הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 13803-08-14

בפני
כב' השופטת הבכירה כאמלה ג'דעון

תובעת

תורג נכסים בע"מ, ח.פ 511824195
ע"י ב"כ עוה"ד צ. הרשקוביץ ואח'

נגד

נתבעות

1.הועדה המקומית לתכנון ובניה משגב
ע"י ב"כ עוה"ד ר. גורלי ואח'

2.החברה הכלכלית למשגב בע"מ, ח.פ 511335929
ע"י ב"כ עוה"ד י. קורין ואח'

פסק דין

1. התובעת " תורג נכסים בע"מ" (להלן "התובעת") הינה חברה העוסקת בייזום וביצוע עבודות קבלניות.

נתבעת מס' 1 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה משגב ( להלן "הוועדה המקומית") הינה גוף סטטוטורי המופקד, בין היתר, על מתן היתרי בניה והיתרים לשימושים שונים בקרקעות הנמצאים בתחום שיפוטה של המועצה האזורית משגב.

נתבעת מס' 2 החברה הכלכלית למשגב בע"מ ( להלן "החברה הכלכלית") הינה תאגיד עירוני בבעלותה של מועצה אזורית משגב.

פארק התעשיה תרדיון הינו פארק תעשיות השוכן בתוך שטח המועצה האזורית משגב ( להלן "פארק התעשיה תרדיון"), ובתחומו נמצא מגרש מס' 211 ומגרש מס' 601.

2. בשנת 2004 הגישה התובעת למנהלת פארק התעשיה תרדיון נייר עמדה שעניינו הקמת מרכז מסחרי במגרש 211. על פי תכנית המתאר ג/6033 החלה במקום, ייעודו של המגרש הנ"ל היה לתעשייה ומלאכה בלבד.

3. בשנת 2005 רכשה התובעת את זכויות החכירה של מגרש 211, ובשלהי שנת 2005 החלה בהקמת מרכז מסחרי עליו, לאחר שקיבלה מהמועצה המקומית היתר לשימוש חורג מתעשיה למסחר.

4. בראשית שנת 2006 ניתן תוקף לתכנית בנין עיר ג/10534 שהוסיפה יעוד של מסחר למגרש 211 הנ"ל.

5. החברה הכלכלית הינה החוכרת של מגרש 601 בפארק התעשיה תרדיון. על פי תכנית המתאר, מגרש זה מיועד לתעשייה. מאז השנים 1996 ו-2002, קרי מספר שנים קודם לרכישת הזכויות במגרש 211 על ידי התובעת, פעלו ופועלים במגרש 601 הנ"ל עד היום, שני עסקים מסחריים שהשימוש בהם אושר על ידי הוועדה המקומית באמצעות היתרים לשימוש חורג ( להלן "העסקים"). העסק הראשון הוא נכס בשטח של כ-300 מ"ר המושכר על ידי החברה הכלכלית, מאז שנת 1996 , לחברה בשם א.ש.ד תרדיון בע"מ, והמשמש לצורך הפעלת מחסן אספקת ציוד טכני וחומרי בניין ( להלן "אשד"). העסק השני הוא נכס בשטח של כ-140 מ"ר הידוע בשם " משומשהו", אשר מושכר על ידי החברה הכלכלית, מאז שנת 2002 , עבור פעילות התנדבותית קהילתית שלא למטרות רווח, והכנסותיו מוקדשות לפרויקטים להעצמת נשים ובריאותן ולרווחת הקהילה בתחומי המועצה והישובים הסמוכים ( להלן "משומשהו").

6. לטענת התובעת, הפעם האחרונה בה הוצא היתר לשימוש חורג לשני העסקים הנ"ל היתה בשנת 2003, למשך חמש שנים, קרי עד שנת 2008. למרות זאת המשיכה החברה הכלכלית להשכיר את נכסיה לשני העסקים הנ"ל בניגוד לדין וללא כל היתר לשימוש חורג, דבר שגרם לה נזק כלכלי על פי הנטען, כפי שיפורט בהמשך.

7. בחודש 12/11 הגישה החברה הכלכלית בקשה להתיר לה המשך שימוש חורג במגרש 601 הנ"ל למשך תקופה של 10 שנים, וביום 15.12.11 פרסמה הוועדה המקומית הודעה על כך לפי סעיף 149 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965. ביום 27.12.11 הגישה התובעת התנגדות לבקשה בנימוק כי מתן היתר לשימוש חורג אינו מתיישב עם התב"ע החלה על המקום, ויצור תקדים שעלול לגרום לאובדן הצביון התעשייתי של הפארק. ביום 10.1.12 דחתה הוועדה המקומית את ההתנגדות ואישרה את הבקשה לשימוש חורג. על החלטה זו הגישה התובעת ערר בפני הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון ( תיק מס' 035/12). בערר זה טענה, בין היתר, כי אישור הבקשה לשימוש חורג פוגע באינטרס כלכלי לגיטימי שלה לרבות באינטרס ההסתמכות, עת השקיעה עשרות מיליוני שקלים בהקמת המרכז המסחרי על בסיס הציפיה כי שטחי המסחר יוגבלו לשטחים שיועדו לכך בתב"ע. ביום 16.4.12 , במהלך הדיון בבקשת ההתנגדות, הגיעו הצדדים לידי הסכמה למתן היתר לשימוש חורג למשך שנה בלבד, היינו עד ליום 15.4.13 , והסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה בזו הלשון:

"לאור הסכמת הצדדים השימוש החורג יוגבל לתקופה של שנה בלבד אשר לא תוארך. מובהר בזאת כי הדבר נעשה לצורך התארגנות בלבד ואין ללמוד מכך כי ראוי היה להתיר שימוש חורג בכלל באזור המיועד לתעשיה"

8. אחרי מתן החלטה זו, פעלו הנתבעות להסדרת פעילותם של העסקים מבחינה תכנונית על ידי הכנה והגשת תכנית ג/21069, שמטרתה תיקון נקודתי לתב"ע הקיימת והוספת יעוד מסחרי במגרש 601 לגבי שני העסקים. התכנית הופקדה ביום 18.7.14.

9. ביום 31.7.14 הגישה התובעת התנגדות לתכנית ג/21069, וביום 11.8.14 הגישה את התביעה דנן שבה עתרה לחייב את הוועדה המקומית ואת החברה הכלכלית בתשלום פיצויי בגין הנזקים שנגרמו לה לטענתה כתוצאה מהמשך הפעילות המסחרית של שני העסקים ואי אכיפת החלטת ועדת הערר מיום 16.4.12 על ידי הוועדה המקומית. בנוסף, ביום 31.8.14 , הגישה התובעת עתירה מנהלית לבית משפט לעניינים מינהליים בחיפה, שבמסגרתה עתרה לאכוף את החלטת ועדת הערר מיום 16.4.12, ולפנות את העסקים המסחריים ממגרש 601 ( עת"מ ( חיפה) 44686-08-14).

10. ביום 21.1.15 דחתה הוועדה המחוזית את ההתנגדות שהוגשה על ידי התובעת לתכנית ג/21069, תוך שהיא מציינת בהחלטתה בין היתר את הדברים הבאים:

"ענייננו באזור מוגדר כאזור תעסוקה. באזור תעסוקה, בהתאם למדיניות התכנון המחוזית ותמ"מ 9/2 מותר שימוש למסחר באזור התעסוקה. על פי רוב, היקף המסחר באזור תעסוקה לא יעלה על 30%. המבוקש בתוכנית זו עולה בקנה אחד עם מדיניות זו. לא נמצא בעמדת המתנגדים טעם לחרוג ממדיניות זו ומהוראות תמ"מ 9/2. בד בבד, ומטעם זה, אין להגביל את הייעוד לאדם מסוים או לייחד את השימוש למחזיק פלוני. על כן, אין להגביל את שינוי הייעוד המבוקש לעסקים הקיימים בשטח התוכנית"

התובעת ביקשה רשות לערור על החלטת הוועדה המחוזית, וביום 10.3.15 דחה יו"ר הוועדה המחוזית את הבקשה מטעמים משפטיים.

11. על שתי ההחלטות הנ"ל ( ההחלטה הדוחה את ההתנגדות לתכנית ג/21069 וההחלטה הדוחה את בקשת רשות הערעור) הגישה התובעת עתירה מינהלית במסגרת תיק עת"מ ( חיפה) 64004-03-15, ובעקבות ההשתלשלות הנ"ל, נסגרה בהסכמת הצדדים, העתירה הראשונה שהוגשה במסגרת תיק עת"מ 44686-08-14.

12. ביום 26.6.16 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים ( כב' השופט א. קיסרי) את העתירה בתיק עת"מ 64004-03-15, תוך שהוא מציין, בין היתר, את הדברים הבאים:

"גם הנכונות של הוועדה המקומית ליזום ולקדם את תכנית ג/21069 אינה מהווה ניגוד עניינים, שכן לוועדה מקומית יש סמכות, ולעתים אף חובה, ליזום תכניות (סעיף 61א(ב) חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965), ובפרט כך כאשר במציאות הקיימת במגרש 601 יוזמת הוועדה המקומית היא פעולה מתבקשת. במגרש 601 פועלים שני עסקים מסחריים שהיו קיימים עוד קודם שבנתה העותרת את המרכז המסחרי: הראשון, כ-140 מ"ר המושכרים משנת 2002 והשני, כ-300 מ"ר המושכרים משנת 1996. פעילות עסקים אלו החלה שנים רבות לפני שהעותרת בנתה את המרכז המסחרי, וכעת ביקשה הוועדה המקומית למצוא להם פתרון קבוע באמצעות היתרים לשימוש חורג"

עוד הוסיף ואמר:

".... בקשר לכך גם מקובלת עליי טענת המשיבים שלעותרת אין זכות קנויה שבתחומי תכנית ג/10534 לא יאושרו אזורים מסחריים נוספים. מה שהעותרת מבקשת לעצמה הוא בלעדיות על שטחים בתחומי פארק התעשייה שייעודם הוא למסחר, אולם שאיפה זו, גם אם היא מובנת, אינה יכולה לכבול את שיקול דעתה של הוועדה המחוזית, וממילא גם אינה מתיישבת עם האינטרס הציבורי של קיום תחרות תחרות (רע"א 89/371 אילן ליבוביץ נ' א.א. י.אליהו בע"מ פ"ד מד (2) 309 (1990)). אינטרס כלכלי הצפוי להיפגע בשל תחרות עסקית הוכר אמנם כמקנה זכות לעתור כנגד הליך תכנוני, אולם על העותר להראות כי נפל פגם חוקי בהליך התכנוני (עע"מ 02/8193 מקס ראובן נ' פז חברת נפט בע"מ, פ"ד נח(2) 153, 164 (2003)) אולם זה אינו המקרה בענייננו"

עד כאן השתלשלות העניינים אשר קדמה ואשר עקבה הגשת התביעה דנן.

13. טענות הצדדים

בתביעה דנן טוענת התובעת כי הוועדה המקומית עוולה כלפיה בעוולת הרשלנות לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש], עת נמנעה מלאכוף סמכויות המוקנות לה על פי דין, התעלמה מהחלטת ועדת הערר מיום 16.4.12, ולא מנעה את השימוש סותר התב"ע במגרש 601.

לגבי החברה הכלכלית, טענה התובעת כי החברה הכלכלית הפרה כלפיה חובה חקוקה עת השכירה את נכסיה למטרות מסחר בניגוד לתב"ע, ובכך יצרה יתרון תחרותי בלתי הוגן והתעשרה על חשבונה שלא כדין.

לטענת התובעת, במעשיהן ו/או במחדליהן הנ"ל, גרמו לה הנתבעות נזק כלכלי בסך 699,234 ₪, שהתבטא באי השכרת שטחים שבבעלותה המיועדים למסחר בתקופה שבין חודש 5/09 ועד לחודש 6/12 . יוער כי על פי הסכמת הצדדים, ניתן היתר לשימוש חורג למשך שנה החל מיום 16.4.12 ( ראה סעיף 7 לעיל), ומשכך העמדת תקופת ההפרה הנטענת על ידי התובעת עד לחודש 6/12 כאמור, בטעות יסודה.

הנתבעות הכחישו מכל וכל את טענות התובעת, וטענו כי לא דבק כל רבב בהתנהלותן, וכי התביעה אינה אלא שלב נוסף במסע אותו מנהלת התובעת להבטחת שימוש מסחרי בלעדי שלה באזור פארק התעשייה.

14. העדויות

מטעם התובעת העיד מר אורן היימן-הולצר המשמש כמנכ"ל התובעת.

מטעם נתבעת מס' 1 העיד מר ליאוניד מליקין מהנדס הועדה המקומית.

מטעם נתבעת מס' 2 העידו מר דב שמעון הבעלים של " אשד", מר פיני בלחסן המשמש בתפקיד סמנכ"ל תפעול בחברה הכלכלית, ומר ישעיהו בוים המכהן כמנכ"ל החברה הכלכלית.

15. דיון

אקדים ואומר כי לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את חומר הראיות הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. אולם בטרם אפנה לפרט את נימוקיי, אסיר מפניי מחלוקת עובדתית
שהתגלעה בין הצדדים לגבי התקופה בה נעשה שימוש בשני העסקים " אשד" ו"משומשהו" (שני העסקים הנ"ל יכונו להלן ביחד "העסקים") ללא היתר לשימוש חורג.

16. אין מחלוקת כי בשנת 1998 הוצא היתר לשימוש חורג לעסקים למשך חמש שנים, היינו עד שנת 2003.

ביום 1.10.03 הגישה החברה הכלכלית בקשה להאריך את השימוש החורג בנכסים הנ"ל למשך חמש שנים נוספות ( נספח 3 לתצהיר התובעת ת/1). התובעת הגישה התנגדות ( נספח 4 לתצהיר התובעת). מעבר לשני המסמכים הנ"ל, לא הוצגו על ידי מי מהצדדים ראיות המלמדות מה עלה בגורלה של הבקשה. למרות זאת, התובעת טענה כי ההיתר לשימוש חורג הוארך למשך חמש שנים נוספות בלבד, היינו עד לשנת 2008, ואילו הנתבעות טענו, בהתבסס על עדות מהנדס הוועדה המקומית מר מליקין ( עמ' 26, ש' 1), כי ההיתר לשימוש חורג הוארך עד לחודש 2/10, אם כי לא הוצגה על ידן כל הוכחה התומכת בטענה זו.

17. במצב נתון זה שבו לא הוצגה על ידי הנתבעות כאמור, כל ראיה פוזיטיבית התומכת בטענתן שלפיה ההיתר לשימוש חורג הוארך עד לחודש 2/10, אין לי אלא לאמץ את טענת התובעת שלפיה ההיתר לשימוש חורג לגבי העסקים פקע בשנת 2008.

יוזכר כי בחודש 12/11 הגישה החברה הכלכלית בקשה נוספת להתיר לה המשך שימוש חורג בעסקים למשך תקופה של 10 שנים ( ראה סעיף 7 לעיל). עוד יוזכר כי תביעתה של התובעת מתייחסת לנזקים שנגרמו לה לטענתה עקב אי השכרת נכסים מסחריים שבבעלותה, בתקופה שבין חודש 5/09 ועד לחודש 4/12 בלבד.

18. למרות מסקנה זו, לא שוכנעתי כי יש לקבל את התביעה מהנימוקים שיפורטו להלן.

19. התביעה כנגד הוועדה המקומית

הפסיקה פסעה בזהירות בבואה להכיר בתביעות נזיקיות שעילתן בהפרה של נורמה מתחום המשפט המנהלי או החוקתי, אם כי הכירה בחשיבות ההליכה במסלול זה, במקרים המתאימים, בשל האפקט ההרתעתי שבכוחו לתרום למינהל תקין, כדברי כב' השופט זילברטל ברע"א 2063/16 הרב יהודה גליק נ' משטרת ישראל ואח' (פורסם בנבו, 19.01.2017) (להלן "פרשת גליק"):

"יש חשיבות להכיר באפשרות לצעוד, במקרה המתאים, גם במסלול של תביעה אזרחית כאשר מעשי הרשות מהווים עוולה כלפי האזרח, ולעיתים החשש מפני תוצאה כספית שתהיה לאי-תקינות של המינהל, יוצר אפקט הרתעה אפקטיבי שבכוחו לתרום למינהל תקין, בצד פיצוי נאות של הנפגע"

ברם, לא שוכנעתי כי המקרה שבפנינו נמנה על המקרים המתאימים להטלת אחריות נזיקית על הרשות המנהלית, הלא היא הוועדה המקומית בענייננו. אבהיר את דבריי.

20. התובעת טענה כאמור כי הוועדה המקומית עוולה כלפיה בעוולת הרשלנות בכך שנמנעה מלאכוף את דיני התכנון והבניה כלפי החברה הכלכלית ואפשרה לאחרונה להפעיל שטחים מסחריים בניגוד לתב"ע החלה במקום. לטענתה, הימנעות זו גרמה לה נזק כלכלי עקב אי יכולתה להשכיר נכסים מסחריים שבבעלותה, לאור היתרון התחרותי הבלתי הוגן שנוצר לטובת החברה הכלכלית עקב מחדל זה. את הנזק הכלכלי הנטען בדמות הפסדי דמי שכירות ותשלומי ארנונה שחויבה בהם בעבור הנכסים המסחריים הריקים, היא ביקשה להשית על הוועדה המקומית.

21. בפנינו אפוא תביעה נזיקית שעילתה במחדל מנהלי המתבטא באי אכיפת סמכויות על ידי רשות מנהלית. בפרשת גליק נפסק כי למרות שתביעה מסוג זה חוסה תחת הדיסציפלינה הנזיקית, היא נבחנת תחת שתי מערכות דינים, הנזיקית והמנהלית, וכלשון כב' השופט עמית "בבחינת תביעות מסוג זה, נדרש בית המשפט להרכיב שני זוגות משקפיים- משקפיים שעליהן " מסננת אחריות" של המשפט הנזיקי ומשקפיים שעליהן " מסננת אחריות" של המשפט המינהלי".

22. במישור המינהלי, מן המפורסמות הוא שאכיפת החוק היא אחד מתפקידיו העיקריים של השלטון, והרשויות אינן רשאיות להתנער מתפקיד זה ( ראה בג"ץ 551/99 שקם בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ ואח', פ"ד נד (1), 112). יחד עם זאת נפסק כי בית המשפט לא יטה להתערב בשיקול דעתה של הרשות המוסמכת באשר לסדרי העדיפות שהיא קובעת לעצמה באכיפת החוק, אלא במקרים של התנערות מלאה או הימנעות בלתי סבירה מאכיפת החוק.

"הלכה מושרשת היא כי בית המשפט לא יתערב על נקלה בשיקול דעתה של הרשות המוסמכת באשר לסדרי העדיפות שהיא קובעת לעצמה באכיפת החוק. התערבות בסדרי העדיפות במדיניות אכיפה של רשות מוסמכת עשויה להתרחש מקום בו הוכחה התנערות מלאה או הימנעות בלתי-סבירה מאכיפת החוק, או כאשר סדרי העדיפויות שגיבשה הרשות לצורך האכיפה נגועים בפגם של אי סבירות קיצוני, או בפגם אחר הפוגם בחוקיותם ( ראו בג"צ 06/1555 קינג נ' עיריית ירושלים ואח' תק-על 2006(2), 2841, 2843 (2006); בג"צ 06/1019 המועצה האזורית מטה בנימין ואח' נ' ממלא מקום ראש הממשלה, תק-על 2006(1), 1480 (2006); בג"צ 99/551 שקם בע"מ נ' מנהל מכס ומע"מ, תק-על 2000(1) 419 (2000); בג"צ 99/6579 פילבר נ' ממשלת ישראל, תק-על 99(3), 425 (1999)) "

23. במישור הנזיקי - על מנת להכריע בטענה שלפיה הוועדה המקומית התרשלה בתפקידה עת נמנעה מלאכוף סמכויות אכיפה שהוקנו לה על פי דין כאמור, יש לבחון אם התנהלותה של הוועדה המקומית חרגה מסטנדרט הסבירות של רשות מקומית. ברם, בממשק בין דיני הנזיקין למשפט המנהלי, המונח סבירות עלול לקבל משמעויות שונות לאור התכליות השונות העומדות בבסיס דינים אלה, כי הרי לא כל פעולה בלתי סבירה במישור הנזיקי, תיחשב שכזו במישור המנהלי, ולא כל פעולה בלתי סבירה במישור המנהלי תצמיח באופן אוטומטי עילה נזיקית. על ממשק זה עמד כב' השופט עמית בפרשת גליק, ולאחר דיון נרחב בעניין קבע כי בבואו לדון בעוולת רשלנות בתביעות נזיקיות שעילתן בהפרת נורמה מנהלית או חוקתית, על בית המשפט לבחון את מעשה ההתרשלות באספקלריה של הדין המנהלי ושל הדין הנזיקי כאמור. בהתאם לכך קבע כי רק התרשלות חמורה או חסרת תום לב של הרשות שבאה לידי ביטוי בהפרה עוצמתית של נורמה מינהלית תצדיק הטלת אחריות נזיקית ".... כפי שלצורך פסילת אקט מינהלי אנו דורשים אי סבירות קיצונית או חמורה, כך ב"תרגום" למינוח נזיקי, אני סבור כי רק התרשלות חמורה או חסרת תום לב של הרשות, שבאה לידי ביטוי בהפרה עוצמתית של נורמה מינהלית, תצדיק הטלת אחריות נזיקית ( השוו גלעד – גבולות האחריות 1060, 1150) "

24. יוצא אפוא שקבלת תביעה נזיקית כנגד רשות מנהלית בגין מחדלי אכיפה, תיעשה במשורה, ובמקרים של אי סבירות קיצונית המתבטאת בהפרה עצמתית של נורמה מינהלית המלווה בהתרשלות חמורה או חסרת תם לב.

25. בענייננו, הוועדה המקומית לא אכפה את סמכויותיה בגין השימוש הלא חוקי בעסקים במשך התקופה שבין חודש 5/09 ועד חודש 4/12. למרות שמחדל זה אינו נטול מביקורת, אלא שהשאלה העומדת לפתחנו היא האם התנהלות זו מגיעה לכדי התרשלות חמורה המצדיקה הטלת אחריות בנזיקין?

26. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים על רקע נסיבות המקרה שבפנינו, הגעתי למסקנה כי התשובה לכך הינה שלילית, מהנימוקים שלהלן:

א. אין חולק כי העסקים פעלו במשך עשר שנים, משנת 1998 ועד שנת 2008 , לפי היתר לשימוש חורג כדין שהוצא על ידי הוועדה המקומית. בחודש 12/11 הוגשה בקשה נוספת להארכת השימוש החורג למשך 10 שנים נוספות. בעקבות התנגדות שהוגשה על ידי התובעת, פעלו הנתבעות להסדרת המצב התכנוני במגרש 601 באמצעות הפקדת תכנית ג/21069, לצורך התאמת היעוד של הנכסים בהם ממוקמים העסקים לשימוש מסחרי. התאמת הייעוד הנ"ל אושרה על ידי הוועדה המחוזית אשר קבעה כי השימוש המסחרי עולה בקנה אחד עם הגדרת האזור כאזור תעסוקה ועם המדיניות התכנונית החלה במקום ( ראה סעיף 10 לעיל). לא זו אף זו, התאמה זו קיבלה גושפנקא משפטית על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים ( ראה סעיף 12 לעיל). יוצא אפוא שהשימוש שנעשה בנכסים הנ"ל תאם את המרקם הסביבתי בפארק ואת מדיניות התכנון והבניה בקשר עם היקף הפעילות המסחרית בו. אמנם, אין בהכרה הנ"ל כדי להצדיק את מחדלה של הוועדה המקומית שלא פעלה לאכיפת החוק בתקופה המדוברת, אולם אישור זה משליך על בחינת סבירות מחדלה הנ"ל ועל " עצמת" ההפרה הנטענת, ומסיר מעליהן את מעטה " החומרה" הנדרש לצורך הטלת אחריות נזיקית.

ב. אופי העסקים המדוברים אף הוא מקהה על חומרת ההפרה הנטענת. ממה נפשך? באשד נוהל עסק של אחסנה ואספקה של חומרי בניין וציוד טכני, ויש טעם בטענת הנתבעות כי פעילות זו הינה פעילות נחוצה ותומכת תעשיה וניתן לראות בה כפעילות נלווית לתעשייה. לגבי משומשהו, המדובר בפעילות התנדבותית/קהילתית שלא למטרות רווח, שאינה מהווה שימוש מסחרי במובנו הקלאסי של ביטוי זה. מצב דברים זה אף הוא משליך על מידת "העצמה" על ההפרה המנהלית הנטענת.

ג. התובעת לא פנתה בזמן אמת אל הוועדה המקומית בדרישה לאכוף את סמכויותיה בשל הפגיעה הכלכלית הנטענת על ידה, וההתנגדות שלה הועלתה בעקבות הבקשה שהוגשה על ידי החברה הכלכלית בחודש 11/12, להארכת משך השימוש החורג בעסקים. ודוק, אין בפנינו מצב שבו הנפגע פונה בבקשה לאכיפת סמכויות והרשות מתעלמת מפנייה זו, אלא בישיבה בחוסר מעש לתקופה ממושכת, והעלאת הטענה בחלוף שנים ולאחר התגבשות הנזק. ברי הוא כי אין לתת יד להתנהגות זו מבחינת מדיניות משפטית, שכן הדבר עלול להוביל למדרון חלקלק בו יושתו על הרשות המנהלית, ובמקרה שבפנינו הועדה המקומית, נזקים כלכליים שהינם תולדה של תנאי מסחר ו/או משתנים שונים ו/או אינטרסים כלכליים כאלה ואחרים. לא זו אף זו, הדבר עלול להרחיב את היקף הצפיות הנורמטיבית של הרשות המנהלית לנזקים שהמחוקק לא ראה לנכון להכליל אותם במסגרת אחריותה של הרשות, כפי שידובר על כך בהמשך.

27. לאור האמור לעיל לא שוכנעתי כי התנהלותה של הוועדה המקומית הגיעה לכדי התרשלות חמורה המצדיקה הטלת אחריות בנזיקין כמצוין לעיל.

28. גם למקרה והתובעת היתה עוברת את המשוכה של הוכחת מעשה ההתרשלות הנטען, הרי על מנת לגבש את עוולת הרשלנות יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הנזק הנטען, ובמשימה זו כשלה התובעת. ממה נפשך?

התובעת טענה כאמור כי אי השכרת הנכסים המסחריים שבבעלותה נבע ממחדלה של הוועדה המקומית באכיפת סמכויותיה כמתואר לעיל. ברם, היא לא הוכיחה קיומה של היתכנות פיזית, במועד הרלוונטי לתביעה, להשכרת שטחים מסחריים בבעלותה, שיכולים היו להתאים לצרכיהם הספציפיים של העסקים מבחינת מיקום, שטח ונגישות. הדבר מתחדד לאור עדותו של מר שמעון דב הבעלים של אשד, שלפיה מסר כי בשנת 2002 פנה לנציגי התובעת בניסיון לאתר שטח מתאים לניהול עסקו, אולם גשר להולכי רגל המחובר למבנה היווה מכשול פיזי לכניסתן של משאיות האספקה לנכס, ומשכך לא היתה אפשרות מעשית להעביר את העסק לבניין התובעת ( ראה סעיף 7 לתצהיר עדות ראשית שלו נ/1). עוד הוסיף והצהיר כי מגעים נוספים התקיימו בינו לבין נציגי התובעת בשנת 2012, אולם לתובעת לא היה נכס פנוי באותה העת שיתאים לצרכי עסקו. בנוסף, התובעת לא הוכיחה קיומו של טעם מבורר מדוע היו העסקים מעדיפים לעבור למבנה שבבעלותה, על מעבר למקומות אפשריים אחרים בפארק (גם על ידי הגשת בקשה להיתר לשימוש חורג למסחר), או לאזורים מסחריים אחרים במועצה האזורית.

29. יתרה מכך, התובעת טענה כי מחדלה של הוועדה המקומית יצר יתרון תחרותי לטובת החברה הכלכלית שאפשר לאחרונה להשכיר את נכסיה למטרות מסחר בעלות מופחתת. אולם היא לא הציגה תשתית ראייתית המלמדת על דמי השכירות שנגבו על ידה בעד השכרת נכסיה המסחריים בתקופה הרלוונטית לתביעה, וכפועל יוצא מכך, לא הוכיחה כי דמי השכירות שנגבו על ידי החברה הכלכלית היו נמוכים מאלה שנגבו על ידה.

30. בנוסף התובעת לא הוכיחה כי פעלה להקטנת נזקיה, שכן היא לא פנתה לוועדה המקומית בדרישה לאכיפת סמכויותיה בזמן אמת כמצוין לעיל, ולא פעלה להשכרת נכסיה בדמי שכירות מופחתים ( בהנחה שהיא גבתה דמי שכירות " מוגדלים"), ולא פעלה לקבלת פטור מתשלום ארנונה בגין נכסים ריקים.

31. המסקנה היא אפוא שהתובעת לא הוכיחה קיומו של קשר סיבתי בין מחדלה של הוועדה המקומית לבין הנזקים הנטענים על ידה, ולא הוכיחה כי פעלה בצורה מספקת להקטנת נזקיה הנטענים.

32. לסיכום

לאור מכלול הדברים שצוינו לעיל הנני קובעת כי במקרה דנן לא התקיימו התנאים להטלת אחריות נזיקית על הוועדה המקומית בגין מחדלה באכיפת סמכויות האכיפה שלה, שכן התנהלותה לא הגיעה לכדי התרשלות חמורה המצדיקה הטלת אחריות כאמור. גם שיקולי מדיניות משפטית אינם מצדדים בהטלת אחריות כנ"ל. לחילופין, בהעדר הוכחת קשר סיבתי בין מעשה ההתרשלות לבין הנזק הנטען, לא התגבשו יסודות עוולת הרשלנות, וגם מסיבה זו דין התביעה כנגד הוועדה להידחות.

33. התביעה כנגד החברה הכלכלית

התובעת טענה כי החברה הכלכלית השכירה את נכסיה בתקופה הרלוונטית לתביעה למטרות מסחר בניגוד לתב"ע החלה במקום, ובכך יצרה יתרון תחרותי בלתי הוגן וגרפה רווחים שהיו מיועדים לה. על כן, את תביעתה כנגד החברה הכלכלית השתיתה התובעת על שלוש עילות משפטיות, הפרת חובה חקוקה, רשלנות ועשיית עושר ולא במשפט.

34. הפרת חובה חקוקה

סעיף 63 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] קובע כדלקמן:

"(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק – למעט פקודה זו – והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.

(ב) לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני"

עינינו הרואות כי לצורך גיבוש עוולת הפרת חובה חקוקה יש להוכיח, בין היתר, קיומה של חובה המוטלת על המזיק מכח חיקוק, וכי החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק, וכי הנזק שנגרם עקב הפרת החובה, הוא מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק.

35. התובעת טענה כי החיקוק הרלוונטי לענייננו הוא התב"ע אשר מהווה חלק מדיני התכנון והבניה, וכי חיקוק זה נועד לטובתה ולהגנתה כבעלת נכסים בפארק התעשייה, מפני תחרות עסקית בלתי הוגנת.

הלכה פסוקה היא שתכנית בניין עיר ותכניות מתאר שאושרו מכח חוק התכנון והבניה מעמדן הוא כמעמדו של דבר חקיקה לעניין העוולה של הפרת חובה חקוקה ( ע"א 398/63 ליבוביץ ומשה מטלון ובניו בע"מ נ' כץ ואח', פ"ד יח (1) 384, עע"מ 6555/11 אדם טבע ודין ואח' נ' ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז מרכז (פורסם בנבו, 15.09.2013). אולם נשאלת השאלה, האם חיקוקי התכנון נועדו להגן על אינטרס עסקי של הניזוק, כמו המקרה שבפנינו, להבדיל מאינטרס תכנוני?

בבש"א 2263/05 רבוע כחול-ישראל בע"מ נ' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ (פורסם בנבו, 06.07.2005) נפסק כי חיקוקי התכנון והבניה טרם הוכרו ככאלה המיועדים לטובתו ולהגנתו של המתחרה העסקי. בת.א ( י-ם) 544/95 מימי כהן ואח' נ' סלים שבו ואח' ( פורסם בנבו, 26.05.1996) נפסק שחוק התכנון והבניה לא נועד להגן על רווחתם העסקית של התובעים, וכפועל יוצא מכך, הנזק שמקורו בתחרות עסקית אינו מסוג הנזק שהחוק נתכוון למנוע.

המסקנה היא אפוא שבמקרה שבפנינו, אין התובעת יכולה לבסס את תביעתה על עוולת הפרת חובה חקוקה, שכן לא הוכח כי התב"ע שעליה היא מבססת את עילת תביעתה כאמור, נועדה להגן עליה מפני תחרות עסקית, וכי הנזק הכלכלי הנתבע על ידה ושמקורו בתחרות עסקית הוא מסוג הנזק שאליו נתכוון המחוקק ( רשויות התכנון).

36. יתרה מכך, יש לזכור כי העסקים פעלו כדין, לפי היתרים לשימוש חורג, שנים מספר לפני הקמת המבנה המסחרי על ידי התובעת באזור, והמשיכו לפעול במתכונת הנ"ל גם לאחר הקמת המבנה המסחרי. במצב נתון זה, הטענה בדבר היתרון התחרותי הבלתי הוגן שנוצר לטובת החברה הכלכלית בתקופה הרלוונטית לתביעה, מאבדת ממשקלה הסגולי ומאפקט השכנוע שלה, קל וחומר משלא הוכח כי הובטחה לתובעת בלעדיות על " השימוש המסחרי" בפארק התעשייה.

37. נוסף על כך, התובעת לא הוכיחה כדבעי את הנזק הנטען על ידה ( ראה סעיפים 28 ו-29 לעיל), ובהעדר הוכחת נזק כאמור, לא מתגבשים יסודות העוולה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודה.

38. אשר על כן הנני קובעת כי לא הוכחו יסודותיה של עוולת הפרת חובה חקוקה כנגד החברה הכלכלית, ומשכך דין התביעה נגדה בעילה זו להידחות.

39. עוולת הרשלנות

התובעת טענה כי החברה הכלכלית צפתה ו/או יכולה היתה לצפות כי יגרם לה ( לתובעת) נזק מעצם הפעלת העסקים המסחריים בשטחה ( של החברה כלכלית), שלא כדין.

40. בהעדר הוכחת נזק כאמור, אף עילה זו דינה להידחות. אולם מעבר לצורך אציין כי לא שוכנעתי כי בין התובעת לבין החברה הכלכלית מתקיימים יחסי קרבה המצדיקים הטלת חובת זהירות, וככל שהחברה הכלכלית התרשלה ולא הוציאה לעסקים היתר לשימוש חורג בתקופה הרלוונטית לתביעה, אין הנזק שנגרם לתובעת ( ככל שנגרם) עקב אי השכרת נכסים מסחריים שבבעלותה, נמצא בתחום אחריותה של החברה הכלכלית.

41. עשיית עושר ולא במשפט

התובעת טענה כי החברה הכלכלית התעשרה על חשבונה שלא כדין עקב התנהלותה הפסולה, וגרפה רווחים שהיו מיועדים לה.

סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, קובע כדלקמן:

"(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת ( להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר ( להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.

(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת"

בענייננו, לא הוכח כאמור כי החברה הכלכלית " התעשרה" על חשבונה של התובעת, שכן לא הוכח כי דמי השכירות שנגבו על ידי החברה הכלכלית בגין השכרת העסקים, באו לה מ"כיסה" ו/או על חשבונה של התובעת, וזאת בשים לב להיתכנות הקונקרטית להעתקת פעילות העסקים למבנה המסחרי שבבעלות התובעת בתקופה הרלוונטית לתביעה ( ראה סעיף 28 לעיל), וכן לעובדה שבתחומי המועצה האזורית היו קיימים שטחי מסחר נוספים, ובפארק התעשייה היו קיימים נכסים ריקים, למקרה והחברה הכלכלית לא אפשרה לעסקים את השימוש המסחרי בנכסיה.

42. יתרה מכך, בעניין הריבוע הכחול שאוזכר לעיל, עמד כב' השופט גל על הבעייתיות הכרוכה בשימוש בעילה של עשיית עושר ולא במשפט באותם מקרים בהם הפגיעה בתחרות ההוגנת היא תוצאה של הפרת חובות מתחום המשפט הציבורי, ולאחר סקירת פסיקה בעניין קבע כי על מנת להכיר בהתעשרות בלתי צודקת עקב פעילות מסחרית תוך כדי הפרות של דיני התכנון והבניה, יש להוכיח יסוד נוסף בעל שני מאפיינים: האחד, התנהגות פסולה ובלתי הוגנת של המתחרה לרבות התנהגות המאופיינת בחוסר תום לב ממשי וקיצוני, השני, נסיבות מיוחדות אשר הופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת.

בענייננו, לא שוכנעתי בקיומו של היסוד הנוסף על שני היבטיו , שכן לא שוכנעתי כי התנהגותה של החברה הכלכלית היתה מאופיינת בחוסר תום לב קיצוני, או שהתקיימו נסיבות מיוחדות שהפכו את ההתעשרות לבלתי צודקת.

43. אי לכך, הנני קובעת כי לא הוכחה העילה של התעשרות שלא כדין שהופנתה כלפי החברה הכלכלית על ידי התובעת.

44. סוף דבר

המסקנה מכל האמור לעיל היא שדין התביעה כנגד שתי הנתבעות, הוועדה המקומית והחברה הכלכלית להידחות, וכך הנני מורה.

התובעת תשלם לכל אחת מהנתבעות שכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ו תשרי תשע"ח, 16 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.