הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 13026-07-17

מספר בקשה:11
בפני
כבוד ה שופטת נסרין עדוי-ח'דר

המבקש

שי אברהם
ע"י ב"כ עו"ד יגאל פרץ

נגד

המשיבים

  1. גן של אהבה בע"מ
  2. בת שבע עסיס
  3. זוהר עסיס

ע"י ב"כ עו"ד רפיק חמאדה

החלטה

בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט (להלן- הפקודה).

עסקינן בסכסוך בין משכיר (המבקש) לשוכרים (המשיבים) על רקע הסכם שכירות שנחתם בין הצדדים, ביום 13.3.16, לפיו שכרו המשיבים מהמבקש מבנה לשם הפעלתו של גן ילדים וצהרון (להלן- גן הילדים), למשך 5 שנים (להלן- הסכם השכירות).
בהתאם להסכם השכירות, השוכרת היא המשיבה 1, חברת גן של אהבה בע"מ, חברה שבבעלות המשיבה 2 (המשיבה), והמשיבים 2- 3 (שהם בני זוג) ערבים לכל התחייבות של החברה בהתאם להסכם.
הנכס עליו ממוקם גן הילדים הוא מבנה בן שתי קומות בבעלות המבקש. בקומת הקרקע מופעל גן הילדים תחת השם "גן של אהבה" ובקומה הבנויה מעל מתגורר המבקש.

ביום 9.2.17 הגיש המבקש תביעה לבית משפט השלום בחיפה לסילוק ידם של המשיבים מגן הילדים, במסגרתה אף התבקש סעד כספי בסך של 240,000 ₪, בגין נזקים שנטען שנגרמו למבקש (ת"א 21305-02-17, להלן תכונה תביעת הפינוי). במסגרת התביעה נטען, כי המשיבה הפרה את הסכם השכירות מספר הפרות, בין היתר נטען כי המשיבה: הוציאה את ילדי התינוקייה מהגן והעבירה אותם למושכר אחר, שנמצא במרחק של מספר מטרים מגן הילדים; התקינה שער בין חצר הגן לחצר השכנים מבלי ליידע את המבקש ולקבל את הסכמתו; חרגה משעות העבודה המותרות על פי ההסכם; השליכה פסולת מהגן אל שביל הגישה ואל חצרו של המבקש.
עוד נטען בתביעת הפינוי, כי "גן של אהבה" הוקם על ידי המבקש ואשתו המנוחה, ובמשך 12 שנה הגן הופעל על ידם וצבר מוניטין רב. לטענת המבקש, המשיבים שהתחייבו על פי הסכם השכירות להפעיל רק את הגן הנ"ל, הפרו את ההסכם עת פתחו גן מתחרה (התינוקייה), ואף פגעו במוניטין שצבר הגן.

מספר חודשים לאחר מכן, ביום 6.7.17 הגישו המשיבים תביעה נגד המבקש, למתן צו מניעה קבוע, לפיו המבקש יהיה מנוע מלהחנות את רכבו במעבר המשמש דרך גישה לגן, וזאת במהלך שעות הפעילות של הגן.
כן התבקש צו שיורה למבקש להימנע מכל פעולה, שיש בה כדי למנוע מהמשיבים לעשות שימוש סביר בגן (להלן תכונה תביעת המשיבים).
מספר ימים לאחר מכן (ביום 10.7.17) הגישו המשיבים בקשה בהולה, במעמד צד אחד, לאסור על המבקש להחנות את רכבו בכניסה לגן הילדים (בקשה שנדחתה על ידי ונקבע דיון בבקשה במעמד שני הצדדים).
במסגרת התביעה והבקשה הנ"ל טענו המשיבים, כי המבקש החל להחנות את רכבו בשביל הגישה המוביל אל הגן, תוך שחסם את שביל הגישה אל הגן. לטענת המשיבים, החניית הרכב בסמוך לכניסה לגן הילדים, לא מאפשרת שימוש סביר במושכר, מסכנת את ילדי הגן וגורמת לאי נוחות להורים ולצוות הגן.

ביום 13.7.17 התקיים לפניי דיון במעמד שני הצדדים, במסגרתו חזרו שני הצדדים על טענותיהם לעיל, ובסופו של יום הגיעו הצדדים לכדי הסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין (להלן- פסק הדין), שאלו עיקריה:

  1. המבקש יחנה את רכבו באחת משתי החניות הפנימיות שלא בדרך הגישה לגן.
  2. המשיבה תימצא בגן אך ורק בשעות הפעילות המוסמכות לפי הסכם השכירות, שהן: בימי א- ה בין השעות 06:30 עד 17:00 ובימי ו' עד השעה 13:00 ( למעט מפגשים ואירועים, ומקרים חריגים).
  3. המשיבה תדאג לניקיון החצר וכן תוודא כי החצר תהיה יבשה לאחר ניקוי הגן ובכלל זה, יהא עליה לדאוג להסרת כל לכלוך משאריות אוכל וחומרים שומניים בשטח החצר.
  4. המשיבה תדאג בסוף כל יום הפעילות לאסוף את כל המשחקים והגרוטאות שהילדים משליכים מעבר לגדר.
  5. המשיבה וצוות הגן לא יצאו לשטח החצר ויעשנו שם.
  6. המבקש יפנה את כל החפצים המונחים בשטח החצר הסמוך לכניסה לגן.

בטרם חלפו שבועיים ממתן פסק הדין, הגיש המבקש בקשה לביזיון בית משפט בהתאם לפקודה, וזו נמחקה על ידי משלא נתמכה בתצהיר. שבועיים לאחר מכן הוגשה אותה בקשה בשנית, וזו נדחתה על ידי מאותו הטעם ( ראו החלטותיי מיום 1.8.17 וכן מיום 17.8.17).
ביום 14.9.17 הוגשה ( בפעם השלישית) בקשה לביזיון בית משפט מטעם המבקש, במסגרתה טען המבקש כי המשיבה הפרה את הסכם הפשרה בכל הסעיפים שצוטטו לעיל. עוד נטען כי המשיבים פעלו בניגוד לצווים שהוצאו לפי חוק למניעת הטרדה מאיימת שניתנו במסגרת שני הליכים אחרים.
ביום 14.12.17 התקיים לפניי דיון בבקשה לביזיון בית המשפט, בנוכחות שני הצדדים, במסגרתו נחקרו המבקש המשיבה 2, והתברר כי היו מספר הפרות של פסק הדין, בעיקר בכך שהמשיבה הגיעה אל הגן מוקדם מהשעה 06:30 בבוקר, ולעיתים נשארה מעבר לשעה 17:00.
בסופו של הדיון קבעתי, כי לפנים משורת הדין אמנע מחיוב המשיבים בגין בזיון פסק הדין, עם זאת, קבעתי כי ככל ותהא הפרה נוספת מצידם, אז הם יחויבו לשלם סך של 5,000 ₪ בגין ההפרות נשוא הבקשה.

לאחר כשנה, ביום 27.6.18 הגיש המבקש נגד המשיבים בקשה נוספת לביזיון בית משפט, נשוא החלטתי זו, במסגרתה חזר על טענותיו לעיל, ובנוסף טען כי המשיבים הפרו את פסק הדין, וחסמו את הגישה לחניה הפנימית. טענות נוספות שהועלו בבקשה היו, כי המשיבים הפרו צווים שהוצאו לפי חוק למניעת הטרדה מאיימת שניתנו במסגרת שני הליכים אחרים, בין היתר, בכך שפגעו ברכוש המבקש ושהו מעבר לשעות הפעילות של הגן.
לטענת המבקש, משהפרו המשיבים את הוראות פסק הדין, בהתאם להחלטה לעיל, יש לחייבם בסך של 5,000 ₪ בגין ההפרות שנעשו בטרם הדיון מיום 14.12.17, וכן בגין ההפרות נשוא הבקשה דנן.

אעצור לרגע ואעיר, כי באותו היום בו הוגשה הבקשה לביזיון, הגיש המבקש שתי תביעות כנגד המשיבים, האחת, תביעה להסרת הגדר שנבנתה בנכס ( ת"א 648004-06-18 בבית משפט השלום בקריות); השנייה, תביעה לפינוי מושכר ( ת"א 64838-06-18 בבית משפט השלום בקריות).
מספר חודשים לאחר מכן, לבקשת המבקש, נמחקה התביעה השנייה, לפינוי המושכר. כך, שכיום, מעבר לבקשת הביזיון שלפניי, ישנם עוד שני הליכים משפטיים בעניינם של הצדדים- תביעת הפינוי המתנהלת בבית משפט זה בפני כב' השופטת מעין צור, ותביעה להסרת הגדר המתנהלת בבית משפט השלום בקריות בפני כב' השופטת אלואז זערורה-עבדאלחלים.
וחזרה לבקשה נשוא הדיון.

המשיבים התנגדו לבקשה, וטענו כי המבקש לא הוכיח כלל את טענותיו, כי המדובר בבקשה קנטרנית שאף לא משתמעת מפסק הדין שניתן. המשיבים הדגישו, כי הליך של בזיון הוא הליך קיצוני ורק במקרים חריגים ניתן יהיה לאכוף בהליך של בזיון פסק דין שהושג על דרך הפשרה. לטענת המשיבים, כל טענות המבקש שהועלו בבקשה דנן הועלו כבר במסגרת תביעת הפינוי, שטרם ניתנה בה הכרעה, ובכל מקרה, המדובר בטענות שלא רלוונטיות לפסק הדין שניתן על דרך הפשרה.

לגוף הטענות, באשר לטענה בדבר החנייה, טענו המשיבים, כי בהתאם לפסק הדין, המבקש הוא שהתחייב שלא להחנות את רכבו בשביל הגישה לגן, כאשר באפשרותו להחנות את רכבו בשתי חניות פרטיות. לטענתם, מעבר לכך שלא הוכח כלל כי הם חסמו את הגישה לחנייה אחת, הרי שבכל מקרה, למבקש אפשרות להחנות בחנייה הנוספת.
באשר לטענה בדבר שהות מעבר לשעות הפעילות, טענו המשיבים כי מדובר היה בשני מקרים בודדים חריגים, וכי ממילא לא נגרם למבקש נזק עקב כך.
באשר לטענה בדבר השלכת משחקים וגרוטאות מעבר לגדר, טענו המשיבים כי במהלך היום הילדים בגן אכן משליכים משחקים, אך אל החצר של גן הילדים ולא של המבקש, ובכל מקרה, החפצים מפונים בסוף כל יום, כך שאין הפרה של פסק הדין.

אלו היו, בתמצית, טענות הצדדים בבקשה. ביום 28.10.18 התקיים לפניי דיון בבקשה בנוכחות הצדדים, במסגרתו הצדדים חזרו על טענותיהם לעיל, והמבקש והמשיבה 2 נחקרו על תצהיריהם.

דיון והכרעה
אקדים ואומר כי דין הבקשה להידחות, מהסיבות שיופרטו להלן.

בענייננו, הבקשה שהוגשה לפי סעיף 6 לפקודת הביזיון נסמכת על טענת הפרה של מספר סעיפים, עליהם הסכימו הצדדים במסגרת הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין.
אציין, בקיצור, כי לעניין סעיף 6 לפקודת הביזיון, רואים את פסק הדין המאשר את הפשרה כאילו הוא עצמו מורה על עשיית מעשים המפורטים בהסכם הפשרה או אוסר את עשייתם, אף שמעשים אלה אינם מפורטים בפסק הדין. לפיכך, כעיקרון, פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים כמוהו ככל פסק דין אחר, והוא ניתן לאכיפה בהליכי ביזיון (ראו למשל ע"פ 409/86 אדורם מהנדסים בע"מ נ' אחים אפרים מוריס וששון בכור – חברה לקבלנות ובנין בע"מ, פ"ד מא(1) 829, בעמ' 832 (1987).
עם זאת, לא בכל מקרה הליך הביזיון הוא ההליך האפשרי, וגם אם אפשרי הוא, לא תמיד הוא ההליך ההולם והראוי לאכיפת ההסכם. בנסיבות המקרה שלפנינו, מסלול הביזיון לא מתאים לאכיפת הסכם הפשרה שאושר כפסק דין, וזאת לאור תכליתה ואופייה של הוראת סעיף 6 לפקודת הביזיון ועל פי אופיו וטיבו של הצו, שעליהם אעמוד, בקצרה, להלן.

התכלית החקיקתית שביסוד הוראת סעיף 6 לפקודת הביזיון נדונה בשורה ארוכה של פסקי דין של בית המשפט העליון. בתמצית שבתמצית, נקבע, כי הליך הביזיון נועד, בראש ובראשונה, להביא לאכיפתה של החלטה שיפוטית במבט צופה פני עתיד (ראו: רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט(4) 49; ע"פ 517/06 מנור נ' KPMG Inc(24.7.2007)), וכי נקיטת האמצעים המצוינים בפקודה תעשה במקרים בהם לא ניתן להביא לקיום הצו השיפוטי באמצעי פוגעני פחות, ורק אם הדבר יביא לקיומו של הצו (בש"פ 2137/16 ‏ פלונית נ' פלוני, בפסקה כ"ג (‏20.3.2017)).

בענייננו, לא הוכח שפסק הדין הופר על ידי המשיבים, טענות התובע לא נתמכו בראיות של ממש, ואין זה אחד מהמקרים שראוי לנקוט באמצעים מכוח הפקודה.

באשר לטענה כי המשיבים הפרו את פסק הדין בכך שמנעו מהמבקש כניסה לחנייה, דין הטענה להידחות.
סעיף 1 בפסק הדין קבע כי המבקש יחנה את רכבו באחת משתי החניות הפנימיות שלא בדרך הגישה לגן. טענת המבקש לפיה המשיבים מנעו ממנו לקיים סעיף זה, לא הוכחה כלל. כל שצירף המבקש היה מספר תמונות בודדות בהן קיים פח אשפה (פח עם גלגלים שניתן להזיזו בקלות) ולידו עומד המשיב 3. כן הוצגה תמונה אחת של הכניסה לחנייה בה הוצבו שני ספסלים שנטען כי המשיב הציב. לא שוכנעתי כלל מהתמונות כי המשיב הניח את הספסלים, לא כל שכן על מנת לחסום את המבקש מלהחנות את רכבו. כן לא שוכנעתי מהתמונות כי פח האשפה שהוצג חוסם שני מקומות חנייה. המבקש נחקר בעניין זה, ותשובותיו לא הניחו את דעתי.

באשר לטענה כי המשיבים שהו בגן מעבר לשעות הפעילות באופן שמהווה הפרה של פסק הדין, דינה להידחות.
סעיף 2 בפסק הדין קבע כך:
"המבקשת מתחייבת להימצא בגן אך ורק בשעות הפעילות המוסכמות לפי החוזה".
בסעיף 7 בהסכם השכירות נקבע כך:
"השוכר מתחייב כי יפעל במושכר אך ורק בין השעות 06:30 עד 17:00 בימים א- ה ובימי ו' עד השעה 13:00, מעבר לשעה 17:00 לא רשאי וזכאי לשהות בנכס בשעות אחרות למעט מפגשים, ואירועים מתוקף תכנית ההפעלה בגן: מסיבות ואירועים מקובלים אחרים. במקרים חריגים עד השעה 18:00 ".

בעניין זה אני מקבלת את טענת המשיבים כי מדובר בשני מקרים בודדים, שבכל מקרה, אין בהם משום הפרת פסק הדין והסכם השכירות, שכן בהתאם להסכם, במקרים חריגים ניתן לשהות בנכס עד השעה 18:00. בהתאם לעדות המשיבה 2, אותה מצאתי אמינה, פעם אחת הייתה ביום שישי, כאשר המשיב שהה בגן לאחר השעה 13:00 בכדי לתקן ארון מטבח שהתפרק ממקומו, וכי לא ניתן היה לבצע את התיקון בזמן שהילדים שהו בגן.
בהתאם להסכם השכירות המשיבים הם אלה שאחראים "לכל התיקונים והטיפול השוטף של כל המערכות והציוד" (סעיף 11 בהסכם), ואין המבקש יכול לחייב את המשיבים לבצע תיקונים אלו בזמן הפעילות בגן, עת שוהים בגן ילדים בגיל הרך. כמו כן, מדובר במקרה אחד חריג לאורך שנה, וסבורני כי אין זה מן המקרים בהם ראוי להפעיל סנקציה של ביזיון בית משפט.
הפעם השנייה, הייתה לטענת המשיבים לאחר ישיבת גישור שהתקיימה בין הצדדים, והמשיבים חזרו לגן בכדי לנעול אותו, טענה שלא הוכחשה על ידי המבקש.
סבורני כי המקרים לעיל אינם מצדיקים הפעלת סנקציה בהתאם לפקודה.

באשר לטענה כי המשיבים לא פינו את כל המשחקים יתר החפצים שהילדים משליכים מעבר לגדר, דינה להידחות. טענה זו לא הוכחה, ובעיקר לא הוכח המועד בו צולמו התמונות שצירף המבקש בעניין זה (שהעיד שלא הוא זה שצילם אלא צלם). כמו כן, מעדות הצדדים בעניין זה, עלה כי ישנה מחלוקת באם השטח בו ממוקמים החפצים שייך לגן הילדים או לחצר המבקש, ומחלוקת זו מתבררת במסגרת הליך אחר.

כאן המקום להדגיש, כי כאמור, בין הצדדים מתקיימים עוד שני הליכים הממתינים להכרעה שיפוטית, במסגרתם הצדדים העלו את כל טענותיהם לעניין ההפרות הנטענות, וכן טענות נוספות שהועלו בבקשה שלפניי (תביעת הפינוי וכן ת"א 648004-06-18 בעניין הגדר).
סבורני כי את טענות המבקש יש לברר במסגרת הליכים אזרחיים, שעניינם הסכם השכירות והפרתו, ולא במסגרת הליך ביזיון בית משפט.

בהתחשב בכל השיקולים לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ד שבט תשע"ט, 30 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.