הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 21918-08-16

בפני
כבוד ה שופט אבישי רובס

תובעת

מרי אגסייב
ע"י עו"ד ד. שוורץ

נגד

נתבעת
ילנה לינה מאירוב
ע"י עו"ד מ. מרקו

פסק דין

1. התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה לפיצוי בסך של 140,050 ₪, בעוולה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 ( להלן " החוק").

2. כפי שעולה מכתב התביעה, הרי שהתובעת עובדת כמזכירה רפואית במרכז הרפואי " לין", מאז 1992. התובעת ובעלה מצויים בהליכי גירושין בבית הדין הרבני ונטען, כי הנתבעת היא בת זוגו של הפרוד (" מאהבת" שלו, כלשון כתב התביעה).

התובעת טענה, כי במהלך חודש פברואר 2016 הנתבעת התקשרה טלפונית לגב' דנה גילדין, המשמשת כמנהלת האדמיניסטרטיבית של המרכז הרפואי " לין", הציגה עצמה בשמה " ילנה מאירוב" וכזוגתו של בעל התובעת וסיפרה לגב' גילדין כי התובעת משתמשת במידע הרפואי הקיים ברישומי קופת החולים לצורך בירור והתחקות אחר נתונים אישיים של הנתבעת ובני משפחתה וכי היא משתמשת במידע האמור כדי לפגוע בהם. הנתבעת הוסיפה באותה שיחה, כי התובעת נעצרה מספר פעמים על ידי משטרת ישראל, היא מסובכת עם רשויות החוק לאחר שנפתחו כנגדה מספר תיקים במשטרה, היא מסוכסכת עם בני משפחתה, שקרנית, מניפולטיבית וכי התנהגותה הביאה את כל בני משפחתה לחדול מלהיות איתה בקשר.

התובעת טענה, כי היא נקראה לבירור אצל גב' גילדין וסגניתה, גב' זיוה בקר. במהלך אותה שיחה התובעת נאלצה להסביר כי לא היו דברים מעולם וכי הנתבעת מבקשת לפגועי בשמה הטוב. התובעת טענה בפני מנהלותיה, כי מעולם לא השתמשה במידע הנגיש לה. מנהלת התובעת הורתה לה " להוריד הילוך" והמליצה לה לעבוד בהתאם לנוהלי העבודה, וזאת חרף היותה עובדת מוערכת וחרוצה. בנוסף, נקראה התובעת לבירור אצל קצין הביטחון הראשי ( מר צבי מינקביץ) לצורך " חידוד הנהלים" ואף נרמז לה שהמעשים המיוחסים לה חמורים ומהווים הפרה של נהלי קופת החולים.

התובעת טענה, כי בהמשך הגישה הנתבעת תלונה נוספת למחלקת פניות הציבור, תוך שייחסה לתובעת הטרדות טלפוניות שבוצעו ממקום עבודתה.

התובעת טענה, כי הנתבעת פרסמה לשון הרע בשני מישורים: האחד - ייחוס עובדות כגון " מסובכת עם רשויות החוק", "בעלת מספר תיקים במשטרה", "מסוכסכת עם בני משפחתה" ו"שקרנית" והשני - הפרת חובת סודית רפואית ושמוש במאגרי המידע המצויים במקום עבודתה לצורך התחקות אחר הנתבעת ומשפחתה באופן המציג את התובעת כאדם עברייני, בלתי אמין ובלתי מקצועי, וזאת על מנת לפגוע במשלח ידה.

התובעת עתרה להורות לנתבעת לפצותה, ללא הוכחת נזק, בהתאם לסעיף 7 א לחוק וטענה, כי מאחר ומדובר בפרסום לשון הרע בזדון היא זכאית לכפל פיצוי לפי סעיף 7 א(ג) לחוק, בסך של 140,058 ₪.

3. הנתבעת התגוננה מפני התביעה. לטענתה, מדובר בתביעת בדים שמטרתה להטרידה ולהתעשר על חשבונה. נטען, כי התובעת מבקשת להפעיל לחץ על הנתבעת להודות כי היא בת זוגו של מר אגסייב, נוכח הליכים המתנהלים בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני. הנתבעת כפרה בטענה כי קיימת מערכת יחסים בינה לבין מר אגסייב.

הנתבעת טענה, כי התובעת מטרידה אותה ואת בני משפחתה באופן בלתי פוסק במשך השנתיים שטרם הגשת התביעה וכי אף תקפה את הנתבעת ברחבת מועדון. הוגשו תלונות במשטרה, אולם הן נסגרו בהעדר ראיות. הנתבעת הוסיפה, כי למרות שהגישה כנגד התובעת תלונות במשטרה, היא המשיכה להטרידה בביתה, בקרב משפחתה, חבריה ומכריה ובמקום עבודתה. בנוסף, התובעת הגישה לבית הדין הרבני בקשה לזמנה לעדות, רק על מנת להטרידה.

הנתבעת טענה, כי לא עשתה כל ניסיון להכפיש את שמה של התובעת או לפגוע במקום עבודתה, אלא הגנה על עצמה מפני הטרדותיה של התובעת. נטען, כי התובעת עשתה שמוש במידע הנגיש לה ממאגרי המידע של קופת החולים בה היא עובדת, על מנת להטריד את הנתבעת וקרוביה. היא טענה, כי פעלה על פי דין ופנתה למחלקת תלונות הציבור במקום עבודתה של התובעת בכתב, רק לאחר שניסיונותיה לגרום לתובעת לחדול מהטרדותיה ומהטרדת קרוביה לא צלחו. הנתבעת עתרה לדחות את התביעה.

4. הצדדים ועדיהם לא הגישו תצהירים, אלא העידו בעל פה, בחקירות ראשי ות ונגדיות. מטעם התובעת העידו היא עצמה וכן גב' דנה גילדין, גב' זיוה בקר ומר צבי מינקוביץ. הנתבעת העידה בעצמה וכן, זימנה לעדות שלוש מחברותיה לעבודה - גב' סיגל ראובן (מנהלת חשבונות בקיבוץ חניתה ), גב' לוסי מאיג' (מנהלת חשבונות ראשית בקיבוץ) וגב' ילנה בכטן. אעיר בנקודה זו, כי במהלך דיון ההוכחות הסתבר כי שני הצדדים (כך לטענתם) מחזיקים בהקלטות, אולם הם בחרו שלא לגלותן במסגרת תצהירי גילוי המסמכים. לא ברור מה תוכן ההקלטות, אולם משלא גולו ההקלטות בתצהירי גילוי המסמכים ובהעדר הסכמה של שני הצדדים, לא התרתי הגשת הקלטות אלה. ב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב ומכאן פסק הדין.

דיון והכרעה

5. התביעה נשוא תיק זה הוגשה מכח חוק איסור לשון הרע. הכרעה בתביעה מסוג זה מצריכה מעבר בין מספר שלבים, מעבר לשלב הבירור העובדתי, בו נבחנת שאלת נסיבות הארוע. בשלב הראשון נבחנת השאלה, אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה בסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק. במדה והפרסום אינו נהנה מההגנות המפורטות בחוק, יש לעבור לשלב האחרון בו נבחנים הסעדים המתאימים, לרבות פיצויים ( ראה ע"א 751/10 פלוני נגד דיין - אורבך (8.12.2012) וכן, ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח (3) 558, 568).

6. טרם הכרעה בשאלות שבמחלוקת, ראוי לעמוד תחילה על השתלשלות העניינים לאשורה והרקע לפרסומים הנטענים.

אין מחלוקת כי התובעת עובדת כמזכירה רפואית במרכז הרפואי " לין", מאז 1992. התובעת ובעלה מצויים בהליכי גירושין בבית הדין הרבני. הטענה כאילו הנתבעת היא בת זוגו של מר אגסייב או " מאהבת" שלו, אינה מצריכה הכרעה בתביעה זו והיא אינה רלבנטית לצורך התביעה, למעט העובדה שזו טענת התובעת וממילא, היא לא הוכחה ( חרף תשובותיו המעורפלות של מר אגסייב).

7. הגם שלא הוכח כי הנתבעת היא בת זוגו של מר אגסייב, ברור כי קיים ביניהם קשר, שהוביל לסכסוך מתמשך בין התובעת לבין הנתבעת. סכסוך זה גלש לארוע אלים שהתרחש בשנת 2014 ליד מועדון, בגינו הוגשו תלונות הדדיות. הן התובעת והן הנתבעת לא נתנו גרסאות סדורות בעניין זה, לא הובאו בפני עדים לארוע והצדדים אף לא טרחו להגיש את חומר החקירה במשטרה באמצעות עדים רלבנטיים.

8. באשר לפרסום הראשון - גב' גילדין, המנהלת האדמיניסטרטיבית במרכז הרפואי "לין", העידה כי ביום 10.2.2016 היא קבלה שיחה טלפונית שתועדה על ידה. השיחה הועברה אליה ממנהלת הלשכה ( גב' זיוה בקר), שנכנסה לחדרה ואמרה לה שהשיחה קשורה לתובעת וכי הגברת שהתקשרה טוענת כי התובעת מאימת עליה. גב' גילדין בקשה ממנהלת הלשכה שתשב לידה ותאזין לשיחה. הדוברת בצידו של הקו הציגה עצמה כ"לנה" או " לינה", היא מסרה שהיא בת זוגו של בעלה לשעבר של התובעת והתקשרה כדי להודיע לה שהתובעת מתקשרת אליה, מאיימת עליה ועושה שימוש במאגר נתונים. גב' גילדין הבהירה לנ"ל, כי היא מנהלת של התובעת במקום העבודה והיא אינה נכנסת לענייניה האישיים. גב' גילדין הבהירה בעדותה, כי גב' בקר, שהעבירה אליה את שיחת הטלפון, ישבה לצידה בעת השיחה ויכלה להקשיב אך לדברים שהיא אמרה ולא לדברי הצד השני. באותו יום דווחה גב' גילדין על דבר השיחה הטלפונית גם לקצין הביטחון, מאחר ונאמר בשיחה שהתובעת עושה שימוש במאגר הנתונים ( עמ' 1 - 3 לפרוטוקול). תמצית הדברים תועדה על ידי גב' גילדין בכתב יד על גבי ת/1.

גרסתה של גב' גלדין בקשר לשיחת הטלפון נתמכת בעדותה של גב' בקר ( עמ' 8 - 9 לפרוטוקול). מר מינקוביץ אישר אף הוא בעדותו, כי קבל הודעה מגב' גילדין, לפיה התקבלה אצלה תלונה טלפונית לפיה התובעת נכנסת לתיקים רפואיים. לטענתו, הוא שוחח עם התובעת, שהסבירה לו שמדובר בסכסוך בינה לבין בעלה ובת הזוג שלו. העד אמנם לא זכר היטב את מועדי השיחות ואת השתלשלות העניינים, אולם ברור מעדותו כי דבר שיחת הטלפון שנוהלה עם גב' גילדין בנוגע לתובעת הועבר לטיפולו והוא שוחח בעניין עם התובעת והבהיר לה שכניסה לתיקים רפואיים שלא לצורך תפקידה אסורה על פי חוק ( עמ' 9, שורות 24 - 38, עמ' 10, שורות 10 -14, עמ' 13, שורות 4 - 7 לפרוטוקול). מנגד, לא זכר העד כלל את הפרסום השני ( אף שאינו שנוי במחלוקת).

התובעת טענה בעדותה, כי גב' גילדין קראה לה לשיחה במשרדה, בנוכחות גב' זיוה בקר ועימתה אותה עם השיחה הטלפונית שקבלה מהנתבעת זמן קצר לפני כן. התובעת הכחישה בפניהן את טענות הנתבעת ( עמ' 15, שורות 15 - 36 ועמ' 16, שורות 2 15 לפרוטוקול ). בהמשך, שוחח עימה הקב"ט, מר צבי מינקוביץ, בקש לרענן בפניה את הנהלים והיא השיבה לו כי מעולם לא חטטה בתיקים רפואיים וכי קיימים הליכים משפטיים בינה לבין בעלה ( עמ' 18, שורות 1 - 9 לפרוטוקול).

בחקירתה הנגדית, אשרה גב' גילדין כי אין באפשרותה לדעת האם אכן הנתבעת היתה הדוברת בצידו השני של הקו ( עמ' 6, שורות 12 - 13 לפרוטוקול). עם זאת, אני מקבל את טענתה של התובעת, כי אכן היתה זו הנתבעת ששוחה עם גב' גילדין. ראשית, הנתבעת לא הכחישה בכתב ההגנה כי שוחחה עם גב' גילדין. הכחשותיה בכתב ההגנה היו גורפות וסתמיות, גרסתה מעורפלת והיא עמדה על הטענה לפיה התובעת עשתה שימוש במאגרי המידע של קופת החולים כדי להטריד אותה ואת קרוביה, בבחינת " אמת דיברתי".

בנוסף, אינני סבור כי ניתן להכחיש מחד גיסא, את עצם הפרסום ( בשונה מהשאלה אם מדובר בפרסום על פי הגדרתו בחוק, קרי - האם הובא לידיעת יותר מאדם אחד מלבד הנפגע) ומאידך גיסא, להעלות טענות לפיהן, מדובר פרסום שהוא אמת וחלה חובה לפרסמו, מכח סעיף 14 לחוק או כי הפרסום נעשה בתום לב, לפי סעיף 15 לחוק, כפי שעשתה הנתבעת בכתב ההגנה שלה.

תקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 קובעת, כי "בכתב טענות אין לטעון כנגד אותו בכל דין טענות עובדתיות חלופיות, אלא אם הצהיר הטוען כי העובדות כהווייתן אינו ידועות לו; אין באמור בתקנה זו כדי למנוע טענות משפטיות חלופיות".

הנתבעת לא העל תה את טענותיה כטענות חלופיות וגם לא הוצהר על יד ה כי העובדות אינן ידועות להן כהווייתן. יתירה מזאת, בבסיס ההגנה בסעיף 14 לחוק טענה, לפיה היתה לנתבע חובה לפרסם את הפרסום, שיש בה רכיב עובדתי. טענה זו טומנת בחובה הודאה או אישור כי הנתבע אכן פרסם את הפרסום, שהרי אותה חובה, היא שגרמה לו לבצע את הפרסום. בדומה, סעיף 15 לחוק טומן בחובו יסוד עובדתי לפיו "הנתבע עשה את הפרסום" בתום לב. לפיכך, טענות אלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם הטענה לפיה, כלל לא נעשה פרסום. נתבע אשר מכחיש שפרסם את הפרסום המיוחס לו, לא יוכל בדר"כ כלל לטעון שעומדת לו ההגנה בסעיף 15 לחוק, שכן הגנה זו מותנית בכך שהנתבע עשה את הפרסום בתום לב (ראה א. שנהר, לעיל, בעמ' 425). משלא השכילה הנתבע ת להציג את טענותיה באופן שלא תסתורנה אחת את השניה, לא יכולה לעמוד לה הטענה לפיה לא פרסמ ה את הפרסום הראשון בשיחת הטלפון.

שנית, בתלונתה המאוחרת למחלקת פניות הציבור בקופת החולים, אשרה הנתבעת במפורש כי פנתה קודם לכן למנהלת של התובעת ( ראה נספח א' לכתב התביעה).

שלישית, בקדם המשפט טענה ב"כ הנתבעת בנוגע לפרסום הראשון, כי מדובר בהגנת " אמת דיברתי" וכי יוכח באמצעות עדויות, כי התובעת "חיטטה בתיקים הרפואיים ועשתה שימוש במידע של מספרי טלפון וכתובות". משמע, לא רק ששיחת הטלפון לא הוכחשה, אלא שב"כ הנתבעת חזרה על פרטי השיחה ועמדה על טענת נכונות הפרסום. הנתבעת מנגד, טענה באותו דיון, כי כלל לא שוחחה עם גב' דנה גילדין. בחקירתה הנגדית, העלתה הנתבעת גרסה חדשה, לפיה התקשרה למזכירות המרפאה, השאירה פרטים ובקשה שיחזרו אליה. לטענתה, גב' זיוה ( בקר) היא שחזרה אליה והנתבעת טענה בפניה כי התובעת מטרידה אותה במקום עבודתה ( עמ' 72, שורות 22 - 24 ועמ' 80, שורות 1 - 28 לפרוטוקול). בהמשך, הוסיפה כי זיוה הציעה שתשוחח עם התובעת ( עמ' 73, שורות 16 - 21 לפרוטוקול). ודוק, טרם דיון ההוכחות לא העלתה הנתבעת טענה כאילו היתה זו גב' זיוה בקר שוחחה עימה ולא גב' גילדין. בחקירתה הנגדית, אשרה כי "... קודם כל, אם אני דיברתי ככה בדקו אותה, אמרו לה, 'תורידי הילוך' וקראול ה לנהלים" ( כך במקור. עמ' 76, שורות 32 - 33 לפרוטוקול). מדברים אלו ניתן ללמוד, כי היא אכן טענה בשיחת הטלפון שהתובעת עושה שימוש במאגרי נתונים של קופת החולים.

אני מקבל את גרסת התובעת בקשר לפרסום הראשון, אשר נתמכת היטב בעדותיהן של גב' גילדין וגב' בקר, כמו גם בתרשומת שערכה גב' גילדין בזמן אמת ובגרסתו של מר מינקוביץ. אני קובע כי הנתבעת אכן התקשרה למקום עבודתה של התובעת, היא שוחחה עם גב' בקר, שהעבירה את השיחה לגב' גילדין. הנתבעת התלוננה בפניה כי התובעת מתקשרת אליה, מאיימת עליה ועושה שימוש במאגר נתונים של קופת החולים. התובעת זומנה לשיחה עם גב' גילדין והכחישה בפניה את המיוחס לה. בהמשך ( ויתכן שבמועד מאוחר יותר), זומנה התובעת לשיחה עם מר צבי מינקוביץ, הקב"ט, שערך עימה בירור וחדד בפניה את הנהלים, למרות שהתובעת הכחישה גם בפניו את שייחסה לה הנתבעת.

9. באשר לפרסום השני - אין חולק, כי בתחילת חודש יוני 2016 פנתה הנתבעת בתלונה בכתב למחלקת פניות הציבור בקופת החולים ( נספח א' לכתב התביעה), כדלקמן:

"אני פונה לגבי עובדת בבית חולים לין מחלקת נוירולוגיה שמה מרי אגסייב. היא מטרידה אותי באופן קבוע מתקשרת ומקללת. פניתי למנהלת שלה על מנת לעצור הטרדות, אך כלום לא עזר. אני פונה לפניות הציבור על מנת שההטרדה תפסק. אני בטוחה שהיא מתקשרת לנייד שלי ולמקום עבודתי 04-XXXX663/660 מעבודה. היא מתקשרת מטלפון חסוי ומקללת. אני אפנה שוב למשטרה וגם לעורכי ד ין. אך השאלה למה בן אדם כזה עדיין עובד בבית חולים. אני מבקשת להעביר את הפנייה שלי לבית חולין לין וקצין בטחון. במדה ולא יהיה טיפול אפנה למשרד הבריאות. תודה" (השגיאות במקור - א.ר.).

הנתבעת אישרה בעדותה, כי היא ששלחה את התלונה למחלקת פניות הציבור של קופת החולים ( עמ' 73, שורות 15 - 38 ועמ' 79, שורות 12 - 14 לפרוטוקול). ביום 8.6.2016 הועברה התלונה להתייחסות התובעת, באמצעות רישום ע"ג תדפיס התלונה. במכתב בדוא"ל באותו יום שנשלח על ידי גב' גילדין למחלקת פניות הציבור, עם העתקים למר מינקוביץ, גב' שרה חרלף והתובעת, נרשם כי "התקיימה פגישה עם מרי וצבי מינקוביץ ביום 8.6 בשעה 8.30. התלונה הוקראה למרי. מרי טענה שמדובר בסכסוך אישי. הנושא נדון בבית משפט. התלונה נמסרה למרי להתייחסות". התובעת הבהירה, כי לא השיבה לתגובה בכתב, אלא הסבירה בעל פה כי מדובר בתלונה על רקע אישי, הנתבעת מנסה לפגוע בה וכי היא תטפל בזה באמצעות עורך דין ( עמ' 29, שורות 1 - 24 לפרוטוקול).לא הוגשה תרשומת נוספת בעניין זה. הנתבעת הבהירה בחקירתה הנגדית, כי לא קבלה תשובה כלשהי לתלונתה ( עמ' 74, שורות 20 - 21 לפרוטוקול). הצדדים לא הבהירו האם פנו למחלקת פניות הציבור לצורך בירור השאלה האם ניתנה תשובה לתלונה ולא זומן איש לעדות מאותה מחלקה.

10. סעיף 1 ל חוק איסור לשון הרע, מגדיר את המונח "לשון הרע" כדלקמן:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם.
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, משלח ידו או במקצועו".
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;".

11. על מנת לקבוע האם אמירה מסויימת מהווה לשון הרע, יש לפרשה. המבחן לפרשנות הפרסום הינו מבחן אובייקטיבי. בעת פרשנות הפרסום יש לעמוד על מובנו של הביטוי ועל המשמעות הטמונה בו. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה ולברר אם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר. יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים לפי הקשרן, תוך התחשבות באופייה ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר. כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי איננו לשון הרע ( ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נגד הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558). לצורך בחינת משמעותם של דברים, אין חשיבות לכוונת אומר האמרה (המפרסם) ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא או שמע את הדברים. המבחן הקובע הוא מהי לדעת השופט היושב בדין המשמעות שקורא סביר היה מייחס למלים (ע"א 723/74 יגאל תומרקין נגד אליקים העצני, פ"ד מג(2) 333; ע"א 1104/00 אפל נגד חסון, פ"ד נו(2) 607)). עם זאת, אל המובן הטבעי והרגיל של המילים אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרן אלא נהפוך הוא, יש לראותן על הרקע הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו ( ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ ואח' נגד חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 300 וע"א 1104/00, לעיל, בעמ' 617 - 618).

12. משמעות האמירות בפרסומים ברורה ואין צורך להרחיב בעניין זה. הפרסום הראשון בשיחת הטלפון ייחס לתובעת מעשים של הטרדה, איומים ושימוש שלא כדין במאגרי נתונים חסויים של קופת החולים, כאשר הדגש הוא על פעולת השמוש במאגרי המידע במקום עבודתה של התובעת. הפרסום השני - מכתב התלונה למחלקת פניות הציבור של קופת החולים - מייחס לתובעת מעשי הטרדה באמצעות הטלפון. מדובר באמירות המייחסות לתובעת עבירות פליליות, וככאלה הן מהוות לשון הרע (ראה ע"א 310/74 אליהו שטרית נגד שלמה מזרחי, פ"ד ל(1) 389 וכן, א. שנהר, א. שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז - 1997), בעמ' 128). בנוסף, יש באמירות אלו כדי להשפיל ולבזות את התובעת בפני אלו הממונים עליה ולפגוע במשרתה והן מהווה לשון הרע בהתאם להגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק.

13. סעיף 2(א) ל חוק איסור לשון הרע קובע, כי פרסום יכול שייעשה בדרכים שונות, בין היתר בעל פה, בכתב או בדפוס "וכל אמצעי אחר". סעיף 2(ב) קובע, כי "רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות... אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע" וכן, "אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".

הגדרת המונח "פרסום" בחוק רחבה והיא כוללת כל מעשה של העברת מסר לאדם אחד או יותר זולת הנפגע (א. שנהר, לעיל, בעמ' 85 - 86). פרסום, כמשמעו בחוק, הוא העברתה של ידיעה משפילה או מבזה לאדם אחר זולת הנפגע.

הפרסום הראשון נעשה באמצעות שיחת טלפון לגב' גילדין (וגב' בקר), שהיא מנהלתה של התובעת. הפרסום השני נעשה בכתב למחלקת פניות הציבור של קופת החולים בה עובדת התובעת. התלונה הועברה על ידי המחלקה לתגובת הנתבעת וברור כי נחשף אליה יותר מאדם אחד מלבד התובעת.

אני קובע, אפוא, כי יסוד הפרסום, הבא לידי ביטוי בסעיפים 2 ו - 7 לחוק, מתקיים אף הוא בכל הנוגע לשני הפרסומים נשוא התביעה שבפני.

14. הנתבעת לא טענה בכתב ההגנה כי עומדות לזכותה אילו מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, למעט ההגנה בסעיף 14 לחוק. היא אמנם לא ציינה במפורש את סעיף 14 לחוק, אולם ברור מנוסח כתב ההגנה, כי היא בקשה לחסות תחת הגנה זו. כפי שיפורט בהמשך, טענה הנתבעת באופן סתמי בסיכומיה, כי עומדת לה גם הגנת תום הלב, מכח סעיף 15 לחוק.

15. סעיף 14 לחוק, הקובע את הגנת אמת הפרסום, מורה כדלקמן:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

בע"א 10281/03 אריה (אריק) קורן נגד עמינדב (עמי) ארגוב (12.12.2006) דן בית המשפט העליון בהרחבה בהגנת אמת בפרסום ונתן סקירה של הפסיקה שיצאה מכוחו של סעיף 14 לחוק. כפי שנקבע בפסק הדין הנ"ל, שני יסודות מצטברים נדרשים להוכחת הגנה זו - אמיתות תוכן הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בפרסום. ההכרעה בדבר קיומם של שני אלה נעשית על פי מבחן אובייקטיבי (א. שנהר, לעיל, עמ' 216). יסוד אמיתות הפרסום עיקרו בבחינה האם תואם תוכנו של הפרסום את האמת, את המציאות "האובייקטיבית" ( ע"א 3199/93 קראוס נגד ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857. דרישה זו באה להבטיח, כי במסגרת ההגנה על שמו הטוב של אדם, לא תינתן הגנה לפרסום שאין בו אמת. מאידך, אין נדרשת זהות מוחלטת בין מצב הדברים בפועל לבין תוכן הפרסום, אלא נדרש כי המשמעות הכללית העולה מן הפרסום והתוכן העולה ממנו יתאמו (א. שנהר, לעיל, בעמ' 221). היסוד השני בהגנה נוגע לאינטרס הציבורי בפרסום ובמסגרתו נבחן האם מתקיים אינטרס ציבורי בפרסום. יסוד זה מתקיים, אם ניתן לומר שהבאת המידע בפני הציבור תתרום ליכולתו לגבש את דעתו בעניינים ציבוריים או להביא לשיפור אורחות חייו (א. שנהר, לעיל, עמ' 225). הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום מוטל על המפרסם הטוען לתחולת ההגנה, הנדרש להוכיח - על פי הכלל הנוהג במשפט האזרחי - כי מאזן ההסתברויות נוטה לטובתו (ע"א 3199/93, לעיל). נטל זה אינו פשוט ולא בנקל יעלה בידו של מפרסם להרימו ומקום בו מייחס הפרסום לנפגע ביצוע עבירות פליליות, נדרשות מהמפרסם הטוען לתחולת ההגנה ראיות בעלות משקל משמעותי התואם את חומרת ההאשמות (ע"א 2657/04 וילדר נגד ד"ר ניסנקורן (19.7.06). בעניין הגנת אמת בפרסום ראה גם ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נגד נתן שרנסקי (4.8.2008)).

מן הכלל אל הפרט. הנתבעת טענה, כאמור, בכתב ההגנה, כי התובעת הטרידה אותה ואת בני משפחתה באופן בלתי פוסק במשך שנתיים טרם הגשת התביעה ו אף תקפה את אותה ברחבת מועדון. היא הוסיפה, כי למרות שהגישה כנגד התובעת תלונות במשטרה, היא המשיכה להטרידה בביתה, בקרב משפחתה, חבריה ומכריה ובמקום עבודתה. היא טענה, כי לא התכוונה להכפיש את שמה של התובעת או לפגוע במקום עבודתה, אלא הגנה על עצמה מפני הטרדותיה של התובעת. נטען, כי התובעת עשתה שמוש במידע הנגיש לה ממאגרי המידע של קופת החולים בה היא עובדת, על מנת להטריד את הנתבע וקרוביה. היא טענה, כי פעלה על פי דין ופנתה למחלקת תלונות הציבור במקום עבודתה של התובעת בכתב, רק לאחר שניסיונותיה לגרום לתובעת לחדול מהטרדותיה ומהטרדת קרוביה לא צלחו.

טענותיה העובדתיות של הנתבעת נוגעות לשני מישורים עיקריים: הראשון - התובעת הטרידה את הנתבעת, בני משפחתה ומכריה של הנתבעת במקום עבודתה. השני - התובעת עשתה שימוש במאגרי מידע במקום עבודתה לצורך בירור פרטים אודות קרובי הנתבעת. הנתבעת לא פרטה בכתב ההגנה את מקרי ההטרדה ואך ציינה אותם באופן כללי וסתמי. עדויות עדיה, חברותיה לעבודה, נגעה להטרדות חוזרות ונשנות אותן חוו, לטענתן, במקום העבודה.

א. גב' סיגל חן, חברתה לעבודה של הנתבעת, טענה בעדותה כי באחד הימים קבלה טלפון מאישה, שאינה זוכרת את שמה, שבקשה לספר לה דבר מה על לנה (הנתבעת). גב' חן סרבה לשוחח איתה והשיחה הסתיימה. לטענתה, שבוע לאחר מכן התקשרה אותה אישה פעם נוספת למקום העבודה, קללה ונבלה את פיה (מאחר ובאותו יום גב' חן שהתה בחופשה ולא נכחה במקום, אין לעדותה בעניין זה משקל כלשהו). מאותה עת, כך טענה גב' חן, נהגה אותה אישה לצלצל מטלפון חסוי למקום העבודה ולקלל. גב' חן טענה, כי בשלב מסויים אנשי המשרד הפסיקו לענות לשיחות ממספרים חסויים, אף שחלק מהספקים והלקוחות מתקשרים למשרד באופן זה. לטענתה, השיחות הגיעו לכל אנשי המשרד, לרבות חשב השכר. כאמור, תיאור דברים זה לא נזכר בכתב ההגנה, למעט טענה לפיה התובעת הטרידה את הנתבעת ואת חבריה במקום עבודתה. לקראת סיום עדותה הראשית, בצעה ב"כ הנתבעת "מסדר קול", במסגרתו התבקשה העדה לענות האם היא מזהה את קולה של התובעת, עת הקריאה סעיף מתוך כתב התביעה. מיד בסיום המשפט הראשון, טענה העדה כי "אי אפשר לפספס את המבטא". "מסדר זיהוי הקול" חסר משקל ראייתי ואין צורך להכביר על כך מילים.

בחקירתה הנגדית, אשרה העדה כי חרף ההטרדות הבלתי פוסקות, לא הוגשה תלונה במשטרה, אלא העניין הועבר להנהלה. בנוסף, נתבקש שינוי במרכזיית הישוב, באופן שלא יועברו למחלקת הנהלת החשבונות שיחות ממספרים חסויים. העדה לא זכרה כמה זמן נמשכו ההטרדות.

גם אם הוטרדו אנשי המחלקה באמצעות הטלפון במשך תקופה מסויימת, לא ניתן להסיק מעדותה של גב' חן , כי התובעת אחראית לאותן הטרדות.

ב. גב' לוסי מאיג', ששמשה כמנהלת חשבונות ראשית ועבדה יחד עם התובעת, טענה כי התקבלו במשרד שיחות טלפון בטונים במילים מאד לא נעימות, עד כדי כך ש נאלצה להורות למנהלות החשבונות שלא לענות לטלפונים חסויים. לטענתה, פנתה למרכזת המשק ולשוטר הקהילתי ובהמשך, מאחר והטלפונים לא פסקו והסגנון היה בלתי נסבל, מעליב ובשפה נוראית, התבקשה החברה שמנהלת את מרכזיית הטלפנים שלא לאפשר כניסות של שיחות מטלפונים חסויים.

משנשאלה העדה מה הקשר בין הפרטים שמסרה בעדותה לבין הצדדים נשוא תיק זה, הבהירה כי הנתבעת אמרה לה שהשיחות מגיעות עקב סכסוך אישי שלה. משמע, המידע שמסרה בעדותה, מקורו בנתבעת עצמה. משנשאלה האם ענתה לאחת השיחות ושמעה באוזניה את ה דברים, השיבה כי ענתה לשתי שיחות. בראשונה - היא נתבקשה למסור את מספר הטלפון של הנתבעת והיא אכן מסרה את הטלפון הקווי של הנתבעת, מאחר וסברה שמדובר שמישהו שמבקש לבצע תשלום. לא ברור כיצד שיחה זו קשורה לענייננו, שעה שלא נטען כי מדובר בהטרדה או כי היתה זו התובעת ששוחחה עם גב' מאיג' באותו מקרה. בכל הנוגע לשיחה השניה, טענה העדה גב' מאיג' כי מיד כשענתה לשיחה החסויה, נשמעו מילים פוגעניות, בוטות וגסות כלפי הנתבעת. למרות שטענה שתוכל לזהות את קול הדובר, כשנערך בפניה "מסדר זיהוי קול" (חסר משקל ראייתי) במסגרתו הקריאה תובעת מכתב התביעה, לא עלה בידי העדה לזהות את התובעת כדוברת באותה שיחה ו היא טענה, כי "בן האדם שדיבר איתי בטלפון, לא ככה דיבר. היה בטון אחר, בחוזק אחר. לא ככה" (ראה עדותה של העדה בעמ' 39 - 43 לפרוטוקול). אין בעדות זו, כמו קודמתה, כדי לקשור את התובעת להטרדות אנשי המשרד בו עבדה הנתבעת במועדים הרלבנטיים והנתבעת אף לא טרחה להזכיר אותה בסיכומיה.

ג. העדה ילנה בכטן טענה, כי קבלה שיחה ראשונה מטלפון חסוי ושמעה קללות ("מוצצת, כלבה, רוסיה מסריחה"). בשיחה שניה, כבר ידעה "שזאת היא", כי הנתבעת הזהירה אותה שמישהי אמורה להתקשר ולקלל. העדה גם "זיהתה" את קולה של התובעת ב"מסדר זיהוי הקול" שנערך. משנשאלה בחקירתה הנגדית מה היה טון הדיבור של אותה אישה שדברה מעברו השני של הקו - האם דברה בקול שקט או צעקה (כפי שהעידו העדות האחרות), השיבה כי היא היתה שרה את המילים הפוגעניות בקול שקט. גרסתה של העדה בכטן לא עולה בקנה אחד עם גרסתן של העדות האחרות מטעם הנתבעת, שתארו את הדוברת כמי שצועקת ומקללת ולא כמי שמדברת בשקט או "שרה" את ניבולי הפה (ראה עדותה של העדה בעמ' 42 - 48 לפרוטוקול).

16. עדותו של מר אגסייב, בעלה לשעבר של התובעת, בלתי רלוונטית לחלוטין לצורך הכרעה בתביעה דנן ואין צורך להתעכב עליה.

17. עדותה של הנתבעת היתה בלתי סדורה, היא קפצה מעניין לעניין, ולמעט טענות בעל פה, והגם שהציגה גרסתה באופן נרגש, היא לא הגישה ראיות אובייקטיביות כלשהן אחרות, למרות שלטענתה, קיימות בידיה כאלה.

בכל הנוגע להטרדות במקום העבודה, למעט טענות כלליות לפיהן החל מיום 9.2.2016 החלה התובעת להתקשר למקום עבודתה (עמ' 68, שורות 30 - 31 ועמ' 73, שורות 15 - 16 לפרוטוקול), לא תארה התובעת בעדותה את מהות ההטרדות הנטענות במקום העבודה ולא פרטה בעניין זה דבר.

הגם שטענה כי התובעת הטרידה את בני משפחתה, הנתבעת לא פרטה בכתב ההגנה מי הם אותם בני משפחה ולא הביאה מי מהם, לצורך עדות ממקור ראשון. הלכה היא, כי הימנעות מלהביא ראיה שיכולה היתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה כי היה באותה ראיה לפעול לחובת אותו בעל דין (ע"א 2275/90 לימה נגד רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, ע"א 565/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נגד מתתיהו, פ"ד מה (4) 651, 658). משנמנעה הנתבעת מלהביא לעדות את אותם קרובים שנטען כי התובעת הטרידה, הרי שהדבר פועל לרעתה במישור זה, בפרט שעה שמדובר בעדים שיש לה שליטה מלאה עליהם.

הנתבעת גם לא פרטה בעדותה את מהות ההטרדות מהן היא עצמה סבלה, כביכול מהתובעת, בגינן החליטה לפנות בתלונות למקום עבודתה של התובעת, למעט אזכור של שיחות טלפון. היא בחרה שלא להציג פירוט שיחות נכנסות לטלפון הנייד שלה למועדים הרלבנטיים (פירוט מעין זה ניתן לקבל בנסיבות המתאימות, באמצעות צו של בית המשפט), על מנת להראות כי אכן הוטרדה באמצעות שיחות מטלפונים חסויים בתדירות גבוהה. למרות שטענה כי התובעת השאירה פתק על רכבה, הוא לא הוצג ואמה של הנתבעת לא הובאה לעדות, לצורך הוכחת הטענה כאילו התובעת הגיעה גם לביתה. כל אלה פועלים לרעת הנתבעת, שעה שלא הביאה ראיות שבידה שיכלו לתמוך בטענותיה.

בנוסף, טענה הנתבעת כי קיימות בידיה הקלטות שיש בהן כדי להוכיח את גרסתה (או לפחות חלקים ממנה). כאמור, הנתבעת לא הזכירה הקלטות אלה בכתב ההגנה, היא לא גילתה אותן בתצהיר גילוי המסמכים והן נזכרו לראשונה רק במהלך דיון ההוכחות. מאחר והנתבעת בחרה להסתיר את ההקלטות לאורך כל הדרך, ולא גילתה אותן, מבלי שניתן לה היתר מראש לכך, ובהעדר הסכמה הדדית של ב"כ הצדדים, היא לא הורשתה להציגן כראיה ולהפתיע באופן זה את יריבתה. באופן דומה, לא הורשתה התובעת להציג ראיות שלא גילתה בתצהיר גילוי המסמכים מטעמה.

18. בכל הנוגע לטענה כאילו התובעת עשתה שימוש במאגרי מידע במקום עבודתה לצורך בירור פרטים אודות קרובי הנתבעת, התברר במהלך עדותה של הנתבעת, כי אין בידיה ראיה ממשית כלשהי בעניין זה וכי היא טענה זאת בפני הממונים במקום עבודתה של התובעת, אך על בסיס הנחה שלה, נוכח מספר האנשים אליהם התקשרה התובעת (כך נטען) , שהם חברים בקופת החולים (עמ' 77, שורות 1 - 6, עמ' 84, שורות 1 - 6 לפרוטוקול). למעשה, הבסיס לטענה זו נשמט מלכתחילה, שעה שהנתבעת לא זימנה את כל אותם קרובים שהוטרדו, כביכול, על ידי התובעת, לצורך הוכחת הטענה כי אכן הוטרדו וכי הם חברים בקופת החולים הכללית (אעיר, כי גם אם היה מוכח שהם חברים בקופה, אין בכך הוכחה מספיקה לכך שהתובעת קבלה את פרטיהם ממאגרי המידע של קופת החולים). הנתבעת לא הוכיחה, אפוא, את הטענה כאילו התובעת עשתה שימוש במאגרי המידע במקום עבודתה, לצורך בירור פרטי קרובי הנתבעת.

19. גם בהנחה שבמהלך מספר חודשים הוטרדו אנשי המשרד באמצעות שיחות טלפון, לא הוכח בפני כי התובעת קשורה לאותן הטרדות. אמנם, מהראיות שהוצגו בפני עולה תמונה של יחסים עכורים בין הצדדים, על רקע הליכי הגירושין של התובעת ובעלה, אשר הגיעו לכדי תגרה בפתח מועדון ולשורת תלונות הדדיות. אולם, הצדדים, ובפרט הנתבעת, לא השכילו להציג גרסה סדורה, מגובה בראיות, שיש בה כדי לקשור את התובעת להטרדות טלפוניות של הנתבעת, בני משפחתה או חבריה לעבודה.

20. סיכומה של נקודה זו, הנתבעת ייחסה לתובעת ביצוע עבירות פליליות ולכן, נדרשות ממנה, כמי שטוענת לתחולת ההגנה מכח סעיף 14 לחוק, ראיות בעלות משקל משמעותי התואם את חומרת ההאשמות. חרף עדותה הנרגשת , הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי היתה זו התובעת שהטרידה את אנשי המשרד במקום עבודתה או את בני משפחתה במועדים אחרים. בנוסף, לא הוכחה טענת הנתבעת, לפיה התובעת עשתה שימוש אסור במאגרי המידע במקום עבודתה. מאחר ולא הוכחה אמיתות העובדות הכלולות בפרסומים, הרי שהנתבעת אינה זכאית להגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק ואף אין צורך לבדוק האם מתקיים גם היסוד המצטבר השני בסעיף 14 הנ"ל.

21. הנתבעת טענה בסיכומיה (ולא בכתב התביעה), לחילופין, כי הפרסומים שנעשו על ידה חוסים תחת הגנת תום הלב, המפורטת בסעיף 15 לחוק. עוד נטען, כי עומדת לנתבעת חזקת תום הלב. טענותיה של הנתבעת בעניין זה כלליות וסתמיות, תוך התייחסות לקונית ושטחית בלבד למקרה שבפנינו. למען הזהירות, אתייחס בקצרה גם לעניין זה.

22. סעיף 15 לחוק, שכותרתו "הגנת תום לב", קובע כי במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות המפורטות בסעיפי המשנה. התובעת לא ציינה בסכומיה לאיזה מבין המקרים המפורטים בסעיף היא מתכוונת, למעט אזכור, כדוגמא, "פרסום על עצם הגשת תלונה לרשות מוסמכת במשטרה, הפרסום היה לצורך הגנה על המפרסם עצמו, וכד'" (כך במקור - א.ר.). אף שלא צויינו סעיפי החוק הרלוונטיים, ניתן להבין שהתובעת מכוונת בסיכומיה לסעיפים 15(3) ו - 15(8) לחוק, שנוסחם כדלקמן:

"(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".

23. ההגנות הקבועות בסעיפים 15(3) ו - 15(8) לחוק שייכות לקבוצת ההגנות הנוגעת למצבים בהם היתה קיימת חובה מסוג כלשהו לעשות את הפרסום וכן, למצבים בהן היה עניין אישי כשר של אדם כלשהו, שהצדיק את עשיית הפרסום. נתבע יהנה מההגנות המפורטות בסעיף 15 בכלל ובסעיפים הספציפיים הנ"ל בפרט, בהתקיים שני תנאים מצטברים. האח ד - הוא עשה את הפרסום באחת הנסי בות המפורטות בסעיפים הנ"ל והשני - כי עשה את הפרסום בתום לב (א. שנהר, לעיל, בעמ' 250 וכן, ע"א 184/89 טריגמן נגד טיולי הגליל (רכב) בע"מ ואח' (31.12.1989). מן הסתם, הפרסום גם צריך להיות אמת.

24. ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק חלה על פרסום שנעשה לשם הגנה על אינטרס והיא אינה מותנית בקיום חובה לעשיית הפרסום. הגנה זו מבוססת גם כן על ארבעה יסודות - מצטברים. האחד - היה עניין אישי (אם למפרסם ואם לאדם שאליו הופנה הפרסום) או אינטרס כשר כלשהו, אשר הגנתו הצדיקה עשיית הפרסום. השני - תוכן הפרסום נועד להגן על אותו עניין. השלישי - הפרסום הופנה רק לאנשים מסויימים שזהותם מתחייבת מהוראות הסעיף. הרביעי - הפרסום נעשה בתום לב.

בענייננו, המעשים שייחסה הנתבעת לתובעת במסגרת הפרסום הראשון, בדבר שימוש במאגרי המידע של קופת החולים עלולים היו לגרום נזק לקופת החולים ובנסיבות אלה, היה לכאורה הצדק לפניית הנתבעת למקום העבודה של התובעת (לו היו הדברים נכונים) . הנתבעת פנתה למנהלת של התובעת במקום עבודתה ויש בכך כדי לענות על התנאי השלישי, המחייב שהפרסום הופנה רק לאנשים מסויימים שזהותם מתחייבת מהוראות הסעיף. מנגד, פנייה למחלקת פניות הציבור בדבר הטרדות מצד התובעת (ללא התייחסות לשימוש במאגרי מידע), לא עונה על התנאים בסעיף 15(3). בכל הנוגע להטרדות סתם, ללא קשר לשימוש במאגרי מידע, כאמור בפרסום השני, היה על הנתבעת לפנות לרשויות החוק המוסמכות ולא למקום עבודתה של התובעת ולכן, הנתבעת לא זכאית ליהנות מההגנה בפרסום השני. עניין תום הלב ידון בהמשך.

25. ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק חלה בשני מקרים בהם הגיש המפרסם תלונה על הנפגע. במקרה הראשון, ההגנה תחול כאשר התלונה הוגשה לאדם הממונה על הנפגע, מכח דין או חוזה והיא מותנית בכך שתוכנה נוגע לעניין שבו קיימים יחסי ממונה - כפוף בין מקבל התלונה לבין הנפגע (א. שנהר, לעיל, עמ' 301). המקרה השני נוגע לתלונה אשר מוגשת לרשות המוסמכת. גם הגנה זו מותנית בכך שהתלונה הוגשה בתום לב.

בכל הנוגע לפרסום הראשון - הנתבעת פנתה בתלונה לממונה על התובעת, בטענה שהתובעת עושה שימוש במאגרי מידע של קופת החולים, על מנת להטריד אותה ואת קרוביה. גם הגנה זו מותנית בכך שהתלונה הוגשה בתום לב. מנגד, הפרסום השני לא חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, מאחר ואין מדובר בעניין הקשור לעבודתה של התובעת.

26. יסוד תום הלב, המהווה תנאי מצטבר לכל אחת מההגנות המפורטות בסעיפים הנ"ל, תחתן מבקשת הנתבעת לחסות, לא מתקיים בנסיבות העניין.

27. מרכיב תום הלב אשר מהווה תנאי לתחולתן של כל אחת מההגנות, משתנה באופיו במובנים מסויימים בכל הגנה והגנה, לאור מאפייניה ההגנה הספציפית. כך, בעוד שהעדר אמונה באמיתות הפרסום תשלול את תחולת רב ההגנות בסעיף 15, הרי שחוסר אמונה בנכונות הפרסום עשוי לדור בכפיפה אחת עם תום לב של מפרסם לשון הרע, אם הפרסום נעשה כלפי אדם, שאליו הופנה הפרסום מכח חובה חוקית לעשות כן, לפי סעיף 15(2) לחוק (ראוי להדגיש, כי בענייננו, לא קיימת חובה חוקית לבצע את הפרסום, אלא, לכל היותר חובה מוסרית לעשות כן). דברים אלו נכונים גם באשר להגנה הקבועה ב סעיף 15(8) לחוק ( ע"א 788/79 ריימר נגד עיזבון רייבר, פ"ד לו(2) 141, א. שנהר, לעיל, עמ' 293 ועמ' 303). מאידך, נקבע כי נקיטת אמצעים סבירים על מנת לבדוק אם העובדות שבפרסום נכונות, מהווה תנאי חשוב לתחולתן של שלוש ההגנות המפרטות בסעיפים 15(3) ו - 15(8) הרלבנטיות לענייננו והעדר בדיקה נאותה עשוי לשלול מהמפרסם את ההגנות, גם אם כוונותיו היו טובות ורצויות (ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נגד חתוקה, פ"ד כג(2) 135 ע"א 640/85 זיו קופר נגד איגוד המוסכים בישראל, פ''ד מד(1) 594, א. שנהר, לעיל, עמ' 293).

28. הנתבעת בקשה (בלשון רפה) לבסס את תום ליבה בביצוע הפרסומים, על החזקה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק.

סעיף 16 לחוק קובע כדלקמן:

"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".

בעניין הנטל להוכחת תום הלב והחזקות בסעיף 16 לחוק, נקבע ב ע"א 184/89, כדלקמן:

"בכדי לבסס לכאורה הגנת תום לב, מפני תובענה בשל פירסום לשון הרע, די לו, לנתבע, להוכיח שתיים אלו: כי הפירסום נעשה על-ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, וכי הפירסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16(א) לחוק. אך אם הוכיח התובע אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על-פיה וקמה חזקה הפוכה, שהפירסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין...".

29. גם אם אניח שהפרסום הראשון בפניה הטלפונית למנהלת במקום עבודתה של התובעת לא חרג מן הסביר באותן נסיבות (בהתעלם מכך שהטענה בדבר שימוש במאגרי המידע לא נכונה) , אין בכך כדי להועיל לנתבעת. במצב דברים זה, עבר הנטל להוכחת חוסר תום ליבה של הנתבעת לכתפיה של התובעת ומאחר ומתקיימות חלק מהחלופות בסעיף 16(ב), הרי שקמה חזקה הפוכה, שהפרסום נעשה שלא בתום לב. מאחר והנתבעת לא סתרה חזקה זו, הרי שנשללות ממנה ההגנות הקבועות בסעיף 15.

ובמה דברים אמורים? בפרסום הראשון הנתבעת התקשרה למקום עבודתה של התובעת והתלוננה בפני מנהלת התובעת כי הנ"ל מתקשרת אליה, מאיימת עליה ועושה שימוש במאגר נתונים של קופת החולים ( כאמור, הפרסום השני לא חוסה תחת אילו מהגנות תום הלב בסעיף 15 לחוק).

גם אם עבר הנטל להוכחת חוסר תום ליבה של הנתבעת לכתפיה של התובעת, עומדת לתובעת החזקה הקבועה בסעיף 16(ב)(1) לפיה, הדבר שפורסם לא היה אמת והנתבעת לא נקטה לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לאו. הנתבעת לא ערכה ולו בדיקה שטחית ולא נקטה באמצעים סבירים מינימאליים לצורך בדיקת אמיתות העובדות שפורסמו על ידה, באמצעות הפצת הפרסום הראשון. תלונתה בעניין זה התבססה על השערה שלה, נוכח העובדה שקרוביה שהוטרדו חברים בקופת החולים (אדגיש, כי גם טענה זו לא הוכחה). ודוק, עסקינן בדווח לגוף ממונה ולא לרשות מוסמכת כגון משטרה, שאז ספק אם חייב המפרסם לערוך בדיקות משלו (ראה לעיל). המחוקק קבע בחוק את רמת ההתנהגות הראויה, כגון אמון הנתבע בפרסום שבצע או נקיטת אמצעי בדיקה. עצם העובדה שהנתבעת לא קיימה את מצוות המחוקק ולא הגיעה לרמת ההתנהגות הדרושה, מבססת את החזקה הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק לפיה, עשתה את הפרסום הראשון שלא בתום לב (ראה ע"א 640/85 , לעיל, בעמ' 601). מאחר ויסוד תום הלב מצטבר לתנאים שבבסיס כל אחת מההגנות הקבועות בסעיף 15, הרי שהנתבעת לא יכולה ל יהנות מהגנות אלה. לפיכך, היא אחראית על פי דין בעוולה של פרסום לשון הרע ועליה לפצות את התובעת בגין נזקיה.

30. במישור הנזק - התובעת עתר ה לחייב את הנתבע ת לפצות ה בסך של 144, 050 ₪, ללא הוכחת נזק, מכח סעיפים 7א(ב) ו - 7א(ג) ל חוק איסור לשון הרע.

סעיף 7א(ב) לחוק קובע, כי בית ה משפט רשאי לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק (סכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן). סעיף 7א(ג) לחוק קובע , כי מקום בו הוכח שלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור, ללא הוכחת נזק.

31. הפיצויים בגין לשון הרע נועדו להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה נתון לולא פרסום לשון הרע ולהשיג שלושה יעדים - לעודד את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע, לתקן את הנזק לשמו הטוב ולמרק את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע. לשם השגת מ טרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה ומאידך, הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם, לא פחות ולא יותר. רק כך יהא ניתן לקיים את האיזון הראוי בין חופש הביטוי מזה לבין השם הטוב והפרטיות מזה. עוד נקבע בפסיקה, כי גם אם יש לדיני הפיצויים בגין לשון הרע תפקיד מחנך ומרתיע, אין בו, בתפקיד זה, כדי להגדיל את הפיצוי התרופתי מעבר למידותיו הטבעיות ואין בכוחו כדי להגדיל את סכום הפיצויים שהיה מתקבל על פי הכללים בדבר השבת המצב לקדמותו ( רע"א 4740/00 לימור עמר ואח' נגד אורנה יוסף ואח', פ"ד נה(5) 510). בנוסף, לפסיקת הפיצויים יש ערך הצהרתי, שיש בו כדי לבטא הכרה שיפוטית בכך שנעשתה כלפי התובע עוולה ושמו הטוב נפגע ללא הצדקה (א. שנהר, לעיל, בעמ' 369 וע"א 802/87 עקיבא נוף נגד אורי אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 492 - 493).

32. בקביעת הפיצוי בגין עוולת לשון הרע, על בית המשפט לשקול את היקף הפגיעה במעמדו של הניזוק, בהשפלה שסבל, בכאב וסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, מידת פגיעתו, בהתנהגות הצדדים ומידת הזהירות בה נקט המפרסם טרם ביצוע הפרסום (רע"א 4740/00, לעיל; א. שנהר, לעיל, עמ' 370).

בכל הנוגע לפיצוי מכח סעיף 7א לחוק, הדגיש בית המשפט העליון בפסק דינו ב רע"א 2015/15 מאיר פלבסקי נגד חברת מקור הפורמייקה בע"מ ואח' (4.8.2016), כי האפשרות לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק קיימת לא רק כאשר הנזק לא הוכח, אלא גם כאשר לא הוכח עצם קיומו.

33. בענייננו, התובעת לא התייחסה בעדותה לנזקיה, למעט אמירה לפיה הנתבעת מבקשת לפגוע בשמה ובקריירה שלה. עם זאת, הפרסומים נשוא התביעה ייחסו לתובעת עבירות של הטרדות ושימוש במידע חסוי מתוך מאגרי קופת החולים . מטבע הדברים, יש באמירות בפרסומים אלו כדי להשפיל את התובעת, לפ גוע ברגשותיה, לבזות א ותה ולפגוע בשמה הטוב בארגון בו היא עובדת. ב עקבות תלונת הנתבעת נערך בירור והתובעת נאלצה להתגונן וליתן הסברים לממונים עליה, בדבר חייה האישיים. בנוסף, יש לקחת בחשבון, כי לא נערכה על ידי הנתבעת ולו בדיקה ראשונית מינימאלית, כדי לוודא את אמיתות הטענה בדבר שימוש במאגרי המידע במקום עבודתה של התובעת.

מנגד, למעט שיחות שערכו גב' גילדין ומר מינקביץ עם התובעת, לא ננקטה כנגדה סנקציה כלשהי בעקבות תלונות הנתבעת. בניגוד לטענת התובעת בסיכומיה, לא הובאה בפני ראיה כלשהי שתעיד כי נותר בתיקה האישי תיעוד ("מזעזע", כלשון ב"כ התובעת) שילווה אותה בהמשך דרכה בעבודתה או כי יהא בכך כדי לסכן את קידומה. העדים מטעם התובעת, לרבות המנהלת הישירה שלה לא העידו דבר בעניין זה ולא נשאלו על כך. בנוסף, מדובר בפרסום שנחשפו אליו אנשים ספורים בלבד.

ספק בעיני אם היתה כוונת זדון מצד הנתבעת ולכן, לא מתקיימים בנסיבות העניין התנאים הקבועים בסעיף 7א(ג) לחוק. עם זאת, ללא ספק התנהלה הנתבעת בפזיזות וגרמה בהתנהגותה לפגיעה בשמה של התובעת.

בהתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים, אני פוסק לתובעת פיצוי בסך של 20,000 ₪.

34. סיכומו של דבר, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך של 20,000 ₪. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת את אגרות המשפט וכן, שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪. סכומים אלו ישולמו בתוך 45 ימים מהיום, שאחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"א אייר תשע"ט, 26 מאי 2019, בהעדר הצדדים.