הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 13582-05-16

מספר בקשה:5
בפני
כבוד ה שופט אהרון שדה

מבקשים

1.כוכבה נאג'ד
2.מרגריטה ממדוב
ע"י פרקליטות מחוז חיפה (אזרחי)
נגד

משיבים

סיגל שוורץ

פסק דין

לפני בקשה לסילוק על הסף מחמת : היעדר סמכות עניינית; התיישנות; שיהוי; חוסר תום לב, היעדר עילה והיעדר יריבות. המשיבה הגישה את תגובתה לבקשה והמבקשת הגישה תשובה לתגובה.
בקשות ותגובות דומות הוגשו גם בתיק מקביל המתנהל לפני (ת.א. 56674-05-16 ), ההכרעות בשני התיקים גם הן דומות אך לא זהות .
התובעת הינה רופאה תעסוקתית ובמועדים הרלוונטיים לתביעה היתה אזרחית עובדת צה"ל.
בשנים 1999-2007 שימשה התובעת כרופאה תעסוקתית בפיקוד צפון בצה"ל בהיקף של חצי משרה והחל משנת 2001 עבדה התובעת, במקביל לעבודתה בפיקוד הצפון, גם בתפקיד רופאה תעסוקתית בחיל הים.
יש לציין שהתובעת מנהלת מספר לא מבוטל של תיקים (דומים מאד במהותם) בערכאות השונות נגד הרבה מהגורמים שעבדו עמה או היו קשורים להעסקתה באותה תקופה בה היא עבדה.
הנתבעת מס' 1 שימשה במועדים הרלוונטיים לתביעה (שנים 2005-2006) כמפקדת מערך סיעוד ראשי בצה"ל, ב מחנה מקרפ"ר בתל השומר, ומתוקף תפקידה היתה אחראית בין יתר על שיבוץ של אחיות במערכים שונים בחיל הרפואה.
הנתבעת מס' 2 שימשה במועדים הרלוונטיים לתביעה כסגנית מפקדת מערך סיעוד ראשי בצה"ל, במחנה מקרפ"ר בתל השומר, ומתוקף תפקידה היתה המסייעת והכפופה לנתבעת 1 במשימותיה השונות.
התובעת מתייחסת באריכות לאירועים ומרחיבה בהסברים שנועדו לבסס את עילות התביעה קרי התרשלות לפי פקודת הנזיקין .
לאחר עיון בכתבי הטענות, הבקשה, התגובה והתשובה לתגובה הגעתי למסקנה שיש לסלק את התביעה על הסף כפי שיפורט להלן.
סמכות עניינית
לטענת המבקשים, עילתה האמיתית של התביעה הינה הוצאת לשון הרע המיוחסת לנתבעות ולכן הסמכות לדון בה מוקנית לבית הדין האזורי לעבודה וזאת מכוחו של סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 על פיו לבית הדין האזורי לעבודה מוקנית סמכות ייחודית לדון בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעביד או נושא משרה אצלו, או של מעביד או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ח-1965 (להלן: " חוק איסור לשון הרע") .
אלא שהתובעת מתעקשת שלא לנהל את התיק (ותיקים אחרים) לפי חוק איסור לשון ונמנעת מלנהלו בבית הדין לעבודה ברם זו זכותה, שיקוליה מן הסתם נובעים מחוסר סיכוייה לזכות בהליך שם כפי שגם כבר קרה ודי בכך.
מעיון בכתב התביעה ניתן לראות שהתובעת מבססת את תביעתה על עוולת הרשלנות ועל פעולה בחריגה מסמכות . אמנם חלק מהדברים מוצגים בחפיפה מלאה עם לשון הרע אבל כפי שכבר קבעתי בהחלטה מיום 17.6.14 במסגרת התביעה המנוהלת בהליך ת.א. 44447-10-13 שוורץ נגד גלילי ואח' , התובעת היא שקובעת את העילה והדין על פיו היא מבקשת לבסס את התביעה:
"יצוין שתביעה לפי פקודת הנזיקין מחייבת הוכחת מעשה/מחדל/עוולה, נזק וגם קשר סיבתי בין השניים והוכחתה לא פעם מורכבת יותר מאשר הוכחת תביעה לפי לשון הרע אך בדרך זו בחרה התובעת וזכות זו לבחירה לא נשללה ממנה בדין."
לאור האמור לעיל, הטענה של הנתבעים להיעדר סמכות עניינית איננה משוללת כל בסיס אך בנסיבות העניין היא נדחית.
היעדר עילה:
ב"כ הנתבעים הפנתה לסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע וניסתה לבסס את טענתם של הנתבעים בדבר הפטור הניתן בסעיף הנ"ל אשר מדבר על פרסום מותר שלא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי.
סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע קובע:
פרסומים מותרים
פרסומים מותרים
"13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;"

זה המקום לציין שאין לקבל את טענת התובעת לגבי אי החלת הסעיף של פרסום מותר שקיים בחוק איסור לשון הרע על התביעה בעוולות אחרות. שאלה זו כבר הוכרעה ובית המשפט העליון קבע בתיק שהתובעת הינה צד לו שההגנה של סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע חלה ואין מקום לקבלת תביעה מחוץ לגדרי חוק איסור לשון הרע, בין אם בעילה נזיקית ובין אם בעילה אחרת, מקום שהמחוקק נעל את שערי איסור לשון הרע.
(ראה רע"א 7205/16 ד"ר סיגל שוורץ נגד ד"ר לילך צולר , ניתן ביום 9.4.17, ובקשת רשות לדיון נוסף שנדחתה ביום 20.6.17).
לאור האמור לעיל, ראוי כי התובעת תבדוק האם לאור ההלכה שחודדה בבית המשפט העליון לגבי החלת ההגנה הקבועה בחוק, עדיין ברצונה להמשיך בהליכים השונים האחרים המנוהלים על ידה ואשר יכול להיות שהקביעה בב ית המשפט העליון רלוונטית לגביהם שכן בסופו של יום החקיקה לצד הפסיקה המחייבת יוצרים סטנדרט התנהגות סביר שיהיה קשה מאד לתובעים באשר הם לדלג מעל המשוכה שהוא יוצר. כאשר בית משפט דן בשאלת סבירות פעולתו של אדם אין הוא יכול להתעלם מהוראות חוק ספציפיות אשר מגדירות מה סביר ומה לא, על איזה אינטרס יש להגן ואיזה אינטרס נדחה מפניו.
העילה בתביעה כאן כאשר היא נבחנת דרך האספקלריה של חוק איסור לשון הרע נראית קלושה מאד ובעיקר מאולצת והרי מדובר בלהטוט משפטי בניסיון לחמוק מהתוצאה הבלתי נמנעת שכבר הוכרעה בבתי הדין לעבודה.
עילה קלושה ומאולצת כאשר היא מצטרפת לשיהוי אדיר , לשימוש שלא בתום לב בהליכי משפט, להגשת תביעה קנטרנית ומכבידה וכאשר ברקע ישנן תביעות נוספות רבות בגין אותם עניינים ואותם ראשי נזק שכל פעם מקבלים "מזיק" אחר, מצדיקים סילוק על הסף.
אם אשאל במה עוסקת התביעה כאן? הרי התובעת עצמה משיבה ומפרטת את תמציתה בסעיף התקציר:

אם כך הדבר, אין לי אלא לצטט את כב' השופטת אשרית רוטקופף בפסק דינה מיום 23.7.13 בת.א. פ"ת 30024-05-13 שוורץ נ' משעל (צורף לבקשה לסילוק על הסף):
"הסוגיה העיקרית בבקשה אשר בפני הינה השאלה, האם קיימת עילת תביעה כלשהי ו/או יריבות מצד המשיבה כנגד המבקש.

הפכתי והפכתי בטענות המשיבה והנני סבורה כי מטענות משיבה אכן לא עולה כל עילת תביעה כנגד המבקש ו/או לא קמה יריבות כלשהי.

המשיבה מלינה על התערבותו של המבקש אשר היה מפקדה בלו"ז שלה???בסדר עבודת המרפאה??? בשינוי סדרי העבודה של האחות??גרם לה עומס בעבודתה??? לא קיבל את המלצותיה???

האם אכן מצפה המשיבה כי בית המשפט הוא זה אשר יתערב בשיקולי מפקד מרפאה תעסוקתית של חיל הים וישקול את שיקוליו בדבר אופן העסקת עובד כזה או אחר, נהלי עבודה ועוד? התשובה לכך שלילית.

נראה כי המשיבה הרחיקה לכת בתביעתה."

סימני השאלה והמסקנה המצוטטים לעיל לפיהם התובעת הרחיקה לכת בתביעתה כמ ו גם כל האמור בציטוט לעיל מאומצים על ידי באופן מלא. כאן המקום לומר שכל או מרבית התביעות הן מחזור של אותו עניין ומככבים בהן (גם אם לא כנתבעים) אותם אנשים בין אם מדובר בד"ר כרמון שמכתבו עובר כחוט השני בתיקים רבים, בין אם הנושא הוא האחות קטיה ומערכת יחסיה ותפקודה במרפאה, בין אם מדובר בד"ר פרימר ובין אם מדובר באותם שימועים, פגישות, חוות דעת ותכתובות.
בתיק אחר המתנהל לפני (ת.א. 44447-10-03) ראיתי לנכון, עוד ביום 6.11.16 לתאר את האבסורד בצורת הגשת התיקים ע"י התובעת ואת סכום הנזק המצטבר, הבלתי הגיוני בכל קנה מידה בגין אירועים שכולם, בסופו של דבר קשורים אחד בשני ושכולם בסופו של דבר נוגעים לכך שחלק מהאנשים עמם עבדה התובעת לא הסתדר אתה. ההחלטה דלהלן ניתנה באותה תביעה המתנהלת כנגד 3 רופאים בה נדרש סעד של 699,295 ₪ כשהתובעת ביקשה לתקן התביעה, להוסיף נתבע-רופא נוסף ולהגדיל את סכום התביעה ללא פחות מ-1,959,295 ₪! דומני שאיש לא ייפול מכיסאו אם אציין שאותו נתבע נוסף, נתבע קודם לכן בבית הדין לעבודה, כל טענותיה של התובעת לגביו נדחו, היא חויבה בהוצאות בגין האופן בו ניהלה את ההליך, היא ערערה על פסק הדין ובמקביל הגישה תביעה נוספת אזרחית, וכך נרשם בהחלטתי שם:
" הפסיקה הצביעה על סמכויות נוספות, נתנה משקל רב גם לזכויות הנתבעים והביעה את דעתה על ריבוי ופיצול דיונים. נפסק כי מימוש זכות דיונית צריך להיעשות על פי עקרון המידתיות במידה שאינה עולה על הנדרש במכלול הנסיבות והביטוי "זמנו היקר של בית המשפט" איננו בגדר קלישאה שחוקה אלא משקף אינטרס ציבורי חשוב הנוגע לעלות ההתדיינות ומתן מענה הולם וראוי גם למתדיינים אחרים (למשל בעניין רע"א 646/14 אשטרום נ' ניו קופל ואף התובעת הפנתה בבקשתה לעמדת כב' השופט גרוניס ברע"א 740/06 בעניין פרח נ' בנק לאומי).

התובעת מזגזגת בין בתי הדין לעבודה ולבין בתי המשפט האזרחיים וכך גם בין ערכאות הערעור השונות ולפחות על פי טענת הנתבעים, ללא שום הצלחה ובאמת מדובר במקרה חריג ביותר בו נתבעים שורה ארוכה של אנשים על בסיס רשימה ארוכה של עילות כאשר בסופו של דבר מדובר בפרשה אחת שניתן היה לאחדה למגה תיק אחד.

כדי להבין את עמדתי ותחושתי שמדובר בניהול לא אחראי של הליכים כנגד מספר לא הגיוני של אנשים והכל על אותו רקע שאין בו שום דבר החורג ממחלוקות רגילות ושגרתיות הנוגעות בדיני עבודה, דיני לשון הרע ונזיקין יש להסתכל על מספר נתונים הנוגעים לפרשה ולאוסף ההליכים שנקטה התובעת:

ראשית, הסכום המצטבר של סעדי התביעות השונות שהגישה התובעת כולל הסכום בתביעה המתוקנת כאן עומד על הסכום הבלתי נתפש של 12,840,295 ₪!
שנית, חלק מהתביעות הנפרדות הוגשו כנגד אותם הנתבעים, פעם בהליך כזה ופעם בהליך אחר, הנתבע "החדש" שאותו מבקשת התובעת לצרף בתיק שלפני הוא הנתבע בתיק "מקביל" המתנהל בבית הדין לעבודה בחיפה הממתין למתן פסק דין.
שלישית, למרות התעקשות התובעת, חלק גדול מההליכים סולקו/נדחו כך גם הערעורים שהגישה.
ורביעית, התובעת משלמת אגרות, סופגת הוצאות בעשרות אלפי שקלים וממשיכה להגיש תביעות הנוגעות לאותה מערכת יחסי עבודה שהביאה אותה להתפטר מיוזמתה מעבודתה כרופאה אזרחית עובדת צה"ל.

הדברים הגיעו עד כדי כך שבחודש מאי השנה-2016 הגישה התובעת עוד שתי תביעות נפרדות בגין עניינים הקשורים ב"פרשה" משנת 2006."

שתי התביעות הנוספות נשוא הפסקה האחרונה הן תיק זה והתיק המקביל שצוין ברישא לפסק הדין.

התובעת מטריחה את הפרקליטות והצדדים השונים בהליכים רבים ובמועדים רחוקים מאד ממועד קרות האירועים כשכל פעם היא מתרצת את האיחורים בגילויים שונים או ב"תחקירים" שהיא עורכת או בהשהיה מכוונת כדי לבדוק "לאן הרוח נושבת" (עד כמה שהדברים נשמעים חמורים) כעולה מפי התובעת עצמה :

מדובר בעמ' 18 לתביעה שלפני ש"הושתל" במלואו כולל מספרי סעיפים שגויים מהתביעות האחרות שהוגשו באיחור ע"י התובעת.
בעמ' 16 לתביעה שלפני בסעיף 81 שגם הוא נגזר והושתל מתביעות אחרות מודה התובעת כי היה ספק רב אם התביעות תתגברנה על הבקשות לסילוק על הסף ולכן "החליטה" להגיש את התביעות "בקצב איטי (אחד לשנה)".
גם כאן אני מאמץ את קביעתו של כב' השופט עוז ניר נאוי בת.א. (שלום נתניה) 5604-10-14 (צורף לבקשה) בהתייחסותו לסעיף הנ"ל ולניסיונות המשפטיים המתוארים במסגרתו:

אין לי אלא להוסיף כי "יופסקו הניסויים בבעלי דין".
אך לא רק עיתוי הגשת התביעות, מספרן הרב, מהותן הדומה והמטרידה ואופן ההתנהלות הדיונית מעידים על כך שיש לסלק את התביעה על הסף, הרי התובעת אשר מבקשת לקבוע כי הטענות בדבר כך שלא הסתדרה עם אחרים במקום עבודתה וכי כל החבורה המכובדת שנתבעה בהליכים הרבים היא זו שטעתה, התנכרה ונהגה באופן לא ראוי, במומה היא פוסלת וג ם בעניין זה אינני רואה כיצד יצמח סעד כלשהו כאשר התובעת עצמה מצרפת לתביעתה הודעת דוא"ל ביחס לאחות קטיה המככבת בחלק לא מבוטל של התביעות:

(צורף כנספח לתביעה, הטקסט קטוע במקור)
איזה מן ניסוח הוא זה (בושה למקצוע הסיעוד" ועל מה הוא מעיד? מדוע ההשוואה לבנותיה של התובעת והקביעה כי אם הייתה האחות קטיה בתה של התובעת היא הייתה "מתביישת לצאת" מהבית ?
אודה על האמת, לא ברור לי מה התועלת שבהגשת התביעות כאשר התובעת מבקשת למעשה לטהר את שמה ברם בכל תיק ותיק תגיע שורה ארוכה של עדים שיעידו בדיוק ההיפך שהרי הם כולם נתבעו על י דה ואין מדובר בהשערה מצדי , הדברים כבר נכתבו ונקבעו ביחס לתובעת ואפנה לפ סק דינה של כב' השופטת יעל קלוגמן בת.א. (שלום נתניה) 24807-12-09 (צורף לבקשה לסילוק על הסף) שם בעמ' 13:

ניחא שנבחרה האסטרטגיה לעקוף את ההגנה שבחוק איסור לשון הרע, ניחא התביעה הוגשה בשיהוי אדיר, ניחא שכל הזמן נתבע אותו הנזק שלא באמת ברור מהו וכיצד הוערך ברם כאשר הדברים מצטברים, כאשר מנהלת התובעת מסע משפטי מפרך כנגד אנשים רבים שהמשיכו בחייהם וכנגד הפרקליטות הממומנת מכיסו של הציבור ומנצלת את ההליכים המשפטיים כדי "להראות להם" לאותם נתבעים , עד כה ללא הצלחה כלשהי, על בית המשפט לשים סוף לדבר, יש לסלק את התביעה מחמת היותה מוגשת בחוסר תום לב, היותה חוזרת על אותם נזקים שנתבעו בעבר, היותה קנטרנית, מכבידה ומתנקמת גרידא ועילתה קלושה ביותר במישור המשפטי (להבדיל מהראייתי).
התיישנות ושיהוי
פסקי דין רבים מצביעים על כך שהנטייה הרווחת הינה לפרש הסדר ההתיישנות בצמצום קרי בדרך שלא תמנע מעבר לסביר, את סגירת שערי בית המשפט בפני בעל דין התובע את זכויותיו ברם בסופו של יום, במקרים הגבוליים ובנסיבות המתאימות, מדובר בביצוע איזון בין אינטרס התובע מול אינטרס הנתבע עליו נועדה להגן ההתיישנות.
התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, בעניין שאינו מקרקעין, נקבע בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") והינה שבע שנים.
סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע שתקופת התיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה ברם במקרים מיוחדים וחריגים מורה החוק על דחיית תחילתה או על הפסקת מרוץ מועדיה.
אחד מהחריגים הללו נקבע בסעיף 8 לחוק התיישנות אשר קובע:
התיישנות שלא מדעת
התיישנות שלא מדעת
8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.

דהיינו, במקרה בו כאמור נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה וזאת מסיבות שלא היו תלויות בו יחול "כלל הגילוי" שנקבע בסעיף 8 לעיל ותקופת התיישנות תתחיל להימנות מיום בו התגלו לתובע העובדות הרלוונטיות לתביעה.
במקרה בו התביעה מושתתת על עוולה אשר עליה חל סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], נקבע הסדר מיוחד לעניין תקופת ההתיישנות:
תחילת התיישנות
תחילת התיישנות
89. לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:
(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;
(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.

סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע אם כך שמקום בו עילת התובענה היא נזק שנגרם על-ידי מעשה או מחדל- רואים את היום שבו אירע אותו נזק כיום שבו נולדה עילת התובענה לצורך מניין תקופת התיישנות לפי אותו סעיף. כלל זה כוחו יפה גם לעניין הוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות.
(זלמן יהודאי, דיני התיישנות בישראל כרך א' (להלן:" יהודאי"), עמ' 155).
סעיף זה אינו יוצר באופן עצמאי תקופת התיישנות מיוחדת אלא הוא קשור בטבורו לחוק ההתיישנות הכללי. המירכאות ברישא לסעיף 89 הנ"ל מבטאות ציטוט מתוך חלקו השני של סעיף 6 לחוק התיישנות ומתייחסות אליו. (ראה בהרחבה, יהודאי סעיפים 132-137 עמ' 148-155).
יצוין שפקודת הנזיקין לא התנתה את תחילתה של תקופת ההתיישנות באפשרות לקבוע את היקף הנזק, אלא בגרימתו בלבד וכפי שנפסק בע"א 2919/07 מדינת ישראל- הוועדה לאנרגיה אטומית נגד עדנה גיא-ליפל (2010), עמ' 114:
"גילוי הנזק כמוהו כיריית הזנקה של התובע לתחילת מסלול מרוץ ההתיישנות, אך אין להמתין עד לגילויו המלא של הנזק ודי בסימני הנזק, ומשנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו"
הפסיקה וגם לשון החוק בסעיף 89(2) אימצו את "כלל ההתגלות" ונקבע שכאשר עילת התובענה הינה נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל אזי היא נולדה ביום שבו אירע הנזק, ואם לא התגלה ביום שאירע אזי המועד יהיה היום בו נתגלה הנזק אלא שבמקרה כזה תתיישן התביעה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום שאירע, זה המקום להקדים ולציין כי התובעת טועה בפרשנותה לסעיף 89 ועל כך בהמשך.
כך נקבע למשל בע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורט נגד בנק יפת בע"מ (1989) :
"מטרתו של סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] היא כפולה: ראשית, להוסיף הוראה פרשנית, המיוחדת לתובענות שיסודן בפקודה, לתיבה "היום שבו נולדה עילת התובענה", האמורה בסעיף 6 ל חוק ההתיישנות; ושנית, לקבוע בסעיף-קטן (2) סיפא מחסום אחרון וסופי להתיישנותן של תביעות, שבהן הנזק מתגלה לאחר התרחשותו. (עמ' 867 - 868 )
כמו כן נקבע שם שההוראות הכלליות של חוק ההתיישנות חלות גם במקרים בהם קיים דין מיוחד כדוגמת זה המצוי בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (שם, עמ' 868 ).
בע"א 165/83 יתרו בוכריס נגד דיור לעולה בע"מ (ׁ1984ׂ (נפסק שלא די בהתגלות נזק כלשהו על מנת שמרוץ תקופת ההתיישנות יחל אלא גילוי הנזק יחל את מרוץ ההתיישנות זאת אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של "מה בכך", אשר אדם בר דעת ומזג רגיל לא היה תובע בגינו, כי אז אין לראות בהתגלות זו את מועד תחילת ההתיישנות. הווה אומר שיש לדחות את המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו.
במקרה של מפגע חוזר או כאשר אירוע הנזק הינו תהליך מתמשך וכאשר אי אפשר להפריד את הנזק ותקופותיו אזי תידחה טענת התיישנות. (ע"א 702/86 איטונג בטרום (אינווג) בע"מ נגד בן הרוש, ניתן בשנת 1989).
אולם בעניינו, אין מדובר על נזק מתמשך. התובעת עצמה אינה טוענת זאת אלא טוענת שהמעשה גרם לנזקים שמועד התגבשותם קבוע וממוקד (אם כי חלקם של הנזקים המאוחרים אינם בגדר "נזקים" ברי תביעה וגם אם היו, הם נבלעו בנזקים העיקריים-המוקדמים).
אם כך, עולה מהאמור לעיל שמקרה בו התובענה היא בגין עוולה בנזיקין, יחולו שתי מערכות דינים המשלימות זו את זו: הן ההסדר הכללי המצוי בחוק התיישנות והן ההסדר המיוחד הקבוע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין.
לאור לשון הסעיפים הביעה הפסיקה דעה שסעיף 89(2) לאו דווקא מיטיב עם הניזוק שגילה נזק מאוחר ביחס להוראות הכלליות שקבועות בחוק ההתיישנות. וכך התייחסה כב' השופטת ביניש בע"א 2242/03 אורה אברהם נגד עדנאן רשאד (2005), עמ' 8:
"סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין - בדומה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות - מאמץ "כלל גילוי", אשר מטרתו היא "להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן" (ע"א 74/60 נמר נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד ט"ו (1) 255, 260 (להלן: פרשת נמר); פרשת בוכריס הנ"ל, בע' 557). אולם, בשונה מסעיף 8 ל חוק ההתיישנות, מטיל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מגבלת זמן על "כלל הגילוי" הקבוע בו, כאשר התובענה היא בגין נזק שנגרם. אם רכיב הנזק לא נתגלה במועד בו אירע, יקבע יום גילוי רכיב הנזק כמועד היווצרות העילה, אך התובענה תתיישן אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אינו מיטיב, אפוא, את מצבו של התובע, שכן אלמלא נקבע בו כי תובענה תתיישן אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק, היה התובע זוכה לתחולת "כלל הגילוי" בסעיף 8 ל חוק ההתיישנות, שאינו קובע מגבלת זמן לתחילת מרוץ ההתיישנות ( ע"א 4954/94 מינהל מקרקעי ישראל נ' מזרחי, פ"ד נא(1) 559, 572 (להלן: פרשת מינהל מקרקעי ישראל)).
 (ההדגשה אינה במקור)

זאת ועוד, הפסיקה קבעה שסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין חל רק במקרים בהם לא נתגלה לניזוק רכיב הנזק עצמו, להבדיל ממקרים בהם לא נתגלה לניזוק רכיב הקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק או רכיבים אחרים של עילת התובענה. המשיכה כב' השופטת בייניש בעניין אורה אברהם הנ"ל (עמ' 8-9) לפרט לעניין היחס בין שני הסעיפים וקבעה:

"שאלת היחס בין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין לבין סעיף 8 ל חוק ההתיישנות נדונה רבות בפסיקה (ראו: ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 673; ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון בליבאום ז"ל, פ"ד מט(5) 485, 511-502 (להלן: פרשת שיכון עובדים); י' גלעד "התיישנות בנזיקין - הצעה לשינוי החוק" משפטים יט (תשמ"ט) 81, 141-138, וכן בע' 369 ואילך). לא בכדי התעוררו קשיים רבים בכל הנוגע לקביעת היחס בין הסעיפים האמורים, אשר קשה להצדיק את השוני ביניהם; מגמת הפסיקה, כפי שהתגבשה באותם פסקי דין, כוונה לצמצם את תוצאתה של האנומליה המתקיימת כאשר הסעיפים חלים בעת ובעונה אחת. בהתאם למגמה זו התייצבה ההלכה כיום כפי שנוסחה בפסק דינו של השופט ריבלין בפרשת המאירי הנ"ל, בו נקבע כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות ממשיך לחול בעיקרו גם על תובענות בגין עוולות שבהן הנזק הוא חלק מעילת התביעה; אולם, סעיף 89(2) ל פקודת הנזיקין גובר על סעיף 8 לחוק ההתיישנות לעניין רכיב הנזק בלבד (שם, בע' 547). על פי הלכת המאירי, כלל הגילוי המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין יחול רק במקרים שבהם רכיב הנזק נתגלה באיחור, ואילו במקרים בהם הגילוי המאוחר אינו מתייחס לרכיב הנזק כי אם לרכיבים אחרים של עילת התובענה, סעיף 89(2) הנ"ל לא יגרע מן ההסדר הכללי שבסעיף 8 ל חוק ההתיישנות (שם, שם). כך נאמר מפי השופט ריבלין בפרשת המאירי הנ"ל:
 
'נראה כי אכן ראוי להפריד בין שאלת גילוי הקשר הסיבתי העובדתי, המתקיים בין הנזק ובין האשם שגרם לו, לבין שאלת גילוי הנזק עצמו; בעוד שעל רכיב הנזק בעילות התובענה חלות הוראות סעיף 89(2) לפקודה, נתפסת שאלת הקשר הסיבתי ברשתו של סעיף 8 לחוק' (שם, בע' 550).
 
  גם השופטת שטרסברג-כהן הצטרפה לגישתו של השופט ריבלין באותה פרשה וציינה כי ביסוד גישה זו עומדת המגמה לצמצם את תחולת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין:
 
'לשיטתי, יש לצמצם את תחולת המחסום שבסעיף 89(2) למינימום ההכרחי ולאמץ את ההסדר שבחוק ההתיישנות ככל שניתן בלי לרוקן מתוכן את הסיפה לסעיף 89(2) ... סעיף 89(2) סובל את הפירוש שלפיו רק גילוי הנזק נשלט על-ידי הסיפה של אותו סעיף, ורק עליו חלה הגבלת 10 השנים מיום אירוע הנזק. רכיב הקשר הסיבתי שיכול שיתקיים מאוחר יותר מאירוע הנזק ומהתגלותו, אינו נתפס בהכרח על-ידי הסיפה לסעיף 89(2). לפיכך, אם הרכיב שלא נתגלה הוא הקשר הסיבתי בין הנזק שנגלה לבין המעשה שגרמו, יתחיל מירוץ ההתיישנות מאז היוודע הקשר הסיבתי ומגבלת 10 השנים לא תחול עליו ... אודה, כי פרשנות זו מלאכותית קמעא ומגמתית יותר מקמעא, אולם היא לגיטימית. מגמתה להוציא מגדר הגבלת 10 השנים כל שניתן להוציא מגדרה. ניתן להוציא מגדרה כל רכיב שאיננו בגדר התגלות הנזק'
(שם, בע' 555)."
 
(ההדגשה אינה במקור).

אם כך ובהתאם לפסיקה לעיל, על מנת לקבוע אימתי התיישנה עילת התביעה הנזיקית של התובעת, יש במישור העקרוני לבחון שלוש שאלות שונות: מתי אירע הנזק נשוא עילת התובענה, מתי נתגלה הנזק נשוא עילת התובענה ומתי נתגלה הקשר הסיבתי בין הנזק נשוא עילת התובענה לבין מעשיהן של הנתב עות.
מן הכלל אל הפרט
התובעת ידעה עוד עם הגשת כתב תביעתה שיש להתמודד עם סוגית ההתיישנות. כבר בכתב התביעה היא ניסתה לתת הסברים למה לא הוגשה התביעה בתקופת ההתיישנות המקובלת והקבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות שהינה כאמור 7 שנים.
במסגרת התיק האחר שמנהלת התובעת אשר פורט ברישא לפסק הדין הרחבתי בעניין היחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין ובתמצית הרי ש סעיף 89(2) חל כאשר גילוי הנזק הינו מאוחר לעומת מקרים בהם רק גילוי הקשר הסיבתי נעשה במאוחר אז יש להחיל דווקא את סעיף 8 לחוק ההתיישנות.
הנזקים שהתובעת טוענת להם בתור נזקים מאוחרים או שהתגלו לה מאוחר בשנים 2012-2014 אינם נזקים חדשים אלא לכל היותר מדובר במידע חדש מבחינתה כלומר ראיות לכאורה לגבי היקף הנזק שכבר נגרם בשנת 2006 שהוא אותו נזק שנגרם בכל התיקים האחר ים, כל פעם בלבוש שונה. בקליפת אגוז, נזק לשם טוב נגרם רק בפרסום לציבור, מסתבר ש"כל הציבור" הרלבנטי כבר היה מודע אז, בשנת 2006 (ואף לפניה) לטענות כנגד התובעת ואף ייחל לפיטוריה כפי שגם קרה באותה שנה ולכן כל הנזק נגרם בסוף שנת 2005 ועד למועד בו הופסקה עבודה של התובעת בשנת 2006.
מידע חדש בדבר ראיות איננו מאריך את תקופת ההתיישנות.
זאת ועוד, התובעת מודה בכתב התביעה שלה תחת הכותרת "הערה מקדימה רביעית":
"כאמור לעיל ההתרשלויות והקש"ס ביחד עם הנזקים נגלו לתובעת ב 1-6.2009".
ממשיכה התובעת ומודה בעצמה שרק בינואר 2016 הח לה לכתוב את כתב התביעה הנוכחי(ראה לעניין זה סעיף 88 לכתב התביעה). התביעה הוגשה רק במאי 2016.
במידה ואקבל את טענות התובעת ביחס לכך שלא יכלה בזהירות הסבירה לגלות את מה שהיה חסר לה מבחינת יסודות העוולה, הרי היא בעצמה מודה בתגובה לבקשת הסילוק בסעיף 54:
"54.1. לגבי הנתבעת הראשונה הגילויים חלו בין 1.2009 ועד 3.2009 (ראה סעיף 67.1 לכתב התביעה)
54.2. לגבי הנתבעת השנייה הגילויים חלו בין 3.2009 ועד 6.2009 (ראה סעיף 76.1 בכתב התביעה."
אם כך גם לפי גרסת התובעת עצמה ואם אקבלה הרי כבר עברו 7 שנים ל פחות מבחינת הנתבעת מס' 1 ותקופת ההתיישנות נגמרת לכל המאוחר במרץ 2016 כשהתביעה כאן הוגשה במאי 2016 וזאת עוד לפני בחינת השאלה אם התובעת יכלה בזהירות סבירה לגלות את העובדות לפני המועד שהיא טוענת לגילויים.
לגבי הנתבעת מס' 2 יש כאמור מקום לבדוק האם יכלה התובעת לגלו ת בזהירות סבירה את העובדות שהתגלו לה לטענתה באיחור, האם ההסתמכות על דברי הגורמים השונים שנטען כי הטעו את התובעת, יש בהם לקבוע שאי הגילוי נובע מסיבות שלא היה לתובעת שליטה בהם?
יצוין שכבר ממכתבו של ד"ר פרימר מיום 17.8.06 ניתן להבין שישנן תלונות כנגד התובעת כאשר מכתבו המאוחר יותר של ד"ר כרמון מיום 20.11.06 לו הייתה מכותבת התובעת מפרט ברחל בתך שורה של אנשים עמם מסוכסכת התובעת וביניהם גם "מפקדת מס"ר" היא לא אחרת מאשר הנתבעת 1 שהנתבעת 2 היא סגניתה וכבר אז היה ידוע גם על הטענות ביחס לאחות קטיה והאחיות בכלל. היה על התובעת לברר את מהות הדברים ובכך יכולה היה לגלות מוקדם יותר את כל מה שהיא גילתה ל טענתה אחר מכן בשנת 2009.
התובעת טוענת שהוטעתה ע"י גורמים שונים שמנעו ממנו לגלות את מה שהיא גילתה מאוחר, אולם אין בכך הסבר משכנע מדוע לקח לה כל כך הרבה זמן מאז גילתה את הפרטים ביחס לנזק "הקדום" ועד שהגישה את התביעה.
התובעת אף לא מצליחה לציין באיזה חודש בדיוק היא גילתה את מה שגילתה לגבי הנתבעת מס' 2, האם היה זה במרץ, אפריל, מאי או יוני 2009? כתב התביעה הוגש לפי החותמת ביום 5.5.16 ולכן כל מה שהתגלה לה עד ליום 4.5.09 התיישן ועליה הנטל להוכיח פוזיטיבית מה בדיוק התגלה ומתי ולא ניתן להסתפק ב"טווח זמן" עמום שנועד להתגבר על ההתיישנות ולכן התביעה התיישנה גם ביחס לנתבעת 2.
יודגש שוב כי אם התובעת כבר גילתה את הדברים בחודש מרץ או אפריל 2009 , תקופת ההתיישנות איננה מתארכת בשל הרצון לגלות ראיות. רצון או צורך בגילוי ראיות איננו מאריך את תקופת ההתיישנות.
על שיטת הגשת התביעות, על "הניסיונות" לראות את מידת עמידותן בפני בקשות לסילוק על הסף ועל עמדת הפסיקה בעניין כבר סקרתי ובהרחבה בפרק הקודם. התובעת איננה יכולה להגיש את תביעותיה בקצב הנוח לה או לראות "לאן הרוח נושבת" שכן הדבר איננו מאריך את תקופת ההתיישנות אך מבסס מאד את עילת הסילוק על הסף מחמת שיהוי דיוני.
בצד הזכויות הדיוניות והמשפטיות של התובעת עומדות גם לנתבעות זכויות שיש לשמרן, אין ספק שתקופה כה ארוכה של היעדר תביעה נגדן מבסס הנחה והסתמכות לפיהן התובעת אינה מתכוונת לתבוע ואף זנחה את טענותיה כלפיהן, נוסיף לכך את הטיעון המוצדק שנגרם נזק ראייתי לנתבעות המקשה עליהן שנים ארוכות לאחר המקרה להוכיח את הגנתן.
הטיב לתאר זאת כב' השופט עמית בע"א 2919/07 מדינת ישראל- הוועדה לאנרגיה אטומית נגד עדנה גיא-ליפל (2010):
" 30. הפסיקה ומלומדי המשפט עמדו על מספר טעמים העומדים בבסיס ההתיישנות הדיונית, ואעמוד עליהם בתמצית:
א. טעם ראייתי הקשור בקושי ובהכבדה על הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן. מטבע הדברים, במהלך השנים מסמכים וראיות אובדים, עדים הולכים לעולמם או מאבדים את זכרונם, מה שעלול לפגוע בהגנתו של הנתבע ולהקשות על בירור האמת העובדתית.
ב. אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון, כך שיתאפשר לו לכלכל את ענייניו מבלי להידרש להקצות ממשאביו 'רזרבה כספית' שמא ייתבע בגין שנים עברו.
ג. ההנחה היא כי תובע אשר "ישן על זכויותיו" תקופה ארוכה, זנח או ויתר או מחל על תביעתו, ועם חלוף הזמן הולכת ומתבססת הציפיה של הנתבע כי לא ייתבע.
ד. מנקודת מבט המערכת המשפטית, ראוי להקדיש את משאבי השיפוט לעניינים שבהווה ולא לשחת זמנה על עניינים שאבד עליהם הכלח. קציבת תקופת ההתיישנות מתמרצת תובעים לא לישון על זכויותיהם ולהגיש תביעתם ללא עיכוב.
ה. להסדרי ההתיישנות יש השפעה החורגת מהצדדים הישירים להתדיינות, במיוחד על המדינה, יצרנים, ספקי שירותים ומבטחים. כך, לדוגמה, הארכת תקופת ההתיישנות עשויה להשפיע על גובה הפרמיה בחוזה ביטוח ועל מחירי מצרכים ושירותים, ומכאן שלהסדרי ההתיישנות השלכה על רווחתם של פרטים רבים בחברה."

דין שיהוי ניכר יכול להיות כדין התיישנות, הדבר נובע הן מהחוק והן מהפסיקה ולמשל ע"א 6805/69 תלמוד תורה הכללי ואח' כנגד הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (2003):
"השיהוי וההתיישנות בדין האזרחי
10. חוק ההתיישנות קובע תקופות התיישנות סטטוטריות לתביעות מסוגים שונים. חרף קיומן של תקופות התיישנות כאמור נותרה על כנה סמכות בית -המשפט לדחות תובענה מחמת שיהוי גם בתוך תקופת ההתיישנות. כך עולה מסעיף 27 סיפה ל חוק ההתיישנות:
"[אין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי".
דיני השיהוי נקלטו במשפט הישראלי דרך צינור סימן 46 ל דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 כפי שפותחו לאורך שנים בבתי-המשפט של היושר באנגליה, בתקופה שלא היה ניתן להחיל בה את כללי ההתיישנות מכוח דין על סעדים בתביעות שמקורן בדיני היושר. בטרם חוקק חוק ההתיישנות ניכרה בפסיקה נטייה להימנע מהחלת דיני השיהוי על תביעות מכוח הדין ולהגבילם לתביעות שיסודן בדיני היושר. בגישה זו חל שינוי עם חקיקת חוק ההתיישנות, אשר עיגן במפורש את תורת השיהוי על בסיס ההנחה כי השיהוי עשוי לדור בכפיפה אחת עם ההתיישנות, וכי אין מקום להבחנה בין תביעות שביושר לתביעות שבדין לעניין זה. ההלכה הפסוקה קבעה כי "[דיני השיהוי אינם באים במקום הוראות התיישנות סטטוטוריות, אלא הם מתקיימים לצד הוראות אלה. תקופת ההתיישנות החוקית מהווה 'הגבול העליון' לחסימת זכות התביעה, ואילו השיהוי יכול שיחול בתוך תקופת ההתיישנות]" (דברי בית-המשפט בע"א 386/90 מזאריב נ' מזאריב (להלן – פרשת מזאריב [1]), בפיסקה 12; ראה גם ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ [2] , בעמ' 281)."
דומה שבמקרה אשר בתיק לפני התמלאו התנאים בהם בית המשפט מוסמך וצריך לדחות תובענה מחמת שיהוי אלא שאין צורך להתעמק במישור זה שכן התביעה התיישנה בכל מקרה.
סיכום
הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת והתביעה נדחית מחמת התיישנותה, מחמת נקיטת שיהוי דיוני בלתי סביר עד קיצוני, מחמת היות התביעה נעדרת עילה של ממש, היותה קנטרנית, טורדנית, מוגשת בחוסר תום לב תוך ניצול הליכי משפט והכל כפי שפורט בגוף פסק הדין.
הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבעים באמצעות פרקליטות מחוז חיפה הוצאות הליך זה בסך 5,000 ₪ וזאת תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ד חשוון תשע"ח, 13 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.