הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 15549-03-17

לפני כבוד השופטת איילת הוך-טל

התובעים (הנתבעים שכנגד)

  1. רמי אטיאס ת.ז. XXXXXX750
  2. מעין הגר ת.ז. XXXXXX302

נגד

הנתבעים (התובעים שכנגד)
.1 לירן שמחה בידרמן ת.ז. XXXXXX695
2. ליהיא בידרמן ת.ז. XXXXXX130

פסק דין

מדובר על תביעות הדדיות בין שותפים בזכויות בנכס מקרקעין הנמצא ברח' למרחב 46 בפרדס חנה כרכור וידוע כחלקה 214 בגוש 10103 (להלן – הנכס או המקרקעין).

התובעים / הנתבעים שכנגד (להלן – אטיאס) החזיקו בלעדית בזכויות החכירה בנכס והתגוררו בבית בשטח 105 מ"ר אשר נבנה בחלקו הקדמי של הנכס.
אטיאס החליטו כי ברצונם למכור בית זה ולבנות לעצמם בית בחלק האחורי של הנכס.

ביום 31.8.14 נכרת הסכם בין אטיאס לנתבעים / תובעים שכנגד (להלן –בידרמן) על פיו מכרו אטיאס את הבית בו התגוררו לבידרמן בנוסף לשטח המגרש בו הוקם וחלקים נוספים מהנכס בשטח כולל של כ-500 מ"ר, המהווים כשליש מהנכס (500/1500) – להלן ייקרא הסכם המכר.
בד בבד, חתמו הצדדים גם על הסכם המגדיר את הזכויות והחובות הנובעות מיחסי השיתוף בנכס (להלן – הסכם השיתוף). אין מחלוקת כי הסכם השיתוף לא נרשם בלשכת רישום המקרקעין.

תמצית ההליכים בין הצדדים עובר לתביעה זו

למען שלמות התמונה העובדתית, ראוי להביא תחילה את קורות הצדדים אשר הובילו להגשת התביעות ההדדיות שלפניי.
אטיאס החזיקו בבית שנמכר לבידרמן במהלך בניית ביתם בשטח האחורי.
בין הצדדים התעוררה מחלוקת בנוגע למועד המוסכם למסירת החזקה לבידרמן.
בידרמן פנו לבית המשפט המחוזי בחיפה בה"פ (מח'-חי') 27479-08-15.
שם, בדיון מיום 26.10.15, הגיעו הצדדים להסכמה כי אטיאס יפנו את בית בידרמן עד ליום 1.2.16 וכי "כל צד שומר על טענותיו כנגד הצד האחר, לרבות טעיות בדבר מועד מסירת החזקה".
בעקבות החלטה זו, הגישו בידרמן בחודש דצמבר 2015 תביעה כספית בת"א (חד')
29943-12-15 לתשלום הפיצוי המוסכם על פי הסכם המכר (168,000 ₪ ) בגין טענותיהם לאיחור במסירה (להלן – תביעת הפיצוי המוסכם).
פסק הדין בתביעה זו ניתן ביום 9.8.17 ובמסגרתו קיבל בית המשפט את מלוא התביעה.
במסגרת ערעור שהגישו אטיאס על פסק הדין (ע"א 3148-10-17), גובשה בין הצדדים הסכמה אשר קיבלה תוקף של פסק דין ביום 27.2.18 ולפיה הופחת סכום הפיצוי לזכות בידרמן והועמד על סך 85,000 ₪.
ערוץ התדיינות נוסף בין הצדדים נפתח בחודש ספטמבר 2016 , עת הגיש לירן בידרמן (להלן – לירן) בקשה כנגד אטיאס לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב-2001 (להלן – חוק הטרדה מאיימת) במסגרת ה"ט (חד') 26995-09-16. ביום 12.9.16 ניתן צו במעמד צד אחד כנגד אטיאס בו נאסר עליהם לנקוט בכל פעולה כנגד בית 'בידרמן' וכן נאסר עליהם להפנות מלל בעל תוכן מאיים כלפי לירן או בני ביתו.
למחרת הגישו אטיאס בקשה כנגד בידרמן בה"ט (חד') 32271-09-16 בה עתרו לאסור על בידרמן לפתוח את התריסים הפונים לדרך המובילה לבית 'אטיאס' (להלן – דרך הגישה) ולבטל את הצו שניתן יום קודם לכן.
לאחר דיון מאוחד שהתנהל ביחס להליכים דלעיל, קבע בית המשפט בהחלטה מיום 15.9.16 כי הצו שניתן ביום 12.9.16 לטובת בידרמן יישאר על כנו עד ליום 10.3.17, בעוד שניתן צו האוסר על בידרמן להפריע לשימוש אטיאס בדרך הגישה, למעט פתיחת תריסים כאמור.
אטיאס לא השלימו עם התוצאה והגישו ערעור על ההחלטה דלעיל במסגרת ע"א (מח'-חי')
19959-10-16. בהחלטה מיום 1.11.16 נדחה הערעור אגב הקביעות להלן –
"10. עמדת המערערים הגורסת, כי זכות הקניין שלהם גוברת על כל זכות אחרת, לרבות זכות המשיבים לפתוח את התריסים בבית אותו רכשו מהמערערים, אינה מקובלת עלי כלל וכלל. עמדה זו היא עמדה מתנשאת, יהירה ומקוממת. גם למשיבים יש זכות קניין, ובגדר זכותם זו, זכאים הם לפתוח את התריסים בביתם.
לאחר ששקלתי את טענות באי כוח הצדדים, הגעתי למסקנה, שאין מקום להתערב בשיקול דעתו של בית משפט קמא, שהעדיף את זכות המשיבים לפתוח את התריסים בביתם על פני זכות המערערים לעבור עם כלי רכב במעבר. המערערים הם אלה שיצרו את התקלה, שהרי הם אלה שמכרו למשיבים את הבית הקדמי, על תריסיו, וידעו, או צריכים היו לדעת, מה תהיה המשמעות של פתיחת התריסים על אפשרויות המעבר שלהם בשביל המעבר. שגם אותו הם אלה שיצרו. אין זה מתקבל על דעתי, שבשם זכות הקניין, המערערים יגזרו על המשיבים לחיות בחשיכה, בבית שרכשו מאת המערערים."

עד כאן תקציר 'הפרקים הקודמים'. נעבור לדון בתביעות נשוא הליך זה.

התביעות בהליך זה

אטיאס הגישו את התביעה העיקרית ביום 7.3.17 אשר ביסודה העילות והסעדים כדלקמן:
התריסים – אטיאס טוענים כי מבית בידרמן יוצאים תריסים הנפתחים לכיוון דרך הגישה, יוצרים פגיעה בגישה לבית אטיאס וסכנה להולכי רגל בדרך הגישה. אמנם מדובר בתריסים שהקימו אטיאס, אולם בידרמן נתנו להם התחייבות מפורשת להחלפתם בתריסים שאינם יוצרים פגיעה כמתואר. אטיאס טוענים כי מדובר בהסגת גבול לדרך הגישה ועותרים לקבלת צו מניעה אשר ימנע מבידרמן להמשיך בהסגת גבול זו.
המרזבים – אטיאס טוענים כי שני מרזבים המנקזים מים מגג בית בידרמן מופנים לכיוון דרך הגישה ומסבים לה נזק. אטיאס עותרים ל צו עשה אשר יחייב את בידרמן להסיט את המרזבים כך שיופנו לחצרם.
בנוסף עותרים אטיאס לחיוב בידרמן בעלות תיקון הנזקים שנגרמו לדרך הגישה.
גדר מגרש בידרמן – אטיאס טוענים כי לאחר המעבר של בידרמן לביתם, הקימו גדר ארעית סביבו באופן החורג מגבול מגרשם וחודר לשטח דרך הגישה. כתוצאה מכך נאלצו אטיאס להקים את דרך הגישה ברוחב נמוך מהמתוכנן בכ-10 ס"מ במקטע הרלוונטי. על כן, אטיאס עותרים לצו עשה אשר יחייב את בידרמן להזיז את הגדר לגבול הנכון בין המגרשים. בנוסף עותרים אטיאס לחיוב בידרמן בעלות תיקון דרך הגישה.
בנייה ללא היתר – אטיאס טוענים כי בידרמן ביצעו בביתם עבודות שונות מבלי שהוציאו היתר בניה. לטענתם, עובדה זו פוגעת בהם לא רק מן הפן האסטטי, אלא גם מאחר ששני הצדדים הם שותפים בזכויות בנכס וכן מאחר שמדובר בעבודות הנוגעות לתשתיות משותפות. על כן, אטיאס עותרים לצו עשה אשר יחייב את בידרמן לנקוט בכל פעולה הנדרשת לצורך קבלת היתר לכל עבודת בניה שביצעו בביתם.
פילר פחי אשפה – אטיאס טוענים כי בהתאם להוראת הרשויות, נדרשו להקים שער לפילר פחי האשפה. אטיאס עותרים לחיוב בידרמן, בהתאם להסכם השיתוף, בשליש מעלות ההקמה. דרישה זו נגרעה בסיכומי אטיאס, נראה כי מדובר בעניין שהוסדר, שכן רמי אישר בעדותו קבלת התשלום (עמ' 9 לפרוטוקול ש' 26-27) ולכן הדיון בנושא מתייתר.

פגיעה בפרטיות – אטיאס טוענים כי בידרמן עשו להם לנוהג לצלם ולתעד אותם ואת ילדיהם. כמו כן נטען כי בידרמן נוהגים להקליט בסתר את כל פגישותיהם עם אטיאס.
אטיאס טוענים כי פעולות אלה מנוגדות לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 ועותרים לצו מניעה המורה לבידרמן לחדות מפגיעות אלה וכן לצו עשה המחייב את בידרמן להשמיד כל חומר פוגע המצוי ברשותם. בנוסף, עותרים אטיאס לפיצוי כספי בסך 100,000 ₪ בגין הפגיעה בפרטיותם.
גדר דרך הגישה – אטיאס טוענים כי הקימו בצד דרך הגישה גדר בטון. הם מעריכים את עלות מקטע הגדר שבין ראש החלקה לקצה גבול מגרש בידרמן בסך 48,200 ₪ לפי מחירון 'דקל'. על כן, אטיאס עותרים לחיוב בידרמן בסך 16,000 ₪ בגין מקטע גדר זה, בהתאם להסכם השיתוף.
איטום הגג– אטיאס טוענים כי לאחר כריתת הסכם המכר, ובמהלך התקופה בה עדיין התגוררו בו, התגלו נזילות משמעותיות במספר מוקדים והם נאלצו להזמין עבודות איטום בסך 16,500 ₪. אטיאס עותרים לחיוב בידרמן בהחזר סכום זה.
מסירה מוקדמת – על יסוד ההכרעה בנושא בהליכים קודמים, תוך שמירת זכות הצדדים לטעון במישור זה, אטיאס טוענים כי מסרו את הבית לבידרמן לפני המועד המוסכם וכתוצאה מכך נאלצו לשאת בשכר דירה בסך 4,500 ₪ במשך 9 חודשים וכן בעלויות הובלה כפולה, בסך 1,800 ₪ לכל אחת. על כן, הם עותרים לחייב את בידרמן לפצותם בגין נזק זה בסך 43,650 ₪ . גם הדיון בסוגיה זו התייתר לאור מחיקת העילה דנן, כפי שיפורט בהמשך.
מד מים – אטיאס טוענים כי ביקשו להתקין מד מים נוסף בפילר על מנת שלא להעביר צינורות דרך מגרש בידרמן. ההתקנה בוצעה על ידי הרשות. אטיאס עותרים לחייב את בידרמן להשיב מחצית מהסכום ששולם בגין התקנת מד המים, בסך 1,076 ₪.
נזקים לא ממוניים – אטיאס טוענים כי התנהלות בידרמן הסבה להם עגמת נפש, הטרדות ואבדן זמן. על כן, אטיאס עותרים לחיוב בידרמן בגין נזקים אלו בסך 100,000 ₪.

בידרמן הגישו תביעה שכנגד, המבוססת על העילות והסעדים הבאים –
שער בדרך הגישה – בידרמן טוענים כי בהתאם להסכם השיתוף, דרך הגישה הינה שטח המשותף לצדדים לכל אורכה. לטענתם, אטיאס הקימו בדרך הגישה שער בגבול מגרשם אשר מונע מבידרמן לעשות שימוש בכל הדרך. על כן, בידרמן עותרים לצו הצהרתי המורה כי השער הוקם שלא כדין, צו עשה המורה לאטיאס לסלק את השער וצו מניעה המורה לאטיאס להימנע מלהפריע לבידרמן לעשות שימוש בכל חלקי דרך הגישה.

רישום בית משותף – בידרמן טוענים כי אטיאס התחייבו בסעיף 3.4 להסכם השיתוף לרשום את הנכס כבית משותף. על כן, בידרמן עותרים למתן צו עשה המורה לאטיאס לבצע רישום של הנכס כבית משותף.
צינור המים המשמש את מגרש אטיאס – בידרמן טוענים כי צינור המים המשמש את מגרש אטיאס עובר מצינור המים המשרת את שני המגרשים בקדמת הנכס, דרך מגרש בידרמן. לטענתם, הדבר נובע מכך שהפילר לא הוקם במקומו המתוכנן. על כן, בידרמן עותרים לצו הצהרתי המורה כי יש בכך משום הסגת גבול ולצו עשה המורה לאטיאס לטמון את הצינור המשרת את ביתם מחוץ למגרש בידרמן.
פילר האשפה והחשמל – בידרמן טוענים כי אטיאס החליטו על דעת עצמם להקים את פילר האשפה והחשמל שלא במקומו המתוכנן (על גבול מגרש בידרמן ודרך הגישה), וחדרו ב-30 ס"מ לשטחם של בידרמן. כמו כן הפילר שהוקם גדול ב-0.63 מ"ר משטחו המתוכנן. כך נגרמה הסגת גבול לשטח בידרמן של 0.63 מ"ר. על כן, בידרמן עותרים למתן צו הצהרתי כי הפילר נבנה בניגוד להסכם השיתוף ולהיתר הבניה ולצו עשה המורה לאטיאס להקים מחדש את הפילר במקום המיועד לו, על חשבונם.
נזקים לא ממוניים – בידרמן טוענים כי התנהלות אטיאס כלפיהם הסבה להם נזקים לא ממוניים רבים. בתביעתם הם עותרים לחיוב אטיאס בפיצוי בסך 200,000 ₪.

במסגרת ההליכים המקדמיים בתיק, הגישו אטיאס ובידרמן בקשות לסילוק התביעות ההדדיות על הסף. יש להביא בקצרה את ההחלטות שניתנו ביחס לבקשות אלה, בכדי שניתן יהא להגדיר את המחלוקת הנחוצה הכרעה בהליך זה.

תחילה, הוגשה בקשה אטיאס מיום 21.5.17 (בקשה מס' 8). בבקשה זו טענו כי לאור העובדה שבידרמן כבר הגישו שתי תביעות קודמות, הם מושתקים מלעתור לסעדים בתביעה שכנגד.
בהחלטה מיום 26.6.17 דחיתי את הבקשה וקבעתי כך –
"העובדה שמדובר באותו הסכם שבין הצדדים, אין משמעה כי מדובר בהכרח באותה עילה (ראו ע"א (מח'-ת"א) 554-02-15 אינדיג נ' אזרן (פורסם במאגרים, 28.07.2016), בס' 15-14).
עיון בטענות המשיבים מצביע, לכאורה, על כך שהטענות העומדות בבסיס התביעה שכנגד הינן טענות שגילוין הינו מאוחר למועד המסירה, קרי לאחר הגשת התביעה בהליך המקביל.
המבקשים טוענים כי מאחר שטענות אלו התגבשו כל עוד ההליך המקביל תלוי ועומד, המשיבים חייבים היו לתקן את תביעתם בהליך המקביל על מנת שיכלול את מלוא טענותיהם כנגד המבקשים.
כאמור, טענות המשיבים בתביעה שכנגד מתייחסות לפעולות שונות שביצעו המבקשים בניגוד לדין ולהסכם אשר אינן קשורות לעילת התביעה בהליך המקביל.
הגם שראוי היה לרכז את כל טענותיהם ההדדיות של הצדדים תחת 'קורת גג' אחת, לא מצאתי בנימוקי המבקשים מניעה להגשת התביעה שכנגד על יסוד העילות הקיימות. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שהליך זה, בבסיסו, הינו פרי יוזמת המבקשים, אשר אף הם מעלים במסגרתו עילת תביעה שונה מזו שנדונה בהליך המקביל ולא הועלתה על ידם שם.
אשר על כן, אין מקום לסלק את התביעה שכנגד על הסף מחמת מיצוי עילה.
לעניין הטענה למעשה בית דין, המבקשים לא הראו כל החלטה שיפוטית חלוטה המונעת מן המשיבים לדון בטענות שהעלו במסגרת התביעה שכנגד. על כן, דינה של טענה זו לדחייה."
ביום 3.7.17 הגישו בידרמן בקשה לסילוק על הסף (בקשה מס' 9) המתייחסת לפרק התריסים בתביעת אטיאס, שכן לעמדתם הנושא נדון והוכרע כבר במסגרת ההליכים שניהלו הצדדים על פי חוק הטרדה מאיימת ובערעור שהוגש על אותם הליכים, כמפורט לעיל.
ביום 9.8.17 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה בתביעת הפיצוי המוסכם כאמור.
לאחר מתן פסק הדין, הגישו בידרמן בקשה נוספת לסילוק על הסף של חלק מתביעת אטיאס (בקשה מס' 14). הפעם ביקשו בידרמן לסלק את החלק בתביעה העוסק בטענת אטיאס לפיצוי בגין מסירה מוקדמת של בית בידרמן.
בקשות בידרמן לסילוק על הסף, ביחד עם בקשות נוספות שהוגשו מטעם הצדדים, נדונו במעמד הצדדים ביום 21.11.17. לאחר הדיון, קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט להפנות את הסכסוך ביניהם לגישור וביום 30.11.17 מונתה עו"ד קרן וינברג-אייל כמגשרת בין הצדדים. בינתיים, נדחה הצורך במתן החלטה בבקשות התלויות ועומדות כאמור.
ביום 14.2.18 נמסרה הודעת המגשרת על כישלון הגישור ומשכך, נמשך ההליך במסלול דיוני וניתנה החלטה בבקשות בידרמן לסילוק על הסף (להלן – ההחלטה לסילוק על הסף).
בהחלטה זו קבעתי כי יש לקבל את בקשה מס' 9 ולדחות את הטענות בנוגע לתריסים על הסף, מכוח מעשה בית דין. בנוסף, לאור קביעות בתי המשפט בתביעת הפיצוי המוסכם ובערעור שהוגש על פסק הדין שם, נדחתה על הסף, בהסכמת אטיאס, גם העילה הנוגעת למסירה המוקדמת.
אטיאס ערערו על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בע"א 29698-04-18.
בדיון מיום 6.2.19 הגיעו הצדדים להסכמה כי ההחלטה בבקשה מס' 9 תבוטל כך שהעילה הנוגעת לתריסים תוחזר לדיון בתיק זה.
הפועל היוצא מכל האמור לעיל הוא כי חרף הניסיון שנעשה על מנת לצמצם את גדר המחלוקת, נותרנו עם מלוא העילות הנזכרות בכתבי הטענות, למעט העילה הנוגעת לטענת אטיאס כי בית בידרמן נמסר לפני המועד המוסכם.

מסכת הראיות

מטעם אטיאס הוגשו חמישה תצהירים של רמי אטיאס–
תצהיר מיום 29.7.18 בתביעת אטיאס (להלן – תצהיר אטיאס I).
תצהיר מיום 29.7.18 בתביעת בידרמן (להלן – תצהיר אטיאס II).
תצהיר משלים מיום 30.9.18 בתביעת בידרמן (להלן – תצהיר אטיאס III).
תצהיר מיום 10.3.19 בתביעת אטיאס, בנושא התריסים (להלן – תצהיר אטיאס IV).
תצהיר מיום 21.3.19 אשר הוגש כתמיכה לבקשת אטיאס להגיש ראיות נוספות (להלן – תצהיר אטיאס V).
מטעם בידרמן הוגשו שלושה תצהירים של לירן בידרמן –
תצהיר מיום 19.8.18 בתביעה העיקרית (להלן – תצהיר בידרמן I ).
תצהיר מיום 19.8.18 בתביעה שכנגד (להלן – תצהיר בידרמן II).
תצהיר מיום 14.4.19 בנושא התריסים (להלן – תצהיר בידרמן III).
בנוסף, מטעם בידרמן זומנה לעדות גם הגב' ידידה דמארי (להלן – דמארי), אשר הינה המחזיקה ובעלת הזכויות בחלקה הגובלת בנכס ממזרח.
בעלי הדין והעדה נחקרו בדיון מיום 3.7.19. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב וכעת בשלה העת להכריע.

דיון והכרעה

מדובר בסכסוך רווי אמוציות, אשר העסיק כבר מספר ערכאות שיפוטיות שונות.
מאחר שמדובר בסכסוך בין שכנים, טענות הצדדים חורגות לעיתים מגדר הסכסוך הספציפי הנחוץ הכרעה ועוסקות בעניינים נוספים שביניהם. לכן, הגם שעיינתי במכלול הראיות והטענות, פסק הדין יתייחס אך ורק לנושאים הרלבנטיים והנחוצים להכרעה במחלוקות, כפי שהוגדרו במסגרת כתבי הטענות.

נטלי הוכחה וראיה – כללי

נהוג להסתמך על הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", ככזה המטיל את כל כובד נטלי השכנוע והראיה על התובע. אולם, כלל זה הינו רק נגזרת של הכלל הרחב יותר, על פיו נטלי השכנוע עוקבים אחר הדין המהותי, כך שעל כל צד מוטל נטל השכנוע לגבי טענות המקדמות את ענייניו.
נטל השכנוע הינו קבוע, כאשר ממנו נגזר נטל הראיה, אשר יכול לעבור בין הצדדים במהלך הדיון (ראו רע"א 1530/13 אדוארד גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ (פורסם במאגרים, 5.5.13), בס' 9).
בענייננו, למעט עדותה של גב' דמארי, הוגשו במצטבר שמונה תצהירים, אם כי בפועל מדובר רק על שתי עדויות מטעם בעלי הדין עצמם. כך שמטעם כל צד, עומדת אך ורק עדות יחידה של בעל דין שיש להתייחס אליה בזהירות מובנית וקשה לבסס עליה ממצאים עובדתיים (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 ורע"א 3567/13 ‏ע-מ-ס-ת-ניהול והשקעות בע"מ נ' עטרה סחר רכב בע"מ (פורסם במאגרים , 11.7.13).
בין הצדדים קיימים יחסים חוזיים ולכן עומדת דרישה ראייתית כי הזכויות והחובות הנטענות יוכחו באמצעות מסמכים בכתב (ס' 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני). אף שדרישה זו רוככה בפסיקה, עדיין קיימת חובה לתמוך טענות בעל פה במסמכים המחזקים אותן ומבטיחים "כי הפעולה המשפטית תוכח בדרך מהימנה" (ע"א 7123/10‏ תחנת דלק ראש פינה נ' "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ (פורסם במאגרים, 14.8.12) בס' 9).
ודוק, הכלל לפיו הימנעות מהבאת ראיה להוכחת טענה כלשהי מקימה חזקה שלו היתה מובאת אותה ראיה, היתה פועלת לרעת הצד הנושא בנטל השכנוע, חל ביתר שאת בנסיבות שלפנינו (ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (פורסם במאגרים, 27.7.08) בס' 27-26).
לאור כללי יסוד אלה, נדון בטענות הצדדים לגופן ונבחן באם עלה בידי הצדדים להרים את הנטל הראייתי הנדרש להוכיח את עמדתם.

השיתוף במקרקעין ודרך הגישה
תחילה, יש להגדיר את היחסים שנקבעו בין הצדדים במסגרת הסכם המכר והסכם השיתוף.
להסכם השיתוף נלווה תרשים המובא בזאת ובו סומנו בצבע הקטעים הרלבנטיים.

הסכם השיתוף מעניק לבידרמן חזקה וזכות ייחודית במגרש המסומן 1 (צמוד לכביש הרחוב).
לאטיאס ניתנה חזקה וזכות ייחודית במגרשים המסומנים 2 ו-3 (מגרש אמצעי ואחורי).
סעיף 3.3 קובע כי דרך הגישה המסומנת 4 ופילר הפחים המסומן 5 יהיו משותפים.
יחס השיתוף נקבע בס' 3.4 אשר קובע כי כל מגרש, בתוספת החלקים בשטחים המשותפים, הינו בשטח של 500 מ"ר. על בסיס זה ייקבע חלקם היחסי של הצדדים בשיתוף. מאחר שאטיאס מחזיקים שני מגרשים, חלקם בשיתוף הינו שני שליש בעוד חלקם של בידרמן הוא שליש.

התביעה העיקרית - תביעת אטיאס

תריסים – מהתמונות שהוצגו עולה כי התריסים הפונים לכיוון דרך הגישה אינם תריסים רגילים, אלא תריסים אשר בחלקם העליון קיים ציר והם נפתחים כלפי חוץ. לצורך השארת התריסים פתוחים יש צורך לקבע את התריס באמצעות מוטות אשר משמשים כתומכות לתריסים.
אין מחלוקת כי חלקה של דרך הגישה באזור המקביל למגרש בידרמן הינו משותף לצדדים (אף שהצדדים חלוקים על הזכויות בהמשך דרך הגישה). מאחר שמדובר בשטח משותף, אשר לשני הצדדים זכויות שימוש בו, יש לדחות את טענת אטיאס להסגת גבול מצד בידרמן.

עם זאת, נשאלת השאלה האם השימוש של בידרמן בדרך הגישה, דהיינו פתיחת התריסים, מונע מאטיאס לעשות באותה דרך שימוש סביר, לרבות מעבר רכב לביתם והאם יש מקום למתן סעד בגין כך.
הוכח כי התריסים נשוא המחלוקת הם אותם התריסים שהיו קיימים בבית טרם אטיאס מכרו אותו לבידרמן (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 13-11).
אטיאס טוענים כי בידרמן התחייבו להחליף תריסים אלו בטרם כריתת הסכם המכר (ראו שם מול ש' 19-14 ) –
"ש. הטענה שבידרמן החליטו או הצהירו שהם עומדים להחליף את התריסים כך אתה טוען?
ת. שני בני הזוג יחד עם אמא של מר בידרמן
ש. זה היה לפני ההסכם?
ת. כן
ש. וזה לא מופיע בהסכם ההתחייבות שלהם להחליף את התריסים?
ת. לא מופיע בהסכם"
בידרמן מכחישים את הטענה (ס' 7 לתצהיר בידרמן III).

מדובר בטענה להתחייבות במסגרת עסקת המכר בין הצדדים, המחייבת ראיות בכתב, בהתאם לסעיף 80 לחוק העותומני. מעבר לכך, בתי המשפט הבהירו כי כאשר קיים הסכם כתוב בין הצדדים, אין לשמוע טענות בנוגע להסכמות נוספות אליהם הגיעו הצדדים בטרם ההסכם, ולא הועלו על הכתב (ע"א 138/56 דוידון נ' חברת בוני חיפה בע"מ, פ"ד יא(3) 1474, 1479-1480 (1957) ות"א (מח'-ת"א) 1056/08‏ ‏ בריו א.ג בע"מ נ' מחצית היובל בע"מ (פורסם במאגרים, 15.7.12) בס' 20).

לאור הראיות שהוצגו, לא שוכנעתי כי ניתנה התחייבות כלשהי מצד בידרמן להחליף את התריסים.
אין מחלוקת כי בראשית, דרך הגישה אמורה היתה להיות משותפת עם החלקה הגובלת ממזרח, כאשר היה אמור להיות שטח ריק בין דרך הגישה לבין בית בידרמן (ס' 7-6 לתצהיר אטיאס I).
עם זאת אטיאס מודים כי תכנית זו 'נפלה' עוד בטרם כריתת הסכם המכר, וכתוצאה מכך שונו הסכם המכר והסכם השיתוף בהתאם (ס' 9-8 לתצהיר אטיאס I).
עובדה היא ששינוי ההסכמים לא כלל את ההתחייבות הנטענת של בידרמן, התחייבות שלטענת אטיאס הינה מהותית ועקרונית. הדבר מעיד על כך שההתחייבות הנטענת לא ניתנה בטרם כריתת ההסכם.
ודוק, גם אם בידרמן הביעו רצון להחליף את התריסים בשלב כלשהו, הדבר לא הוכח ומקל וחומר לא הוכח כי רצון זה התגבש לכדי התחייבות כלפי אטיאס.

בנוסף, הטענה של אטיאס כי פתיחת התריסים מונעת מעבר של רכב לביתם לא הוכחה.
אכן, אטיאס הראו כי התריסים בולטים מקו הבית לכיוון דרך הגישה (מוצגים 4-6 לתביעת אטיאס), אולם לא הוכיחו מה רוחב הבליטה, לעומת רוחב רכביהם.
בידרמן מכחישים כי יש הפרעה למעבר רכב (ס' 6 לתצהיר בידרמן III).
אטיאס מודים כי הם חונים עם רכב אחד בחניה שלהם (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 25), כך שנראה כי לפחות אחד הרכבים מצליח לעבור בדרך הגישה.
יותר מכך, אטיאס מודים כי ההפרעה למעבר לא היתה קיימת לפני שהם בחרו לבנות את דרך הגישה והגדר התוחמת אותה כפי שבנו (ס' 18-17 לתצהיר אטיאס IV ).
בהקשר זה מקובלים עלי דברי בית המשפט המחוזי במסגרת ע"א 19959-10-16 ,אשר הובאו בפתח פסק הדין. גם לטעמי, באיזון בין זכויות הקניין והשימוש של שני הצדדים ובהינתן הראיות שהוצגו והמערכת ההסכמית בין הצדדים, אין זה סביר לגזור על בידרמן חשיכה בשם זכות המעבר של אטיאס עם אחד הרכבים לביתם.
אשר על כן, רכיב התביעה ביחס לתריסים נדחה.

מבלי לגרוע מהאמור לעיל, ולנוכח העובדה שמדובר ביחסי שיתוף מתמשכים בין בעלי זכויות במקרקעין, ראוי לצדדים שימצאו ביניהם פתרון מוסכם ומכבד ,אשר יחסוך המשך התנהלות ביחס לסוגיית התריסים.
מהעדויות והתכתובת שצורפה עלתה אפשרות לפתרון עניין התריסים בכך שאטיאס יממנו את החלפת התריסים של בית בידרמן (ס' 20 ו-22 לתצהיר אטיאס IV , מוצג 29 לתביעת אטיאס, עמ' 7 לפרוטוקול ש' 29). פתרון זה לא צלח בשל דין ודברים קלוקל בין הצדדים. מכיוון שדרכן של בעיות בלתי פתורות להוסיף ולהקשות על ניהול יחסים תקינים, ומכיוון שתוצאת פסק הדין אינה מביאה לצדדים מזור במישור זה, ראוי ומומלץ לצדדים כי ינסו למצות וללבן פתרון לסוגיית התריסים ברוח ההצעה שעלתה ולא הבשילה ליישום.

מרזבים –אטיאס טוענים כי העובדה שהמרזבים מנקזים מים לכיוון דרך הגישה, מהווה הסגת גבול, מטרד וגורם נזק לדרך.
רמי טוען כי מלכתחילה, התכנית המקורית אמורה היתה להותיר רצועה ברוחב של כ- 80 ס"מ בין הצד המזרחי של בית בידרמן לדרך הגישה. אילו כך היו פני הדברים, ממילא לא היו המרזבים מהווים מטרד. בפועל, בוטלה הרצועה ולכן המרזבים, במצבם הנוכחי, מהווים מטרד ויש לתקנם.
בידרמן טוענים כי המרזבים הותקנו כך עובר להסכם המכר וכי העובדה שאטיאס לא דאגו למערכת ניקוז מתאימה כאשר סללו את דרך הגישה עומדת לחובתם בלבד.

רמי אישר בחקירתו כי המרזבים נשוא המחלוקת נתונים כיום באותו מצב שהיו כאשר הבית נמכר. בנוסף הודה כי כאשר סלל את דרך הגישה, קבלן מטעמו דאג לנסר את המרזבים. לטענתו, הדבר בוצע באישור בידרמן (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 16-15 ו- 23-21). רמי מבהיר כי העובדה שדרך הגישה חסומה בגדר בטון מצידה המזרחי, מונעת אפשרות ניקוז המים מאזור זה.
כלומר, הוכח כי אטיאס תכננו ובנו את דרך הגישה והגדר כפי שהן נבנו.
קרי, הם יצרו מצב בו הדרך סופגת ניקוז מים מהמרזבים הקיימים, אך לא יכולה לנקזם הלאה.
נראה כי היה על אטיאס להסדיר נושא זה במסגרת התכנון והבניה של הדרך. לאחר שיצרו מצב דברים מוגמר בשטח, אין מקום לכפות על בידרמן לתקן את המצב שנוצר.
אשר על כן, איני רואה מקום להיעתר לעתירת אטיאס לצוות על בידרמן להסיט את המרזבים.
יוער כי הסרטון שהציג אטיאס לבידרמן במהלך הדיון, במטרה להדגים את הנזק שנגרם עקב חוסר אפשרות הניקוז, מעיד על שלוליות דלוחות אשר אינן יוצרות הפרעה ממשית למעבר בדרך (ראו עמ' 19 לפרוטוקול ש' 3-9), אם כי התמונות שהוצגו בנספח 34 למוצגי אטיאס מתארות תמונה שונה במקצת של מים עומדים על דרך הגישה.
אף אם ניתן היה לקבל את עמדת אטיאס לפיה קיימת בעיית ניקוז בדרך הגישה, אזי ספק אם בעיה זו הינה תולדה של המרזבים. אמנם, ייתכן כי מיקומם אינו מסייע לפתרונה. עם זאת, נוכח העובדה שמדובר במרזבים שנמצאים במיקום הנוכחי עובר להסכם המכר, והוכח כי במהלך סלילת דרך הגישה כל פעילות הקבלן מטעם אטיאס ביחס אליהם התמצתה בניסור גובה, אין לאטיאס להלין על בידרמן במישור זה ועליהם למקד מאמציהם במציאת פתרון מקיף לבעיית הניקוז בדרך הגישה, במנותק מסוגיית המרזבים. מיותר לציין כי מדובר באינטרס משותף של כל מחזיקי הזכויות בדרך גישה זו ולכן, ראוי כי בידרמן ישתפו פעולה בכל שיידרש לפתרון בעיית הניקוז.

טרם סיום, יש להתייחס לטענות אטיאס בדבר נזקים שנגרמו לדרך הגישה. מדובר בטענות המובאות ללא תימוכין בראיות כלשהן. בס' 18-17 לתצהיר אטיאס I מסביר רמי את מנגנון גרימת הנזק לדרך. מדובר בעדות סברה, מבלי שלעד תהא המומחיות הנדרשת לקבוע מסקנות לעניין זה. על כן, לא הוכחו גם הטענות בדבר נזקים שנגרמו לדרך הגישה ואף הדרישה לסעד כספי במישור זה נותרה ללא ביסוס ראייתי או כימות מבוסס.
לכן, דין הדרישה בכל הנוגע לרכיב המרזבים בתביעה, לדחייה.

גדר בידרמן לצד דרך הגישה – אטיאס טוענים כי בידרמן הקימו גדר ארעית סביב ביתם, באופן החורג מגבול המגרש שלהם כדי 10 ס"מ ומסיג את הגבול לדרך הגישה. אטיאס מצרפים תמונות לתמיכה בטענה זו (מוצגים 8 ו-12 למוצגי אטיאס). מתמונות אלה לא ברור מהו גבול המגרש, האם הגדר אמנם חורגת ממנו ולכאורה מדובר בטענה שהיה מקום להוכיח אותה באמצעות מפת מדידה ערוכה כדין. תמונות שמראות שיש חפיפה בין שטח הדרך לבין הגדר אינן ראיה לכך שדווקא הגדר חורגת מגבולות המגרש.
אטיאס דרשו גם סעד כספי לעניין זה, בהתבסס על מוצג 27 המהווה הצעת מחיר במסגרתה קיימת התייחסות ל'תיקון דרך הגישה' בעלות של 1,800 ₪. המסמך לא הוגש באמצעות עורכו ולא ברור מה עלה בגורל הצעת מחיר זו. משום כך אף אילו הייתי מקבלת את הטענה בדבר הסגת הגבול, אזי גם במישור הנזק הנטען לא הוצגו ראיות התומכות בדרישה זו.
מנגד, בידרמן מציגים אישור חתום של מודד, מר עידן אורי, המאשר כי הגדר נמצאת בתוך גבולות שטחם (מוצג 12 למוצגי בידרמן). למרבה הצער, המודד הלך לבית עולמו ולכן לא ניתן היה לזמנו להעיד ולהגיש את המדידה באמצעותו. משום כך, מדובר במסמך שהוגש שלא באמצעות עורכו ואין לקבלו, בוודאי לא כעדות מומחה.
אשר על כן, אף אחד מן הצדדים לא הצליח להוכיח אם הגדר שהקימו בידרמן נמצאת בתחום מגרש בידרמן או מחוצה לו. מכיוון שאטיאס הם אלו שמבקשים סעד לעניין זה, הרי שהנטל מוטל עליהם. משלא הורם נטל הראיה, אין מקום להעניק סעד כלשהו בנוגע לגדר שהקימו בידרמן והדרישה בגין כך נדחית.

בניה ללא היתר – אטיאס טוענים כי לאחר שהעבירו את הבית לבידרמן, ביצעו אלה עבודות בניה הדורשות היתרים על פי דין, מבלי שפעלו להוציא להן היתרים ואישורים שונים. לעמדתם, עבודות בניה אלה משפיעות עליהן כשכנים, בפרט נוכח השיתוף בין הצדדים בזכויות במקרקעין.
בידרמן אינם מכחישים כי ביצעו שיפוצים בבית, אך טוענים כי לא מדובר בעבודות המחייבות קבלת היתר אלא שינויים פנימיים בלבד.
מלבד טענת אטיאס, לא הוצגו כל ראיות להוכיח כי בידרמן ביצעו בניה הדורשת היתר על פי דין.
הראיה היחידה לעניין זה הינה עדותו של רמי, המהווה עדות יחידה של בעל דין, על כל המשתמע מכך. עדות זו לא נתמכה במסמך כלשהו.
כאשר נשאל רמי כיצד הוא יודע כי בוצעו עבודות הדורשות היתר או אישורים כלשהם הוא הבהיר כי אין לו השכלה בתחום ההנדסה, אך יש לו ניסיון כמי שבנה בעבר (ראו עמ' 9 ש' 22-15) ומפנה לתקנות בנושא. רמי מוסיף וטוען כי בידרמן ביקשו להגיש תכנית על שם אטיאס, כפי שהדבר מצא ביטוי בסעיף 3.12 להסכם המכר. לא ברור נפקות טענה זו, שכן לא הוכח שהצדדים פעלו בהתאם להסכמה זו, ואם אכן עשו כך, אטיאס לא הביאו ראיה לכך.
עדותו של רמי בדבר קיומן של עבודות הדורשות היתר הינה עדות סברה שאין לקבלה. לא הוצגה חוות דעת מומחה או כל ראיה אחרת לתמוך בטענה. זאת, על אף שבמסגרת התצהירים והראיות נחזה כי אטיאס פנו בזמן אמת לרשויות התכנון והבניה בנוגע לעבודות השיפוץ שעשו בידרמן, ובמידה ויש ממש בטענה כי מדובר בבניה ללא היתר, לא ברור מדוע לא הציגו כל ראיה ביחס להתנהלות זו.
אשר על כן, אני דוחה את טענות אטיאס בנוגע לסוגיה זו.
יוער כי אף אילו היה ממש בטענה, עדיין ספק אם היה מקום להיעתר לעתירה למתן צו עשה. אין צורך בהחלטה שיפוטית המורה לאדם לפנות לקבלת היתר במקום בו היתר נדרש, שהרי חובה זו קיימת על פי חוק. אכיפתה מתבצעת באמצעות פניה לרשות האמונה על אכיפת חוקי התכנון והבניה. עתירה למתן צו עשה במסגרת תביעה בסכסוך אזרחי אינה מהווה הערוץ הראוי לביצוע אכיפה כאמור.

גדר הבטון לצד דרך הגישה – אטיאס טוענים כי נשאו לבד בעלות הקמת הגדר בטון בצידה המזרחי של דרך הגישה. לטענתם, יש לחייב את בידרמן לשלם בהתאם לחלקם היחסי במקרקעין (שליש) וזאת עבור מקטע הגדר שמראש החלקה ועד לקצה מגרשם של בידרמן. לטענתם, בהתאם למחירון דקל עלות מקטע זה הינו 46,200 ₪ (מוצג 18 למוצגי אטיאס, ברובו אינו קריא ומוצג 27 אליו צורפה הצעת מחיר לביצוע עבודות שונות אשר חלקן מתייחסות לרכיב זה).

בידרמן טוענים כי הגדר האמורה נבנתה ללא היתר ובניגוד להסכם השיתוף, ללא הסכמתם או ידיעתם -
"...אנחנו לא בנינו את גדר הבטון לא ידענו שתבנו את גדר הבטון וגם לא ידענו שתבנו אותה במרחק כה קצר במרחק מהבית שלנו בנגוד להסכם בינינו, היתר הבניה תשריט ולכל המסמכים..." (עמ' 17 לפרוטוקול ש' 34-32).

סעיף 8.7 להסכם השיתוף אמנם קובע כי עלות בנית הגדרות ואחזקתן יחולו על הצדדים לפי חלקם היחסי. אטיאס לא מציגים ראיות לכך שהגדר נבנתה בשיתוף בידרמן, אולם אין חולק כי הם אלה שהקימו את הגדר ונשאו בעלות לכך. בהתאם להסכם השיתוף הינם זכאים להשתתפות מצד בידרמן.

חרף המסמכים שהוצגו, אין ראיה לסכום ששילמו אטיאס עבור הקמת הגדר. כאשר רמי עומת עם נתון זה הוא טען כך (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 11-9) –
"ש. למה לא הצגת קבלות של בניית החומה?
ת. בנינו את זה עם דברים נוספים, העלות היא מחצית מהעלות בפועל.
ש. אתה הולך לדרוש כסף מצד ג' ולא מציג קבלות?
ת. אין מחלוקת שבצענו את העבודה ויש לזה שווי, בהגנה לא כתוב שזה עולה פחות. לא הצגנו כי זו עובדה כל כך ברורה."
אטיאס לא מביאים ראיה לאפיון הגדר, מלבד עדות יחידה של רמי ותמונות שצורפו (ס' 68 לתצהיר אטיאס I ומוצג 17 למוצגי אטיאס). אי הבאת הראיות פועלת לחובתם.
לא ברור מדוע בחרו אטיאס שלא להציג קבלות נקודתיות המייחדות את התשלום עבור הקמת הגדר. בשים לב לחשבוניות שהוצגו בנוגע לאיטום, ייתכן כי אף במישור זה מדובר על הוצאות של חברת קרטנואה בע"מ ולא של אטיאס ישירות.
העובדה שהראיות לתמיכה בעלות ההקמה הינן הערכות ומחירונים במקום ראיות ממשיות בנוגע לעלות ההקמה בפועל, אינן מספקות בנסיבות ואינן מאפשרות לכמת את העלויות הנדרשות עבור הקמת הגדר.

לסיכום, מכיוון שאטיאס בנו את הגדר מבלי ששיתפו את בידרמן או הציגו אישור על כך מהרשויות (ראו למשל תשובותיו של רמי בנושא בעמ' 10 לפרוטוקול ש' 6-4 ) ומכיוון שלא הוכיחו בראיות מספקות מה היתה עלות ההקמה בפועל וכי הם אלה שנשאו בכך, לא ניתן לחייב את בידרמן להשתתף בעלות הקמת הגדר והתביעה בגין רכיב זה נדחית אף היא.

איטום גג הבית – אטיאס טוענים כי נאלצו לתקן את גג הבית בעלות של 16,500 ₪ ועותרים לחיוב בידרמן להשיב להם סכום זה. אטיאס טוענים כי דאגו לאטום את גג הבית לפני כריתת הסכם המכר והציגו לבידרמן ראיות על כך וכי גם בידרמן עצמם בדקו את האיטום לפני הרכישה (ס' 77-76 לתצהיר אטיאס I ועמ' 10 לפרוטוקול ש' 14-12). בידרמן מכחישים כי אטיאס הודיעו או הציגו אסמכתאות בדבר ביצוע עבודות איטום עובר לרכישה (ס' 40-37 לתצהיר בידרמן I).
מאחר שלא הוצגו מטעם אטיאס ראיות כלשהן בדבר ביצוע האיטום הנטען עובר למכירה, לא הוכח כי ביצעו איטום עובר לכריתת ההסכם ולא ניתן לקבוע כי בידרמן הסתמכו או ידעו על כך במועד כריתת ההסכם. סעיפיו ה'גנריים' של הסכם המכר בסעיף 4 על סעיפיו הקטנים אינם מסייעים להוכיח את טענות אטיאס במישור זה.
מבלי לגרוע מהאמור, ממילא עבודות הנוגעות לתקופה שלפני הסכם המכר אינן בבסיס המחלוקת הנדונה ולכן אין משמעות אמיתית לדיון זה.

האיטום ביסוד תביעת אטיאס בוצע במועד שלאחר כריתת הסכם המכר ובטרם מסירת הדירה לבידרמן. קרי, בתקופה בה אטיאס עדיין החזיקו בבית בידרמן (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 20-19
וש' 35-34).
מוצג 21 למוצגי אטיאס כולל מסמכים אשר נועדו להוכיח את ביצוע עבודות האיטום הנטענות. מדובר במסמכים מחודשים אוקטובר-נובמבר 2014. הוכח כי אטיאס המשיכו להחזיק בבית בידרמן עד ליום 1.2.16, כלומר אטיאס החזיקו בבית למעלה משנה לאחר ביצוע האיטום הנטען.
במסגרת המסמכים שצורפו, נמצא הזמנת חומר מחברת הנסון בע"מ לחברת קרטנואה בע"מ על סך 2,964 ₪ מיום 7.10.14 אשר לא ברור אם בוצעה או שולמה. נמצא תשלום על סך 2,950 ₪ של חברת קרטנואה בע"מ ל'עולם האיטום' מיום 7.10.14 עם פרטי שיק לתשלום וכן חשבונית מיום 24.11.14 על סך 10,561 ₪ לחברת קרטנואה מאת קבלן איטום מסארווה אברהים עבור עבודות איטום ואחריות למשך 10 שנים. מתוך המסמכים האמורים, רק לגבי 2,950 ₪ מדובר בקבלה המעידה על תשלום בפועל.
כל המסמכים הללו ממוענים לחברת קרטונאה בע"מ. אטיאס הסביר עובדה זו כך –
"ש. למה קבלות לגבי האיטום מופיעות על שם חברה?
ת. זו חברה על שמי." (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 18-17)
במסמכים הללו רשומה הכתובת דרך למרחב 46 בפרדס חנה אך מבלי שניתן להבין האם מדובר בכתובת חברת קרטנואה, אשר עבורה יצאו המסמכים או שמא מדובר בכתובת הנכס נשוא העבודה.
גם אם נניח כי די במסמכים אלו, בצירוף עדותו של רמי, כדי להעיד על הזמנת עבודות האיטום, אזי לצורך הוכחת עצם ביצוע עבודות האיטום והתשלום בגינן, אין בכך די.
לאור זהות הנמען במסמכים שצורפו ובהיעדר שיוך והגדרה של מקום ביצוע העבודה, אין בהם הוכחה כי המסמכים אמנם מתייחסים לתיקון איטום בנכס הנדון.
בנוסף, אף אם מדובר בחברה בבעלות אטיאס, אזי מדובר באישיות משפטית הנפרדת מבעליה ולכן לא הוכח כי אטיאס זכאי לדרוש שיפוי בגין סכומים שהחברה לכאורה שילמה.

זאת ועוד. מדובר בעבודה שבוצעה בתקופה בה החזיקו אטיאס בבית. ביצוע התיקון הבהול, ככל שבוצע, היה דרוש לאטיאס אשר התגוררו בנכס. יש להניח כי לולא בוצע התיקון האמור, היו אטיאס צריכים לחפש לעצמם מקום דיור חלופי. נוכח הוראות סעיף 3.11 להסכם המכר, והעובדה שמסירת החזקה בפועל בוצעה רק ביום 1.2.16, כאשר במהלך התקופה מיום החתימה על הסכם המכר ועד למסירת החזקה התגוררו אטיאס בבית, ניתן להתייחס לתיקון זה בבחינת 'תחזוקה שוטפת' של הבית עד למסירתו לידי בידרמן ולא הוצג כל מסמך במערכת היחסים ההסכמית בין הצדדים התומך בדרישת אטיאס לקבל החזר בגין עלות זו.

מד מים – אטיאס טוענים כי יש לחייב את בידרמן במחצית עלות התקנת מד המים המשרת את ביתם.
אטיאס טוענים כי מאחר שמדובר בחלקה אחת, אין דרישה כי לכל בית יהיה מד מים נפרד וכי הם פעלו להתקנת מד מים נפרד בפילר הסמוך לכביש הגישה כדי להימנע מלהעביר תשתיות בתוך מגרש בידרמן.
הוכח כי מדובר במד מים המשמש את בית אטיאס, שכן מד המים הקיים משרת את בית בידרמן כבר היה קיים בנכס (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 36 – עמ' 11 ש' 1). אטיאס התקינו מד מים נוסף לצורך חיבור ביתם לתשתית המים. לולא עשו כן, היו הצדדים נדרשים לחלוק את מד המים הקיים ולערוך התחשבנות מדי חודש או חודשיים בנוגע לחשבונות המים. ברור שהתנהלות זו אינה סבירה וכי טובת שני הצדדים מחייבת מד נפרד.
עם זאת, בידרמן סבורים כי אין לחייב אותם בעלות זו שכן מדובר במד מים שאינו משרת אותם ואינם צריכים לשאת בעלות התקנתו.

הוראות הסכם השיתוף מספקות מענה ברור ופשוט לעניין זה. סעיף 9.2 להסכם השיתוף קובע כך –
"9.2 לגבי חשבונות ותשלומים המתייחסים לפיתוח ולתשתיות ואשר חיובם הושת לאור בקשה לבנייה בחלקה, יישא הצד הבונה בלבד בחשבונות."
מאחר שמדובר במד מים המשרת את בית אטיאס בלבד, אזי בהתאם לסעיף 9.2 על אטיאס בלבד לשאת בעלות התקנתו.
על כן, נדחה גם רכיב תביעה זה בתביעת אטיאס.

פגיעה בפרטיות – אטיאס טוענים כי לירן מקליט אותם ומצלם אותם ואת ילדיהם, באופן הפוגע בפרטיותם. על בסיס זה, עותרים אטיאס כי יינתן צו המורה לבידרמן להפסיק לפגוע בפרטיות אטיאס ומשפחתם וכן לפסיקת פיצוי בסך 100,000 ₪.
בידרמן מכחישים כי הם מצלמים את ילדיהם של אטיאס אך מודים בכך שהקליטו פגישות בין הצדדים וכי צילמו את אטיאס לצורך הוכחת טענותיהם בהליכים שנוהלו בין הצדדים (ס' 34 לתצהיר בידרמן I ועמ' 20 לפרוטוקול ש' 7 – עמ' 21 ש' 4). בידרמן טוענים כי הצילומים בוצעו בשטח ציבורי ובתום לב ולא נועדו אלא לצורך הבאת ראיות הנוגעות להליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים.

לעניין הקלטת הפגישות והשיחות בין הצדדים, מאחר שמדובר בהקלטת שיחה שבידרמן היו צד לה, אין מדובר בפגיעה בפרטיות לפי הוראות ס' 2(2) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 וחוק האזנת סתר, תשל"ט-1979.
לעניין הצילומים, הרי שבין הצדדים קיים סכסוך משפטי ארוך אשר העכיר את היחסים והביא אותם, ככל הנראה, "להתחמש" בראיות זה כלפי זה. עם זאת, לא מצאתי בתיק ראיה לצילומים המהווים משום פגיעה בפרטיות.
בנוסף, מחומר הראיות עולה כי בידרמן עזבו את הבית ומצאו לעצמם מקום מגורים אחר מזה זמן. אשר על כן, ובשים לב לעובדה כי על פניו נראה כי 'להט' ההתדיינות המשפטית בין הצדדים יחלוף עם בסיום ההליך דנן, יש לקוות כי עימו דעך ותם פרק 'ההקלטות והצילומים' ביחסים שבין הצדדים וכי יהא בפסק הדין כאן כדי להוציא אותם לדרך חדשה, שכן השיתוף בזכויות המקרקעין עודנו חל ויחייב פעולות משותפות לצורך ביצוע הרישום וכיוצא באלה.
אשר על כן, אני דוחה את הדרישה בגין רכיב תביעה זה.

התביעה שכנגד - תביעת בידרמן

שער שהקימו אטיאס בדרך המשותפות –הוכח כי אטיאס הקימו שער על הדרך המשותפת בגבול מגרשם (מוצג 3 למוצגי אטיאס בתביעת בידרמן). בידרמן טוענים כי הדבר מנוגד לס' 3.3 להסכם השיתוף שכן לטענתם דרך הגישה הינה משותפת לכל אורכה. אטיאס טוענים כי אין דרך משותפת מעבר לגבול מגרשם שכן הדרך נסללה עד השער וכי זה כל אורך הדרך המדוברת בסעיף 3.3 האמור. לטענתם, השטח שמעבר לשער משמש אותם כחניה ועתיד לשמש כדרך גישה למגרש השלישי (בקצה האחורי של החלקה), במידה ויחליטו אטיאס לבנות בו בשלב כלשהו בעתיד.

סעיף 3.3 להסכם השיתוף קובע כך –
"לשני הצדדים זכות השימוש המלאה בדרך המשותפת המסומנת 4 בתרשים ובחלקם היחסי בפילר הפחים המסומן 5 בתרשים. בעתיד זכות השימוש בדרך הגישה המשותפת תורחב גם לחלקה המסומנת א בתרשים וצבועה בצבע אדום. מובהר כי צד ב' לא יידרש לתת זכות שימוש או מעבר לחלקות 2 ו-3 המצויות בעורף החלקה, מתוך חלקה 1 הצבועה בצבע ירוק".

תחילה נגדיר מהו גבול השיתוף בדרך הגישה, בהתאם לסעיף 3.3 להסכם השיתוף. כלומר, האם השיתוף משתרע לכל אורך הדרך המתוכננת, או רק עד גבול מגרש בידרמן.
מתרשים הסכם השיתוף עולה כי דרך הגישה המסומנת 4 הינה דרך הנמשכת מגבולהּ הקדמי של החלקה ועד לתחילתו של המגרש המסומן 3. סעיף 3.3 להסכם השיתוף מתייחס במפורש לכל הדרך המסומנת 4 בתרשים, לא רק לחלק ממנה.
אטיאס טוענים כי מעולם לא היתה להם כוונה לסלול את כל הדרך בשלב זה והדבר נאמר במפורש לבידרמן (ס' 13 לתצהיר אטיאס II). מדובר בטענה להסכמה בעל פה הקודמת להסכם שנערך בכתב, וסותרת את האמור בהסכם השיתוף. טענה מעין זו אינה יכולה לעמוד מול ההסכם. אטיאס הם מנסחי ההסכם, כך שהעובדה שהם לא ציינו במפורש את השטח המשותף בהסכם מעידה כי אומד דעת הצדדים במועד כריתת הסכם השיתוף, היתה לשיתוף בכל אורך דרך הגישה. על כן, בהתאם להסכם השיתוף, דרך הגישה צריכה להיות משותפת לכל אורכה.
על אף מסקנה זו, לא מצאתי מקום להיעתר לסעד המבוקש.
על אף שלכאורה הקמת השער בגבול מגרש אטיאס הינה פעולה המהווה סיפוח שלא כדין של שטח שהינו משותף לכאורה לבידרמן ואטיאס, הרי הסעד המבוקש הינו סעד שאין בו תועלת לבידרמן כלל וכלל, למעט עמידה דווקנית על לשון הסכם אשר ברי כי לא תועיל למי מהצדדים.
דרך הגישה, כפי שהיא מופיעה בתרשים המצורף להסכם השיתוף, מובילה מקדמת החלקה (ליד מגרש בידרמן) עד לגבול המגרש המסומן 3. אף אם תיסלל הדרך לכל האורך המתוכנן, הרי שממילא לבידרמן לא תהיה כל תועלת בדרך זו, במיוחד לא בחלק שמעבר לתחום מגרשם ובוודאי שלא בחלק המוביל אך ורק לתחום מגרש אטיאס.
לכן, כאשר כל מטרת הדרך הינה להוביל לשטחים בתוך החלקה והחלק נשוא המחלוקת עוסק כל כולו בשטח הגישה למגרש של אטיאס, אין הגיון או צורך אמיתי לחייב את אטיאס לאפשר לבידרמן מעבר חופשי בשטח זה.

אשר על כן, דינו של רכיב תביעה זה להידחות.
כאן המקום להסב תשומת ליבם של הצדדים לשקול את הצורך בביצוע התאמות נדרשות בהסכמים על מנת לאפשר רישום הבית המשותף כנדרש בהמשך.

רישום בית משותף – בידרמן טוענים כי בסעיף 3.4 להסכם המכר אטיאס התחייבו לרישום הנכס כבית משותף ויש לחייבם לעמוד בהתחייבות זו.
אטיאס טוענים כי חובת הרישום היא הדדית והיא תלויה במצב הדברים בשטח. על כן, לטענת אטיאס אין לחייב אותם לאשר הפרות חוזה והסגות גבול באמצעות רישום בית משותף במצב דברים זה.

סעיף 3.4 להסכם המכר עוסק בפרק התחייבויות מוכר, קרי אטיאס, וקובע בזו הלשון –
"... יפעל לרשום את הנכס ואת הבית העתידי בחלקה הצמודה לנכס כבית משותף בטאבו וברשות (ובלבד שפעולה זו לא תחויב כתשלום לרשות בגין פיצול חלקה), באופן שיירשם בית משותף בחלקה במועד המוקדם ביותר האפשרי וכי יחל בהליכים הנדרשים לצורך הרישום, לרבות הזמנת תשריט רישום בית משותף, מיד עם התאפשר הדבר, בהתחשב במצב הבניה בחלק הנותר בידי המוכר. תקנון רישום הבית המשותף יאמץ את ההסכמות שבהסכם השיתוף (נספח ד'). וכי לאחר רישום הבית המשותף יהיה כל צד בנפרד רשאי לרכוש את הבעלות בחלק שלו מן הרשות ולהיות בעליו. הצדדים יחלקו בכל הוצאות רישום הכית המשותף חצי/חצי. הצדדים ייאשרו מראש את זהות הגורמים המטפלים ברישום הבית המשותף, והעלויות הכרוכות בכך."

על פי נוסח ההסכם, ההתחייבות לביצוע הרישום מושתת לפתחם של אטיאס.
מימון הוצאות רישום הבית המשותף צריכות להתחלק באופן שווה, הגם שניכר כי בידרמן ניסו לנהל דין ודברים בדבר אופן החלוקה עובר לחתימה על הסכם המכר (מוצג 4 למוצגי אטיאס).
מדובר בהתחייבות שאטיאס לקחו על עצמם, כאשר התחייבו לפעול לקיימה "במועד המוקדם האפשרי [...] מיד עם התאפשר הדבר בהתחשב במצב הבניה בחלק הנותר בידי המוכר".

נוכח המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים מאז מועד הרכישה, דרך התקופה בה בנו אטיאס את ביתם וכלה בהליכים המשפטיים שננקטו בנוגע ליישום הסכם השיתוף, ניתן להסביר, בדוחק, את העובדה שאטיאס לא קידמו את רישום הבית המשותף. אין להשית מחדל זה לפתחם של אטיאס בלבד בשים לב לתכתובת בנושא במהלך התקופה ולעובדה שאמנם נתגלעו מחלוקות מהותיות בשאלת יישום הסכם השיתוף אשר ממילא לא היו מאפשרות את ביצוע הרישום ללא הכרעה עניינית בהן.
עם זאת, דומה כי עם מתן ההכרעה במחלוקות אלה על אטיאס לפעול לקידום הרישום, תוך שיתוף פעולה מצד בידרמן ויפה שעה אחת קודם.

מיותר להדגיש כי קיימת חשיבות לרישום בית משותף ברגיל, על מנת לתחום ולהגדיר נכונה 'גבולות גזרה' בין צדדים המחזיקים במשותף זכויות במקרקעין. במקרה דנן, חשיבות התהליך אף רבה יותר נוכח עכירות היחסים והעובדה שאפשר וניתוק באמצעות רישום יקנה לשני הצדדים שקט להמשך התנהלות בעתיד. שני הצדדים מחזיקים באינטרס משותף לקדם את תהליך הרישום במהירות האפשרית ויש לצפות מהם לפעול בהתאם.
על כן, אטיאס, בשיתוף פעולה מצד בידרמן, יפעלו לרישום הנכס כבית משותף בתוך שנתיים מיום שפסק דין זה הפך חלוט. על הצדדים לבחור ביחד את אנשי המקצוע שיבצעו את רישום הבית המשותף, לרבות שקילת אפשרות של הסמכת איש מקצוע חיצוני אשר יטפל וירכז עבורם את כל התהליך מתחילתו ועד סופו, ולהתחלק באופן שווה במימון העלויות הדרושות לשם כך.

צינור המים המשרת את בית אטיאס – בידרמן טוענים כי צינור המים לבית אטיאס אשר נמתח מברז המים המרכזי, המצוי בקדמת החלקה, עובר דרך מגרש בידרמן והונח באופן מרושל כמטר מעל פני הקרקע, בידרמן טוענים כי מדובר בהסגת גבול וכי יש לחייב את אטיאס לסלק את הצינור.
מנגד, אטיאס טוענים כי היו יכולים למתוח קו ישיר מנקודת המים המקורית של בית בידרמן, דרך מגרש בידרמן. אולם כדי להימנע מלהעביר צינורות בתוך מגרש בידרמן, פעלו להקמת שעון מים חדש בסמוך לפילר האשפה. כך שצנרת המים לבית אטיאס עוברת ביחד עם יתר התשתיות מתחת לדרך הגישה. אולם לאור מיקום הפילר, אין אפשרות להעביר את הצינור שלא דרך מגרש בידרמן, כך שמיקום יציאת הצינור הינה כ-40 ס"מ בתוך מגרש בידרמן.

איש מהצדדים אינו מציג כל ראיה לתמוך בטענות אלה, למעט עדותם של שני בעלי הדין עצמם. לכאורה, אין מחלוקת ביניהם כי קיימת הסגת גבול של הצינור מיציאתו מהפילר דרך פינת מגרש בידרמן. אטיאס טוענים כי מדובר בהסגת גבול של כ-40 ס"מ אשר הינה בלתי נמנעת בנסיבות ואילו בידרמן טוענים כי מדובר בהסגת גבול שבין חצי מטר למטר אותה בהחלט ניתן לתקן.

סעיף 10 להסכם השיתוף קובע כך –
"מוסכם בזה כי רק בהיעדר אפשרות אחרת , יהיה כל צד רשאי להעביר בחלקתו של הצד האחר קווי מים, ביוב, טלפון או חשמל ובלבד שהדבר ייעשה בתיאום הדדי ובאופן שיגרום לצד האחר הפרעה מינימלית ולא יפגע בזכויותיו. מעביר הקו יהיה חייב לדאוג ולהחזיר את המצב בחלקת הצד האחר לקדמותו ועל חשבונו ולהיטיב כל נזק שנגרם וכן יהיה חייב לדאוג לאחזקתו התקינה של הקו ולשאת בהוצאות הכרוכות בכך.
חפץ צד שבחלקתו הועבר הקו לבנות בחלקתו ומתחייבת מכך הזזת הקו, יזיזו הצד שחפץ בכך בהתאם לדרוש ועל חשבונו. פעולה זו תבוצע בתיאום הדדי ובאופן שיגרום לצד האחר הפרעה מינימלית ולא יפגע בזכויותיו."

סעיף זה מאפשר "הסגות גבול", כל עוד מדובר בהפרעה מינימלית ובהיעדר אפשרות אחרת. אמנם קיימת גם דרישה שהדבר ייעשה בתיאום. אולם לאור העמדות הניציות של הצדדים לאורך כל הדרך, נראה כי היכולת לתאם דבר מה אינה מעשית.
אטיאס אינם מראים כי הנחת הקו במיקום הנוכחי היתה בלתי נמנעת והגם שמתייחס רמי בעדותו לקבלן המבצע, לא הביאו לכך כל ראיה מלבד עדותו שלו.
מנגד, בידרמן אינם מוכיחים את היקף הפלישה הנטענת ואינם מציגים כל ראיה לפיה היתה אפשרות טכנית אחרת להעברת הקו.

אף בהינתן הנסיבות הנטענות, איני מוצאת מקום להיעתר לסעד המבוקש.
מדובר בפלישה העשויה לנוע בין 40 ס"מ למטר, לפי עמדות הצדדים. דומה כי מדובר בתהליך שהחל בתקופה בה בנו אטיאס את ביתם, קרי היה באפשרותם של בידרמן לנסות ולתקן את הדברים בזמן אמת. טענות אטיאס לפיהן היו שותפים לתהליך וליוו את הקבלן המבצע לא זכו למענה ענייני בתצהירו של בידרמן. כך או אחרת, נראה כי מיקום הפלישה הנטענת, בקצה גבול מגרש בידרמן וכן היקפה המזערי, באופן יחסי אליבא דטענות שני הצדדים, אינם מצדיקים היעתרות לסעד המבוקש אף בשים לב להוראות סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כמעשה של מה בכך ולכן דרישת בידרמן במישור זה נדחית.

פילר האשפה והחשמל – לטענת בידרמן, פילר האשפה והחשמל תוכנן להיות בגבול מגרש בידרמן עם דרך הגישה, בשטח של 2 מ"ר. בפועל, הוקם הפילר כ-80 ס"מ לתוך מגרש בידרמן ובשטח של 2.63 מ"ר. בכך הופקע מבידרמן חלק ממגרשם בשטח 0.63 מ"ר.
בידרמן עותרים למתן פסק דין המצהיר על כך שאטיאס הקימו את הפילר בניגוד להסכם ולהורות לאטיאס להעביר את הפילר שנבנה למיקומו המוסכם.
אטיאס מעלים טענות רבות לעניין זה, לרבות טענות ביחס לתוקף התרשים, אשר אינו מהווה היתר בניה ואינו משקף את מיקום הפילר לאשורו; העובדה שמיקומו הנוכחי של הפילר נעשה בהיתר ושטחו אינו עולה על הנדרש; והמאמצים הנטענים שעשו בכדי שתהא פגיעה מינימלית בבידרמן כך שלא יועברו בשטחם צנרת חשמל וכן הלאה.

על פי חומר הראיות שהוצג לפניי, לא עלה בידי בידרמן להוכיח את "ההפקעה" הנטענת. לא הוגשה מפת מדידה או חוות דעת של מודד ממנה ניתן ללמוד על הפלישה לשטחם ולא הוצגה כל ראיה אחרת המראה כי אופן בנית הפילר בפועל נעשתה בניגוד להסכם ומסבה להם נזק.
גם כאן, יש לזכור כי מדובר בטענה לפלישה של כ-80 ס"מ בלבד ולגריעה של 0.63 מ"ר בלבד משטח בידרמן. לכן, אף אילו הוצגו ראיות לתמוך בטענות בידרמן, מדובר בעניין של מה בכך שאינו מצדיק מתן הסעד המבוקש, אף מבלי להיזקק לטענות אטיאס לפיהן נעשו הדברים בהנחיית רשויות התכנון ולאחר שהתקבל היתר.

לסיכום ביניים, דין התביעות ההדדיות של הצדדים לדחייה, בגין כל הרכיבים המפורטים ועל יסוד הדיון בהם כמפורט לעיל, אגב הסתייגות בנוגע להוראות שניתנו ביחס לרישום בית משותף כאמור לעיל.

טרם סיום, יש להתייחס בקצרה לטענות שני הצדדים לפסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני ולהבהיר כבר עתה כי גם דרישות אלה, דינן דחייה.
אטיאס טוענים כי התנהלות בידרמן גרמה להם למטרד, לאבדן זמן ולעגמת נפש. על כן, הם עותרים לפיצוי בסך 100,000 ₪. מנגד, בידרמן טוענים כי התנהלות אטיאס גרמה להם עגמת נפש ועותרים לפיצוי בסך 200,000 ₪.

יש לזכור כי 'מטרד' או 'עגמת נפש' אינן מילות קסם המקנות פיצוי רק מעצם אמירתן (ע"א 6884/09 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ירדני (פורסם במאגרים, 17.8.10) בפס' י"ז).
מדובר בענייננו בסכסוך בין שכנים. אין ספק כי סכסוכים מעין אלו מסבים לצדדים להם עגמת נפש רבה. כך ככלל וכך בענייננו בפרט. המאבקים המשפטיים בין הצדדים כאן הספיקו להעסיק מספר ערכאות שונות במספר הליכים שונים. אלפי עמודים הוכתמו בדיו – כתבי טענות, בקשות, תגובות, החלטות ופסקי דין. אולם כל אלו לא סייעו לסיום הסכסוך. נהפוך הוא. נראה כי המאבקים המשפטיים רק הקשו את לבבות הצדדים ו'הניבו' את נקיטת ההליך הבא .

אשר על כן, הגם שאין ספק כי עגמת נפש נגרמה לשני הצדדים לסכסוך, איני רואה מקום להעניק סעד למי מהצדדים, אשר כל אחד מהם במעשיו ובהתנהלותו, תרם את תרומתו להסלמה והעצמה של הסכסוך וכפועל יוצא מכך אף ספג את עגמת הנפש המהווה חלק אינהרנטי מתהליך מעין זה.

סוף דבר, התביעות נדחות, הדדית.
כל צד יישא בהוצאותיו.
יש לקוות כי הצדדים ישכילו לצאת לדרך חדשה שתאפשר, לכל הפחות, הסדרת הרישום של היחסים השיתופיים ביניהם.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים, כמקובל.

ניתן היום, י' אב תשע"ט, 11 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.