הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 14450-11-12

בפני כבוד השופטת סיגלית מצא

התובע:
ח'אלד סאחלי, ת.ז. XXXXXX025
על-ידי ב"כ עו"ד י ' פלדשטיין ואח'

נגד

הנתבעת:
הפניקס - חברה לביטוח בע"מ
על-ידי ב"כ עו"ד מ ' עבדי ואח'

פסק דין

1. בפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, בשל תאונת דרכים שאירעה ביום 27.8.2009.
א - העובדות
2. התובע, יליד יום 29.11.1963, נפגע בתאונת דרכים, אשר הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, וארעה ביום 27.8.2009 בסמוך לצומת אליקים (להלן: "התאונה"). התאונה אירעה עת נהג התובע ברכב מסוג רנו קלאו , מ.ר. 2142516, שבבעלות אשתו (גב' סאחלי דלאל) ובוטח על-ידי הנתבעת, הפניקס – חברה לביטוח בע"מ בפוליסה מספר 9815211203611.
אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת החבות או הכיסוי הביטוחי.
3. לאחר התאונה פונה התובע למרכז הרפואי "כרמל" ושוחרר לביתו לשם מנוחה ומעקב. תיאור התאונה וממצאי הבדיקות שנערכו לתובע בחדר המיון, כעולה מגיליון חדר המיון, הי נם כדלקמן:
"לדבריו היה מעורב בתאונת דרכים היה נהג, אוטו קיבל מכה מצד ימין אז 'נכנס' באוטו לפניו ועוד פעם אוטו קיבל מכה. עושה תנועה חדה, נחבל בדחף מכיסא ומהחגורה, מתלונן על כאבים בצוואר, גב תחתון, אזור עצם הבריח משמאל.
בבדיקה 'סימן חגורה' – דיסקולורציה עדינים באזור עצם הבריח משמאל, פרט לזה ללא סימני חבלה. ... במישוש ותנועה עמ"ש צווארי וגבי תחתון ללא עיוות ... וללא קיפוח נוירולוגי בגפיים.
צילום עמוד שדרה צווארי שינויים ניווניים ב- 6-7C זיזים קדמיים והיצרות מרווחים ללא פתולוגיה גרמית חריפה – דחופה. צילום עצם בריח ועמוד מותני ב.מ.פ. גרמי...."
4. ביום 2.9.2009 נבדק התובע על-ידי ד"ר אלכס קרצלי, כירורג-אורתופד. בבדיקה נמצאה רגישות בצוואר, שכמות, גב תחתון וגפיים, ללא חסר נוירולוגי. התובע הופנה לפיזיותרפיה. בתעודה רפואית נוספת מיום 4.10.2009 ציין ד"ר בוריס קרנצל כי התובע עבר טיפולי פיזיותרפיה וכי בזמן האחרון השמין כחמישה ק"ג. בהפניה למומחה כאב מיום 17.11.2009 נכתב כי התובע עבר 12 טיפולי פיזיותרפיה עם הטבה חלקית וכי עדיין מתלונן על כאבי גב תחתון עם הקרנה לרגליים. בבדיקה – SLR חיובי דו"צ.
במאמר מוסגר יצוין כי SLR (Straight Leg Raising) הנה בדיקה במסגרתה מרימים את רגלו של הנבדק בהדרגתיות בצורה ישרה, תוך שמירה על ברך ישרה, תוך בדיקת הזווית בין הרגל לבין המיטה עליה שוכב המטופל. בדיקה זו מבוצעת כשהמטופל שוכב והבודק מכופף באופן פסיבי את רגלו בגובה האגן. תמרון זה מותח את שורשי העצבים. תוצאה חיובית במבחן כזה היא הופעה של כאב בזמן כיפוף מפרק הירך. בדיקת SLR כשהיא מכומתת במעלות – נקראת בדיקת לסג. סימן לסג הוא חיובי כאשר ממצאי הבדיקה הם 60 מעלות ומטה (עדות פרופ' יורם פולמן, ע' 42, ש' 23-26). כדבריו:
"סימן לסג חיובי. הכוונה שמשכיבים את החולה על הגב ומרימים לו את הרגל בצורה ישרה, בשלב מסוים כשהדיסק תופס את העצב הוא לא נותן להרים את הרגל. זה הסימן הבדוק היחיד והאובייקטיבי. כוח אפשר לזייף. סימן לסג חיובי זה כאשר הפציינט לא נותן שירימו לו את הרגל עד הסוף" (ע' 42, ש' 19-22).

5. ביום 11.11.2009, כחודשיים וחצי לאחר התאונה, לאחר שהתובע המשיך להתלונן על כאבים, נערכה לו בדיקת CT של עמוד שדרה מותני/סקרלי במנח אסיאלי. על פי פענוח הבדיקה נמצאו הממצאים הבאים :
"סריקת L3- 4L: בלט אנולוס דיפוזי שטוח משיק לקדמת השק התקאלי.
...
סריקת L5 – S1: נגע לוצנטי קטן במפרק הפאצטלי מימין, ציסקה סובכונדרליות? בלט אנולוס דיפוזי שטוח, משיק לקדמת השק התקאלי."
אקדים את המאוחר ואציין כי ביום 29.8.2011 נערכה בדיקת CT נוספת, ובה נמצא:
"סריקת L4- L3: נצפה בלט אנולרי נוירופורמינלי של הדיסק הבין חולייתי משיק לשק התקאלי ולנוירופורמינות, יותר משמאל. קיימת היצרות קלה של הנוירופורמינה השמאלית.
סריקת L5- 4L: בלט אנולרי נוירופורמינלי שמאלי עם היצרות של הנוירופורמינה ללא לחץ על השורש הספינאלי הפריפרי.
סריקת L5 – S1: סחוס הדיסקית הבין חולייתי הודגם ללא עדות לבלט אחורי או צדדי משמעותי."
ביום 21.9.2011 אף בוצעה בדיקת EMG (אלקטרומיוגרפיה – בדיקת הפעילות החשמלית של מערכת השרירים ושל העצבים המפעילים שרירים אלה). בבדיקה "נמצאה תמונה נוירו פיזיולוגית המתאימה לפגיעה שורשית L5 – 1S דו צדדית, ללא סימני דנרבציה פעילה".
6. בתעודה רפואית מיום 7.12.2009 נכתב כי התובע מתלונן על כאבי גב תחתון וכאבים בצוואר. התובע הופנה לרופא תעסוקתי מומחה. בתעודה רפואית של הרופא התעסוקתי (ד"ר שמחוביץ מירון) מיום 10.12.2009 נכתב כי התובע מתלונן על כאבי גב תחתון חזקים עם הקרנה לרגליים. עוד נכתב כי התובע עבר 12 טיפולי פיזיותרפיה עם הטבה חלקית. בבדיקה – SLR חיובי דו"צ (הכוונה, ככל הנראה, לסימן לסג חיובי) . הרופא המליץ להפנות את התובע למוסד לביטוח לאומי לשם מימוש זכויותיו.
בדו"ח ביקור של התובע במרפאת שיקום מיום 20.12.2010 (נ/3) נמצא: SLR מימין 90 מעלות ומשמאל 70 מעלות, הליכה אנטלגית (מגוננת) על רגל שמאל, חולשה מינימלית משמאל.
7. ביום 22.12.2009 טופל התובע במחלקת הרדמה במרפאת הכאב של המרכז הרפואי "בני ציון". בדו"ח הביקור נכתב כי התובע מתלונן על כאבים בגב תחתון ובצוואר וכי הכאבים החלו לאחר תאונת הדרכים. עוד צוין כי "טיפולים שבוצעו בניסיון להקל על הכאב – פיזיותרפיה". התובע הוזמן לבדיקת רופא והזרקות לחלל האפידורלי ביום 29.12.2009 , ללא שיפור.
בהמשך אושפז התובע במחלקת השיקום במרכז הרפואי "בני ציון" מיום 3.1.2011 עד יום 12.1.2011. במסגרת אשפוזו בוצעו טיפולי הידרותרפיה. בסיכום טופס האשפוז מיום 12.1.2011 נכתב: סובל מכאבים בגב תחתון עם הקרנה לרגל שמאל, הליכה אנטלגית על רגל שמאל – לא דורך על העקב, SLR מימין 90 מעלות, משמאל 70 מעלות. התובע שוחרר עם המלצה להידרותרפיה ופיזיותרפיה.
8. בבדיקת ד"ר עמנואל מרקוביץ (כירורג אור,ופד) מיום 26.1.2011, נמצא: SLR שישים מעלות משמאל ושמונים מימין . בבדיקה מיום 6.3.2011: עדיין SLR שישים מעלות משמאל. בבדיקה מיום 6.5.2011: כאבים ברגל שמאל עם הרדמות לאורך רגל שמאל, יש לו ניוון ניכר ב-QUADRICEPS (שריר ירך ארבע ראשי) משמאל . בבדיקה מיום 15.5.2011: ניוון שרירי רגל שמאל לכל האורך עקב הצרות FORAMINAL. בדיקה מיום: 25.8.2011 כאבים לאורך רגל שמאל. במסמך מיום 24.10.2011 הפנה ד"ר עמנואל מרקוביץ את התובע להידרותרפיה בשל "טיפול בהגבלות טווחי התנועה המ תני והנוקשות".
9. התובע אף הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי.
בפרק ו' לתביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה מיום 4.3.2010 התלונן התובע על: "כאבים ומגבלות לגב תחתון הקרנות לרגל שמאל וצוואר".
ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי שדנה בתביעתו ביום 16.11.2010 קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 15% החל מיום 26.11.2009 עקב מגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני וצווארי (10% בגין הגבלה קלה בתנועות צוואר ועמוד שדרה מתני לפי סעיף 37(7)א' לתוספת לתקנות הביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות קביעת דרגת נכות") ותוספת של 5% לפי תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי).
10. התובע ערר כנגד החלטת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי. ביום 17.7.2011 נדון עררו על-ידי ועדת העררים, אשר קבעה:
"על סמך בדיקה גופנית, מנגנון חבלה, חבלה בלתי ישירה בדרגה קלה, בדיקת דימות שינויים ניווניים כבר ביום החבלה כפי שצוין במכתב שחרור ממיון, בכוונת הועדה לעצור דיון ולהוריד אחוזי נכות ל-0% בשל חוסר ממצאים קליניים ובדיקות דימות תומכים באחוזי נכות כתוצאה מהתאונה. מדובר על תהליך כרוני מתמשך לא קשור למנגנון החבלה. הועדה עוצרת דיון על פי תקנה 30 על מנת להודיע לנפגע".
בעקבות החלטה זו משך התובע עררו ואחוזי הנכות הרפואית שנקבעו על-ידי הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי נותרו על כנם.
11. ביום 17.4.2011 פנה התובע למרכז הרפואי "כרמל" עקב כאב לוחץ בחזה ו. התובע אושפז ו נערך לו צנתור במהלכו נמצא כי הוא סובל ממחלה תלת-כלית. במהלך הצנתור הותקנו שלושה תומכים (סטנטים).
יצוין כי בעקבות אוטם שריר הלב הגיש התובע תביעה נוספת למוסד לביטוח לאומי, ונקבעו לו אחוזי נכות נוספים.
במסגרת הדיון בפני הועדה הרפואית ביקשה הועדה חוות דעת אור,ופד יועץ. בחוות דעת האורטופד היועץ (ד"ר אלמוג) מיום 26.7.2011 המליץ האור,ופד היועץ לקבוע לתובע 20% נכות בגין הגבלה בינונית עם רדיקולופטיה משמאל לפי סעיף 37(7)ב' לתוספת לתקנות קביעת דרגת נכות.
בהחלטתה מיום 1.7.2011 אמצה הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי את המלצת האורתופד היועץ וקבעה לתובע נכות זמנית אורתופדית בשיעור 20% לפי סעיף 37 (7) ב' לתוספת לתקנות קביעת דרגת נכות.
ביום 11.12.2012 שבה הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי ודנה בנכותו של התובע. בכל הנוגע לנכותו האורתופדית קבעה הועדה:
"בדיקה אורתופדית: בעל עודף משקל. הגבלה קלה בכיפוף גבי. בשכיבה אין SLR. החזרים הופקו תקינים ושווים, אין חסר תחושה ואין חסר מוטורי. CT עש מותני 26.8.2011 בלט דיסק L3-L4 ו- L4-L5. בפענוח צוין במפורש שאין היצרות של התעלה הספינלית. EMG מ-21.9.2011 פגיעה שורשית L5-S1 דו"צ בשתי הרגליים. כיום אין כל ביטוי קליני לפגיעה שורשית בשתי הרגליים וגם לא ברגל אחת. אי לכך הועדה מתכוונת להפחית הנכות בגין עש מותני ל-10% לפי 37(7)א."
לדבריו, לא שב התובע עד היום למעגל העבודה.
ב - ההליך
12. התביעה הוגשה ביום 15.11.2012. ביום 7.1.2013 הגישה הנתבעת כתב הגנה.
עם כתב הגנתה הגישה הנתבעת בקשה למינוי מומחה בתחום הקרדיולוגי לצורך קביעת נכותו של התובע, מגבלותיו, הפגיעה בתפקודו וקיצור תוחלת חייו ללא קשר לתאונה. ביום 11.9.2013 נדונה הבקשה ובית המשפט החליט לקבלה. ביום 29.9.2013 מינה בית המשפט את פרופ' אדוארד אבינדר מבית החולים בני ציון כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הקרדיולוגי.
בחוות דעתו מיום 10.1.2014 קבע פרופ' אבינדר כי התובע סובל מנכות לבבית צמיתה בשיעור 45% לפי סעיף 9(2) מותאם בין (א) ו-(ב) לתוספת לתקנות קביעת דרגת נכות. על סמך מבחן המאמץ והממצאים בצנתור עולה כי התובע סובל מ מחלה רב – כלית עם חסימה מלאה של העורק הימני. עוד קבע פרופ' אבינדר כי התובע מוגבל לעבודה הכרוכה במאמץ גופני קל, כגון עבודה משרדית.
13. ביום 28.2.2016 הגישה הנתבעת בקשה להבאת ראיות לסתור את דרגת הנכות אשר נקבעה לתובע על-ידי המוסד לביטוח לאומי בתחום האורתופדי (לפי סעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975) ולמ ינוי מומחה רפואי בתחום זה אשר יקבע את דרגת הנכות שנותרה לתובע, אם בכלל, עקב התאונה. בבקשתה הפנתה הנתבעת להחלטת הועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי מיום 17.7.2011 ולבקשת התובע, בעקבותיה, למשוך את עררו. כן הפנתה הנתבעת לפרוטוקול הדיון בפני האור תופד היועץ (ד"ר אלמוג) מיום 26.7.2011 שם נכתב, מפי התובע, כי הוא סובל מכאבי גב וצוואר משנת 2003. הנתבעת אף טענה כי תוצאות בדיקות המעידות על כך שהתובע סובל משינויים ניווניים לא עמדו בפני הוועדה הרפואית מדרג ראשון של המוסד לביטוח לאומי.
בהחלטתו מיום 14.7.2016 קיבל בית המשפט את הבקשה, תוך שקבע, בין השאר כי:
"שלושת הממצאים הרפואיים שנאספו לאחר התאונה כאמור [דו"ח חדר מיון, CT מיום 29.8.2011 ו- EMG מיום 21.9.2011 – ס.מ.] מעוררים שאלה של ממש, האם מגבלות וכאבים בעמוד השדרה של התובע, ככל שהם קיימים, נובעים כתוצאה של מצב ניווני, כרוני קודם לתאונה, או כתוצאה של התאונה. כלומר, מדובר בממצאים בעלי חשיבות ממשית לקביעת קשר סיבתי בין מצבו של התובע לבין התאונה דנן."
14. בהחלטתו מיום 14.8.2016 מינה בית המשפט את פרופ' חיים צינמן כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האור תופדי. המומחה התבקש לחוות דעתו בשאלה האם נותרה לתובע נכות בעקבות התאונה ואם כן מה שיעורה.
בחוות דעתו מיום 16.11.2016 קבע פרופ' צינמן כי "לא נמצא קשר סיבתי בין מצבו והתאונה מיום 27.8.2009 אלא מדובר בשינויים ניווניים קונסטיטוציונליים."
התובע שלח למומחה שאלות הבהרה ואלה נענו.
15. ביום 5.2.2017 הגיש התובע בקשה כי אמנה מומחה רפואי נוסף . לחילופין ביקש התובע לשלוח למומחה שאלות הבהרה נוספות. בהחלטתי מיום 6.2.2017 התרתי לתובע לשלוח למומחה שאלות הבהרה נוספות.
ביום 22.3.2017 שב התובע והגיש בקשה למינוי מומחה רפואי נוסף בתחום האורתופדי. בהחלטתי מיום 29.4.2017 דחיתי את הבקשה, שכן המומחה טרם נחקר. ביום 21.5.2017 הודיע התובע כי הוא מבקש לחקור את המומחה. וביום 2.7.2017 נחקר המומחה.
ביום 11.7.2017 שב התובע והגיש בקשה למינוי מומחה רפואי נוסף בתחום האורתופדי, שכן מחקירתו של המומחה עולה כי הוא מחזיק בדעה גורפת כי ממצא של בלט דיסק אינו ממצא חבלתי. בהחלטתי מיום 28.9.2017 קיבלתי את הבקשה, תוך שקבעתי כי לא הובהר לחלוטין "האם קביעתו של המומחה בדבר העדר קשר סיבתי בין חבלה לבין בלט דיסק מוגבלת לסוג בלט הדיסק וסוג החבלה המיוחדים הנדונים בתיק זה, או שמא מדובר בקביעה כללית, כמשתמע לכאורה מעדותו, חוות דעתו ותשובותיו לשאלות ההבהרה." לפיכך הוריתי על מינוי מומחה רפואי נוסף, מבלי להוציא את חוות דעתו של פרופ' חיים צינמן מתיק בית המשפט.
הנתבעת הגישה בר"ע כנגד החלטתי וזו נדונה ברע"א 50881-10-17 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נגד סאחלי. בהחלטתו מיום 16.11.2017 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד"ר מ' רניאל) את הבקשה תוך שקבע כי:
"מצירוף אלה מובן שפרופ' צינמן סבור שבמנגנון החבלה הנדון בתיק זה, ועל פי התיק הרפואי של המשיב, אין לבלט הדיסק קשר סיבתי לחבלה. המשיב בעצמו ציין, שבמקרים אחרים הכיר פרופ' צינמן בקשר סיבתי בין בלט לחבלה, והמקרים צוטטו בתשובתו של המשיב לבקשה לרשות ערעור. די בכך כדי להצביע על כך שפרופ' צינמן אינו סבור באופן גורף שחבלה אינה יכולה לגרום לבלט דיסק, כפי שענה במפורש לשאלות ההבהרה. גם המבקשת הביאה מקרים שבהם קבע פרופ' צינמן קשר סיבתי בין בלט לחבלה" (ע' 3, ש' 1-6).
לפיכך ביטל בית המשפט המחוזי את החלטתי למנות מומחה נוסף.
16. ביום 20.11.2017 הגיש התובע בקשה לשאול את פרופ' חיים צינמן שתי שאלות הבהרה נוספות כדלקמן:
שאלה מספר 1:
"בחקירתך ציינת: 'אני לא מכיר רופאים רציניים שמבינים בטראומה, שיגידו שבלט דיסק הוא ממצא חבלתי, ואם הם אומרים אז הם לא צודקים' וכן 'בלט דיסק זה ממצא נווני כמו קרחת', האם לאור האמור, אתה בדעה שבאופן גורף כל נפגע שסובל מבלט דיסק אזי הממצא אינו חבלתי או שתשובתך התייחסה ספציפית לנפגע זה?"
שאלה מספר 2:
"ככל ותשובתך שמדובר בממצא לא חבלתי, כיצד בעבר קבעת אחרת ולדוגמא מספר פסקי דין מהעבר ...."
בהחלטתי מיום 22.11.2017 קיבלתי את הבקשה. הנתבעת שבה והגישה בקשת רשות לערור כנגד החלטתי ובקשתה נדונה ברע"א 42076-12-17 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נגד סאחלי. בהחלטת בית המשפט מיום 7.1.2018 נדחתה הבקשה לרשות ערעור. ביום 12.4.2018 השיב פרופ' צינמן לשאלות.
לשאלה מספר 1 השיב המומחה:
"כפי שכתבתי בתשובה לשאלות ההבהרה מיום 13.1.2017, מכניזם חבלה של rear end collision ז.א. פגיעת פגוש אינו יכול לגרום לבלט דיסק".
לשאלה מספר 2 השיב המומחה:
"'ממצא חבלתי' הנו מושג רחב מאד. מכניזם החבלה שונה ממקרה למקרה ולא ניתן להשוות מקרה אחד לשני. מכניזם של הרמת משקל כבד כמו בלוקים בכיפוף או הרמת מנוע כפי הדוגמאות שנתת יכולים לגרום לבקע דיסק אך מדובר במכניזם של חבלה שונה לחלוטין".
17. ביום 16.4.2018 נחקרו התובע ורעייתו וניתנה החלטה על הגשת סיכומי הצדדים. ביום 24.6.2018 הוגשו סיכומי התובע וביום 12.9.2018 הוגשו סיכומי הנתבעת.
18. בהחלטתי מיום 5.10.2018 קבעתי כי:
"לאחר שקראתי את טענות הצדדים, את פרוטוקול חקירת המומחה, חוות דעתו, תשובותיו לשאלות ההבהרה הרבות שנשלחו אליו, פרוטוקולי הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי, המסמכים הרפואיים ותוצאות בדיקות הדימות, הגעתי לכלל מסקנה כי אין ביכולתי לקבוע מסקנה מושכלת בשאלה האם סובל התובע מנכות רפואית אורתופדית ואם כן, האם היא קשורה לתאונה שעבר. ואפרט.
מחוות דעת המומחה ותשובותיו לשאלות ההבהרה עולה בצורה ברורה וחד משמעית כי לדעתו לא יכול להיות קשר סיבתי בין פגיעה מסוג rear end collision לבין נכות גבית (תשובה מספר 2 לשאלות הבהרה מיום 13.1.2017; תשובה מספר 1 לשאלות הבהרה מיום 12.4.2018). בהקשר זה אציין כי איני מקבלת את טענת התובע כי המומחה התחמק ממתן תשובות לשאלות שנשאל. תשובותיו לשאלה זו היו ברורות ועקביות. עוד הבהיר המומחה כי יכול להיות קשר סיבתי בין חבלה לבין נכות גבית (תשובה לשאלה מספר 5 לשאלות ההבהרה מיום 13.1.2017; תשובה מספר 2 לשאלות ההבהרה מיום 12.4.2018), אולם זאת כאשר מכניזם הפגיעה שונה (כגון במקרה של הרמת משא כבד).
המומחה אישר כי אין תיעוד על כאבי גב לפני התאונה (ולעניין זה אציין כי התאריך המופיע בפרוטוקול חוות דעת היועץ האורטופדי מיום 26.7.2011 – 8.03 – ככל הנראה בטעות סופר יסודו) אולם לדעתו העובדה שהתובע החל להתלונן על כאבי גב מיד לאחר התאונה מהווה צירוף מקרים בלבד (תשובה לשאלה 5 מיום 26.2.2017). בתשובה לשאלת הבהרה בשאלת קיום נכות גבית (ללא קשר לשאלת הקשר הסיבתי בין הנכות, ככל וקיימת, לבין התאונה) השיב המומחה כי הממצאים בבדיקת התובע אינם מקנים אחוזי נכות (תשובה מספר 1 מיום 26.2.2017).
קביעת המומחה כי לא יכול להיות קשר סיבתי בין פגיעה מסוג rear end collision לבין נכות גבית הנה לקונית כשם שהנה גורפת. הקביעה לא נומקה לטעמי ואף לא נתמכה בהפניה לספרות מקצועית או מאמרים התומכים בה. לאור הסמיכות הטמפורלית בין התאונה לבין הופעת כאבי הגב ורצף התלונות על כאבי גב עם הקרנה לרגל שמאל, ירידה בתחושה, נימול ברגל שמאל, הליכה אנטלגית (המגוננת על הגב), הגבלה ב- SLR ברגל שמאל (מבחן הרמת רגל ישרה), הגבלה בתנועה ורצף הטיפולים שקיבל התובע בגין תלונות אלה (פיזיותרפיה, הידרותרפיה, אשפוז שיקומי ועוד), קשה לקבל את הקביעה כי מדובר בצירוף מקרים בלבד, במיוחד נוכח העדר הנמקה מבוססת בדבר היעדר אפשרות של קשר סיבתי.
אמנם בצילום שנערך בחדר המיון מיד לאחר התאונה לא נמצא ממצא חבלתי, אלא רק שינויים ניווניים בחוליות הצוואר. אולם, סמוך לאחר התאונה נערכה בדיקת טומוגרפיה ממוחשבת אשר מצאה כי התובע סובל מבלט דיסק בעמוד השדרה המותני. לא מצאתי בפענוח קביעה כי מדובר בשינויים ניווניים ואין קשר בין ממצא זה המתייחס לעמוד השדרה המותני לבין הממצא המוזכר בדו"ח חדר המיון, המדבר על שינויים ניווניים בעמוד השדרה הצווארי.
אף הקביעה כי התובע אינו סובל מכל נכות גבית אינה מתיישבת עם כלל המסמכים הרפואיים, לרבות הבדיקה הגופנית שערך המומחה לתובע ממנה עולה, בין השאר, הפרש בין היקף שוק וירך ימין לשמאל, ממצא המלמד לכאורה על הגבלה תפקודית. הקביעה אף אינה מתיישבת עם בדיקות הטומוגרפיה הממוחשבת וה-EMG המלמדות על בלטי דיסק ופגיעה עצבית או קביעות הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי. בהקשר זה יצוין כי החלטת ועדת הערר מיום 17.7.2011 מתייחסת לקשר הסיבתי ולא לנכות עצמה, בעוד ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי מיום 1.7.2011 קבעה לת ובע 20% נכות אורטופדית בשל הגבלה בינונית עם רדיקולופטיה משמאל (נכות שהופחתה ביום 11.12.2012 ל-10%, הגבלה קלה).
מנגד, אין בפניי ממצאים רפואיים ברורים המאפשרים לי לקבוע את אחוזי הנכות או קשר סיבתי בין הנכות, ככל וקיימת, לבין התאונה. לא ברור כלל אם הנכות שנמצאה על-ידי הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי בשנת 2011 קשורה לתאונה, נוכח ההבדל בין בדיקת הטומוגרפיה הממוחשבת שנערכה בשנת 2011 לזו שנערכה בשנת 2009 והחלטת ועדת העררים מיום 17.7.2011 מציבה סימן שאלה, ראוי לברור, בשאלת הקשר הסיבתי בין הנכות הגבית לבין התאונה. מאחר ומדובר בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 אין בפניי חוות דעת נוספת אשר תאפשר לי להגיע להחלטה מושכלת.
לאור האמור נותרו בי ספקות אשר אינם מאפשרים לי, בשלב זה, להגיע להחלטה מושכלת באשר לשאלת קיומה של נכות אורטופדית וככל וקיימת – שאלת קיומו של קשר סיבתי בינה לבין התאונה. מודעת אני להלכות הקובעות כי מינוי מומחה רפואי נוסף לא ייעשה כעניין שבשגרה, אולם בנסיבות תיק זה הגעתי למסקנה כי איני יכולה להגיע למסקנה אשר תשקף נכונה את מצבו הרפואי של התובע על בסיס חוות דעתו של המומחה בלבד (לעניין זה ראו רע"א 337/02‏ מזרחי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ''ד נו(4) 673; רעא 7863/17 ‏ ‏ פלונית נ' הפול חברה לביטוח בע"מ (17.12.2017); עא 3212/03‏ ‏ יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח (24.11.2005)). סבורני כי מקרה זה נמנה עם המקרים בהם נכון וראוי להורות על מינוי מומחה רפואי נוסף מטעם בית המשפט."
משכך, הוריתי על מינוי מומחה רפואי נוסף מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי – הוא פרופ' יורם פולמן. המומחה התבקש לחוות דעתו בשאלת קיומה של נכות צמית ה בתחום האורתופדי בעמוד השדרה המותני והצווארי, שיעורה והקשר בינה, ככל וקיימת, לבין התאונה מיום 27.8.2009. הנתבעת הגישה בקשת רשות ערעור כנגד ההחלטה וזו נדונה ברע"א 70467-10-18 הפניקס נגד סאחלי ח'אלד. בהחלטתו מיום 27.11.2018 דחה כב' השופט הבכיר י' גריל את הבקשה בכל הנוגע לעמוד השדרה המותני וקיבל את הערעור בכל הנוגע לעמוד השדרה הצווארי.
19. ביום 3.4.2019 הוגשה חוות דעתו של פרופ' יורם פולמן לתיק בית המשפט. הנתבעת ביקשה לחקור את פרופ' יורם פולמן ועדותו נשמעה ביום 7.11.2019.
הצדדים הגישו סיכומים משלימים, והגיעה עת ההכרעה.
ג – חוות הדעת של המומחים מטעם בית המשפט
ג.1 - חוות דעת פרופ' חיים צינמן (במ/1, שאלות ההבהרה והתשובות – במ/2, במ/3)
20. פרופ' חיים צינמן בדק את התובע ביום 8.11.2016.
ממצאי הבדיקה: היקף שרירי ירך מימין 48 ס"מ, משמאל 47 ס"מ; היקף שרירי שוק מימין 38 ס"מ ומשמאל 37 ס"מ. SLR שלילי, יושב על מיטת הבדיקה עם רגליים ישרות. החזרי ברך ועקב מופקים ושווים. כוח גס שמור. עומד על כל רגל בנפרד. הולך על קצוות האצבעות ועל העקבים, לדבריו עקב שמאל כואב. תחושה ירודה בלתי רדיקולרית בכף הרגל ושוק שמאל ולעיתים מימין. אין ספזם שרירים פרה וורטברליים. אין יישור הלורדוזיס המותנית. בכיפוף מגיע עד לשליש התחתון של השוקיים. הט יה לימין ולשמאל – 30 מעלות. תנועה סיבובית חופשית. קיים משקל יתר.
21. סיכום ומסקנות: בממצאי ה-CT מיום 11.11.2009 קבע המומחה כי "נמצא בלט אנולוס דיפוזי שטוח שזה ממצא פיזיולוגי ולא נגרם על-ידי חבלה". ה-CT החוזר מיום 29.8.2011 לא הדגים ממצא טראומטי אלא שינוי ניווני המתאים לגילו. לאור אלה קבע פרופ' חיים צינמן כי "לאור החומר הרפואי שעמד לרשותי, לא נמצא קשר סיבתי בין מצבו והתאונה מיום 27.8.2009 אלא מדובר בשינויים ניווניים קונסטיטוציונליים".
ג.2 - חוות דעת פרופ' יורם פולמן – במ/4
22. פרופ' יורם פולמן בדק את התובע ביום 28.1.2019.
בדיקה גופנית: מתהלך בתבנית תקינה על בסיס צר. מבצע מעברים (עמידה-ישיבה-שכיבה) ללא קושי. טווח תנועה: מבחן על שם Schober ארבעה ס"מ. בכיפוף מגיע עם הידיים לברכיים. יישור 20 מעלות. הטיה 20 מעלות כ"צ. צידוד 40 מעלות כ"צ.
בדיקה נורולוגית גפיים תחתונות: מבחן על שם לסג חיובי חלש משמאל. כח גס 5/5 בכל קבוצות השרירים. היקף סובכים 38 ס"מ בשתי הרגליים. מתהלך על עקבים ללא צניחת כף רגל. מתהלך על בהונות ללא צניחת עקב. תחושה שמורה וסימטרית. החזרים מוחלשים סימטרית. מפרקים גדולים ב.מ.פ.
23. סיכום ומסקנות:
נכות צמיתה – 5% לפי סעיף 37(7) לתוספת לתקנות קביעת דרגת נכות מותאם בהתייחס להגבלה בטווחי תנועה קיצוניים של עמוד השדרה המותני , בכיפוף ובהטיה (מגובים על-ידי ממצאי ה-CT) ו-2.5% לפי סעיף 32(1)(א) לתוספת לתקנות קביעת דרגת נכות מותאם בהתייחס לסימני גירוי שרשי ללא פחת נוירולוגי מגובים על ידי ממצאים גבוליים ב-EMG.
לעניין הקשר סיבתי כתב פרופ' יורם פולמן את הדברים הבאים:
"חומרת הפגיעה נקבעת על ידי מהירותו של הרכב הפוגע ביחס לרכב הנפגע (דלתא מהירות), על ידי זווית הפגיעה (צדית > אחורית) ועל ידי אמצע מיגון (סוג רכב, חגורת בטיחות, כריות אוויר, תומך ראש ...) נושא הקשר הסיבתי בין התאונה לתחלואה שלאחריה הנו אכן בעייתי בעיקר כשדנים בתאונה, כבמקרה הנדון, בו מהירות הרכב הייתה נמוכה, הפגיעה במנגנון אחורי ואמצעי המיגון סבירים. HILL הציע עקרונות לקביעת סבירות לקשר סיבתי בין התנגשות רכב לתחלואה שלאחריה. בעוד שחוסר סבירות לקשר סיבתי משמעותה פגיעה בהיגיון בסיסי (לאוקמיה אינה יכול להיגרם מתאונה) הרי כל תחלואה הגיונית שלאחר תאונה ואשר לא תועדה קודם לה יכולה להיחשב כבעלת קשר סיבתי סביר. החוקר הדגיש גם את גורם הזמן. ככל שההסתמנות מדווחת סמוך יותר לתאונה הסבירות לקשר סיבתי גוברת. נותרה השאלה באם התחלואה שלאחר התאונה הייתה מתעוררת גם בלעדיה. באדם ללא רקע של כאבי גב בגילו של התובע ההסתברות להתפרצות עצמונית של כאבי גב בכל נקודת זמן הנה פחות מ-1%. מחקרי אפידמיולוגיים הצביעו על כך ש-75% מהאנשים המעורבים בתאונת דרכים במנגנון אחורי לא ייפגעו. מכאן ש-25% עלולים לסבול מכאב / מוגבלות משמעותיים. לאמצעי דימות מקום מוגבל בקביעת התחלואה. בגילו של התובע (46 בעת האירוע) בלט דיסק מודגם בכ-50% מהאוכלוס ייה האסימפטומטית (שינויים ניווניים בכ-80%), ממצאים המוגדרים כ'קונסטיטוציוניים'. זאת ועוד, במקרה הנדון לא בוצע דימות MRI אשר עשויה היה להדגים שטף דם, פגיעה ברקמה רכבה, בצקת גרמית .... סימנים עקיפים אשר היו עשויים לתרום לחיזוק אבחנה של טראומה חריפה. הקשר הסיבתי במקרה הנדון הנו סביר בהתחשב בעברו הספינלי ה'נקי' של התובע (עסק בעת התאונה בעבודה מאומצת של קידוח יסודות בתים), במנגנון טלטלה מתועד ובהלימה בין התלונות, הממצאים הקליניים ובדיקות העזר (EMG, CT)".
ד - טענות הצדדים
ד.1 - טענות התובע
24. יש להעדיף את חוות דעת של פרופ' יורם פולמן על פני חוות דעתו של פרופ' חיים צינמן. כעולה מחוות דעתו, עדותו ותשובותיו לשאלות ההבהרה, מחזיק פרופ' חיים צינמן בדעה גורפת לפיה לא יכול להיות קשר סיבתי בין מכניזם חבלה של rear end collision לבין בלט דיסק. כדבריו, "אני לא מכיר רופאים רציניים שמבינים בטראומה, שיגידו שבלט דיסק הוא ממצא חבלתי ואם הם אומרים אז הם לא צודקים" (ע' 18, ש' 22-23). לדעת פרופ' חיים צינמן בלט דיסק הוא ממצא פיזיולוגי ולא חבלתי. כך ככלל. על בסיס הנחה זו, ועליה בלבד, ביסס פרופ' חיים צינמן קביעתו כי הופעת כאבי הגב מיד לאחר התאונה אינה אלא צירוף מקרים. בהנחה זו אין ממש. לעניין זה הפנה התובע בסיכומיו לפסקי דין רבים בהם נקבע כי בלט דיסק הנו ממצא חבלתי, לרבות פסקי דין המבוססים על חוות דעתו של פרופ' חיים צינמן (סעיף 23 לסיכומי התובע).
25. אמנם לא עמדו בפני פרופ' יורם פולמן תקליטורים עם ממצאי בדיקות ה- CT (ע' 36, ש' 1-2), אולם כך גם היה בפני פרופ' חיים צינמן (ע' 2 לחוות דעת פרופ' חיים צינמן). פרופ' יורם פולמן אף הסביר בעדותו מדוע לא הייתה הצדקה, בנסיבות העניין, לשלוח את התובע לבדיקת CT נוספת.
"נדיר מאד, רק אם לא היה מעולם CT בעבר" (ע' 37, ש' 14)
ובהמשך:
" CT זה בעיה גדולה. אנחנו לא מפנים ל- CT לצורך חוות דעת במיוחד כשיש כבר שני CT, זה שלוש מאות צילומים, הכוונה שזה בעיה מבחינת קרינה" (ע' 37, ש' 11-12).
ושוב:
"אין שום סיבה לשלוח בן אדם ל- CT שלישי בשביל שאלה כזו" (ע' 41, ש' 7-10).
פרופ' יורם פולמן אף ציין כי ביקש לראות את הדיסקים מספר פעמים אולם התובע אמר שאינם ברשותו (ע' 36, ש' 29, 31).
26. פרופ' יורם פולמן הסביר את הקשר הסיבתי בין מכניזם החבלה הספציפי (rear end collision) לבין הנכות. כדבריו:
"ש. בחקירה של פרופ' צינמן הוא הסביר, עמ' 18 לפרוטוקול, שכשיש פגיעה של רכב מאחור לא נוצרת פגיעה בדיסק, כי הדיסק הוא בעצם חומר רך וגמיש ולא קורה לו כלום כשיש פגיעה של רכב מאחור.
ת. זה לא נכון. לאחר שבית המשפט מקריא לי את דברי פרופ' צינמן מהאמור בפרוטוקול, עמ' 18, ש' 17-21, אני משיב שזה רחוק מהאמת. מנגנון טלטלה יכול לגרום לפגיעה פיזיקלית בדיסק, נדיר שיהיה שבר בחוליות. ....
ש. בהנחה שהעוצמה של הפגיעה הייתה חלשה, אתה מסכים שאז יש לייחס את כל הממצאים שהיו בעמוד השדרה של התובע למצבו הפרמורבידי?
ת. שלילי, בגלל שבמקרה כזה הייתי מצפה שיהיה איזה שהוא תיעוד שיצביע על מצב קודם" (ע' 43, ש' 21-35)
ובהמשך:
"אתם שלחתם לי מסמכים ולפי זה אני עובד. הוא היה חצי שנה בחופשת מחלה, מאושפז בשיקום, עבר שני סיטי ושני EMG, עשה בלוק אפידורלי ואני לא חושב שמישהו היה מסכים לעשות בלוק אפידורלי אם אל היה כואב לו. כל זה לעומת תיק נקי לפני כן.
....
ש. תסכים איתי שהדיסק בנוי למצבים כאלה, בגלל זה הוא ג'לטיני ובגלל זה הוא כמו מסטיק.
ת. עובדה שזה קורה וזה קורה הרבה. הגוף בנוי לתנועה אבל לא לתאונה.
ש. הדיסק בנוי לחבלות ושלא יקרה כלום.
ת. נכון, עד רמה מסוימת.
ש. ביקשת ממנו להביא לך תמונות של הרכב ואיך הוא נפגע?
ת. ביקשתי ממנו שיביא לי אישור על עלות התיקון זה בדרך כלל הפרמטר שאנו עושים בו שימוש לגבי חומרת התאונה.
ש. ולא קיבלת?
ת. לא" (ע' 44, ש' 1-28)
ושוב:
"ש. האם אתה שולל את האפשרות שבגלל שקצת כאב לו אחרי התאונה ושלחו אותו לבדיקות, מצאו ממצא שהיה גם קודם? זה אפשרות שלא מתקבלת על הדעת?
ת. זו אפשרות. לכן אנחנו עושים שקלול של מנגנון התאונה ובדרך כלל גם עוצמת התאונה אם אפשר, התלונות הראשוניות במיון שבמקרה זה היו כאבי גב, בדיקות עזר שכוללות דימות ו-EMG ומהלך התחלואה לאחר מכן, הכוללים טיפולים, חופשות מחלה ושיקום. כל זה בהשוואה להיסטוריה שלו" (ע' 38, ש' 6-17)
27. כל הקושיות שמעלה הנתבעת ביחס לחוות דעתו של פרופ' יורם פולמן יפות שבעתיים בכל הנוגע לחוות דעתו של פרופ' חיים צינמן, שלא התייחס למהירות הנסיעה או מנגנון החבלה. לפיכך אין אלא לתמוה על עמדת הנתבעת לפיה יש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' חיים צינמן.
28. לעניין בלט הדיסק הנוסף שנמצא בשנת 2011 בחוליות L4-5 הסביר המומחה כי לא היה הבדל בין תלונות התובע בפניו ובפני פרופ' חיים צינמן (ע' 45, ש' 13-14). משכך, אין לבלט הדיסק שנמצא בשנת 2011 השפעה תפקודית.
29. כתוצאה מנכותו מתקשה התובע לבצע פעולות יומיומיות, סובל מכאבים ומוגבל בעמידה, הליכה ממושכת, ישיבה, עליה וירידה במדרגות ונשיאת משקלות. כל אלה פוגעים בכושר השתכרותו. לעניין זה הפנה התובע לעדותו בדבר סגירת עסקו (חברת קידוחים) (ע' 23, ש' 2-6) , כמו גם הקושי שלו להמשיך בתפקידו כמפקח עבודה (ע' 23, ש' 9-12; ע' 27, ש' 16-19). כן הפנה לשינוי באורחות חייו כתוצאה מהתאונה:
"ת. ... הפגיעה הנפשית הייתה קשה יותר מהפיזית. אני אדם שעבד כל יום, כל החיים, מתעורר בבוקר מוקדם, הולך לעבוד ובסוף שבוע עושה ספורט. כאילו ירד מסך והפכתי לאדם אחר ." (ע' 29, ש' 10-13)
משכך, עותר התובע לפיצוי בהתאם לתחשיב הנזק שהגיש.
ד.2 - טענות הנתבעת
30. יש לקבוע כי עדותו של התובע לא הייתה מהימנה. בתשובותיו לשאלון השיב התובע כי נעצר פעמיים, בשנים 2001 ו-2013 (נ/2). ואולם, מהמסמכים עולה כי התובע היה במאסר גם בשנת 2011 (מכתב אשת התובע למוסד לביטוח לאומי מיום 31.1.2011).
ועוד, לעניין תפקידו בעסק העיד התובע כי שימש מנהל עבודה (ע' 22, ש' 9; ע' 23, ש' 9; ע' 25, ש' 7). ואולם, בטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי הצהיר התובע כי הוא עובד שטח בקידוחים (עמ' 14, עמ' 24). כך נכתב גם מפי התובע בסיכום אשפוז מיום 3.1.2011. בתצהיר תשובות לשאלון משנת 2013 הסביר התובע כי עבודתו כרוכה בנסיעות, עמידה והרמת משאות כבדים (תשובה 17 ל-נ/2). בחקירתו הנגדית טען התובע כי התאונה אירעה בעת דרכו חזרה מפגישת עבודה. לעומת זאת, בטופס התביעה שהגיש למוסד לביטוח לאומי טען כי חזר מאתר עבודה בשוהם ולא בחזרה מפגישת עבודה.
31. לתובע לא נגרמה כל נכות רפואית כתוצאה מהתאונה מיום 27.8.2009 .
הועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי מיום 17.7.2011 קבעה כי בכוונתה "לעצור דיון ולהוריד אחוזי נכות ל-0% בשל חוסר ממצאים קליניים ובדיקות דימות תומכים באחוזי נכות כתוצאה מהתאונה". לאור החלטה זו משך התובע עררו. אשר על כן, נותרה על כנה קביעת המוסד לביטוח לאומי לפיה נגרמה לתובע נכות רפואית עקב התאונה, אך זאת אך בשל טעמים פרוצידורליים, ובלא שהוועדה התייחסה לשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנכות. בנסיבות אלה אף התיר בית המשפט לנתבעת , באופן חריג, להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי .
המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' חיים צינמן, בדק את התובע וקבע כי לא נותרה לו כל נכות אורתופדית צמיתה כתוצאה מהתאונה, באשר הממצאים הרפואיים משקפים שינויים ניווניים שאינם קשורים סיבתית לתאונה.
32. יש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' חיים צינמן על פני חוות דעתו של פרופ' יורם פולמן מכל אחד מהטעמים הבאים:
א. פרופ' יורם פולמן הבין מדוע מונה כמומחה נוסף מטעם בית המשפט והדבר הביא להטיה של מסקנות חוות דעתו.
כך, בין השאר, התעלם פרופ' יורם פולמן מהמסמך מיום 24.10.2011 (ת/2) בו נכתב כי פריצת הדיסק בחוליות L4-5 הנה חדשה ולא הייתה בשנת 2009 , שכן לא התאים למסקנה אליה ביקש להגיע. מסמך זה מיום 24.10.2011 לא הוזכר בחוות דעתו של פרופ' יורם פולמן בלא שניתן כל הסבר מניח את הדעת להתעלמות ממנו. המומחה אף ציין בחוות דעתו כי המסמך האחרון שעמד בפניו הנו מיום 21.9.2011 וכי "בשלב זה הרשומות נפסקות" (ע' 3 לחוות הדעת). כתוצאה מהתעלמות זו מהמסמך מיום 24.10.2011 (ת/2) הגיע פרופ' יורם פולמן למסקנה השגויה לפיה יש לייחס את מגבלות התנועה של התובע לתאונה מיום 27.8.2009.
ב. לא הוכח כי מגבלות התנועה שמצא פרופ' יורם פולמן קשורות לתאונה. בפני המומחה עמדו שתי בדיקות CT, האחת מיום 11.11.2009, בה נמצאו בלטים דיפוזיים שטוחים בגובה L3-4 ו- L5-S1, והשנייה מיום 29.8.2011, בה נמצאו בלט אנולרי בגובה L3-4 וכן בלט נוירופורמינאלי שמאלי בגובה L4-5. כן עמד בפני המומחה מסמך מיום 24.10.2011 ערוך על-ידי ד"ר עמנואל מרקוביץ' (ת/2), בו נכתב כי פריצת הדיסק בגובה L4-5 היא חדשה ולא הייתה בשנת 2009. בהקשר זה טוענת הנתבעת כי פרופ' יורם פולמן לא עיין בדיסקים של בדיקות ה-CT אלא בפענוחים שהועברו לעיונו ונערכו על-ידי רופאים אחרים (ע' 36, ש' 1-2). משכך, אין באפשרותו של פרופ' פולמן לשלול את ממצאי הפענוח, לרבות הקביעה כי הממצא משנת 2011 (פריצת הדיסק בגובה L4-5) לא היה קיים בשנת 2009 (ע' 36, ש' 34-35).
זאת ועוד, פרופ' יורם פולמן אף הודה במפורש בעדותו כי אינו יכול לומר האם הגבלות התנועה שמצא בבדיקת התובע מקורן בבלט הדיסק בגובה L3-4 או בבלט הדיסק בגובה L4-5 (ע' 37, ש' 15-18; ע' 41, ש' 28-30). בכך נסתם הגולל על האפשרות להוכיח קשר סיבתי בין מגבלות התנועה שמצא המומחה אצל התובע לבין התאונה. פרופ' יורם פולמן אף לא שלח את התובע לבצע בדיקת CT או MRI עדכנית. משכך, לא ניתן לדעת אם משנת 2011 ועד היום הצטברו שינויים ניווניים נוספים בעמוד השדה של התובע, אשר עשויים אף הם לתרום להגבלה על חופש התנועה שנמצאו על-ידי פרופ' פולמן בבדיקה שערך בשנת 2019.
ג. ועוד, בתיקו הרפואי של התובע אין כל מסמך המעיד על כאבים או מגבלות בעמוד השדרה מיום 24.10.2011 (ת/2) ועד בדיקתו על ידי פרופ' יורם פולמן בשנת 2019. אין בתיקו הרפואי של התובע אזכורים לתלונות, טיפולים או אף רכישת תרופות נגד כאב. אף לא הוכח כי התובע עבר את טיפולי הפיזיותרפיה/הידרותרפיה אליהם הופנה במסמך מיום 24.10.2011. אין לקבל את הסברו של פרופ' יורם פולמן לפיו האירוע הלבבי שעבר התובע "הוריד מהפרק" את בעיות הגב (ע' 38, ש' 18 – ע' 39, ש' 20), שכן האירוע הלבבי אירע בחודש פברואר 2011. היעדר מסמכים בתיקו הרפואי של התובע מיום 24.10.2011 מעיד על כך שהשפעת הפגיעה משנת 2009 חלפה וכי הממצאים שנמצאו בבדיקתו של התובע מעידים, אם בכלל, על נכות שאינה קשורה לתאונה.
ד. פרופ' יורם פולמן העיד כי "הבדיקה הקובעת לעניין טווח תנועה" היא בדיקת Schober (ע' 40, ש' 12-14). עוד העיד כי בדיקה זו מבוססת על תלונות של הנבדק בדבר כאבים (ע' 40, ש' 27) וכי "אין בעיה לעשות הצגה" (ע' 41, ש' 11-12). מדובר, אם כן, בבדיקה המבוססת במידה רבה על מהימנות הנבדק בעוד בענייננו הוכח כי אין ליתן אמון בעדות התובע.
פרופ' יורם פולמן אף הודה כי אין באפשרותו לדעת האם מגבלות התנועה שנמצאו במבחן Schober מקורן בחוליות L4-5 או בחוליות L3-4 (ע' 41, ש' 28-30). משכך, לא ניתן לבסס על ממצאי בדיקה זו קשר סיבתי בין הממצאים לתאונה. בהקשר זה מפנה הנתבעת שוב לממצאי הועדה הרפואית לעררים (נכות מעבודה) אשר מצאה ביום 17.7.2011 אצל התובע טווחי תנועה תקינים לחלוטין פרט להגבלה קלה בכיפוף קדימה הנובעת מעודף משקל (הועדה הרפואית הראשונה (נכות כללית) מיום 26.7.2011 כלל לא בדקה טווח תנועות).
ה. עוד קבע פרופ' פולמן כי לתובע נכות בשיעור 2.5% בגין סימני גירוי שורשי ללא פחת נוירולוגי מגובים על ידי ממצאים גבוליים ב- EMGלפי סעיף 32(1)(א) לתוספת לתקנות קביעת נכות מעבודה. בסעיף נקבע כי בכל הנוגע לקביעת נכות לפי הסעיף ייעשה שימוש בקריטריונים קליניים בלבד וכי אין להסתמך על בדיקת EMG. בעדותו ציין פרופ' יורם פולמן כי הקריטריון הקליני עליו הסתמך הנו "סימן לסג חיובי" (ע' 42, ש' 19) ברגלו השמאלית של התובע. ואולם, התובע התלונן על בעיות ברגלו הימנית דווקא (סעיף 16 לתצהירו). ועוד, בבדיקת התובע על-ידי פרופ' חיים צינמן בשנת 2016 נמצאה אותה בדיקה תקינה לחלוטין. משכך, יש לקבוע כי הנכות הנוירולוגית שמצא פרופ' יורם פולמן נסתרה.
ו. עוד טוענת הנתבעת כי ממילא אין לנכות זו כל משמעות תפקודית בהעדר פחת נוירולוגי. לא נמצא דלדול שרירים בין הרגליים ובעדותו הודה פרופ' יורם פולמן כי הממצא מעיד על כך שמצבו של התובע השתפר. אין לתלות שיפור זה בפיזיותרפיה או אמצעי שיקום אחרים – שלא הוכחו. כך גם כך לא הוכח כי התובע למד לעשות שימוש נכון ברגל כפי שהציע פרופ' פולמן (ע' 43, ש' 18-19).
יש לתלות את השיפור במצבה של הרגל בירידה במשקלו של התובע, שבוצעה בהתאם להנחיותיו של פרופ' חיים צינמן, אשר הסביר לתובע כי ניוון השרירים נובע ממשקל יתר (ע' 27, ש' 6-11).
ז. את הקשר הסיבתי בין הנכות הרפואית לבין התאונה ביסס פרופ' יורם פולמן על עקרונותיו של Hill לפיהם "כל תחלואה הגיונית שלאחר תאונה, אשר לא תועדה קודם לה, יכולה לה יחשב כבעלת קשר סיבתי סביר" וכן "ככל שההסתמנות מדווחת סמוך יותר לתאונה, הסבירות לקשר סיבתי גוברת". בענייננו קבע פרופ' יורם פולמן כי קיים קשר סיבתי נוכח עברו הספינלי הנקי של התובע, מנגנון טלטלה מתועד והלימה בין התלונות, הממצאים הקליניים ובדיקות העזר. אף לא אחת מקביעות אלה אינה מבוססת, ולפיכך יש לדחות את המסקנה המבוססת עליהן.
עקרונותיו של Hill אינם מספקים הסבר מדעי-פיזיולוגי לשאלת הקשר הסיבתי אלא רק הסבר סטטיסטי-לוגי, שלא די בו בהיעדר היתכנות פיזיקלית-פיזיולוגית.
בנסיבות העניין אף אין לומר כי לתובע עבר ספינלי נקי. קביעתו זו של פרופ' יורם פולמן מבוססת על כך שהתובע עבד בעבודה מאומצת של קידוח יסודות בתים וכי "אם היו לו בעיות בגב, הוא לא היה יכול לקדוח, קידוח זו חתיכת עבודה" (ע' 45, ש' 28). ואולם, מעדותו של התובע עולה כי לא עבד בקידוחים אלא שימש כמנהל עבודה בלבד (ע' 22, ש' 6-7; ע' 23, ש' 9-10, ע' 25, ש' 6-7). ועוד, כפי שאין בתיקו הרפואי של התובע תלונות על כאבי גב לפני אירוע התאונה, אין למצוא כאלה לאחר המסמך מיום 24.10.2011 (ת/2). בנסיבות אלה אין ליתן משקל שונה להיעדר תיעוד רפואי טרם התאונה לזה של היעדרו לאחר 24.10.2011.
אף הטענה כי יש הלימה בין תלונות התובע לבין הממצאים הקליניים ובדיקות העזר אינה מבוססת כנדרש. בדיקות העזר מגלות כי כשנתיים לאחר אירוע התאונה נמצא אצל התובע ממצא חדש של בלט דיסק בחוליות גובה L4-5 – שלא היה קיים בסמוך למועד אירוע התאונה. גם הממצא הקליני של לסג חיובי חלש משמאל אינו מתיישב עם תלונות התובע אודות מגבלות ברגל ימין. הממצא של שינויים ניווניים בעמוד השדרה הצווארי של התובע ביום התאונה , כמו גם הופעתו של בלט דיסק חדש ב חוליות גובה L4-5 כשנתיים לאחר אירוע התאונה, מעידים על קיומם של תהליכים ניווניים בעמוד השדרה של התובע , באופן המחזק את המסקנה כי בלט הדיסק בגובה L3-4 היה קיים טרם אירוע התאונה – אפשרות שלא יכול פרופ' פולמן לשלול (ע' 38, ש' 6-8).
ח. קיימת סתירה בין האמור בחוות דעתו של פרופ' יורם פולמן לפיה התובע מתהלך ללא קושי ומבצע מעברים (שכיבה-עמידה-ישיבה) ללא קושי לבין עדותו בפני בית המשפט לפיה "הוא בקושי זז. כאב לו הכל" (ע' 41, ש' 25 וכן בעמ' 41, ש' 14-15). הסתירה נועדה להאדיר את בעיותיו של התובע על-ידי פרופ' יורם פולמן .
ט. פרופ' יורם פולמן העביר ביקורת בלתי מוצדקת על פרופ' חיים צינמן תוך שציין כי אינו "איש של גב". ואולם, עיון בחוות דעת המומחים מעלה כי פרופ' יורם פולמן שימש כמנהל מחלקה אורטופדית בבית חולים הלל יפה בעוד פרופ' חיים צינמן שימש כמנהל מחלקה אורטופדית בבית חולים רמב"ם ואף כיהן במשך 7 שנים כנשיא החברה לטראומה אורטופדית. עוד מפנה הנתבעת לכך שפרופ' יורם פולמן, "המתהדר בהיותו 'איש של גב' מתיימר לתת חוות דעת בתחומי אורתופדיה אחרים כגון ברך". לעניין זה הפנתה הנתבעת לפסק הדין בת"א 6076/95 גיורא עזרא נגד סבח משה (3.2.1999) ו ת"א 6130/07 ביאדסה נגד החברה לאיכות הסביבה (20.6.2011).
33. מוסיפה הנתבעת כי אף לו הייתה לתובע נכות אורטופדית, הרי היא נבלעה בנכותו הלבבית. כעולה מחוות דעתו של פרופ' אדוארד אבינדר לקה התובע בפברואר 2011 באוטם שריר הלב ואובחן כסובל ממחלה תלת כלית בגינה עבר צנתור והשתלת תומכנים, כשהעורק הימני נותר חסום. עקב מחלה זו סובל התובע מקוצר נשימה וכאבים בחזה בשעת מאמץ. פרופ' אבינדר קבע כי לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 45% לפי סעיף מותאם 9(2)(א-ב) לתוספת לתקנות קביעת דרגת נכות . עוד קבע פרופ' אבינדר כי על רקע מצב רפואי זה מוגבל התובע במאמץ גופני ומסוגל לעבודה משרדית בלבד. כן העריך את קיצור תוחלת החיים של התובע ב-5-6 שנים. אף ענף נכות כללית במוסד לביטוח לאומי קבע לתובע נכות רפואית בשיעור 60% בגין מחלת לב, סכרת והשמנת יתר. בהמשך הועמדה נכותו הצמי תה של התובע על 52%. כן קבע המוסד לביטוח לאומי לתובע אי כושר מלא בתקופה שבין 13.12.2011 עד 29.2.2012 בשל המחלה הלבבית. ביום 27.12.2011 ניתנה חוות דעת לעניין אי כושר עבודה אשר קבעה כי התובע אינו מסוגל לשום עבודה. עוד נקבע כי אי הכושר אינו נובע מהתאונה אלא "עקב מחלה איסכמית פעילה מאד". ביום 4.6.2013 נערכה חוות דעת נוספת שם נקבע כי התובע מוגבל לעבודה שאינה כרוכה במאמץ גופני, כאשר אי הכושר נובע מהנכות הלבבית.
בנסיבות אלה יש לקבוע כי נכותו האורתופדית של התובע נבלעה בנכותו הלבבית בפברואר 2011. מתקופה זו לא יכול התובע לשוב לעבודה (לעניין זה הפנתה הנתבעת לעדות פרופ' פולמן ע' 38, ש' 28-30).
ה - דיון והכרעה
ה.1 – הכרעה בין חוות הדעת הרפואיות
34. התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 27.8.2009. אין בתיקו הרפואי של התובע תיעוד המעיד על תלונות על כאבי גב עובר לאירוע התאונה (למעט תלונה חד פעמית משנת 1998, ע' 39, ש' 31-32). בחדר המיון במרכז הרפואי "כרמל" אליו הובהל התובע לאחר אירוע התאונה התלונן התובע על כאבי גב. התובע המשיך בתלונות, רציפות וקוהרנטיות, במשך למעלה משנתיים. התובע שב ופנה לאורתופדים, נשלח למרפאת כאב, למחלקת שיקום במרכז הרפואי "בני ציון" , לטיפולי הידרותרפיה ופיזיותרפיה ואף עבר הליך של בלוק אפידורלי. במהלך כל תקופה זו התלונן התובע על כאבי גב, הגבלות בתנועה והקרנה של הכאב לרגליים, תוך דגש לרגל שמאל. בעקבות תלונות אלה אף נשלח התובע לבדיקות דימות. בבדיקת CT שנערכה ביום 11.11.2009, כחודשיים וחצי לאחר התאונה, כמו גם בדיקת EMG שנערכה ביום 21.9.2011 , כשנתיים לאחר אירוע התאונה – נמצאו ממצאים המתיישבים זה עם זה, כמו גם מתיישבים עם תלונות התובע.
35. ממועד אירוע התאונה לא חזר התובע למעגל העבודה. ודוק: לא מדובר בעניין של מה בכך. התובע עבד בעסק קידוחים בבעלות אשתו, שהיה קודם לכן בבעלות אביו. מדובר בעסק שהיה בין הראשונים במדינה בתחומו (ע' 22, ש' 25). בעסק עבדה גם רעייתו של התובע , גב' דלאל סאחלי, אשר עבדה בעסק אף בתקופה בה היה בבעלות אבי התובע והייתה אחראית על ניהול המשרד, קשר עם ספקים, הנהלת חשבונות, הזמנות, בנקים ועוד (עדות התובע בעמ' 22, ש' 18-21; עדות הנתבעת ע' 29, ש' 19-20, ש' 24-25, ש' 29-32; ע' 31, ש' 19-21). כשנה וחצי לאחר אירוע התאונה, סמוך למועד בו לקה התובע באירוע לבבי – נסגר העסק (ע' 27, ש' 35 – ע' 28, ש' 1) , דבר שחייב את רעייתו של התובע לעבוד במשק בית על מנת לפרנס את המשפחה (עדות התובע ע' 27, ש' 23-24; עדות אשת התובע ע' 30, ש' 34 – ע' 31, ש' 5 ).
לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעת כי העסק נסגר בשל כשלים בעבודה וחוסר שביעות רצון של משרד הביטחון מרמת עבודתו. דא עקא, טענה זו אינה רלבנטית לענייננו, באשר התובע אינו עותר לפיצוי בגין אובדן מלא של כושר עבודה. למעלה מן הדרוש אציין כי הטענה אינה מתיישבת עם עדותו של התובע בדבר הקושי להמשיך לבצע עבודתו כמנהל עבודה (ע' 23, ש' 9-12) כמו גם הנזק שגרם היעדרו לעסק. כדבריו:
"אחרי התאונה לא הצלחתי להמשיך לעבוד. עבדנו באמצעות משרד הביטחון בהיקף ירושלים בקו התפר הכללי באזור השומרון. בתחילת הפרויקט של הרכבת הקלה, זה היה מסוכן ביותר לעשות טעויות, הכל יכול להימחק. הסיכון של האנשים שהמשיכו לתפקד בעסק מבחינת משמעת תפעולית, היו תקלות רצופות אז לא היה מקום להמשיך" (ע' 23, ש' 3-6).
התובע הוסיף והעיד כי העסק שכר מספר מנהלי עבודה חליפיים, אולם איכות העבודה לא הייתה טובה דיה (עדות התובע ע' 28, ש' 2-9; עדות אשת התובע בע' 31, ש' 4-5).
היום לומד התובע פילוסופיה (ע' 25, ש' 18-25).
36. בתיק זה מונו שני מומחים רפואיים מטעם בית המשפט. פרופ' חיים צינמן קבע כי לא נותרה לתובע כל נכות רפואית אורתופדית. עוד קבע פרופ' חיים צינמן כי לא יכול להיות קשר סיבתי בין פגיעה מסוג rear end collision אותה חווה התובע לבין נכות גבית. כדבריו: "אנו נמצא שבר בחוליה הרבה לפני שיש נגע או נזק לדיסק הבינחולייתי הנמצא באמצע ... אני לא מכיר רופאים רציניים שמבינים בטראומה, שיגידו שבלט דיסק הוא ממצא חבלתי, ואם הם אומרים אז הם לא צודקים" (ע' 18, ש' 21-23).
פרופ' יורם פולמן קבע כי התובע סובל מנכות אורתופדית אשר שיעורה הכולל 7. 4%. עוד קבע פרופ' יורם פולמן כי קיים קשר סיבתי בין נכותו האורתופדית של התובע לבין התאונה מיום 27.8.2009.
37. אין ספק, קביעתו של פרופ' צינמן , לפיה יש לייחס את תלונות התובע בסמוך למועד אירוע התאונה לצירוף מקרים (ע' 19, ש' 12), הנה אפשרית. דא עקא, בנסיבות העניין לא מדובר בקביעה טריוויאלית. קביעה מעין זו מחייבת הסבר וביסוס – עובדתי ותיאורטי. יש להסביר מדוע הופיעו הכאבים דווקא בסמיכות למועד אירוע התאונה, להציג מודל רפואי המסביר את הופעת הסימפטומים במועד זה ולבססו מבחינה תיאורטית. לא די בקביעה גורפת לפיה לא יכול להיות קשר סיבתי בין פגיעה מסוג rear end collision לבין נכות גבית בכדי לבסס מסקנה זו, מה עוד שקביעה זו, ככל הנראה, אינה נקיה מספיקות. לעניין זה העיד פרופ' יורם פולמן כי "בלט דיסק יכול להיות ניווני ויכול להיות טראומתי, כלומר חבלתי, זה תלוי בנסיבות ואיך לוקחים את כל השקלול של כל הגורמים" (ע' 35, ש' 22-23) וכן תגובתו לעדותו של פרופ' צינמן בנקודה זו: בעמ' 18, ש' 17-21: "... זה רחוק מהאמת. מנגנון טלטלה יכול לגרום לפגיעה פיזיקלית בדיסק. נדיר שיהיה שבר בחוליות" (ע' 43, ש' 24-26) . כן העיד כי רבע מהמעורבים בתאונות דרכים הסובלים מפגיעה מסוג rear end collision יסבלו מנכות גבית (ע' 45, ש' 3-6 וסעיף ב' לפרק "הקשר הסיבתי" לחוות דעתו) .
זאת ועוד, פרופ' חיים צינמן לא הפנה לכל אסמכתאות התומכות בקביעתו כי לא יכול להיות קשר סיבתי בין חבלה מסוג rear end collision לבין נכות גבית. מנגד, קביעת פרופ' יורם פולמן נתמכת במאמרו של Freeman, שהוגש לתיק בית המשפט ביום 13.11.2019 לבקשת ב"כ הנתבעת. כותרתו של המאמר "ניתוח קשר סיבתי בין שבר בעמוד השדרה המותני לבין פגיעות אחוריות במהירות נמוכה בתאונות דרכים" – פורסם בשנת 2015 ב- Journal of Case Reports in Practice . במסגרת המאמר נעשה ניתוח מקרה (case study) של אישה בת 49 שבעקבות תאונת דרכים נדרשה לניתוחים בעמוד השדרה.
38. לעניין הקשר הסיבתי בין חבלה מסוג rear end collision לבין נכות גבית הסביר פרופ' יורם פולמן בחוות דעתו באופן מפורט כי מדובר בנושא שנוי במחלוקת. יחד עם זאת הפנה לקריטריונים אובייקטיביים אשר הנחו את שיקול דעתו בכל הנוגע לבחינת הקשר הסיבתי הנטען בעניינו של התובע. גם לעניין זה הפנה פרופ' יורם פולמן למאמרו Freeman, שהנו, לדבריו, אפידמיולוג פורנזי אשר פרסם כמאתיים מאמרים בנושא, ו גישתו לחקירת הקשר הסיבתי החבלתי אומצה על-ידי בתי המשפט בארצות הברית.
39. בפתח המאמר מציין Freeman כי מחקרים אפידמיולוגיים מעידים על כך שהקשר הסיבתי בין תאונות דרכים במהירות נמוכה לבין פגיעות אורתופדיות משמעותיות הנו נמוך. עובדה זו משמשת לעיתים קרובות כטענת הגנה מטעם חברות הביטוח בהליכים משפטיים בהם נטען לפגיעה אורתופדית משמעותית – באשר בשים לב לכך שהפגיעה היא אחורית, הנפגע בדרך כלל אינו אשם באירוע התאונה. קשר סיבתי בין הנכות הגבית לבין תאונת הדרכים יכול להיות מוערך רק בהשוואה לאפשרות שנכות כאמור תפרוץ באותה נקודת זמן בלא שהאדם עבר תאונה. משכך, משך הזמן שחלף בין אירוע התאונה לבין הופעת הסימפטומים וההיסטוריה הרפואית של הנבדק במהלך תקופה זו מהווה את האינדיקציה החזקה ביותר לקיומו של קשר סיבתי.
40. במאמרו הפנה Freeman למאמרו של Sir A.B. Hill, פרופ' לסטטיסטיקה רפואית ואפידמיולוגיה, נשיא החברה המלכותית לסטטיסטיקה באנגליה. בעמ' 25 למאמרו מפנה Freeman לקריטריונים שניסח Bradford Hill בשנת 1965 בדבר הערכת הקשר הסיבתי בין נכות גבית לבין תאונת דרכים. כפי שמציין Freeman, קריטריונים אלה שונו במהלך השנים ואומצו לביצוע מגוון רחב של הערכות, לרבות הערכת הקשר הסיבתי בין תאונות דרכים לבין פגיעות בעמוד השדרה ובדיסקים הספינליים. Freeman מציין כי ניתן לקבץ את הקריטריונים לקטגוריות הבאות:
א. סבירות (plausibility) הקשר הסיבתי (האם זה אפשרי שה נכות נ גרמה בשל התאונה, לעניין זה די בסבירות נמוכה);
ב. סמיכות טמפורלית (בין התאונה לבין הופעת הסימפטומים);
ג. הסברים אלטרנטיביים להופעת הסימפטומים (לעניין זה רלבנטי הדיון במצבו של הנפגע עובר לאירוע התאונה).
41. במסגרת המאמר מתייחס Freeman לטיעוני נגד אפשריים של המומחים מטעם חברות הביטוח, ביניהם הטענה (טענה מספר 4) כי הנכות נגרמה בשל שינויים ניווניי ם שהיו קיימים עובר לאירוע התאונה.
Freeman משיב לטענה ואומר שגם אם היא נכונה מבחינה סמנטית, היא חסרת משמעות מבחינת הקשר הסיבתי. Freeman מוסיף כי שינויים ניווניים בדיסקים של עמוד השדרה והמפרקים הנם תופעה שכיחה בקרב האוכלוסייה הסימפטומטית והא-סימפטומטית כאחד . במחקר של אוכלוסייה א-סימפטומטית של גברים ונשים בגיל 48, נמצאו ב- MRI ראיות לשינויים ניווניים בעמוד השדרה הצווארי והתחתון בערך ב כ-80% מהנבדקים. ואולם, אין או כמעט אין קורלציה בין ממצאים המעידים על שינויים ניווניים של עמוד השדרה לבין כאבים, הגם ששינויים אלה הופכים את הדיסקים הבין חולייתיים לפגיעים יותר לפגיעה במקרה של עומס טראומטי פתאומי. מאחר ושינויים ניווניים יכולים להיות סימפטומטיים או לא, ומאחר ורק חולים עם סימפטומים פונים לטיפול, רק ההצטברות של סימפטומים עם שינויים ניווניים היא שגורמת למטופל לפנות לטיפול. במקרה הנדון במאמר , מסקנת המומחה מטעם חברת הביטוח לפיה הטיפול נדרש רק בשל מצב קודם ממנו סבלה התובעת - היא שגויה. הטיפול נדרש בשל סימפטומים שהופיעו רק לאחר אירוע התאונה. עובר לתאונה הייתה התובעת א-סימפטומטית ולא הייתה כל אינדיקציה לכך שהשינויים הניווניים הא-סימפטומטיים עומדים להפוך לסימפטומטיים בעתיד הנראה לעין. מאחר ואין MRI המתעד את מצב עמוד השדרה של התובעת לפני התאונה, אין כל אפשרות לדעת האם התאונה יצרה את השינויים המורפולוגיים שנמצאו אחריה. בהעדר ממצאים אקוטיים ב-MRI לאחר התאונה (כגון דימום, אנדמה, שבר ועוד), אין לאמצעי הדימות כל כוח מבחין בין רקמה כואבת לבין כזו שאינ ה כן. הכשל הגדול ביותר של חוות דעת המומחה מטעם חברת הביטוח ניכרת עת בוחנים את הטענה מהפרספקטיבה ההפוכה. אם הטענה כי המצב היחיד המחייב טיפול הוא זה שהיה קיים עובר לתאונה (שינויים ניווניים) , יש לקבל כנכונה את הטענה ההפוכה, שאף לולא ארעה התאונה היה על התובעת לעבור את הניתוחים שעברה, באותה נקודת זמן. לסיום מסכם Freeman:
"The present case study serves as an illustration of the range of injuries potentially resulting from low speed traffic crashes, including spinal fracture, symptomatic disc derangement, and internal derangement of the shoulder. From a clinical judgment perspective, the fact that such injuries are relatively unusual in such collisions is largely meaningless when assessing the causation of the injuries. Temporal proximity between the collision and the onset of symptoms related to the diagnosed injury serves as the strongest index of causality for the clinician to rely on."
ומכאן לענייננו.
42. בעדותו בפניי הפנה פרופ' יורם פולמן למאמרו של Hill לפיו: "... אם הפציינט היה בריא עד האירוע, ובעקבות האירוע סבל מקליניקה חבלתית, כאבי גב או כאבי ראש + התיעוד נעשה בסמוך לאירוע, אז כנראה יש קשר סיבתי" (ע' 38, ש' 3-5). פרופ' פולמן אמנם אישר כי ייתכן שהממצא הי ה קיים קודם לכן ונמצא רק ב- CT, אולם הוסיף: "זו אפשרות. לכן אנחנו עושים שקלול של מנגנון התאונה, ובדרך כלל גם עוצמת התאונה אם אפשר, התלונות הראשוניות במיון שבמקרה זה היו כאבי גב, בדיקות עזר שכוללות דימות ו-EMG ומהלך התחלואה לאחר מכן, הכוללים טיפולים, חופשות מחלה ושיקום. כל זה בהשפעה [צ.ל. השוואה] להיסטוריה שלו" (ע' ש' 8-11).
לתובע אין היסטוריה מדווחת של כאבי גב לפני התאונה. לאחר התאונה התלונן התובע באופן חוזר ונשנה במשך כשנתיים על כאבי גב עם הקרנה לרגליים. בגין כאבים אלה עבר התובע טיפולים רבים. תלונותיו אף מתיישבות עם ממצאים אובייקטיביים של אמצעי דימות. משכך, אני מקבלת את מסקנתו של פרופ' יורם פולמן לפיה יש קשר סיבתי נכותו הגבית של התובע לבין התאונה מיום 27.8.2009.
43. כן אני מקבלת את קביעתו של פרופ' יורם פולמן כי התובע סובל מנכות גבית. גם בנקודה זו אני מעדיפה את חוות דעתו, הנתמכת במסמכים הרבים בתיקו הרפואי של התובע כמו גם ממצאי הדימות, על פני מסקנתו של פרופ' חיים צינמן כי התובע אינו סובל מכל נכות אורטופדית (לעניין זה ראו סעיפים 25-28 להחלטתי מיום 5.10.2018).
44. אף לא מצאתי ממש בטענות הנתבעת כנגד מסקנותיו של פרופ' יורם פולמן, ואפרט:
א. איני מקבלת את טענת הנתבעת כי אין ליתן אמון בתובע. מצאתי את עדותו של התובע בפניי אמינה. לעניין תום ליבו של התובע די להפנות לעדותו לפיה בעקבות דבריו של פרופ' חיים צינמן כי ניוון השרירים ממנו הוא סובל נובע מעודף משקל, ירד כעשרים ק"ג במשקלו (ע' ש' 10-12) – התנהלות המעידה על כך שסבל מכאבים וניוון שרירים כמו גם על כך שהיה מוכן להשקיע מאמץ של ממש לשם הפחתתם.
אין בכך שהתובע הציג עצמו כ"איש קידוחים", בעוד בפועל היה מנהל עבודה באתר הקידוחים, בכדי לפגוע באמינותו של התובע או לבסס את המסקנות מרחיקות הלכת אותן מסיקה הנתבעת. יש לציין כי בתביעה להכרה כנכה נזקק (נ/1) תאר התובע את תפקידו כ"מנהל עבודה". גם בעדותו בפניי ציין התובע כי עבד כמנהל באתרי עבודה, מנהל ביצוע (ע' 22, ש' 6-9). עוד יש לזכור כי מעבר להשערות וטענות, לא הציגה הנתבעת כל ראיה שיש בה לסתור את טענותיו של התובע כי אינו עובד ממועד אירוע התאונה, כי הוא מוגבל מבחינת פעילותו הפיזית והאפשרות לעסוק בספורט (סעיף 14 לתצהירו ת/1) וכי הוא סובל מכאבים. למרות שהליך זה התנהל במשך שמונה שנים, לא הגישה הנתבעת כל ראיות שיש בהן לסתור טענות אלה של התובע.
אף לא מצאתי ממש בטענת הנתבעת כי יש סתירה בין טענת התובע כי עובר לאירוע התאונה היה באתר בשוהם לבין גרסתו כי היה בפגישת עבודה. בעדותו הסביר התובע כי היה בשוהם לשם פגישת עבודה עם מהנדס מחברת משה"ב (ע' 28, ש' 14-15). הסבר זה מקובל עלי ומכל מקום לא נסתר.
ב. איני מקבלת את טענות הנתבעת כי יש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' חיים צינמן נוכח מומחיותו העדיפה על זו של פרופ' יורם פולמן. פרופ' יורם פולמן הנו מומחה לאורתופדיה וכיהן כמנהל מחלקה אורתופדית. משכך, אין כל רבב במומחיותו. אני אף דוחה את טענת הנתבעת כי פרופ' יורם פולמן התעלם מממצאים רלבנטיים על מנת להגיע למסקנה שתתאים ל"מטרת מינויו". טוב הייתה עושה הנתבעת לו נמנעה מטענות לגופו של אדם ומייחוס כוונות נסתרות למומחה או לבית המשפט ומסתפקת בהתייחסות עניינית לחוות הדעת עצמה – ואליה בלבד.
ג. אף איני מקבלת את טענת הנתבעת כי אין הלימה בבין ממצאי פרופ' יורם פולמן באשר למגבלות התנועה מהן סובל התובע לבין עדותו בפניי ביחס למגבלות אלה. לעניין זה מצטטת הנתבעת את תשובתו של פרופ' פולמן בעדותו בפניי לפיה "כואב לו בכל תנועה, ישיבה, עמידה, שכיבה, לאו דווקא בכיפוף" (ע' 41, ש' 15) – העומדת בסתירה לממצאיו בעת בדיקת התובע, כעולה מחוות דעתו . דא עקא, תשובתו של פרופ' פולמן ניתנה לשאלת ב"כ הנתבעת ביחס לתלונותיו של התובע (ע' 41, ש' 14, לעניין זה ראו גם השאלה והתשובה בעמ' 41, ש' 24-25: "ש. הוא התלונן על כאב כשהוא עשה כיפוף והטיה? ת. הוא בקושי זז. כאב לו הכל. אבל מבחינת הבדיקה כשאנו בודקים כאב ראיתי את זה") – להבדיל מממצאיו של פרופ' יורם פולמן באשר למגבלות מהן הוא סובל .
ד. אף טענת הנתבעת כי התובע התלונן על כאבים ברגל ימין (ולא ברגל שמאל אליה התייחס פרופ' יורם פולמן בחוות דעתו) אין בה ממש. אכן, בסעיף 16 לתצהירו (ת/1) מדבר התובע על כאבים ברגל ימין. דא עקא, בסעיף סעיף 13 לתצהירו (ת/1) נכתב כי הוא סובל מהקרנות לירך שמאל, קושי בדריכה על העקב ברגל שמאל ועוד. גם במסמכים הרפואיים בתיקו הרפואי של התובע מצוין, שוב ושוב, כי ה תובע מתלונן על כאבים ברגל שמאל. לעניין זה ראו, בין השאר:
- מכתב שחרור ממחלקת שיקום מרכז רפואי "בני ציון" מיום 12.1.2011 "סובל מכאב בגב התחתון עם הקרנה לרגל שמאל" (נ/3);
- הפניה ל-EMG מיום 25.8.2011 ;
- הפניה לפיזיותרפיה מיום 15.5.2011;
- הפנייה ל-CT מיום 25.8.2011;
- בדיקות SLR (מבחן לסג) שמצאו באופן עקבי הבדל בין הרגליים);
- ועדה רפואית לעררים מיום 11.12.2012, כאבים בירך שמאל, קשה לו לדרוך על עקב רגל שמאל (מסמך 49 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת);
- בדיקה מיום 6.5.2011: כאבים ברגל שמאל עם הרדמות לאורך רגל שמאל, יש לו ניוון ניכר ב-QUADRICEPS (שריר ירך ארבע ראשי) משמאל;
- בדיקה מיום 15.5.2011: ניוון שרירי רגל שמאל לכל האורך עקב הצרות FORAMINAL;
- בדיקה מיום 25.8.2011: כאבים לאורך רגל שמאל.
- בפני פרופ' פולמן התלונן התובע על כאב גב מקרין לרגל שמאל;
- גם פרופ' חיים צינמן מצא כי היקף רגלו השמאלית של התובע היה נמוך מזה של רגלו הימנית, ממצא המעיד על הימנעות מהפעלת הרגל בשל כאבים.
בנסיבות אלה אין זאת אלא כי הכתוב בסעיף 16 לתצהירו אינו אלא טעות סופר וממילא יש עדיפות לאמור במסמכים הרפואיים על פני האמור בתצהירו.
ה. אף לא מצאתי בסיס לחשיבות הרבה שמייחסת הנתבעת לת/2, הפניה לפיזיותרפיה מיום 24.10.2011, במסגרתה ציין ד"ר מרקוביץ: בלט דיסק בגובה L4-5 הנו חדש ולא היה קיים בשנת 2009. התובע הופנה לבדיקת CT חוזרת ולבדיקת EMG עקב הימשכות התלונות על הקרנת הכאבים לרגל שמאל. בהפניה לפיזיותרפיה מיום 24.10.2011 עדכן ד"ר מרקוביץ את תיקו הרפואי של התובע ביחס לממצאי ה- CT מיום 29.8.2011 בהן נמצא בלט דיסק נוסף (ע' 36, ש' 22-23) . לעניין זה העיד פרופ' פולמן בעדותו כי: "ד"ר מרקוביץ לא כתב שום מסמך, הוא הוציא הפנייה לפיזיותרפיה ובזה זה נגמר" (ע' 36, ש' 10-11). מכל מקום, הפניה זו, כמו גם תוצאות ה-CT מיום 29.8.2011 , עמדו בפני פרופ' יורם פולמן, כעולה מחוות דעתו ומעדותו בפניי (ע' 36, ש' 18-19) .
איני מקבלת את טענת הנתבעת כי יש בממצא חדש זה בשנת 2011 (בלט דיסק בגובה L4-5) בכדי לשלול את הקשר הסיבתי בין התאונה מיום 27.8.2009 לבין הגבלות התנועה והכאבים מהם סובל התובע ממועד אירוע התאונה. כאמור במאמרו של Freeman, כמו גם עדותו של פרופ' יורם פולמן, בלט דיסק יכול להיות ממצא סימפטומטי או א-סימפטומטי. מתיקו הרפואי של התובע עולה כי ממועד אירוע התאונה התלונן באופן חוזר ונשנה, רציף וקוהרנטי, על הגבלות תנועה וכאבים. בגין תלונות אלה טופל במשך שנתיים, עבר טיפולי הידרותרפיה ופיזיותרפיה, נשלח לבדיקות דימות (שני CT ו- EMG), אושפז לתשעה ימים במחלקת שיקום במרכז הרפואי בבני ציון ועבר בלוק אפידורלי. דווקא בסוף שנת 2011 הפסיק התובע להתלונן על כאבים – כפי שניתן היה לצפות לו היה בלט הדיסק החדש סימפטומטי. בהעדר כל הסבר אלטרנטיבי לפרוץ הכאבים סמוך לאירוע התאונה, למעט צירוף מקרים, משהסביר פרופ' יורם פולמן את ההיתכנות הפיזיקלית של קשר סיבתי בין rear end collision, תוך התייחסות למהירות הנסיעה, אמצעי המיגון וזווית הפגיעה, לבין הממצאים הפיזיולוגיים ובהיעדר סימפטומים מדווחים בסמוך לגילוי הממצא של בלט דיסק בגובה L4-5 – אני מקבלת את מסקנתו בדבר קשר סיבת י בין נכותו האורתופדית של התובע, כפי שמצא בבדיקתו, לבין אירוע התאונה.
ו. צודקת הנתבעת כי פרופ' יורם פולמן אישר כי לא עיין בדיסקים של בדיקות הדימות (ע' 36, ש' 1-2) , אולם גם פרופ' חיים צינמן לא עיין בהן (או לפחות לא ציין כי עשה כן). פרופ' יורם פולמן ציין כי ביקש את הדיסקים מהתובע מספר פעמים, אולם התובע השיב כי אינ ם ברשותו (ע' 36, ש' 28-31) . זאת ועוד, שני המומחים ציינו כי נוכח הקרינה המרובה הכרוכה בעריכת CT, לא הייתה כל הצדקה להפניית התובע לעריכת CT לצורך הכנת חוות הדעת בלבד (עדות פרופ' יורם פולמן בעמ' 37, ש' 11-14). לעניין זה ראו עדותו של פרופ' חיים צינמן לפיה: "צריכה להיות סיבה רפואית לבצע את הבדיקה וסיבה כזו היא כשיש חשד לנזק נוירולוגי , כשיש חשד לתזוזה של החוליות, כשיש אפשרות שנצטרך לנתח את החולה ..." (ע' 17, ש' 34 – ע' 18, ש' 2). לזאת יוסף כי בהיעדר קש ר חד ערכי בין ממצאים קונסטיטוציוניים לבין סימפטומים, אף לא ברור הצורך בבדיקה נוספת מעין זו.
ז. אף איני מקבלת את טענת הנתבעת כי העדר תלונות לאחר 24.10.2011 מלמד על כך שהתובע הפסיק לסבול מכאבים או להיות מוגבל בתנועותיו. ראשית, התובע עבר טיפולי פיזיותרפיה, הידרותרפיה, בלוק אפידורלי ועוד. שנית, פרופ' יורם פולמן העיד כי פגיעות דיסק מאופיינות בשלב של כאבים אקוטיים ולאחר מכן אכן הכאב שוכח. שלישית, כפי שהעיד פרופ' יורם פולמן, יתכן והתובע פשוט הפסיק להתלונן, כדבריו: "אמרו לו שאין מה לעשות והוא הפסיק להתלונן" (ע' 44, ש' 8). עוד ייתכן כי האירוע הלבבי הסב את תשומת ליבו של התובע מנכותו האורתופדית (ע' 38, ש' 27). בין אם כך ובין אם כך, איני מקבלת את ההקבלה שעושה הנתבעת בין מצבו של התובע היום כמי שתיקו הרפואי "נקי" מתלונות על כאבי גב מזה שמונה שנים, למצבו בעת אירוע התאונה. לא דומה מצבו של אדם אשר התלונן שוב ושוב, במשך שנתיים, על כאבי גב, עבר טיפולים רבים ושונים ולאחר מכן פסק להתלונן , למצבו של אדם אשר לא התלונן מעולם על סימפטומים.
ח. איני מקבלת את טענת הנתבעת כי התובע אינו סובל מנכות אורתופדית. פרופ' יורם פולמן העיד כי "הבדיקה הקובעת לעניין טווח תנועה" היא בדיקת Schober (ע' 40, ש' 12-14) , שכן "מה שרלבנטי מבחינת בדיקת שובר לתנועתיות של עמוד השדרה הוא מידת ההתארכות של עמוד השדרה בעת הכיפוף. מ-5 ס"מ ואילך זה תקין ופחות מ-5 ס"מ זה נחשב הגבלה בתנועה. אצל התובע היה 4" (ע' 40, ש' 24-26). משכך, בדיקה זו, שהינה בדיקה אובייקטיבית, העלתה כי התובע סובל ממגבלה בטווחי תנועה קיצוניים. כאמור, אני דוחה את טענת הנתבעת כי אין ליתן אמון בדיווחי התובע. יוער כי פרופ' חיים צינמן לא ערך כלל בדיקה זו לתובע. אכן, פרופ' יורם פולמן הודה כי אין באפשרותו לדעת האם מגבלות התנועה שנמצאו במבחן Schober בעת בדיקת התובע מקורן בחוליות L4-5 או בחוליות L3-4 (ע' 41, ש' 28-30), אולם בהיעדר סימפטומים מדווחים ו/או אירוע טראומטי בשנת 2011, סמוך להופעת הממצא בדבר בלט דיסק בגובה L4-5, בשים לב לקוהרנטיות ורציפות תלונות התובע ממועד אירוע התאונה עד סמוך להופעת הממצא החדש ונוכח הדמיון בתלונות ובממצאים של הרופאים השונים אשר בדקו את התובע במהלך השנים 2009-2011 ותארו את המגבלות מהן הוא סובל, איני סבורה כי יש בממצא החדש בכדי לכרסם בקשר הסיבתי בין הנכות הגבית שמצא פרופ' יורם פולמן בין התאונה מיום 27.8.2011.
ט. עוד איני מקבלת את טענת הנתבעת כי קביעת פרופ' יורם פולמן בדבר עברו הספינלי הנקי של התובע מבוססת על דיווחו שעבד בעבודה מאומצת. קביעה זו מבוסס ת, בראש ובראשונה, על תיקו הרפואי של התובע המלמד על היעדר תלונות על כאבי גב עובר לאירוע התאונה ורצף סדיר של תלונות לאחריה , כמפורט בחוות דעתו. למעלה מן הדרוש יצוין כי אף תפקיד של מנהל עבודה באתר קידוחים הנו תפקיד ה מחייב עבודה מאומצת.
45. אשר על כן, אני מאמצת את קביעת פרופ' יורם פולמן לפיה התובע סובל מנכות רפואית בשיעור 7.4% (5% לפי סעיפים 37(7) מותאם בגין הגבלה בטווחי תנועה קיצוניים של עמוד השדרה המותני בכיפוף והטיה, המהווים מחצית מאחוזי הנכות הקבועים בסעיף בשל הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המותני) ו-2.5% לפי סעיף 32(1)(א) מותאם בשל סימני גירוי שורשי ללא פחת נוירולוגי . עוד אני מאמצת את קביעתו כי נכותו הרפואית של התובע נגרמה עקב תאונת הדרכים שעבר ביום 27.8.2009.
ו - ראשי הנזק
ו.1 – נכות רפואית
46 אני מאמצת את קביעתו של פרופ' יורם פולמן לפיה התובע סובל מ-7.4% נכות כדלקמן:
א. 5% לפי סעיפים 37(7) מותאם בגין הגבלה בטווחי תנועה קיצוניים של עמוד השדרה המותני בכיפוף והטיה (מחצית מאחוזי הנכות הקבועים בסעיף בשל הגבלה קלה בתנועות עמדו השדרה המותני);
ב. 2.5% לפי סעיף 32(1)(א) מותאם בשל סימני גירוי שורשי ללא פחת נוירולוגי.
ו.2 – נכות תפקודית וגריעה מכושר השתכרות
47. יש להבחין בין הנכות הרפואית, הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות. בכל הנוגע לחישוב הפסדי שכר - הגריעה מכושר ההשתכרות היא הקובעת. לעניין זה ראו דברי כב' הש' א' ריבלין ברע"א 8532/11 שוש כהן נ' עידו קרקובסקי (25.3.2012):
"ככלל, ראוי להבחין בין הנכות הרפואית, הפגיעה התפקודית והגריעה מן ההשתכרות או מכושר ההשתכרות. זו האחרונה היא הקובעת. השפעת הנכות הרפואית על הפגיעה התפקודית אינה זהה בכל מקרה ומקרה ואף הפגיעה בתפקודית (השונה מצידה מן הנכות הרפואית), אינה מלמדת, בהכרח, על הגריעה מסכום ההשתכרות בעתיד."
48. אכן, יש וקיים יחס חד ערכי בין הנכות הרפואית לזו התפקודית ובין האחרונה לבין הפגיעה בכושר ההשתכרות. לעניין זה ר' אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים, מה' רביעית, 2011, בעמוד 913:
"ככלל, משמשים שני מודדים לקביעת הפסדי ההשתכרות: גובה ההשתכרות שהייתה צפויה לנפגע אלמלא התאונה, ושיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות הבאה לידי ביטוי באובדן צפוי של ההכנסה, כולה או חלקה.
שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות מושפע, ברגיל, ממידת הנכות שהוסבה לנפגע בתאונה. הנכות הרפואית עשויה לשמש אמת מידה לנכות התפקודית, שהיא פועל יוצא כללי במקרים של נכות מן הסוג הזה, וזו האחרונה תשמש מצידה בסיס לקביעת שיעור הפגיעה האינדיווידואלי בכושר ההשתכרות של התובע המסוים.
....
בהעדר  ראיות מתאימות אחרות עשויה הנכות הרפואית ללמד גם על הנכות התפקודית וגם על שיעור הפגיעה התפקודית, לאמור הגריעה מכושר ההשתכרות."
ואולם, יש וקיים פער בין מגבלותיו הרפואיות של התובע לבין יכולתו לתפקד, ו/או בין יכולתו לתפקד לבין יכולתו לעבוד ולקיים את עצמו (ע"א 516/86 אררט נגד אזולאי, פ"ד מ' (4), עמ' 690, בעמ' 700; ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נגד רמזי והמגן, פ"ד נ"ב(3), עמ' 792, בעמ' 799 עד עמ' 801; ע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס, פ"ד לז (1) 178).  לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת יעל וילנר ב ת"א (חי') 966-06 ‏ ‏ אולגה פינקלשטיין נ' הפול-המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (3.12.2013) ; פסק הדין בת"א (מרכז) 67154-10-13 ‏ ‏ מ. ט נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) (26.6.2017) ופסק הדין ב ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ נ' טארה עבדול אחמד (1991) .
ומכאן לענייננו.
49. התובע סובל מנכות אורתופדית בשיעור 7.4%. מבחינה תפקודית מוגבל התובע, בעיקר, בכל הנוגע לתנועה בטווחי תנועה קיצוניים, כמו גם הקרנת הכאב לרגל שמאל. נוכח תפקידו של התובע עובר לאירוע התאונה, מנהל עבודה באתר קידוחים, לא מדובר בנכות תפקודית החורגת מדרגת הנכות הרפואית. התובע אמנם לא שב לעבודה סדירה אף לפני האירוע הלבבי שעבר בפברואר 2011, אולם לא שוכנעתי כי הנכות האורתופדית היא שמנעה ממנו לשוב לעבודתו כמנהל עבודה בחברת הקידוחים. מכל מקום, לא הוצגו בפניי די ראיות המעידות על מניעה כאמור או לחלופין היעדר אפשרות להתאים את התפקיד למגבלותיו של התובע, לדבריו, באופן המצדיק חריגה מההנחה לפיה ניתן לראות בנכות הרפואית אמת מידה לנכות התפקודית ולפגיעה בכושר ההשתכרות. בהקשר זה יצוין כי לטענת התובע הוא מתקשה בנסיעות ארוכות. דא עקא, התובע לא שב כלל לעבודה לאחר אירוע התאונה (אישור מעביד מיום 6.4.2011 צורף כנספח ת/5 לתצהיר התובעת, ת/1), ולפיכך לא ברורה המסקנה כי אינו מסוגל לבצע את הנסיעות הכרוכות בביצוע עבודתו . עוד לא הובהר מה המרחק בין מקום מגוריו של התובע לבין אתרי העבודה בהן פעלה החברה בתקופה הרלבנטית והאם לא ניתן היה לרכז את פעילותה של החברה באתרים קרובים יותר. מנגד, איני מקבלת את טענת הנתבעת כי אין בנכות האורתופדית שנקבעה בכדי לפגוע כלל בכושר ההשתכרות של התובע. התובע הנו בעל השכלה טכנית ועבד בעבודה פיזית, גם אם לא כזו שמחייבת מאמצים יוצאי דופן. משכך, לא ניתן לומר כי הנכות האורתופדית לא פגעה ביכולתו להתפרנס ממשלח ידו במידה המשתווה למידת נכותו הרפואית. עוד אינני מקבלת את טענת הנתבעת כי אין לייחס משמעות תפקודית להפרעה העצבית ברגל שמאל שכן היא מבוססת על גירוי שורשי ללא פחת נוירולוגי. כאמור, התובע שב והתלונן, במשך כשנתיים, על כאבים המקרינים לרגל שמאל. בשל כך אף נשלח לבדיקת EMGשנערכה ביום 11.9.2011. פרופ' חיים צינמן אשר בדק את התובע בשנת 2016 אף מצא הבדל (גם אם קטן, 1 ס"מ) בין היקפי הרגליים . הבדל זה נעלם עד למועד בדיקתו של התובע על-ידי פרופ' יורם פולמן בשנת 2019. צודקת הנתבעת כי לא מדובר במגבלה משמעותית, אולם דרגת הנכות הרפואית שקבע פרופ' פולמן לתובע אף היא אינה גבוהה - 2.5% בלבד .
אשר על כן, ולאחר שנתתי דעתי לגילו של התובע, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה וכן "מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד" (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה בפסקה 8 (25.7.2010); ד' קציר, פיצויים בשל נזקי גוף (מהדורה חמישית, 2003) כרך א', בעמוד 58), הגעתי לכלל מסקנה כי יש להעמיד את הפגיע ה בכושר ההשתכרות של התובע על 7.4%, בהתאם לנכותו הרפואית.
ו.3 - כאב וסבל
50. בהתאם לתקנות 2 ו- 3 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, זכאי התובע לפיצויים בראש נזק זה , נכון להיום , בסכום של 12,455 ₪ .
ו.4 - הפסדי שכר לעבר
בסיס שכר
51. לטענת התובע שכרו הממוצע בשמונה החודשים עובר לאירוע התאונה עמד על 5,300 ₪. התובע תמך טענתו זו בתלושי שכר שצירף לתצהירו, כמו גם טופס 106 (צורפו כנספח ת/4 לתצהיר התובע, ת/1).
יצוין כי 5,300 ₪ הנו שכר המינימום מיום 1.12.2017. במועד אירוע התאונה עמד שכר המינימום על 3,850 ₪.
52. לטענת הנתבעת, האירוע הלבבי מ-02/2011 ניתק כל קשר סיבתי בין הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע לבין התאונה. משכך, יש לצמצם את הדיון בכל הנוגע להפסדי שכר לתקופה עד 02/2011.
איני מקבלת טענה זו. האירוע הלבבי שעבר התובע בפברואר 2011 מצא אותו במצבו באותו מועד. משכך, כל פגיעה בכושר ההשתכרות של התובע עקב האירוע הלבבי צריכה להתחשב במצבו באותו מועד והקשר הסיבתי בינה לבין הפגיעה בכושר ההשתכרות מוגבל למצבו של התובע באותו מועד. משכך, קבלת טענת הנתבעת תשלול מהתובע פיצויים הנובעים ממצבו במועד האירוע הלבבי. מנגד, לא ניתן לומר כי האירוע הלבבי ריפא את הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע עקב התאונה או ניתק את הקשר הסיבתי בינה לבין הפגיעה בכושר ההשתכרות שלו בגינה . אין בכך שהתובע נפגע פגיעה נוספת בכדי לייתר את זכותו לפיצוי בשל התאונה מיום 27.8.2009.
53. עוד טוענת הנתבעת כי אין לקבל את טענת התובע כי לא שב למעגל העבודה עד היום. בהקשר זה טוענת הנתבעת כי לא הוצגה כל ראיה אובייקטיבית המעידה על כך שהתובע נעדר מהעבודה או לא משך משכורות לאחר אירוע התאונה. עוד טוענת הנתבעת כי אין ליתן כל משקל לאישור המעביד שצורף לתצהיר התובע, באשר זה נחתם על-ידי אשתו (ע' 30, ש' 28). מדובר בעדות בלתי אובייקטיבית של בת משפחה הדרושה סיוע – שלא הוצג. מוסיפה הנתבעת כי מהמסמכים הרפואיים עולה כי התובע המשיך להציג עצמו כמי שעובד בעבודות קידוח אף לאחר אירוע התאונה.
איני מקבלת גם טענה זו. אני מקבלת את עדות התובע לפיה מלבד לימודים אינו עושה היום דבר (ע' 25, ש' 28-29), אשר נתמכה בעדות אשתו, אותה מצאתי מהימנה:
"ח'אלד לפני התאונה עבד כל הזמן. אחרי התאונה הוא הפסיק לעבוד, היו לו כ"כ הרבה כאבים, הוא לא יכול היה לעשות כלום, הוא לא יכול לעשות כלום, עזרנו לו בבית, הוא לא יכול לעשות כלום. אחרי תקופה התחילו אצלו התקפי לב, סכרת וכל מיני ומאז הוא לא עובד. יש לנו נכדה והוא לא יכול להרים אותה, היינו צריכים לשים אותה אצלו שירים אותה" (ע' 32, ש' 28-32).
זאת ועוד, התובע הציג תלושי שכר, טופס 106 ואישור מעביד המעיד ים על כך שלא שב למעגל העבודה. בכך הרים התובע את נטל הראיה המוטל עליו. ככל וביקשה הנתבעת להפריך אישורים אלה, היה עליה להציג ראיות התומכות בטענתה כי המסמכים שהציג התובע אינם מייצגים את מצב הדברים לאשורו. לא די בהעלאת השערות, במיוחד כשאלה מרמזות על חוסר ישרות, בכדי להביא לדחיית המסמכים שהציג התובע ומעידים על גובה שכרו ותקופת עבודתו.
54. מוסיפה הנתבעת וטוענת כי מהעדויות עולה כי רישומה של החברה על שם אשת התובע הנו פורמלי כאשר בפועל הייתה החברה בבעלות ובניהול התובע. התובע ירש את החברה מאביו. לאור הסתבכות התובע עם הוצל"פ והבנקים נרשמה החברה על שם אשתו כאשר אשתו ביצעה תפקיד משרדי אדמיניסטרטיבי בלבד (ע' 29, ש' 24-30; ע' 22, ש' 20-23). לחלופין יש לראות בחברה עסק משפחתי המהווה את מקור הפרנסה וההכנסה למשק ביתם המשותף של התובע ואשתו. הן התובע והן אשתו משכו משכורות מהחברה והרווחים הנותרים נכנסו לכיסם. לפיכך, על מנת לבחון קיומו של הפסד, יש להתייחס להכנסת משק הבית בכללותה מעסק + משכורת, הן של התובע והן של אשתו. אי משיכת משכורת אינה מעידה בהכרח על הפסד, שכן ייתכן שהכנסת משק הבית לא השתנתה עקב שינוי דפוס במשיכת הכספים ולחלופין כי משכורתו של התובע גולמה ברווחי העסק שגדלו.
איני מקבלת גם טענה זו. התובע ואשתו העידו לגבי גובה המשכורות שמשכו מהחברה – עת פעלה התובע אף הציג מסמכים המעידים על גובה שכרו . ככל וביקשה הנתבעת לסתור ראיות אלה, היה עליה להציג ראיות של ממש המעידות על כך שתלושי השכר אינם מעידים על מלוא התגמולים שמשך התובע מחברת הקידוחים. למעלה מן הדרוש אוסיף כי לו נדרשתי לבחון הפסד השכר הכולל של משפחת התובע, לא מן הנמנע כי הנזקים בהם הייתה מחויבת הנתבעת היו גבוהים יותר נוכח סגיר ת העסק ואובדן מטה לחמם של שני בני הזוג, באופן שחייב את אשת התובע לעבוד במשק בית. כדבריה:
"אתה חושב שאחרי שלבן אדם קורית תאונה ואשתו מנהלת משרד 10 שנים, זה כזה קל ללכת לעבוד משק בית כדי לקבל שכר של 200 ₪ כדי לא ללכת להבטחת הכנסה או לחכות לכסף הגדול מחברת הביטוח? הייתי חייבת ללכת לעבוד על מנת שיהיה לי כסף נזיל כי לא יכולתי להמשיך לעבוד בחברה לבד. עבדתי בפנים, הבאנו אנשים לנהל מבחוץ, אבל זה לא כמו שאתה מנהל" (ע' 31, ש' 1-5).
55. עוד טוענת הנתבעת כי אף לטענת התובע ואשתו הופסקה פעילות החברה סמוך למועד בו לקה התובע באירוע לבבי (ע' 31, ש' 23; ע' 28, ש' 1). משכך, אין קשר סיבתי בין התאונה לבין הפסקת פעילות החברה. יתר על כן, הטענה להפסקת פעילות החברה לא הוכחה. מעדות התובע עולה כי החברה ממשיכה לפעול על-ידי אחיו תחת שם אחר ולאחרונה אף התחיל בנו של התובע לעבוד בה (ע' 22, ש' 30 – עמ' 23, ש' 1). ועוד, מחקירת התובע עולה כי פעילות החברה הופסקה עקב איבוד לקוח מרכזי על רקע רצף תקלות תפעוליות וח וסר שביעות רצון מתפקוד החברה (ע' 23, ש' 5-6). התובע אף לא הקטין נזקיו ולא פעל למציאת תעסוקה חליפית. התובע לא שיתף פעולה עם ניסיונות השיקום שלו על-ידי המוסד לביטוח לאומי.
איני מקבלת טענה זו. ראשית, משקבעתי כי התאונה הביאה לפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע ששיעורו זהה לשיעור נכותו הרפואית – להבדיל מאבדן גמור של כושר ההשתכרות - ממילא אין רלבנטיות לטעם לסגירת החברה או ל טעמים לאי שובו של התובע למעגל העבודה ממועד אירוע התאונה עד היום. שנית, נתתי אמון בעדויות התובע ורעייתו. שלישית, מדובר, שוב, בטענה בעלמא, שאינה נתמכת במאומה. משאירעה התאונה לפני 11 שנה ומשמתנהל הדיון בתביעת התובע מזה שמונה שנים , ברי כי היה בידי הנתבעת שהות מספקת להציג ראיות שיש בהן לסתור את גרסת התובע – ככל והיו בידיה כאלה. רביעית, טענות הנתבעת הנן טענות עובדתיות סותרות, בניגוד לדין ובעניין שלא ניתן לומר כי לא יכלה לברר לגביו את העובדות לאשורן.
56. אשר על כן, אני קובעת את שכרו הקובע של התובע למועד אירוע התאונה על סך 5,300 ₪. לסכום זה יש לצרף הפרשי ריבית והצמדה. לשם הנוחות, צרפתי הפרשי ריבית והצמדה ממחצית התקופה (1.1.2015) – סך הכל 5,589 ₪.
57. בהתאם לאישורי הרופאים התעסוקתיים שצורפו לתצהיר התובע, היה התובע בתקופת אי כושר מלא עד סוף חודש נובמבר 2009.
משכך, זכאי התובע לפיצוי בגין הפסד שכר מלא לשלושה חודשים:
3 * 5,589= 16,767 ₪
58. כן זכאי התובע ל פיצוי בגין הפסד שכר לתקופה מדצמבר 2009 עד היום – 124 חודשים , לפי 7.4%:
124 * 5,589 * 7. 4% = 51,285 ₪
סך הכל הפסדי שכר לעבר – 68,052 ₪ .
ו.5 - הפסדי שכר לעתיד
59. התובע יליד 29.11.1963. היום התובע בן 56 שנים ושמונה חודשים. בהתאם לסעיף 4 לחוק גיל פרישה התשס"ד-2004, גיל הפרישה של התובע הנו 67 שנים. בשים לב לגילו של התובע במועד אירוע התאונה ולסבירות של עליית שכרו במהלך 11 השנים שחלפו ממועד זה, אני מעמידה את בסיס השכר בכל הנוגע לחישוב הפסדי שכר לעתיד על סכום של 5,800 ₪.
מקדם היוון ל-124 חודשים – 105.7739. משכך, זכאי התובע לפיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד לפי החישוב הבא:
105.7739 * 5,800 * 7. 4% = 45,398 ₪
ו.6 - הפסד זכויות סוציאליות
60. עוד זכאי התובע לפיצוי בגין הפסד זכויות סוציאליות בשיעור 12% מסך הפסדי השכר לעבר ולעתיד ולפי החישוב הבא:
12% * (68,052 ₪ +45,398 ₪)= 13,614 ₪
ו.7 – הוצאות ועזרת הזולת – לעבר ולעתיד
61. בכל הנוגע להוצאות ועזרת צד ג' בעבר הרי שמדובר בנזק מיוחד שיש לבסס בראיות מוצקות ומהימנות שכן "תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שנגרם לו נזק אלא גם את היקפו ואת שיעוריו" (ע"א 525/74 אבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נגד פז גז חברה לשיווק בע"מ, פ"ד ל (3) 281). אף הוצאות בגין נסיעות הן נזק מיוחד שיש להוכיח (ע"א 3769/97 דהן ואח' נגד דני ואח', פ"ד נג (5) 581, 593).
התובע לא הציג כל קבלות המעידות על עזרת צד ג'. בכל הנוגע לעתיד, הרי בשים לב לנכותו הקלה של התובע, דומה כי לא יהיה זקוק לעזרת צד ג'. אמנם נקבע כי כאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נגד פלוני (6.1.2015); וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4.8.2005)), אולם דומה כי בנסיבות העניין לא חרגה העזרה לה נדרש התובע באופן משמעותי מעזרה רגילה של בני משפחה.
62. אשר להוצאות צרף התובע מספר מצומצם של קבלות. יתר על כן, הנתבעת הפנתה, בצדק, לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח-1968, מכוחן נושא המוסד לביטוח לאומי בהוצאות הנסיעה לטיפולים רפואיים (תקנה 7) ובהוצאות הרפואיות (תקנה 2), באשר התאונה הוכרה כתאונת עבודה. לעניין זה ראו פסק הדין בע"א (חי') 4702-05-09 כלל נגד שרון ביליבאו (4.7.2010); ע"א 2801/96 אל על – נתיבי אויר לישראל בע"מ נגד יפרח, נה (1) 817, פיסקה 4 פסק הדין וכן א' ריבלין, בעמ' 946-7:
"חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, מבטיח לכל תושב שירותי בריאות לפי החוק ... קופות החולים מצוות על פי החוק ליתן, לכל מי שהן אחראיות כלפיו, את כל שירותי הבריאות שלהם הוא זכאי לפי חוק זה 'ללא כל הפליה'. ממילא זכאים נפגעי תאונות דרכים ליהנות משירותי הבריאות שהם זקוקים להם כתוצאה מן הפגיעה שהוסבה להם בתאונה, זאת באמצעות קופות החולים או באמצעות נותני שירותים מטעמה.
זכאותו של נפגע לקבל שירותי בריאות מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי נשללת מקום שהוא זכאי לאותם שירותים 'מכוח חיקוק אחר'. חיקוק אחר הוא חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), המעניק 'גמלאות בעין' (שירותי רפואה) לנפגעי תאונות עבודה, למשל."
63. יחד עם זאת, יש להניח כי עם חלוף השנים תקבל הנכות האורתופדית יתר משקל, וכי התובע יזדקק לעזרה ולשירותים שאינם מכוסים על-ידי התקנות נוכח מצבו זה . משכך, אני פוסקת לתובע סכום גלובלי של פיצוי בגין הוצאות ועזרת צד ג', לעבר ולעתיד, בסך 4,000 ₪.
ו.8 - ניכויים
64. מסכום הפיצויים יש להפחית תגמולים שקיבל התובע בקשר עם התאונה מיום 27.8.2009 מענף נפגעי עבודה במוסד לביטוח לאומי כדלקמן:
א. 12,353 ₪ ששולמו ביום 13.6.2010 כשהם משוערכים להיום – 14,964 ₪ ;
ב. 27,563 ₪ ששולמו במיום 13.6.2010 כשהם משוערכים להיום – 33,390 ₪ ;
סך הכל ניכויים – 48,354 ₪ .
ז – סופו של דבר
65. אשר על כן, זכאי התובע לפיצויים בשיעור 95,165 ₪ לפי הפירוט הבא:
א. כאב וסבל – 12,4 55 ₪ ;
ב. הפסדי שכר לעבר – 68,052 ₪;
ג. הפסדי שכר לעתיד - 45,398 ₪;
ד. פנסיה וזכויות סוציאליות – 13,614 ₪;
ה. הוצאות ועזרת צד ג' לעבר ולעתיד – 4,000 ₪;
ו. ניכויים - 48,354 ₪;
סך הכל – 95,165 ₪
66. כן תשיב הנתבעת לתובע הוצאותיו (אגרת בית משפט, פיקדונות עדים וחלקו של התובע בשכר טרחת המומחים פרופ' חיים צינמן ופרופ' יורם פולמן – בהתאם לקבלות שימציא ב"כ התובע לב"כ הנתבעת) ושכר טרחת עו"ד בשיעור 13% מסכום הפיצוי שפסקתי בצירוף מע"מ כדין.
הסכומים ישולמו תוך שלושים יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ח אדר תש"פ, 24 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.