הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 16787-08-17

בפני
כבוד ה שופט אהרון שדה

תובעים

פלוני

נגד

נתבעים

  1. קיבוץ כפר חרוב
  2. ש.מ מעייני הגולן לבניה בע"מ
  3. איילון חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

לפני תביעה נזיקית לתשלום פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע לטענתו עקב תאונת עבודה שארעה לו ביום 1.7.15 עת עבד בשירות נתבעת 2 בתחזוקת גגות מבנים בשטח שיפוטו של נתבע 1 (קיבוץ כפר חרוב). התובע הגיע לאחר התאונה לבית החולים רבקה זיו בצפת, בשעתו לא אובחנו שברים אך לאחר זמן קצר נשלח עקב כאביו לבדיקת CT שהדגימה שבר בקרסול, לתובע הומלצה התערבות נית וחית שאותה אכן עבר בבית החולים העמק בעפולה. נוכח הפערים בין חוות דעת הצדדים (היעדר נכות מול 15%) מונה ד"ר רינות כמומחה מטעם בית המשפט אשר בדק, ערך חוות דעת וקבע לתובע נכות בשיעור 10% לפי סעיף סל (35(1)(ב) שכן מלוא הנכות מתבטאת לאו דווקא בהגבלות בתנועת הקרסול.

המומחה לא התבקש להתייצב לחקירה וכבר עתה ייקבע שאני מאמץ את חוות דעתו.

המל"ל קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 15% (נכות רפואית בשיעור 10%+הפעלת תקנה 15) וסכום תגמולי המל"ל לניכוי מסתכם ב-56,250 ₪.

למעשה אין באמת מחלוקת כי התאונה ארעה במקום ובזמן הנטענים (וממילא הוכחה) ואין באמת מחלוק ת ביחס לכל אחת מהעובדות או הקביעות שפורטו לעיל.

הצדדים חלוקים בשאלת החבות ובשאלת הנזק.

הנתבעת 2, בהיותה המעביד, מי שהדריכה את התובע, נתנה בידיו את הכלים והסולם, את העזרה וההוראות לביצוע העבודה, מי ששלטה על שיטת העבודה ועל התובע וחברו מר נאדר ח'אטר שעבד עמו, מי שמינתה והציבה במקום מנהל עבודה מטעמה הוא מר סמיר סבאג' , אחריותה ברורה, כמובן בכפוף לשאלת ניכוי האשם התורם. הנתבעת 2 מפנה בסיכומיה לכך שהתובע שינה גרסאות ביחס לגורם שהחליט על פירוק הסולם וכי בתצהירו, במקור, טען שהייתה זו החלטה שלו (יוער שכ ך אכן מתפרש מסעיפים 6-7 לתצהירו) וכי מדובר בעובד מנוסה מאד גם בעבודה בגובה וידע שעליו להישאר רתום עד שיגיע לקרקע, מה ששוב, על דעתו, החליט שלא לקיים ונפילתו ארעה משום שלא היה רתום.

טענותיה של הנתבעת 2 אינן תלושות מהמציאות הראייתית בתיק, התובע אכן עובד מנוסה, בין התובע לנתבעת 2 והמפקח מטעמה מר סמיר הייתה היכרות ארוכה למדי ואלו עבדו יחדיו לאורך זמן ובמקומות שונים, התובע מאשר זאת בעדותו שממנה גם עולה כי הוא איננו בטוח מי בדיוק הורה להציב את הסולם במיקומו הספציפי כשבמהלך עדותו הבהיר שמדובר היה ב"הח לטה משותפת" של הנוכחים מטעם נתבעת 2. התובע אישר בעדותו שעמד לרשותו ציוד הבטיחות הנדרש וגם היה בנמצא אותו וו ביטחון אליו ניתן היה להיקשר על מנת שלא ליפול. התובע גם אישר בעדותו שלא ביקש מאיש להחזיק עבורו את הסולם כשהוא יורד בלתי רתום לוו הביטחון (היות וכבר סיים את עבודתו ונאלץ לטענתו להתנתק ממנו).

מר סמיר סבאג' -המפקח מטעם נתבעת 2 אישר בעדותו ששיטת 2 הסולמות הייתה נהוגה בעבודת הצוות בבתים כגון זה עליו עבדו ביום התאונה ולא זכר אם בבוקר התאונה ניתנה הדרכה ספציפית ביחס לעבודה באותו יום.

עמדת הפסיקה ברורה, היא מחמירה יותר עם המעביד ואשם קל או בינוני מצד העובד איננו מפקיע ומבטל את אחריות המעביד, הנתבעת 2 צריכה הייתה לספק לתובע סביבת עבודה בטוחה, צריכה הייתה להדריך אותו ביחס לעבודה הספציפית שנדרש לבצע בגובה, באותו היום ומעל לכל, הייתה צריכה, באמצעות המפקח, לפקח על התובע ולוודא שהוא נוקט בכל אמצעי הזהירות ואם הוא מחליט ליטול סיכונים, לא כוף עליו עבודה בטוחה, מקל וחומר כשמדובר בצוות קטן, מיומן, במפקח המצוי כל הזמן באתר ובסיכונים שקל היה לוודא שננקטו האמצעים להקטנתם, סך הכל היה צריך לוודא שהתובע רתום או שמישהו מחזיק לו את הסולם כשהוא יורד ואולי מסייע לו בירידה.
יש לומר שלעיתים באמת תנאי השטח מחייבים שיטת עבודה מעט שונה (כמו פירוק הסולם לשני סולמות נפרדים במקרה כאן) אלא שבמקרה כזה צריך להקפיד יותר על אמצעים אחרים להקטנת הסיכון ולהקפיד על הצבה נכונה ובטוחה של הסולם השני. אם אין ולא הייתה ברירה אלא להציבו על גג משופע, היה צריך להקפיד שהתובע יישאר רתום בכל זמן, גם בירידתו הסופית או לוודא שמישהו (והיה מישהו כזה בשטח) יחזיק לו את הסולם וייצב אותו כך שהירידה תהיה בטוחה ולכל הפחות בטוחה יותר, זה לא נעשה.

משכך וכפי שכבר נקבע לעיל, חבות הנתבעת 2 הוכחה (ועל היחס בינה ולבין חבות נתבע 1 בהמשך) ולתובע יש לייחס אשם תורם.

גישת הפסיקה כאמור היא שלא להחמיר עם העובד, יחד עם זאת במקרה כאן, בנסיבותיו (שוב, צוות קטן, מגובש, הדרכות כלליות ניתנו, כולם מודים שציוד המגן היה זמין וחשוב מכל הצהרות התובע בתצהירו ותשובותיו בחקירתו), התובע הוא עובד מיומן ומנוסה שגם הוא צריך לדאוג לביטחונו וגם היה יכול לעשות כך בנסיבות המקרה ומכלול זה מוביל למסקנה שיש לייחס לו אשם תורם בשיעור של 15% .

הדברים מורכבים יותר כשדנים בשאלת אחריות הנתבע 1 ועל כך להלן.

התובע שעליו הנטל להוכיח את חבות הנתבע 1 תולה כאמור את עיקר האשם בשיטת העבודה במקום, לגרסתו (שהתגלו בה כאמור אי דיוקים כפי שגם הוא מודה בסיכומיו והדברים גם ניכרים בהקלטה ובתמליל) הוחלט בהסכמת מנהל העבודה מטעם הנתבעת 2 מר סמיר על פירוק סולם ארוך לשני חלקים והנחת חלק אחד "תחתון", שיאפשר עליה מהקרקע לגג רעפים של מרפסת (חצי גובה הבית) ועל אותו גג רעפים הונח החלק השני של הסולם, "העליון", שאפשר עליה מגג הרעפים לגג הבניין העליון (מלוא גובה הבית). על פי העדויות, מחד גיסא היה מדובר באילוץ בבית הספציפי בגלל קרבתו לעץ גדול שהקשה על הנחת סולם אחד מהקרקע לגג ומאידך גיסא, זו הייתה שיטת העבודה בשאר או ברוב הבתים בגלל מבנה גגות הרעפים וקיומם של ארגזי רוח.

התובע ממקד את המחדל שבשיטת העבודה שננקטה במקרה כאן בכך שמנהל העבודה הורה להציב את הסולם ממנו נפל על גג בשיפוע מה שגרם לאי יציבות והחלקת הסולם עם נפילת התובע עקב כך.

אשר לנתבע 1-הקיבוץ, יש להקדים ולומר כי לא תשמע טענה לפיה הקיבוץ התרשל או כשל בהתקשרותו עם הנתבעת 2 שכן הוכח שהנתבעת 2 הייתה בעלת ניסיון, הכירה היטב את המקום ואת אופי ודרישות העבודה וכי מדובר בחברה שביצעה מזה שנים את תחזוקת הגגות ומן הסתם ובוודאי במאזן ההסתברות הנדרש, ניתן לומר שהנתבעת 2 הוכיחה עצמה בעבודתה מול הנתבע 1 והדבר עלה מעדותו (האמינה יש לומר) של עד הנתבע 1 מר ערן בן שך.

גם אם אניח שברמה המושגית יש לנתבע 1 חובת זהירות ביחס לעובד של הנתבעת 2 הרי במעבר מהבחינה המושגית לקונקרטית, קשה להגיע למסקנה לפיה ממונה בטיחות מטעם הקיבוץ צריך לעמוד ולפקח יום יום, כל היום, ליד הקבלן העצמאי, המקצועי והמנוסה ששכר, אותו הקבלן שהציב בשטח מנהל עבודה אשר היה מוכר היטב לקיבוץ.

מר בן שך אישר בעדותו ששיטת העבודה שנבחרה לא הייתה בטיחותית, הוא אישר שיש לו הכשרה כממונה בטיחות והוא גם אישר שאם היה מבחין בהנחת סולם כפי שהונחה במקרה כאן, היה מעיר על כך ואף עומד על שינוי מיקום או שיטת הצבת הסולם.

אלא שאין ראיה על כך שבמקרה הקונקרטי, בבית הספציפי, בזמן הרלוונטי ליד עץ הדולב "הבעייתי", הגיע מר בן שך, ראה את הצבת הסולם ממנו נפל התובע ושתק או "אישר" ולו בשתיקה את שיטת העבודה.

על עניין זה התנהל ממש "משפט זוטא" על פני עמודים רבים בפרוטוקול כשבאי כוח הצדדים מתווכחים ביניהם מה אמר ומה לא אמר התובע בעדותו ביחס להימצאותו של מר בן שך בזמן הרלוונט י לתאונה באותו יום, מה התכוון זה להגיד ומה לא התכוון, בסופו של דבר נאלצתי לנסח שאלה במסגרת החקירה החוזרת והתובע אישר שאיננו זוכר אם ראה אותו ביום התאונה, די בכך.

גם העובד האחר שנחקר, מר נאדר, לא מיקם את מר בן שך במקום התאונה באותו היום.

האיש שלו היה צריך "לאשר" את שיטת העבודה-המפקח מר סמיר העיד שאינו זוכר שמר בן שך היה נוכח במקום ביום התאונה ואינו זוכר שסיפר לו על התאונה (עמ' 63 לתמליל מול שורות 14-15 ובעמ' 71 מול שו רות 22-33), מאידך גיסא, הוא אישר שמדי פעם מר בן שך היה מגיע והיה מוודא גם הוא שכולם קשורים ומצוידים בציוד מגן.

עם נתונים אלו, קשה לבסס אחריות של הנתבע 1 ובוודאי אחריות מלאה לאירוע התאונה. מר בן שך, בהגינותו, "העמיס" במידה מסוימת על עצמו חובה מושגית כשאישר שהוא היה מעיר על שיטת הצבת הסולמות וכי מדי פעם היה מסתובב בקיבוץ ורואה את עובדי נתבעת 2 אם כי הוא הדגיש שלא היה עולה על הגגות וכי אין הוא או הקיבוץ אחראים על הקבלן העצמאי או מכתיבים לו איך לעבוד הגם שאם היה מבחין בדבר מה המצדיק הערה, היה מעיר על כך.

איך בתיק שום עדות ברורה ומוצקה (גם לא מעורפלת) הממקמת את מר בן שך במקום התאונה-ביום התאונה ובוודאי לא באותו רגע בו ארעה התאונה כשהתובע התיר עצמו מרתמת הבטיחות וירד בסולם שלא נתמך או הוחזק ע"י מאן דהוא.

מר בן שך העיד שיש לקיבוץ 2 התקשרויות נפרדות עם הנתבעת 2, האחת עבודות בניה, השנייה עבודות תחזוקה. אם היה מדובר בעבודות בניה, אולי ניתן היה לדבר על מעמדו של הנתבע 1 כמבצע או מזמין עבודות בניה אבל כאן, לפי כל העדויות, מדובר היה בעבודות תחזוקת הגגות, רחוק מהגדרת "עבודות בניה".

ועתה, אינני יכול להימנע מאזכור אינטרסים בחלקם טקטיים של מי מהצדדים. התובע מבקש לצרף את הנתבע 1 כמעוול יחד ולחוד עם נתבעת 2, רצון זה איננו סתמי, לנתבעת 2 אין ביטוח, לנתבע 1 יש כזה.

מאידך, באופן מפתיע למדי, הנתבעת 2 בסיכומיה מקדישה פרק שלם לכותרת "לקיבוץ אין כל אחריות לקרות התאונה", נדיר שמעוול אחד מבטל את אחריותו של מעוול פוטנציאלי אחר ואם כך קורה, יש לרוב אינטרס כלשהו מאחורי הקלעים, לעיתים הוא אף מצוי בקדמת הבמה.

אלא שמערכת היחסים והאינטרסים של הצדדים ובין הצדדים, איננה מגדירה כשלעצמה אחריות נזיקית, היא משליכה על הפן הראייתי ועל חזית התביעה וההגנות אבל המהות, כפופה לדין.

היות ועלה ששיטת העבודה הכרוכה ב"פיצול" סולמות הייתה נהוגה גם בבתים אחרים (אבל לא הוכח שהסולמות הוצבו בדיוק אותו הדבר, על אותו גג עם אותו שיפוע בבתים אחרים) והיות ומר בן שך היה בעל היכולת ל סייר ולהעיר (אך לא במקרה הספציפי) ובכך למעשה להשפיע גם אם במידה מוגבלת על שיטת העבודה או הטמעת שיטה בטוחה יותר, מצאתי מקום להטיל אחריות מתונה גם על נתבע 1. אחריות זו מוערכת על ידי בשיעור של 35% מנזקי התובע.

היות ומדובר בשני מעגלי אחריות שונים לחלוטין, במישורים נפרדים, בתאונה שלא נגרמה עקב מעורבות או שיתוף בין המעוולים בעת שארעה, במצב בו שליטתו של האחד על האירוע מוחלטת וממוקדת ושל השני מעורפלת ומרחפת מעל למקרה, הנתבע 1 לא יהיה מעוול יחד ולחוד עם נתבעת 2 והנני מפריד בין אחריותה (בשיעור 65%) לאחריותו. במצב זה לא יוכל אמנם הנתבע 1 לחזור לנתבעת 2 על חלקו אך לא יהיה לחשוף לגבייה העולה על שיעור חלקו.

סיכום שאלת החבות- לתובע יש לנכות מנזקו אשם תורם בשיעור 15%.
לנתבע 1 אחריות בשיעור 35% מנזקי התובע לאחר ניכוי אשם תורם.
לנתבעת 2 אחריות בשיעור 65% מנזקי התובע לאחר ניכוי אשם תורם.

נזקי התובע
הנכות הרפואית עומדת כאמור על 10% (עפ"י קביעות המומחה מטעם בית המשפט והמל"ל).

הנכות התפקודית היא כמובן עניין להערכה, בשעתו המל"ל סבר כי לנכות הרפואית השלכה ממשית על יכולתו של התובע לחזור לעבודתו בה עסק עובר לתאונה והפעיל את תקנה 15%, המומחה מטעם בית המשפט מצא הגבלה קלה בתנועה וסימנים של אי יציבות לטרלית לצד צליעה קלה ורגישות ובחר להעניק את הנכות על יסוד סעיף הסל שכן ניתן להבין מחוות דעתו שהשלם גדול מסך חלקיו ובסופו של יום ההשפעה הכוללת של הפגיעה גדולה מ"מדידת טווח התנועה" בקרסול. התובע צעיר יחסית, רוב ניסיונו התעסוקתי מתמצה בעבודות פיזיות או כלליות , מאידך גיסא שכרו בפועל עלה לאורך השנים ולכן מצאתי להעריך את הפגיעה התפקודית בעבודתו בשיעור של 1 0%.

בסיס השכר לעבר המבוקש ע"י התובע (בערכו דהיום) לא באמת שנוי במחלוקת ומועמד על 5,000 ₪ לחודש.

בסיס השכר לעתיד המבוקש ע"י התובע נראה סביר בהחלט כשמדובר באדם לפניו עוד כ-25 שנות עבודה והיה בעל ניסיון בעבודות אחזקה ובניה ונתמך גם בתלושים מהשנים 2019-2020 שצירף לתצהירו ומועמד על 8,000 ₪.

ומכאן לראשי הנזק בהתאם לסדר המופיע בסיכומי התובע, כמנהגי והיות ואנו עוסקים בהערכה, כל הסכומים מעוגלים ברמת אלף הש"ח.

כאב וסבל-התובע היה בן כ-36 בעת התאונה, תקופת ההחלמה הייתה ארוכה יחסית, כללה גם התערבות ניתוחית ומשכך הנני פוסק לתובע בראש נזק זה סך 40,000 ₪.

הפסדי השתכרות לעבר-נראה שאין חולק (לפחות מבחינת נתבע 1) שיש לפצות בגין הפסד מלא ל-3 חודשים ראשונים לאחר התאונה ובגין תקופה זו נפסק סך 15,000 ₪.
אשר להמשך, כאן עדיין קיים ערפל ביחס לשיעור ההפסד שנגרם, מצד אחד עלה מחקירת התובע שהיו לו שיקולים שונים בהחלטה מתי ואצל מי לעבוד, בין לבין עזר לפרנסת בית הוריו (או עבור מישהו אחר במטעי הדובדבנים) וגם טיפל לאורך זמן באביו החולה, התובע היה זכאי לדמי אבטלה במשך תקופות מסוימות ואין בנמצא תלושים מסודרים מהם אפשר ללמוד על הפסדי השתכרות או שיעורי השתכרות ספציפיים ולמצער על מגמה שניתן לקשור אותה לתאונה.

כל שיש זהו נספח ה' לתצהיר התובע (אישור מל"ל על תקופות עיסוק) וכאשר משווים מגמות והחלפת מקומות עבודה לפני התאונה ולאחריה, לא באמת עולה הבדל ממשי, יש לקחת בחשבון שאדם לא עובר ביום אחד מאי כושר מלא לעבודה במלוא הקיטור, יש גם לקחת בחשבון כי התובע סבל מכאבים שהביאו להתערבות הניתוחית שהיא כשלעצמה גרמה לאי כושר מלא ואחר כך חלקי אך היות ומדובר בנזק מיוחד, אין אפשרות לכמתו בדרך אריתמטית אלא לפסוק אותו על דרך האומדנה כסכום גלובלי אותו אני מעמיד על 35,000 ₪.

סה"כ הפסדי השכר לעבר מסתכמים ב-50,000 ₪ .

עזרת הזולת לעבר ולעתיד-גם כאן אין באמת ראיות לביסוס תוצאה מספרית, יש להניח שבתקופות אי הכושר לאחר התאונה ולאחר הניתוח נדרשה עזרת מיטיבי ם מתונה, קשה מאד לראות צורך אחר בעזרה כזו החורגת מהרגיל לעבר או בעתיד וגם כאן אני פוסק לתובע על דרך האומדנה סך 6,000 ₪.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד-כעיקרון כל ההוצאות הרפואיות אמורות להיות מכוסות ע"י המל"ל או קופת החולים, התובע צירף קבלות שניתנו ע"י ד"ר קרת, המומחה מטעמו ואלה ייפסקו במסגרת הוצאות המשפט, בראש נזק זה אין ראיה אחרת, יש להניח שפה ושם הוצאו הוצאות מתונות שבגינן אדם מן היישוב לא פונה למל"ל לקבלת שיפוי וגם לא שומר או לא יכול לשמור קבלות, החוסר הראייתי לעבר בהחלט מעיד על העתיד והנני פוסק לתובע בראש נזק זה גלובלית סך 2,000 ₪.

הפסדי השתכרות לעתיד-כפי שצוין ברישא לפרק הנזק, ייערך חישוב אקטוארי לפי נכות תפקודית בשיעור 10% ושכר ממוצע של 8,000 ₪ עד גיל 67 (התובע יליד אוגוסט 1979 ולפניו כמעט 25 שנות עבודה נוספות).

משכך נפסק לתובע בראש נזק זה 8,000X10%X208=166,000 ₪.

תנאים סוציאליים לעבר ולעתיד לפי 12.5% עוד 31,000 ₪

סה"כ הנזק עומד על 295,000 ₪. מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור 15% מה שמביא את סכום הפיצוי ל-251,000 ₪, מסכום זה יש לנכות מל"ל מה שמביא לפיצוי בפועל העומד על 195,000 ₪.

משכך ובהתאם לחלוקת החבות בין הנתבעים הנני מחייב:

את הנתבע 1 לשלם לתובע 35% מנזקיו קרי 68,250 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20%+מע"מ ובצירוף 35% מהוצאות המשפט על פי קבלות שיוצגו (אגרה, חוות דעת וכיו"ב).

את הנתבעת 2 לשלם לתובע 65% מנזקיו קרי 126,750 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20%+מע"מ ובצירוף 65% מהוצאות המשפט על פי קבלות שיוצגו (אגרה, חוות דעת וכיו"ב).

החיובים כאמור, נפרדים.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, י"ד כסלו תשפ"ב, 18 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.