הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 18610-02-20

מספר בקשה:2
בפני
כבוד ה שופטת ג'אדה בסול

המבקשת/ הנתבעת

אשטרום חברה לפיתוח ולהשקעות בע"מ

נגד

המשיבים/ התובעים

  1. טל רוטבוים
  2. אורטל רוטבוים

החלטה

לפניי בקשה להורות על סילוק התביעה על הסף .
עסקינן בתביעה כספית , חוזית ונזיקית אשר הגישו התובעים (להלן: " המשיבים"), נגד הנתבעת (להלן: "המבקשת"), בגין ליקויים ואי התאמות , שלא תוקנו, בדירה שהם רכשו ממנה , ביישוב נשר, ועל כן הם תובעים לפצותם בסכום של 110,000 ₪ בגין אותם ליקויים , הוצאות נלוות ועוגמת נפש.
סכום התביעה הועמד, כאמור, על הסך הנ''ל, אך למקרא כתב התביעה וחוות הדעת, נזקיהם של התובעים, גבוהים מהסכום הנ''ל, אך הם, כאמור, ומטעמי אגרה, העמידו את סכום התביעה על הסך של 110,000 ש''ח.
בכתב התביעה, מציינים התובעים כי לבית משפט זה נתונה הסמכות, מבחינת המקום, לאור מיקוםהנכס בעיר נשר, וכן בשל כתובת הנתבעת, שיש לה משרדים באזור חיפה (סעיף 57 לכתב התביעה).
יחד עם זאת, בכותרת כתב התביעה, צויינה כתובת הנתבעת בתל אביב ולא באזור הצפון, ועל כך בהמשך.
התוביעם ציינו בכתב תביעתם, בנוסף , כי אמנם חוזה רכישת הדירה כולל תניית שיפוט ייחודית של בית משפט השלוםבתל- אביב, אך העלו שלל טענות בדבר היות תניה זו תניה מקפחת בחוזה אחיד , ועל כך בהמשך.
בבקשה שלפני, עותרת המשיבה לסילוק התביעה, מכמה נימוקים, כאשר, לטעמי, הנימוק העיקרי שבפיה, נוגע לסוגיית הסמכות המקומית של בית משפט זה לדון בתביעה, כפי שכבר ציינתי לעיל, בשל אותה תניית שיפוט ייחודית.
הסכם המכר שבבסיס התביעה נחתם בתאריך 7/1/18 , הסכם לרכישת דירת מגורים בפרוייקט "אשטרום נאות פרס" בעיר חיפה (להלן: " ההסכם" ו"הדירה", בהתאמה). בתאריך 29/8/18 נמסרה החזקה בדירה לידי המשיבים.
עסקינן בחוזה שחלות עליו הוראות חוק המכר(דירות), תשל''ג-1973 (להלן: "חוק המכר- דירות" ).

טענות המבקשת:
המבקשת טוענת, כאמור, כי יש לסלק את התביעה על הסף, וזאת מכמה נימוקים כדלהלן:
הצדדים כללו בהסכם תניית שיפוט ייחודית של בית משפט השלום בתל אביב , כך שאין לבית משפט זה הסמכות המקומית לדון בתובענה, כאשר בסעיף 30 להסכם, נקבע כך:
"מוסכם בזה במפורש כי לבתי המשפט בתל אביב-יפו סמכות השיפוט הייחודית לדון בכל המחלוקות ו/או הסכסוכים שנתגלו בין הצדדים".
לחלופין, עתרה המבקשת להעביר את הדיון לבית משפט השלום בתל אביב בהתאם להוראות לסעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט).
לפי המבקשת, המשיבים מודים פורמלית בתניית השיפוט, אך לטענתם מדובר בתנייה מקפחת בחוזה אחיד לפי חוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982 (להלן: "החוק חוזים אחידים ") , אך לשיטתה אין מדובר בחוזה אחיד , עצם העובדה שמדובר בחוזה עם קבלן, איננה הופכת את החוזה אחיד. המבקשת מוסיפה כי, ההסכם ברובו מאמץ את הוראות הדין , אף תניית השיפוט נקבעה באופן התואם את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ''ד-1984, מה גם שנוהל משא ומתן בין הצדדים טרם כריתת ההסכם , כאשר המשיבים התייעצו על עורך דין מטעמם וערכו שינויים בנספחי השינויים לפי מבוקשם.
המבקשת טוענת בבקשתה, כי בניגוד לנטען בכתב התביעה, הרי שאין לה כלל משרדים באזור הצפון, וכתובתה היחידה היא בתל אביב, כתובת שאף צויינה מפורשות בכותרת כתב התביעה עצמו.
עוד מציינת המבקשת , כי עובדת היות הדירה באזור הצפון איננה מהווה קריטריון או גורם שיש בו כדי להקנות לבית משפט זה את הסמכות לדון בתביעה.
המשיבים, כך המבקשת, לא עמדו בנטל הראייתי הנדרש להוכחת טענתם כי המדובר בחוזה אחיד.
מכל מקום המבקשת טוענת, כי תניית השיפוט בפני עצמה אינה מקפחת נוכח זאת שהיא עומדת בגדר הוראה תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א").
נימוק נוסף בפי המבקשת לסילוק התביעה על הסף הוא הטיעון כי מדובר בתביעה ערטילאית, אשר סכומה הופחת לצורכי אגרה, מבלי שהמשיבים יציינו, מה הוא הרכיב בתביעתם עליו הם מוותרים בתביעתם, עם הקטנת סכום התביעה.
עוד טיעון של המבקשת , ואשר לשיטתה יש בו כדי להביא לסילוק התביעה על הסף , הוא שהמשיבים לא נתנו לה למצות את זכותה לתקן את הליקויים ואי ההתאמות בדירה, והם מיהרו להגיש את תביעתם.
לפי המבקשת, הפרשנות הנכונה של סעיף 4ב(א) לחוק המכר -דירות, יחד עם הוראות סעיפים 7.4, 7.4.2 ו- 7.4.3 להסכם שנחתם בין הצדדים, מחייבת את המשיבים לתת למבקשת או מי מטעמה לבדוק או לתקן אי התאמה הניתנת לתיקון, שאם לא כן, ייחשב הדבר, כוויתור על טענותיהם.
אי לכך, כך המבקשת, יש להורות על סילוק התביעה על הסף , משאצו להם המשיבים להגיש תביעה זו תוך שלילת זכותה של המבקשת כמפורש בהוראות הדין וההסכם.

טענות המבקשת, אם כן , כוללות את הטענה בדבר העדר סמכות מקומית , הטענה שי עסקינן בתביעה טורדנית וקנטרנית משוללת יסוד, וכן שיש להורות על סילוק התביעה על הסף , משמנעו המשיבים מן המבקשת , את זכותה לבצע את התיקונים.
המבקשת הפנתה לפסיקה התומכת בטענותיה, לרבות הטענה כי תניית השיפוט הייחודית איננה פוגעת בנוחות המשיבים או מרתיעה אותם מלממש את זכותם להתדיינות, כך שהמרחק בין חיפה לתל אביב אין בו כדי להרתיע את המשיבים מלממש את זכותם.

גם בחינה של הוראות התקנות הקובעות את כללי הסמכות המקומית , שמאחר ואין מדובר בתביעה שבמקרקעין (תקנה 4 לתקנות) אלא בתביעה הנוגעת לשימוש במקרקעין, הרי שמיקום הנכס איננו רלוונטי, ועל כן , מה שנותר לבדיקה לבחינת הסמכות המקומית, הוא כתובתה של הנתבעת, קרי- תל אביב.

המבקשת הטעימה שוב ושוב כי מעולם לא היה מקום מושבה בנשר. כמו כן המען הרשמי הרשום של החברה הוא בתל אביב , והוא מצויין מפורשות בהסכם שנחתם בין הצדדים , ואף כתב התביעה מטעם המשיבים נשלח למען החברה בתל אביב.

לפי המבקשת, התובע הולך אחרי הנתבע, ושעה שמקום מושבה של המבקשת בתל אביב, שם אמורים הצדדים להתדיין.

תגובת המשיבים:

בטענה של הקטנת סכום התביעה: המשיבים טענו כי הפסיקה התירה מצב בו בעל דין מעמיד את סכום תביעתו על סכום הנמוך מגובה הנזק הנטען, כי אין בכך כל פסול, והפנו לפסיקה ענפה המונה נימוקים בעד.

לעניין הטענה של אי מתן הזדמנות לתקן את הליקויים : לטענת המשיבים, מדובר בטענה שאין לה בסיס, לבקשה לא צורפו כל תימוכין שהן לטענה זו, גם לא תצהיר המאמת ,עובדתית, טענה זו.
אותה טענה העלו המשיבים בעניין טענת המבקשת בדבר היות התביעה קנטרנית וטורדנית.

בניגוד לטענת המבקשת, המשיבים מפנים לכתב התביעה שם פורטה ביתר שאת התנהלותה של המבקשת מולם , לכשל בתיקון אי התאמה כנדרש, כן נטען כי משלא הצליחה המבקשת לתקן את אי ההתאמות והליקויים, חרף התיקונים שהיא ביצעה, הרי שאין לה הזכות לתקנם בשנית.
עוד טענו המשיבים כי המבקשת לא הודיעה להם מה בכוונתה לתקן ולא חשפה את חוות הדעת מטעמה.

שאלת הסמכות המקומית ותניית השיפוט הייחודית: לטענת המשיבים , עסקינן בתניה כללית, שאין בה להעיד על גמירות דעת הצדדים ואיננה מסוימת, כפי הוראות סעיף 2 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973 ( "חוק החוזים")

המשיבים מוסיפים כי תניית השיפוט מנוסחת בלשון עבר, כך שהיא חלה על מחלוקות שכבר התגלו בעת החתימה על ההסכם , ולא על הסכסוך שהתגלה לאחר מכן.

לפי המשיבים, ההסכם שנחתם בין הצדדים, הינו חוזה אחיד, מכמה סיבות: האחת , כי הסכמי מכר דירה בבית משותף, צריכים להיות אחידים, כנובע ובהיקש מהוראת סעיף 6(א) לחוק המכר דירות, הקובע כי המוכר דירה בבית משותף ורוצה לבצע כל שינוי בתקנון מצוי, עניין זה חייב להיכלל במפרט או להיות מצורף להסכם. .

המשיבים סבורים כי נספח השינויים שצורף להסכם, אינו הופך את ההסכם כולו לחוזה שאינו אחיד. השינויים לא היו בגוף ההסכם , אלא בנספח נפרד. לטענתם לפי סעיף 2 לחוק חוזים אחידים הוגדר "תנאי" כתניה בחוזה אחיד, למעט תניה שהסכימו עליה הצדדים במיוחד, כך שתניית השיפוט בעניינם הינה תנאי בחוזה אחיד. בנוסף נטען כי עצם ביצוע שינויים בהסכם, לא הופך אותו להסכם שאינו אחיד.

לפי המשיבים, חזקה על תנאי בחוזה אחיד שהוא מקפח ודינו ביטול לפי חוק חוזים אחידים. סעיף השיפוט, כך המשיבים, מקנה למבקשת זכות בלעדית לבחירת מקום השיפוט, ברי כי המשיבים שקנו דירה ב חיפה לא היה להם יד בניסוח סעיף המעביר את ההתדיינות לתל אביב.

המשיבים מוסיפים וטוענים כי תניית השיפוט מתנה על הוראות הדין הקבועות בתקנה 3(א) לתקנות סד"א . מקום עסקה של המבקש, כך המשיבים, הוא במקום ייצור המוצר אשר מצמיח לה הכנסה, שזו דירתם בחיפה, גם אם מענה הרשום של המבקשת שונה ברשם החברות . אותה פרשנות מעלים המשיבים אף לפי קביעת מקום העסק ע"פ פקודת מס הכנסה, מקום ייצור ההכנסה. כך שכתובת המשרד בתל אביב הינו רלוונטי רק להוצאות ההנהלה.

המשיבים הפנו בבקשתם למספר זיקות של עסק המבקשת לחיפה, המתכננים מהאישור , הק בלנים, מיקום הדירה, משרד המכירות , מקום חתימת ההסכם. לטענת המשיבים, המבקשת לא יכולה לבוא בטענה כי אין לה סניף בנשר, ו מפנה לפרוטוקול מסירה הנכס שבו רשום "קבוצת אשטרום בנייה צפון". המשרד בנשר, כך המשיבים, שימש כסוכן של המבקשת, שלוח שלה מה גם שהמבקשת שייכת "לקבוצת אשטרום" .

גם הוראות יתר החלופות של תקנה 3(א) לתקנות סד"א, לפי המשיבים, חלות על המבקשת.

המשיבים טוענים כי החזקה לתנאי מקפח מתקיימת, ומדובר במקום שיפוט בלתי סביר , כאשר הפסיקה קבעה כי מהותו של מקום שיפוט בלתי סביר, לפי מבחן ההתרעה מפני מימוש זכויות. בעניין זה טענו המשיבים כי, עקב מגפת הקורונה , קיים קושי להשתמש בתחבורה ציבורית, והם נדרשים להגיע לשם ברכבם הפרטי עם כל הקושי הכרוך בכך מעומסי דרך וחוסר במקומות חניה.

המבקשת סיכמה כי כל הזיקות בתביעה מובילות לחיפה, הבחירה שביצעה המבקשת הינה לנוחיותה בלבד.

בתגובתה לתשובת המשיבים, המבקשת חזרה על האמור בבקשתה , כן ביקשה לדחות את תשובת המשיבים על הסף מחמת העדר תצהיר (תקנות 241(ג) לתקנות סד"א) התומך בעובדות שנטענו ביתר הרחבה מטעמם של המשיבים בפעם הראשונה . לפי המבקשת מדובר בהרחבת חזית אסורה .

לפי המבקשת, טענותיהם העובדתיות של המשיבים לאי גמירות דעת בעריכת ההסכם , להבאת שמותיהם של חברות השונות אליהן, כביכול , לטענת המשיבים משתייכת המבקשת, לטענה כי כתובתה של החברה בחיפה , כאמור לעיל, כל אלה, כפי המבקשת, טענות מופרכות שנטענו ל ראשונה, בתגובה לבקשה, כאשר יש בטיעונים אלו של המשיבים משום סתירה ש ל טענותיהם הם, כאשר , מצד אחד, הם מודים פורמאלית בתניית השיפוט , אולם טוענים שהיא מקפחת, מאחר שהיא מסרבלת את הגעתם לבית משפט בתחבורה ציבורים בפאת מגפת הקורונה, אורך הנסיעה ומצוקת החניה בתל אביב.

המבקשת טענה בתשובתה , כי אין המדובר בחוזה אחיד, מאחר ונספח השינויים שצורף להסכם , שאין להפרידו הפרדה מלאכותית מההסכם עצמו , שכן מדובר בנספח המהווה חלק בלתי נפרד מההסכם העיקרי. המשיבים חתמו על החוזה לאחר שערכו בו שיוניים מהותיים שאינם מינוריים, לאחר היוועצות עם עורך דין מטעמם.

לפי המבקשת, תניית השיפוט הייחודית איננה מקפחת מאחר והיא תואמת גם את הוראות התקנות . כן, לא יכולה להיות מחלוקת כי החברות האחרות שציינו המשיבים אינן צד להליך, כל אחת מהן אישיות משפטית נפרדת בפני עצמה, והמבקשת איננה סוכנת מטעמם או ההיפך. .

המבקשת בתגובתה התייחסה להפחתת סכום התביעה לצורכי אגרה וטענה כי הפסיקה אליה הפנו המשיבים אינ נה רלוונטית לענייננו, מאחר והם ביקשו להפחית את סכום התביעה בעודם שומרים על זכותם להגדיל אותו בהתאם להתפתחות התיק .

המבקשת שוב הדגישה, כי נטל ההוכחה שלא ניתנה לה הזדמנות לתקן, מוטל על המשיבים, דבר שהם לא עמדו בו.

דיון והכרעה:
ראיתי לנכון להתייחס לכלל הטענות שהועלו בבקשה, ולא להתמקד בשאלת הסמכות המקומית לבדה.
לאחר עיון בבקשה , בתגובה מטעם המשיבים ובתשובה לתגובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי בלבד , בעיקר בשאלת הסמכות המקומית.

טרם הדיון בשאלת סמכות השיפוט המקומית, הגעתי לכלל מסקנה כי דין חלק מטענות המבקשת להידחות כבר עתה , וחלקן האחר אף דורש ליבון ראייתי מקיף , ואין זה נכון להכריע בהן במסגרת דיון בבקשה לסילוק על הסף , בטרם הובאו ראיות הצדדים, וכפי שיפורט להלן.

היות התביעה כוללנית וערטילאית והגבלת סכום התביעה לצרכי אגרה: לעניין זה אין לי אלא להפנות להחלטת בית המשפט העליון ב-רע"א 7602/11 – מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מיפרומאל תעשיות ירושלים בע"מ (פורסם בנבו, 12.07.2012 . אליה הפנו המשיבים בת שובתם. שם בפסקה 6 נקבע כי: "אין בעובדה כי התובע הגביל מלכתחילה את הסעד המבוקש, כדי להפקיע את זכותו להמשיך ולטעון – קל וחומר להוכיח – כי היקף הנזק שנגרם לו עולה על סכום זה. הסעד המבוקש אינו אלא תקרה לסך הפיצויים שיתקבלו בסיומו של ההליך, אולם אין בו כדי להגביל את היקף הנזק ואף לא את היקף אחריות הנתבע". דומה כי פרשה זו עונה על כל השאלות שהועלו על ידי המבקשת בדבר ראשי הנזק ותשלום אגרה בהתאם. (ראו גם: רע"א 6628/97 משהב חברה לשיכון בנין ופיתוח בע"מ נ' יזגון (פורסם בנבו, 3.03.98); רע"א 2112/97 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' אזיקיאל (פורסם בנבו, 29.10.07)).
עמדתה של המבקשת, לעניין טענתם של המשיבים כי הם שומרים על זכותם לת קן ולהגדיל את סכום התביעה, ברורה, אך נראה כי המשיבים לא יכולים לחלוק על קביעת בית המשפט העליון לפיה: "...הבוחר להקטין את תביעתו משיקולי אגרה, עושה כן בשעה שאינו בטוח בתוצאה, ואינו רוצה להשקיע סכומים גבוהים באגרות; הוא נוטל כמובן סיכון מסוים, וככלל אין לראות בעין טובה שינויים בגובה התביעה בשעה שנדמה כי הסיכויים גוברים, ובמיוחד - כמו בענייננו - לאחר פסק דין חלקי. ושוב - ומה על ציפיות הצד שכנגד? הציון "לצרכי אגרה" אינו מקנה כשלעצמו זכות לתיקון עתידי..." פסק דינו של כב' השופט אליקים רובינשטיין ברע"א 3385/08 מרקט-פלייס מערכות בע"מ נ' טלטל ערוצי תקשוב בע"מ (25.9.08) .

אי מתן הזדמנות לבצע תיקונים, שמשמעותה ויתור על הטענות: עסקינן בטענה המחייבות הכרעה לאחר שלצדדים תינתן ההזדמנות להביא ראיותיהם, ואין להכריע בה במסגרת בקשה לסילוק על הסף שענייננה עתירה לסעד דרסטי. דומה כי שני הצדדים העלו טענות עובדתיות אשר לא נתמכו בתצהירים, כך שאין זה ההליך שבו ניתן להכריע בטענה כגון דא.

כן, לא מצאתי ממש בטענות המבקשת בדבר היות התביעה קנטרנית או טורדנית או כי התביעה הוגשה תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, מאחר ומדובר בטענות שנטענו ע"י המבקשת באופן כללי בלא שהוצגה ולו ראשית ראיה מצ ידה לתמיכה בהן. שני הצדדים העלו טיעונים מטיעונים שונים בנקודה זו , וההכרעה בה, אמורה ליפול, רק לאחר הבאת ראיות הצדדים ולא בשלב כה מקדמי.
לעניין תניית השיפוט : כפי שכבר ציינתי, נראה כי זה החלק העיקרי בבקשתה של המבקשת , כאשר לשון של ה סעיף ברורה וחד משמעית , שאיננה מותירה מקום לספק כי היא באה להקנות סמכות שיפוט ייחודית ובלעדית לבתי המשפט בתל אביב-יפו, ומהווה, נוכח לשונה, תניית שיפוט בלעדית עליה חלה תקנה 5 לתקנות סד"א.

תחילה, איני מקבלת את טענת המשיבים, בדבר העדר גמירות דעת ומסוימות לעניין תניית השיפוט בהסכם. נאמר לא אחת בפסיקה כי, חתימת הצדדים על הסכם התקשרות מהווה ראיה מספקת , אם לא מכרעת, להוכחת גמירות דעתם בהתקשרות.

ברי כי על קיומה של גמירות הדעת, ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים, הן קודם להתקשרות, הן במעמדה, והן לאחריה: "כאשר לעניין זה התנהגות הצדדים לאחר גיבושו של מסמך הבנות מוקדם יכולה ללמד האם בזמן אמת כוונתם כלל הייתה להתקשר בהסכם מחייב, אם לאו". ( רע"א 3160/08 מזר נ' גאון חברה לבנין והשקעות בע"מ .(2009) עוד יש לזכור כי גמירות הדעת נבחנת על פי אמת מידה אובייקטיבית, של האדם הסביר.

דומה כי, אין ספק כי הצדדים בענייננו נמצאים בשלב מתקדם, אף מעבר, כך שאין לבוא בטענה בשלב כזה, על העדר גמירות דעת ביחס לחלקים כאלה ואחרים מההסכם שנכרת, גובש, שונה לרוחם של המשיבים , הם קיבלו חזקה בדירה ואף מתגוררים בה.

על רקע טענות המשיבים, נשאלת השאלה, האם ההסכם בין הצדדים מהווה חוזה אחיד. בהנחה שהחוזה בין הצדדים הוא חוזה אחיד, האם יש לראות בתנית השיפוט משום תניה מקפחת.

סעיף 2 לחוק חוזים אחידים, מגדיר מהו "חוזה אחיד":
"חוזה אחיד" - נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם"
 
סעיף 4 (9) לחוק קובע כי חזקה על תנאי בחוזה אחיד הנוגע לתניית שיפוט שהוא תנאי מקפח:
(9)        תנאי המתנה על הוראת דין בדבר מקום שיפוט או המקנה לספק זכות בלעדית לבחירת מקום השיפוט או הבוררות שבהם יתברר סכסוך;"

בפסיקה נקבע כי ההכרעה בסוגיית סיווג הסכם מכר כ"חוזה אחיד" קשורה באלמנטים שונים. היותו של הסכם המכר- לדירה בבניין משותף, לא בהכרח מחייב את סיווגו "כחוזה אחיד", גם לא בהיקש מחוק המכר דירות. קיים משקל לשאלה האם התאפשר לרוכש לנהל משא ומתן ביחס לתניות החוזה אשר הוביל לשינוי בהסכם גופו ולהיקף השינוי שחל בהסכם בעקבות משא ומתן זה. מכל מקום נמצא כי בכל מקרה ומקרה יש לבחון מהם השינויים שהוכנסו לחוזה האחיד ,אם בכלל, ולקבוע ממצאים בהתאם .

מהחומר שהונח בפניי, עולה, לכאורה , תמונה לפיה בין הצדדים התנהל מו''מ , כאשר שני הצדדים מיוצגים על ידי עורכי דין, או לכל הפחות , המשיבים התייעצו עם עורך דין בטרם החתימה על ההסכם, המו"מ הוביל בסופו של יום, ל"נספח השינויים" החתום ע"י שני הצדדים, ושצורף כחלק בלתי נפרד מההסכם ושינה מתנאיו, גם אם מדובר במו"מ שאינו ממושך.

כעולה מנספח השינויים, הייתה יכולת למשיבים להשפיע על תנאי החוזה, ולא עלתה מפיהם כל טענה או ראיה כי אכן נמנעו מלהשפיע על סעיף הקובע את הסמכות המקומית , משלא הוכח אחרת, הרי שגם ביחס לסעיף התנייה ניתן היה לנהל מו"מ.

מכל מקום, לא הוצגו ראיות לגבי אופן ניהול המשא ומתן ביחס להסכם המכר, לאופן ביצוע השינויים בנספח השינויים, להצלחת המו"מ עם בעלי דירות אחרים ביחס להסכמי המכר, היינו לשאלה, האם לשאר הדיירים בבניין המשותף, נשא המו"מ פרי במובן זה שבעטיו שונו הוראות בהיקף משמעותי בהסכמי המכר . למעשה, הטענה כי מדובר בחוזה אחיד, הועלתה בהתבסס על הסכם אחד ויחיד שהוצג וללא ראיות בקשר לאופן קבלתו.

לאור האמור , ממילא אין בהיעדר הראיות הנדרשות כדי ללמד כי מדובר בחוזה אחיד, כך שבנסיבות המקרה ספק רב אם ענייננו בחוזה אחיד במובן חוק חוזים אחידים, ועניין זה עוד יוכרע ע''י בית המשפט.
עניין זה, יש לציין, איננו מכריע לגבי הטענה לגבי הסכמות המקומית ואותה תניית שיפוט ייחודית, שהמשיבים מתנגדים לה.
יודגש כי, אף אם נצא מנקודת המוצא , כי אכן עסקינן בחוזה אחיד, אינני סבורה כי , בנסיבות העניין, מדובר בתנא מקפח.
את החזקה הקבועה בסעיף 4(9) לחוק חוזים אחידים, יש לבחון , האם היא נסתרה לנוכח מכלול נסיבות העניין הקונקרטי ( רע"א 1108/10 מאיר חברה למכוניות ומשאיות בע"מ נ' ברפי (פורסם בנבו 7.4.10) " יש לבחון – בשלב השני – האם הצליח הס ַפָּק לסתור אותה בנסיבות העניין" נטל זה, מוטל על המבקשת בעניינ נו.
לצורך בחינת השאלה האם אותה חזקה אכן נסתרה , יש לבחון בין היתר את תניית השיפוט במסגרת מבחן ההרתעה ממימוש הזכות, כפי שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון ברע"א 188/02 מפעל הפיס נ' כהן, פ"ד נז(4) 473 (2003) ( להלן: "פס"ד מפעל הפיס") . דהיינו, האם מדובר בתנייה שעלולה להרתיע את בעל הדין ממימוש זכויותיו בערכאה המדוברת, ובשלב זה, על בית המשפט ליתן דעתו למכלול נסיבות העניין ובכללם, גם לפיחות שחל במעמד הסמכות המקומית.

הנטל לסתור את החזקה הינו , כאמור, על המבקשת ובחינת כל הנסיבות במקרה עסקינן, מוביל ה למסקנה כי ה מבקשת עמדה בנטל לסתור את החזקה. זאת שעה שלא הוכח -וממילא גם לא נטען , כי לא התאפשר למשיבים לבצע שינוי בעניין הסמכות המקומית, ועת הוצג נספח שינויים מהותי שחתומים עליו שני הצדדים- להבדיל מנספח ערוך באופן חד צדדי ומצורף כרשימה.
שיקול נוסף, או טיעון נוסף שיש בו כדי להביא לדחיית הטענה בדבר היות התנאי תנאי מקפח, היא המרחק הגיאוגרפי שבין חיפה לתל אביב , שאיננו גדול, וספק אם יש בו כשלעצמו כדי להרתיע מאן דהוא , ממימוש זכויותיו.
באשר למשבר הקורונה, אשר הפציע במהלך השנה האחרונה, הרי, שאין לחשוד במבקשת כמי שצפתה, בזמן אמת, בעת חתימת ההסכם, כי בבוא המשיבים לתבוע אותה, תפרוץ מגפה או יפרוץ משבר אשר ישפיע על חייהם והתנהלותם של כלל בני האנוש, ואין לקבוע היום, בדיעבד, כי בשל משבר הקורונה, יש לראות באותה תנייה, כתניה מקפחת.
למעלה מן הצורך, אציין כי עניין החשש מנסיעה בתחבורה ציבורית, ומצוקת החניה, אינם נחלתה של העיר תל אביב בלבד, כי אם של כל עיר היום בישראל, ואין בטיעון זה של המשיבים ולא כלום.
מהאמור לעיל, לא ניתן לקבוע כי תניית השיפוט מקפחת בצורה כזו או אחרת את המשיבים ומונעת מהם עקרונית את הזכות שתביעתם תשמע בבית משפט, ונראה כי טענת ם זו נשענת על שיקולי נוחיות ם הם, כפי האמור בפס"ד מפעל הפיס, שבו נדחתה הטענה לתניה מקפחת שם ציין בית המשפט את הדברים הבאים:
 "מקום בו דן בית משפט זה במקרים בהם הוכח קיומה של תניית סמכות שיפוט מקומית ייחודית מוסכמת, נפסק כי תנייה זו גוברת על שיקולי הנוחות. על פי ההלכה, רק שיקולים 'בעלי משקל מכריע' יניאו את בית המשפט מלכבד תניית שיפוט (ראו: בש"א 57/98 דליה אתר נ' בנק ירושלים בע"מ, פ"ד נב(3) 481, 484-485, בש"א 14/99 ועקנין נ' אררט [לא פורסם, ניתן ביום 8.2.99]). לא כל אי-נוחיות, הנגרמת לבעלי הדין, תצדיק את העברת הדיון מבית-משפט במחוז עליו הוסכם בחוזה בין הצדדים".
ראה גם את דברי כב' השופט דנציגר בהחלטתו ברע"א 11180/08 עירית מודיעין נ' ארד, (6.5.09), במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטה בענין קיומה של סמכות מקומית לפי תקנה 3 לתקנות, ואי העברתו של דיון למחוז אחר:
"לסמכות המקומית תכלית כפולה: 1. ניתוב תיקים בין בתי המשפט השונים למניעת עומס יתר על בית משפט זה או אחר; 2. קידום נוחות הצדדים בניהול הדיון [רע"א 188/02 מפעל הפיס נ' אלי כהן, פ"ד נז(4), 473, 477 (2003) (להלן: עניין מפעל הפיס)]. לענייננו רלוונטית התכלית השניה לפיה הסמכות המקומית נועדה לקידום נוחות הצדדים בניהול הדיון. ואכן, הסמכות המקומית בתקנה 3 לתקנות סדר הדין מפורשת באופן כזה שהיא נועדה לשרת את נוחות הנתבע, שלא ייאלץ להתדיין הרחק ממקום מושבו (י' זוסמן סדר הדין האזרחי (בעריכת ש' לוין, מהדורה שביעית, 1995) 78). ברם, ברוב המקרים, מקהה המרחק הגיאוגרפי הקצר שבין נקודות שונות על מפת הארץ תכלית זו ומתמעטת נחיצותה [בג"ץ 7067/07 חיים נתנאל בע"מ נ' שר המשפטים - פרופ' דניאל פרידמן (לא פורסם, [פורסם בנבו], 30.8.2007)]. הפיחות שחל במעמד הסמכות המקומית, ככלי לקידום נוחותו של המתדיין, מצא ביטויו גם בהלכת פולג, אשר כנגדה טוענות המשיבות, לפיה "במדינה קטנה כמדינתנו אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית משפט זה או אחר" (הלכת פולג, 734). כאמור, לא מצאתי מקום לסטות מהלכות אלה במקרה דנן. מדינת ישראל היא מדינה קטנה. המרחקים בין הערים והישובים בה קצרים...".
לאור האמור לעיל, ובראי התכלית מאחורי הסמכות המקומית, ומשקבעתי כי מודבר בתניית שיפוט שאינה מקפחת, ספק אם יש צורך לבחון את התניה, בזיקה לחלופות המפורטות בתקנה 3 לתקנות סד"א , או להתייחס למבחן מירב הזיקות שלטענת המשיבים, מוביל למסקנה כי ברוח החלופות מושבו של עסק המבקשת קשור לחיפה. העניין לטעמי, אינו נוגע לבקשה המונחת בפני שהינה להעברת הדיון לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט.
בנסיבות העניין, אני מקבלת את הבקשה ומורה על העברת התיק לבית משפט השלום התל-אביב יפו שלו הסמכות, מבחינת המקום לדון בתביעה.
לעניין ההוצאות, שאלה זו תוכרע עם סיום הדיון בהליך העיקרי.
ניתנה היום, ג' אלול תש"פ, 23 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.