הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 22229-05-16

לפני כבוד השופטת איילת הוך-טל

התובע

איתמר סגל ת.ז. XXXXX073

נגד

הנתבע
פנחס רוזנטל ת.ז. XXXXX406

פסק דין

לפניי תביעה כספית על סך 584,060 ₪ בגין יתרת חוב הלוואה שהעמיד התובע לחברה שהנתבע היה בעל מניות בה. התביעה הוגשה כנגד הנתבע מכוח ערבותו כלפי התובע להלוואה זו.

תמצית העובדות הרלבנטיות וטענות הצדדים

חברת תכשיטי כפריס בע"מ (להלן – החברה) נוסדה כחברה פרטית בשנות ה-80 על ידי מר פיליפ גרינהולץ (להלן – פיליפ). החברה עסקה בעיקר בשיווק תכשיטים ויהלומים בארץ ובחו"ל. החברה הפכה לציבורית בשנת 1995 ובשנת 2015 שבה להיות חברה פרטית.
במשך שנות פעילות החברה שלטו בה שלושה גורמים עיקריים – הוריו של התובע, הנתבע ופיליפ.
התובע היה עובד של החברה, אמו היתה בעלת מניות בחברה ואביו היה יועצה המשפטי של החברה.
הנתבע היה סמנכ"ל שיווק ובעל מניות בחברה. פיליפ היה מנכ"ל החברה.
התובע טוען כי הלווה לחברה כספים, כאשר נכון ליום 27.11.14 יתרת ההלוואה עמדה על סך של 641,376 $ (דולר ארה"ב). ביום 27.11.14 נערך הסכם הלוואה אשר נוסח על ידי אביו של התובע (להלן –ההסכם). בהסכם נקבע כי ההלוואה לא תישא ריבית ותיפרע בשנים 2015-2018 בתשלומים רבעוניים בסך 40,086 $ כל אחד.
הנתבע, ביחד עם פיליפ, חתמו על ההסכם מטעם החברה וכן כערבים להחזר חוב ההלוואה, בהתאם להוראות הבאות –
"3. הערבים ערבים בערבות בלתי חוזרת כל אחד לפי חלקו היחסי באחזקה במניות תכשיטי כפריס בע"מ. יובהר בזאת כי ערבות זו הינה "כל אחד לחוד ולא ביחד ולחוד".
4. הפניה לערבים תעשה בכתב וזאת באם החברה לא עמדה בהחזר ההלוואה בהתאם למועד שיוחלט בין הצדדים. בכל מקרה תינתן לחברה 180 יום לעמוד בהתחייבותה זו. במידה ולא עמדה בהתחייבותה זו, הפנה המלווה בכתב לערבים שידרשו לפרוע את ההלוואה, כל ערב לפי חלקו בתוך 180 יום מהיום בו קיבלו את ההודעה בכתב. פירעון של מי מהערבים ע ל פי חלקו יפתור את חבותו כלפי המלווה ולמלווה לא תהיה כל טענה כלפיו בקשר עם הערבים האחרים."
התובע לא חתם על ההסכם.
לטענת התובע, במהלך שנת 2015 שילמה החברה סך של 85,395 $ על חשבון החזרי ההלוואה. זאת במקום סך של 160,344 $ שהיתה צריכה לשלם באותה שנה בהתאם להסכם.
ביום 30.4.15 שלח ב"כ התובע מכתב התראה לחברה, לנתבע ולפיליפ. במכתב זה מתריע התובע על כך שהחברה לא השיבה את הכספים שלוותה ממנו ולכן דורש החזר מיידי של כל סכום ההלוואה.
ביום 6.1.16 שלח התובע התראה נוספת, בנוסח דומה, בה שוב דרש תשלום מיידי של יתרת ההלוואה. הפעם נטען כי במהלך 2015 שולם לתובע סך של 85,395 $, והסכום שנדרש לפירעון עמד על סך 555,981 $.
במקביל להתרחשויות דלעיל, נמחקו מניות החברה מהמסחר בבורסה בתל אביב. החברה, אשר לא מצאה כל תכלית להמשיך להתנהל כחברה ציבורית וביקשה לצמצם את העלויות באמצעות מעבר לחברה פרטית, הגישה בקשה להסדר רכישת מניות הציבור על ידי פיליפ והנתבע. החברה פנתה לבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת תיק פר"ק 44598-04-15 על מנת לאשר הסדר בין החברה לבעלי מניותיה לפי סעיף 350 לחוק החברות התשנ"ט -1999. ביום 10.8.15 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי המאשרת את ההסדר שהוצע (להלן – החלטת הרכישה). בהתאם להחלטה זו, אזי במועד הגשת הבקשה, החזיק פיליפ ב-56.39% ממניות החברה ואילו הנתבע החזיק ב-11.98% מהון המניות. 31.63% מהמניות הוחזקו על ידי הציבור. על פי החלטת הרכישה שאושרה, פיליפ והנתבע רכשו את המניות שהחזיק הציבור. חרף החלטה זו, לא הוצגו ראיות בנוגע לאופן יישום ההחלטה בפועל.
החברה נכנסה להליך פירוק במסגרת תיק פר"ק (י-ם) 58056-01-16 אשר התנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים (להלן – תיק הפירוק). ביום 8.2.16 ניתן צו להקפאת הליכים והחברה עברה לניהול בידי נאמנים.
ביום 13.3.16 אישר בית המשפט המחוזי בירושלים את מכירת החברה למר אלי שירי (להלן – הרוכש).
התובע טוען כי בשנים 2013-2014 הלווה לחברה סך של 641,376 $. להחזר הלוואה זו ערבו הנתבע ופיליפ.
הסכם ההלוואה נשלח לתובע ביום 27.11.14 על ידי החברה.
במהלך שנת 2015 שילמה החברה לתובע סך של 85,395$ בלבד. משמעות הדבר כי היא לא עמדה בהתחייבויותיה לביצוע ההחזרים בהתאם להסכם ההלוואה.
לאור מכירת החברה לצד שלישי ביום 13.3.16, הרי שהחברה אינה יכולה להחזיר את ההלוואה שנטלה.
סעיף 4 להסכם מחייב פנייה בכתב לערבים לאחר שהחברה לא עמדה בהחזר ההלוואה. בהתאם, ביצע התובע פניות לערבים, אולם משעה שאלה לא סילקו את יתרת חוב ההלוואה, הוגשה התביעה דנן.
הנתבע מחזיק ב - 25.2% ממניות החברה, לאחר שנרכשו מניות הציבור על פי החלטת הרכישה.
הנתבע ופיליפ החזיקו ביחד בשיעור של 94.79% ממניות החברה. את יתרת המניות (5.21% ממניות החברה) יש לחלק בין השניים ולהוסיף לנתבע עוד 1.3% ממניות החברה.
לכן, יש לקבוע כי הנתבע החזיק למעשה ב-26.5% ממניות החברה וחלקו היחסי כערב לחוב עומד על סך 584,060 ₪ ויש לחייבו בסכום זה.
מטעם התובע הוגש תצהיר אשר החתימה בו אומתה ביום 15.11.17. בהמשך, ביקש התובע לאפשר שמיעת עדותו באמצעות היוועדות חזותית נוכח שהותו בארה"ב וחוסר אפשרות להתייצב לחקירה בישראל עקב מניעה אובייקטיבית. התובע ביקש כי נימוקי המניעה יוותרו חסויים מחמת רגישות העניין.
על מנת שלא להאריך, נציין כי בקשות בעניין זה הוגשו פעמיים, ניתנו החלטות הן בהליך זה והן בשתי בקשות רשות לערער שנדונו בנושא (רע"א (מח'-חי') 16457-07-19 ורע"א (מח'-חי') 20102-02-20). במסגרת החלטות אלה קיים פירוט מדוקדק המתייחס, בין היתר, להתנהלות חסרת תום לב מצד התובע ולחשיבות הצורך בקיום חקירה נגדית הלכה למעשה. על מנת שלא להאריך, אין מקום לפרט עוד בנושא וניתן לבחון את ההחלטות שניתנו. בסופו של יום נדחתה הבקשה לקיים את חקירת התובע באמצעות היוועדות חזותית ולכן, משעה שלא התייצב לחקירה, תצהירו נמשך מהתיק.
התובע זימן לשמיעת הראיות בהליך זה שני עדים אחרים מטעמו – האחד, פיליפ והשני, עו"ד אמיר פלמר, אחד מהמפרקים שמונו לחברה בתיק הפירוק. עדים אלה התייצבו ללא תצהירים ונחקרו במסגרת הדיון שהתנהל ביום 14.7.20.
הנתבע טען כי אביו של התובע, מר יוסף סגל (להלן – יוסף), היה בעל מניות בחברה ויועצהּ המשפטי בתקופה הרלוונטית, אף שמבחינה רישומית המניות הוחזקו על ידי רעייתו, בתיה סגל (להלן – בתיה). מכיוון שהחברה היתה נתונה במצב כלכלי קשה, פעלו כל בעלי השליטה בה לגייס כספים על מנת לאפשר המשך פעילותה. כך, גייס הנתבע עצמו למעלה מ – 13 מיליון ₪ לטובת העניין. יוסף העביר אף הוא כספים לחברה באמצעות בנו, התובע.
בעלי המניות (פיליפ, יוסף והנתבע) סיכמו כי בעבור הכספים שהזרים כל בעל מניות לחברה, יערבו יתר בעלי המניות, על פי חלקם בחברה. זהו הרקע להסכם ההלוואה העומד בבסיס התביעה והתנאי לחתימת הנתבע עליו כערב היה הכנת הסכם דומה לגבי כספים שהוזרמו לחברה באמצעותו.
מאחר שהסכמים דומים לא נכרתו בנוגע לכספים שגייסו פיליפ והנתבע, אין תוקף להסכם ביסוד תביעה זו ולא לערבות עליה חתם במסגרתו.
בנוסף, מדובר בהסכם שלא נחתם על ידי התובע ולכן אינו יכול להסתמך עליו כהסכם מחייב.
התובע כלל לא הראה כי אכן העביר כספים בסכום הנטען לחברה.
מטעמי זהירות, ככל שיקבל בית המשפט את עמדת התובע בנוגע להסכם ולערבות שניתנה, אזי ערבות הנתבע מוגבלת לשיעור החזקתו במניות החברה במועד מתן ההתחייבות, קרי 11.98%.
בהתאם לדין החל על ערב לחוב, יש להפחית מסכום ההלוואה כל תמורה שקיבלו התובע ובני משפחתו מן החברה, לרבות התמורה ששולמה עבור מניותיהם.
הנתבע הגיש תצהיר מטעמו בלבד ונחקר לגביו במסגרת הדיון מיום 14.7.20.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את הראיות שהוצגו בפניי, שמעתי את העדים ושקלתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי דין התביעה להידחות.
בפתח הדיון יובהר כי הצדדים העלו טענות מטענות שונות, בין היתר בשים לב להיכרות רבת השנים בין הנתבע לבין משפחת התובע והקשרים העסקיים הענפים. לא מצאתי כי כל הטענות נחוצות ליבון לצורך ההכרעה במחלוקת ולכן אי התייחסות לטענה זו או אחרת, אין משמעה כי בית המשפט לא נתן עליה את הדעת, אלא כי מצאהּ בלתי רלוונטית לצורך ההכרעה.

נטלי ראיה ושכנוע – מן הכלל אל הפרט

נהוג להסתמך על הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", ככזה המטיל את כל כובד נטלי השכנוע והראיה על התובע. אולם, כלל זה הינו רק נגזרת של הכלל הרחב יותר, על פיו נטלי השכנוע עוקבים אחר הדין המהותי, כך שעל כל צד מוטל נטל השכנוע לגבי טענות המקדמות את ענייניו. נטל השכנוע הינו קבוע, כאשר ממנו נגזר נטל הראיה, אשר יכול לעבור בין הצדדים במהלך הדיון. על בסיס מושכלות יסוד אלה, נבחן את המחלוקות שבין הצדדים (ראו רע"א 1530/13 אדוארד גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ (פורסם במאגרים, 5.5.13), בס' 9).
בעניינו מבוססת התביעה על הסכם שהציג התובע. מרגע שעוגנו הדברים בהסכם בכתב, הרי שההסכם מהווה נקודת המוצא ליחסים בין הצדדים. הנתבע מעלה טענות שונות בנוגע להסכמות שלא באו לידי ביטוי בהסכם. מדובר בטענות בעל פה כנגד מסמך בכתב, בניגוד לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני. לעניין זה קיימת פסיקה ותיקה ועקבית מפי בית המשפט העליון בע"א 138/56 דוידון נ' חברת בוני חיפה בע"מ, פ"ד יא(3) 1474, 1479-1480 (1957) הקובעת כך:
"... הטעם לדבר הוא שכאשר הצדדים העלו את ההסכם שביניהם על הכתב, יש להניח שבכך באו לסכם כל משא-ומתן שהתנהל ביניהם בעל-פה קודם לעריכת המסמך, ולמצות בכתב את מה שהוסכם ביניהם. לפיכך, אין אנו אלא נותנים תוקף לכוונת הצדדים, בדחותנו כל הוכחה המוצעת לסתירת המסמך. כי למסמך יש ערך קונקלוסיבי, ודברים שאינם כלולים בו אינם נושא להוכחה בבית המשפט, מפני שאינם לעניין. אולם כל השיקולים האלה חלים רק על מה שקרה עד לעריכת המסמך ולא אחריו. אין זה מן ההכרח ואין המציאות מחייבת להניח כי משהעלו הצדדים את ההסכם שביניהם על הכתב הם בחרו בדרך זו של הבעת רצונם גם לכל מה שיתרחש ביניהם בעתיד לבוא..."
ראו גם ע"א 2032/06‏ האגי נ' זיאן (פורסם במאגרים, 1.2.09) ות"א(מח'-ת"א) 1056/08‏ ‏ בריו א.ג בע"מ נ' מחצית היובל בע"מ(פורסם במאגרים, 15.7.12), בס' 20).
עם זאת, הנתבע מצרף ראיות שונות בכתב על מנת לתמוך בטענותיו. כבר נפסק כי דרישת הכתב המופיעה בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה אינה מקימה חובה לערוך הסכמים או התחייבויות בכתב, מקום שדיני החוזים אינם דורשים זאת (ראו ס' 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). הדרישה לראיות בכתב הנזכרת בסעיף 80 הינה דרישה שטענות עובדתיות יגובו במסמכים שיש בהם לתמוך בטענות העובדתיות אשר עולות בעדות (ע"א 7123/10‏ תחנת דלק ראש פינה נ' "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ (פורסם במאגרים, 14.8.12) בס' 9) . אם אין מסמכים התומכים בעדות כאמור, הרי שמדובר בעדויות בעל פה שאינן יכולות לסתור הסכם כתוב.
כלומר, חרף קיומו של הסכם בכתב על כל ההלכות והדין החל בנושא, אין בכך לחסום את הנתבע מהוכחת הגנתו. יש לבחון אם המסמכים שצירף הנתבע אכן מבססים את עדותו ומסייעים לו להוכיח את טענותיו כנגד ההסכם.
זאת ועוד. הנתבע מעלה טענות בנוגע לקשר של התובע לחברה, באמצעות הוריו. אף שטענות הנתבע לעניין זה עלו כבר במסגרת כתב הגנתו, התובע נמנע מהגשת כתב תשובה. עובדה זו אינה משפיעה על נטל ההוכחה, שכן לפי תקנה 61 לתקסד"א , במקרה של אי-הגשת כתב תשובה, "יראו את העובדות המהותיות הנקובות בכתב ההגנה כמוכחשות וכשנויות במחלוקת" . כך שבאי הגשת כתב תשובה, התובע הכחיש את הטענות העובדתיות שמעלה הנתבע, ועל הנתבע נותר הנטל להוכיחן (רע"א 1396/15 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 26.07.2015), בס' 9).
הגם שאי הגשת כתב תשובה אינה נזקפת לחובת התובע, אזי שתיקתן של ראיותיו בהיבט זה בהחלט פועלת לחובתו. התובע בחר שלא להביא לעדות את אביו ואימו, אשר לכאורה לקחו חלק בניהול החברה בזמנים הרלוונטיים והיו דמויות מפתח בהתנהלות החברה ואף בעריכת ההסכם ביסוד המחלוקת. אמנם, מדובר בטענות הגנה של הנתבע אשר עליו הנטל להוכיחן ולכן, לכאורה, מצופה ממנו להביא את הראיות הנחוצות לכך. אולם, לא ניתן להתעלם מהעובדה שמדובר בעדים הקשורים בטבורם, תרתי משמע, לתובע ולכן יש לזקוף את אי הבאתם דווקא לחובתו של התובע בנסיבות (ראו למשל ע"א 7183/09 עזבון המנוח בולוס אוראסיו ח'ורי ז"ל ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים, 4.4.12) בס' 17 ורע"א 8744/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דוד ויצמן (נבו, 21.11.10) בס' 6).
לסיכום פרק זה ייאמר כי הגם שהנטל להוכחת טענותיו העובדתיות של הנתבע רובץ לפתחו, אזי העובדה שהתובע נמנע מלהעיד את הוריו, או להביא ראיות שיסתרו את הטענה לקשר של הוריו לחברה ולהתנהלות שאפפה את עריכת ההסכם מלכתחילה, מהווה הימנעות מהבאת ראיה, אשר יש בה כדי לחזק את טענות הנתבע. כעת נעבור לדון בראיות שהוצגו לגופן.

מהותו של ההסכם

התובע מתייחס להסכם ההלוואה כאל חוזה מחייב בין הצדדים בהתאם לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים).
עם זאת, טענה משפטית הרואה בהסכם ההלוואה כחוזה נדחתה עוד בטרם התקיים דיון מהותי בתיק.
בהחלטת כב' השופט רניאל מיום 22.11.16 במסגרת רע"א (מח'-חי') 66900-0916 דן בית המשפט המחוזי בבקשת רשות ערעור על החלטה שניתנה בהליך זה. שם נקבע כי נוכח העובדה שהתובע לא חתם על ההסכם, הרי מדובר בהצעה שלא התקבלה, ולא בחוזה מחייב. מכיוון שמצאתי חשיבות בקביעות אלה לדיון בענייננו, יש להביאן כלשונן כדלקמן –
" כעולה מכתב התביעה, המסמך מיום 27.11.14 אינו חוזה מחייב. למרות שהיה אמור להיות חתום על ידי המשיב, המשיב לא חתם עליו, ולא בכדי. כפי שהסביר במכתבו מיום 6.1.16, היעדר החתימה נובע מהיעדר הסכמה. משמע, המסמך הזה, שהיה אמור להיות מוסכם על ידי שני הצדדים, לא הוסכם על ידי המשיב, ובמונחי חוק החוזים (חלק כללי), זו הצעה שלא התקבלה (ראו בין היתר: ע"א 579/83 זוננשטיין נ' אחים גבסו בע"מ פ"ד מב (2) 278). אמנם בנסיבות מיוחדות, כאשר מוכח שכל תנאי ההסכם הוסכמו, ניתן לאכוף גם הסכם שלא נחתם על ידי אחד הצדדים (ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ, פ"ד לג(2) 283, 288-287 (1979)), אבל כפי שעולה ממכתבו של המשיב מיום 6.1.16, הוא לא הסכים לתנאי המסמך מיום 27.11.14, הן באשר ללוח התשלומים, הן באשר לכך שהערבות תהיה כל אחד לחוד, והן לאמור בסעיף 4 להסכם.
נמצא איפוא, שעל פי האמור בכתב התביעה, התביעה אינה מתבססת על חוזה מחייב. בית המשפט קמא קבע, בקצירת האומר, שמדובר בהתחייבות מפורשת. שני המונחים, חוזה והתחייבות, אינם זהים. חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול. התחייבות אינה זקוקה להסכמת הצד שכנגד על מנת להיכנס לתוקפה. התחייבות יכולה להיות חד צדדית, וגם אם הצד שכנגד אינו מסכים לתנאיה, היא מחייבת את המתחייב. זאת, לא רק בכל תביעות הבנקים, שבהן מוגשות התחייבויות הלקוח, ללא חתימת הבנק, מתוך הנחה שהבנק שניסח את ההתחייבות מסכים לה, אלא גם כאשר מדובר בהתחייבות חד צדדית, שהצד התובע לא הסכים לכל תנאיה. אפשר שיהיו לנתבע טענות לגבי מימוש ההתחייבות, אבל די בהתחייבות שיש עליה ראיה בכתב, כדי לקיים את התנאי של סדר דין מקוצר.
ערבות אינה זקוקה להסכמת הנושה. כפי שנקבע בסעיף 3 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967, ערבות נוצרת בהסכם, או בהתחייבות הערב שהודעה עליה ניתנה לנושה. זהו אחד המקרים הבודדים של הכרה בהתחייבות חד צדדית (נילי כהן, "דין חוזים ודין ערבות", עיוני משפט, ז' (תש"ם) 225). במקרה זה מדובר בהתחייבות מסוג של ערבות, ואף שהמשיב לא הסכים לתנאיה, היא עשויה לחייב את המבקש, וזו התחייבות שיש עליה ראיה בכתב. אציין, שבניגוד לטענת המבקש, התובע לא טען פעם אחר פעם ובזמן אמת כי המסמך מיום 27.11.14 נעדר כל תוקף משפטי, אלא שהוא אינו מסכים לחלק מתנאיו."
קביעות אלו מהוות מעשה בית דין והינן מחייבות בענייננו. למעלה מן הדרוש אציין כי הינן מקובלות אף עליי ובפרט נוכח חומר הראיות שהוצג.
התובע טען בכתב התביעה כי מסמך ההסכם הועבר אליו מטעם החברה והנתבע , קרי מדובר בהצעה מטעם החברה והנתבע לתנאי ההחזר. אין מחלוקת כי התובע לא חתם על הסכם ההלוואה. האם משתמע מכך שלא נכרת הסכם?
חתימה על הסכם אינה בהכרח תנאי לכריתתו של הסכם. כך, שההסכם יכול להיות תקף גם ללא חתימה (ע"א 1514/04 שיכון השקעות בע"מ נ' יון חנית נכסים בע"מ (פורסם בנבו, 14.12.06)).
עם זאת, במכתבים שנשלחו מטעם התובע ביום 30.4.15 וביום 6.1.16 , התובע שב ומצהיר כי כלל לא הסכים לתנאים המסחריים הנקובים בהסכם ההלוואה.
על כן, מדובר בהצעה שלא התקבלה, כך שההסכם לא יכול להיחשב כחוזה הדדי ומחייב בהתאם לחוק החוזים.

מתן ההלוואה העומדת בבסיס ההסכם

תביעת התובע מסתמכת על ההסכם בלבד. מעבר לכך, לא הוצגו מסמכים נוספים המעידים על העברת הכספים בפועל מהתובע לחברה. האם ניתן להסתמך על ההסכם, שאינו חוזה מחייב על פי דין, לצורך הוכחת העמדת ההלוואה?
הנתבע לא מכחיש כי חתם על ההסכם . די בעובדה זו כדי להוות אישור לסכום שהוזרם על ידי התובע לחברה ולכך שניתנה התחייבות של הנתבע לערוב (באופן מוגבל) להחזר ההלוואה ואסביר.
חתימה מעידה על כך שאדם קרא מסמך והבין את תוכנו (ע"א 8533/06 גילמן נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ (פורסם במאגרים, 5.8.08) בס' 5).
גם אם מסמך זה אינו מבטא הסכם שהשתכלל במלואו, הרי הוא מהווה ראיה לכך שכספי ההלוואה אמנם הוזרמו לחברה וכי ניתנה התחייבות הנתבע לערבות (חלקית) להשבת כספים אלה. העובדה שהנתבע חתם על מסמך שמאשר פרטים אלה, מעידה על כך שהוא קרא את המסמך, הבין את תוכנו והסכים לאמור בו.
בנוסף, העברת הכספים לא הוכחשה על ידי הנתבע (ראו לעניין זה את סעיף 26 לתצהירו נ/2 וכן בחקירתו בעמ' 24 לפרוטוקול ש' 14).
גם פיליפ אישר בעדותו כי הכספים האמורים אכן נכנסו לקופת החברה – "...אכן איתמר הביא 641,376 א' דולר, היינו לחוצים בחברה וחתמנו על המסמך ת/4, אגב הרישום מזכיר כי סגל לא הסכים למסמך הזה. אני לא זוכר למה כתוב יתרת הלוואה. הכסף הזה נכנס לחברה..." (עמ' 10 ש' 30–32).
הפועל היוצא מהאמור הוא כי הגם שהוכרע כי לא מדובר בהסכם מחייב, יש בו ובראיות הנוספות שהוצגו כדי להוות ראייה להעברת כספי ההלוואה מהתובע לחברה.

ערבות הנתבע

הנתבע אינו מכחיש כי חתם על ההסכם.
על פי ההסכם, התחייב הנתבע להיות ערב אישית להחזר הכספים שהלווה התובע לחברה, כאשר ערבותו הוגבלה לשיעור החזקתו בחברה. עם זאת, הנתבע טוען כי ההסכם אינו תקף וכי גם ההתחייבות למתן ערבות נעשתה במסגרת הסכמה כוללת בין כלל בעלי המניות ומשעה שהסכמה זו בוטלה, גם ההתחייבות בטלה.
אף שנקבע כי ההסכם לא התגבש לכדי חוזה מחייב בין הצדדים, יש לבחון את טענות הנתבע בנוגע לתוקף התחייבותו כערב על רקע הטענות הללו.
חוק הערבות, תשכ"ז-1967 אינו כולל דרישה צורנית, כך שערבות יכולה להיווצר בכל מיני צורות, אף בהתחייבות חד צדדית ואפילו בעל פה (ראו ת"א (אש') 36140-10-17 אזולאי נ' מוסא (פורסם במאגרים, 17.12.2019) בס' 8 ורוי בר-קהן ערבות 92–94 (תשס"ו-2006). ובלבד שההתחייבות מעידה על גמירות הדעת הנדרשת לכינונה של ערבות (ראו ע"א (מרכז) 4087-08-07 מיזלין נ' פז פרחים [1996] בע"מ (פורסם במאגרים, 26.11.2008) בס' 3, ע"א (מח'-ת"א) 3168/99 רמי חרושת מרצפות בע"מ נ' דוידוביץ (פורסם במאגרים, 12.2.02) בס' 4–6 ות"א (של'-י-ם) 27237-02-17 פרסומי ישראל ירושלים ג. בע"מ נ' זיקית החוויה האתגרית בע"מ (פורסם במאגרים, 21.04.2020) בס' 43–47).
עיון דווקני בנוסח ההסכם ובחזקות החלות ביחס לאדם החותם על מסמך, מעלה כי הנתבע חתם עליו כערב תוך הבנה וידיעה של משמעות חתימתו. אין מדובר בערבות נסתרת או כזו שאינה מעידה על גמירות דעת מצד הנתבע. ודוק, הנתבע לא העלה טענה מעין זו והגנתו במישור זה מתייחסת לנסיבות חתימת ההסכם.
הנתבע טוען כי התחייבותו להיות ערב להלוואה הי נה חלק מהסכמה כוללת בין בעלי המניות – הנתבע , פיליפ ובתיה ויוסף סגל – על פיה כל בעל מניות יהא ערב לכספים שמזרימים יתר בעלי המניות , עד גובה חלקו היחסי במניות החברה. הסדר של 'ערבויות צולבות'.
משכך, הנתבע טוען כי ערבותו על פי הסכם ההלוואה מותנית בקיום ההסכמה הכוללת, קרי מתן ערבויות של יתר בעלי המניות גם לכספים שהנתבע הזרים לחברה. מאחר שלטענת הנתבע, ערבות מסוג זה לא ניתנה, הרי שהוא פטור מערבותו על פי הסכם ההלוואה.
מדובר בטענה עובדתית שהעלה הנתבע, לכן עליו מושת הנטל להוכיח אותה.
יובהר כבר עתה כי בחינת מכלול הראיות שהוצגו מטה את הכף לקבוע כי עלה בידי הנתבע להוכיח את טענתו.
פיליפ בעדותו מאשר גרסה זו של הנתבע (ראו דבריו בעמ' 13-14 לפרוטוקול) –
"ש. אחרי ת/4 האם אתה או רוזנטל או החברה חתמו על מסמכים נוספים עם התובע?
ת. אני זוכר שהיו מסמכים נוספים שדווקא אתם לא הסכמתם למסמך הזה ת/4, הוא נחתם בלחץ כשהחברה היתה צריכה כסף. צריך להבין את הרקע. החברה היתה חברה ציבורית אבל היו 3 בעלי שליטה- אני, פיני ויוסי סגל באמצעות בתיה סגל. כשותפים בקרב הישרדות של מעל 10 שנים, אז אפשר להבין שהיו הרבה הסכמות או אי הסכמות בינינו ובכלל. היו הרבה לחצים. סוגיה זו היתה טעונה. גם פיני וגם אני הבאנו הרבה כספים לחברה והיתה אי הסכמה בכלל שיוסי סגל לא הסכים למסמך הזה כי הוא רצה 7.5 % מרווחי החברה שבסוף לא נחתם.
...
ש. מציג לך שוב את אותו מסמך ת/4, האם אתה מרגיש חושב או סבור שאתה מחוייב לפי המסמך הזה?
ת. לא. כי אני חושב ששלושת השותפים הכניסו לא מעט כסף, סליחה 2 השותפים אני ורוזנטל הכנסנו הרבה כסף ואני סבור שמן הראוי היה שגם מר סגל יתרום את חלקו כבעל מניות שהוא היה בין 25-30%.
ש. לשאלת בית המשפט מה זה אומר?
ת. זה אומר שבספרי החברה היה צריך להיות יתרה כרטיס על שם יוסי סגל או בתיה סגל על הסכום הזה וככל שהיינו מצליחים לשקם את החברה היינו מקבלים את הכספים בחזרה כאשר היה לחברה כסף. שלושה שותפים שלושה בעלי שליטה חברה ציבורית החליטו שהם רוצים להציל את החברה ולשקמה ולצורך כך יש להזרים כספים רוזנטל ואני הזרמנו כספים וסברנו שגם סגל צריך להזרים כספים, אם יוסי סגל מזרים כספים של הבן שלו זה כספים שהוא מזרים לחברה. אם החברה היתה משתקמת היינו צריכים לקבל את זה
....
ש. מר רוזנטל טוען כי המסמך לא השתכלל להסכם מחייב בשל מחלוקות עם עו"ד סגל שהוא היועמ"ש של החברה וגם אבא של איתמר האם ידוע לך על טענה זו באופן אישי?
ת. אני יודע שהיו מחלוקות. אמרתי קודם, היה כאן דיון כמה צריך להיות ערב, האם לפי אחוזי המניות שלפיני היו פחות.
ש. האם ידוע לך שפיני דרש שיוסף סגל יהיה ערב לכספים שפיני הזרים לחברה...?
ת. כן זה נכון הוא כל הזמן ביקש את זה"
יש ליתן משנה חשיבות לתשובותיו של פיליפ במישור זה שכן מדובר בעד שזומן מטעם התובע ואשר העיד באריכות על מערכת יחסים טובה וקרובה עם משפחת סגל, לרבות עסקים משותפים נוספים שניהלו ברבות השנים. לכן, לכאורה, יש להעניק לעדותו ולאישורו את דברי הנתבע משקל נכבד.
חיזוק נוסף לגרסת הנתבע ניתן למצוא מהראיות שהוצגו ביחס למרקם היחסים בין הצדדים המעורבים ולנסיבות אשר הובילו לעריכת ההסכם, אשר אינו הסכם הלוואה 'רגיל', כמובנו בעולם העסקי.
אף שלכאורה יש כאן הסכם מסחרי בסיסי של הלוואה, הרי מתוכן ההסכם עצמו, מטענות התובע לגביו ומנסיבות חיצוניות להסכם ניתן להיווכח כי לא בהסכם מסחרי 'רגיל' מדובר.
ראשית, מדובר בכספים שהעביר התובע לחברה, לשיטתו, בשנים 2014-2013.
ההסכם, אשר נערך בדיעבד, קובע כי ההלוואה תוחזר ללא צבירת ריבית.
העובדה שהכספים הועברו לפני שנערך הסכם בכתב והעובדה שהמסמך היחיד שמתייחס להלוואה קובע כי ההלוואה אינה נושאת ריבית, אינן עולות בקנה אחד עם טענה להלוואה מסחרית במהלך עסקים שוטף.
בנוסף, על פי עדותם של הנתבע ופיליפ, לא מדובר בכספי הלוואה גרידא, אלא בהזרמת כספים לחברה בה היו מעורבים הורי התובע. הזרמת כספים אלה נעשתה לכאורה עבור הורי התובע מתוקף תפקידם בחברה. כלומר, לכאורה מדובר בכספים שהוזרמו לחשבון החברה אף בטרם ניתנו בגינם בטחונות כלשהם.
זאת ועוד. הנתבע טוען כי בתיה, אם התובע, החזיקה במניות החברה , כאשר מי שפעל מטעמה כדירקטור ואף תפקד כיועץ משפטי של החברה, היה יוסף, אביו. הדבר מקבל חיזוק בראיות שהוצגו לרבות עדותו של פיליפ, נספח 9 לתצהיר נ/2 וכן בפרוטוקול ישיבת מועצת המנהלים מיום 29.3.07 בה בין הנוכחים היה "מר יוסף סגל – מיופה כח ע"י בתיה סגל".

גם המפרק התייחס למעורבותה של בתיה בחברה –
"אני אומר מזיכרון בתחילת התיק היו כל מיני כתבי בי דין של בתיה סגל שנדמה לי היא קשורה, של דוד סגל שאני לא יודע מה הוא קשור (ב"כ התובע מסביר שזה הוא) והיתה טענה נדמה לי מהזיכרון שגב' בתיה סגל הגישה לבית המשפט של פירוק טענה שהעובדות שנטענו בבקשת ההקפאה מטעם החברה לא נכונו. נדמה לי שגב' בתיה סגל טענה שמה שתואר בבקשת ההקפאה עובדות לא נכונות שהיא לא שימשה כדירקטורית למרות שהיא כן, ונדמה לי שתשובת ב"כ החברה אז היתה שהיא עדיין רשומה כדירקטורית ברשם החברות, אך בית המשפט בירושלים לא ראה צורך להיכנס לטענות הללו שאינן קשורות לתיק הפירוק" (עמ' 7 ש' 30–36).
נתון נוסף שעלה מחומר הראיות הוא כי התובע עצמו היה עובד של החברה. בדיון המקדמי התייחסו באי כוח הצדדים לתביעה שהוגשה על ידי התובע בבית הדין לעבודה (עמ' 1 לפרוטוקול). מעדותו של פיליפ עולה כי התובע לא היה עובד 'פשוט' של החברה אלא כזה שהיה אחראי לעסקאות בעלות משקל כבד מאוד –
" ...יש דברים שמתגלים בדיעבד, איתמר סגל נשלח לעבוד בחב' בת של תכשיטי כפריס בהונגריה, החברה נפתחה בשנת 2001 אני מניח כי בסמוך למועד הזה הוא נשלח. איתמר סגל קשר קשר עם כל מיני גורמים מפוקפקים בהונגריה ועל כן נאלצנו להוציא תכשיטים בשווי של מכירה הקרוב ל-2 מ' דולר על מנת להסיר איומים, פשוט הגיעו אנשים עם נשקים ואיימו על המנהלים שלי, והסתבר כי איתמר סגל היה קשור לאותם גורמים, חב' כפריס בשנת 2000 נקלעה לקשיים בעקבות האינתיפאדה שהסתכמו עד לשנת 2004 בכ- 120 מ' ₪ הפסד..." (עמ' 10 ב' 19–25).
ראו גם את מוצג ת/8 שהינו הסכם גישור ביחס לטענות הדדיות בין החברה לבין התובע בנוגע לעבודתו עבור החברה.
אם כן, הוכח כי ההלוואה ביסוד המחלוקת לא היתה הלוואה מסחרית 'רגילה' וכך גם ההסכם שנערך לגביה בדיעבד אינו משקף הסכם הלוואה 'רגיל'. ממכלול חומר הראיות עולה כי מטרת העברת הכספים מהתובע לחברה מתיישבת יותר עם טענת הנתבע לכך שמדובר בהזרמת כספים עקיפה שביצע התובע עבור בתיה ויוסף סגל למען החברה, כשם שעשו זאת בעלי השליטה הנוספים. נדבך ראייתי זה משמש מסד נוסף בחיזוק גרסתו הנטענת של הנתבע לפיה סוכם על 'ערבויות צולבות' בין כל בעלי השליטה ביחס לכספים שהזרימו לחברה, בין במישרין ובין בעקיפין. בהתאמה, נתונים אלה מחזקים את עמדת הנתבע לפיה הסכמתו להתחייב כערב מול התובע נשענה על הסכמה כללית זו בין בעלי השליטה.
התובע מתנגד לפרשנות זו ומפנה לראיות נוספות אשר לטעמו מפריכות את טענות הנתבע.
כך, למשל, התובע מפנה להליכי חדלות הפירעון של פיליפ במסגרתם הגיש תביעת חוב מטעמו (מוצג ת/9). פיליפ התייחס לכך בעדותו –
"ש. איתמר הגיש תביעת חוב במסגרת תיק הפש"ר שלך ואתה התייחסת אליה?
ת. אני רוצה לומר שבמסגרת הפש"ר אני נדרש להציג את כל הנושים שעשויים להגיש תביעות חוב. אני כללתי גם את התובע ביניהם כי לקחתי בחשבון את כל האפשרויות שיכולות לבוא. אם מה שאתה מראה לי זו תביעת החוב שאיתמר הגיש, אני מאמין לך ולא חושב שאתה מגיש מסמך לא נכון." (עמ' 14 ש' 9–13).
לעמדתו, פיליפ מעולם לא העלה טענה לפיה דינה של תביעת החוב להידחות משום שאין תוקף לערבות שעה שההסכם בדבר 'ערבויות צולבות' בין בעלי השליטה לא יצא לפועל. מכך יוצא שמדובר בטענה כבושה של הנתבע אשר נולדה בשלב מאוחר יחסית ואך ורק לצורך ניהול ההליך דנן. תביעת החוב הוצגה וסומנה ת/9. לכאורה, הוגשה ביום 23.1.17 ולא נכללת בה כל בקשה להארכת מועד להגשתה. לא מצאתי בתוכה את נספח ה' אליו מתייחס התובע בסיכומיו (ס' 43). אולם, אף אם אלה פני הדברים, אמנם, יש לתמוה על כך שפיליפ לא העלה טענות כנגד החוב נשוא ערבותו במסגרת תביעת החוב דנן, בפרט בשים לב לתשובות שמסר בעניין זה בחקירתו. עם זאת, יש לשים לב לכך שטענותיו המצוטטות בסיכומי התובע הופנו במישור 'טכני' בשלב ראשון על רקע אי הגשת תביעת החוב במועד, לשיטתו. הגם שהוסיף הערה לפיה אם תתקבל הבקשה להאריך את המועד להגשת תביעת החוב אזי יש להפחית סכומים ששולמו על ידי הערב הנתבע, לא ניתן לראות בכך משום עמדה נחרצת הנוגדת את דבריו בדיון בהליך זה. מכיוון שלא הובא בפניי בירור תביעת החוב לגופה ולא ברור מה עלה בגורלה, לא מן הנמנע כי בירור שכזה, ככל שהתקיים, היה מוביל להעלאת טענות לעניין תוקף הערבות, כפי שטען בחקירתו. לא מן הנמנע שבירור מהותי של התביעה היה מוביל לבירור הנחוץ גם בעניין הערבות.
עוד מפנה התובע לכך שהחוב כלפיו בגין ההלוואה נכלל בדו"חות הכספיים של החברה ובדו"ח המפרקים אשר הוגש וסומן כמוצג ת/1.
אכן, החוב לתובע בגין הלוואה שהוענקה לחברה נכלל בדו"ח המפרקים –

מדובר בדו"ח ראשוני, כאשר הנתונים המוצגים בו מבוסס על נתונים שנמסרו להם ולא על חובות שנבדקו. ראו לעניין זה את סעיף 44 לדו"ח –

המפרק התייחס לכך במפורש בחקירתו –
"ש. מראה לך דוח 1?
ת. אני רוצה להסביר, שאנו מתמנים בתור בעלי תפקיד אנו נדרשים לעבודה בלחץ גדול ובלוחות זמנים קצרים לעיתים אחרי המשפט מבקשים מאיתנו נתונים כדי לדעת את היקף חובות הכולל של החברות ואנו מקפידים להסתייג מאותם נתונים שאנו מציגים גם אם הם כתובים בדוחות הכספיים, לגבי דוח מס' 1 אבקש להפנות את בית המשפט לשני סעיפים בדוח, סעיף 28 אמר כך להלן יפורט הנאמנים את היקף החובות הלכאוריים הרשומים בספרי החברות וכן נתונים אודות הנכסים המוחשיים לכאורה של החברות על בסיס הבדיקות הראשוניות והבלתי ממצות שהספיקו הנאמנים לעשות בשלב זה, ומשכך הנתונים שלהלן מובאים כאינדיקציה בלבד ועוד כפופים מטבע הדברים לבדיקות מעמיקות יותר שתערכנה בעתיד.
...
ש. מאחר ואתה ציטטת לנו מהדוח, סעיף 28 כפי שציטטת כתבתם שהנתונים שיוצגו בהמשך הדוח כפופים בבדיקות מעמיקות יותר שתערכנה בעתיד, לדוח הזה צירפתם את נספח 4 שהוא ההתחייבויות הרשומות בספרי תכשיטי כפריס, מבקש לדעת אם לאחר אותה בדיקה מעמיקה הגשתם לבית המשפט דוח שמתקן את נספח 4?
ת. לא היה שום צורך להגיש דוח שמתקן את נספח 4 כי לא בדקנו מה שלא היה צורך לבדוק, ואסביר, בתיק של תכשיטי כפריס נמכרה הפעילות למר אלי שירי ו/או חברה מטעמו בסך אם איני טועה בסך 13 מ' ₪ לערך. הסכום הזה כיסה חובות לנושה מובטח בנק הפועלים וככל הנראה מכסה חובות נושים בדין קדימה שזה רשויות מס' וכו' וזה בהתאם לחוק, לאחר מכן יש נושה בשעבוד שוטף שזה בנק הפועלים על יתרה, ורק לאחר מכן נכנסים לתמונה נושים רגילים ובתיק כפריס הם לא יקבלו שקל ולכן אין מה לבדוק את החובות שלהם ואין מה לבדוק את תביעות החוב שלהם
...
ת. איתמר סגל הגיש תביעת חוב גם בתור עובד ולא רק בתור נושה , תביעת החוב כעובד הוכרעה ונשלחה למל"ל הוא קיבל כ- 100 א' ₪ בגין תביעה זו, יש לי כאן מסמך של המל"ל ואני מציג לך את זה, לאחר שביטוח לאומי שילם לעובדים הוא חזר לקופה ויש כאן דוח שלו עם שמות ונתוני שכר של עובדים נוספים שאני לא ידוע אם מותר לי לחשוף אותם, אציין כי בדין קדימה קיבל התובע סך של 26,333 ₪ בדין קדימה ועוד 73,965 ₪ שבטוח לאומי חזר לקופת הפירוק בדין רגיל, כלומר הוא קיבל את הסכומים הללו מהמל"ל וביטוח לאומי חזר אלינו לקופת הפירוק בגין הסכומים הללו.
ש. שאלתי לגבי תביעות החוב שלו כנושה?
ת. תביעת החוב שהוגשה בדין רגיל לא נבדקה על ידינו מהטעמים שציינתי קודם."
(ראו דבריו בעמ' 6 לפרוטוקול ש' 10 – עמ' 7 ש' 18).
ודוק, אין חולק כי כספי ההלוואה אמנם הוזרמו לחברה. הגם שיתרת החוב שנויה במחלוקת, אזי אף אם נקבל את עמדת התובע לפיה החוב הינו כמפורט בספרי החברה, אין בכך לתרום לנושא המחלוקת בדבר ערבותו של הנתבע כאמור.
הנתבע טוען כי לאור סירובם של התובע ומשפחתו לחתום על ההסכם ולערוב באופן דומה לכספים שהכניס הנתבע לחברה, הובטח לו על ידי יוסף סגל כי ההסכם ייגנז. הנתבע חזר על גרסה זו גם בחקירתו –
"ש. הצגנו לך את ת/4 קראת את המסמך הזה לפני שחתמת עליו?
ת. כן. קראתי אותו כאשר עו"ד היועמ"ש של החברה יושב מולי ומתחייב לחתום לי על מסמך שאני מציג לו באותה מידה, דרשתי ערבויות שיוויוניות. אני קראתי את המסמך ולא הסכמתי, עו"ד סגל הבטיח שהוא יחתום לי ואני חתמתי לו. אני הראיתי לו את המסמך שלי והוא אמר שהוא יחתום לי. אני חתמתי לפניו. נכון שנתתי לו מסמך שהוא חותם לי ערבות והוא לא חתם.
ש. פנית אליו שהוא יחתום?
ת. לא היה לי מה לפנות, ההסכם הזה לא התקבל על ידי סגל, הוא אמר שהוא גרס אותו, תראה לי מסמך מקור. זה העתק, עו"ד סגל הצהיר בפני שהוא גרס את הנייר הזה אז איך זה פה?
...
ש. מפנה אותך לסעיף 29 בתצהירך איפה כתבת שזה נגרס?
ת. אני כתבתי לעצמי פה היכן המקור של ההסכם כי ידעתי שסגל גרס אותו.
ש. הגשנו במסגרת כתב התביעה שלחנו לך מכתב התראה שהוא נספח 5 לכתב התביעה, ואתה השבת באמצעות עו"ד אורן אוזן למכתב הזה, מה שכתב עו"ד אוזן אני מראה לך, האם המכתב הזה נכתב על דעתך? מכתב סומן ת11
ת. אני לא מספיק לקרוא בקצב הזה.
ש. תראה לנו בת/11 את הטענה שלך לפיה ההתחייבות שלך כערב אישי לחוב של התובע היא נגרסה היא לא קיימת ועו"ד סגל הבטיח שהוא יגרוס אותה ?
ת. כשיועץ משפטי של החברה שותף שלי 30 שנה, מכר בתים שלי סידר ירושה לבנות שלי אמר לי שהוא גורס אני האמנתי לו, אתם באחד המכתבים אישרתם שלא היה מסמך כזה הסכם הלוואה, היה לנו מריבות בין השותפים כמה ואיך, עו"ד סגל לא רצה לחתום ערבויות שיוויוניות גם לגבי יתר השותפים." (עמ' 21 ש' 10 – עמ' 22 ש' 14).
גם אם מדובר בטענה שעלתה בשלב מאוחר יחסית של ניהול ההליך (הגשת התצהירים) , היא מתיישבת עם הלוגיקה העקרונית שמציג הנתבע, לפיה ערבותו בטלה נוכח אי הסכמת משפחת סגל להעמיד ערבויות שוויוניות, כדבריו. ודוק, העובדה שיוסף לא התייצב למתן עדות על מנת להפריך עמדה זו מובילה לחיזוק הקו הכללי בו דבק הנתבע לכל אורך הדרך, באופן קוהרנטי.
כאן המקום להתייחס בקצרה למסמך נוסף שמציג הנתבע בנספח 7 לתצהירו. מדובר בטיוטת הסכם בה מודים בתיה ופיליפ ביחס לחוב בסך 425,000 $ לנתבע. הנתבע טוען כי הסכם זה הועבר ליוסף ולבתיה בזמן אמת והיה הסיבה בגללה הם החליטו לזנוח את הרעיון המוסכם של ערבות הדדית לכספים. מדובר על מסמך שלא נחתם ולמעשה לא הוכח כי הועבר כלל ליוסף ובתיה. לכן, על אף שלכאורה יכול היה מסמך זה לתמוך בגרסת הנתבע, בפועל, משקלו אפסי ואינו מסייע.
התובע טוען בסיכום טענותיו כי ביום 30.11.14 מכרה משפחת סגל את אחזקותיה במניות החברה לפיליפ (מוצג ת/14 בס' 1.3 לדו"ח התקופתי לשנת 2014 וכן ס' (6) לביאור 17 לדוחות הכספיים). התובע מבקש לראות בכך ראייה לכך שלא היתה כל הסכמה או היתכנות לערבות הדדית מצד משפחת סגל ומכאן שגרסתו של הנתבע דינה להידחות.
אין בידי לקבל עמדה זו. עובדה זו דווקא מתיישבת עם האופן בו מציג הנתבע את התנהלות התובע ומשפחתו ואת האופן בו התנער יוסף מההסכמה להעמיד ערבויות צולבות של כל בעלי השליטה זה לזה.
מסמך זה מלמד כי התובע ומשפחתו מכרו את אחזקותיהם בחברה מיד לאחר שנחתם ההסכם. הדבר מתיישב עם טענות הנתבע כי הם פעלו בניסיון לעגן את החובות כלפיהם ואז התנערו ממחויבותם לבעלי השליטה הנוספים ולחברה, תוך הותרת יתר בעלי המניות מול שוקת שבורה.
ודוק, כפי שנאמר כבר בדיון הנוגע לנטלי ההוכחה והשכנוע, מסתמן בבירור מחומר הראיות כי יוסף ובתיה החזיקו בתפקיד משמעותי בכל ההתנהלות הנוגעת לחברה ככלל ולהסכם ביסוד המחלוקת בפרט. דווקא משום כך, הימנעות התובע מהבאתם לעדות פועלת לחובתו ומחזקת את גרסת הנתבע בכל היבט אפשרי.
חיזוק נוסף ואחרון לעמדת הנתבע נמצא בעובדה שהוכח כי כל אחד מבעלי השליטה הזרים כספים לחברה, בין בעצמו ובין באמצעות אחרים. אמנם, טענות הנתבע ביחס להזרמת כספים מצדו בשיעור 13 מיליון ₪ לא הוכחה ולא ניתן להתחקות אחר היקף הכספים שהזרים כל אחר מבעלי השליטה הנוספים, אולם בהחלט ניתן לקבוע כי כל אחד מבעלי השליטה אמנם נרתם להזרים כספים על מנת לסייע להבראת החברה. באשר לנתבע, במהלך חקירתו הנגדית של המפרק, הוגש מוצג נ/1 המפרט חובות שונים לבעלי מניות. הנתבע הסתמך עליו כראיה להזרמת כספים מצידו. המפרק אישר כי היו חובות לנתבע, אך תביעות חוב מטעמו לא נבדקו, כמו עשרות תביעות חוב אחרות של נושים שאינם מובטחים, לאור היעדר יכולת לשלמן (עמ' 8 ש' 9–29). הנתבע לא הוכיח כי הזרים כספים לחברה בהיקף לו הוא טוען. גם נספח 5 לתצהירו אינו מסייע שכן מדובר על מסמך בכתב יד, לא ניתן להבין ממנו מי אישר את חוב החברה כלפיו, מה הסמכות לאשר זאת ומה היקף החובות.
מוצג נ/1 מציג אמנם קיומו של חוב החברה לנתבע בסכומים של כמה מיליוני שקלים, אך הוא אינו מפרט מה מקור כל הסכומים הללו. עיון בפירוט מעלה כי חלק מן ההתחייבויות המוצגות ב-נ/1 נובעות מזכויות של בעלי המניות כעובדי החברה.
לכן, לא הוכחה עמדת הנתבע ביחס להיקף הכספים שהזרים לחברה כבעל שליטה, אולם ניתן לקבוע כי הוכח שהנתבע אכן הזרים כספים כבעל שליטה לחברה. עדותו של הנתבע לעניין זה נתמכה בעדותו של פיליפ ומתיישבת גם עם הרציונל והנסיבות של הזרמת הכספים על ידי התובע.
נוכח מכלול השיקולים דלעיל, אני מקבלת את עמדת הנתבע וקובעת כי הוכח שהתחייבותו לשמש ערב על פי ההסכם, שלא השתכלל לכדי חוזה מחייב, היתה מותנית בקיומו של הסכם בסיס נרחב יותר בין בעלי השליטה בחברה, לרבות הורי התובע, למתן ערבות הדדית לכספים שהזרים כל אחד מהם לחברה. משתנאי זה לא התקיים, אין מקום לתת תוקף לערבותו של הנתבע ולא ניתן לקבוע כי היתה גמירות הדעת הנדרשת להתחייב למתן ערבות לחובות החברה כלפי התובע. הגם שחיוב שלוב זה לא מוצא ביטויו בהתחייבות הנתבע בכתב, אין בכך לגרוע מהעובדה שעלה בידו להוכיח טענתו על יסוד מכלול הראיות שהוצגו ומשקלן המצטבר.
מסקנה זו מתיישבת עם מכלול הנתונים שהתבררו וכן עם שיקולי שכל ישר והגיונם של הדברים, כפי שהוסבר לעיל.
כאן ניתן לכאורה לסיים את הדיון ולדחות את התביעה. למרות זאת, אתייחס בקצרה, בבחינת למעלה מן הדרוש, גם לטענות בנוגע להיקף החיוב.

שיעור אחזקת הנתבע בחברה

הוכח כי במועד עריכת ההסכם החזיק הנתבע בשיעור של 11.98% ממניות החברה.
התביעה הוגשה בחודש מאי 2016, לאחר אישור מכירה החברה לרוכש. בשלב זה למעשה לא החזיק עוד הנתבע במניות החברה.
התובע מסתמך על החלטת הרכישה בטענה כי בהתאם לה החזיק הנתבע בשיעור של 25.2% ממניות החברה. גם אם אקבל טענה זו של התובע, מדובר על אחזקה בשיעור זה בתקופה שמיום 10.8.15 ועד ליום 13.3.16.
ודוק, לא הוכח כי החלטת הרכישה אמנם יושמה בפועל על ידי הנתבע.
כפי העולה מעדותו של פיליפ –
"ש. בשנת 2015 אתה הגשת לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה להסדר בין החברה לבין בעלי מניותיה, אני מציג לך את המסמך, מי שייצג את החברה היה ויקטור תשובה ?
ת. כן הגשתי בקשה לבית המשפט להפוך את החברה מציבורית לפרטית
...
ש. בבקשה הזו כתוב הבקשה מסומנת ת/7, סעיף 13 לת/7 ואני מצטט, מה היה תוצאת ההליך הזה?
ת. הבקשה התקבלה
ש. לשאלת בית המשפט מה עשיתם כתוצאה מזה שהבקשה התקבלה ?
ת. להפוך את החברה מציבורית לפרטית, מאחר וזומנתי למתן עדות לפני יומיים בדיוק בעניין הבקשה הזו, זה טרי לי, אציין מס' דברי, נכון שכתוב שבעלי השליטה בחברה זה אני ומר רוזנטל, בפועל גם בתיה סגל היתה בעלת שליטה כי היא לא העבירה את המניות אלי. שתיים מתוך 531 א ₪ אני למעשה הכנסתי 320 א' ₪ רק כי יתר בעלי המניות גם בעצם רכשו, לא רק אני, המטרה היתה להפוך את החברה לפרטית בשל מצבה
ש. מתוך 531 א ₪ כמה שילמת?
ת. 320 א' ₪, לשאלתך אם רוזנטל שילם את היתרה אני אומר שאני לא זוכר, אני לא חושב שהיה לו כסף אז, אני חושב שבעלי מניות אחרים שילמו את היתרה ואני לא זוכר אם פיני גם השתתף בתשלום אני חושב שלא" (עמ' 12 ש' 27 – עמ' 13 ש' 9).
התובע לא הציג כל ראיה אחרת שתתמוך בטענותיו לעניין זה ולכן אין די בהנחה שהחלטת הרכישה יושמה בפועל כדי להוביל למסקנה המבוקשת.
אולם, גם אם טענה זו היתה מוכחת, לא מקובלת עליי עמדת התובע לפיה יש להגדיר את שיעור ערבות הנתבע לחוב לפי שיעור אחזקה המאוחר להסכם. לא ברור מדוע נבחר דווקא המועד שלאחר החלטת הרכישה. מכתב ההתראה הראשון נשלח בחודש אפריל 2015. מכתב ההתראה השני נשלח בחודש ינואר 2016. התביעה בפועל הוגשה במאי 2016. וכי מהי הנקודה בה יש לבחור על גבי ציר הזמן האמור על מנת לקבע את שיעור המניות בהן החזיק הנתבע? האופן בו בחר התובע ליישם את ההתחייבות אינו מתיישב עם לשון ההתחייבות ואף לא עם הגיון ושכל ישר.
בסעיף 3 להסכם ההלוואה התחייב הנתבע להיות ערב לחברה "לפי חלקו היחסי באחזקה במניות" החברה.
לתובע אין זכות לבחור מועד רנדומלי, בו לכאורה אחזקות הנתבע בחברה היו בשיעור גבוה יותר, כדי לבסס את החוב הנטען. על בסיס רציונל זה ניתן היה לטעון כי אילו היה הנתבע מוכר את מניותיו זמן קצר לאחר חתימת ההתחייבות היה פטור מערבותו ולא כך היא.
מאחר שסעיף 3 מגביל את ערבותו של הנתבע לחוב הנטען, הרי שאין כל הגיון לשוני, חוזי או מסחרי שלא לבחור בשיעור האחזקה הנכון ליום חתימת הנתבע על ההתחייבות. כל פרשנות אחרת תאיין את הוודאות שתניה מעין זו מנסה להשיג.
אשר על כן, ככל שהתוצאה היתה כי יש מקום לחייב את הנתבע מכוח התחייבותו לשמש ערב, אזי לכל היותר היה מקום להגביל את ערבותו לחלקו היחסי במניות החברה נכון למועד יצירת ההתחייבות, קרי לשיעור של 11.98% מגובה חוב החברה בגין ההלוואה .

סוף דבר, דין התביעה להידחות.
נוכח התוצאה וכן בשים לב לאופן המכביד בו ניהל התובע את ההליך ( נתונים המפורטים באריכות בהחלטות המתייחסות לדיון בבקשותיו להיוועדות חזותית ואשר אין מקום לחזור עליהם כאן שוב) , התובע יישא בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 55,000 ₪.

ניתנה היום, י"ג תשרי תשפ"א, 01 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.