פסולת ועפר מאתרי בנייה .

מר אלקיש טוען בתצהירו שבשעת התרחשות התאונה הוא עמד לצד התעלה שנחפרה לצורך התקנת קווי הניקוז וכי הוא ראה את התובע כשהוא עובד בתוך התעלה. לדבריו , התובע הונחה לשחרר שרשרת המחוברת באמצעות בורג לצינור ניקוז אשר נקשרה מצידה אל זרוע כף המחפר אולם בשעת שחרור השרשרת הנתבע 2 הפעיל את כף המחפר וכתוצאה מכך ידו השמאלית של התובע נתפסה בין הבורג המחבר לבין הצינור.

בניגוד לאמור בתצהירו מר אלקיש ציין בעדותו בביהמ"ש שבשעת הפגיעה הוא ישב בתוך המשאית שבבעלותו במרחק קטן מהמחפר וכי לאחר שנשמעו צעקות הוא ופועלים נוספים שעבדו במקום רצו לכיוון התעלה ובשלב זה הבחינו בכך שהתובע אוחז בידו וצועק מכאב.

בנוסף לכך, עלה מעדותו של מר אלקיש כי בניגוד לאמור בתצהירו הוא לא היה עד ראייה לנסיבות התרחשות התאונה משום שהוא לא ראה את התאונה בשלב התרחשותה ואף לא שמע שהתובע התבקש לשחרר את השרשרת המחוברת לצינור הניקוז אלא הבחין בכך שהתובע אוחז בידו כשהוא צועק (ראה: עמוד 33 שורות 16 – 17; עמוד 34 שורות 12 – 12 ; עמוד 34 שורה 23 – עמוד 35 שורה 1 לפרוטוקול).

בנוסף לכך, התובע זימן כעד תביעה מטעמו את מר מאג'ד ספדי, שהינו מהנדס בהכשרתו אשר שימש באותה עת כמפקח עבודה מטעמה של חברת "א.גולד מהנדסים", ואשר היה אמון על כך שהפועלים מבצעים את עבודות התקנת התשתית בהתאם לתוכניות והמידות שאושרו .

מעדותו וכן גם מתצהירו של העד ספדי עולה כי הוא לא היה עד ראיה למקרה אולם היה האדם הראשון אשר הגיע אל התובע בתוך זמן קצר מאוד לאחר התרחשות הפציעה ולאחר מכן אף סייע בפינויו לטיפול רפואי (ראה : סעיף 6 לתצהיר ; עמוד 27 שורות 11 – 12 ; עמוד 34 שורות 25 – 26 לפרוטוקול).

בנוסף לכך, גם מעדויותיהם של יתר העדים אשר העידו בפני ביהמ"ש לא עולה כי הם היו עדי ראייה ישירים לפגיעה במהלך התרחשותה ולנסיבות התרחשותה וכי גם הם הבחינו בכך שהתובע נפגע בידו השמאלית רק לאחר שלב הפגיעה . כך למשל , מעדותו של נציג הנתבעת 1 , מר מג'די אבו סאלח , שהינו מודד מוסמך בהכשרתו , עולה כי הוא כלל לא נכח באתר בשעת התרחשות התאונה וכי הוא עודכן ביחס להתרחשותה בדיעבד באמצעות התובע ומנהל העבודה באתר הבנייה (ראה : סעיף 4 לתצהיר העד ; עמוד 61 שורות 27 – 30 ; עמוד 61 שורה 34 – עמוד 62 שורה 4 לפרוטוקול).

הנתבעת 4 וכן גם הצד הרביעי התייחסו בסיכומיהם לבעייתיות המשפטית הנובעת מכך ששני עדי התביעה וכן גם של מנהל העבודה מטעמה של הנתבעת 4, מר ויסאם אבו סאלח (ראה : עמוד 75 שורות 16 – 19 לפרוטוקול) , לא היו עדי ראייה לעצם התרחשות הפגיעה .

הנתבעת 4 והצד הרביעי התייחסו בסיכומיהם בהרחבה לסתירות ולפרכות העולות מגרסת התובע אל מול גרסאותיהם של יתר העדים אשר העידו בביהמ"ש ובכלל זאת זהותם של מנהלי העבודה, המרחקים הפיזיים שבין מקום הימצאם בשעת התרחשות התאונה לבין מקום הימצאו של התובע וכן גם בנוגע לנסיבות הפציעה לאחר שהתברר שהתובע נפגע בידו השמאלית שאינה ידו הדומיננטית.

גם מעדותו של נציג הנתבעת 4, מר ויסאם אבו סאלח , שהינו הנדסאי בניין בהכשרתו ואשר שימש כמנהל העבודה מטעם הנתבעת 4 , עולה כי למרות שהוא נכח בקרבת מקום לתאונה הרי שהוא לא ראה כיצד היא התרחשה אולם לאחר התרחשות התאונה הוא ראה שהתובע יוצא מתוך הצינור כשהוא צועק ונאנק מכאב וכאשר ידו מדממת ולאחר מכן אף סייע בפינויו לטיפול רפואי .

בנוסף לכך, ציין מר אבו סאלח בעדותו כי מיד לאחר הפגיעה התובע תיאר בפניו את נסיבות התרחשות התאונה תוך שהינו מדגיש בדבריו כי "הפלטה של השייבה" , דהיינו השרשרת מחוברת להברגה, נתפסה בידו (ראה : עמוד 75 שורות 16 – 25 ; עמוד 78 שורות 28 – 34 לפרוטוקול).

ודוק, גם מעדותו של נהג המחפר עולה כי הוא לא הבחין בפגיעה בשעת התרחשותה וכי גם הוא , כמו גם יתר העדים הבחין בכך שהתובע יוצא מתוך הצינור שהותקן במעבה התעלה כשהוא אוחז בידו השמאלית מבלי שנסיבות הפציעה ידועות לו מידיעה אישית (ראה : סעיף 6 לתצהיר הנתבע 2 ; עמוד 68 שורות 28 – 31 לפרוטוקול ; עמוד 71 שורות 6 – 18 לפרוטוקול).

ממכלול העדויות אשר הובאו בפני ביהמ"ש עולה כי כלל העדים אשר העידו בפני ביהמ"ש אינם מודעים לעצם נסיבות הפגיעה מידיעה אישית אלא "ניזונו" בדיעבד ממידע אשר נמסר להם מפי התובע בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה.

ודוק, בניגוד לנטען על ידי הצד הרביעי בסיכומיו הוראת סעיף 54(2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) , התשל"א – 1971 בהיעדר סיוע חיצוני לעדות יחידה של בעל דין יכול בית המשפט לקבוע ממצאים על סמך עדותו היחידה של בעל דין רק אם יש בידו נימוקים משכנעים התומכים באמינותה שעליהם לפרטו בפסק דינו ובכלל זאת גם במקרים שבהם נמצאו בעדותו היחידה של בעל דין סממנים של שקר (ראה : ע"א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון ואח' מיום 1.5.2019) .

העדים אשר הובאו בפני ביהמ"ש אמנם לא היו עדי ראייה למקרה ברם חלק גדול הימנם הבחין בכך שהתובע יוצא מתוך הצינור כשהוא אוחז בידו ונאנק מכאבים לאחר שמסר לאותם עדים גרסה אחידה וסדורה הדומה מאוד לגרסה שהוצגה בפני ביהמ"ש בנוגע לנסיבות הפציעה.

משכך, גם אם אין מדובר בעדי ראייה למקרה הרי שניתן לראות בעדויותיהם כ"עדויות מקור" של עדים המעידים על עובדות ורשמים אשר נקלטו בחושיהם זמן קצר לאחר התרחשות התאונה ומדברים אשר נשמעו מפי התובע עצמו זמן קצר ביותר לאחר הפציעה (ראה : יעקב קדמי , על הראיות (חלק שני , 2009) , עמ' 559) .

ודוק, עיון בדו"חות הרפואיים אשר נערכו בסמיכות זמנים לתאונה מעלים אף הם כי התובע מסר לרופאים המטפלים גרסה דומה מאוד למסכת העובדתית שתוארה על ידו במהלך ההליך המשפטי ואף בפני העדים אשר נשמעו בפני ביהמ"ש דנן, דהיינו , תיאור של כאבים חזקים בכף יד שמאל שמקורם בתאונה שאירעה במהלך עבודתו במהלך התקנת צינור ניקוז (ראה : נספחים א – ג' המצורפים לתחשיב הנזק מטעם התובע מיום 20.7.2016) .

לאור המקובץ לעיל הנני מוצא לנכון לקבוע כי גרסת התובע, אשר כללה אמירות ספונטניות בפני מספר עדים בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה שמעצם טיבן לא קדמה להן הכנה , הינה גרסה אחידה וסדורה ולכן חרף ההשגות והתמיהות שהועלו מצידו של הצד הרביעי בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה הרי שעל פניו גרסת התובע לא נסתרה כלל בידי מי מהצדדים המעורבים בתיק זה.

שאלת האחריות – טענות הצדדים :

התובע טוען בסיכומיו כי יש להשית את האחריות לפציעתו על כלל הנתבעים באופן שווה בהתאם להוראת סעיף 11 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) אשר קובעת כי מעוולים במשותף חבים ביחד ולחוד על מעשיהם.

בנוסף לכך, טוען התובע כי בפן המושגי כל מעביד מחויב לדאוג לסביבת עבודה בטוחה של העובד , להדריכו , להנחות אותו בנוגע לשיטות עבודה מתאימות מפני הסיכונים הכרוכים בעבודה ולהזהיר מפני הסיכונים ולפקח על אמצעי הזהירות המתחייבים.

התובע מוסיף ומדגיש כי הנתבעים אחראים לעצם התרחשות התאונה באופן שווה מאחר והם לא דאגו להדרכה ראויה של התובע ומשום שהם התנהלו באופן לקוי תוך הפעלת לחץ קשה על עובדיהם, מבלי שפיקחו באופן מספק על העובדים ומבלי שסיפקו להם הדרכה מתאימה מקבלן עבודה ראשי/מפעיל באגר.

עוד טוען התובע כי על פי לשון הפסיקה אין מקום להחמיר עם "עובדי כפיים" המצויים בלהט העשייה ובלחץ עבודה תובעני וקשה באמצעות קיזוז הפיצויים המגיעים להם מנימוקים של רשלנות תורמת.

התובע אף מוסיף ומציין כי הדאגה לסביבת עבודה בטוחה הינה בראש ובראשונה חובתו של הקבלן הראשי בתור מבצע העבודה ומשכך עליו לקיים פיקוח יומי באתר העבודה ולכן לשיטתו היה על הנתבעים 2 ו – 4 להניח כי עבודה בתוך תעלה עלולה לסכן את חיי העובדים בהיעדר שיטות עבודה מתאימות ובטוחות.

התובע טוען כי מהעדויות אשר הובאו בפני ביהמ"ש עולה שהנתבעים נשכרו על ידי חברת מע"ץ לצורך התקנת תעלה שאורכה כ – 6 ק"מ המיועדת לניקוז מי גשם וכי היה על הנתבע 2 להמשיך בעבודתו רק לאחר שווידא כי התובע הרים את ידו וסימן לו באמצעות ידו שניתן להרים את הצינור.

התובע אף מתכחש לכך שבמהלך עבודתו ירד אל התעלה מאחר ולטענתו הירידה אל תוך התעלה מתבצעת רק לאחר תיאום עם נהג המחפר. בנוגע לטענת הנתבע 2 בדבר היציאה להפסקה מהעבודה מציין התובע כי מדובר בגרסה מאוחרת, אשר עלתה רק בשלב הגשת תצהירי העדות הראשית , וכי אף בהנחה שגרסה זו תתקבל הרי שנהג המחפר אינו רשאי להתנער מאחריותו למחדל הרמת הצינור טרם שבדק האם התובע יצא מהתעלה .

לאחר הגשת סיכומיו המשלימים הגיש התובע לבית המשפט בקשה/הודעה לביצוע "הרמת מסך" כנגד הנתבעת 6 ולחיובו האישי של הנתבע 2 בפיצויים בשל חששו כי הנתבעים 2 ו – 6 עושים כל אשר לאל ידם על מנת לשלול ממנו את הזכות לפיצויים.

באשר לאחריותה של הנתבעת 4 טוען התובע כי הנתבעת 4 מחויבת כקבלן ראשי לשפותו בגין הפגיעה קל וחומר לאחר שנמנעה מלהציג בפני ביהמ"ש את ההסכם שנחתם בינה לבין חברת מע"ץ.

במענה לטענות התובע טוענת הנתבעת 4 כי למרות שנשמעו מספר רב של עדים בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה הרי שלא ניתן להכריע באופן וודאי כיצד התאונה התרחשה, דהיינו, האם בהתאם לתיאור שאותו מסר התובע או לחילופין בהתאם לתיאור שאותו מסר הנתבע 2 וכי לא הוכח שניסיון הרמת השרשרת בעזרת הבאגר גרם לפציעת התובע .

עוד טוענת הנתבעת 4 כי התובע לא צירף חוות דעת הנדסית בתחום הבטיחות ולכן הינו מנוע מלטעון טענות הנוגעות לעניינים שבמומחיות בענייני בטיחות.

הנתבעת 4 מוסיפה ומציינת בטיעוניה כי מהעדויות אשר הובאו עולה שהנתבע 2 פעל באופן שגוי בכך שלא הודיע לתובע על כך שהינו יוצא להפסקה ועל החלטתו להרים את הצינור טרם שהבחין בכך שהתובע מסמן את הסימן המוסכם ביניהם.

עם זאת, הנתבעת 4 סבורה כי ככל שייקבע שהתובע לא מסר לנתבע 2 שהוא נכנס אל תוך הצינור ולא תיאם עימו את הכניסה אל תוך הצינור הרי שבנסיבות הללו יש להטיל עליו אשם תורם משמעותי בשל הפרת נוהלי העבודה המוסכמים ולדחות את הטענות המופנות כלפיה בסוגיית האחריות .

הנתבעת 4 מוסיפה ומציינת כי טרם ביצוע העבודות כלל עובדי הנתבעת 1 קיבלו הדרכות כלליות ואישיות בנוגע לדרך השימוש בציוד בטיחות אישי בהתאם לסוג העבודה אשר הוטלה עליהם, ובין היתר גם הדרכה מתאימה בנוגע לדרך שחרור השרשרת מצינורות הברזל .

הנתבעת 4 מציינת בסיכומיה כי שיטת העבודה אשר הוצגה בפני ביהמ"ש, דהיינו תיאום מלא בין הפועל לבין נהג המחפר בדבר כניסתו אל תוך הצינור ואי הזזת הצינור על ידי נהג המחפר עד לאחר שהינו מבחין בסימון ידני המאשר לו להרים את הצינור , הינה השיטה הטובה ביותר קל וחומר משלא הוצגה שיטה אחרת האפשרית או מתאימה בנסיבות הענין ו/או חיקוק המחייב נקיטה בשיטת עבודה אחרת.

הנתבעת מציינת כי האחריות העיקרית לפציעתו של התובע מוטלת על קבלן המשנה אשר נשכר על ידי הנתבעת 1 לצורך ביצוע העבודות ולכן לפי עמדת הנתבע 4 חלקות האחריות בנוגע להתרחשות התאונה הינה כ – 70% על התובע ועל הנתבעת 1 ו – 30% על הנתבע 2 מבלי להטיל כל אחריות על מנהל העבודה מטעם הנתבעת 3.

הנתבעת 4 אף מתייחסת לתפקידו של אותו "משגיח", אשר נזכר במהלך העדויות אשר נשמעו בביהמ"ש , כאשר לטענתה אותו משגיח נדרש לוודא שהצינורות יונחו בתוך התעלה ובשיפוע הנכון.

בהתייחס לטענות התובע והנתבעת 4 טוענים הנתבעים 2 ו – 6 כי יש להטיל את האחריות לעצם התרחשותה של התאונה על הנתבעים 1 ו – 4 מאחר והתובע ביצע את העבודה מטעמה של הנתבעת 1 אשר שימשה כקבלנית משנה מטעמה של הנתבעת 4 וכמי שהייתה אמונה על הפיקוח על העבודות באמצעות שני עובדים מטעמה – מפקח עבודה ומנהל עבודה .

לטענת הנתבעים 2 ו – 6 יש לייחס משקל רב לעדותו של מפקח העבודה מטעמה של התבעת 4, מר מאג'ד ספדי, אשר ציין בעדותו כי מנהל עבודה צריך להיות נוכח בשעת העבודה ולהורות לנהג המחפר שלא להרים את הצינור עד לאחר שווידא כי הפועל יצא מתוך הצינור .

עוד ובנוסף טוענים הנתבעים 2 ו – 6 כי יש גם לייחס משקל רב לעדותו של מנהל העבודה מטעמה של הנתבעת 4, מר ויסאם אבו סאלח , אשר ציין בעדותו בביהמ"ש כי בזמן הנחת הצינורות ישנה חובה לעבוד בזוג וכי חל איסור על עבודת פועל אחד .

הנתבעים 2 ו – 6 טוענים כי יש מקום להטיל את מלוא האחריות על הנתבעות 1 ו – 4, אשר קבעו את קצב ושיטות העבודה וכן גם על הפיקוח על העבודות , וזאת בשל אי דאגה לכך שבאתר העבודה יימצא מנהל עבודה או משגיח מטעמן אשר יפקח על ביצוע העבודות ועל בטיחות העובדים במקום .

כמו כן, טוענים הנתבעים 2 ו – 6 כי הנתבעת 1 התרשלה בכך שלא סיפקה לתובע ציוד עבודה מתאים (כפפות) למרות שביקש זאת ואף לא הזהירו את התובע בנוגע לסכנות הצפויות בעבודתו ולכן אליבא דעמדתם היה מקום להשהות את ביצוע העבודות עד להשלמת הנדרש .

הנתבעים 2 ו – 6 אף מוסיפים ומציינים כי אף בהנחה ויימצא שנפל רבב בהתנהלותו של הנתבע 2 הרי שהקשר הסיבתי שבין הרשלנות לבין חוסר התאונה ניתק בשל חוסר זהירותו ורשלנותו התורמת המשמעותית של התובע ובשל רשלנותן של הנתבעות 1 ו – 4.

כמו כן, טוענים הנתבעים 2 ו – 6 כי על ביהמ"ש לדחות את התובענה מטעמים של חוסר יריבות משפטית משום שהבעלות על המחפר נרשם על שם הנתבע 2 בתאריך 21.5.2009 , דהיינו , מספר חודשים לפני התרחשות התאונה .

הצד הרביעי טוען בסיכומיו כי בהינתן העובדה שבעת התרחשות התאונה המחפרון היה רשום על שם הנתבע 2 בלבד ולא על שם הנתבעת 6 ומשכך יש לדחות את התובענה מטעמים של חוסר יריבות משפטית מאחר ועל פי מסמכי הפוליסה של המחפר נרשמו על שם הנתבעת 6 בלבד.

הצד הרביעי אף מוסיף ומציין שבמהלך דיוני ההוכחות התברר שהמחפר שימש בפועל כמנוף המיועד להרמת משאות כבדים ובכך שונה ייעודו המקורי של הרכב מכלי רכב המיועד לצורך ביצוע עבודות חפירה לכלי רכב המשמש גם להרמת משא כבד מנקודה גיאוגרפית אחת לאחרת וכל זאת מבלי שהכיסוי הביטוחי שהונפק לרכב מאפשר זאת.

לטענת הצד הרביעי, העובדה שהנתבע 2 השתמש במחפר כמנוף לצורך העלאת והורדת צינורות הבטון אל תוך התעלה שנחפרה באופן המאפשר כניסת עובדים אל תוך הצינורות הינה פעולה השונה באופן מהותי מפעילות של חפירה ולכן אין לקבל את טענתם של הנתבעים 2 ו – 6 ולפיה המחפר בוטח על ידי הצד הרביעי .

הצד הרביעי טוען כי הקבלן הראשי, מר נדים כאמל , חרג מסמכותו בכך שדרש מהנתבע 2 לבצע עבודות חפירה ובד בבד גם עבודת מנופאי על מנת לחסוך בעלויות הבאתם של מומחה בתחום החפירה ומומחה נוסף בתחום המנופאות ולכן אליבא דעמדת הצד הרביעי יש להטיל את האחריות בנוגע לשיטות העבודה הפסולה של שימוש במחפר הן לצורכי חפירה והן לצורכי הרמה לפתחם של הנתבעת 1 ושל הנתבעת 4.

שאלת האחריות - הכרעה :

כאמור מעלה, התובע מייחס לכלל הנתבעים אחריות הדדית בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה המתמקדות בעיקר בשלב הפיקוח על העבודה עובר לשלב הפגיעה בידו .

יודגש כי הנתבעת 1 בחרה שלא להגיש סיכומים בכתב מטעמה חרף החלטת ביהמ"ש מיום 18.6.2018 ומשכך בהתאם להוראת סעיף 160(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 בשילוב עם תקנה 157(2) לתקסד"א הרי שבנוגע לשאלת אחריותה של הנתבעת 1 יש לבדוק האם עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו כלפיה הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק.

כידוע, חובתו המושגית של המעביד כלפי העובד היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה כאשר במסגרת חובת הזהירות המושגית של המעביד כלפי עובדו עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. חובות הזהירות של המעסיק כלפי העובד ממשיכות לחול גם כאשר העובד מבצע את העבודה מחוץ למפעלו או לחצריו של המעסיק, וגם במקומות שאין למעסיק שליטה מלאה עליהם. אחריותו של מעביד אינה מצטמצמת לשטח המקרקעין שבחזקתו או לתחומי עסקו (ראה : ע"א 320/90 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' גוברין רוחי מחמוד ואח' מיום 18.11.1992 ; ע"א 14/08 מנסור כמאל עבד אלרחים נ' פלסטינר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו מיום 2.12.2009) .

פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל-1970 ותקנות הבטיחות בעבודה שהותקנו מכוחה, באו לעולם כדי להבטיח שסביבת העבודה תהא מקום מוגן ובטוח עבור כלל הנפשות הפועלות במקום העבודה , וזאת בין אם מדובר בעובד שכיר, ובין אם מדובר בקבלן עצמאי. כוונתו של המחוקק שלא להבחין בין אלה לאלה לעניין ההגנה על שלמות גופם וביטחונם האישי ניכרת בסעיף ההגדרות בפקודת הבטיחות הקובע כי "עובד" בגדרי הפקודה הינו גם עובד עצמאי כאשר האחריות להבטיח את קיומן של הוראות הבטיחות ואת יישומן בשטח על ידי כל הנמצאים באתר מוטלת על "מבצע הבניה" . לפיכך , משעה שבעל נכס הטיל את ביצוע הבניה על קבלן ראשי אחד או אז יראו בקבלן הראשי כמבצע הבניה ובהתאם תעבור האחריות הנגזרת מכוח תואר זה לכתפיו בהתאם להוראת תקנה 6 .

עם זאת, בהתאם להוראת תקנה 6 מינויים של קבלני משנה לא תיגרע מאחריותו של הקבלן הראשי שיוסיף להיחשב כמבצע הבניה שעליו מוטלת כמבצע הבניה החובה למנות מנהל עבודה שכל עבודת בניה תתבצע בהנהלתו הישירה והמתמדת ולמלא ולנקוט צעדים מתאימים כדי להבטיח שכל עובד ימלא אחר התקנות הנוגעות לעבודתו (תקנות 2א' ו – 5א' לתקנות הבטיחות) .

תקנות הבטיחות מבטיחות שבכל רגע נתון יהיה גורם שיישא באחריות למילוי הוראות הבטיחות על מנת שקביעתו של גורם ייעודי ומוגדר תביא לתיאום מרבי בין הגורמים השונים הפועלים באתר הבניה ולהבטיח את השמירה על הוראות הבטיחות באתר. שנית, תקנות הבטיחות מבטיחות כי ריכוז האחריות בתחום הבטיחות משמעו יצירת "כתובת" ברורה ממנה ניתן יהיה להיפרע מקום בו נגרם נזק כתוצאה מהפרתן של הוראות הבטיחות ואשר תהא אחראית כלפי הנפגע לנזקים שנגרמו לפועל מנת למנוע מצב בו יעמוד הנפגע בפני שוקת שבורה (ראה : ע"א 1062/15 והבי והבי נ' חאלד כמאל נזאל ואח' מיום 10.5.2016) .

המחפר ממנו נפגע התובע מוגדר בפקודת התעבורה (נוסח חדש) כ"רכב עבודה", דהיינו , רכב שמורכב עליו באופן קבוע ציוד עבודה, או שמבנהו עשוי לביצוע עבודה , ואינו מיועד להובלת משא או להסעת נוסעים . תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה), תשמ"ח-1988 אף אוסרות על הימצאותו של אדם מתחת למשא מורם, למעט במקרים שבהם נסיבות המקרה מחייבות זאת וזאת לפרק הזמן הקצר ביותר ההכרחי לשם ביצוע אותה העבודה ותוך נקיטת אמצעי הבטיחות הנאותים (תקנה 169 שכותרתה "איסור הימצאות אדם מתחת למשא מורם") .

בנוסף לכך, אוסרות התקנות על הרמת משא אלא אם כן הובטח מפני נפילתו או נפילת חלק ממנו (תקנה 170 שכותרתה "הבטחת משא" ) כאשר הרמת המשא תיעשה על ידי עגורן או באמצעות אמצעי הרמה אחר תיעשה באופן אנכי בלבד ויינקטו האמצעים הדרושים למניעת טלטולו על ידי חבלי כיוון או אמצעים נאותים אחרים (תקנה 171 שכותרתה "הרמה אנכית של משא ומניעת טלטולו").

מן הכלל אל הפרט, מעדותו של הנתבע 2 עולה כי התיאום שבין נהג המחפר לבין הפועלים התבצע באמצעות סימני ידיים הן בשלב הכניסה אל תוך הצינור והן בשלב היציאה מהצינור (ראה : עמוד 67 שורות 29 – 33 ; עמוד 68 שורות 14 – 15 לפרוטוקול) .

כמו כן, עולה מעדותו של הנתבע 2 שטרם התרחשות התאונה התובע והנתבע 2 עבדו במשותף במשך שני ימי עבודה שבמהלכם הספיקו להניח במשותף בין 30 ל – 40 צינורות (ראה : עמוד 68 שורות 1 – 6 ; שורות 18 – 21 לפרוטוקול). כמו כן , עולה מעדותו של הנתבע 2 כי הוא יצא מהמחפר להפסקה קצרה על מנת לעשות את צרכיו מבלי שדיווח על כך למי מצוות העובדים והמפקחים הנמצאים בשטח .

עם זאת הנתבע 2 סבור כי אין מקום לראות בו כמי אחראי לתאונה, וזאת למרות שהוא לא הודיע על יציאתו להפסקה , בנימוק שהתובע יכול היה להבחין בכך שהוא לא נמצא בתא ההפעלה של המחפר וזאת בשל סמיכות המקום שבין המקום שבו התובע ביצע את עבודתו לבין המקום שבו ניצב המחפר .

עוד עולה מעדותו של הנתבע 2 כי עם שובו מההפסקה הוא ניסה לסיים את כיוונון הצינור מבלי שהיה מודע לכך שהתובע נכנס במהלך ההפסקה אל תוך הצינור ולאחר שהניח כי התובע נמצא מחוץ לצינור בשעת התרחשות התאונה (ראה : עמוד 70 שורות 21 – 28 ; עמוד 71 שורה 32 – עמוד 72 שורה 34 ; עמוד 73 שורות 17 – 25 לפרוטוקול) .

מנגד, התובע שלל בעדותו את טענת הנתבע 2 ולפיה האחרון חזר מהפסקה אותה יזם בהדגישו כי הוא ביצע את עבודתו בתוך התעלה בידיעת הממונים עליו (ראה : סעיפים 6 ו – 9 לתצהיר ; עמוד 38 שורות 24 – 30 ; עמוד 42 שורה 26 – עמוד 43 שורה 4 ; עמוד 47 שורה 34 - עמוד 48 שורה 4 ; עמוד 48 שורות 14 – 16 ; עמוד 48 שורה 35 – עמוד 49 שורה 1 לפרוטוקול) .

התובע אמנם אישר בעדותו כי שיטת העבודה המוסכמת בנוגע להתקנת הצינורות הסתמכה על שיטת סימון ידנית (ראה : עמוד 48 שורות 31 – 32 לפרוטוקול) אולם מנגד ציין כי לא סופקו לו כפפות טרם תחילת ביצוע העבודה (ראה : סעיפים 19 ו – 20 לתצהיר ; עמוד 43 שורות 21 – 29 לפרוטוקול).

התובע אף ציין בדבריו שרשלנותה של מעסיקתו הישירה באה לכלל ביטוי בכך שבשעת ביצוע העבודות לא נכח נציג מטעמה באתר העבודה ובשל אי אספקת חומרי הגנה מתאימים טרם תחילת ביצוע העבודה (כפפות) ולכן לשיטתו אין הנתבעת 1 יכולה לפטור את עצמה מאחריות בטענה כי הינה אמונה אך ורק על גיוס העובדים והבאתם לאתר העבודה.

כמו כן, טוען התובע כי שרשרת המחפר לא הייתה תקנית משום שבשרשרת תקנית הבורג משתחרר מעצמו בלא מגע יד אדם ובלא כל צורך שהפועל ירד לכוון את הצינורות בתוך התעלה משום ששחרור הבורג נעשה באופן ממוכן באמצעות שימוש בצינורות המשומנים בשמן הידראולי (ראה : סעיף 17 לתצהיר).

מעדותו של נציג הנתבעת 1, מר מג'ד אבו סאלח , עולה כי תפקידה העיקרי של הנתבעת 1 התמקד אך ורק בגיוס עובדים , בפיזורם לכל אורך אתר העבודה , בחלוקת ציוד בטיחות בסיסי (כובע ונעלי עבודה) , בפיקוח על העובדים בכך שהינם מקבלים תדריך מתאים ממנהל העבודה ובתשלום שכרם העובדים ולכן לשיטתה יש לבחון את שאלת האחריות אל מול הנתבעת 4 והנתבע 2 בלבד (ראה : עמוד 58 שורות 26 – 28 ; עמוד 61 שורות 1 – 15 ; שורות 29 – 34 לפרוטוקול).

מעדותו של נציג הנתבעת 4, מר ויסאם אבו סאלח , עולה כי הוא שימש כמנהל העבודה מטעם הנתבעת 4 בלבד , שהינה קבלן העבודה הראשי , וכי מתוקף תפקידו הינו אמון אך ורק על יישום תוכניות העבודה בכפוף להנחיות הממונים עליו . לדבריו , למעט בשני ימי העבודה הראשונים שבהם היה אמון גם על בטיחות העובדים , הרי שמי שהיה תחום הבטיחות בשעת ביצוע העבודה הינו עובד של הנתבעת 1 בשם פאיז אשר בשעת ביצוע העבודה נדרש להשגיח על עובדי החברה ולהימצא בסמיכות מקום אליהם ולפקח על מיקום התקנת הצינור ועל כיוונונו (ראה : עמוד 79 שורה 1 – עמוד 80 שורה 7 ; עמוד 80 שורה 35 – עמוד 81 שורה שורה 13 לפרוטוקול).

בענייננו, הצדדים נמנעו מהצגת ההסכמים אשר נכרתו בינם לבין עצמם ואף לא הובא לעיון ביהמ"ש ההסכם אשר נחתם בין הנתבעת 4 לבין החברה אשר הזמינה את העבודות (חברת מ.ע.צ.) כך שלא ניתן לקבוע מסמרות בנוגע לדרך חלוקת האחריות שבין הצדדים מן הפן החוזי ולכן כל שנותר הוא לבחון את שאלת האחריות בהתייחס לדרך התנהלותם של הנתבעים 1, 2 ו – 4 בסמוך למועד הפגיעה ואף מבחינת הבטחת אמצעי הבטיחות המתאימים .

מעדותו של נציג הנתבעת 4, מר ויסאם אבו סאלח , עולה שבשעת הנחת צינורות קיימת חובה לדאוג לכך ששני אנשים יעמדו בסמיכות למקום ההתקנה שאחד מהם הינו נציג הנתבעת 1 הנדרש לשמש כמשגיח/מתאם מטעמה שתפקידו לסייע בכיוון ומיקום הצינורות בתוך התעלה וכי בשעת התרחשות התאונה נכח במקום משגיח מטעמה של הנתבעת 1 (ראה : עמוד 76 שורות 10 – 18 ; עמוד 77 שורות 6 – 13 ; עמוד 78 שורות 13 – 22 ; עמוד 79 שורות 1 – 13 לפרוטוקול).

מתצהירו של נציג הנתבעת 1, מר מג'ד אבו סאלח , עולה כי הוא הכחיש שנכח באתר הבנייה בשעת התרחשות התאונה (ראה : סעיף 4 לתצהיר) דא עקא שמעדותו של מפקח העבודה , מר מאג'ד ספדי , עולה שבמרביתם המכריע של ימי העבודה נכחו באתר הבנייה גם אביו ואחיו של מר אבו סאלח וכי השניים פיקחו על העבודות אותן ביצעו הפועלים מטעם הנתבעת 1 (ראה : עמוד 24 שורות 16 – 35 ; עמוד 78 שורות 13 – 23 לפרוטוקול) ולכן ברי שהיה על הנתבעת 1 לדאוג לכך שבמהלך ביצוע העבודות יימצא גם נציג מטעמה לצורך פיקוח על ביצוע העבודות ועל התיאום שבין קבלני העבודה השונים לבין עובדי הנתבעת 1 .

מעדותו של מפקח העבודה מטעם הנתבעת 4, מר ויסאם אבו סאלח , עולה שטרם תחילת העבודות ניתנה לעובדים הדרכה כללית בנוגע לשימוש בציוד המגן האישי באתר הבנייה ובנוסף לכך אף ניתנה הדרכה ספציפית בנוגע לעבודה עצמה כאשר ההנחיה אשר ניתנה לעובדים הינה שלא להתקרב אל הצינור ושלא להיכנס לתוכו בשעת הנחתו בתוך התעלה או לחילופין בשעת הרמתו וכי בנוסף לכך ניתנה הנחייה כיצד יש לשחרר את הפין המחבר .

בנוסף לכך, עולה מעדותו של מר ויסאם אבו סאלח כי הוא הנחה את התובע וכן גם את נהג המחפר לבצע ביניהם תיאום ידני כך שלאחר הנחת הצינור בידי נהג המחפר על העובד להיכנס אל תוך הצינור ולשחרר את פין התלייה המחבר ולאחר מכן לצאת מתוך הצינור (ראה : עמוד 74 שורה 33 – עמוד 75 שורה 15 לפרוטוקול) .

עדותו של מר ויסאם אבו סאלח אף עולה בקנה אחד עם עדות התובע אשר הבהיר בעדותו בביהמ"ש כי טרם תחילת העבודה הוא תודרך על ידי אנשי הנתבעת 1 בנוגע לסיכונים הכרוכים בעבודתו בתוך התעלה למעט בנוגע לסיכון הנובע מפגיעה אפשרית מהפין המחבר שבין השרשרת לבין הצינור (ראה : עמוד 49 שורה 20 - עמוד 50 שורה 4 לפרוטוקול).

כמו כן, עולה מעדותו של התובע כי לא סופקו לו כפפות עבודה מתאימות חרף דרישתו לעשות כן (ראה : סעיף 19 לתצהיר ; עדות התובע עמוד 43 שורות 22 – 27 לפרוטוקול) – טענה אשר לא נשללה על ידי נציג הנתבעת 1, מר מג'ד אבו סאלח , שאף ציין בעדותו כי מצב דברים זה חייב את הפסקת ביצוע העבודות (ראה : עדות מג'ד אבו סאלח בעמוד 60 שורות 24 – 26 ובעמוד 61 שורות 6- 8 לפרוטוקול).

התובע אמנם לא הציג שום ראייה או חוות דעת מקצועית התומכת בטענתו בנוגע לחוסר תקינותה של שרשרת המחפר ודרך הפעלת המחפר דא עקא שעלה ביד התובע להוכיח כי פגיעתו נגרמה כתוצאה מכך שהנתבעים 1 ו – 4 לא טרחו לקבוע נהלי עבודה מתאימים בין מתקיני הצינורות לבין נהג המחפר בנוגע לתיאום הנדרש בעת יציאה להפסקה באופן המבטיח את אי פגיעתם של העובדים מהצינורות כאמור בהוראות סעיפים מספר 169 – 171 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה).

מעבר לכך שלא ניתן על ידי הנתבעים הסבר המניח את הדעת מדוע לא הוסדרו נוהלי תיאום בין נהג המחפר לבין הפועלים מטעמם של הנתבעת 1 בעת יציאה יזומה או בלתי צפויה של נהג המחפר מתוך המחפר הרי שקשה להלום כי במאה ה – 21 התיאום לא נעשה באמצעות שימוש באמצעים זמינים וזולים כגון שימוש במכשירי טלפון סלולאריים או לחילופין באמצעות מכשירי קשר.

סבורני כי שיטת העבודה אותה הנהיגו הנתבעים, דהיינו תיאום הנעשה באמצעות סימוני ידיים , הינה שיטת עבודה ארכאית שאינה מבטיחה את שלומם ובטיחותם של הפועלים ובפרט את בטיחותם של אותם פועלים הנתקלים בקושי לזהות את נהג המחפר בתוך תא המחפר וזאת בין אם בשל קשיי ראייה הנגרמים כתוצאה מהריחוק הפיזי שבין התעלה לבין מיקום המחפר, הימצאות של ציוד עבודה המפריע לשדה הראייה של הפועלים ושל נהג המחפר או לחילופין בשל אבק ותלוליות חול הנוצרים באופן טבעי בכל אתר בנייה שהוא הגורמים לשיבוש שדה הראייה של הנהג ושל הפועלים העובדים בתוך התעלה .

בנוסף לכך, עולה כי הנתבעים 1 ו – 4 אף הפרו את חובת הזהירות המתחייבת בכך שלא סתרו את טענת התובע בנוגע ולפיה לא סופקו לו כפפות מגן מתאימות חרף בקשתו לעשות כן ובכך מנעו את הפציעה או למצער בצמצום עוצמת הפגיעה בכף היד של התובע .

חלוקת האחריות בין הנתבעים :

פרט לבעייתיות שבאי הסדרת נהלי עבודה מתאימים בשעת היציאה להפסקות הרי שהאחריות לפגיעה נובעת גם כתוצאה מכך שהנתבעים 1 ו – 4 לא סיפקו לתובע כפפות מגן טרם תחילת ביצוע עבודות התקנת הצינורות – עובדה אשר הצריכה את הפסקת ביצוע העבודות לאלתר (ראה : עדות נציג הנתבעת 4 בעמוד 78 שורות 11- 12 ; עדות נציג הנתבעת בעמוד 60 שורות 24 - 26 לפרוטוקול) וכן גם כתוצאה מהימנעותם של הנתבעים 1 ו – 4 לדאוג לכך שבשעת העבודה יימצא באתר העבודה מתאם עבודה/משגיח נוסף מטעם הנתבעת 1 אשר יפקח על התיאום שבין נהג הבאגר לבין עובדי החברה.

באשר לאחריותו של הנתבע 2, אשר שימש כקבלן משנה מטעמה של הנתבעת 4 (ראה : עמוד 67 שורות 4 – 11 לפרוטוקול) , לנזקי התובע הרי שיש לזקוף לחובתו את הימנעותו מלהודיע לתובע וכן גם לנתבעים 1 ו – 4 על החלטתו לצאת להפסקה יזומה (ראה : עדות הנתבע 2 בעמוד 71 שורות 11 – 12 ; עמוד 72 שורות 1 – 2 לפרוטוקול) .

ודוק, ההנחה הסובייקטיבית של הנתבע 2 ולפיה התובע יכול היה להבחין בכך שהוא אינו נמצא בתא המחפר (ראה : עמוד 70 שורות 15 – 32 לפרוטוקול) מאחר והמרחק שבין המחפר לבין התובע היה כעשרה מטרים (ראה : עמוד 72 שורות 11 – 24 לפרוטוקול) , הינה הנחה שגויה אשר מעצם טבעה חשפה את התובע בעל כורחו לפגיעה אפשרית מצד נהג המחפר כל עוד השניים לא היו מתואמים ביניהם באופן מוחלט מיד עם יציאתו של הנתבע 2 מתוך תא ההפעלה של המחפר וחזרתו אל תוך תא ההפעלה של המחפר בסיום ההפסקה .

משכך, ברי כי הנתבע 2 היה מחויב להודיע לתובע ולמנהלי העבודה והמשגיחים מטעם הנתבעים 1 ו – 4 על יציאתו היזומה להפסקה ועל שובו ממנה ולוודא טרם שלב הרמת הצינור כי טרם הרמת הצינור ו/או לפני כיוונונו לא נמצאים בתוך הצינור פועל/ים ולא להסתמך אך ורק על שיטת סימוני הידיים.

אשר על כן, בהינתן אופי הפגיעה ודרך התנהלותם של הנתבעים סבורני שיש לראות בנתבע 2 וכן גם בנתבעים 1 ו – 4 , שהינם מעסיקיו של התובע על פי דיני הנזיקין , כמעוולים במשותף בהיותם מעסיקיו של התובע אשר מידת תרומתם לנזק הינה שוות ערך זל"ז .

סוגיית אחריותם של הנתבעת 6 והצד הרביעי :

בתאריך 30.10.2012 צירף התובע לבקשתו לתיקון כתב התביעה העתק מפוליסת ביטוח מעבידים הרלוונטית לתאריכים 1.10.2008 ועד 30.9.2009 כאשר שם המבוטח המצוין על גבי הפוליסה הינו "ביטוח חבות מעבידים".

על פי לשון הפוליסה הנתבעת 6 זכאית, בין היתר , לשיפוי של עד חמישה מיליון דולר ארה"ב לכל סוגי הפיצוי בשל מקרי ביטוח שעילתם היזק גופני או מוות כתוצאה מתאונות או מחלות הנובעות מגורם אחד או מסיבה מקורית אחת .

התובע טוען כי מאחר ועל פי לשון הפוליסה הנתבע 2 הינו גם המבוטח של הנתבעת 6 הרי שעל הצד הרביעי לשפות את התובע בגין חלקו היחסי של הנתבע 2 בשיפוי התובע בגין נזקיו משום שהנתבע 2 נהג במחפר בהתאם להזמנה מתאימה מטעמה של הנתבעת 4 ובהיתר הנתבעת 6.

מנגד, הנתבע 2 טוען כי בתאריך 21.5.2009 , דהיינו , כארבעה חודשים לפני שלב התרחשות התאונה המחפר נמכר לנתבע 2 על ידי הנתבעת 6 ולכן לשיטתו של הצד הרביעי יש לדחות את התובענה בהיעדר יריבות משפטית בין הנתבעת 6 לבין התובע .

בהסתמך על טענה זו הצד הרביעי טוען כי פוליסת הביטוח של המחפר נרשמה על שם הנתבעת 6 בלבד מבלי שהנתבע 2 בוטח כלל על ידה ולכן די בכך כדי לדחות את ההודעה לצד ד' מטעמים של חוסר יריבות.

עוד ובנוסף, טוען הצד הרביעי כי במהלך ישיבת ההוכחות התברר שהמחפר שימש הן ככלי המיועד להנפה והורדת צינורות ככלי המיועד לחפירת התעלות מתוך מטרה לחסוך בעלויותיה של הנתבעת 4 ולכן לשיטתה היה על הנתבע 2 להעסיק בנוסף לנתבע 2 , אשר הינו בר סמכא בתחום החפירה בלבד , גם מנופאי המתמחה בהרמת ציוד כבד .

כידוע, הרישום של כלי רכב במשרד הרישוי הינו בעל ערך דקלרטיבי בלבד ולא קונסטיטוטיבי והוא אינו יוצר בעלות (ראה ע"א 6299/15 עו"ד איתן ארז בתפקידו ככונס נכסים ספציפיים של החייב עדי קדושים נגד עטרת תעשיות (1996) בע"מ בפירוק מיום 22.5.2016) . ודוק , במקרה דנן מאחר והנתבע 2 הינו גם בעליה של הנתבעת 6 ומאחר והרכב המשיך להיות בשליטתו גם לאחר שינוי הרישום במשרד הרישוי הרי שברי כי אין שינוי רישום המחפר על שם הנתבע 2 מלמד על כך שמדובר באקט קונסטיטוטיבי אלא לכל היותר ברישום בעל ערך דקלרטיבי בלבד .

לא התרשמתי מכך ששינוי הרישום השפיע על ייעוד הרכב ו/או על תכלית השימוש בו קל וחומר משהנתבעת 4 כקבלנית ראשית חייבה את מפעיל הבאגר כקבלן משנה להחזיק בביטוח רכב מתאים לאחר שעבר מבחן רישוי תקופתי (ראה : עדות מר ויסאם אבו סאלח נציג הנתבעת 4 בעמוד 77 שורות 26 – 29 לפרוטוקול).

בנוסף לכך, גם טענת הצד הרביעי בסיכומיו ולפיה המחפר אינו יכול לשמש בעת ובעונה אחת הן ככלי חפירה והן ככלי הנפה ולכן מדובר ברכב אשר שינה את ייעודו אינה מתבססת על הוראת דין ספציפית או לחילופין על נייר עמדה מפורש של משרד התחבורה ומשכך לא נסתרה טענת העד ספדי, שהינו עד מקצועי ובלתי תלוי , ולפיה אין כל מניעה לעשות שימוש במחפר ככלי הרמה (ראה : עמוד 26 שורות 12 – 15 לפרוטוקול) .

העד ספדי אמנם לא ידע לציין בחקירתו הנגדית בביהמ"ש האם קיימות תקנות אשר אוסרות על שימוש במחפר ככלי הנפה או על החובה לבצע ברכב שינוי טכני לצורך ביצוע עבודות הרמה (ראה : עמוד 29 שורות 14 – 25 לפרוטוקול) דא עקא שגם הצד הרביעי לא מצא לנכון לפרט בסיכומיו באיזה תקנה ספציפית מדובר ומשכך יש לדחות את טענת הצד הרביעי ולפיה הרכב שינה את ייעודו המקורי.

אשר על כן, הנני מוצא לנכון לקבוע כי על הנתבעים 2 , 6 וכן גם על הצד הרביעי לשאת במלוא הנזקים אותם גרם הנתבע 2 לתובע בשל התנהלותו הרשלנית כלפי התובע .

האם יש מקום לקבוע אשם תורם לחובת התובע ?

ככלל, פסיקת בית המשפט העליון קובעת שיש מקום לנהוג בבעלי דין אשר נפגעו במהלך עבודתם במשורה ושלא להטיל עליהם אשם תורם למעט במקרים שבהם דבק בתובע אשם משמעותי כאשר הנטל להוכיח כי העובד התנהג באופן שדבק בו אשם מוטל על הנתבע הטוען לכך (ראה : ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז מיום 27.12.2010) .

הנטל להוכחת אשם תורם מוטל על כתפי הנתבעים שעליהם מוטל הנטל להראות שהתובע לא יצר בהתנהגותו את הסיכון אלא פעל לפי נוהלי מקום העבודה ובאמצעות שימוש בכלים אשר ניתנו לו על ידי מעסיקיו. התרשמתי כי במקרה זה התאונה לא אירעה כתוצאה מהפעלת שיקול-דעת עצמאי , אלא נבעה בעיקר כתוצאה מאי הסדרת נוהל עבודה מתאים בין נהג המחפר לבין הפועלים בעת יציאת הנהג מתוך תא המחפר ובשל אי אספקת כפפות מגן לתובע טרם תחילת ביצוע העבודות .

המעביד הוא בעל האמצעים למנוע או למזער את הסיכון הכרוך בעבודה ולכן עליו לשמור על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובדיו ולכן אף בהנחה שהתובע היה מודע לסכנות הנובעות מהתנהלות הנתבעים הרי שמודעות העובד לסיכון אינה פוטרת את המעביד מאחריות לנזק ומקיומם של נהלי עבודה המיועדים ליתן לעובדים סביבת עבודה בטוחה .

בהינתן מסקנתי מעלה ולפיה האחריות לעצם התרחשות התאונה נובעת מהתנהלותם הרשלנית והבלתי זהירה של הנתבעים 1, 4 ו – 2 ונוכח התרשמותי כי התובע עשה כל שביכולתו על מנת להימנע מנפילה אל תוך התעלה ומפגיעה של הפין המחבר שבין השרשרת לבין הצינור (ראה : עדות התובע בעמוד 49 שורות 32 – 35 לפרוטוקול) הרי שאינני סבור שיש להטיל אשם תורם כלשהו על התובע.

הקשר הסיבתי:

הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק המעוגן בסעיפים 35 ו-64 לפקודת הנזיקין, מורכב מקשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי. הקשר הסיבתי העובדתי נבחן על פי מבחן "סיבה בלעדיה אין" ואילו הקשר הסיבתי המשפטי נקבע על פי שלושה מבחנים חלופיים: האחד, מבחן הצפיות – קרי, האם המזיק, כאדם סביר היה צריך לצפות כי התרשלותו תביא לנזק והאם התערבות גורם זר הייתה צפויה; המבחן השני הינו מבחן הסיכון, האם הנזק הינו בתחום הסיכון שיצרה ההתנהגות הרשלנית; המבחן השלישי- הינו מבחן השכל הישר, ובמסגרתו בוחנים האם התכונות המאפיינות את ההתרשלות תרמו בפועל להתהוות התוצאה המזיקה, או שמא התערבות גורם זר שוללת את קיומו של הקשר (ראה : ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב, פ"ד נח(5) 215) .

מבחינת סיבתיות עובדתית ניתן לקבוע כי הנזק אשר נגרם לכף ידו ולאצבעותיו של התובע אכן נובע מהתרשלותו של המעביד, אשר מתבטאת בהיעדר מיגון מתאים (כפפות) ובשל היעדר קביעת מנגנון תיאום בין הנהג לבין הפועלים בעת היציאה להפסקה ולכן הקשר הסיבתי המשפטי מתקיים על פי כל אחד משלושת המבחנים שהוזכרו לעיל.

חישוב הנזק :

למען הסדר הטוב, יצוין כי הצד הרביעי לא התייחס בסיכומיו לשאלת הנזק וכך גם הנתבע 1, אשר לא הגיש סיכומים בכתב מטעמו , ולכן ההתייחסות לטיעוני הצדדים בנוגע לראש פרק זה נסמכת על טענות התובע וכן גם על האמור בסיכומי הנתבעים 4, 2 ו – 6 בלבד.

בשאלת הנזק, יבוצע החישוב על בסיס הנכות אשר נקבעה על ידי המומחה מטעם ביהמ"ש, דר' יפה (9.5%). חרף עמדתו של דר' רינות ולפיה התובע אינו סובל מנכות תפקודית וחרף החלטת הוועדה הרפואית מטעם המל"ל , אשר מצאה לנכון לקבוע שהתובע יכול ולהמשיך בעבודתו הקודמת , הנני מוצא לנכון לקבל את עמדתו של המומחה מטעם ביהמ"ש ולפיה התובע סובל מנכות תפקודית קלה .

בעניין ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3), 792, 798 נקבע כי בדרך כלל שיעור הנכות הרפואית משקף גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אך לעיתים הנכות התפקודית (מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו) אינה זהה לנכות הרפואית ולכן על ביהמ"ש להבחין בין "הנכות התפקודית" לבין "מידת ההשפעה על כושר ההשתכרות" באמצעות בחינת השפעת הנכות על התובע בשים לב למקצועו ולהגבלות בחזרה לעיסוקו.

זאת עוד, מעדותו של התובע בביהמ"ש עולה כי הוא שב לעבודה סדירה במקומות עבודה אחרים לאחר פרק זמן של כשנה וחצי בחודש מרץ 2011 (ראה : מוצג נ/1; עמוד 43 שורה 30 – עמוד 44 שורה 6 לפרוטוקול) ברם בהמשך עדותו לא התכחש לכך שמדובר בעבודות פיזיות וכי לעיתים הינו עובד באופן בלתי מוצהר ואף לא נתן הסבר המניח את הדעת בנוגע לאי צירוף תלושי השכר שלו באותם מקומות עבודה חלופיים בנימוק שהתלושים נמסרו לב"כ (ראה : עמוד 52 שורות 1 – 9 לפרוטוקול) .

לאור האמור לעיל הנני מוצא לנכון להעמיד את שיעור נכותו התפקודית של התובע על 10%.

הפסדי שכר לעבר :

על פי דו"חות המל"ל בשילוב עם תלושי השכר המצורפים לתצהיר התובע עולה כי השתכרותו הממוצעת לחודש במהלך תקופת עבודתו במסגרת הנתבעת 1 עמד על כ – 4000 ₪ לחודש. נתון זה ישמש כבסיס השכר, הגם שהינו נמוך מהשכר הממוצע או משכר מינימום, זאת בשים לב כי מדובר בפועל כפיים המתגורר באיזור שאינו רווי תעסוקה, ועל פי גילו הוא "ספר כתוב" ולא אדם בראשית חיי העבודה שלו (בהשראת פסק הדין בעניין רים אבו-חנא, והיות התובע כיום בן 56 שנים, בן 46 ביום התאונה).

התובע טוען בסיכומיו שיש לחלק את הפסדי השכר לעבר למשך שלוש תקופות עיקריות – התקופה הראשונה בין התאריכים 14.9.2009 ועד 1.3.2011 וכן גם למשך שלוש תקופות נוספות החל מיום 1.3.2011 ועד לחודש יולי 2018 שבמהלכן שכרו פחת אל מול התקופה שבה הוא עבד אצל הנתבעת 1 כך שבסופו של יום יש לשפותו בגין ראש תביעה זה בסכום של 239,888 ₪.

לאחר שבחנתי את עמדת המומחה מטעם ביהמ"ש ולפיה התובע נמצא באי כושר עבודה מלא החל משלב הפגיעה ועד לחודש דצמבר 2009 וכן גם בכושר עבודה חלקי בשיעור של 50% במהלך החודשיים שלאחר מכן ובהינתן החלטת המוסד לביטוח לאומי לאשר לתובע מעמד של "נכה נזקק" החל מיום 15.12.2009 ועד ליום 30.6.2010 וכן בהתחשב במסקנת הוע"ר מיום 4.1.2011 ולפיה התובע מסוגל לחזור לעבודתו החל ממועד זה הרי שהנני מוצא לנכון לקבוע כי יש לשפות את התובע בגין התקופה הראשונה המתחילה במועד הפציעה ומסתיימת במועד הוע"ר בסכום של 68,000 ₪ (17 חודשים * 4000 ₪ לחודש).

בנוסף לכך, הנני קובע כי הפסד ההשתכרות בגין התקופה השנייה החל ממועד הוע"ר ועד היום יעמוד על 42,400 ₪ (106 חודשים * נכות תפקודית 10% * 4000 ₪) כך שבסופו של יום יש לשפות את התובע בגין ראש נזק זה של הפסדי השתכרות בסכום כולל של 110,400 ₪. לסכום כאמור יש להוסיף ריבית מאמצע תקופה (קרי, מחודש אוקטובר 2014), סה"כ 116,208 ₪.

הפסדי שכר לעתיד :

התובע טוען כי ככל שהוא לא היה נפצע הרי שהייתה סבירות לא מבוטלת לכך ששכרו היה משתפר עם חלוף השנים ואף משתווה לשכר הממוצע במשק (כ – 10,000 ₪ לחודש) ולכן להערכתו יש לשפותו בסכום של כ – 160,746 ₪ (על בסיס השתכרות משוער בשיעור של 7500 ₪ לחודש).

מנגד, הנתבעים טוענים כי נכותו הרפואית של התובע אינה בעלת משמעות תפקודית ולכן לא הייתה כל מניעה לכך שהתובע היה משתלב מחדש בביצוע סוג העבודות בהן עבד בתחום הבנייה טרם הפציעה . הנתבעת 4 טוענת בסיכומיה כי לצורכי פשרה יש מקום לשפות את התובע בגין ראש תביעה זה בסכום של 12,000 ₪ בעוד שהנתבעים 2 ו – 6 טוענים שהסכום "נבלע" במסגרת המענק החד פעמי אותו קיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 51,291 ₪ .

שאלת הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות והשפעתה על ההשתכרות בעתיד היא שאלה של הערכת הסיכוי שבמצבו של הנפגע עובר לתאונה הוא היה מנצל את כושרו להשתכר בעתיד (ראה : ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111). במקרה דנן מדובר בעובד כפיים אשר החל לעבוד אצל הנתבעת בחודש 11/2007 , דהיינו כשנתיים לפני התרחשות התאונה , ואשר נפצע בהיותו בגיל 4 6 שנה .

התובע טען בעדותו בביהמ"ש כי לאחר הפציעה עבד כעובד מסייע בלבד בנגריה, במסגרת חברת בנייה ואף אצל רתך וכן גם בעבודות שאין הוא זוכר את מהותן (ראה : עדות התובע בעמוד 44 שורה 1 – עמוד 45 שורה 30 לפרוטוקול) ולכן בהנחה שהוא לא היה נפצע וממשיך לעבוד במסגרת הנתבעת 1 או הרי שסביר להניח כי שכרו היה עולה בשל הביקוש הרב לעובדים בענף הבנייה במשק העבודה הישראלי ואף בשל הסבירות הלא מבוטלת ששכרו היה משתפר כעובד וותיק ומיומן יותר ולכן לצורך התחשיב הנוגע לראש פרק זה הנני מעמיד את פוטנציאל שכרו על 5000 ₪.

בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בעניין ע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני מיום 8.8.19 הנני מוצא לנכון לפצות את התובע בגין ראש תביעה זה ע"ס של 51,780 ₪ (103.56 מקדם היוון לעשר שנים * 10% נכות תפקודית *5000 ₪).

הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים :

הפסדי תנאי סוציאליים יעמדו על סך 12% מהפסדי השכר הכוללים (116,208 + 51,780 ₪) – סה"כ 20,158 ש"ח.

כאב וסבל, הוצאות רפואיות ונסיעות :

התובע טוען בסיכומיו כי עקב פגיעתו הרי שסך הוצאותיו בצירוף שכר טרחת המומחים מסתכם בסכום של 10,000 ₪ ובנוסף לכך הינו עותר לפצותו בגין ראש הפרק אשר עניינו כאב וסבל בסכום של 40,000 ₪.

מנגד, הנתבעת 4 טוענת בסיכומיה כי מדובר בפציעה קלה ולכן לכל היותר יש מקום לשפות את התובע בגין כאב וסבל בסכום של 15,000 ₪ בעוד שהנתבעים 2 ו – 6 סבורים שיש מקום לפצות את התובע בגין ראש תביעה זה בסכום של 5000 ₪ .

בנוגע לראש הפרק אשר עניינו הוצאות רפואיות ונסיעות סבורים הנתבעת 4 וכן גם הנתבעים 2 ו- 6 כי אין מקום לפצות את התובע מאחר ומדובר בהוצאות אשר מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי וקופת החולים ומשום שלא צורפו אסמכתאות מתאימות בנוגע למעבר טיפולים ומעקבים רפואיים.

בהתחשב באופי הפגיעה ובמספר ימי האשפוז והטיפולים הממושכים אותם עבר התובע הנני מוצא לנכון לשפות את התובע בגין ראש הנזק אשר עניינו כאב וסבל בסכום של 25,000 ₪.

באשר להוצאות הרפואיות בהתחשב במקום מגוריו של התובע ובצורך לעבור טיפולים ממושכים והיוועצויות עם רופאים, לעיתים במרחק רב ממקום מגוריו , הרי שהנני מוצא לנכון להעמיד את גובה הפיצוי בגין החזר הוצאותיו על דרך האומדן בסכום של 2000 ₪, בעיקר כהחזר הוצאות נסיעה, בהיות ההוצאות הרפואיות מכוסות בהיות התאונה, תאונת עבודה.

בנוסף לכך, יישאו הצדדים במלוא התשלומים אותם שילם התובע לשלושת המומחים הרפואיים (דר' פרנקל , פרופ' שטהל ודר' יפה) וזאת בכפוף להצגת חשבוניות מס כדין.

עזרה צד ג' לעבר ולעתיד :

התובע עותר בסיכומיו לקבלת פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר מצד רעייתו, הגב' סאמיה אבו סאלח , ובני משפחתו בסכום של 15,925 ₪ על בסיס שכר עובד בשיעור של 35 ₪ לשעה (סיוע למשך 5 שעות ביום למשך 91 הימים הראשונים בהם היה מצוי באי כושר עבודה מלא) .

בנוסף לכך, עותר התובע לקבלת פיצוי נוסף בגין עזרה לעתיד החל מחודש מרץ 2011 בסכום של 20,000 ₪ .

הנתבעים 2 ו – 6 טוענים בסיכומיהם כי לכל היותר יש מקום לפצות את התובע בגין ראש תביעה זה בסכום של 2500 ₪ מאחר והתובע לא צירף אסמכתאות המעידות על כך שהוא שילם שכר עבודה לאותם בני משפחה אשר סייעו בידו.

הנתבעת 4 ציינה בסיכומיה כי מעדותה של רעיית התובע עלה כי גם במהלך התקופה שלאחר התרחשות התאונה היא סייעה בידי התובע להתקלח, להתלבש ואף בהגשת ובהכנת אוכל בעבורו אולם בעת ובעונה אחת ציינה שלא היה כל צורך להאכיל את התובע וכי היא הכינה בעבורו אוכל גם טרם פציעתו .

כמו כן, טוענת הנתבעת 4 כי הסיוע לו נדרש התובע לאחר הפציעה היה מינורי מאחר והפגיעה אירעה בידו הבלתי דומיננטית ומשום שרעיית התובע הודתה בחקירתה בביהמ"ש כי הוא אינו נזקק לסיוע ומשום שנכות רפואית אינה מצדיקה פיצוי בדין סיוע של צד שלישי .

רעיית התובע טוענת בתצהירה כי בארבעת החודשים שלאחר שחרורו של התובע מביה"ח היא ביצעה במקומו במשך חמש שעות ביממה את אותן פעולות שאותן ביצע עד למועד הפציעה (קניות, ניקיון , תחזוקת הבית וכו') ואף טיפלה בו וסעדה אותו (רחצה , חבישה , ליווי לטיפולים רפואיים , עזרה בצרכים אישיים וכו') ולכן הינה סבורה שיש מקום לשפותה בגין סיוע זה בסכום של 35 ₪ לשעה .

בהמשך תצהירה טוענת רעיית התובע כי לאחר שחל שיפור במצבו הרפואי של התובע הסיוע פחת למשך שעתיים ביממה במשך תקופה של כשנה וחצי וכי לאחר ששב ל"מעגל העבודה" בשנת 2011 הינה מסייעת בידו במשך שעתיים ביממה בשל המגבלות מהן סובל התובע בידו השמאלית.

אשת התובע טוענת כי הינה משתכרת כ – 4000 ₪ לחודש וכי אין באפשרותם לשכור מטפלים בשכר שיסייעו בידי התובע וכי במהלך התקופה שבה בעלה נאלץ לעבור טיפולים רפואיים היא נאלצה לשלם למטפלת על מנת שתשמור על בנם בן הארבע.

ככלל, ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו העושים מלאכתם ללא שכר וכי עזרה כזו היא עזרה מוכרת עפ"י הדין בתור ברת פיצוי אף אם הניזוק לא הוציא בגינן הוצאות ואף בהנחה שהקרוב המסייע לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע (ראה : ד' קציר , פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית) כרך ב' , תשס"ג, עמ' 820 , 829) .

עם זאת, מעדותה של רעיית התובע בביהמ"ש עולה שלאחר שובו של התובע לביתו מהאשפוז בבית החולים כי עיקר הסיוע מצידה התמצה במתן סיוע בלבוש ובמקלחות במשך עשרים דקות ועד חצי שעה ביום בלא כל צורך בהאכלתו (ראה : עמוד 53 שורות 1 – 23 לפרוטוקול) ובנוסף אף עלה מעדותה שנכון להיום התובע אינו זקוק כלל לעזרה (ראה : עמוד 53 שורות 29 – 31 לפרוטוקול) .

מן הנתונים אשר הובאו בפני ביהמ"ש עולה כי לאחר שובו של התובע למעגל העבודה לא היה כל צורך בסיוע של צד לשישי וכי עיקר הקושי שעימו התמודדה רעיית התובע התרחש במהלך חודשי הפגיעה הראשונים במהלך של הפציעה ומשכך הנני מוצא לנכון לפצות את התובע בגין ראש נזק זה על דרך האומדן בסכום של 5000 ₪.

ניכויי מל"ל :

מעיון במוצג נ/2 עולה שאין מחלוקת על כך שהתובע קיבל מהמל"ל גמלת נכות צמיתה בשיעור של 10% החל מיום 1.2.2011 בסכום של 51,291 ₪ ולכן בשקלול הסכום נכון להיום (הפרשי הצמדה בסכום של 3240 ₪ ) עומד סכום זה על סך של 54,531 ₪. בנוסף לכך , מעיון במוצג נ/2 אין מחלוקת על כך שסכום גמלת דמי הפגיעה אותו קיבל התובע בחודש דצמבר 2009 עומד על סך של 8345 ₪ ולכן בשקלול הסכום נכון להיום (הפרשי הצמדה בסך של 795 ₪) עומד סכום זה על סך של 9140 ₪ .

אשר על כן, סכום הקיזוז בגין ניכויי מל"ל עומד על סך של 63,671 ₪.

חישוב הנזק (סיכום) :

לאחר בחינת טענות התובע הנני מוצא חנכון לקבוע כי על הנתבעת 4, הנתבע 1 , הנתבעים 2 ו – 6 בצוותא חדא עם הצד הרביעי נדרשים לפצות את התובע ביחד ולחוד בסכום כולל כדלקמן :

הפסדי השתכרות לעבר : 116,208 ₪
הפסדי השתכרות לעתיד : 51,780 ₪.
הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים : 20,158 ₪ .
כאב וסבל : 25,000 ₪.
עזרה צד ג' : 5,000 ₪.
הוצ' נסיעה לטיפול רפואי וכו' והוצ' כלליות: 2,000 ₪
===============
סה"כ לפני ניכוי מל"ל, 220,146 ₪, (ניכויי מל"ל : 63,671 ₪) – 156,475 ₪

בנוסף לכך, יישאו הנתבעים בהוצאות התובע (אגרות משפט) ובהוצאות שכר טרחת המומחים הרפואיים בה נשא התובע (בכפוף להמצאת חשבונית מס כדין) וכן גם בשכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מהסכום שנפסק בצירוף מע"מ כחוק .
ניתן היום, י"ט חשוון תש"פ, 17 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.