הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 20075-07-17

בפני
כב' סגן הנשיאה, השופט רמזי חדיד

תובעים/נתבעים שכנגד

1.משה ביטון
2.יהלומה ביטון
באמצעות ב"כ עוה"ד מ. פרייליך

נגד

נתבעת/תובעת שכנגד
עליזה אלון
באמצעות ב"כ עוה"ד יוסי חכם

פסק דין

בפניי תביעה ותביעה שכנגד למתן סעד כספי וצו עשה אשר הגישו בעלי הדין, האחד כנגד משנהו.

לכל אחד מבעלי הדין זכויות בדירת מגורים בבניין משותף בקריית שמואל, חיפה (להלן: "הבניין"). הבניין מורכב מ-4 יחידות מגורים, שתיים בקומת קרקע ו שתיים בקומה א' שמעליה.

דירת התובעים/נתבעים שכנגד הינה בקומה א' בבניין (להלן: "התובעים" ו- "דירת התובעים" בהתאם) ודירת הנתבעת/תובעת שכנגד הינה בקומת קרקע מתחת לדירת התובעים (להלן: "הנתבעת" ו- "דירת הנתבעת" בהתאם).

בשנת 2005, או בסמוך לכך, ביצעו התובעים עבודות בנייה בדירתם, לרבות תוספת ממ"ד. בהמשך, בשנת 2014 ביקשה הנתבעת לבצע עבודות בניה בדירתה, לרבות הקמת ממ"ד מתחת לממ"ד של דירת התובעים. משנודע הדבר לתובע, הוא התנה מתן הסכמתו לכך, בין היתר, בהשתתפות הנתבעת בעלות השלד שבוצע בקומת הקרקע על חשבון התובעים לצורך הרחבת דירתם. הצדדים לא הגיעו לעמק השווה והתובע הגיש לוועדת התכנון והבנייה – חיפה התנגדות לבקשת הנתבעת למתן היתר בניה, אולם התנגדותו נדחתה. התובע לא אמר נואש והוא הגיש ערר על אותה החלטה , אולם הוא חזר בו ממנו ולנתבעת ניתן היתר בניה.

בחודש אוגוסט 2016 החלו עבודות הבנייה בדירת הנתבעת ובעקבות זאת פנה התובע אליה, למי מטעמה ולרשויות התכנון במספר הזדמנויות בתלונות שונות, לרבות בשניים אלה:

הריסה לא מבוקרת של הקירות בדירת הנתבעת אשר גרמו נזק לדירת התובעים.
הקמת קירות בטון בגובה של 1.2 מ' מעל מפלס רצפת דירת התובעים, מקום בו חרגה תוספת הבניה שביצעה הנתבעת מגבולות דירתם (להלן: "קירות הבטון").

יובהר כי קירות הבטון הוקמו בחזית הצפונית ובחזית הדרומית של דירת התובעים, כאשר בחזית הדרומית קיימת מרפסת זיזית (להלן: "המרפסת") וכי מפלס התקרה אשר ביצעה הנתבעת גבוה ממפלס רצפת המרפסת. בנסיבות העניין, המרפסת הפכה להיות מעין אמבטיה אליה התנקזו המים, בין היתר מדירת הנתבעת, הם חדרו אל תוך דירת התובעים והנתבעת וגרמו לרטיבות . בנדון יצוין כי התובע התנגד לחיבור תקרת הבטון שבוצעה על ידי הנתבעת לרצפת דירתו וכך נוצר תפר בין שניהם.

לפתרון בעיית המרפסת כמתואר לעיל, בהתאם להסכמה אליה הגיעו הצדדים ואשר קיבלה תוקף של החלטה מיום 11.04.2018, ביצעה הנתבעת על חשבונה עבודות איטום אשר פתרו את בעיית חדירת המים למרפסת ולשתי הדירות נשוא התביעה.

במסגרת התביעה ביקשו התובעים לחייב את הנתבעת לשאת במחצית הוצאות התשתית אשר ביצעו לצורך הקמת ממ"ד דירתם ואשר שימשה את הנתבעת להרחבת דירתה, עלות הנזקים שנגרמו להם בעקבות העבודות שבוצעו על ידי הנתבעת וכן פיצוי בגין נזק לא ממוני וזאת בסכום כולל של 214,255 ₪. כן עתרו התובעים למתן צו עשה לסילוק אותו חלק מקירות הבטון החורג מגובה מפלס דירתם. תביעת התובעים נתמכת בחוות דעתו של המהנדס מר מנחם המר (להלן: "מומחה התובעים").

במסגרת התביעה שכנגד עתרה הנתבעת תחילה לחייב את התובעים בתשלום פיצוי לא ממוני בסך של 30,000 ₪ ובנוסף לכך פיצוי עבור אובדן דמי שכירות בסך של 22,000 ₪ בשל העיכוב בהשלמת עבודות הבניה למשך 4 חודשים, וזאת בעקבות התנגדות התובע למתן היתר בנייה, ובסה''כ 52,000 ₪. בהמשך, הגישה הנתבע ת בקשה לתיקון כתב התביעה שכנגד בה נטען כי העבודות שבוצעו על חשבונה לתיקון בעיית הרטיבות במרפסת, כללו איטום וריצוף שטח המרפסת המקורי מחדש כמו גם איטום וריצוף השטח שהתווסף לאותה מרפסת בעקבות העבודות שביצעה הנתבעת להרחבת דירתה. בנסיבות העניין, התובעים נהנים מהשימוש בשטח שהתווסף למרפסת ובגין כך עליהם לשאת בתשלום דמי שימוש ראויים או לחילופין לקזז מכל סכום שייפסק במסגרת התביעה העיקרית, ככל וייפסק, את דמי השימוש הראויים המגיעים לנתבעת. לאחר שנשמעו טענות הצדדים ניתנה החלטתי מיום 23.07.2019 לפיה התקבלה בקשת הנתבעת להגשת כתב תביעה שכנגד מתוקן ובהתאם לכך הוגש כתב תביעה כאמור על סך של 74,500 ₪ לפיו התבקש, בין היתר, לחייב את התובעים ב דמי שימוש ראויים בגובה חלקם הנטען בעלות הרחבת שטח המרפסת. כן עתרה הנתבעת למתן צו עשה בדבר סילוק מחסן של התובעים שהוצב מול חלון ממ"ד דירתה (להלן: "המחסן") ו איטום בריכת ביוב והפסקת השימוש בה על ידי התובעים.

במסגרת הדיון בתביעה הגישו התובעים שתי חוות דעת של המהנדס מר מנחם המר, בעוד כי הנתבעת לא הגישה חוות דעת נגדית.

בהתאם להסכמה אליה הגיעו הצדדים, ואשר קיבלה תוקף של החלטה, מונה המהנדס מר דן אורמן כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "מומחה בית המשפט") על מנת לחוות דעתו בעניינים שעלו בחוות הדעת מטעם התובע, לרבות העבודות שביצעה הנתבעת לתיקון ליקויי הרטיבות במרפסת. מומחה בית המשפט בדק את דירות בעלי הדין ונתן חוות דעתו בה אישר כי העבודות לפתרון בעיית המרפסת בוצעו כהלכה וכן הוא קבע את עלות תיקון הליקויים שנגרמו לדירת התובעים בעקבות ביצוע העבודות להרחבת דירת הנתבעת.

ביום 11.01.2021 נחקר מומחה בית המשפט על חוות דעתו ובתום החקירה הגיעו הצדדים להסכמה אשר קיבלה תוקף של החלטה, לפיה פסק הדין בתביעה יינתן על דרך הפשרה בהתאם לסעיף 79א' לחוק, לאחר הגשת סיכומי טענות הצדדים, לרבות סיכומי תשובה של התובעים, והוא יהיה מנומק באופן תמציתי.

משהוגשו סיכומי טענות הצדדים ניתן אפוא להלן פסק הדין.

בהתאם להלכה הפסוקה, חזקה כי מומחה בית המשפט הינו צד ניטרלי במחלוקת בין הצדדים ואין לו כל עניין בתוצאות ההליך. לפיכך, בהעדר טעמים כבדי משקל, בית המשפט לא יסטה מקביעותיו. בנדון אין אלא להפנות להלכה הפסוקה כמצוטט בסיכומי התובעים שניתנה ב- ע"א 323/85 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"ד לט(4) 185, ע"א 558/96 שיכון עובדים נ' רוזנפלד ואח' פ"ד נב(4) 563 וכן ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי ואח' (פורסם בנבו).

לאור ההלכה לעיל, ובהעדר כל טעם מוצדק, לא מצאתי לסטות מחוות דעת מומחה בית המשפט, זאת למעט בשלושה עניינים אשר ממילא מעוגנים בחקירתו בבית המשפט, וזאת כלהלן:

בחוות דעתו קבע מומחה בית המשפט כי עלות מחצית עבודות השלד שהוקם על ידי התובעים ושימש את הנתבעת הינה בסך של 64,680 ₪ ( לפני מע"מ). סכום זה מבוסס, בין היתר, על ההנחה כי שטח דירת התובעים הינו 80 מ"ר. מומחה בית המשפט נשאל בחקירתו ביחס לנתון זה והוא אישר כי השטח הינו 75 מ"ר , ולא כפי שציין בחוות דעתו (שם, עמ' 22, שורה 7 לפרוטוקול הדיון). בנסיבות העניין, יש להפחית את הסכום לעיל ו להעמידו על סך 61,311 ₪ (לפני מע"מ).

בס"ק 6.2 לחוות דעתו קבע מומחה בית המשפט כי עלות תיקון הסדקים שהתגלו בדירת התובעים בעקבות ביצוע העבודות בדירת הנתבעת הינה בסך של 10,500 ₪ (לפני מע"מ). בחקירתו הנגדית הוצגו בפני המומחה הצעות מחיר לתיקון אותם סדקים בסכומים גבוהים יותר ולעניין זה הוא השיב באומרו: "... אתה יכול לבוא ולהגיד שיש תוספת של 25% ממה שכתבתי, אבל לא יותר" (שם, עמ' 17, שורה 23 לפרוטוקול הדיון). יוצא אפוא כי עבור תיקון הסדקים בדירת התובעים יש להוסיף סך של 2,625 ש''ח ומע"מ עליו מעבר לסכום שנקבע בחוות דעת מומחה בית המשפט .

בפתח חקירתו אישר מומחה בית המשפט כי נפלה טעות בחישוב עלות תיקון הליקויים בדירת התובעים, שכן במקום הסכום שצוין בחוות הדעת, 20,919 ₪, הסכום צריך להיות 21,919 ₪, וכך יפסק.

להלן אפוא חישוב הסכומים המגיעים לתובעים בהתאם לחוות דעת מומחה בית המשפט, ולאור התיקונים המתחייבים כמפורט בסעיף 11 לעיל:

סך של 61,311 ₪ עבור חלקה של הנתבעת בתשתית אשר הוקמה על חשבון התובעים ושימשה להרחבת דירתה.
סך של 21,919 ₪ עבור תיקון הליקויים בדירת התובעים.
סך של 2,625 ₪ תוספת 25% לתיקון הסדקים בדירת התובעים.
סך של 2,454 ₪ עבור 10% הוצאות פיקוח.

ובסה''כ 88,309 ש''ח. סכום זה בתוספת מע''מ עליו מגיע לסך של 103,322 ש''ח .

דרישת התובעים להסרת קירות הבטון והחזרת המצב לקדמותו, אינה מוצדקת בעיניי ודומה כי היא מועלית מן הפה אל החוץ.

לו אכן התובעים היו מעוניינים בסעד כאמור, מצופה היה הם כי יפנו לבית המשפט מבעוד מועד לקבלת סעד זמני אשר ימנע מהנתבעת הקמת קירות הבטון מעל מפלס רצפת דירתם, והרי לא כך הם פעלו במקרה דנן. יתרה מכך, התובעים לא הוכיחו היתכנות יישום הסעד המבוקש בנדון והנזק שהוא עלול לגרום לדירת מי מבעלי הדין.

בנסיבות העניין, לא מצאתי לתת לתובעים את הסעד המבוקש בנדון.
ביחס לסעדים שהתבקשו על ידי הנתבעת במסגרת התביעה שכנגד, יש להדגיש שלושת אלה:

לנתבעת הותר להגיש כתב תביעה שכנגד מתוקן וזאת על מנת להוסיף את הסעד של דמי שימוש ראויים בעקבות הרחבת שטח המרפסת. והנה, בכתב התביעה המתוקן הסעד של דמי שימוש ראויים הינו נגזרת של עלויות הנתבעת הנטענות עבור הגדלת שטח המרפסת. דא עקא, הנתבעת לא הגישה כל אסמכתא ביחס לאותן עלויות, אף לא חוות דעת מומחה ודי בטעם זה לדחיית דרישתה בנדון.

יתירה מכך, התובעים התנגדו מלכתחילה להקמת קירות הבטון ומפרוטוקול הדיון מיום 24.01.2018 עולה כי פתרון בעיית הרטיבות, ואשר בעקבות יישומו גדל שטח המרפסת, הועלה על ידי הנתבעת ללא כל תניה או דרישה לחייב את התובעים להשתתף בעלות ביצועו. בנסיבות העניין, הנתבעת לא תשמע בטענה כאילו היא זכאית לקבל מהתובעים דמי שימוש ראויים עבור הגדלת שטח המרפסת.

טענת הנתבעת כאילו הקמת קירות הבטון השביחה את דירת התובעים, הינה טענה שבמומחיות וכאמור, הנתבעת לא הגישה חוות דעת. אמנם נכון, מומחה בית המשפט התייחס בחקירתו לעניין זה, אולם הוא לא הוסמך על ידי בית המשפט לחוות דעה כלשהי בנדון. בנסיבות העניין, הנתבעת לא תשמע בטענה כאילו היא זכאית לסעד כלשהו עבור הגדלת שטח המרפסת על חשבונה.

דרישת הנתבעת לחייב את התובעים בתשלום סך של 22,500 ₪ עבור האיחור בהשכרת דירתה בעקבות ההתנגדות שהגיש התובע לרשויות התכנון, מבוססת על ההנחה כאילו דמי השכירות עבור אותה דירה הינם בסך של 5,500 ₪ לחודש. דא עקא, הנתבעת לא הגישה כל אסמכתא להוכחת טענתה בנדון ודי בטעם זה לדחיית דרישתה.

בהעדר כל טענה כי המחסן מונח בשטח הפרטי של הנתבעת ובהעדר כל ראיה כי הוא מהווה מטרד, לא מצאתי להורות לתובעים לסלקו מהמקום בו הונח ולפיכך התביעה שכנגד בנדון נדחית אף היא.

לפני סיום אעיר כי בהתאם להסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, פסק הדין ניתן על דרך הפשרה והוא מנומק באופן תמציתי . למותר אפוא לציין כי העדר התייחסות לטענה, ראיה או סעד שהעלה מי מהצדדים אין משמעותה התעלמות מהן ב קביעת המסקנה הסופית אליה הגעתי.
לסיכום, אני מורה כדלקמן:

במסגרת התביעה העיקרית הנתבעת תשלם לתובעים, ביחד ולחוד, באמצעות בא כוחם, סך של 103,322 ₪ צמוד למדד תשומות הבנייה לחודש 05/2019 ועד לתשלום המלא בפועל.

כן תשלם הנתבעת לתובעים, ביחד ולחוד, באמצעות בא כוחם, הוצאות האגרה, עלות שתי חוות דעת מטעם התובעים, חלקם בשכ רו של מומחה בית המשפט ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסך של 14,040 ₪ (כולל מע"מ) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על ההוצאות ואגרת בית המשפט מיום הוצאתן ועל שכ"ט עו"ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

מלוא הסכומים לעיל ישולמו עד ליום 26.09.2021.

התביעה שכנגד נדחית בזאת. הוצאות התביעה שכנגד נלקחו בחשבון במסגרת ההוצאות שנפסקו לעיל.

ניתן היום, י"ז אלול תשפ"א, 25 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.