הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 17864-07-11

בפני כב' השופט אבישי רובס

התובע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עוה"ד י. ריינפלד

נגד

הנתבעים

  1. ענאן עלימי (ניתן פס"ד - נדחה )
  2. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד ש. ברקוביץ'

פסק דין

1. התובע (להלן "המל"ל") הגיש כנגד הנתבעים תביעה לשיבוב על סך של 1,033,036 ₪ , בגין גמלאות ששולמו למר ואפי ח'טיב (להלן "הנפגע") עקב פציעתו בתאונת עבודה שארעה ביום 22.8.2004.

נטען, כי ביום 22.8.2004 עסק הנפגע יחד עם עובד נוסף בציפוי אבן ושיש באתר עבודה בנהריה. השניים ניצבו בסל שהורם במנוף של רכב, אשר בוטח על ידי הנתבעת. הסל נשמט, השניים נפלו מגובה של 10 מטרים ונגרמו ל הם נזקי גוף.

2. הנפגע הגיש תביעה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן "חוק הפיצויים") כנגד מבטחת הרכב (להלן "הפניקס"), במסגרת ת.א. 1179/05 (שלום-טבריה). בית משפט השלום קבע בפסק דינו החלקי מיום 23.10.2008, כי מדובר בתאונת דרכים, כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים. בהמשך, ביום 10.2.2012, ניתן על ידי בית משפט השלום פסק דין משלים בעניין הנזק.

הפניקס ערערה על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בנצרת, במסגרת ע"א 13856-03-12. בית המשפט המחוזי קבל את הערעור וקבע בפסק דינו מיום 4.10.2012, כי הארוע אינו מהווה תאונת דרכים, מאחר והנפילה לא ארעה עקב ניצול הכח המכני של כלי הרכב. בית המשפט המחוזי החזיר את התיק לבית משפט השלום, על מנת שידון בבקשתו של הנפגע לתקן את תביעתו. הנפגע לא בקש לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. בסופו של דבר, דחה בית משפט השלום את הבקשה לתיקון כתב התביעה.

3. המל"ל טען, כי הכיר בתאונה כתאונת עבודה וכי ועדות רפואיות קבעו, כי הנפגע סובל מנכות צמיתה משוקללת בשיעור של 53% לצמיתות, כולל הפעלת תקנה 15. המל"ל טען, כי שלם לנפגע דמי פגיעה בסך של 12,300 ₪ וכי סכומי הקצבאות ששולמו לידי הנפגע ואשר ישולמו לו בעתיד, מסתכמים לסך של 1,050,000 ₪.

המל"ל טען, כי הארוע מהווה תאונת דרכים, כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים. לפיכך, עתר להורות לפניקס לשפותו בגין הסכומים ששלם לנפגע, מכח סעיף 383 לחוק הביטוח הלאומי ולחילופין, מכח הסכם רב השנים שנכרת בין הצדדים, ואשר בוטל ביום 14.11.2009.

אעיר, כי לאור פסק הדין שניתן ברע"א 8354/11 המוסד לביטוח לאומי נגד ארטון חנין (19.4.2012), אישר ב"כ המל"ל כבר בהודעתו מיום 23.4.2012, כי על המקרה דנן חלות הוראות הסכם רב השנים, אשר בוטל לאחר ארוע התאונה נשוא התביעה, וצמצם את עילת התביעה לעילה החוזית בלבד, שמשמעה שיפוי בסך של 80% בלבד מסכום הדרישה (בהנחה שמדובר בתאונת דרכים).

עוד אעיר, כי תביעתו המתוקנת של המל"ל כנגד הנתבע מס' 1, בעילה הנזיקית, נדחתה בהתאם להסכמת הצדדים, בפסק דין חלקי שניתן ביום 25.11.2013.

4. הפניקס התגוננה מפני התביעה וטענה, כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות ולחילופין, בשל שיהוי בהגשתה. בנוסף, טענה הפניקס, כי דין התביעה להידחות מחמת מעשה בית - דין, לאור קביעת בית המשפט המחוזי בנצרת, לפיה הארוע אינו מהוה תאונת דרכים.

הפניקס טענה, כי הסכם רב השנים מתנה את זכאותו של המל"ל לשיפוי מהמבטחת, בשני תנאים. הראשון - המל"ל שלם או משלם לנפגע גמלאות עקב תאונת דרכים והשני - כי החברה אחראית לפצות את הנפגע מכח היותה המבטחת של השמוש ברכב המעורב בתאונת דרכים, בפוליסה ברת תוקף.

הפניקס כפרה בארוע התאונה ונסיבותיו וטענה, כי לא מדובר בתאונת דרכים כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים, כפי שאף קבע בית המשפט המחוזי בנצרת בפסק דינו החלוט. היא טענה, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי מחייבת את המל"ל בתיק דנן, בהיותו חליפו של הנפגע. לפיכך, לא מתקיים התנאי הראשון לקימום זכאותו של המל"ל לשיפוי בהתאם להוראות הסכם רב השנים.

בנוסף, כפרה הפניקס בקביעות הועדות הרפואיות של המל"ל בקשר לנכויותיו של הנפגע ובחישוב הגמלאות. הפניקס עתרה, אפוא, לדחות את התביעה.

5. לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן, הגישה הפניקס בקשה לסילוק על הסף, מחמת השתק פלוגתא ומעשה בי - דין. היא טענה, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בע"א 13856-03-12, מקים השתק פלוגתא לטובתה. לטענתה, המל"ל הינו חליפו של הנפגע, שכן זכותו לתבוע אותה הינה זכות סובריגציה במהותה ולכן, ההכרעה בהתדיינות הראשונה מחייבת אותו בהליך דנן. עוד נטען, כי קיימת בין המל"ל לנפגע קרבה משפטית וזהות אינטרסים, שכן לו היה נקבע בהתדיינות הראשונה כי מדובר בתאונת דרכים, היה אף המל"ל יוצא נשכר ומן הסתם היה מבקש להסתמך על קביעה זו.

במסגרת החלטה מפורטת שניתנה על ידי ביום 25.6.2014, לאחר שניתנה לצדדים זכות טיעון מלאה, נדחתה הבקשה לסילוק על הסף. הפניקס לא השלימה עם החלטה הנ"ל והגישה בקשת רשות ערעור. בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי ברע"א 22340-08-14, מיום 21.10.2014, נמחקה בקשת רשות הערעור ללא צו להוצאות והתיק הוחזר לבית משפט השלום לצורך שמיעה וליבון של טענות הצדדים לגופן עד מתן פסק דין סופי. כפי שהבהרתי בהחלטתי מיום 24.11.2014, אין להבין מהחלטת בית המשפט המחוזי הנ"ל כאילו התקבלה הבר"ע וכי יש צורך בסבב נוסף של שמיעת טענות לעניין הבקשה לסילוק על הסף. הבהרתי, אפוא, כי ממועד זה ואילך, יש לדון בטענות הצדדים לגופן בלבד וכי לא אדון פעם נוספת בטענות שהועלו בבקשה לסילוק על הסף. מכל מקום, אני חוזר ומאמץ גם כעת את קביעותי בהחלטה מיום 25.6.2014, כלשונן.

בסיכומיה, חזרה והפנתה הפניקס לטענות המקדמיות שהועלו על ידה בבקשה לסילוק על הסף. היא הוסיפה, לעניין השתק הפלוגתא, טענה חדשה אשר לשיטתה לא נדונה בחלטה מיום 25.6.2014 לפיה, למרות שהמל"ל ידע כבר ביום 5.12.2011 כי הפניקס מתעתדת להגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בטבריה בשאלת החבות ולמרות שידע לכל המאוחר בחודש מאי 2012 כי אכן הוגש ערעור כאמור, הוא לא בקש להצטרף כצד להליך, הוא לא שיתף פעולה עם הנפגע וגם לא יזם הגשת בר"ע לבית המשפט העליון. לכן, כך לשיטתה, דין טענתו של המל"ל לפיה לא ניתן לו יומו בבית המשפט, להידחות. בהמשך, חזרה הפניקס על טענותיה בדבר יחסי קרבה משפטית בין המל"ל והנפגע.

שתי הערות בעניין זה. ראשית - הטענה לפיה נמנע המל"ל מלהצטרף להליך הערעור בבית המשפט המחוזי לא הועלתה אם בכתב ההגנה ואם בבקשה לסילוק על הסף. ממילא, לא ניתן היה לדון בה במסגרת בקשת רשות הערעור בבית המשפט המחוזי וגם כעת, מדובר בטענה חדשה שלא ניתן להעלותה בשלב הסיכומים. שנית וחשוב מכך, אין בין טענותיה הנ"ל של הפניקס לבין השתק פלוגתא או מעשה בי - דין ולא כלום. כאמור, אינני מוצא לשנות דבר מהחלטתי מיום 25.6.2014 ואני מאמץ לתוך פסק הדין את כל מלוא הקביעות בהחלטה הנ"ל.

6. בסמוך לפני מועד דיון ההוכחות (ולא לפני התכתשות מיותרת ביניהם), הגיעו הצדדים לידי הסדר דיוני, לפיו הוגשו על ידם שלושה תיקי מוצגים. הראשון - תיק מוצגים מטעם המל"ל (ת/1) , אשר כלל את דו"ח חקירת תאונת העבודה על ידי משרד התעשיה והמסחר (עורך הדו"ח - כהן גבי), מיום 8.5.2005, על נספחיו, לרבות צילומים, עדויות שנגבו על ידי החוקר, עדויות במשטרה וחוות דעתו של המהנדס מנחם גייצמן, עליה התבסס הדו"ח. תיק מוצגים שני מטעם המל"ל (ת/2), אשר כלל פרוטוקולים של הועדות הרפואיות של המל"ל, פלט גמלאות , בצירוף תעודת עובד ציבור, מכתב דרישה מיום 14.3.2011, מכתב תשובה של הפניקס מיום 3.5.2011, הסכם רב השנים, חוות דעתו של המהנדס גייצמן (בשנית) ותעודת עובד ציבור נוספת ממשרד התחבורה. הנתבעת מצידה, הגישה תיק מוצגים (נ/1), אשר כלל אישור על פתיחת הליך הערעור בבית המשפט המחוזי בנצרת מיום 8.3.2011, החלטת בית המשפט מיום 29.4.2012 בדבר הגשת עיקרי טיעון, בקשה לאיחוד דיון מיום 15.1.2012 והחלטת בית המשפט העליון מיום 16.1.2012. בהמשך, הוגשה הודעה מוסכמת נוספת, במסגרתה בקשו הצדדים להוסיף לתיק המוצגים ת/1 את רישיון הרכב וביטוח החובה, חקירת העד ח'טיב סאמי במשרד העבודה והודעה על תאונה.

הצדדים הודיעו כי מוסכם עליהם שתעודת ביטוח החובה לרכב היתה בתוקף במועד התאונה. בנוסף, הסכימו הצדדים, כי כל המסמכים שצורפו לתיק המוצגים, לרבות חוות דעתו של המהנדס גייצמן, יוגשו ללא צורך בחקירת עורכיהם. מנגד, סוכם כי דו"ח החקירה של מפקח משרד העבודה יוגש על ידי המל"ל בכפוף לחקירתו הנגדית. הסכמות הצדדים קבלו תוקף של החלטה. בהתאם, במהלך דיון ההוכחות נחקר מפקח משרד העבודה. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה

7. סעיף 3 להסכם רב השנים, בשילוב עם סעיף ההגדרות שבסעיף 1 להסכם, על בסיסו הוגשה התביעה נשוא תיק זה קובע, כי חובתה של חברת הביטוח לשפות את המל"ל קמה בהתקיים שני תנאים. האחד - המל"ל שלם או משלם גמלאות לנפגע בתאונת דרכים, על פי הוראת חוק. השני - החברה אחראית לפצות את הנפגע מכח הוראות הדין, לרבות חוק הפיצויים, מכח היותה מבטחת של השמוש ברכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים, בגינה משולמות הגמלאות לנפגע. רק בהתקיים שני תנאים אלה, קמה זכותו של המל"ל לקבל פיצוי בגין התגמולים ששלם (ראה דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נגד אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד ס(4) 132, בעמ' 145). לפיכך, תנאי לחבותה של הפניקס לפצות את המל"ל בגין סכומי הגמלאות ששלם לנפגע, הינו שהארוע נשוא התביעה מהווה תאונת דרכים, כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים.

8. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה, האם הארוע התאונתי נשוא התביעה מהווה תאונת דרכים, כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים. לצורך הכרעה בשאלה זו, יש לקבוע תחילה את התשתית העובדתית. מטבע הדברים, המחלוקות העובדתיות בין הצדדים נוגעות לפרטים קטנים, שיש בהם לטעמם כדי לשנות את התוצאה המשפטית וכל אחד מהצדדים נתן לעדויות פרשנות משלו, על מנת לבסס את טענותיו המשפטיות באשר לחבות.

9. התאונה ארעה באתר עבודה בבית ספר בשכונת שרה בנהריה. העבודות במקום כללו חיפוי אבן של חזיתות שלושה מבנים באתר.

10. ביום 22.8.2004 הוזמן לאתר מר ענאן עלימי (להלן "עלימי") , בעלים של משאית עליה מותקן מנוף, עם סל הרמת אדם שברשותו, לצורך הרמה של חומרים וכן, הרמה של עובדים שעסקו בעבודות גמר של חיפוי אבן בגובה. המשאית בוטחה במועד הרלבנטי בביטוח חובה בר תוקף באמצעות הנתבעת, ורישיון המשאית היה בתוקף.

אמנם, עלימי הגיע לאתר בשעה 07:30, אולם העבודה עם המנוף החלה רק בשעה 09:30 (ת/2, עדות הנפגע מיום 18.10.2004). תחילה בוצעה במקום עבודה של הרמת חומר עם המנוף, כאשר הסל אינו מחובר אליו. בשעה 11:00 חבר עלימי את הסל למנוף, על מנת להרים שני עובדים - הנפגע ופועל נוסף בשם ח'טיב סאמי - לצורך גמר עבודות חיפוי בקיר הדרומי של אחד המבנים. השניים החלו בעבודה של הנחת אבני החיפוי בצד שמאל של המבנה ולאחר מכן, המשיכו לצידו הימני. העבודה התבצעה בשלושה מקומות באותה חזית (ת/2 - עדות עלימי בפני החוקר כהן מיום 24.1.2000, בעמ' 1 ועדותו של עלימי במשטרה מיום 22.8.2004, שעה 14:25). אדגיש בנקודה זו, כי לא הוכח בפני, שבעת מעבר המשאית עם המנוף ממקום למקום, נותרו הפועלים בסל, כשהוא מורם באמצעות המנוף. להיפך, מהראיות שהונחו בפני, כפי שיפורט בהמשך, עולה כי טרם התנועה ממקום למקום, לאורך חזית המבנה, הורד הסל עם הפועלים לקרקע. כך, טרם התאונה, הורם המנוף עם הסל מחדש, על מנת למקם את הפועלים בקטע הקיר הרלוונטי לצורך התיקון הנדרש.

11. בניגוד לטענת התובע בסיכומיו, העובדים לא שהו בסל, בתנועה באוויר, במשך 4 שעות ברציפות, אלא, דקות ספורות טרם התאונה הסל הורם על ידי המנוף, עם הפועלים, לצורך תיקון בנקודה ספציפית.

כפי שעולה מעדותו של עלימי במשטרה, בסביבות השעה 14:00 הוא הרים בעזרת המנוף והסל את שני הפועלים, לצורך הרכבת "אבנים על הפיניש" בקצה הגג של המבנה, בגובה של כ - 10 מטרים (ת/2, עדות עלימי מיום 22.8.2004, שעה 14:25, בעמ' 1). גם בעדותו הנוספת מאותו יום חזר עלימי והבהיר, כי הפועלים נטלו עימם בסל שני דליים עם טיט וכארבע אבנים לציפוי. הם הספיקו להניח אבן אחת ואז הסל נפל (ת/1 - עדות עלימי במשטרה מיום 22.8.2004, שעה 17:00, עמ' 2, שורות 27 - 29). חיזוק לעדות זאת ניתן למצוא גם בעדותו של הפועל ח'טיב סאמי, אשר מסר כי הסל הורם, הוא עזר לנפגע להתקין את האבנים ואז ארעה התאונה (ת/1 - עדות סאמי ח'טיב במשטרה מיום 24.8.2004, עמ' 1, שורות 6 - 7, עדות סאמי מיום 18.10.2004 בפני החוקר כהן). בעדותו מאוחרת מיום 24.10.2004 בפני החוקר כהן, חזר עלימי והבהיר, כי טרם התאונה הוא הרים את שני הפועלים עם שני דליי טיח ואבנים לחיבור הקיר בנקודה ספציפית שתוארה על ידיו (ראה ת/1). משמעות הדברים היא, כי תחילה המשאית התמקמה ורק לאחר מכן, נכנסו הפועלים לסל, עם הציוד והחמרים הנדרשים לצורך עבודות התיקון ואז הסל הורם.

כעבור 5 דקות מאז שהורם הסל בעזרת המנוף, במהלכן היה המנוף במצב נייח, ללא תזוזה, נפל הסל, יחד עם שני הפועלים (ת/1, עדות עלימי במשטרה מיום 22.8.2004, שעה 14:25, שורות 7 - 15 ועדות עלימי בפני החוקר כהן מיום 24.10.2004, עמ' 1). כאמור, הסל הורם עם הפועלים לצורך ביצוע עבודות תיקון בנקודה ספציפית ולכן, נטלו עימם הפועלים אבנים ספורות בלבד. יש בכך כדי לחזק את המסקנה, כי מעת שהורם הסל, הוא לא זז ממקומו, עד להתנתקותו מהמנוף. מכל מקום, לא הובאה בפני ראיה כלשהי לפיה היתה תזוזה כלשהי של המנוף מעת שהורם הסל לנקודה בה בוצעה העבודה.

12. אבהיר, כי לא הועלתה טענה לפיה מנוע המשאית עבד וממילא, לא הוכח שכך היה. בעת התאונה, היתה המשאית מיוצבת באמצעות זרועות תומכות, אשר קבעו אותה למקומה ומנעו ממנה תזוזה או נסיעה ת/1 - תמונה מס' 2). העד כהן, חוקר משרד העבודה, אשר ערך את דו"ח חקירת הארוע, הבהיר כי הגיע למקום הארוע בתוך פחות מחצי שעה ומצא את המשאית באותו מצב. הוא אישר, כי על פי ממצאיו, בעת התאונה המשאית היתה מעוגנת באמצעות התומכות וכי אין שום אינדיקציה לכך שנסעה (עמ' 9, שורות 1 - 8 לפרוטוקול).

13. אמנם, העד כהן טען, כי העבודה במקום הצריכה את תנועת הסל, לפי צרכי העבודה של הפועלים. עם זאת, הוא אישר, כי לא היתה בידיו עדות כלשהי, לפיה הסל זז מעת שהורם באותו מיקום. בנוסף, הוא אישר כי לא הובאה בפניו עדות לפיה הסל ניתק בעת תזוזת המנוף (עמ' 10, שורות 1 - 9).

כאמור, כפי שקבעתי לעיל, על פי עדויות המעורבים, הסל הורם עם הפועלים בסביבות השעה 14:00, לצורך תיקון ספציפי של החיפוי בנקודה מסויימת, ולכן נטלו עימם הפועלים אבנים ספורות בלבד. המשאית עוגנה לקרקע באמצעות התומכות, ללא יכולת תנועה. מעת הרמת הסל לנקודת העבודה הגבוהה הסתיימה פעולת ההרמה, המנוף היה ללא תנועה וכעבור כחמש דקות, לאחר שהפועלים הספיקו להתקין אבן חיפוי אחת, הסל נפל.

14. במסגרת דו"ח חקירת משרד העבודה מיום 8.5.2005, הבהיר החוקר כהן, כי חיבור הסל לזרוע המנוף מורכב משני פרופילי מתכת מרובעים (מאריכים) שבהן שתי פלטות מרובעות ממתכת. מאריך אחד מוכנס לתוך זרוע המנוף ומאריך אחר מחובר לסל. בין שתי הפלטות המרובעות הותקנה פלטת אוקולון (פלסטיק) לצורך בידוד חשמלי. החיבור בין שתי הפלטות בוצע באמצעות 4 ברגים בקוטר של 12 מ"מ בתוך תותבי אוקולון. על פי ממצאי החוקר בזירת הארוע, ראשי תותבי האוקולון (כתפיים) שבאזור הברגים, נראו תלושים ממקומם. בנוסף, נראה שבמקום קדח עגול נוצר קדח משושה שתואם את גודל וצורת ראש הבורג.

על פי דו"ח החקירה, מונה המהנדס מנחם גייצמן לחוות דעתו באשר לסיבת הכשל שגרמה להתנתקות סל ההרמה. בחקירתו הנגדית נשאל החוקר כהן מדוע ראה צורך לפנות למהנדס גיי צמן, והוא השיב, כי סבר שאולי צריך גם בדיקת מעבדה עקב הגזירה שמצא בלוח האוקולון שהיה מחובר לסל וכי מדובר בעניין שבתחום מומחיותו של מהנדס (עמ' 9, שורות 16 - 17 לפרוטוקול).

בהתאם לחוות דעתו של המהנדס גייצמן, התאונה ארעה כתוצאה מניתוק האוגן (שורש א.ג.ן. - א.ר .) שהיה מרותך לזרוע המנוף, מהאוגן שהיה מרותך לסל. הוא תאר את אופן החיבור של הסל למנוף, באופן זהה לתיאור הדברים בדו"ח החקירה. המהנדס גייצמן הדגיש, כי "בחיבור זה, כל העומס שמופעל על ידי ברגי חיבור האוגנים העליונים, מועבר ע"י כתפי ראש הבורג והאום, לטבעות האוקלון, מאחר ואין טבעות מתכת ביניהם".

בסיכום חוות דעתו, קבע המהנדס גייצמן כדלקמן:

"התאונה שארעה, נבעה כתוצאה מכשל החיבור בין הסל לזרוע המנוף. בחיבור נעשה שמוש בפלטת אוקלון ותותבי אקולון, כדי למנוע מעבר זרם חשמלי בעת פגיעת הסל בקו מתח גבוה. חיבור הברגים שאמורים לשאת את עומס הסל ואת המומנט שמייצר הסל כלפי אוגני החיבור, כשל. 2 הברגים העליונים המוטרחים למתיחה, לא נתמכו בכתפיהם כלפי הקדחים באמצעות דיסקיות מתכת, אלא נתמכו אך ורק ע"י טבעות האקולון בקצוות התותבים. תמיכות אלו היו חלשות מדי, וארעה תופעת גזירה, שבה חדרו ראשי הברגים דרך טבעות האקולון".

חוות דעתו של המהנדס גייצמן העלתה מסקנה חד משמעית לפיה, התנתקות הסל מהמנוף ארעה בשל כשל בחיבור בין הסל לבין זרוע המנוף. מדובר במסקנה שבמומחיות ומשלא נחקר המהנדס גייצמן על חוות דעתו, היא לא נסתרה במאומה.

מסקנותיו של המהנדס גייצמן צוטטו בדו"ח החקירה שערך החוקר כהן וחוות הדעת הוותה חלק בלתי נפרד מהדו"ח. בפרק המסקנות בדו"ח החקירה, חזר ואישר החוקר כהן, כי "הסיבה הישירה שהביאה לנפילת הסל ולתאונה שארעה היתה חיבור לקוי ולא מקצועי שבוצע ע"י בעל המנוף והסל בפלטות (עוגנים) המתכתיות המתאמות בין הסל למנוף. חיבור הפלטה באמצעות ברגים ותותבי פלסטיק (אוקולון) ואי שימוש בדיסקיות מתכת בין ראשי הברגים לבין התותבים הביא לכך שראשי הברגים נשענו ישירות על התותבים ועקב מאמצים שפעלו על חיבור הפלטות ממשקל הסל ותכולתו וכן תנועת המנוף, חדרו ראשי הברגים דרך התותבים שלא עמדו במאמצים ועד להתנתקות הפלטות ונפילת הסל".

החוקר כהן, אמץ למעשה את חוות דעתו של המהנדס גייצמן, בדבר הכשל בחיבור הסך למנוף, כלשונה. אלא, שהוא הוסיף מסקנה, שלא באה לידי ביטוי אם בחוות דעתו של המהנדס גייצמן ואם בחמר הראיות שהונח בפניו ואשר הוגש לבית המשפט בדיון ההוכחות. בניגוד לאמור בדו"ח החקירה, לא ציין המהנדס גייצמן בחוות דעתו, כי תנועות המנוף היוותה גורם לנפילת הסל. מדובר בעניין שבמומחיות מהנדס וזו גם הסיבה שהחוקר כהן בחר מלכתחילה להפנות את הנושא למהנדס גייצמן. יתירה מזאת, כפי שקבעתי לעיל, מעת סיום שלב ההרמה של הסל ועד לתאונה, המנוף לא היה בתזוזה במשך כחמש דקות. לפיכך, לא קיים בסיס למסקנה הגלומה בדו"ח החקירה, לפיה גם תנועת המנוף הפעילה מאמצים על התותבים וגרמה לגזירת החיבור.

אני דוחה את טענת המל"ל, שלא הוכחה, לפיה תנועת המנוף היתה בין הגורמים שהביאו לגזירה של חיבור הסל לזרוע המנוף. אני קובע, על בסיס הראיות שהובאו בפני, כי הסיבה הישירה והיחידה להתנתקות הסל מזרוע המנוף ונפילתו, היתה כשל טכני בחיבור הסל לזרוע המנוף.

15. השאלה האם מדובר בתאונת דרכים, כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים, נגזרת מנסיבות התאונה, כפי שנקבעו לעיל.

סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר את המונח "תאונת דרכים" כדלקמן:

תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

המונח "שימוש ברכב מנועי" הוגדר כדלקמן:

"שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".

16. במסגרת פסק הדין ברע"א 8061/95 יצחק עוזר נגד אררט חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ(3) 532 (להלן "עניין עוזר") קבע בית המשפט העליון שלושה שלבים בתהליך הפרשני בנוגע לתחולתו העניינית של חוק הפיצויים. בשלב הראשון, יש לקבוע אם המאורע נופל לגדרה של ההגדרה הבסיסית. בשלב זה, יש לבחון גם אם היה במאורע משום "שימוש" ואם המאורע נגרם על-ידי "רכב". הגדרתם של מונחים אלה מופיעה בהמשכו של סעיף ההגדרות, אך מבחינה עניינית הם מהווים חלק מההגדרה הבסיסית עצמה. בגדר השלב הראשון יש לבחון, אפוא, את קיומם של ששת המרכיבים של ההגדרה הבסיסית: (1) מאורע; (2) נזק גוף; (3) עקב; (4) שימוש; (5) ברכב מנועי; (6) למטרות תחבורה. הנטל בשלב זה מוטל על הטוען לקיומה של תאונת דרכים. אם אחד מהמרכיבים הללו אינו מתקיים, ולא משנה מהו המרכיב שאינו מתקיים, משמע שהמקרה אינו נופל בגדר ההגדרה הבסיסית. במצב דברים זה, יש לעבור לשלב השני של ההליך, במסגרתו נבחן האם המקרה נופל לגדר אחת החזקות החלוטות המרבות. בחינה זו היא "חיצונית" להגדרה הבסיסית. הנטל בשלב זה מוטל גם הוא על הטוען לקיומה של חזקה חלוטה מרבה. אם גם התשובה על שאלה זו היא בשלילה, מסתיים תהליך הבדיקה בכל הנוגע לתחולתו של חוק הפיצויים והמסקנה האחת והיחידה הינה, כי המקרה אינו בגדר תחולתו של חוק הפיצויים. במדה ועל פי אחד משני השלבים הראשונים נמצא כי מדובר בתאונת דרכים, יש לעבור לשלב השלישי, במסגרתו נבחנת השאלה אם חלה על המקרה החזקה החלוטה הממעטת. הנטל בשלב השלישי מוטל על הטוען לקיומה של החזקה החלוטה הממעטת. אם יש תחולה לחזקה החלוטה הממעטת - משמע שאין לראות במקרה "תאונת דרכים". מנגד, אם אין תחולה לחזקה הממעטת, משמע שהמקרה ממשיך להיות "תאונת דרכים" וקיימת תחולה לחוק.

17. טרם דיון בשלב הפרשני הראשון בדבר תחולת ההגדרה הבסיסית, אדגיש כי בענייננו, התובע לא טען, ולו כטענה חלופית, כי חלה אחת החזקות המרבות, לרבות כי מדובר בתאונה עקב ניצול הכח המכני של הרכב. כאמור, הנטל להוכיח קיומה של חזקה חלוטה מרבה מוטל על הטוען לקיומה. תנאי לדיון בעניין זה, הינה העלאת הטענה בדבר קיומה של חזקה מרבה. משלא העלה התובע טענה כלשהי במישור זה, תחום הדיון בענייננו לשאלה האם הארוע נופל לג דרה של ההגדרה הבסיסית.

18. המחלוקת בין הצדדים אינה נוגעת לכל רכיבי ההגדרה הבסיסית והיא התמקדה בעיקרה ברכיב האחרון "למטרות תחבורה". בנוסף, נחלקו הצדדים בשאלת קיומם של הרכיבים - "מאורע" ו"עקב" (קשר סיבתי).

19. המשאית נשוא התביעה, הינה רכב מנועי דו - תכליתי: היא משמשת הן להובלת משא והן להרמת מטען והורדתו. הרמת הסל באמצעות המנוף המחובר למשאית מהווה שמוש באחד מייעודיו הטבעיים של הרכב (בעת התאונה הסתיים זה מכבר שלב הרמת המשא והסל נותר במקומו במשך מספר דקות, עת בצעו הפועלים את עבודות חיפוי האבן). בנוסף, ניתן לראות בהתנתקות הסל משום התנתקות של חלק מהרכב או מטענו, כאשר הרכב עומד, העונה על אחת מהגדרות השמוש ברכב מנועי. למעשה, עיון בסיכומיה של הנתבעת מעלה, כי היא לא חולקת על כך שמתקיים בענייננו רכיב "השמוש".

20. הגם שהשמוש שנעשה במשאית היה קשור לייעודה הרגיל והטבעי, תחולת ההגדרה הבסיסית מותנית בכך שהשמוש שנעשה בה בעת הארוע הוא למטרות תחבורה, שהרי ההגדרה הבסיסית חולשת על הגדרות המונח "שמוש ברכב מנועי" בסעיף 1 לחוק.

בפסק הדין בעניין עוזר נקבע במישור זה כדלקמן:

ביסוד ההגדרה הבסיסית מונח העיקרון כי השימוש ברכב אשר גרם לנזק הגוף צריך להיות "למטרות תחבורה". זהו הביטוי (המפורש) למבחן התעבורתי. בכך נדחה "המבחן הייעודי" אשר שלט בחוק הפיצויים מאז חקיקתו. באימוצו של המבחן התעבורתי ביקש תיקון מס' 8 לשנות מהדין הקודם ומהמבחן הייעודי שאומץ במסגרתו, בשורה ארוכה של פסקי-דין... המבחן התעבורתי ("למטרות תחבורה") מכוון כלפי השאלה, אם השימוש שנעשה ברכב הוא בגדריו של סיכון תעבורתי. על-פי גישה זו ייעודו של כלי רכב לעניין חוק הפיצויים - והדבר עולה עתה גם מהגדרת הביטוי "רכב" - הוא לשמש לתחבורה י בשתית. ייעוד זה יוצר, מעצם טבעו, סיכון תעבורתי. כל שימוש ברכב הגורם נזק גוף והנופל לגדריו של סיכון תעבורתי זה הוא "למטרות תחבורה" (שם בעמ' 560 - 561 . ההדגשות שלי - א.ר.).

בהמשך, נקבע בנוגע לרכב דו - תכליתי, כבענייננו, כי:

"... כאשר הרכב הוא "דו-תכליתי", נזק גוף הנגרם בשל הגשמת התכלית הלא תעבורתית אינו "למטרות תחבורה". על-כן נזק הגוף אשר נגרם בפרשת סואעד [8] - פגיעה בראשה של הניזוקה עקב הפעלת משאבה חקלאית באמצעות הכוח המוטורי של טרקטור - אינו "למטרות תחבורה" (שם. בעמ' 561).

21. המצב היחיד בו לא נידרש לשאלה האם השמוש שנעשה הוא למטרות תחבורה, הוא בעת בחינת החזקות המרבות של הגדרת הבסיס (כגון ניצול הכח המכני של רכב דו - ייעודי), שכן הדרישה כי השמוש ברכב יהיה למטרות תחבורה אינה חלה לעניין החזקות החלוטות המרבות. כל עוד אנו נמצאים בשלב הפרשני הראשון של תחולת ההגדרה הבסיסית על הארוע התאונתי, הרי שחובה עלינו לבחון קיומם של כל רכיבי ההגדרה הבסיסית, לרבות התנאי של "מטרות תחבורה" (ראה, למשל, רע"א 8548/96 פדידה נגד סהר, פ"ד נא(3) 825).

22. ב"כ התובע בקש לבסס טיעוניו, בין היתר, על פסק הדין בע"א 5971/95 עובד לוי ואח' נגד שמחון ואח', פ"ד נב(5) 70 לפיו, די היה בכך שהרכב הדו - תכליתי באותו מקרה שמש להגשמת ייעודו הלא תחבורתי הטבעי, כדי להחיל על הארוע את חוק הפיצויים.

אין בידי לקבל את טיעוניו של ב"כ התובע בעניין זה. ראשית, פסק הדין בעניין עובד ניתן בנוגע לארוע עליו חל תיקון מס' 4, שלא הציב בהגדרת הבסיס את התנאי של "למטרות תחבורה". תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים, אשר חל בענייננו, דחה את המבחן הייעודי ואמץ במקומו את המבחן התעבורתי. שנית, קביעתו של בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין עובד, לפיה די בכך שהרכב הדו - תכליתי שמש להגשמת ייעודו הלא תחבורתי הטבעי, כדי להחיל על הארוע את חוק הפיצויים, לא נגעה להגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים", אלא, לחזקה המרבה בדבר ניצול הכח המכני של הרכב. בשונה מפסק דין בע"א 5971/95, לא הועלתה על ידי התובע בענייננו טענה בנוגע לתחולה של החזקה המרבה בדבר ניצול הכח המכני של הרכב (הצדדים אינם חלוקים על כך שחזקה זו לא מתקיימת), אלא התובע טען, כי חלה בענייננו ההגדרה הבסיסית. במצב דברים זה, השמוש שנעשה במשאית בעת ארוע התאונה, כפוף לתנאי של "למטרות תחבורה", המגלם את מבחן הסיכון התעבורתי.

פעולה של הרמת מנוף המוצב על גבי משאית היא אחד משימושי הלוואי. כדי שפעולה זו תיחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות.

23. בעת ארוע התאונה נשוא התביעה שבפני, אמנם נעשה במשאית שמוש הקשור לייעודה הרגיל והטבעי, אולם לא מדובר בשמוש התעבורתי שלה, אלא בשמוש הלוואי. הרמת הסל בעזרת המנוף המותקן על גבי המשאית לא באה על מנת לממש את היעוד התחבורתי של המשאית, אלא את שמוש הלוואי של הרמת מטען והורדתו. הרכב שמש באותה עת כלי הרמה, ללא קשר לייעודו התעבורתי.

טרם השמוש במנוף לצורך הרמת הסל, עוגנה המשאית לקרקע באמצעות התומכות, ללא יכולת תנועה. מטרת הפעלת המנוף היתה להרים את הסל, כשהפועלים בתוכו, על מנת לאפשר להם לבצע את עבודת חיפוי האבן בנקודה ספציפית. פעולה זו לא נעשתה למטרת תחבורה, אלא לצורך מימוש ייעוד הלוואי של הרכב הדו - תכליתי. לא מדובר במצב בו המשאית נעה ממקום למקום, בעת שהמנוף מורם עם הסל שבתוכו הפועלים. לפיכך, השמוש שנעשה במשאית, בין אם מדובר בשמוש טבעי ורגיל שלה ובין אם מדובר בהגדרת השמוש של "התנתקות ונפילה", לא היו למטרות תחבורה. במצב דברים זה, אין המקרה נופל בגדר ההגדרה הבסיסית ולא מדובר בתאונת דרכים, כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים.

24. התובע הפנה בסיכומיו לפסק הדין שניתן ברע"א 6168/11 כלל חבר לביטוח נגד רמי שפסו (17.6.2014) ובקש ליישמו על המקרה שבפנינו.

בעניין שפסו הניזוק עבד בניקוי חלונות חיצוניים במבנה משרדים. לצורך ניקוי החלונות הגבוהים, נעשה שימוש במלגזה שהרימה אותו באמצעות סל הרמה המיועד להרמת בני אדם, שחובר לשיני המלגזה. לאחר שסיים את ניקוי החלון עליו עבד הורד הניזוק לארץ ולאחר מכן היתה אמורה המלגזה להתקדם כמה מטרים קדימה אל עבר החלון הבא וחוזר חלילה. עבודות הניקיון בוצעו בעת שנהג המלגזה ישב בעמדתו באופן קבוע, מנוע המלגזה פעל, ההילוכים היו במצב סרק, בלם היד נמשך ובנוסף, הנהג לחץ על דוושת הבלם, וזאת עד לסיום ניקוי החלון ומעבר לניקוי החלון הבא. לאחר השלמת ניקיון החלון הראשון, התקדמה המלגזה אל החלון השני. הניזוק הורם לגובה החלון והחל לנקותו. גלגל המלגזה עלה על מכסה ביוב שהתרומם, הגלגל שקע לבור הביוב, באופן שגרם למלגזה לאבד יציבות, היא התהפכה והניזוק נפל ונפגע.

השאלה שעמדה לדיון באותו מקרה היתה, האם מתקיימת ההגדרה הבסיסית, בשים לב לכך שהגדרת המשנה של "שמוש ברכב מנועי" כוללת שמושים שאינם עונים בהכרח על מטרה תחבורתית על פי טיבם ( באותו עניין - התהפכות והידרדרות), אלא הם למעשה התרחשות שהינה תוצאה של שימוש ברכב, אותן סיווג המחוקק כ"שמוש".

כבוד השופט דנצינגר, שייצג את דעת הרב בפסק הדין ציין, כי התהפכות והידרדרות נעדרת אמנם מטרה כלשהי, תחבורתית או אחרת, אולם מדובר בצורת תנועה, אשר בדומה לנסיעה טבוע בהן סיכון תחבורתי גלוי לעין, המלווה לעצם היותו של הרכב בתנועה. עצם התרחשותן הכרוכה בתזוזת הרכב, מהווה מימוש של סיכון זה. לכן, שימושים מסוג התרחשות, כגון התהפכות והידרדרות, נכללו בהגדרת "שמוש ברכב מנועי", אף שאינם מתיישבים על פי טיבם עם הדרישה לקיומה של "מטרת תחבורה". הוא הבהיר, כי כדי להתמודד עם הקושי שנוצר, נקבע בפסיקה כי במקרים העוסקים בשמוש מסוג התרחשות, יבחן קיומה של המטרה התחבורתית בראי הקשרה של ההתרחשות, בשים לב הן לפעול ה שבמהלכה ארעה ההתרחשות, והן לשרשרת הפעולות אליה היא משתייכת. "מבחן זה של הקשר ההתרחשות, ממקם את ההתרחשות על רקע הפעולה או רצף הפעולות הסובבות אותה, לפי נסיבות המקרה. המבחן מנחה כי סיווגה של ההתרחשות ייעשה מתוך פרספקטיבה גמישה, רחבה או צרה לפי העניין, כאשר לעיתים יש מקום ליתן משקל לשרשרת הפעולות הרלבנטיות כמכלול, ולעיתים נדרש מיקוד בפעולה המיידית הבודדת שקדמה להתרחשות..." (בית המשפט העליון התייחס, אמנם, בפסק דינו גם ל"מבחן האובייקטיבי" שהוצע על ידי כבוד השופט ריבלין. עם זאת, ההלכה הפסוקה העדיפה את " תורת השלבים" על פני גישתו של כבוד השופט ריבלין ופסק הדין בעניין שפסו לא שינה את ההלכה בעניין זה). בעניין שפסו, נקבע כי מדובר בתאונת דרכים, על פי "תורת השלבים".

אין בפסק הדין בעניין שפסו כדי להועיל לתובע ויש לאבחנו מהמקרה שבפנינו. ראשית, כבוד השופט דנצינגר התייחס בדבריו בנוגע למבחן התחבורתי, לשימושים של "התהפכות" והידרדרות", אשר מעצם טיבן הן כרוכות בתזוזה של הרכב עצמו. מנגד, הוא לא התייחס לחלופה של התנתקות מטען (בעת שהרכב עומד), שמטבעה לא כרוכה בתזוזת הרכב ואין בה סיכון תחבורתי (ראה א. ריבלין, תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה 4, 2011), עמ' 162). שנית, בשונה ממקרה שפסו, המשאית עליה הותקן המנוף בענייננו, לא שמשה בפועל לשינוע מטען או פועלים תוך שימוש בכשירות התחבורתית שלה. היא לא שנעה את הפועלים ממקום למקום טרם התאונה ולא אמורה היתה לשנע אותם בהמשך. יתירה מזאת, בניגוד למקרה שנדון בעניין שפסו, בו היה מעורב אלמנט תחבורתי, שעה שגלגל המלגזה עלה על מכסה ביוב ושקע, תוך שהוא גורם להטיית המלגזה, הרי שבענייננו, הן המשאית והן המנוף היו ללא תנועה בעת הארוע. למעלה מזה, המשאית היתה מקובעת לקרקע באמצעות זרועות תומכות, היא היתה חסרת יכולת תנועה ואף לא הוכח כי מנועה פעל. נמצא, כי גם אם נבחן את הארוע על פי תורת השלבים, לא מדובר בהתממשות של סיכון תחבורתי והשמוש ברכב לא נועד למטרות חבורה.

25. סיכומה של נקודה זו, מאחר והרכיב "למטרות תחבורה" אינו מתקיים, הרי שהארוע אינו נופל בגדר ההגדרה הבסיסית ולכן, לא מדובר בתאונת דרכים.

26. למעלה מן הצורך אדגיש, כי גם הרכיב "עקב" (שמוש), שעניינו הקשר הסיבתי בין השמוש שנעשה ברכב המנועי לבין הנזק שנגרם, אינו מתקיים.

המונח "עקב" טומן בחובו שני רכיבים - קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי (ע"א 6000/93 עיזבון המנוח קואסמה נגד האשם רג'בי, פ"ד נ(3) 661, 670. הקשר הסיבתי - עובדתי מתמצה ב"סיבה בלעדיה אין" והוא מתקיים בענייננו, שהרי אילולא הורם לגובה, לא היה הסל נופל והניזוק לא היה נפגע.

הקשר הסיבתי המשפטי טומן בחובו את מבחן הסיכון, שלתוכו משולב מבחן השכל הישר. מבחן הסיכון מתקיים במקום בו הסיכון שהתממש הוא סיכון עימו נועד חוק הפיצויים להתמודד, קרי - הסיכון התחבורתי, ואילו מבחן השכל הישר מתקיים כאשר הקשר בין השמוש בכלי הרכב לבין הסיכון שהתממש תרם תרומה ממשית להתרחשות הנזק (ע"א 600/93, לעיל, בעמ' 671). בענייננו, מלכתחילה עמדה המשאית ללא תזוזה, כשהיא מקובעת באמצעות זרועות לקרקע. מעת הרמת הסל לנקודת העבודה הגבוהה הסתיימה פעולת ההרמה, המנוף היה ללא תנועה (וכך גם המשאית) ורק כעבור כחמש דקות נפל הסל. לא מדובר במצב בו התממש סיכון תחבורתי כלשהו עימו נועד חוק הפיצויים להתמודד. באשר למבחן השכל הישר - הסיבה הישירה והיחידה להתנתקות הסל מזרוע המנוף ונפילתו, היתה כשל טכני בחיבור הסל לזרוע המנוף, אשר גרם לגזירת החיבור. המנוף והמשאית לא תרמו במאומה לכשל זה ולכן, לא מתקיים מבחן השכל הישר.

טענת התובע בעניין הקשר הסיבתי, לפיה גזירת התותבים נגרמה כחלק מ"תהליך" בו תנועת המנוף הפעילה מאמצים על התותבים עד לגזירת החיבור בין הסל לבין המנוף, נדחתה על ידי. יתירה מזאת, ההגדרה הבסיסית בסעיף 1 לחוק הפיצויים כוללת תנאי לפיו מדובר "במאורע". בפסק הדין בעניין עוזר נקבע, כי "הדיבור "מאורע" מצביע על "התרחשות המהווה יחידה המהווה יחידה בפני עצמה, להבדיל מהליך הדרגתי וממושך המורכב מגורמים שונים..." (רע"א 8061/95, לעיל, בעמ' 560). לפיכך, "תהליך" גזירה (לאורך זמן) של החיבור, שממילא לא הוכח בפן העובדתי, אינו מהווה "מאורע" על פי ההגדרה הבסיסית ולכן, דין הטענה להידחות, ולו רק מטעם זה.

27. כאמור, התובע לא טען, ולו כטענה חלופית, כי חלה אחת החזקות המרבות, לרבות ניצול הכח המכני של הרכב. לפיכך, אין צורך לעבור לשלב הפרשני השני של בחינת תחולת החזקות המרבות.

28. סיכומו של דבר, הארוע נשוא התביעה אינו מהווה "תאונת דרכים", כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים.

לפיכך, אני דוחה את התביעה.

התובע ישלם לנתבעת את הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 35,000 ₪. הסכום הנ"ל ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט חשוון תשע"ז, 30 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.