הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 2009-12-16

לפני כבוד השופטת איילת הוך-טל
התובע
בדר חלבי

נגד

הנתבע
מאהר אבו עאסי

פסק דין

לפניי תביעה כספית על סך 200,000 ₪ בגין דמי שימוש ראויים, פיצוי בגין ירידת ערך קרקע ועלויות בניית קיר תמך.

רקע כללי
הצדדים הינם בעלי זכויות בנכס מקרקעין הנמצא ביישוב דלית אל-כרמל וידוע כחלקה 14 בגוש 11505 ( להלן – הנכס).
על פי חלוקה פנימית של הנכס, יוחדה החזקה של התובע למגרש מס' 14/8 (להלן – מגרש התובע).
לעניין שטח המגרש, מפנה התובע לשני מסמכים שצורפו לכתב התביעה וכן הגיש חוות דעת של השמאי זחאלקה מוחסן. התובע מפנה למפה מצבית מיום 2.9.01 אשר חלק ממנה צורף כנספח לכתב התביעה ( סומן ת/2).
כמו כן, התובע מפנה לנספח נוסף מיום 10.1.97 שצורף גם הוא לכתב התביעה ( סומן ת/3).
התובע מפנה גם לנסח הרישום בלשכת רשם המקרקעין וטוען כי שטח המגרש שלו הינו 1000
מ"ר.

מגרש 14/7 בנכס חולק למספר יחידות במהלך השנים.
במהלך שנת 2007 , הנתבע רכש את הזכויות בחלק הצפוני של מגרש 14/7 ( להלן – מגרש הנתבע) ממר סאמר אמין והבה ( להלן – סאמר). מגרש הנתבע סומן במפה המצבית ( ת/2) כמגרש מס' 14/7/2.

בד בבד עם רכישת מגרש הנתבע, גיבשו הצדדים הסכם מיום 13.11.07 לפיו רוכש הנתבע את זכויות התובע בחלק של 67 מ"ר ממגרש התובע, המהווים דרך גישה למגרש הנתבע. בנוסף, סוכם כי הנתבע יקים קיר תומך על חשבונו באורך של 20 מטר בצד הדרך וכי המשך הקיר, בגבול המערבי של מגרש התובע, ייבנה במשותף על ידי שני הצדדים.
קיימת מחלוקת באם הסכם זה קוים או בוטל ( להלן – ההסכם הראשון).
בהמשך, נכרת בין הצדדים הסכם נוסף מיום 21.2.09, בתיווך מכובדים, אשר מתייחס אך ורק לעניין בניית הקיר התומך ( להלן – ההסכם השני). מדובר בהסכם שנכתב בכתב יד בערבית, ועותק ממנו צורף כנספח ה' לתצהיר התובע ללא תרגום. הנתבע צירף בנספח ג2 לתצהירו תרגום לעברית של ההסכם השני, אשר נערך על ידי בא כוחו. התובע אישר בעדותו כי התרגום מבטא את רוח ההסכם ( עמ' 7 לפרוטוקול ש' 26-24).
אין חולק כי הנתבע מחזיק ומשתמש בשטח של 67 מ"ר ממגרש התובע, המהווה דרך גישה ברוחב של כשלושה מטרים ועליה נסלל כביש גישה למגרש הנתבע ( להלן – שטח המחלוקת). בנוסף, אין חולק כי הנתבע בנה את הקיר התומך בהתאם להסכם השני, אולם לטענת התובע הדבר נעשה בחוסר מקצועיות ולא בהתאם להסכמה. משום כך, נוצר צורך, מטעמי בטיחות, להקים קיר נוסף אשר נבנה על ידי התובע ועל חשבונו.

המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בשלושה נושאים מרכזיים –
הראשון, מהו שטח מגרש התובע.
השני, מי מחזיק בזכויות בשטח המחלוקת.
השלישי, מה תוקפם של ההסכמים שנערכו בין הצדדים בשנת 2007 ובשנת 2009.
ההכרעה בנושאים מרכזיים אלה תוביל לפתרון הסכסוך ביסוד התביעה.

התובע טוען כי הנתבע עושה שימוש שלא כדין בשטח המחלוקת, שכן בפועל מעולם לא שילם עבור שטח זה וההסכם ביחס אליו בוטל. בנוסף, הוא טוען כי הנתבע לא פעל להקמת קיר תומך כנדרש בהסכמים בין הצדדים ולכן הוא נאלץ להקים קיר נוסף על חשבונו. הדבר גרם לו לנזקים הן מבחינת עלויות הקמת הקיר והן בגריעת שטח נוסף ממגרשו לטובת העניין. התובע טוען כי הוא זכאי לפיצוי בגין העילות הבאות –
פיצוי בגין גריעת שטח המחלוקת משטח המגרש בבעלותו;
דמי שימוש ראויים, בגין השימוש שעושה הנתבע בשטח המחלוקת;
פיצוי בגין הפחתה של 50 מ"ר ממגרש התובע עקב הקמת קיר תומך;
החזר עלות בניית הקיר התומך (28,000 ₪);
ירידת ערך מגרש התובע.
התובע מעריך את מלוא נזקיו בסך 200,000 ₪.
התובע הגיש תצהיר מטעמו וכן חוות דעת של השמאי מר זחאלקה מוחסן אשר העריך את מכלול נזקיו בסך 274,000 ₪.

הנתבע עתר לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנותה.
במסגרת ההחלטה מיום 20.7.17, נקבע כי הסעד הנוגע לגריעת שטח של 67 מ"ר ממגרש התובע התיישן בכל הנוגע לסכום שנקבע לתשלום במסגרת ההסכם מיום 13.11.07 . כל יתר הטענות יתבררו במסגרת ניהול ההליך.

הנתבע טוען כי שילם את הכספים בגין הסכם המכר וכי זה לא בוטל מעולם ומשום כך הזכויות בשטח המחלוקת שייכות לו.
בנוסף, הנתבע טוען כי אין כל ליקוי בקיר שהקים וכי לא ברור לו מדוע בחר התובע להקים קיר נוסף. הנתבע מכחיש כל חבות כלפי התובע.
מטעם הנתבע הוגש תצהירו וכן תצהירם של עו"ד אמיר ח'ניפס, סאמר והבי ווליד קדור. עוד הוצגה חוות דעת השמאי מר ראדי נג'ם במסגרתה נדחתה עמדת השמאי מטעם התובע.
מר סאמר והבי ומר וליד קדור לא הופיעו לדיון מיום 23.1.19 ולכן תצהיריהם נמשכו מן התיק.

נוכח המחלוקת השמאית, כפי שהובאה בחוות הדעת מטעם הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט, מר זיבאק מרואן אשר הינו מהנדס, מודד ושמאי מוסמך ( להלן – המומחה).
המומחה ערך את חוות דעתו ביום 10.6.18, השיב לשאלות הבהרה מאת התובע ביום 16.7.18 והצדדים ויתרו על חקירתו.

דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים, נתתי דעתי לעמדת המומחה ושקלתי את טענות הצדדים במסגרת סיכומי טענותיהם, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

טרם נעבור לדון בגוף המחלוקת, יש להזכיר מושכלות יסוד לעניין נטלי השכנוע והראיה.
נהוג להסתמך על כלל " המוציא מחברו עליו הראיה", ככזה המטיל את כל כובד נטלי השכנוע והראיה על התובע. אולם, כלל זה הינו רק נגזרת של הכלל הרחב יותר, על פיו נטלי השכנוע עוקבים אחר הדין המהותי. על כל צד מוטל נטל השכנוע לגבי טענות המקדמות את ענייניו. נטל השכנוע הינו קבוע, כאשר ממנו נגזר נטל הראיה, אשר יכול לעבור בין הצדדים במהלך הדיון ( ראו רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז – מפעל תחבורה בע"מ ( פורסם במאגרים, 5.5.13) בס' 9).

הסכם המכר והעברת הזכויות בשטח המחלוקת

הסכם המכר שנכרת בין הצדדים ביום 13.11.07 קובע כי התובע מעביר לנתבע חלק של 67 מ"ר משטח המגרש שלו, המהווים דרך גישה למגרש הנתבע, וזאת תמורת 13,000 ₪.
התובע טוען כי התמורה הקבועה בהסכם המכר לא שולמה לו ולכן ביטל אותו כעבור כשנה, במכתב שצורף נספח ד' לתצהירו.
הנתבע טוען כי התמורה החוזית שולמה לתובע במועד כריתת ההסכם, בהתאם לסעיף 5.2 להסכם אשר זו לשונו –
" הסכום האמור בסעיף 5.1 לעיל ישולם ביום חתימת הסכם זה , וחתימת המוכרים על הסכם זה תהווה ראיה חלוטה לקבלת סכום זה על ידם ."

כאמור, התובע אינו רשאי לתבוע את התשלום על פי ההסכם, מאחר שעילה זו התיישנה. אולם, מאחר שלטענות הצדדים בעניין זה יש נפקות לסעדים שדורש התובע ולא התיישנו, יש לברר האם סכום זה אכן שולם בפועל אם לאו.

לכאורה, סעיף 5.2 להסכם הראשון פועל לחובת התובע.
עם זאת, עיון בכל תנאי ההסכם מגלה כי סעיף זה עומד בסתירה לסעיף 5.1.
בסעיף 5.1 להסכם המכר, נכתב כי "התמורה תשולם מיד עם כניסת הרוכש לדירה שרכש מסאמר והבה".
במבוא להסכם המכר, במסגרת האמור ב - ' והואיל' האחרון, עולה כי כשנה וחצי מפרידות בין מועד כריתת ההסכם למועד כניסת הנתבע לביתו.
לאור סתירה זו, סעיף 5.2 להסכם אינו יכול להוות ראיה לתשלום מצד הנתבע, שכן הוא סותר את מועד התשלום שנקבע בסעיף 5.1 המתייחס לתמורה עצמה.

הטענה לתשלום התמורה החוזית הינה טענה עובדתית של הנתבע ומשכך, נטל הוכחתה מוטל עליו. הנתבע טען כי התשלום בוצע במועד כריתת ההסכם, כמפורט בעדותו בעמ' 12 לפרוטוקול ש' 23-20 –
"ש. אני חוזר להסכם מול חלבי, איך שילמת לו 13000 ₪ ?
ת. במזומן, במעמד חתימת החוזה כי הוא לא היה מוכן לעשות שום צעד בלי לקבל כסף.
ש. מי היו עדים לביצוע התשלום?
ת. שנינו ועו"ד שהחתים אותנו, אמיר חניפס שעבד אצל סלאמה בזמנו."

עמדת הנתבע אינה נתמכת בראיה חיצונית כלשהי ואף עדותו של עו"ד ח'ניפס, אשר הובא כעד מטעמו, אינה תומכת בה. עורך הדין נחקר בסוגיה זו והבהיר כי הסכם המכר נערך על ידו, במשרדו, בנוכחות הצדדים ולפי בקשתם. במעמד זה, לא ראה כספים שעברו בין הנתבע לתובע ( ראו דבריו בעמ' 15 לפרוטוקול ש' 12-11).
עו"ד ח'ניפס העיד כי מלבד ההסכם לא נחתמו בפניו מסמכים נוספים הדרושים לצורך ביצוע ההסכם, כגון שטרות מכר או ייפוי-כוח. זאת, למרות שבהסכם נקבע כי מסמכים אלו ייחתמו באותו מעמד ( ראו ס' 11-10 להסכם). עוד ציין בעדותו כי הצדדים הסכימו כי מסמכים אלה ייחתמו בשלב מאוחר יותר אך לא הגיעו אליו לצורך כך ( עמ' 14 לפרוטוקול ש' 26-23 ועמ' 15 ש' 15-13).
בנוסף, אין חולק כי העסקה לא דווחה לרשויות המס ולא הושלמה.
לאור האמור, לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי שילם את התמורה בהתאם להסכם המכר.

הנתבע טוען כי התובע הפר את ההסכם כאשר מנע את רישום הזכויות בשטח המחלוקת על שם הנתבע. טענה זו פועלת באופן ישיר והפיך דווקא לחובתו של הנתבע. העובדה שהנתבע טוען כי שילם את תמורת הרכישה במעמד חתימת ההסכם ולמרות זאת לא פעל לאכיפת ההסכם במשך שנים רבות ואף לא דאג לחתימת המסמכים הדרושים לשם כך, מעידה על כך שמדובר בהסכם שלא קוים ונזנח, או לחלופין, תומכת במסקנה כי אין ממש בטענת הנתבע לפיה שילם את התמורה המוסכמת. זאת אף אם אקבל את טענת הנתבע כי ההסכם מעולם לא בוטל פורמלית.

המסקנה מהעובדות שהוכחו לעיל היא כי אין תוקף להסכם המכר אשר בוטל דה פקטו בהתנהגות הצדדים ברבות השנים שחלפו ולכן ניתן לקבוע כי הזכויות בשטח המחלוקת נותרו ברשות התובע ולא הועברו לנתבע.

לעניין הסעד המבוקש, כפי שכבר נקבע, התובע אינו יכול לדרוש את התמורה החוזית, שכן תביעה זו התיישנה.
התובע דורש בתביעתו שני סעדים במישור זה – האחד, פיצוי בגין גריעת השטח; והשני, תשלום דמי שימוש ראויים.
לטעמי, מדובר בסעדים סותרים שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת.
הדרישה לתשלום דמי שימוש מבוססת על הטענה שהזכויות בשטח המחלוקת שייכות לתובע, שכן אין זכות לדמי שימוש ללא זכויות בשטח המקרקעין בגינו הם נדרשים ( ראו ע"א ( מח'-ת"א) 23253-10-12 באבאי נ' בואנו ( פורסם במאגרים, 3.11.14), ס' 19-17 המתייחס לדמי שכירות, אולם ניתן לגזור גזירה שווה גם לגבי דמי שימוש ראוי). לעומת זאת, הדרישה לפיצוי בגין 'גריעת שטח' משמעה כי התובע כבר אינו מחזיק בזכויות בשטח.
בהינתן הקביעה כי התובע מחזיק בזכויות בשטח המחלוקת, אזי שטח זה לא נגרע ממנו והפיצוי בגין ' גריעת שטח' אינו אפשרי ואינו מתאים בנסיבות. התובע זכאי לדרוש דמי שימוש בגין השימוש שעושה הנתבע בשטח זה.
על כן, הסעד הרלבנטי לענייננו הינו אך ורק דרישת התשלום לדמי שימוש ראויים.

המומחה העריך את שווי שטח המחלוקת בסכום 19,200 ₪ וקבע כי דמי השימוש הראויים בגינו הינם בשיעור של 6% לשנה. כלומר, מדובר בסכום של 1,152 ₪ לשנה. לא מצאתי בטיעוני הצדדים נימוק לסטות מעמדת המומחה ולנוכח הפסיקה הנוהגת, לפיה מומחה בית המשפט נהנה מחזקת מקצועיות, נטולת עניין בתוצאות ההליך, יש לקבל את המלצותיו במישור זה.

במסגרת כתב התביעה עותר התובע לתשלום דמי שימוש למשך 7 השנים שקדמו להגשת התביעה.
התביעה הוגשה ביום 1.12.16, כך שהתובע זכאי לדמי שימוש בגין התקופה המתחילה ביום 1.12.09.
בנסיבות אלה, יעמוד סכום הפיצוי בגין דמי שימוש ראויים על סך 8,064 ₪.
יוער, בזהירות הראויה, כי ספק אם יש טעם כלכלי בהמשך התנהלות זו וראוי לצדדים כי יסדירו ביניהם את המחלוקת בעניין שטח המחלוקת אחת ולתמיד בכדי למנוע צורך בהמשך התדיינות בעתיד.

הקיר התומך

אין מחלוקת כי במסגרת ההסכמה בין הצדדים, הנתבע התחייב להקים קיר תומך בצד הדרך, באורך 20 מטר. אין מחלוקת כי התחייבות זו לא קוימה כפועל יוצא מן ההסכם הראשון, ולכן גובש בין הצדדים ההסכם השני, בתיווך מכובדים.

התובע טוען כי הנתבע בנה קיר רעוע ונמוך מן הדרוש, דבר שיצר סיכון בטיחותי ואילץ אותו לבנות קיר תומך תקני שיתמוך בקיר שבנה הנתבע. התובע טוען כי שילם בגין הקמת הקיר הנוסף סך של 28,000 ₪ וכן נגזל שטח נוסף ממגרש התובע, לצורך הקמת הקיר הנוסף .

המומחה מתייחס לסוגיה זו וממסקנותיו עולה כי לא היה צורך הנדסי לבנות את הקיר התומך מלכתחילה. לכאורה, מדובר בקיר שנבנה בעיקר על מנת לאפשר לתובע שימוש מיטבי במגרש שבחזקתו, מחמת התנאים הטופוגרפיים השוררים שם והפרשי הגבהים בין שני קצוות המגרש. בנוסף, המומחה ציין כי שני הצדדים אישרו בפניו כי אף אחד מהקירות לא נבנה על פי היתר או אישור הנדסי אחר ולמרות זאת, נראה כי המומחה לא מצא דופי הנדסי בקיר שהקים הנתבע.

התובע לא הציג חוות דעת מקצועית לעניין טיב הבניה ואין ראיות לטענות לפיהן בוצעה עבודה רשלנית ובלתי מקצועית בבניית הקיר. כאשר נשאל התובע על מה מבוססת הטענה כי הקיר שהוקם לקוי, השיב כך ( עמ' 8 לפרוטוקול ש' 30 – עמ' 9 בס' 13) –
"ש. אתה טוען שלפי חוקי תכנון והבנייה על מה אתה מסתמך?
ת. אני במקצועי מנהל עבודה משנת 1992 בעבודות בניה ותשתיות, הספקתי להכיר הרבה ולהיות בתור מנהל בהרבה אתרים שמחייבים המהנדסים לבנות את הקיר לפי לפחות על קרקע יציבה איתנה וזה דברים שאני לא צריך מישהו שיסביר לי. בנוסף אני הבאתי מהנדס בשם עמאר עיסמי שאתה מכיר אותו מהנדס שסיים טכניון ויש לו ניסיון אדיר בתחום הזה, קיבלתי ממנו ייעוץ, ביקשתי ממנו להגיע לתת עדות והוא ביקש בצורה יפה לפטור אותו מהעדות כי הוא בתפקיד רגיש והוא לא רוצה להחשף לדבר הזה.
ש. אם הבנתי את זה נכון, אתה מוכן לא להוכיח את מרכיבי התביעה שלך כי מר עיסמי לא יכול להגיע לעדות?
ת. אני לא אמרתי את זה
ש. אתה יכול להציג את חוות דעת של מר איסמי אליך?
ת. לא. אין לי.
ש. בתצהירך אתה ציינת שהזמנת בעלי מקצוע והקבלן וקיבלת חוות דעת, וצירפת את נספח ו' לתצהירך?
ת. תפנה אותי בבקשה למה שכתבתי בתצהיר.
ש. אני מתקן זה לא בתצהיר זה בכתב התביעה – סעיף 17 אתה מאשר שהיו בעלי מקצוע מטעמך בחלקה?
ת. כן.
ש. למה לא הזמנת את בעלי המקצוע שהיו בחלקה לעדות?
ת. למה להזמין אותם? "

מדובר בטענה של התובע, שהינה עדות יחידה של בעל דין, אשר יש קושי מובנה לבסס עליה לבדה קביעה עובדתית, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [ נוסח חדש]. הימנעות התובע מהבאת חוות דעת או עדים שיתמכו בטענתו, עומדת לחובתו ( ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (פורסם במאגרים, 27.7.08) בס' 27-26).

כאמור, המומחה עצמו קובע כי "בניית שני הקירות היתה הכרחית לצורך ניצול שטח המגרש בצורה הטובה והיעילה ביותר" . בנוסף, נקבע כי למעשה השטח נותר ברשות התובע וממילא אינו מונע ממנו את ניצול מגרשו לבניה. הדבר היחיד שנמנע ממנו הוא השימוש בשטח זה כחצר מסביב למבנה.
על כן, התובע לא הוכיח את הליקויים שלטענתו דרשו הקמת קיר נוסף והוא אינו זכאי לסעד כלשהו בגין הקיר שנבנה, לא בגין בנייתו ולא בגין השטח שנגרע עקב בנייתו.

שטח מגרש התובע והטענה לירידת ערך

התובע מפנה לנסח הרישום ולמפה המצבית משנת 2001 וטוען כי המגרש שלו הינו בשטח 1000 מ"ר. לעמדתו, שטח של 1,000 מ"ר בנכס היה מאפשר לו לחלק את מגרשו לשני מגרשים לבניה בשטח 500 מ"ר, שהוא הגודל המינימלי למגרש לבנייה על פי התכנית החלה. לטענתו, בעקבות ההתנהלות המתוארת, קטן גודל מגרשו, באופן שאינו מאפשר לו חלוקה כאמור, והדבר מוריד את ערך מגרש התובע, בהתאם לחוות דעת מר זחאלקה.

הנתבע מפנה להסכם חלוקת הנכס מיום 22.7.07 , שלכאורה נכרת על ידי כל בעלי הזכויות בנכס, לרבות התובע וסאמר ( להלן – הסכם החלוקה). הסכם החלוקה צורף נספח א' לתצהיר הנתבע ( נ/1). ב תשריט אשר צורף להסכם החלוקה, בו מסומן מגרש הנתבע כמגרש מס' 14/7/1, קיים סימון נפרד של שטח המחלוקת, כדרך גישה. על פי הסכם החלוקה, שטח מגרש התובע הינו 935 מ"ר ושטח מגרש הנתבע הינו 458 מ"ר ( ס' 1.8 ו-1.12 להסכם החלוקה).
בסופו של ההסכם קיימים שני עמודים עם חתימות של הצדדים, לרבות חתימת התובע המופיעה בסעיף מס' 5, ליד מספר תעודת הזהות שלו. החתימות אומתו על ידי עורך דין כיוף, המאשר כי נחתמו בפניו.
המומחה קבע כי בהתאם לתשריט החלוקה, אשר נערך במסגרת הסכם החלוקה עליו חתום התובע, גודל מגרש התובע הינו 935 מ"ר.

התובע לכאורה חתום על הסכם החלוקה. לא מצאתי בטענות התובע נימוק ענייני המצדיק אי קבלת הסכם זה כהסכם שנחתם על ידו, שהרי מדובר בטענת בעל דין הנטענת בעל פה כנגד מסמך בכתב. ודוק, אף שהסכם החלוקה צורף כבר לכתב ההגנה ונדון במהלך עריכת חוות דעת המומחה, התובע לא העלה טענות כנגדו בתצהירו. גם כאשר ניתנת לו הבמה להתמודד מול העובדות במסגרת חקירתו, אין התמודדות אמיתית אל מול קיומה של חתימתו על הסכם זה. לעניין זה, ראו דבריו בעמ' 5 לפרוטוקול מול ש' 26-16-
"ש. מפנה אותך להסכם חלוקת מקרקעין מיום 22/7/07 - נספח א' לתצהירי עדות ראשית של הנתבע, האם אתה חתום על ההסכם הזה ליד מס' 5 זו החתימה שלך, המקור הועבר למומחה בית המשפט?
ת. אני צריך לראות את המקור בשביל לענות לך.
ש. האם כשהמומחה מטעם בית המשפט היה בשטח והצדדים וב"כ, האם היתה לך התנגדות כלשהי שהסכם זה יופנה למומחה?
ת. לא הבנתי את השאלה
ש. חוזר על השאלה?
ת. לא. אני פשוט ביקשתי שיסתכל על המקור.
ש. מתוכנית החלוקה המהווה חלק מנספח א', רואים שם את כביש הגישה במגרש 8 נכון?
ת. התוכנית הזו אני פעם ראשונה אותה, אני לא מכיר, אני לא חתום על התוכנית"

הפועל היוצא מהאמור הוא כי הוכח שטח מגרש התובע עומד על 935 מ"ר, בהתאם להסכם החלוקה.
מסקנה זו מתיישבת גם עם קביעת המומחה כי תשריט המפה המצבית מיום 2.9.01 מבוסס על חלוקה ישנה מיום 10.1.97, השונה מהחלוקה שנקבעה בהסכם מיום 22.7.07 .
המומחה מסביר כי שטח המגרשים של התובע והנתבע בתשריט תואמים את השטחים שנקבעו בהסכם משנת 2007 והינם קטנים יותר מאשר הרישום בנסח, ומשמעות הדבר שהשתתפו בהפרשה לדרכים וגבולותיהן, לפי הנטו המופיע בתשריט החלוקה וברוח ההסכם ( ראו תשובותיו בסעיפים ט, י"ג לשאלות ההבהרה מאת התובע מיום 16.7.18).

מבלי לגרוע מהקביעה דלעיל, אזי אף אילו ניתן היה לקבל את עמדת התובע בנוגע לשטח מגרש של 1,000 מ"ר, אזי על פי חוות דעת המומחה, בהתאם לתכנית המתאר הכללית עד/ 300, מתוכננת ' דרך' אשר חוצה את מגרש התובע ומקטינה אותו. לכן, ממילא מגרש התובע היה קטן מ-1,000 מ"ר, גם לולא נגרע ממנו שטח המחלוקת.
יש לציין כי גם לפי המפה המצבית שצירף התובע ( ת/2), שטח מגרש התובע הינו 990 מ"ר, כך שמלכתחילה ספק אם ניתן היה לחלק שטח זה כפי הנטען, גם בהתעלם מהסכם החלוקה.

אשר על כן, יש לקבל את עמדת המומחה לפיה שביל הגישה לא גרם לירידת ערך הנטענת על ידי התובע ולכן דין הדרישה במישור זה להידחות.

סוף דבר, הנתבע ישלם לתובע דמי שימוש בגין שטח המחלוקת בסך 8,064 ₪.
מעבר לכך, דין התביעה להידחות.
לאור הפער הרב בין סכום התביעה לבין הסכום שהוכח כי התובע זכאי לו, כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י"ב אדר א' תשע"ט, 17 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.