הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 16808-06-18

בפני
כבוד ה שופטת הדס שכטר ישראלי

התובע

אבנר חדד

נגד

הנתבעת
עמליה בנזרי

פסק דין

עסקינן בתביעה כספית אשר הועמדה על סך של 449,625 ₪ בה עותר התובע לחייב את הנתבעת להחזיר לו הלוואה שנטלה היא לטענתו ממנו.

התובע עסק בתקופה הרלוונטית לתביעה זו בהלוואות חוץ בנקאיות.

הנתבעת היא אשת עסקים אשר הייתה בזמנים הרלוונטיים לתביעה שותפתו של מר יעקב נרדיה (להלן: "יעקב נרדיה") באולם השמחות "כינורות" .

על פי כתב התביעה, לוותה הנתבעת מהתובע סך של 30,000$ - בשווים בשקלים דאז 127,500 ₪ בתאריך 30/11/06 וזאת באמצעות 3 המחאות וכדלקמן:

המחאה על סך 50,000 ₪ ז.פ. 30/11/06;
המחאה על סך 50,000 ₪ ז.פ. 30/12/06;
המחאה על סך 27,500 ₪ ז.פ. 30/11 /06.
(להלן: "ההלוואה")

לטענת התובע מסרה לו הנתבעת המחאה על סך 130,000 ₪ לשם הבטחת החזר ההלוואה (להלן: " המחאה 2485")

על פי כתב התביעה, נמסרה ההמחאה לתובע ללא תאריך והתובע הוא שהשלים את התאריך.

הליך שיטרי קודם – הליך I

התובע נקט בהליך שיטרי קודם לשם החזרת ההלוואה מכוח שיק ביטחון שניתן לו על ידי בעלה של הנתבעת, על סך של 190,000 ₪ ותביעתו זו התבררה במסגרת ת"א 2635-05-09 בפני כבוד השופט ליפשיץ (שלום חיפה).

בתאריך 13/08/13 ניתן פסק הדין בהליך הקודם, נדחתה תביעת התובע ונקבע כי שיק הביטחון על סך של 190,000 ₪ ניתן לעסקת הלוואה אחרת מזו לה טען התובע שם ומשהוחזרה אותה הלוואה, לא היה בסיס להפקדת אותה המחאה על ידי התובע.

להלן: ("פסק הדין בהליך הקודם").

ויצוין כי במסגרת ההליך הקודם, נטען על ידי התובע כי בהתייחס להלוואה מושא ההליך שלפניי ניתנה המחאה ע"ס 130,000 ₪ שמספרה 2670, וזאת במסגרת עסקת "נכיון שיק".

בסעיף 7.2 לפסק הדין שניתן בהליך הקודם צורף צילום של המחאה 2670 , לרבות חלק ה האחורי, שם צוין בכתב יד: "30,000$ ... 900$ ... ".

(להלן: "המחאה 2670").

עוד יצוין, ובכך יפורט בהמשך, כי בהליך הקודם הוצגה גם המחאה 2485 טרם מולאו בה הפרטים על ידי התובע.

וכך הוצגה היא בהליך הקודם:

הליך שיטרי II

בחלוף 15 חודשים למן המועד בו ניתן פסק הדין בהליך הקודם, הגיש התובע, בחודש 11/14, את שיק 2485 לביצוע (תיק הוצל"פ 5114771114). יוזכר, כי שיק זה הוא השיק מושא ההליך דכאן.

התנגדות הנתבעת הוגשה בת"ט 39750-03-15 (להלן: "ההליך השיטרי").

משלא הוגשה תגובת התובע להתנגדות, חרף ההחלטה אשר ניתנה על ידי כב' הרשמת הבכירה (בתוארה אז) ספרא ברנע, ניתנה החלטה בתאריך 26/04/15 בה נקבע בזו הלשון:
"בהעדר תגובת המשיב, אני מורה על מחיקת בקשת הביצוע מכל אחד מנימוקי המבקשת: התיישנות, ותביעת הלוואה חוץ בנקאית ללא מתן פרטים וצירוף מסמכים כחוק."

טענות התובע

התובע טוען כי בינו לבין הנתבעת היה הסכם בעל פה או הסכם מכללא לפיו קיבלה הנתבעת סך של 127,500 ₪ והתחייבה, כאמור, להחזיר סך של 130,000 ₪ תוך שבועיים עד חודש ימים.

לגרסתו, הנתבעת מסרה לו המחאה 2485 לשם הבטחת החזר ההלוואה.

טוען התובע , כי משפניותיו אל הנתבעת לא נענו וזו האחרונה התעכבה בהחזר ההלוואה, על אף חלוף חודש ימים, פנה הוא אליה ותשובתה הייתה כי כאשר יעקב נרדיה יחזיר לה את הכסף שהוא חייב לה, תחזיר היא לתובע את סכום ההלוואה.

לטענת התובע, לא הסכים הוא להסדר זה אלא באם תשולם לו ריבית חודשית עד להחזר החוב, וכי לאור כך, הורתה הנתבעת ליעקב נרדיה, אשר היה חייב לה כספים באותה העת, להעביר לתובע סך חודשי של 900 $ כריבית על חשבון ההלוואה.

לגרסת התובע, יעקב נרדיה העביר לו תשלומים ספורים בלבד, שאז נעלם וירד מן הארץ בעוד שהוא נותר חייב לתובע כספים רבים מאוד, אותם נהג ללוות מהתובע.

טוען התובע כי לאחר שניתן פסק הדין בהליך הקודם מילא הוא את התאריך 10/03/14 על גבי המחאה 2485 וזו חוללה בתאריך 13/03/14.

וכך טען התובע הן בכתב התביעה (סעיף 8) והן בתצהיר עדות ראשית מטעמו (סעיף 9):
"השלמתי בשיק על הסך של 130,000 ₪ ... את התאריך ..."

או אז, פנה התובע אל הנתבעת, למען תשלם את ההמחאה שחוללה, והנתבעת התחמקה מהסדרת חובה בטוענה כי היא מצויה בקשיים כלכליים וכי יש בכוונתה לנקוט בהליך של פשיטת רגל.

התובע עותר לחייב את הנתבעת להשיב לו את סכום ההלוואה בסך 130,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 10/03/14 (בסך הכול 176,625 ₪);

בנוסף, עותר לחייב את הנתבעת בגין 84 החודשים שקדמו להגשת התביעה בגין ריבית בגובה 2.5% לחודש (ובסך הכול 273,000 ₪) וזאת נוכח טענתו שיכול היה להלוות את הכסף למאן דהוא ולקבל ריבית.

כמו כן, טוען התובע כי הנתבעת ביצעה כלפיו את עוולת התרמית, כהגדרתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וכי בעקבות כך הוטעה הוא ופעל על פי המצג.

וזו גרסתו, כמפורט בתצהירו:

6. עמליה הציגה בפניי מצג שהיא אמורה לקבל כסף תוך שבועיים עד חודש ואז היא תחזיר לי את הכסף ומסרה לי שיק על סך של 130,000 ₪ ללא תאריך להבטחת החזר ההלוואה.
9. לאחר פסק הדין ב-ת"א 2635-05-09, ביום 10/03/2014, השלמתי בשיק על הסך של 130,000 ₪ שמסרה לי עמליה להבטחת החזר ההלוואה את התאריך והפקדתי אותו בבנק. ביום 13/03/2014 השיק חולל.

טענות הנתבעת

לגרסת הנתבעת, ההלוואה בה עסקינן ניתנה ליעקב נרדיה וזאת על מנת שזה האחרון יוכל להשיב לנתבעת כספים שהיה חייב לה, תוך שהוסכם כי יעקב נרדיה הוא שישיב לתובע את הכספים שהלווה.

הנתבעת מאשרת כי המחאות ההלוואה נמסרו לה ונפרעו בחשבונות הבנק של בעלה ובנה, ואולם , לגרסתה, מי שהתחייב להחזיר לתובע את סכום הלוואה הוא יעקב נרדיה, אותו יש לראות כלווה .

עוד טוענת הנתבעת, כי המחאה 2485 אינה קשורה כלל לעסקת ההלוואה לה טוען התובע, אלא ניתנה לתובע בגין עסקת הלוואה אחרת אשר הושבה לתובע זה מכבר, ואולם התובע סירב להשיבה לנתבעת וכן מציינת בסעיף 10 לסיכומיה, כי ההמחאה 2485 נסרקה בהליך הקודם ללא סכום וללא תאריך.

לדידה של הנתבעת, הוגשה התביעה דנן רק לאחר שהתובע כשל בהליך הקודם והדגישה כי בהליך הקודם טען התובע כי בגין ההלוואה בה עסקינן, מסרה לו הנתבעת שיק אחר על סך של 130,000 ₪ שמספרו 2670.

עוד טענה הנתבעת כי הנתבע עוסק בהלוואות חוץ בנקאיות בהתאם לרישיון מבנק ישראל כטענתו, ועל כן היה עליו לצרף מסמך מהותי – הוא הסכם ההלוואה, ומשלא עשה כן דין תביעתו להידחות.

בהתייחס להליך השיטרי השני (ראו סעיפים 6-7 לעיל) שפתח התובע, במסגרתו הוגשה לביצוע המחאה 2485 – היא ההלוואה מושא ההליך דנן, מדגישה הנתבעת כי בבקשת הביצוע לא ציין התובע מהי ההלוואה שבזיקה לה ניתן השטר.

עוד בהתייחס לאותו הליך, טוענת הנתבעת כי ההחלטה בה הורה בית המשפט על מחיקת בקשת הביצוע בהפנותו לנימוקי ההתנגדות מהווה מעשה בית דין והשתק פלוגתא ביחס להליך כאן בפרט בשים לב לטענת ההתיישנות.

וזו גרסתה, כמפורט בתצהירה:

11. בחודש 11/2006, תאריך מדויק אינו זכור לי, סוכם ביני לבין נרדיה והתובע כי התובע יעביר לי סכום של 30,000 דולר בעוד שנרדיה ישיב לו את ההלוואה וכך אכן היה.
29. ההמחאה נשוא תיק זה ואשר צורפה כנספח ג' לכתב התביעה ניתנה למשיב כהמחאת ביטחון בלבד בעניין אחר כשהיא נושאת את החתימה שלי בלבד, ולפיכך, כמות שיפורט להלן, התובע נקט חוסר תום לב, לשון מיעוט, עת מילא את הסך הנקוב בו והציג את ההמחאה לפרעון חלף השבתה של ההמחאה אלי כפי שהתובע התחייב ולבסוף הצהיר אבדה, הצהרה שאף היא הסתברה ככוזבת במסגרת ההליך הקודם.
30. כך פעם אחר פעם דחה אותי התובע ב"לך ושוב" ובכל פעם בו פניתי אליו, הבטיח התובע להשיב את ההמחאה אולם לא עשה כן וטען כי " אבדה". מסתבר כי זו שיטתו של התובע אשר בוחר מתי לתבוע ובעבור מה בהתאם לגחמותיו וחמדנותו.

עדויות:

מטעם התובע הוגשו תצ הירו שלו וכן תצהירי מר רמי בריוטי ומר יעקב נרדיה.

בנוסף, ביקש התובע לזמן לעדות מטעמו את מר אברהם כהן (צ'יקו) –אחיה של הנתבעת.

מטעם הנתבעת הוגש תצהירה שלה.

בנוסף, ביקשה הנתבעת לזמן לעדות מטעמה את מר אמיר נרדיה- בן דוד של יעקב נרדיה, ואת הגב' מוניק רוסנק.

דיון והכרעה

אקדים ואומר כי דין התביעה להידחות וזאת מחמת התיישנות; מחמת אי צירוף הסכם הלוואה הרלוונטי; ובנוסף בשל פגמים וקשיים בגרסת התובע אשר הביאוני לבכר את גרסת הנתבעת על פני זו של התובע.

די בכל אחד מטעמים אלו, לכשעצמו, ובוודאי בכולם יחד, כדי להביא למסקנתי בה יפורט להלן.

[ההפניות תהיינה לפרוטוקול ישיבת ההוכחות מתאריך 04/01/21 אלא אם יצוין אחרת]
[ההדגשות אינן במקור אלא אם יצוין אחרת].

התיישנות – תפ ורטנה טענות הצדדים בסוגיה זו.

טענות התובע:

לטענת התובע, ההלוואה מושא ההליך ניתנה בתאריך 30/11/06.

לשיטתו, הנתבעת הבטיחה כי ההלוואה תוחזר בתוך שבועיים עד חודש, דהיינו – על פי גרסת התובע, עד לתאריך 30/12/06.

עוד טען התובע כי שולמו לו 5-6 תשלומים של ריביות, על חשבון ההלוואה, דהיינו עד ל חודש – 05/07.

התביעה שלפניי הוגשה בחודש 06/18.

בתגובה שהוגשה מטעם התובע בתאריך 29/11/18 בהתייחס לבקש הנתבעת למחיקת ההליך טען הוא כי יש למנות את מרוץ ההתיישנות החל מתאריך 01/06/07, שהינו התאריך האחרון בו שולמה לו ריבית, תוך שיש לנכות את התקופות שבמסגרתן התנהלו ההליכים הקודמים שבין הצדדים.

בסיכומיו טען התובע כי יש לספור את מרוץ תקופת ההתיישנות החל מתאריך 10/03/14 – התאריך שכתב הוא בעצמו על המחאה 2485, ומכאן, לשיטתו, טרם חלפה תקופת ההתיישנות במועד שבו הוגשה התביעה.

טענות הנתבעת:

לשיטתה של הנתבעת יש למנות את תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות מהיום שבו "נולדה עילת התביעה" שהינו, לכל המאוחר , מתאריך 05/07 וזאת בהתאמה לגרסת התובע לפיה קיבל הוא 5-6 תשלומי רי בית על חשבון ההלוואה מושא ההליך.

מכאן, שלשיטתה של הנתבעת, חלפה תקופה של 11 שנים וחודש ימים מאז חודש 05/07 ועד שהוגשה התביעה כאן.

עוד טענה הנתבעת כי יש למנות , לצורך חישוב תקופת ההתיישנות, את התקופות בהן התנהלו ההליכים הקודמים בין הצדדים.

אדרש אפוא לפרק הזמן שחלף למן המועד בו נמסרה ההמחאה לתובע ועד למועד הגשת התביעה שלפניי, ולאשר אירע במהלכו.
ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים:
האם יש להביאם במניין הימים את פרק הזמן בו התנהלו הם.

ההליך בפני כב' השופט ליפשיץ:

ההליך שהתנהל בפני כב' השופט ליפשיץ, בעילה שיטרית (המחאה שמסר בעלה של הנתבעת) נפתח בחודש 05/09, במסגרתו ניתן פסק דין בחודש 08/13, דהיינו ההליך נמשך 4 שנים ו- 3 חודשים.

כאמור לעיל, טוען התובע, מחד, כי אין להביא בחשבון תקופה זו ויש לנכותה מתקופת ההתיישנות, בעוד , שמאידך, לטענת הנתבעת יש להביא תקופה זו במניין הימים.

וכך נקבע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: " חוק ההתיישנות"):
" תובענה שנדחתה
הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה. "

בהליך זה עילת התביעה חוזית/כספית, ואילו בהליך שהתנהל בפני כב' השופט ליפשיץ הייתה עילת התביעה שיטרית.

במחלוקת זו אוחזת אני אפוא בעמדת הנתבעת לפיה אין לנכות את משך ההליך שהתנהל בפני כב' השופט ליפשיץ מתקופת ההתיישנות וזאת מאחר שלא קיימת זהות בין עילות ההליך כאן וההליך הקודם.

כעולה מלשון הסעיף, נדרשים שלושה תנאים שבהתקיימות כולם במצטבר, תוארך תקופת ההתיישנות: האחד – הוגשה תובענה שנדחתה; השני – תובענה שנייה שהוגשה בגין אותה עילה; והשלישי – התובענה הראשונה נדחתה בדרך שאינה מונעת הגשת תובענה חדשה בגין אותה עילה.

ספק בעיני באם התנאי הראשון מתקיים שכן יש ליתן את הדעת לכך שההליך הקודם, בראשיתו, היה הליך שיטרי ולא תביעה כספית בסדר דין רגיל או בסדר דין מקוצר.

מכל מקום, התנאי השני הדרוש אינו מתקיים שכן אין עסקינן בתובענה אשר הוגשה בשל אותה עילה ומאחר שאין מדובר בזהות עילות בין שני ההליכים לא מתקיים התנאי השני שבסעיף 15 לחוק ההתיישנות.

זאת ועוד –

גם לו הייתי קובעת כי אין למנות את משך ההליך הקודם במסגרת תקופת ההתיישנות ומרוץ ההתיישנות היה מתחיל מחודש 12/06 – המועד שבו לטענת התובע, הובטח לו כי ההלוואה תוחזר לו (לכל המאוחר לשיטתו) - עדיין קיימת התיישנות של כ- חצי שנה.

סיכום ביניים

מסקנתי היא כי את פרק הזמן בו התנהל ההליך בפני כב' השופט ליפשיץ יש למנות במסגרת מניין הימים לצורך חישוב תקופת ההתיישנות.

הליך שִיטרי II:

מדובר בהליך שהתנהל בפני כב' הרשמת הבכירה (כתוארה דאז), ספרא ברנע, בעילה שיטרית (המחאה 2485), נפתח בחודש 11/14 ופסק הדין בו ניתן בחודש 04/15, דהיינו, ההליך נמשך 5 חודשים.

גם באשר להליך זה, כמו באשר להליך שהתנהל בפני כב' השופט ליפשיץ, טענת התובע היא כי יש לנכות את משכו מתקופת ההתיישנות, בעוד שהנתבעת טוענת כי יש להביאו במניין התקופה .

מאותם טעמים שפורטו בהתייחס להליך שהתנהל בפני כב' השופט ליפשיץ, מסקנתי היא כי יש למנות במסגרת תקופת ההתיישנות את פרק הזמן בו היה ההליך השיטרי השני תלוי ועומד (5 חודשים).

הלוא גם בהליך השיטרי השני מדובר היה בעילת תביעה שיטרית ולא בעילת תביעה חוזית/כספית כפי שבענייננו.

להשלמת התמונה אציין כי התובע ביקש, בראשית ההליך, שלא להיעתר לבקשת הנתבעת לסילוקה על הסף של התביעה מחמת התיישנות וזו אכן לא סולקה על הסף.

בסופו של יום, טענות הצדדים בהתייחס לסוגיית ההתיישנות נבחנו והתבררו ומסקנותיי הן כמפורט בפסק הדין.

(בהקשר זה, לא למותר יהיה לציין כי הצדק עם התובע, בטוֹענו שההליך השיטרי השני נמחק ולא נדחה וכי ההחלטה בסוגית ההתיישנות ניתנה דאז שעה שלא הוגשה תגובת התובע להתנגדות ולא הוכרעה היא לגופו של עניין – הכרעה בסוגיה זו היא, כאמור, בפסק דין זה).

אוסיף ואומר כי אומנם בעל דין, בנסיבות מתאימות ובכפוף להוראות הדין, יכול לפרוס את יריעת המחלוקת על כל עילותיה גם בשני הליכים שעילותיהם שונות (שיטרי וחוזי) ואולם יש ליתן את הדעת לכך שעל בעל דין לנקוט בהליכים משפטיים בדרך מקובלת ובתום לב.

התרשמותי היא כי התובע לא נהג כך בפרט בשים לב למועד הגשת התביעה דידן ; להליכים הקודמים שנקט בעילות שונות וכנגד בעלי דין שונים ואף בשים לב להיעדר ההלימה בין גרסאותיו (הן בהתייחס לעסקת היסוד והן בהתייחס לשטר שניתן כבטוחה להבטחת ההתחייבות ובכך יפורט בהמשך בהרחבה).

למעלה מן הצורך אציין כי גם אם הייתה מתקבלת טענת התובע לפיה יש להתחיל ולספור את מרוץ תקופת ההתיישנות החל מחודש 05/07 וגם אם הייתה מתקבלת טענתו לפיה יש לנכות מתקופת ההתיישנות את משך ההליך הקודם בפני כב' השופט ליפשיץ וגם את משך הזמן, הקצר, שהיה עומד ותלוי ההליך בפני כב' הרשמת הבכירה (בתוארה אז) ספרא ברנע אזי מדובר בתביעה שהוגשה בשיהוי ניכר.

ודוק –

יש ליתן את הדעת לכך שקיים קושי משמעותי לבסס את המועד בו קמה לתובע עילת התביעה וזאת בהעדר הסכם ובהעדר נתונים, כמו גם מהטעם שהתובע עצמו לא מציג גרסה סדורה באשר לפרטי ההלוואה ואשר הוסכם בין הצדדים לרבות לעניין תשלומי הריביות.

נראה, לכאורה, שהתובע היה ער לקושי זה וכך עולה מתשובותיו בחקירתו הנגדית:

"התובע:
לשאלת בימ"ש מתי מילאתי את התאריך על השיק 2485, אני משיב שראיתי שלפני שיעבור 7 שנים... היא נתנה לי שיק פתוח וראיתי שהיא לא משלמת."
[עמ' 11 ש' 13-15]

"העד: הנה שורה 14 כן. לשאלת בית משפט, מתי מילאת את התאריך על הצ'ק, אני משיב שראיתי שלפני שיעבור שבע שנים.
עו"ד ש. פרץ: זהו.
העד: נכון.
עו"ד ש. פרץ: לפני שיעבור שבע שנים ממה?
העד: לפני שיעבור שבע שנים מ, כאילו אני,
כב' השופטת: שבע שנים ממתי? זאת השאלה.
העד: ממתי שאני תובע אותה כי אם היא שילמה לי והיא שילמה לי והיא שילמה והסתדרנו. ולא הסתדרנו בסוף ב, היא לא שילמה לי את הקרן והסכמתי לוותר לה על הריבית,
כב' השופטת: שבע שנים ממתי? זאת השאלה.
העד: ממתי שרשמתי תאריך, מהתאריך צריך להיות שבע שנים. ב-2014 רשמתי את התאריך ונגיד עכשיו, לא יכולתי לתבוע אותה ב-2021. הצ'ק הוא, שבן אדם נותן לבן אדם צ'ק ומשאיר אותו פתוח, הוא נותן לו את הסמכות למלא את התאריך, למלא את החסר."
[עמ' 56 ש' 20-34]

אציין, להשלמת התמונה, כי למשמע עדויות הצדדים לא התרשמתי כי הנתבעת היא זו שעיכבה את התובע בהגשת התביעה וזאת בניגוד לטענתו, שלא הוכחה, של התובע.

בהתייחס לטענת הנתבעת לפיה מתקיימים התנאים הדרושים לשם קביעת קיומו של השתק פלוגתא בהתייחס לקביעות שניתנו בהליכים הקודמים, מצאתי כי דינה של זו להידחות.

אומנם, קיימים ממשקים מובהקים בין ההליכים וישנן גרסאות עובדתיות אשר פורטו בפרוטוקולים, בתצהירים ובפסק הדין שניתן בהליך הקודם, מהם לא ניתן להתעלם, אך, לא ניתן לומר כי פסק הדין בהליך הקודם קבע ממצאים פוזיטיביים חד משמעיים גם בהתייחס לסוגיות שבתיק דנן ובהתייחס למחלוקות שהועלו במסגרתו.

האמור מקבל משנה תוקף בשים לב לכך שהנתבעת דכאן היא הגב' בניזרי ובהליך הקודם היה מר בניזרי.

אומנם, בפסק דינו של השופט ליפשיץ קיימת התייחסות לטענות הצדדים בכל הנוגע להיות הנתבעת בקשיים כלכליים, אם לאו, ולנפקות שיש ליתן לכך, ואולם הקביעות בהליך הקודם נעשו, כאמור, למשמע עדויות הצדדים שם ועל בסיס הראיות שהוצגו במסגרתו.

סיכום ביניים:

על כל האמור לעיל – דינה של התביעה להידחות מחמת התיישנות.

חוק אשראי הוגן/העדר הסכם הלוואה

התובע אישר כי ההלוואה מושא ההליך ניתנה במסגרת עיסוקו כמלווה הלוואות חוץ בנקאיות בהתאם לרישיון משרד האוצר.

וכך נכתב בסעיף 1 לכתב התביעה:
"התובע הינו איש עסקים, עסק בתקופה הרלבנטית לתביעה זו בהלוואות חוץ בנקאיות בהתאם לרישיון משרד האוצר."

ובסעיף 2 לתצהיר התובע נכתב כך:
"אני איש עסקים. בתקופה הרלבנטית לתביעה זו עסקתי בהלוואות חוץ בנקאיות בהתאם לרישיון משרד האוצר. "

על כן, המסגרת הנורמטיבית לצורך דיוננו היא זו שבהוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות התשנ"ג-1993.

[ויצוין, כי שמו של חוק הסדרת הלוואות שונה ל"חוק אשראי הוגן" בתיקון מס' 5, התשע"ז – 2017 אשר נכנס לתוקפו בחלוף 15 חודשים לאחר פרסומו בתאריך 9/8/2017 - ואולם יש להדגיש כי חוק הסדרת הלוואות אשר נחקק עוד בשנת 1993 עיגן בחובו, לכתחילה, את החובה לערוך חוזה הלוואה בכתב.
במסגרת תיקון מס' 5 לחוק נערכו שינויים כאלה ואחרים בנוסחו ובהוראותיו, אולם החובה לערוך מסמך בכתב הייתה ועודנה.]
(להלן: "חוק אשראי הוגן").

הכלל הוא כי הלוואה שהחוק חל עליה תיחשב כהלוואה שניתנה על דרך עיסוק, אלא אם יוכח מטעם המלווה שלא כך הדבר.

בענייננו, כאמור, התובע אישר כי זהו עיסוקו וכי במסגרתו ניתנה ההלוואה.

על כן, וכפי שיפורט להלן, קיימת חובה, המוטלת על המלווה, להצ יג מסמך בכתב – הוא ה סכם ההלוואה וזאת על מנת לבחון את עסקת היסוד, תנאיה ופרטיה.

בפסק הדין שניתן בע"א (ת"א) 4003/07 בס ארנון נ' אברהם אריה (מיום 21/01/09) (להלן: "הלכת בס") נקבע כי חוק זה הוא חוק צרכני, אשר נועד להגן על מי שנטל הלוואה ממקור שאינו תאגיד בנקאי .

לשם כך הטיל המחוקק חובות שונות על המלווה החוץ בנקאי.

חובות אלו פורטו בפסק הדין בס:
"חוזה הלוואה בכתב (סעיף 2 לחוק); החובה לגלות ללווה גילוי מלא של כל פרטי ההלוואה ( סעיף 3 לחוק); קביעת עלות אשראי מירבית ( סעיף 5 לחוק); הגבלת ריבית הפיגורים ( סעיף 6 לחוק); פיקוח על הקדמת מועד הפרעון ( סעיף 7 לחוק), ועוד".

סדרי דין מיוחדים נקבעו בסעיף 8 לחוק, הנוגעים למקרים בהם המלווה מבקש לנקוט בהליך משפטי כנגד הלווה בכל הקשור למחלוקת המתגלעת ביניהם בגין ההלוואה שניתנה.

וזו לשון סעיף 8:
"(א) הגיש מלווה תובענה בבית משפט נגד לווה, או הגיש נגדו בקשה ללשכת הוצאה לפועל לביצוע פסק דין או לביצוע שטר, והכול בקשר לחוזה הלוואה, יצרף לכתב התביעה או לבקשה העתק של פסק הדין או של החוזה, לפי העניין.
(ב) בתובענה או בקשה כאמור בסעיף קטן (א) יציין המלווה את הסכום שתשלומו נדרש ואת אופן חישובו, וכן פרטים אלה:
(1) כל הפרטים שיש לגלותם לפי סעיף 3(ב);
(2) התשלומים ששילם הלווה לפירעון ההלוואה ומועדיהם, בפירוט סכום ההלוואה והריבית בכל תשלום;
(3) יתרת החוב במועד הגשת התובענה;
(4) התשלומים שבפיגור, וסכומי הריבית וריבית הפיגורים ביחס אליהם שנצברו עד למועד הגשת התובענה;
(5) כל סכום שמועד פירעונו הוקדם, וסכום הריבית ביחס אליו שנצבר עד למועד הגשת התובענה;
(6) כל פרט אחר שיקבע שר המשפטים, בהתייעצות עם שר האוצר".

מהמצוטט עולה כי תנאי הסף להגשת תביעה או בקשה לביצוע שטר ללשכת ההוצאה לפועל, מחייב, בנסיבות בהן חל חוק אשראי הוגן, קיומו של חוזה ההלוואה ופירוט הנתונים הנוספים הדרושים.

וזאת יש להדגיש, כפי שהודגש בפסק הדין בעניין בס, ויצוטט להלן, עניינו של סעיף 8 לחוק אינו בהיבט פרוצדוראלי בלבד אלא יש בו היבט מהותי, בפרט שעה ש נסיבות מתן ההלוואה ותנאיה שנויים במחלוקת.

"הנה כי כן, מלשון הסעיף עולה כי תנאי הסף הפרוצדוראלי להגשת תביעה או בקשה לביצוע שטר ללשכת ההוצאה לפועל, כבמקרה שלפנינו, הינה בצירוף העתק של חוזה ההלוואה, וכן על המלווה לפרט את אותם פרטים שנקבעו בס"ק (1)-(6).
לשון אחרת, המחוקק קבע למעשה, כי בטרם תיבחן תביעתו של המלווה או תידון בקשתו לביצוע שטר, עליו יהיה להציג בפני בית המשפט או בפני לשכת ההוצאה לפועל את חוזה ההלוואה, על כל פרטיו השונים."

"בפסק הדין המרכזי אשר דן בהוראות החוק ופרשנותו הראויה ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ. צוניאשוילי ( ט.פ מיום 24.6.07) [פורסם בנבו] מצא לנכון כב' השופט רובינשטיין להוסיף ולהדגיש:
"אך דווקא אופיה הנשכני, הבוטה, של ההלוואה החוץ-בנקאית, ואופיו הבעייתי של השוק האפור... לא רק מצדיקים אלא גם מ חייבים הקפדה על כל תגיהן ודקדוקיהן של הוראות החוק, וחובתנו לעמוד על משמר זה.... אך שכל שקבע המחוקק באשר לחובות המלווה כלפיהם צריך להישמר ללא פשרות....".
כך הוסיף בסוף דבריו "... יש ליתן נפקות ומשנה עידוד לתכלית החוק, על-ידי פרשנות מקפידה ומחמירה של הוראותיו"."

"אם לא נאמר כך, נרוקן למעשה מכל תוכן את דרישת המחוקק לכך שחוזה ההלוואה יערך בכתב.
ודוק, שטרות שנתנו לפרעון הלוואה - אין לראות בהם משום חוזה הלוואה, במיוחד על רקע הוראות סעיף 3 בדבר תוכנו של חוזה שכזה. ייתכן ויהיה בשטרות משום ראשית ראיה, אך לא מעבר לכך."

הנה כי כן, ועל פי סעיף 8 לחוק אשראי הוגן בו נקבעו הדרישות הרלוונטיות, על המלווה לעמוד בכל התנאים לשם הוכחת עילת תביעתו וזאת כל אימת שמבקש הוא להגיש לבית המשפט תביעה כנגד הלווה או שמבקש הוא להגיש בקשה לביצוע שטר בלשכת ההוצאה לפועל .

במקרה שלפניי, התובע לא הגיש הסכם הלוואה לשם ביסוס עסקת היסוד, וטענתו היא כי היה בינו לבין הנתבעת הסכם בע"פ או הסכם מכללא אשר הופר על ידי הנתבעת תוך הצגת מצגי שווא.

וכך, כלשונו, בסעיף 16 לתצהירו:
"לפי יעוץ משפטי שקיבלתי ביני לבין עמליה היה הסכם בע"פ או הסכם מכללא, לפיו היא מקבלת 127,500 ₪ ומחזירה 130,000 ₪ תוך שבועיים עד חודש ימים. "

לדידו של התובע, אין כל הכרח בצירוף הסכם הלוואה בכתב במקרה דנן, שכן אין הוא תובע תשלומי ריבית לפי חוק אשראי הוגן, אלא תובע השבה של הקרן בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א- 1961.

העדר הסכם בכתב אינו שולל את זכותו של התובע, כך לשיטתו, להשבה ואף לא לקבלת פיצויים נזיקיים או חוזיים מכוח טענתו לקיומו של הסכם בעל פה.
[ראו בעניין זה סעיף 4 לתגובת התובע, שהוגשה בתאריך 29/11/18, בהתייחס לבקשה לסילוק על הסף].

מוצאת אני לדחות טענה זו משני טעמים עיקריים :

האחד –

מדובר בהלוואה שניתנה במסגרת עסקית כפי שנכתב בכתב התביעה וכפי שאישר התובע בתצהירו ומשכך , על פי טיבה ואופייה כרוכה היא בריבית.

הלוֹא התובע בעצמו הצהיר והעיד כי ניתנה לו ריבית מידי חודש בסך של 900 דולר.
הנתון לגבי הריבית עולה גם מהרישום שעל צדה האחורי של המחאה 2670 (ר או סעיף
4 לעיל)

ודוק - חוק אשראי הוגן מגדיר מהי הלוואה עליה יחולו הוראותיו וזו מוגדרת: "כל עסקת אשראי".

"הלוואה" – כל עסקת אשראי, לרבות ניכיון שטר, ולמעט סוגי עסקאות אשראי ששר המשפטים, בהסכמת שר האוצר ונגיד בנק ישראל ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט קבע לגביהן כי הוראות חוק זה, כולן או חלקן, לא יחולו עליהן בשל כך שהן לא מקיימות את תכליות החוק;

רוצה לומר, העובדה שהתובע עותר להשבה של הקרן ולא לתשלומי הריבית לפי חוק אשראי הוגן, אינה גורעת, בנסיבות העניין, מתחולתו של חוק זה על המקרה דנן.

ומכל מקום, ובכך העיקר – יש להידרש ולבחון את עסקת היסוד, שהיא ההלוואה, ולהוכיח את תנאיה .

גם בהיעדר הסכם, באם הכרעתי הייתה צריכה להתבסס על העדויות והראיות, הרי שלא נתתי אמון בגרסת התובע, אשר לא הציג גרסה קוהרנטית וסדורה בהתייחס להלוואה ופרטיה.

השני -

הוראתו המפורשת של סעיף 2 לחוק אשראי הוגן הקובע:
"חוזה הלוואה בין מלווה ללווה טעון מסמך בכתב; הסכמת הלקוח לכריתת חוזה ההלוואה תינתן במפורש ותתועד בידי המלווה, ויכול שתינתן בדרך של חתימת הלקוח על חוזה ההלוואה; שר המשפטים רשאי לקבוע הוראות לעניין אופן תיעוד ההסכמה כאמור."

ההכרח שבהצגת הסכם הלוואה מקבל משנה תוקף, בפרט בענייננו, נוכח קיומן של תהיות וספקות בהתייחס לפרטי עסקת ההלוואה ובאשר לתנאיה וכן בהתייחס להמחאה הספציפית שניתנה בזיקה להלוואה בה עסקינן.

אכן, אין עסקינן בתביעה שיטרית, ואולם יש ליתן את הדעת לסתירות שבגרסת התובע בכל הקשור להמחאות שנמסרו בזיקה לה ( לרבות זו שניתנה לו על ידי בעלה של הנתבעת ואשר נדונה בהליך הקודם שהתנהל בפני כב' השופט ליפשיץ ) ולמידת האמון שנתתי בעדותו גם בענין זה.

אומנם, עצם מתן ההמחאות אינו מוכחש על ידי הנתבעת, אלא שטענתה היא כי הגם שהופקדו ההמחאות בחשבונות הבעל והבן, מדובר בהלוואה שנטל יעקב נרדיה כדי להחזיר את חובו כלפי הנתבעת

רוצה לומר - לא הייתה זו הנתבעת שהייתה צריכה להציג תשתית עובדתית באשר לסכום ההלוואה; תנאי ההלוואה; ובאשר לסכומי הכסף ששולמו על חשבון אותה הלוואה.

במקרה דנן, הגם שאין מחלוקת על מתן ההלוואה, הרי שהנסיבות הנוספות שאפפו את מתן ההלוואה, ההסכמות שהיו בין הצדדים הן באשר למועדי ביצוע ההחזרים והן באשר לזהות הגורם שהחזיר את ההלוואה, אינן מוסכמות על הצדדים.

חזקה על התובע כמי שעיסוקו במתן הלוואה, שהיה מודע לצורך שבחתימה על הסכם הלוואה.

באם היה הסכם שכזה מוצג, הרי שניתן היה לעמוד על תנאי עסקת היסוד בשים לב להיות דרישת הכתב בחוק אשראי הוגן דרישה מהותית, ובלעדיה אין תוקף לחוזה ההלוואה ודינו בטלות [ראו ת"א (פתח תקווה) 25932-08-14 שמואלוב נ' גרסימוב (מיום 2 8/11/17) פסקאות 18-25, והפסיקה המפורטת שם].

מסקנת ביניים:

התובע מסר את שלוש ההמחאות כהלוואה, לטענתו בהליך זה (במובחן מטענתו בהליך הקודם ובכך עוד יפורט בהמשך) , על דרך עיסוקו;

בין אם יש לראות בנתבעת כלווה (על פי גרסת התובע) ובין אם יש לראות ביעקב נרדיה כלווה (על פי גרסת הנתבעת) - הרי שמדובר בלווים יחידים.

מכאן, תחולתו של חוק אשראי הוגן על המקרה דידן.

על כל האמור והמפורט לעיל, מקבלת אני את טענת ה נתבעת המושתת על העדרו של הסכם בכתב ביחס להלוואה הנטענת ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה.

עם זאת, ומבלי לגרוע באמור לעיל, אדרש לטענותיהם הנוספות של הצדדים, לעדויותיהם ולראיות שהוצגו ואומר כי אחר שאלה נבחנו בקפידה על ידי, מצאתי לבכר את גרסת הנתבעת על פי זו של התובע.

נתתי אמון בעדות הנתבעת ומצאתיה מתיישבת עם כלל הנסיבות.

גרסת התובע הותירה ספקות, באשר למספר נתונים מהותיים, והתובע לא סיפק תשובות מניחות את הדעת בהתייחס להן.

עדותו לא הייתה עקבית ולא נתתי בה אמון. בחינה מדוקדקת של גרסת התובע העלתה כי קיימים בה פגמים, שינויי גרסה וסתירות פנימיות.

אפרט ואנמק.

סוגיית ההמחאות השונות:

בהליך הקודם שהתנהל בפני כב' השופט ליפשיץ הנתבעת הגישה את ההמחאה 2485 אשר סומנה , שם, נ/2, וטענה לגביה, כפי שנכתב בפסק הדין, כך:
"10. מנגד, טענה בניזרי כי גם לאחר שנת 1999 היא המשיכה וביצעה עסקאות שונות (בין אם מדובר רק בעסקאות ניכיון כגרסת התובע ובין אם מדובר גם בעסקאות הלוואה כגרסתה) ולא רק זאת, בניזרי ציינה כי לצורך אותן עסקאות היא מסרה לתובע שיק ביטחון נוסף, שלישי.

מדובר בשיק שסומן נ/2, שנמשך מחשבון הבנק של בניזרי ועליו מתנוססת חתימתה, כאשר הסכום והתאריך נותרו ריקים. תאריך ההדפסה של השיק הינו 17/10/2004. ... "

עוד במסגרת אותו הליך, ה ציג התובע את המחאה 2670, וטען לגביה, כפי שנכתב בפסק הדין, כך:
"3.2. במהלך חודש 11/2006, פנתה אליו בניזרי וביקשה ממנו "לפרוט" שיק ע"ס 130,000 ₪.
מדובר בשיק שנמשך מחשבונה של בניזרי בבנק פועלים.

חדד הסכים לכך וסוכם בין הצדדים כי בניזרי תקבל מחדד סכום של 127,500 ₪; בעוד השיק ע"ס 130,000 ₪ יופקד על ידי חדד כחודש לאחר מכן.

....

התובע המשיך וציין, כי על פי סיכומו עם בניזרי, הוא היה אמור להפקיד את השיק ע"ס 130,000 ₪ בחודש 12/2006. למרות זאת, האחרונה פנתה אליו וביקשה ממנו שלא יפקיד את השיק על רקע בעיותיה הכלכליות באותה עת.

3.3 התובע ציין כי בהמשך לאמור לעיל הוא פנה לבניזרי מספר רב של פעמים אולם היא הבהירה לו כי אין טעם בהפקדת השיק ע"ס 130,000 ₪. התובע אף ציין, כי לא היה טעם בהפקדת השיק ע"ס 130,000 ₪ משום ידיעתו כי הוגשה כנגד בניזרי תביעה ע"ס 1,000,000 מצדו של אחד בשם אלפסי; ... "

עינינו הרואות:

התובע טען בהליך הקודם כי המחאה 2670 היא זו שניתנה בזיקה להלוואה מושא ההליך שלפניי, אך, מאידך, בהליך כאן, גרסתו היא כי המחאה 2485 היא שניתנה בהתייחס להלוואה המדוברת כאן.

למעשה, את הטענות שפירט התובע בהליך שלפניי בזיקה להמחאה 2485, פירט הוא בהתייחס להמחאה 2670 בהליך הקודם.

זאת ועוד –

במסגרת הליך זה טען התובע כי המחאה 2485 נמסרה ללא תאריך אך עם סכום , וכך אמר במסגרת הדיון שהתקיים לפניי בתאריך 04/06/20:
... אני משיב שהיה לי את השיק בבית, הסכום היה רשום, בלי תאריך .... "
[עמ' 10 ש' 4]

"לשאלת בימ"ש מתי נמסר לי השיק הריק, אני משיב שהוא לא ריק, רק ללא תאריך. הוא נתן לי..."
[עמ' 10 ש' 10]

כמו כן, אפנה לתצהירו של התובע ולטענתו בכתב התביעה כפי שצוטטו דלעיל בסעיף 10 לפסק הדין.

עם זאת, בהליך הקודם הוצג השיק ללא סכום – ראו השיק הסרוק בסעיף 5 לפסק דין זה.

הנה כי כן:

בהליך דכאן הוצגה המחאה 2485 בציון סכום של 130,000 ₪ כאשר התובע טען כי השלים רק את התאריך על גביה , בעוד שבהליך הקודם בפני כב' השופט ליפשיץ ההמחאה הוצגה ללא סכום.

בנוסף, וכפי שצוין לעיל, דווקא על גבי המחאה 2670 (ולא על 2485) נרשמו פרטים התואמים לנתונים שציין התובע בכל הקשור לסכום ההלוואה (30,000 דולר) ולתשלום החודשי (900 דולר).

מהי אפוא ההמחאה הרלוונטית לחוב מושא ההליך שלפניי?
לא ניתן לשלול אפשרות לפיה המחאה 2670 היא זו שניתנה בהתייחס להלוואה מושא ההליך כאן.

מדוע לא ציין התובע מאומה בכתב התביעה דנן בהתייחס להמחאה 2670 ?

לתהיות אלה, שאינ ן מבוטלות כלל ועיקר, לא ניתן הסבר מניח את הדעת על ידי התובע והן נותרו עלומות ללא מענה.

וראו:
הגם שהמחאה 2670 אינה זו שצורפה לכתב התביעה, ולא היא זו שלגביה טען התובע כי
נמסרה בזיקה להלוואה בה עסקינן, נשאלה הנתבעת בחקירתה הנגדית אודות המחאה זו:

"עו"ד א.פ. בנימין: אבל תקשיבי, אם כמו שאת אומרת, היה סיכום שאבנר נותן ליעקב ויעקב עושה עם הכסף מה שהוא רוצה, יכול להחזיר לך אותם. ויעקב צריך להחזיר לאבנר את הכסף. למה את נתת צ'ק שלך, פתוח, לאבנר חדד, רק עם חתימה. וחתמת, כתבת מאחורה, 30,000 דולר?
העדה: ככה יעקב ביקש.
כב' השופטת: אדוני מדבר על הצ'ק בהליך הקודם.
עו"ד א.פ. בנימין: אני מדבר על הצ'ק מספר 2670. למדתי את המספר בשעה טובה.
כב' השופטת: לא הצ'ק שלנו.
העדה: אבנר ככה ביקש. אני גם אגיד לך ואסבר את אוזנך, אבנר לא היה נותן שקל, אם אנחנו לא היינו נותנים צ'קים לביטחון.
עו"ד א.פ. בנימין: למה?
ת: ככה, זה נתן לו את הביטחון.
ש: איזה ביטחון?
ת: למה הוא לקח מבעלי? צ'ק ביטחון, הוא רצה ביטחון. שאם יעקב לא ישלם לא, אני אשלם לו. אבל, אבל יעקב שילם את הכול."
[עמ' 95 ש' 7-21]

אשאל עוד -

מדוע נדרשו לתובע 2 המחאות ביטחון (2485 ו- 2670 ) בהתייחס לאותה עסקה?

לא למותר יהיה לציין כי גם באשר להמחאה נוספת, על סך של 190,000 ₪ , שנמסרה לתובע על ידי בעלה של הנתבעת (אשר נדונה בהליך בפני כבוד השופט ליפשיץ) טען התובע כי ניתנה היא כבטוחה בזיקה להלוואה בה עסקינן.

וכאן אשוּב ואומר – באם היה התובע מציג הסכם הלוואה, אזי ניתן היה לעמוד על כל תנאי ההלוואה לרבות הבטוחות שניתנו בזיקה לה.

אמנם, אין מדובר בהליך שיטרי, אך יש בכל האמור כדי לפגום משמעותית במידת האמון שנתתי בגרסת התובע ובעדותו.

טיבו של ההסכם – האם עסקת הלוואה או עסקת ניכיון

בהליך שהתנהל בפני כב' השופט ליפשיץ טע ן התובע , בהתייחס לאותה עסקה, כי עסקינן בעסקת ניכיון שיק וזאת בהת ייחס להמחאה 2485 מושא הליך זה .

כך גם השיב התובע באותו הליך במענה לשאלון שהופנה אליו מטעם הנתבעת (סומן בהליך שלפניי כמוצג נ/2). וכך צוטטה תשובתו בפסק הדין שם:
"וכאשר נשאל באותו שאלון מה היו נסיבות קבלת השיק, ובמלים אחרות – מהי עסקת היסוד, השיב כי: "ככל הזכור לי ההמחאה ניתנה לי במסגרת עסקת ניכיון שלא יצאה לפועל" (ס' 5.3 לתצהיר)."
[עמוד 11 לפסק הדין שורות 18-20].

בשונה מכך, בהליך דכאן טוען הוא כי מדובר בעסקת הלוואה.

עסקינן בשתי גרסאות עובדתיות שונות של התובע, המתייחסות לאותה הלוואה .

במהותה, עסקת ניכיון היא עסקה בה המחזיק בהמחאה, שזמן פרעונה עתידי, מוכר את ההמחאה; הרוכש משלם למוכר ההמחאה את הסכום הנקוב בה וזאת בניכוי עמלה בשיעור מסוים המביא לידי ביטוי, בין היתר, את הסיכון שטמון בעסקה מעין זו במקרה בו רוכש ההמחאה לא יצליח להיפרע מהמושך.

אומנם, נקבע בפסיקה כי עסקה הנחזית להיות עסקת ניכיון עשויה, בנסיבות מסוימות, להיות עסקת הלוואה לכל דבר ועניין ואולם, על אף שקיימים מאפיינים דומים בין שני סוגי העסקאות יש לבחון, בהתייחס לכל אחת מהן, את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית ואת הוראות הדין הרלוונטיות לה, לרבות את הפרשנות התכליתית שיש ליתן לאלה.

במילים אחרות – יש לבחון את הקריטריונים השונים שבין שני סוגי העסקאות.

לא ניתן לשלול, וזאת אומר בזהירות המתבקשת, כי טענת התובע לפיה מדובר בעסקת ניכיון, כפי שטען הוא בהליך הקודם, הועלתה על ידו שם על מנת להימנע מסיווג העסקה כעסקת הלוואה חוץ בנקאית אשר חל עליה חוק אשראי הוגן, בפרט בנסיבות אשר אין בידיו חוזה הלוואה – חוזה דרוש והכרחי כפי שנקבע לעיל.

אינני מוצאת להידרש במסגרת פסק דין זה לשוני שבין שני סוגי העסקאות והאמור צוין, בתמצית, על מנת להצביע על שוני נוסף בין גרסאותיו של התובע, שאינו שוני מבוטל ועל מנת להראות כי גם בעניין זה גרסתו אינה קוהרנטית ואינה אמינה.

גם באם סבור היה התובע כי אין נפקא מינה לשוני זה בהתייחס למחלוקות מושא ההליך שלפניי, אזי היה עליו להיכבד ולהידרש לשוני בין גרסאותיו וליישבו.

תשלומי הריביות

בסוגיה זו, הנוגעת לתשלום הריביות שבוצע בזיקה לחוב הנטען, נותרה חוסר בהירות ואין הלימה בין טענות התובע לטענות הנתבעת ואף לא בין העדויות שנשמעו.

ראש וראשונה אפנה לסעיף 4 בפסק הדין ולרישום שבצידה האחורי של המחאה 2670 בו נכתב סכום הריבית החודשית לו טוען התובע.

בזיקה לכך (ואפנה, בין היתר לאשר פורט בסעיף 46 לפסק הדין) אציין , בשנית , את התמיהה העולה מכך שלא המחאה זו צורפה לכתב התביעה שלפניי. המחאה זו אף לא היא שהוצגה לביצוע בהליך השיטרי בפני כב' הרשמת הבכירה (בתוארה אז) ספרא ברנע.

אוסיף עוד:

התובע הצהיר והעיד כי נרדיה שילם לו בגין ההלוואה דנן 5-6 תשלומי ריבית.

מדוע עשה כך נרדיה באם ההלוואה דנן לא ניתנה לו כי אם לנתבעת?

וזאת יש לומר – בתצהירו בהליך שהתנהל בפני כב' השופט ליפשיץ לא ציין התובע כי שולם לו סכום כלשהו על חשבון ההלוואה, למצער תשלומי ריביות.

את ביצוע תשלומים אלה אישר התובע בחקירתו הנגדית שם וכדלקמן:
"ש. כמה פעמים קיבלת את הריבית זה מיעקב?
ת. אולי איזה 5,6 פעמים ואחר כך הוא הכניס את זה בשיקים וכל השיקים חזרו. הוא נתן לי שיקים עתידיים, הוא ידע שהוא בורח וגם נתתי לו כספים אחרי זה כשהוא ידע שהוא בורח וכל השיקים שלו חזרו. אין שום קשר בין הכסף שהיא לקחה ממני לכסף שיעקב נרדיה חייב לי או מי ששילם את הריבית.... היא לא שילמה לי שקל אחד בעצמה. היא דחפה אותי תמיד תעשה לי טובה ... הוא צריך לתת לי כסף – ככה היא אמרה. אני מבהיר הריבית נכנסה לגלגל שציינתי קודם. "
[פרוטוקול דיון בהליך הקודם מיום 3/7/12 עמ' 51 שורה 25-31]

זאת ועוד –

בהליך דידן, התובע נשאל בחקירתו הנגדית על תשלומי הריבית:

וכך השיב:
"ש. אנחנו נגיע גם לזה. למה לא ציינת בתצהיר שלך, שעמליה הייתה משלמת לך בהתחלה, את הריבית הזו שאתה מדבר עליה?
ת. עוד פעם, הוכחתי שקיבלתי איזה שש, שבע פעמים."
[עמ' 45 שורה 4-6]

יתרה מכך – בתצהירו של יעקב נרדיה, אשר כאמור הוגש מטעם התובע בהליך זה, לא צוין מאומה באשר לתשלום הריביות על ידו וגם בחקירתו, עת נשאל על כך, לא ניתנה על ידו תשובה מפורשת.

וכך העיד:
"עו"ד ש. פרץ: זאת אומרת, אתה בא ואומר לי כאן היום באופן חד משמעי, אני מעולם לא שילמתי 900 דולר
בחודש, עבור הלוואה של 30,000 דולר.
העד: אני לא אומר שום דבר חד משמעי, אני פשוט אומר שאני לא זוכר את הפרטים האלה. אין לי
שמץ של זיכרון. ...."
[עמוד 22 שורות 13-16]

אם כך –

מי שילם? אמתי שילם? מה הסכום ששולם? האם על חשבון הקרן או בגין ריביות? זאת לא נדע. התובע לא הוכיח כל אלה.

הנתבעת אומנם לא פירטה בתצהירה את העובדה, שאישרה, לפיה ההמחאות מושא ההלוואה נפרעו בחשבון הבנק שלה ושל בעלה (ראו: עמ' 76 ש' 11-33 פרוטוקול מיום 04/01/21) וכן לא זכרה לומר בגין איזו עסקה ניתנה המחאה 2670 (ראו תשובותיה בעמוד 103, שורות 3-37 ולעמוד 104 שורות 2-18) ואולם על גרסתה, לפיה ההמחאות נמסרו לה על ידי התובע נוכח חובו של יעקב נרדיה כלפיה והתחייבותו של זה האחרון להחזיר את סכום הכסף לתובע, חזרה היא, נשארה עקבית ודבקה בה בעדות ה לפניי, כפי שאף פירטה באשר לכך בהליך בפני כב' השופט ליפשיץ.

הנתבעת, למעשה , מכחישה את תנאי העסקה להם טוען התובע .

הנתבעת מאשרת, וזו אכן הודאה מצידה, שקיבלה את סכום הכסף אולם יש לדוק פורתא בגרסתה לפיה מדובר בהלוואה שניתנה ל יעקב נרדיה והוחזרה לתובע. היינו – ההמחאות נמסרו לה, נפרעו על ידי בעלה ובנה, בעוד ש הצדדים הסכימו ביניהם כי את ההלוואה יחזיר יעקב נרדיה.

בהעדר הסכם הלוואה, ונוכח כל שפורט לעיל ויפורט עוד להלן, לא ניתן לעמוד על מלוא נתוני ההתקשרות ואין להטיל את נטל ההוכחה לפתחה של הנתבעת.

וגם אם נלך לשיטת התובע הסבור כי נטל ההוכחה הוא על הנתבעת, מסקנתי היא כי הנתבעת עמדה בנטל זה בהעדר הסכם הלוואה, בנסיבות בהן לטענתה לא היא שיש לראותה כמי שלוותה את הכסף מהתובע, ולאור כך שבתמיכה לגרסתה הצביעה הנתבעת על סתירות לא מבוטלות שעלו בגרסתו של התובע.

התובע הפנה בסיכומיו לשאלון שהפנה לנתבעת ולתצהיר תשובותיה [במסגרת תיק הוצל"פ 511477-11-14 ,הוא תיק ההוצל"פ שבבסיס ההליך השיטרי השני שנדון בפני כב' הרשמת הבכירה (בתוארה אז) ספרא ברנע סומן (כמוצג ת/1)] וכן לתצהיר תשובות לשאלון נוסף של הנתבעת שהופנה אליה על ידי התובע (סומנו כמוצגים ת/2 ו-תב/3) אך לא מצאתי כי באלה הציגה הנתבעת טענות שונות מאלה שנטענו על ידה בהליך שלפניי ולא מצאתי גם כי קיימת סתירה בין גרסאותיה.

האמור נכון גם בהתייחס לראיות הנוספות שהוצגו מטעם התובע אשר נבחנו על ידי.

כל אלה והאמון שנתתי בנתבעת ובכנותה, הביאוני לבכר את עדותה שלה על פני זו של התובע ולהעדיף את גרסתה על פני זו של התובע.

אמינוּתוֹ של בעל דין היא אבן יסוד בהליך המשפטי. אין זאת אלא שכל אימת שמתגלות סתירות מהותיות בגרסתו של בעל דין, יכול הדבר, במקרים מסוימים ובנסיבות מתאימות, לגבור גם על הוראות חוק ועל חזקות שיפוטיות.

רוצה לומר שגם לו הייתי קובעת שנטל ההוכחה רובץ על כתפי הנתבעת, וגם באם הייתי מוצאת כי זו לא עמדה בנטל, הרי שבגרסת התובע נפלו פגמים כאמור אשר בעטיים מצאתי להורות על דחיית התביעה. בפרט בשים לב להיעדרו של הסכם הלוואה בכתב לו יש השלכות ראייתיות. (בנסיבות בהן החובה לערוך הסכם שכזה מוטלת על המלווה, הרי שאי מילוי החובה יכולה להביא להעדפת גרסת הלווה ).

האמור נכון במקרה זה, בהעדר הסכם בכתב, נוכח האמון שנתתי בגרסת הנתבעת ובשים לב למחלוקת שיש באשר לפרטי עסקת ההלוואה וכלה באשר לתנאיה לרבות הסכומים ששולמו לתובע בזיקה לאותה הלוואה על ידי מי מהמעורבים.

בחינת העדויות של המצהירים מטעם הצדדים

אקדים ואומר כי בעדויות שנשמעו לא היה כדי להועיל למי מהצדדים לשם ביסוס גרסתו.
העדויות היו חלקיות, בלתי עקביות, לא סדורות ובחלקן אף לא אמינות.

אפרט:

עדות יעקב נרדיה

התובע הגיש מטעמו את תצהירו של יעקב נרדיה בהיות זה האחרון הבעלים והמנהל בפועל של אולמי ד'אור אותה הפעילה חברת נרדיה אירועים בע"מ .

עד זה, דה פקטו, לא ידע להשיב באשר לאיזו הלוואה נקרא הוא להעיד ובאשר לאיזו הלוואה ניתן תצהירו.

תשובותיו שתצוטטנה להלן מדברות בעד עצמן ונדמה, כי די בכך כדי להביא למסקנה לפיה אין מקום ליתן משקל ל עדתו, עליה לא ניתן לסמוך ולא להסתמך.

"ת.... אני לא חייב ולא לקחתי הלוואה, זה הדבר היחיד שאני מעיד עליו. אני מעבר לזה, לא מעיד על כלום.
ש:סיפרו לך לפחות, מי שזימן אותך לפה היום, על איזו הלוואה מדובר?
ת:לא.
ש:לא אמרו לך?
ת:לא."
[עמ' 21 ש' 14-19]

התובע טען כי יעקב נרדיה נותר חייב לו סכומי כסף רבים עת ירד הוא מהארץ.

בניגוד לכך, בעדותו, אמר העד כי הוא לא חייב מאומה לתובע.

ש. תראה אתה הייתה הבעלים והמנהל בפועל של אולמי ד'אור שהחבר ה שהפעילה אותה זה נרדיה אירועים בע"מ, אתה זוכר את זה?
ת. נכון.
ש. ואתה הייתה בקשר עם אבנר, מעל עשור, נכון?
ת. נכון.
ש. ובנובמבר 2008 אתה עזבת את הארץ, נכון?
ת. נכון.
ש. כשעזבת את הארץ בנובמבר 2008, נותרת חייב כספים לאבנר?
ת. לא.
ש. שום דבר, שילמת לו הכל?
ת. כן
ש. איך שילמת לו?
ת. לא זוכר.
[עמ' 20 שורות 20-32]

ובהמשך –
"ש: אם אני אגיד לך שאבנר טוען בתצהיר שלו, שאתה עזבת את הארץ ונותרת חייב לו מיליוני שקלים?"
ת. אז אתה אומר.
ש. לא, זה לא אני אומר, זה אומר אבנר שהזמין אותך לעדות כאן היום.
ת. אני לא יודע מה אבנר אומר, אני יודע מה אתה אומר עכשיו, אותך אני שומע. אני לא חייב לאבנר שום דבר.
[עמ' 21 ש' 1-6]

התובע טען כי יעקב נרדיה לווה ממנו סך של 50,000 ₪ לפני שברח מהארץ, ואילו נרדיה זה העיד כי לא זוכר דבר כזה:
ש. שבוע לפני שעזבת את הארץ, עקצת אותו ב- 50,000 שקל. אתה לקחת ממנו הלוואה של 50,000 שקל ונעלמת אחרי שבוע מהארץ.
ת. אני לא זוכר דבר כזה.
(עמוד 28 שורות 16-18]

....

"ש. זה לא עניין של פרשנות. אומר אבנר מפיו, שבוע לפני שעזבת את הארץ, תפרת אותו בעוד 50,000 שקל.
ת. אז הוא אמר, אני לא יודע, לא זוכר דברים כאלה, אני לא תפרתי אף אחד אף פעם.
ש. אומר אבנר שכשעזבת את הארץ, נותרת חייב לו מאות אם לא מיליוני שקלים.
ת. אז הוא אומר.
ש. זה נכון?
כב' השופטת: זה נכון או לא נכון אדוני?
ת. זה לא נכון, אני אמרתי עוד בהתחלה, אני לא הייתי חייב לאבנר כלום."
(עמוד 28 שורות 29-36]

לא למותר יהא להפנות גם לאשר פורט בסעיפים 52-54 בכל הנוגע לאי הבהירות שקיימת באשר לגרסאות הצדדים בסוגיית הריביות.

הנה כי כן – התובע הוא שהגיש מטעמו את תצהיר יעקב נרדיה וזה האחרון, בעדותו, הציג גרסה שונה מזו לה טוען התובע.

התובע מבקש ליתן משקל לעדות נרדיה וליתן בה אמון אך זאת, לטעמי, בבחינת:
"יד אחת מחבקת ויד אחת מרחיקה".

זאת ועוד ובשולי הדברים אציין נקודה נוספת:

בעניינו של יעקב נרדיה התנהל הליך פש"ר ובזיקה לו נשאל העד מדוע, לדעתו, לא הגיש התובע תביעת חוב כנגדו.

על חוסר אמינות גרסתו ניתן ללמוד מתשובתו:
ת. מאיפה אני יודע, שיקולים שלו. אני אשאל למה, למי שלא מגיש נגדי תביעת חוב?
מה שהיה פש"ר, היה בפש"ר. כולם יודעים שזה ריק מתוכן כל הפש"ר, על מה הגישו תביעות חוב?
ש. זה ריק מתוכן, הפש "ר?
ת. כאילו בסופו של דבר אנשים לא מקבלים כסף אז הם לא מתאמצים.
ש. אז זאת אומרת אבנר וויתר לך?
ת. לא רק הוא, עוד הרבה.
ש. אז אבנר וויתר לך על החוב?
ת. אבנר, לא יודע מה אבנר עשה, לא הגישו תביעות חוב.
[עמ' 29 ש' 29-37]

מהי אפוא גרסתו של העד?

כיצד מתיישבת טענתו זו, בדבר וויתור על החוב ואי הגשת תביעת חוב כנגדו על ידי התובע , עם טענתו שפורטה לעיל לפיה לא היה חייב הוא מאומה לתובע?

היה מצופה מהעד שישיב כי כלל לא נותר חייב לתובע מאומה.

נוכח תשובותיו הסותרות ; העדר גרסה חד משמעית; עדותו לפיה הוא אינו זוכר פרטים ובשל כך שלא נתתי אמון בדבריו – לא מצאת י ליתן משקלו לתצהירו ולעדותו.

בהערת אגב ומבלי לגרוע באמור, אציין, כי באם, כפי שביקש התובע, נאמץ את עדותו של נרדיה, אזי תשובתו לפיה היה הוא חייב לנתבעת כספים, מחזקת יותר את גרסתה של זו האחרונה הטוענת כי שילמה בעבורו חובות, וכי היה חייב הוא לה כספים. (ואפנה ל עמ' 22 ש' 36-37, ו- עמ' 23, ש' 1-17).

אברהם כהן (צ'יקו):

המצהיר לא התייצב לישיבת ההוכחות על אף שזומן להעיד.

התובע צירף לתצהירו את תִמלוליהן של שיחות שהתנהלו בינו לבין העד – נספחים ז/1 ו - ז/2.

בישיבת ההוכחות ביקש ב"כ התובע למסור לב"כ הנתבעת את כרטיס ה - SIM שעל גביו בוצעו השיחות לטענתו, ברם ב"כ הנתבעת חזר ועמד על בקשתו למען תוצג ראיית המקור.

בהמשך הדיון, הודיע ב"כ התובע כי מוותר הוא על חקירת העד (ראו עמוד 73, שורות 16-22).

העד לא נחקר אפוא על תצהירו.

בתוך כך לא יכולתי לעמוד על שידוע לו ואף לא ליתן את הדעת באשר למהימנותו.

מכאן, לא מצאתי גם ליתן משקל לאמור בתִמלולי השיחות שהציג התובע.

למעלה מן הצורך אומר כי בשיחות צ וינו סכומים שונים על ידי שני הצדדים (התובע וצ'יקו) ולא ניתן לדעת, למקרא התמלול , לאלו התקשרויות רלוונטיים הסכומים (ראו, לדוגמא, את התמלול שצורף לתצהיר התובע - סומן ז/2).

כמו כן, הגם שבתמלול שצורף לתצהיר התובע - סומן ז/1 הציע צ'יקו לתובע לשלם סכום כסף על מנת להימנע מערכאות משפטיות, הרי שאין בכך כדי ללמד על הודאה בחוב הנטען – לא מטעם צ'יקו ובוודאי שלא מטעם הנתבעת. לא ברור האם הייתה זו הנתבעת אשר ביקשה מאחיה, צ'יקו, לבוא בדברים עם התובע ואף לא ברור האם ההצעה לתשלום כלשהו הייתה על דעתה.

מכל מקום, כאמור, לא מצאתי ליתן משקל כלשהו לתצהירו של העד ולתוכנן של השיחות.

עדות רמי בריוטי

עד זה הגיש תצהיר מטעם התובע .

בחקירתו, לא ידע העד למסור פרטים באשר להלוואה בה עסקינן.
"ת: אני לא יודע אם הוא נתן לה כסף.
ש: אתה לא יודע אם הוא נתן לה כסף?
ת: הוא נתן לה צ'ק אני חושב.
ש: והיא נתנה לו צ'קים אמרת.
ת: כן.
ש: אתה שמעת שהיא רוצה הלוואה של 30,000 דולר, נכון?
ת: כן."
[עמ' 37 ש' 25-29]

"ש: אבל אתה זוכר אם הוא נתן לה צ'ק אחד ביד, הוא נתן לה צ'ק?
ת: או אחד או לא יודע."
[עמ' 38 ש' 2-3]

"ת: זה העבודה שלו, אני לא יודע למה."
[עמ' 38 ש' 22]

"ש: סעיף 5 לתצהיר שלך, אתה אומר 'אני יודע שבסוף עמליה לא החזירה לאבנר את ה-30,000 דולר'. איך אתה יודע את זה? כי זה מה שאבנר אמר לך.
ת: לא, ישבו במרכז רסקו, אבנר ואח של עמליה ואני. ודיברו, אמרו למה תגיעו להסדר, היא רוצה לשלם ככה, היא רוצה לתת ככה, למה אתה רוצה ממנה ככה.
ש: זה אמר צ'יקו אח שלה.
ת: צ'יקו אח שלה. ואבנר אמר לו לא, אני לא מסכים, כן, אני מסכים."
[עמ' 38 ש' 31-36]

"ש: צ'יקו ניסה להסתדר אתו, נכון? עכשיו אני אומר לך כזה דבר, אתה היית הולך כל חודש, ליעקב נרדיה שהיה פה, לאולם והיית מקבל 900 דולר, זה נכון או לא?"
ת. כן.
ש. תאמר לי בבקשה, למה לא ציינת בתצהיר שאתה כל חודש, היית הולך לאולמי ד'אור בשביל לקחת 900 דולר?
ת. אני בחיים לא הלכתי לאולמי ד'אור.
ש. אתה לא אמרת הרגע שהלכת ליעקב נרדיה לקחת 900 דולר?
ת. אולמי כינורות.
ש. לאולמי כינורות הלכת?
ת. היא שלחה אותי.
[עמ' 39 ש' 11-20]

ובהמשך, בחקירה חוזרת:
"העד: באיזשהו זמן, עמליה פנתה אלי ואמרה לי, אני מבקשת ממך, יעקב חייב לי כסף ואני לא רוצה שהוא ידע שזה כסף שלי. תגיד שזה כסף שלך ותבוא כל חודש, תיקח את הכסף ממנו ותיתן לי."
[עמ' 39 ש' 31-33]

העד בריוטי, שהינו עד מטעם התובע, מאשר, כמצוטט, שהיה הולך ליעקב נרדיה לקחת ממנו 900 דולר, ואולם יעקב נרדיה (שנתן גם הוא תצהיר מטעם התובע), בעדותו, לא אישר זאת ואפנה למצוטט בסעיף 54 לפסק דין זה.

תשובותיו של העד היו ספקניות ולא היו חד משמעיות. לא היה בעדותו כדי לבסס את גרסת התובע, מטעמו הובא הוא להעיד.

עדות אמיר נרדיה

עד זה נקרא להעיד מטעם הנת בעת בהיותו בן דוד של יעקב נרדיה והבעלים לשעבר של חברת נרדיה אירועים בע"מ.

הנתבעת סבורה הייתה כי עדותו יכולה לשפוך אור על המחלוקת בה עסקינן בשל כך שהעד ויעקב נרדיה פעלו במשותף בחברה הנ"ל ולאור כך, שלשיטתה, היה העד מעורב באשר נעשה לרבות בהשבת ההלוואה לתובע ואופן התנהלותו.

למשמע עדותו, מסקנתי היא כי לא ניתן היה ללמוד ממנה מאומה באשר למחלוקת שבפניי.

העד לא ידע להתייחס ספציפית לנספח ה' לתצהירה של הנתבעת שהוצג לו במסגרת חקירתו .

במענה לשאלות שהופנו אליו, השיב העד כי אינו זוכר פרטים. ראו, לדוגמה:
"העד: שמע, אני לא יכול להתייחס ספציפית לדף הזה כי אני לא יודע מה שאני מחזיק זה הדף הזה. אבל אני מכיר, זוכר צ'קים שניתנו לאבנר, כביכול בתמורה להלוואה שלו.
ש: להלוואה שלו?
ת: שניתנה. אם אני זוכר נכון."
[עמ' 112 ש' 7-10]

"ת: תשמע, היה כזה ברדק באולם. ויעקב לא התנהג הכי טוב שבעולם. היו בינו ובין אבנר, יחסים של אמון הדדי שקיימים היו 15 שנה, נשאלו למה לא קיבלנו את הצ'קים, נשאלה השאלה. אז הוא אמר אל תדאגו, אני מסדר את זה עם אבנר, לגבי הצ'קים.
ש: למה קיבלתם את הצ'קים האלו, נספח ה' הכוונה?
ת: אני לא זוכר, אני רואה פה מספרים, אני לא יודע להגיד לך אם זה הנספח הזה. אבל הצ'קים שניתנו לאבנר, אמורים היו לחזור אלינו."
[עמ' 112 ש' 23-29]

לא מצאתי אפוא ליתן משקל כלשהו לעדותו של זה.

אציין, כי שלמה אלפסי – אשר עסק במתן הלוואות חוץ בנקאיות, הגיש נגד חבר ת נרדיה אירועים בע"מ הנ"ל, אשר לימים נכנסה להליכי פר"ק, וכנגד נתבעים נוספים ובכללם הנתבעת, יעקב נרדיה ואמיר נרדיה, תביעה כספית [ת"א 9313-12-08 (שלום חיפה)]. ערעור שהגישה הנתבעת נידון במסגרת ע"א 44384-01-14 (מחוזי חיפה)].

הצדדים, בסיכומיהם, טענו באשר לנפקות שיש למעורבותו של אלפסי במערך מתן ההלוואות וההחזרים ש היה בין הצדדים למחלוקת בה עסקינן (הפניותיהם, בין היתר, כמפורט בסעיף 6 לסיכומי התובע ובסעיף 10 לסיכומי הנתבעת) ואולם –

בכל הנוגע למערכת יחסים זו, רב הנסתר על הגלוי; אלפסי לא מסר עדות; הנתונים לא בפניי; ועל בסיס נתונים חסרים לא ניתן, אך ברור, לקבוע מאומה באשר למערכת היחסים שהיתה בין הנפשות הפועלות ולנפקות, ככל שיש ליתן לה, בהתייחס למחלוקת בה עסקינן.

עדות הגב' רוסנק:

עדה זו נקראה להעיד מטעם הנתבעת כמי שהייתה מנהלת חשבונות בחברת נרדיה אירועים בע"מ.

העדה אישרה בחקירתה הראשית כי עבדה בצמוד ליעקב נרדיה והייתה יד ימינו מבחינת הנהלת החשבונות.

בפרטים שמסרה בחקירתה לא היה כדי לשפוך אור על המחלוקת שבפניי. העדה לא מסרה פרטים ונתונים מהם ניתן להיבנות באופן כלשהו.

ראשית, יצוין, כי העדה אמרה, כבר בתחילת עדותה, כי לא זכורים לה פרטים בחלוף 12 שנים.
"ש: את יודעת למה זומנת היום?
ת: לא ידעתי את זה מההתחלה, הסברת לי את זה כשהגעתי לפה.
ש: ומה יש לך לומר על זה?
ת: אין לי מה להגיד. אני חושבת ש-12 שנה עברו. אני כבר לא זוכרת מי יודע מה, אני לא יודעת להציג."
[עמ' 104 ש' 30-34]

העדה לא ידעה להתייחס להמחאות שהוצגו לה (נספח ד' לתצהיר הנתבעת) וכל שאמרה הוא כי פעלה בהתא ם להוראות שניתנו לה:
"ת: זה צ'קים של החברה, שניתנו על ידי יעקב נרדיה, לאבנר חדד.
ש: את יודעת באיזה מסגרת ניתנו?
ת: אני לא יודעת. אני יודעת שקיבלתי הוראה להכין צ'קים. הכנתי אותה לפי רשימה שהם הכתיבו לי."
[עמ' 105 ש' 1-4]

גם תשובותיה בהתייחס לנתונים שבמסמך שהוגש והופנה אליה בדיון – נספח ה' לתצהיר הנתבעת, לא היו בהירות דיין ולא ניתן ללמוד מהן מאומה .

"העדה: אין לי מושג. אני לא זוכרת שבכלל הייתה כזו שיחה, אני גם לא יודעת שהקליטו אותי. אני יודעת שהיה קשר של הלוואות, בין אבנר לעמליה ליעקב, ותמורתן, ניתנו צ'קים מטעם החברה, להחזר ההלוואה, זה מה שאני יודעת."
[עמ' 105 ש' 35-37]

"ש: זאת אומרת אני יכול להסיק ואני מזכיר לך מלפני 14 שנה אולי, שההלוואה שולמה, לכן דרשת את הצ'ק של עמליה בחזרה.
ת: אני לא יודעת, עוד פעם, אם זה אותו הצ'ק אבל בדרך כלל כשהסתיימה הלוואה, ביקשנו להחזיר את הצ'ק. איזה מהם זה אני לא יודעת, לא זוכרת גם להגיד."
[עמ' 107 ש' 6-9]

"ש: ואז נשאר חוב עצום מאוד, לאבנר חדד.
ת: אני לא יודעת מה קרה עם החוב, אני לא."
[עמ' 109 ש' 15-16]

התרשמתי מכנותה של העדה ואולם לא היה בעדותה כדי להועיל לשם הכרעה במחלוקת דידן.

סיכום:

על כל האמור – אני מורה על דחיית התביעה (אפנה, למען הסדר הטוב, לסעיף 17 בפסק הדין ).

התובע ישלם לנתבעת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 15,000 ₪.

סכום זה ישולם לנתבעת בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן, יישא הוא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ז סיוון תשפ"א, 27 מאי 2021, בהעדר הצדדים.