הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 20981-07-18

לפני כבוד השופטת איילת הוך-טל

התובעים

.1 עאמר עואד - חורי
.2 עאדל עואד - חורי
.3 רביע עואד - חורי
.4 ראמי עואד - חורי

נגד

הנתבעים
.1 אליהו אבו
.2 מרסל אבו

החלטה

לפני בקשה לסילוק התביעה על הסף.

רקע בקצרה

התובעים הינם בעלים במשותף של הזכויות בנכס מקרקעין הנמצא ברח' העוגן 18 בחיפה והידוע כחלקה 17 בגוש 10802 עליה מבנה ישן בן שתי קומות – קומת קרקע וקומת מרתף (להלן – הנכס).
עד לשנת 1997 הזכויות בנכס הוחזקו על ידי חברת עמידר - החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ ( להלן – עמידר). הנתבעים שכרו שתי יחידות מגורים הנמצאות בקומת הקרקע של הנכס על פי הסכמים מיום 25.7.82 ( להלן – ההסכם הראשון) ומיום 10.7.90 ( להלן – ההסכם השני), ואיחדו את שתי היחידות לדירת מגורים אחת בה הם משתמשים עד היום ( להלן – הדירה או המושכר). אין מחלוקת כי החזקת הנתבעים בדירה מוגנת על פי חוק הגנת הדייר ( להלן – החוק).
בשנת 1997 מכרה עמידר את הזכויות בחלקה לחברת מפעלי האומן אדן – בכר (1990) בע"מ ( להלן – אדן-בכר) אשר מכרה את הזכויות בנכס לתובעים בשנת 2009.
התובעים הגישו תביעה זו לפינוי הנתבעים על בסיס שתי עילות –
הצורך לבצע תיקונים ושינויים מקיפים במושכר ( עילה לפי ס' 131(10) לחוק).
הצורך של התובע מס' 4 במושכר לעצמו ( עילה לפי ס' 131(7) לחוק).
לא מדובר ב'גלגול' ראשון של סכסוך זה בערכאות, קדמו לכך שני הליכים משפטיים.
ביום 2.12.08 הוציאה עיריית חיפה הודעה על מבנה מסוכן לנכס ונתנה הוראה לביצוע תיקונים של קירות הפנים והחוץ. מאחר שתיקונים כאמור לא בוצעו, הוגשו כתבי אישום כנגד הצדדים במסגרת ת"פ 411/10 ו-ת"פ 532/10 ( אשר הדיון בהם אוחד וביחד יכונו להלן – ההליך הפלילי).
מהפרוטוקולים בהליך הפלילי מיום 23.2.12, 10.5.12 ו- 20.12.12 , ניכר כי עיקר הדיונים עסקו בסוגיית הדיור החלופי לנתבעים בתקופת ביצוע התיקונים.
מאחר שסוגיית פינוי הנתבעים לצורך ביצוע התיקונים לא נפתרה במסגרת ההליך הפלילי, הגישו התובעים תביעה לבית הדין לשכירות בחיפה בתיק ש' 11027-02-13 (להלן – ההליך המקביל) על מנת לפנות את הנתבעים מן הדירה לצורך ביצוע התיקונים.
בדיון בהליך המקביל מיום 4.3.13 ( נספח ז' לכתב התביעה) הגיעו הצדדים להסכמה כדלקמן –
" ב"כ הצדדים:
אנו מוכנים שהנתבעים יפנו כנגד תשלום שכירות של 3.200 ₪ לחודש ושיגורו היכן שירצו.
לכך יש להוסיף 3,000 ₪ דמי הובלה הלוך וחזור. אנו מסכימים שהתשלום יהיה תשלום מראש לחצי שנה כדי לאפשר התיקונים וברור שהבניין לא ייהרס אלא יחוזק.
הנתבעים ימציאו כתובת ואת חוזה שכירות בתוך 30 יום באמצעות בא כוחם. בתוך 15 יום נוספים יועבר הכסף באמצעות עו"ד כספי.
בתוך 10 ימים נוספים יפנו הנתבעים את הדירות ובתוך 10 ימים נוספים יעבירו התובעים הצעת קונסטרוקטור לעיונם של הנתבעים מבחינת עבודה ומחיר. ככל שלא יגישו הנתבעים בתוך 15 יום נוספים הצעת עבודה ומחיר נוגדת יוכלו התובעים להתחיל בביצוע העבודות כאשר הצעת הקונסטרוקטור תחשב כמקובלת וברור שהעבודות תעשנה על ידי קבלן רשום.
בשלב זה, לאור ההסדר פטורים התובעים מהגשת הגנה בתביעה שכנגד. ברור שהצדדים אמורים בסופו של דבר לשאת בעלות של התיקונים הקונסטרוקטיביים מכאן ואילך להסרת הסכנה בחלקים שווים."
ההסכמה קיבלה תוקף של החלטת בית המשפט הדן בהליך המקביל.
התובעים טוענים כי בהתאם לחוות דעתו של המומחה אשר מונה מטעם בית המשפט בהליך המקביל ( נספח י' לכתב התביעה), מר נועם אמיר, עלות שיפוץ המבנה לצורך התאמתו למגורים הינה בסך 820,021 ₪. זאת, בעוד שעל פי חוות דעת שמאית אשר נערכה לבקשת התובעים על ידי הגב' ריטה שוקייר ואקים ביום 9.12.10, שווי זכויות הנתבעים בנכס הינו 351,000 ₪.
על כן, לעמדתם, אין כדאיות כלכלית בביצוע התיקונים להכשרת המבנה הקיים למגורים ומתקיימת עילת פינוי לפי סעיף 131 (10) לחוק.
בנוסף, התובעים טוענים כי התובע 4 הינו אב למשפחה בת 4 נפשות ואינו בעלים של דירת מגורים, ולכן עומדת לתובעים עילת פינוי לפי סעיף 131 (7) לחוק.
הנתבעים הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף במסגרתה הם מפרטים באריכות את ההליכים שנוהלו עד כה במטרה להראות כי התובעים מתנהלים בחוסר תום לב ובניגוד להחלטות שיפוטיות שניתנו בעניינם.

דיון והכרעה

חרף הצעות שהועלו במסגרת דיון לא פורמלי שהתקיים לפניי לא גובשו הבנות כלשהן, אזי על יסוד הנתונים שהוצגו בפניי וטיעוני הצדדים, נחה דעתי כי דין תביעה זו להימחק.

ההלכה הנוהגת היא כי סילוק על הסף הוא " סעד מרחיק לכת מאד, שמטרתו להציב סכר על סף הדיון המשפטי בפני תובע, הבנק לעבור את הסף, ולהשמיע את ראיותיו ולשטוח את טענותיו לפני השופט היושב לדין. לפיכך, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה כזו, עליו לנהוג זהירות יתרה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים, בהם ברור לו, לשופט, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על פי העובדות והטענות העולות מתביעתו...דחיה על הסף תיעשה, רק כאשר בית המשפט משוכנע, שגם אם היה נשמע הדיון לגופו, אחד דינו – להידחות..." (ע"א 335/78 יוסף שאלתיאל נ. אריה שני ואח', פ"ד לו (2) 151, 155 (1981) וכן ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ ( פורסם במאגרים, 4.6.07) בפס' י"ב).
בהינתן ההלכה הנוהגת כאמור, נראה כי בענייננו יש מקום לסלק את התביעה על הסף, על דרך של מחיקתה. משום שלטעמי, ניתן לקבוע כבר עתה, ללא צורך בבירור עובדתי נוסף , כי לא מתקיימות עילות הפינוי העומדות ביסוד התביעה.
בהחלטה מיום 9.4.13 בהליך המקביל קבע בית המשפט כך –
" אין מקום לשינוי המתווה שקיבל תוקף של החלטה בהסכמת הצדדים, לאחר דיון ארוך. חששות הנתבעים היו ידועים מראש ונלקחו בחשבון. הוצהר לפרוטוקול שאין כוונה להרוס אלא לחזק, ומדובר במצג מחייב. להסרת ספק ובשים לב לאותה הצהרה, אני מורה שהבניין לא ייהרס אלא יחוזק ולהנחיה זו תוקף של צו המופנה לתובעים."
ביום 19.2.15 הודיעו הנתבעים, בהליך המקביל, כי לאחר שפינו את המושכר, התובעים פעלו להריסת המושכר והוציאו ממנו מחוברים שונים.
לאור הודעה זו קבע בית המשפט בהליך המקביל כך-
" להסרת ספק - אין אישור ( למעשה יש איסור) להרוס. המתווה שאושר הנו תיקון ולא הריסה. יש מקרים בהם אכן זול יותר להרוס ולבנות, אולם בלי להתיימר להביע עמדה בשלב זה האם זה גם המקרה כאן, מתווה כזה אינו פשוט ( ראה למשל סע' 131(10) של חוק הגנת הדייר.
מכל מקום כל המצגים שהוצגו היו שהכוונה לתקן ולא להרוס, והמתווה המוסכם דיבר אף הוא על תיקון ולא הריסה. ניתנו כמה החלטות לפיהן חל איסור להרוס ויש לתקן. ההחלטות בעינן עומדות."
כלומר, על אף שבית המשפט בהליך המקביל אסר על התובעים לפעול להריסת המושכר או המבנה בו הוא נמצא, נראה כי בפועל הם פעלו כך. ניתן ללמוד זאת הן מהצעת המחיר שערך מר נועם אמיר במסגרת ההליך המקביל, כי "לאור מה שהוצג בפני, ישנו כיום שלד מבנה בלבד הזקוק לחיזוק, שיקום ובניה מחדש...". כמו כן, קיימת גם התייחסות של בית המשפט בהליך המקביל לכך שהתובעים פעלו להריסת המושכר.
בנוסף, מהחלטת בית המשפט בהליך המקביל מיום 21.8.18, נראה כי התובעים אינם עומדים בהתחייבותם לממן לנתבעים דיור חלוף, ולכן הם חויבו בקנסות על פי פקודת ביזיון בית המשפט.
העילה העיקרית העומדת ביסוד התביעה נשענת על רצונם המובהק של התובעים להרוס את המושכר. מדובר על עילת פינוי הקבועה בסעיף 131(10) לחוק, אשר זו לשונו –
"(10) בעל הבית רוצה להרוס את המושכר או את הבנין שבו נמצא המושכר כדי להקים במקומו בנין אחר, או לשנות את המושכר שינוי ניכר או לתקנו תיקון יסודי, וקיבל את רשיון הבניה הדרוש לכך, והודיע לדייר בכתב על נכונותו להעמיד לרשותו סידור חלוף;"
מלשון הסעיף עולה כי עילה זו מבוססת על מספר תנאים מצטברים–
בכוונת בעל הבית לערוך שינוי ניכר או תיקון יסודי של המושכר או המבנה;
בעל הבית קיבל את רישיון הבניה הנדרש;
ניתנה הודעה בכתב על נכונות בעל הבית להעמיד לדייר סידור חלוף.
בענייננו, דומה כי לא מתקיימים כל התנאים דלעיל.
התנאי הראשון אינו במחלוקת, שכן כוונת התובעים לערוך שינוי יסודי במושכר או במבנה הינה ברורה ומוצהרת.
התנאי השני אינו מתקיים ועל כך אין מחלוקת . הנתבעים מפנים לעובדה שבמועד הגשת התביעה לא היה בידי התובעים היתר הבניה הנדרש. התובעים מאשרים זאת בתשובתם. הגם שלטענתם היתר זה יתקבל בקרוב, העובדה שהוא אינו בידם פירושה כי עילת הפינוי האמורה אינה מתקיימת. בנוסף, לא הובא מטעמם כל טיעון בנוגע לפרק הזמן הצפוי לקבלת ההיתר, עניין תמוה בשים לב ללוח הזמנים שחלף עד כה.

התנאי השלישי הנוגע למסירת הודעה בכתב על נכונות להעמיד סידור חלוף אינו מתקיים.
אין חולק כי לא ניתנה בענייננו הודעה מעין זו. התובעים דאגו להוציא את הנתבעים מהנכס, לכאורה לצורך תיקונו. בפועל, הרסו את הנכס. התובעים לא הודיעו לנתבעים על כוונתם להעמיד לרשותם סידור חלוף. אמנם, במסגרת הדיון בהליך המקביל הוסכם על סידור חלוף, אולם סידור זה נועד להיות סידור זמני בלבד עד לסיום תיקון המושכר ולא סידור חלוף בגין פינוי הנתבעים לצמיתות. בנוסף, נראה כי התובעים אינם עומדים בהתחייבותם לתשלום שכר הדירה של הנתבעים בתקופה הנוכחית. על כן, אין לומר כי התובעים הציעו סידור חלוף קבוע ורלוונטי לענייננו.
לאור האמור, כבר עתה ניתן לקבוע כי לא קמה לתובעים עילת פינוי על פי סעיף 131(10) לחוק.
כאמור, התובעים טוענים כי התובע 4 הינו בעל משפחה של 4 נפשות שאין לו דירת מגורים בבעלותו. לטענתם, עובדה זו מקנה להם עילה לפנות את הנתבעים בהתאם לסעיף 131(7) לחוק, אשר זו לשונו –
"(7) המושכר דרוש לבעל הבית לצורך עצמו, ובעל הבית הודיע לדייר בכתב על נכונותו להעמיד לרשותו סידור חלוף..."
עילת פינוי על פי סעיף זה מבוססת על שתי דרישות –
צורך במושכר מצד בעל הבית;
מסירת הודעה בכתב על נכונות להעמיד לדייר סידור חלוף.
לעניין הצורך במושכר – יש לשים לב כי ההתייחסות כאן היא למושכר עצמו ולא לכל הנכס בו הוא נמצא. בפסיקה נקבע כי הצורך האמור חייב להיות צורך קיים ועכשווי ( רע"א 264/89 משולם נ' רות וייס ( פורסם במאגרים, 31.12.1989) בס' 7).
מאחר שהתובעים טוענים כי ברצונם להרוס את המושכר כדי להקים מבנה אחר, ברור כי אין בכוונת הנתבע 4 לעשות שימוש במושכר עצמו. לא עכשיו ולא בעתיד הקרוב .
עובדה זו מקבלת משנה תוקף מאחר שהובהר כי התובעים למעשה הרסו את המושכר, ואינם מתכוונים להקימו מחדש ( בתצורתו הקודמת). לכן לא יכולה להיות מחלוקת כי זה פקטו, התובע 4 ממילא אינו יכול לעשות שימוש במושכר וממילא הינו מושתק מטענה זו נוכח העובדה שנטל חלק בתהליך ההריסה, בהיותו חלק מקבוצת התובעים, בעלי הנכס .
לעניין ההודעה על נכונות להעמיד סידור חלוף, יפה המסקנה במסגרת הדיון בעילת הפינוי לפי סעיף 131(10) לעיל.
על כן, ניתן כבר עתה לקבוע כי לא מתקיימת גם עילה לפינוי על פי סעיף 131(7) לחוק.

לאור האמור, אני מורה על מחיקת התביעה.
התובעים יישאו בהוצאות הבקשה בסך 4,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ו טבת תשע"ט, 03 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.