הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 11372-05-17

בפני כב' סגן הנשיא, השופט רמזי חדיד
התובע
עזבון המנוחה ברנץ אסתר ז"ל
באמצעות היורשת גב' סמדר גוטמן
באמצעות ב"כ עוה"ד מוראד ביקי

נגד

הנתבעים
.1 איריס ניסים
.2 רונן ניסים
באמצעות ב"כ עוה"ד מורן בן יצחק

פסק דין

מבוא ועובדות מוסכמות:

בפניי תביעה למתן צו עשה, לפיו ייקבע כי על הנתבעים להרוס בנייה אשר הקימו, לסילוק ידם מהמקום ולמתן צו קבוע אשר ימנע מהם לשוב ולבצע עבודות בנייה ברכוש המשותף וברכוש השייך לתובעת.

ענייננו בבניין ברחוב לואי פסטר 2 בחיפה, הידוע כגוש 10803, חלקה 64 הרשום כבית משותף ועליו חל תקנון מוסכם (להלן: "הבניין"ו-''התקנון המוסכם'' בהתאם).

הבניין כולל 4 יחידות דיור ובמועדים הרלוונטיים לתביעה, היתה המנוחה אסתר ברנץ ז"ל בעלת אחת מאותן יחידות, הידועה כתת חלקה 1 (להלן: "המנוחה" ו -"דירת המנוחה" בהתאם). לדירת המנוחה מוצמדת גינה בשטח של 137 מ"ר וחניה בשטח של 12 מ"ר.

גב' סמדר גוטמן הינה בתה של המנוחה והיורשת הבלעדית של זכויותיה בדירת המנוחה (לשם הנוחות תיקרא להלן: ''התובעת'').

הנתבעים הינם בני זוג והם בעלי הזכויות בדירה הידועה כתת חלקה 3 בבניין, אליה מוצמדת גינה בשטח של 200 מ"ר וחניה בשטח של 12 מ"ר (להלן: "דירת הנתבעים").

המנוחה ילידת 1930, ניצולת שואה אשר שרדה את זוועות המלחמה בה נספו קרובי משפחתה עד שעלתה לארץ בגפה בשנת 1946. המנוחה למדה סיעוד ובמשך שנים היא עבדה בבית חולים רמב"ם בתפקיד אחראית חדרי ניתוח ותפקידים ניהוליים שונים. למנוחה נולדה בת יחידה, היא התובעת. בשנת 2007 עברה התובעת יחד עם בני משפחתה להתגורר בקנדה, בעוד כי המנוחה נותרה לחיות בגפה בישראל, אף כי הקשר בין המנוחה לבין התובעת ונכדיה נשמר והם ביקרו אצלה מידי פעם.

המנוחה סבלה מבעיות רפואיות שונות, בשנת 2011 התגלתה אצלה מחלת הסרטן והיא נזקקה לניתוחים וטיפולים שונים. החל משנת 2014 למנוחה היתה עובדת זרה צמודה.

ביום 26.05.2016 אושפזה המנוחה בבית חולים כרמל בשל תלונות על כאבי בטן עם חשד לבעיה לבבית. ביום 12.07.2016 הובהלה המנוחה לבית חולים רמב"ם בעקבות תלונות על כאבים בחזה והיא אושפזה עד ליום 31.07.2016. במהלך האשפוז עברה המנוחה צנתור, היא אובחנה עם מחלת לב קשה ונזקקה לחמצן באופן קבוע.

בין לבין, המנוחה קיימה מפגשים סדירים עם מטפלות של עמותת "עמך" העוסקת במתן תמיכה נפשית לניצולי שואה (להלן: "עמותת עמך").

ביום 07.03.2017 הלכה המנוחה לבית עולמה.

הנתבעים ביקשו להרחיב את דירתם באמצעות בניית ממ"ד, מרפסת זיזית, בנייה על גג הבניין המהווה רכוש משותף , הקמת מעלית ובריכת שחייה. לצורך כך הגישו הנתבעים בקשה להיתר בניה מיום 13.06.2016 (להלן: "בקשת ההיתר הראשונה "). יובהר, כי בהתאם לבקשה הנ"ל, הממ"ד והמעלית תוכננו על שטח הרכוש המשותף הצמוד לדירת המנוחה בעוד כי הבריכה תוכננה על השטח הצמוד לדירת הנתבעים.

המנוחה וכל יתר בעלי הדירות בבניין חתמו על טופס הסכמה לבקשת ההיתר (להלן: "טופס ההסכמה").

מאחר ולא היה די באחוזי הבניה הבלתי מנוצלים שהיו לנתבעים לאישור בקשת ההיתר הראשונה, חתמה המנוחה לבקשתם ביום 02.08.2016 בפני עו"ד עמית לוי על הצהרה , לפיה היא מוותרת לטובתם על שטח של 21 מ"ר מתוך חלקה באחוזי הבניה הבלתי מנוצלים (להלן: "טופס הוויתור הראשון" ו- "עו"ד לוי" בהתאם ). בהמשך, ביום 31.08.2016 חתמה המנוחה על הצהרה נוספת, שוב בפני עו"ד לוי, לפיה היא מוותרת לטובת הנתבעים על שטח של 26.55 מ"ר מתוך חלקה באחוזי הבניה הבלתי מנוצלים ועל שטח נוסף של 13.42 מ"ר מתוך חלקה היחסי בהקלה המותרת באחוזי הבניה (להלן: "טופס הוויתור השני. טופס הוויתור הראשון וטופס הוויתור השני ייקראו להלן ביחד: "המסמכים שבמחלוקת")

במועד שלא הוברר פנתה הוועדה המקומית לתכנון ובניה-חיפה למנוחה בהתאם לסעיף 149 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, והודיעה לה על הגשת בקשת ההיתר, ויתורה על אחוזי הבניה וזכותה להתנגד לבקשה, אולם התנגדות כאמור לא הוגשה.

ביום 21.11.2016 התכנסה ועדת המשנה לוועדת התכנון והבניה לדיון בבקשת ההיתר והיא החליטה לאשר אותה בתנאים, לרבות ביטול המרפסת הזיזית ורישום הערה בטאבו בדבר הוויתור של המנוחה על חלקה באחוזי הבנייה לטובת הנתבעים, כאמור בטופס הוויתור השני (להלן: "החלטת ועדת התכנון" ו- "הערת האזהרה" בהתאם). בפועל, במועד פטירת המנוחה טרם נרשמה הערת אזהרה כאמור.

ביום 19.12.2016 הגישו הנתבעים בקשה נוספת להיתר בנייה לתוספת בנייה על גג הבניין והקמת מרפסת במקום וגם על הבקשה הנ"ל חתמו כל בעלי הזכויות בבניין, לרבות המנוחה (להלן: "בקשת ההיתר השנייה").

במועד שלא הוברר, ככל הנראה לאחר פטירת המנוחה, ניתן לנתבעים היתר בנייה, ובעקבותיו הם החלו בביצוע עבודות חפירה ל הקמת הבריכה, הממ"ד והמעלית, יציקת היסודות וקירות בטון והקמת פיגומים. יצוין כי התובעת שהתה בארץ בעקבות התדרדרות מצבה הרפואי של המנוחה החל מיום 03.03.2017 והיא חזרה לקנדה לאחר פטירתה ביום 25.03.2017, וכי עד לאותו מועד טרם החלו הנתבעים בביצוע עבודות הבנייה.

ביום 17.04.2017 הגיעה גב' שרה בן יעקב, חברתה של התובעת (להלן: "שרה"), לביקור בדירת המנוחה, ומשהבחינה בעבודות הבנייה בהן החלו הנתבעים, היא הודיעה על כך לתובעת. התובעת פנתה לעו"ד אהוד לביא אשר ערך בירור בעיריית חיפה, ובעקבותיו נודע לתובעת על מתן היתר בנייה לנתבעים.

בנסיבות העניין הגישה התובעת תביעה זו, במסגרתה היא הגישה בקשה למתן סעד זמני לפיו יימנעו הנתבעים מהמשך ביצוע עבודות הבנייה. בדיון שהתקיים בבקשה ביום 22.05.2017 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית אשר קיבלה תוקף של החלטה, לפיה ניתן צו מניעה זמני כמבוקש, זאת למעט השלמת העבודות להקמת הממ"ד, ובכפוף להפקדת ערבות שנקבעה לפי שיקול דעת בית המשפט על סך של 30,000 ₪. התובעת הפקידה סכום זה אם.

במסגרת הדיון בתביעה הגישה התובעת את חוות דעתה של ד"ר איזבלה גרינברג בתחום הפסיכיאטרי (להלן: "מומחית התובעת"), בה נקבע כי לאור מצבה הגופני והנפשי של המנוחה, היא לא יכלה להבחין בטיבם של המסמכים עליהם חתמה - טופס ההסכמה והמסמכים שבמחלוקת - ולהבין את השפעתם על זכויותיה וזכויות בני משפחתה. כן נקבע בחוות הדעת הנ''ל, כי בשל מצבה של המנוחה, לרבות הבדידות היחסית בה היא חיה, יכולתה המנטלית המוגבלת, הדיכאון ממנו סבלה ועוד, היא חתמה על המסמכים שבמחלוקת וטופס ההסכמה, תחת השפעה בלתי הוגנת או בלתי סבירה מצד הנתבעים.

מנגד, הגישו הנתבעים חוות דעתו של ד"ר אנטוני נפתלי (להלן: "מומחה הנתבעים"), בה נקבע כי במועד חתימת טופס ההסכמה והמסמכים שבמחלוקת, לא היתה כל אינדיקציה לכך כי המנוחה היתה תחת השפעת לחץ נפשי או גופני או שלא הבדילה בין טוב ורע או כי סבלה ממחלת נפש או כל הפרעה אחרת אשר מנעה ממנה להבין את משמעות חתימתה.

לאור הפערים בין חוות הדעת מטעם הצדדים, מונתה ד"ר ורד טל כמומחית מטעם בית המשפט (להלן: "מומחית בית המשפט"), ובחוות דעתה נקבע כדלקמן:

"אין בחומר לפניי עדות לירידה קוגניטיבית, בלבול או פגיעה בבוחן מציאות בשום שלב. אסתר ברנץ ז"ל מוגדרת בכל מפגשיה עם אנשי הטיפול כצלולה, ברת החלטה ואין בשום שלב ספק באשר לכשירותה להסכים לפעולות רפואיות, או פעולות כלכליות. היא מנהלת את ענייניה לפי המתואר באופן קוהרנטי, מותאם וגם אם נעזרת באחרים בשל מגבלות פיזיות או מגבלות ניידות הרי שהיא עצמה לוקחת את החלטותיה ובוחרת את בחירותיה. ניכר כי היא מסוגלת לעסוק בשאלות מורכבות המסתמכות על מידה מתחומים שונים, לשקול פתרונות פוטנציאליים שונים ולבחור ביניהם תוך העדפת שיקולים מסוימים על פני אחרים .. ... בסך הכל ניתן לומר כי באשר לכשירות - לא מוטל ספק בקיומה של כשירות".

ביחס להשפעה בלתי הוגנת, מומחית בית המשפט סייגה את דבריה באומרה כי עניין לנו בהחלטה שיפוטית ולא בהחלטה רפואית, והוסיפה באומרה: "לגב' ברנץ ז"ל יש גורמי סיכון חלקיים בלבד ולא מכריעים להיות (צ"ל: להיותה - ר.ח.) נתונה להשפעה בלתי הוגנת בתנאי חייה באותו חודש אוגוסט". ובהמשך "לעניין השפעה בלתי הוגנת היתה אכן מוגבלת כמתואר בדיון, אך בעלת מערכות תמיכה טובות ולכן איני מוצאת כי היתה בסיכון גבוה להשפעה בלתי הוגנת".

הוסיפה מומחית בית המשפט והעלתה תהייה, אותה הותירה להכרעת בית המשפט. בנדון הפנתה המומחית לכך כי מהתיעוד שעמד לפניה עולה כי המנוחה שמה את התובעת ובני משפחתה בראש מעייניה והעדיפה את טובתם על פני טובתה היא. מנגד, הנתבעים ומשפחתם לא נחווים כקרובים או בעלי משמעות עבור המנוחה, ועל אף זאת היא ויתרה על זכויותיה נשוא התביעה לטובתם, כל זאת מבלי ששיתפה את המטפלת, עמה נהגה לשוחח בעניינים שונים. בהקשר זה, הוסיפה מומחית בית המשפט באומרה:

"אציין רק כי הייתי מצפה שכשאישה צלולה אשר מסמכים חוקיים אינם זרים לה (בעבודות הסיעוד בדרג המנהלי יש ניירת רבה ועשירה בעלת משמעות ותוקף משפטי), לא היתה חותמת מבלי להבין על מה היא חותמת, אלמלא אולי חשבה שמדובר במסמך זניח ונטול משמעות גדולה. בכל מצב אחר אני צופה בהתאמה לאישיותה והתנהלותה כי היתה משתפת ומתייעצת כפי שנהגה במקרים אחרים, ובהתלבטויות קשות אחרות".

טענות הצדדים בתמצית:

התובעת מפנה לנסיבות חייה הקשות של אמה המנוחה, העובדה כי סבלה ממחלה קשה ובעיות רפואיות שונות. לטענת התובעת, המנוחה לא היתה בקו הבריאות הנפשית בשלוש השנים האחרונות לחייה ומצבה המנטלי התדרדר באופן חד בשנת חייה האחרונה. הדבר התבטא באי הבנת ותפיסת המציאות, העדר יכולת להבחין בזמנים, בעובדות ועוד. בנסיבות העניין, כך לטענת התובעת, המנוחה לא היתה כשירה לחתום על המסמכים שבמחלוקת. כן טענה התובעת כי הנתבעים החתימו את המנוחה על אותם מסמכים ללא גמירות דעת, תוך עושק, ניצול, ללא כל תמורה ומבלי שהמנוחה הבינה את משמעות הוויתור על זכויותיה לטובתם ומתוך השפעה בלתי הוגנת.

התובעת חולקת על קביעות מומחית בית המשפט, אם לעניין מצבה הנפשי וכשירותה של המנוחה ואם לעניין סימני השאלה שהעלתה המומחית ביחס לקיומה של השפעה בלתי הוגנת עליה. בנדון נטען כי התיעוד הרפואי עליו נסמכת מומחית בית המשפט הינו משנת 2013, כ-4 שנים לפני חתימת המסמכים שבמחלוקת, וכן מפנה התובעת לעדות מומחית בית המשפט לפיה אין לשלול כי לאחר אותו מועד, המנוחה פיתחה דיכאון מג'ורי ומצבה הנפשי החמיר. חיזוק נוסף לטענותיה בנדון, מצאה התובעת בעובדה כי מומחית בית המשפט לא קראה את כתבי הטענות בהליך ו בקביעתה כי המנוחה היתה מוותרת מעצמה לטובת התובעת ונכדיה ולא לטובת הנתבעים, שאינם דמויות מרכזיות בחייה ומבלי שציינה זאת בפני מאן דהוא.

ככל ותדחה הטענה להשפעה בלתי הוגנת בחתימת המנוחה על המסמכים שבמחלוקת , התובעת הוסיפה וטענה כי אין באותם מסמכים כדי להעניק לנתבעים זכויות כלשהן ולאפשר להם המשך עבודות הבנייה, הואיל והם לא פעלו בהתאם לתקנון המוסכם, לפיו היה על הנתבעים לקבל הסכמת הבעלים של הנכס לביצוע עבודות הבנייה - קרן קיימת לישראל, רשות מקרקעי ישראל כיום - וכן לכנס אסיפת דיירים לצורך קבלת הסכמתם לביצוע עבודות הבנייה נשוא התביעה. נימוק נוסף לטענתה בנדון מצאה התובעת בהוראות הדין, לפיהן ועדות התכנון אינו מכריעות בזכויות הקנייניות של הצדדים אלא אך ורק במחלוקת התכנונית, והרי במקרה דנן, המנוחה לא נתנה הסכמה קניינית להענקת זכויותיה בנכס לנתבעים, אלא, לכל היותר, היא נתנה הסכמה תכנונית. וגם זאת, בהעדר רישום הערת אזהרה בהתאם להחלטת ועדת התכנון והטעייתה על ידי הנתבע אשר טען לאחר פטירת המנוחה להעדר כל הכרות עם התובעת, אזי הסכמת המנוחה לא השתכללה.

התובעת מפנה להוראות חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, וטענה כי התנאים שנקבעו בו, לא התקיימו במקרה דנן לצורך הקמת המעלית, הממ''ד ותוספת הבנייה על הגג .

ככל והתביעה תתקבל, התובעת מבקשת להורות על רישום הערת אזהרה ביחס לצו המניעה הקבוע שיינתן וכן להתיר לה פיצול סעדים על מנת להגיש נגד הנתבעים תביעה כספית בגין נזקיה הנטענים.

לטענת הנתבעים, התובעת מבקשת סעד בגין מעשה עשוי מכוח חוזה שנערך ונחתם בינם לבין המנוחה, ואשר בא לידי ביטוי בחתימת האחרונה על המסמכים שבמחלוקת. הואיל והחוזה הנ"ל לא בוטל, אף לא התבקש כל סעד בנדון, אזי מטעם זה דין התביעה להידחות. כן טענו הנתבעים כי טענות התובעת לעושק, ניצול והשפעה בלתי הוגנת מבוססות על טענות עובדתיות המהוות הרחבת חזית האסורה בדין ומכל מקום הן אינן מתיישבות עם הטענה להעדר כשירותה של המנוחה .

לגוף העניין טענו הנתבעים כי המנוחה היתה אישה משכילה, דעתנית, צלולה אשר ניהלה את חייה וקיבלה החלטותיה בהתאם, וזאת כעולה מחוות דעת מומחית בית המשפט והמומחה מטעם הנתבעים. כן מפנים הנתבעים לעובדה כי המנוחה חתמה על המסמכים שבמחלוקת בפני עו"ד לוי, אשר הסביר לה את תוכנם ומהות הוויתור על זכויותיה בנכס.

הוסיפו הנתבעים וטענו כי לא היתה כל השפעה בלתי הוגנת מצידם על המנוחה, מה גם והתובעת לא העלתה טענות עובדתיות לביסוס השפעה כאמור. אדרבא ואדרבא, מהראיות שנשמעו בהליך, הוכח כי הנתבע היה שכן טוב, והמנוחה מעולם לא חששה ממנו והיא אף הודתה לו על עזרתו. לעובדה כי המנוחה לא שיתפה אחרים בחתימתה על המסמכים שבמחלוקת והוויתור על זכויותיה לטובת הנתבעים, הפנו הנתבעים למספר החלטות חשובות של המנוחה, חלקן גורליות, שלא שיתפה אחרים בהן, לרבות בתה התובעת , דבר המהווה ביטוי לסגירת חשבון עמה לאחר שהותירה אותה לבדה ועברה להתגורר יחד עם בני משפחתה בחו"ל.
הנתבעים מבקשים למקד את הדיון בתביעה בהיבט החוזי - תכנוני, ולא בהיבט הקנייני ומוסיפים כי ניתן יהיה לעשות שימוש במעטפת הממ"ד שהוקם עבור דירת המנוחה. לעניין רישום הערת האזהרה, טענו הנתבעים כי חובת הרישום מוטלת על העירייה ומכל מקו ם, אין כל קשר בגין אי רישום ההערה לבין גמירות דעתה של המנוחה בחתימתה על המסמכים שבמחלוקת. הוסיפו הנתבעים וטענו כי חתימת המנוחה על טופס ההסכמה והמסמכים שבמחלוקת וחתימת יתר בעלי הדירות בבניין על טופס ההסכמה, מייתרים את הצורך בכינוס אסיפת דיירים.

דיון:

רבות נפסק על מעמדו של מומחה בית המשפט, משקל חוות דעתו ואפשרות הסטייה מ קביעותיו. בנדון נפסק ב-ע"א 2099/08 עיריית אשקלון נ' תשלו"ז השקעות ואחזקות בע"מ (פורסם בנבו), כדלקמן:

"....... המומחה ממונה לחוות דעתו בעניינים מקצועיים שלבית המשפט אין המומחיות והידע המקצועי לגביהם. תכליתה של חוות דעת מומחה הממונה מטעם בית המשפט לסייע לבית המשפט ולצדדים להגיע לפתרון יעיל של הסכסוך... חוות דעת המומחה אינה כובלת את שיקול דעתו של בית המשפט..., יחד עם זאת, והגם שעדות המומחה אינה שונה מכל עדות הבאה בפני בית המשפט, יש להניח כי משהחליט בית המשפט למנות מומחה מטעמו בכדי שיביא לפני בית המשפט נתונים מקצועיים רלוונטיים להכרעה בסכסוך שבפניו, יאמץ הוא את ממצאי המומחה בהיעדר סיבה משמעותית ובולטת שלא לעשות כן .... היקף התערבותה של ערכאת הערעור בפסק דינה של הערכאה הדיונית, המתבסס על חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, מצומצם" (שם, סעיף 22 לפסק הדין).

על אותה הלכה חזר בית המשפט לאחרונה ב-רע"א 7906/20 הדרי אשקלון - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' סויסה ואח' (פורסם בנבו), באומרו:

"מומחה כאמור ישמש כ'ידו הארוכה של בית המשפט'... ומסייע בידו להוציא את הצדק לאור עולם. אכן, בשורה של פסקי דין, נאמר רבות על דבר חשיבותה של עדות מומחה ממונה ניטר לי, ככלי המאפשר לבית המשפט לקבל חוות דעת ברורה ואובייקטיבית מטעמו שלו, בנושאים הטעונים מומחיות... ללמדך, כי מינוי מומחה מטעם בית המשפט אינו בבחינת ראיה 'קלאסית' שמבקש אחד הצדדים להגיש; מדובר בכלי עזר אשר נועד לעמוד לו לבית המשפט בבחינת 'אחיעזר ואחיסמך', בנסותו לפלס לו דרך בין חוות הדעת הנ וגדות והסותרות..."(שם, סעיף 15 לפסק הדין).
אבחן אפוא לאור ההלכה הפסוקה כמצוטט לעיל, האם במקרה דנן קיים טעם מוצדק משמעותי ובולט , לסטייה מקביעותיה של מומחית בית המשפט.

טענת התובעת כאילו בהעדר תיעוד רפואי עדכני ביחס למצבה הנפשי של המנוחה, מומחית בית המשפט אינה יכולה לקבוע כי היא היתה צלולה וכשירה לחתום על המסמכים במחלוקת, אינה משכנעת בעיניי כלל ועיקר.

מעיון בחוות דעת מומחית התובעת עצמה, עולה כי לא היה בפניה תיעוד כלשהו ביחס למצבה הנפשי והמנטלי של המנוחה לאחר שנת 2013. הכיצד אפוא היא יכלה להגיע למסקנה כאילו במועד ים הרלוונטיים לתביעה, שנת 2016, המנוחה לא היתה כשירה ולא הבינה את משמעותם של אותם מסמכים?! לתובעת הפתרונים.

יתרה מכך, מומחית בית המשפט, כמו גם מומחה הנתבעים, הסתמכו בחוות דעתם, בין היתר, על תיעוד הפגישות אשר קיימה המנוחה עם פסיכותרפיסטית מטעם עמותת עמך במהלך התקופה 20.05.2013-06.03.2017. מהתיעוד הנ"ל עולה כי המנוחה היתה צלולה, בקיאה בזמן ובמקום, דעתנית, ידעה לקבל החלטות, להביע מחשבות ותחושות בפני אחרים. כך לדוגמה, בפגישה מיום 18.05.2016, סמוך לפני חתימת המסמכים שבמחלוקת, תועד כי המנוחה החליטה להפסיק את הטיפולים והבדיקות הרפואיות ואמרה כי באם בתה התובעת ונכדיה היו גרים בארץ, היא היתה מרגישה מוגנת יותר ולא נטושה. כמו כן, בפגישה מיום 01.06.2016 נרשם "סירבה שישימו לה קוצב, מרגישה שאין טעם לחיים אך לא חושבת על התאבדות, מחפשת טעם וזיק של תקווה כדי להתגבר על הייאוש וזה קשה במיוחד שהבת והנכדים בקנדה".

קשה להפריז בחשיבות התיעוד של עמותת עמך. תיעוד זה משתרע על פני כ-4 שנים עובר לפטירתה של המנוחה, והוא מלמד כאלף עדים על נכונות קביעותיה של מומחית בית המשפט ביחס לכ שירותה ומצבה המנטלי של המנוחה במועד חתימת המסמכים שבמחלוקת. ודוק, התובעת, מטעמים מובנים, נמנעה מגילוי מלוא התיעוד של עמותת עמך והמצאתו למומחית מטעמה, ותחת זאת היא בחרה להמציא אך ורק תיעוד חלקי ביותר התומך בטענותיה במשפט. בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת לעניין זה, ולאחר התחמקות, היא השיבה באומרה:

"ש. כאשר צירפת את המסמכים הרפואיים למומחית מטעמכם, צירפתם רק חלק קטן מהמסכים מעמותת עמך. למה אדם תם לב לא מגיש את כל המסמכים?
ת. אני לא יודעת על איזה מסמכים חסרים אתה מדבר. צירפנו את כל המסמכים שידענו עליך.
.........
ש. כשאני צירפתי את כל המסמכים למומחה לטעמנו ואחר כך למומחית בית המשפט, דאגתי לצרף את כל התיק מעמותת עמך. האם ראית את המסמכים האלה?
ת. לא.
ש. אבל זה מצורף.
ת. בעיני זו חוצפה שדבר כ"כ אישי, דבר שנאמר בין אימא לעו"ס, נפתח ללא אישורי וללא ידיעתי.
ש. אם אגיד לך שזה נעשה בצו בית משפט, קל יותר להתמודד עם זה?
ת. לא הגשנו את המסמכים: מסמכים בין עו"ס לאימא זה לא דבר אישי כמו שיחה עם פסיכולוג, זה לא דבר שמפרסמים. עצם העובדה שמישהו הוציא ונתן למומחים, לא ידעתי שזה דבר מותר" (שם, עמ' 52-53, החל משורה 14 לפרוטוקול הדיון).

אין לקבל את טיעון התובעת לעיל. התובעת המציאה למומחית מטעמה תיעוד רפואי רב ביחס לאמה המנוחה, לרבות מכתבו של הפסיכיאטר, ד"ר קולסקי מיום 23.06.2013, מן הסתם מתוך אמונה כי הדבר משרת את טענותיה במשפט. לפיכך, הטענה כאילו המסמכים שנערכו על ידי המטפלת של עמותת עמך הינם עניין אישי שאין לפרסם, אינה אלא תירוץ חסר כל הגיון.

ניסיונה הכושל של התובעת לערער את המסקנות המבוססות של מומחית בית המשפט בדבר כשירות המנוחה במועד חתימת המסמכים שבמחלוקת, מבוסס על השערות גרידא ואשר ממילא אינן רלוונטיות בנדון. אבהיר להלן.

בחקירתה הנגדית, העידה מומחית בית המשפט כי הסבירות שהמנוחה פיתחה במהלך השנים 2013-2016 דיכאון מג'ורי אינה גבוהה וזאת בהעדר כל תיעוד התומך בהשערה זו (שם, עמ' 127
, שורה 7 לפרוטוקול הדיון). חשוב מכך, המומחית העידה באומרה כי: "דכאון מג'ורי לא פוסל כשירות..."(שם, עמ' 126 שורה 4 לפרוטוקול הדיון).

בנסיבות העניין, אין אלא לדחות טענות התובעת כאילו במועד חתימת המסמכים שבמחלוקת, המנוחה סבלה מדיכאון מג'ורי ובשל כך נשללה כשירותה המנטלית לחתום על אותם מסמכים.
בחקירתה הנגדית אישרה מומחית בית המשפט כי היא לא קראה את כתב התביעה בהליך (שם, עמ' 128 שורה 16 לפרוטוקול הדיון). דא עקא, הדבר אינו מעלה ואינו מוריד מאיתנות המסקנה אליה הגיעה בדבר כשירות המנוחה לחתום על המסמכים שבמחלוקת. בכתב התביעה פורטו, בין היתר, טענות עובדתיות אשר בחלקן אינן רלוונטיות לחוות הדעת, ובוודאי ובוודאי הדברים נכונים ביחס לכל הטענות המשפטיות שעלו במסגרתו. וגם זאת, מומחית בית המשפט מונתה על מנת לחוות דעתה במחלוקת כעולה מחוות הדעת מטעם הצדדים, ולא כעולה מכתב התביעה .

קביעת מומחית בית המשפט, לפיה המנוחה היתה כשירה לחתום על המסמכים שבמחלוקת, עולה ומתחייבת משלל ראיות שהיו במשפט, לרבות כל אלה:

- בסיכום אשפוז של בית חולים כרמל מיום 20.06.2016 נרשם כי המנוחה צלולה ועצמאית.
- בתיעוד רפואי של בית חולים רמב"ם מיום 16.07.2016 ו- 23.07.2016 נרשם כי המנוחה צלולה.
- בתיעוד רפואי של בית חולים רמב"ם מיום 16.07.2017 נרשם כי הוסבר למנוחה על הצנתור והיא אישרה בפני רופא כי הבינה וחתמה על מסמך הסכמה לקבלת טיפול שמרני.

לאור האמור לעיל, אני קובע כי במועד חתימת המסמכים שבמחלוקת, כמו גם טופס ההסכמה, המנוחה היתה צלולה וכשירה ולפיכך טענות התובעת בנדון נדחות מכל וכל.

טרם אדרש לטענת התובעת כאילו המנוחה חתמה על המסמכים שבמחלוקת בשל השפעה בלתי הוגנת של הנתבעים, אעיר שניים אלה:

דוקטרינת השפעה בלתי הוגנת מעוגנת בס"ק 30(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, בו נקבע כי צוואה אשר נעשתה, בין היתר, מחמת השפעה בלתי הוגנת - בטלה. קיימת מחלוקת פוסקים בשאלה האם הדוקטרינה הנ"ל מוגבלת לדיני צוואות, או שמא חלה גם כן על דיני החוזים, מקום ומדובר במתנה (לסיכום שתי הגישות בנדון ר' ע"א 2041/05 מיכקשווילי ואח' נ' מיכקשווילי (פורסם בנבו), סע ' 4-5 לח וות דעתו של המשנה לנשיאה (בדי') השופט ריבלין)(להלן: ''פס''ד מיכקשווילי''). התובעת, וטעמיה עמה, לא טרחה להתייחס לעצם השאלה באם ניתן להחיל את דוקטרינת השפעה בלתי הוגנת במקרה דנן בו אין מדובר בענייני צוואות. על אף זאת, אדון בטענה לגופא וזאת מבלי להביע כל עמדה במחלוקת כאמור לעיל.

כפי שנקבע בחוות דעת מומחית בית המשפט, השאלה באם המנוחה חתמה על המסמכים שבמחלוקת בעקבות השפעה בלתי הוגנת מצד הנתבעים, אם לאו, הינה משפטית ולא רפואית, אף כי מבחינה רפואית נמצאו גורמי סיכון חלקיים בלבד ולא מכריעים להיותה של המנוחה תחת השפעה בלתי הוגנת כאמור.

ב- ע"א 133/84 רכטמן נ' זיסמן, פ"ד לט(4) 769, נפסק כי ס"ק 30(א) לחוק הירושה, שכאמור מעגן, בין היתר, דוקטרינת השפעה בלתי הוגנת בדיני ירושה, נועד להבטיח את חופש הרצון של המצווה, כך שצוואתו תשקף את רצונו החופשי והכנה ותהיה פרי החלטתו העצמאית ביחס לגורל רכושו לאחר לכתו לבית עולמו.

ב-ע"א 4377/04 הולצברג ואח' נ' מירז ואח' (פורסם בנבו), מנה בית המשפט את הגורמים מהם ניתן לעמוד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת, באומרו:

"קיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת נלמד מגורמים שונים ובהם 'מצבו הפיזי של המצווה, מצבו המנטלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים - כל אלה יש בהם כדי להשפיע על מידת השתעבדות רצונו ואובדן השליטה בו, או על חשש מפני קיומו של מצב כזה'... בנוסף תינתן הדעת לשאלה האם זכה המצווה ליעוץ משפטי בלתי תלוי בעת עריכת הצוואה וליתר נסיבות המקרה... . כמו כן, הפסיקה הכירה, בהתייחס לצוואות, בראיות נסיבתיות שונות שקיומן מלמד לכאורה על התקיימותה של השפעה הבלתי הוגנת, דוגמת נוכחות הנהנה בעת עריכת הצוואה על ידי המצווה, או מסירת פרטים אישיים על ידי הנהנה למצווה..." (שם, סעיף 31 לפסק הדין).

ודוק, לא כל השפעה או ניסיון להשפיע על מא ין דהוא לצוות את רכושו, הינם בבחינת מעשה פסול. בנדון הוסיף וקבע בית המשפט בעניין הולצברג לעיל, באומרו:

"עוד יש להטעים כי עצם ההשפעה על אדם לצוות באופן זה או אחר, או הניסיון להשפיע עליו לעשות כן, אין בה כשהיא לעצמה פסול. ברי, כי כל אדם נתון במידה זו או אחרת להשפעת הסובבים אותו, ולעמדות שהם משמיעים בפניו תיתכן השפעה על גיבוש דעתו ועל החלטתו. על מנת להביא לפסילת ההוראה יש להראות כי ההשפעה היוותה ניצול בלתי הוגן של מצבו של המצווה באופן שלא ניתן לומר כי הוראת הצוואה משקפת את רצונו החופשי..." (שם, סעיף 31 לפסק הדין).

מן הכלל אל הפרט.
אין חולק כי במועד חתימת המסמכים שבמחלוקת, סבלה המנוחה מבעיות רפואיות שונות, לרבות מחלת הסרטן, בעיות לב וכליות. כמו כן, מתיעוד עמותת עמך וחוות דעת מומחית בית המשפט עולה כי המנוחה סבלה מניידות מוגבלת (אך לא היתה מרותקת לכיסא גלגלים, כטענת התובעת) וכאבים כרוניים אשר גרמו לה לתסמינים דיכאוניים שלא הגיעו לעוצמה של דיכאון מג'ורי. מנגד, כל יתר העדויות והראיות שהוגשו במשפט תומכים במסקנה כי חתימת המנוחה על המסמכים שבמחלוקת, אינה אלא ביטוי לרצונה הטוב והחופשי ומבלי שהנתבעים או מי מהם הפעילו עליה השפעה בלתי הוגנת. אפרט להלן.

הוכח במשפט כי המנוחה לצד היותה כשירה וצלולה, היא ניהלה את חייה וקיבלה החלטות מהחלטות שונות, בחלקן הרות גורל, לרבות בכל אלה:

בחקירתה בבקשה למתן סעד זמני, אישרה התובעת כי אמה המנוחה שילמה משכורת למטפלת, חתמה על שיקים והחזיקה כרטיס אשראי (שם, עמ' 12 שורה 17 לפרוטוקול הדיון).

התובעת אישרה בחקירתה כי עד ליום פטירתה אמה המנוחה החזיקה רישיון נהיגה (שם, עמ' 16 שורה 29 לפרוטוקול הדיון) וכי בחודש ספטמבר 2016, משמע, לאחר חתימת המסמכים שבמחלוקת, המנוחה מכרה את הרכב שהיה בבעלותה לגב' שרה, החברה של התובעת. יתרה מכך, שרה אישרה בחקירתה כי העסקה למכירת הרכב נסגרה בינה לבין המנוחה אשר הבהירה לה כי היא מעוניינת למכור את הרכב מאחר והיא לא עושה בו שימוש (שם, עמ' 26 שורה 24 לפרוטוקול הדיון), וכי לבקשתה המנוחה הסכימה ל חלק את תמורת הרכב לתשלומים (שם, עמ' 80 שורה 22 לפרוטוקול הדיון).

התובעת אישרה בחקירתה כי בחודש נובמבר 2016, מספר ימים לאחר חתימת המסמכים שבמחלוקת, המנוחה עברה בדיקות רפואיות בבית חולים אסותא במסגרת בקשה לאיחוד משפחות עם התובעת בקנדה (שם, עמ' 16 שורה 24 לפרוטוקול הדיון). יצוין כי התובעת, ושיקוליה עמה, נמנעה מהצגת ממצאי הבדיקות הנ"ל, דבר האומר דרשני.

גב' שרה, העדה מטעם התובעת, אישרה בחקירתה כי בחודש 08.09.2016, המנוחה סיפרה לה כי היא חתמה על כתב אי-הארכת חיים באמצעות טיפול רפואי ובאותה עת היא נראתה לה צלולה (שם עמ' 79-80 החל משורה 30 לפרוטוקול הדיון).
התובעת אישרה בחקירתה כי בשנות חייה האחרונות, היו לאמה חברים רבים אשר דאגו לה כשהיא היתה מאושפזת בבית החולים, זאת בנוסף למטפלת הצמודה (שם, עמ' 11 שורה 7 לפרוטוקול הדיון).

בחקירתה, אישרה שרה כי המנוחה תרמה לבית חולים רמב"ם בו עבדה (שם, עמ' 30 ועמ' 78, שורות 7 ו- 25 בהתאם לפרוטוקול הדיון).

בחקירתה אישרה שרה כי המנוחה רכשה עבור התובעת כרטיס טיסה במחלקה ראשונה בעלות של 6,000 $ (שם, עמ' 77 שורה 28 לפרוטוקול הדיון).

בחקירתה אישרה שרה כי המנוחה היתה בשנותיה האחרונות בקשר אינטנסיבי איתה (שם, עמ' 24 שורה 29 לפרוטוקול הדיון).

ממכלול האמור לעיל, עולה ומתחייבת המסקנה כי המנוחה היתה אדם עצמאי אשר ניהלה את ענייניה הכספיים והאחרים וקיבלה החלטות מרצונה הטוב והחופשי ומבלי שחולשתה הגופנית או מצב רוחה שללו ממנה את שיקול הדעת והבחירה בין החלופות השונות. כן עולה ומתחייבת המסקנה שעל אף ריחוק התובעת וילדיה מהמנוחה, היא לא היתה אדם בודד, אלא נשמר הקשר בין בני המשפחה ולמנוחה היתה מטפלת, חברים, לרבות שרה שהיתה בקשר הדוק עמה, ולפיכך אין לומר כי היא חיה בבדידות המאפשרת לנתבעים להפעיל עליה השפעה בלתי הוגנת.

מטעם התובעת הוגש תצהיר עדותו הראשית של בנה, ד"ר תומר גוטמן (להלן: "תומר"), מוצג ת/8, ובסעיפים 31-34 לתצהיר, נטען כדלקמן:

"31. הריני להצהיר כי סבתא סיפרה לי מספר פעמים על הנתבע - הוא השכן שלה ונקבה בשמו, רונן, סבתא סיפרה עליו שהוא נוכל, עבריין ורמאי, סבתא אמרה שהוא שקרן ואסור להאמין בו ולו לכלום.
32. הריני להצהיר כי סבתא מעולם לא הזכירה קשר חיובי עם השכן או משפחתו או קשר בכלל.
33. הריני להצהיר כי סבתא מעולם לא הזכירה כי הנתבעים סייעו לה בדבר מה, מעולם לא הזכירה כי הנתבעים היו חמים כלפיה או נרקם ביניהם איזה שהוא קשר חיובי.
34. הריני להצהיר כי סבתא הזכירה את הנתבע מספר פעמים בודדות, ורק בקונוטציה שלילית, סבתא תיארה את הנתבע כאדם כוחני, משליט 'טרור' בבניין".

גם בחקירתו הנגדית, חזר תומר על טענותיו לעיל, באומרו:

"ש. זה מה שקרה חתמה מבלי להבין.
ת. לא. אני לא יודע בוודאות מה קרה. אם אתה רוצה לדעת את דעתי הדבר היחידי שהיא אמרה לי שרונן הוא שקרן רמאי ועבריין. היא אמרה לי את זה בשיחת סקייפ ופעם אחת בכל השנים שהזכירה אותו אמרה שהוא שקרן, רמאי והיא מפחדת ממנו והוא עבריין. אני חושב או שהוא לקח ממנה משהו שלא הבינה או השפעה בלתי הוגנת ואיומים. בדיוק מה קרה אני לא יודע.
ש. אם היא אמרה לך את זה במשך כמה שנים. לגבי הדוגמאות של עבריין מה היא סיפרה לך? שהוא קם בבוקר לנהוג באוטובוס של אגד ובדרך מבצע פשעים.
ת. לא. היא אמרה שהוא מתעסק במכוניות או שהן גנובות או שהן נשארות בשכונה עם חלונות פתוחים והרבה מפתחות שיושבים בערמה בכיסא של הנהג" (שם, עמ' 104 שורה 11 לפרוטוקול הדיון).

טיעוניו של תומר כמצוטט לעיל, אינם אמינ ים בעיניי ו הם אינם מתיישבים עם התנהלותו הוא כלפי הנתבע.

בסעיפים 37-38 לתצהיר עדותו הראשית, מוצג ת/8, העיד תומר כי הוא פנה לנתבע בשנת 2017 והציע לשכור את דירת הנתבעים לרגל ביקורו יחד עם בני משפחתו בישראל. עובדה זו אינה מתיישבת עם הדברים שאמרה המנוחה, כביכול, לתומר, בגנותו של הנתבע. תומר נשאל לעניין זה בחקירתו הנגדית אולם הוא מסר תשובה בלתי משכנעת, באומרו: "הוא לא יגור איתנו, מה זה משנה" (שם, עמ' 107 שורה 1 לפרוטוקול הדיון).

חשוב מכך, גרסת הנתבעים, לפיה שררו בינם לבין המנוחה יחסי שכנות טובה עד ליום מותה, נתמכה בראיות שהוגשו במשפט וכן בעדויות התובעת והעדים מטעמה עצמם, וזאת כמפורט להלן:

המנוחה שלחה לנתבעים כרטיס ברכה לחג, מוצג נש/5, והתובעת אישרה כי כתב היד המופיע ב כרטיס הוא כתב ידה של המנוחה (שם, עמ' 17 שורה 22 לפרוטוקול הדיון).
התובעת אישרה בחקירתה כי הנתבע היה "שכן רגיל וטוב" וכי "... אף פעם לא אמרתי שלא היו קשרי שכנות תקינים"(שם, עמ' 14 ועמ' 17, ש' 5 ו-29 לפרוטוקול הדיון בהתאם).

בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת מה היה קורה למנוחה ומה היה הנתבע מעולל לה לו סירבה לחתום על המסמכים שבמחלוקת, והיא השיבה באומרה "לא יודעת" ( שם, עמ' 59 שורה 11 לפרוטוקול הדיון). למותר לציין כי תשובה זו אינה מתיישבת עם הטענה כאילו המנוחה ראתה בנתבע כאדם כוחני, המשליט "טרור", או כי היא היתה תלויה בו.

בחקירתה הנגדית אישרה שרה, לאחר התחמקות, כי הנתבע שחרר את המנוחה מאשפוז בבית החולים ביום 31.07.2016 ו העידה באומרה כי לא ידוע לה שהנתבע הטיל אימה על המנוחה אלא היה לה לעזר "כמו שכן טוב" (שם, עמ' 76 שורה 25 לפרוטוקול הדיון). כן אישרה שרה כי המנוחה הודתה כל הזמן לנתבע (שם, עמ' 78 שורה 18 לפרוטוקול הדיון).

לאור כל האמור לעיל, יש לקבוע כי בין המנוחה לבין הנתבעים שררו יחסי שכנות טובה מבלי שהמנוחה היתה תלויה בהם וכי בניגוד לטענת התובעת, ליתר דיוק, בנה תומר, המנוחה לא ראתה בנתבע כאדם נוכל, עבריין, רמאי, שקרן, כוחני ומשליט "טרור".

כאמור, המנוחה חתמה על המסמכים שבמחלוקת בפני עו"ד לוי, הוא אישר זאת בחתימתו לאחר שזיהה את המנוחה באמצעות תעודת זהות והזהיר אותה כי עליה לומר את האמת. על משמעות הדבר, עמדה מומחית בית המשפט בחקירתה כמצוטט להלן:

ש. אם אומר לך שבמעמד חתימת המסמכים נכח בביתה עו"ד שאימת את החתימות מאחר ואת הכרת את אסתר הכי טוב מבחינה מקצועית האם נכון כי מבחינת ניסיונה של אסתר היא לא הייתה חושבת שמדובר במסמך זניח כאשר מגיע אליה עו"ד פעמיים הביתה, היא אישיות שיודעת לשאול שאלות ולהסתכל?
ת. אני מסכימה עם האמירה שאם בא עו"ד והגיע והסביר אני לא חושבת שהיא לא תבין על מה היא חתמה.
ש. ועל מסמכים משפטיים היא חותמת אחרי שהיא מבינה על מה היא חותמת?
ת. אני מעריכה שכן" (שם עמ' 133-134, החל משורה 29 לפרוטוקול הדיון).

יצויין כי התובעת, וטעמיה עמה, מתעלמת מהעובדה כי המנוחה חתמה על המסמכים שבמחלוקת בפני עו"ד, כמו גם מעדות מומחית בית המשפט לעניין משמעות הדבר.
בחוות דעת מומחית בית המשפט עלתה התהייה הכיצד בחרה המנוחה לוותר על זכויותיה לטובת הנתבעים, אף כי היא שמה את בתה או בני משפחה בראש מעייניה ולא שיתפה אחרים באותו ויתור.

מהעדויות שנשמעו במשפט עולה כי אין זה מחזה נדיר בו המנוחה נמנעת לשתף את התובעת במעשיה והחלטותיה, ולהלן מספר דוגמאות:

התובעת לא ידעה כי המנוחה תרמה כספים לבית חולים רמב"ם (שם, עמ' 17, שורה 19 לפרוטוקול הדיון).

בחקירתה אישרה שרה כי המנוחה לא שיתפה את התובעת בחתימה על מסמך אי הארכת חיים ומכירת הרכב (שם, עמ' 80, שורה 16 לפרוטוקול הדיון). במאמר מוסגר יצוין כי התובעת העלתה טענה סותרת בנדון, לפיה היא ידעה על מכירת הרכב (שם, עמ' 17 שורה 2 לפרוטוקול הדיון).

בחקירתו הנגדית לא שלל תומר את האפשרות כי המנוחה לא שיתפה את אמו התובעת בנושאים מסוימים (שם, עמ' 108, שורה 18 לפרוטוקול הדיון).

והנה, משהוצגה העובדה כי המנוחה לא שיתפה את התובעת בכל מעשיה והחלטותיה בפני מומחית בית המשפט, היא העידה באומרה:

"ש. אני מבקש שתתייחסי לעובדה שגם בנושאים נוספים היא לא מעדכנת את הפסיכותרפיסטית. כך למשל היא לא מספרת לה שהיא חתמה על מסמך של חולה הנוטה למות, היא לא מציינת ומסתירה את זה גם מבתה שהיא תורמת כספים לבית חולים רמב"ם, היא לא מציינת שהחליטה למכור את הרכב וכשהיא מכרה אותו כבר לחברתה של בתה, הנכד תומר מספר שבהחלט יכול להיות שבנושאים מסוימים היא אפילו לא משתפת את בתה. האם יש בעובדות האלה כדי לשפוך מעט אור על תהליך קבלת ההחלטות גם כשזה מגיע לוויתור על רכוש?
.........

ת. זה כן יכול להיות הסבר שביני לביני סקרתי איזה הסברים יכולים להיות לפער הזה, אחד מהם היה מן סגירת חשבונות עם הבת מאחורי הקלעים.
ש. יכול להיות שגם באותה החלטה שביצעה עם השכן היא עשתה סגירת חשבונות עם הבת?
ת. יכול להיות, זו אחת מכמה אפשרויות" (שם, עמ' 132-133, החל מש' 25 לפרוטוקול הדיון).

הנה אפוא נמצא הסבר אפשרי לעובדה שעל אף כי המנוחה שמה את עניינם של בני משפחתה בראש מעייניה, היא בחרה לוותר על זכויותיה לטובת הנתבעים, ובדומה למעשים והחלטות אשר קיבלה בעבר, גם בעניין זה היא בחרה שלא לספר לתובעת או לאחרים על כך .

לאור כל האמור לעיל, נחה דעתי כי המנוחה חתמה על המסמכים שבמחלוקת מבלי שהנתבעים הפעילו עליה השפעה בלתי הוגנת ולפיכך טענת התובעת בנדון נדחית בזאת.

בסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, נקבע כדלקמן:

"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

בפס''ד מיכקשווילי לעיל נפסק לעניין הוראת סעיף 18 לחוק החוזים הכללי, כדלקמן:

''עילת הביטול מסוג עושק מושתת על שולשה יסודות מצטברים הקבועים בסעיף 18 הנ''ל:
א. מצבו של העשוק (מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון)
ב. התנהגותו של העושק (ניצול מצבו של המתקשר)
ג. תנאי החוזה שנוצר כתוצאה מהניצול גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל'' (שם, סעיף 12 לפסה''ד).

בהמשך, הוסיף בית המשפט וקבע ביחס ליסודות עילת העושק, כדלקמן: ''היסודות הנ''ל אינם רק מצטברים, אלא 'שלובים זה בזה ככלים שלובים' וקיימת ביניהם תלות הדדית המתבטאת בכך שככל שמתקיים אחד היסודות באופן מובהק יותר כך תטה הכף לכיוון המסקנה שמתקיימים היסודות האחרים ... ''(שם, סעיף 12 לפסה''ד).

במקרה דנן, לאור המסקנות אליהן הגעתי, אם לעניין כשירותה של המנוחה ואם לעניין חתימתה על המסמכים שבמחלוקת כביטוי לרצונה החופשי ובהעדר כל השפעה בלתי הוגנת מצד הנתבעים, אזי בהכרח יש לומר כי היסוד הראשון והשני בעילת העושק - מצבו של העשוק והתנהגותו של העושק - אינם מתקיימים במקרה דנן. בנסיבות העניין, די בכך לדחיית טענות התובעת בנדון.
בסעיף 5 לתקנון המוסכם, נקבע כדלקמן:

''אין להוסיף מבנה כל שהוא בשטח החלקה או בדירות ובשטחים הצמודים עליהן ברכוש המשותף מבלי הסכמת אסיפה כללית אשר נתקבלה באסיפה שהודיעו עליה ע''י הנציגות כחוק ושבה השתתפו כל בעלי זכויות החוכרים בדירות והצביעו בעד מתן ההסכמה ובתנאי כי ההסכמה הנ''ל תאושר ע''י הבעלים הרשומים ויתר בעלי זכויות רשומים לגבי הדירות ''.

נשאלת אפוא השאלה, האם התנאים שנקבעו בתקנון המוסכם - כינוס אסיפת דיירים לקבלת הסכמתם לביצוע עבודות הבנייה נשוא התביעה וקבלת הסכמת קרן קיימת לישראל, כיום רשות מקרקע י ישראל - מאיין את ההסכמות המנוחה לביצוע אותן עבודות.

לבחינת הסוגיה ניתן להקיש מהוראת סעיף 71ב ' לחוק המקרקעין, תשכ''ט-1969 וההלכה שנקבעה ביחס אליה. הסעיף הנ''ל מעגן את זכותם של בעלי הדירות בבניין משותף להחליט ''בדבר הוצאה של חלקים מסויימים מהרכוש המשותף והצמדתם לדירה פלונית, לשם בניה שמטרתה הרחבת אותה דירה, וכן להחליט בדבר חלוקת זכויות הבניה הנדרשות לצורך זה''. בנדון עלתה השאלה, אם לצורך קבלת החלטה כאמור, נדרש לכנס אסיפה כללית, או שמא ניתן לקבל את הסכמת הדיירים שלא באותה מסגרת. והנה, בהתאם לגישה הרווחת, אין צורך בקיום אסיפה כללית כאמור. בנדון נפסק ב- ע''א (חי') 28085-12-11 פרומר ואח' נ. ארד (פורסם בנבו), כדלקמן:

''כב' המפקחת נימקה את קביעתה, כי לא היה צורך בכינוס אסיפה כללית בהסתמך על פסקי דין שניתנו בשאלה זו .... . בחינת הפסיקה שניתנה בבתי המשפט המחוזיים מעלה, כי קיימים מספר פסקי דין שאימצו את הגישה הפרשנית שניתנה בפסק דין זה, לפיה אין צורך בכינוס אסיפה כללית לצורך קבלת ההסכמה לפי סעיף 71ב(א) ל חוק המקרקעין. ואולם, קיימת גישה פרשנית אחרת, הגורסת, שהחלטת בעלי הדירות לפי סעיף 71ב(א) צריך שתינתן במסגרת האסיפה הכללית ........

ככל שחיפשתי, לא מצאתי שבית המשפט העליון אמר דברו בנקודה ספציפית זאת, ועל כן אין לומר שקיימת הלכה פסוקה שקבעה את הפרשנות המחייבת. גם אם אני סבור שהיה מקום לקבל את ההחלטה באסיפה הכללית (בשונה מדעתה של כב' המפקחת), הרי שלא אוכל לקבוע כי שגתה כב' המפקחת כאשר אימצה גישה פרשנית שהוכרה בפסיקה'' (שם, סעיף 9 לפסה''ד).

גם ב-עש''א (חי') 33565-07-17 דינור ואח' נ. עדי ואח' (פורסם בנבו) אימץ בית המשפט גישה דומה, ופסק באומרו:

''אני דוחה את טענת המערערים, שלפיה החלטה לפי סעיף 71ב חייבת להיות החלטה באסיפה כללית, ולהירשם בספר ההחלטות. לפי הפסיקה שצוטטה על ידי המערערים, לא עולה ממנה שהחלטה לפי סעיף 71ב חייבת להיות באסיפה כללית. בעלי הדירות יכולים להסכים גם מחוץ לאסיפה הכללית. השאלה היחידה היא תוקף ההסכמה כלפי דיירים אחרים. כפי שנקבע בסעיף 71 ל חוק המקרקעין, החלטה של בעלי הדירות שנרשמה בספר ההחלטות תחייב גם בעלי דירות שהיו לבעלי דירות לאחר קבלתה, בעוד שהחלטה שלא נרשמה בספר ההחלטות, לא תחייב בעלי דירות שהיו לבעלי דירות לאחר קבלת ההחלטה....''(סע' 26 לפסה''ד).

לדידי, גם במקרה דנן יש לקיים את הגישה לעיל, שכן היא נותנת גושפנקא לרצונם של כל בעלי הדירות בבניין, לרבות המנוחה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחתימתם על טופס ההסכמה והמסמכים שבמחלוקת. ודוק, אין בפי התובעת כל טענה כאילו עצם העובדה כי הסכמת בעלי הדירות בבניין לביצוע עבודות הבנייה נשוא התביעה לא התקבלה במסגרת אסיפה כללית, מ עידה כאילו אותה הסכמה אינה משקפת את רצונם ועמדתם ביחס לאותן עבודות. יוצא אפוא, כי אך מטעם שבפרוצדורה, התובעת מבקשת לאיין את ההסכמה שניתנה לביצוע עבודות הבנייה, ולכך אין לתת יד.

לאור האמור לעיל, נחה דעתי כי אי כינוס אסיפה כללית לקבלת הסכמת בעלי הדירות בבניין לעבודות הבנייה שביצעו הנתבעים במקום, אינה שוללת את ההסכמה אשר נתנה המנוחה (ויתר בעלי הזכויות בבניין), לאותן עבודות.

אף טענת התובעת, לפיה לא ניתנה הסכמת הבעלים של החלקה - קרן קיימת לישראל, כיום רשות מקרקעי ישראל - אינה משכנעת בעיניי.

משניתן היתר בנייה לנתבעים, והרי חזקה כי הוא ניתן כדין, אזי משלא התבקש אישור הבעלים של החלקה, אזי אין אלא להסיק כי בוצע שיוך בעלות בנכס לחוכרים, וזאת כאמור בסעיף 75 לסיכומי הנתבעים. וגם זאת, לו אכן נדרש היה לקבל את הסכמת רשות מקרקעי ישראל למתן היתר בנייה לנתבעים, מן הסתם התובעת היתה מבקשת לצרף את הרשות להליך, או, לחילופין, מציגה אסמכתא ומזמינה נציג מטעמה למתן עדות במשפט. משלא נעשה הדבר, אזי גם מטעם זה מתחייבת המסקנה כי בוצע שיוך בעלות בנכס לחוכרים, ולפיכך יש לדחות טענות התובעת בנדון.

בסיכומיו טען ב''כ התובעת כי התנאים שנקבעו בסעיפים 59ו' ו- 71ב' לחוק המקרקעין להקמת מעלית וביצוע עבודות בנייה ברכוש המשותף, לא התקיימו במקרה דנן. האומנם?

ס''ק 55(ג) לחוק המקרקעין מעגן את זכותם של בעלי הדירות בבניין משותף להחליט על הצמדת רכוש משותף לדירה פלונית (למעט רכוש משותף שלא ניתן להצמידו כאמור, שאינו רלוונטי למקרה דנן), ובסיפא שבו נקבע כדלקמן: ''הוצמד חלק מסויים מהרכוש המשותף לדירה פלונית, לא יחולו עליו הוראות פרק זה בנוגע לרכוש המשותף, ודינו לכל דבר כדין הדירה אליה הוצמד''. יובהר כי סעיפי החוק לעיל - סע' 55(ג), 55ו' ו-71 ב' - נכללים בפרק ו' לחוק.

בסעיף 24 לסיכומיו, טען ב''כ התובעת באומרו: ''הן הממ''ד והן המעלית הינם בשטח הפרטי של התובעת כאשר הבניה על הגג הינה בניה ברכוש המשותף ורק הבריכה הינה בשטח המוצמד לנתבעים''. יוצא אפוא כי הוראות סעיף 59ו' ו- 71ב' לחוק המקרקעין אינם חלים ביחס למעלית, לממ''ד ולבריכה, זאת מהטעם הפשוט כי הם אינם מוקמים ברכוש המשותף.

באשר לבנייה על גג הבניין, שאין חולק כי הוא מהווה חלק מהרכוש המשותף, ככל וירדתי לסוף דעתו של ב''כ התובעת, טענתו ב דבר תחולת סעיף 71ב' לחוק המקרקעין על אותה בנייה, מבוססת על ההנחה כאילו מדבור בהוצאת הגג מהרכוש המשוף והצמדתו לדירת הנתבעים. דא עקא, הנתבעים לא טענו ולא ביקשו זאת לאורך כל ההליך. מכל מקום, אם תאמר כי הבנייה על הגג אכן מהווה הוצאתו מהרכוש המשותף והצמדתו לדירת הנתבעים, ואין אני קובע זאת, הרי ממילא במקרה דנן התקבלה הסכמת כל בעלי זכויות הדירות בבניין למהלך זה, ולא רק הסכמת הרוב הקבוע בסעיף 71ב' לחוק.

לאור האמור לעיל, אני דוחה טענות התובעת בנדון.

טענת התובעת, ולפיה משלא נרשמה הערת אזהרה בהתאם להחלטת ועדת התכנון טרם פטירת המנוחה, אזי ההסכמה שנתנה לא השתכללה נדרשת הסכמה חדשה, אין בה ממש.

רישום הערת אזהרה נועד ליידע צדדי ג' על ויתור המנוחה על זכויותיה לטובת הנתבעים על מנת למנוע הסתמכותם על רישום שאינו משקף את המציאות. התובעת אינה נמנית על אותם צד די ג', אלא היא באה בנעלי המנוחה וירשה את הזכויות שהיו לה בבניין המשותף, זאת ותו לו. חיזוק למסקנה אליה הגעתי בנדון, מצאתי בעובדה כי משנודע לרשויות התכנון כי המנוחה הלכה לבית עולמה טרם רישום הערת האזהרה, הן לא התנו את מתן ההיתר בקבלת הסכמה חדשה מיורשי המנוחה, ותחת זאת במכתב היועצת המשפטית של ועדת התכנון, עו''ד דגנית קורן, מוצג נ/13, התבקש כדלקמן:

''את ההיתר יש להוציא לאחר ביצוע הרישום (הערת אזהרה - ר.ח.), לשם הזהירות, ולאחר תשלום אגרות והיטלים ומאחר והמבקש הגיש כיום בקשת שינויים, אשר טרם נדונה, יש לוודא כתנאי לקידומה ידוע/קבלת הסכמת היורשת וידועה בדבר כתב הויתור שניתן ע''י אמה המנוחה'' (ההדגשה אינה במקור - ר.ח.).

בהקשר זה יצוין כי טענת התובעת כאילו הנתבע הטעה את רשויות התכנון משהודיע להם לאחר פטירת המנוחה כי הוא מטפל בקבורתה וכי אין לו קשר עם בתה המתגוררת בחו''ל, אינה משכנעת בעיניי. טיעון זה מתעלם ממכתב הנתבע עליו מוטבעת חותמת רשויות התכנון מיום 18.4.17, מוצג נש/2, בו הוא העמיד דברים על דיוקם והבהיר כי הוא מסייע לתובעת בסידורי הקבורה.

במאמר מוסגר יצוין כי בקשת השינויים האמורה במכתב היועצת המשפטית של ועדת התכנון, כמצוטט לעיל, קרוב לוודאי מתייחסת לבקשת ההיתר השנייה מיום 19.12.16, ואשר אין חולק כי כל בעלי הזכויות בדירות, לרבות המנוחה, חתמו עליה.

אני דוחה אפוא את טענת התובעת לעניין רישום הערת האזהרה.

ההבחנה שעושה התובעת בין ''הסכמה תכנונית'' לבין ''הסכמה קניינית'' והטענה כי רשויות התכנון אינן דנות בסוגיות קנייניות, אין כוחה יפה במקרה דנן. אמנם נכון, לצורך מתן היתר בנייה על רשויות התכנון לתת דעתן להיבט התכנוני ולא למחלוקת קניינית בין בעלי הזכויות בנכס לגביו מתבקש היתר הבנייה, ככל ו מחלוקת כאמור אכן קיימת. דא עקא, במקרה דנן לא היתה כל מחלוקת בנדון שכן המנוחה נתנה את הסכמתה לביצוע עבודות הבנייה על ידי הנתבעים, תוך ויתור על זכויות בנייה שהיו לה ללא כל סייג. יתירה מכך, התובעת באה בנעליה של המנוחה והיא ירשה את הזכויות שהיו לה בדירתה, לרבות אחוזי הבנייה שהיו לה במועד פטירתה. בנסיבות העניין, אין לקבל את ניסיון התובעת לסכל את הסכמת המנוחה לביצוע עבודות הבנייה על ידי הנתבעים והוויתור שלה על אחוזי הבנייה לטובתם , בטענה כי אין מדובר בוויתור קנייני אלא רק תכנוני.

לסיכום כל האמור, אני דוחה את התביעה וכתוצאה מתחייבת, צו המניעה הזמני שניתן ביום 22.05.2017, מבוטל בזאת.

התובעת תשלם לנתבעים, באמצעות בא כוחם, הוצאותיהם בגין חוות דעת המומחה מטעמם, חלקם בשכר טרחת מומחית בית המשפט ובנוסף לכך שכר טרחת עו''ד בסך של 25,000 ש''ח (כולל מע''מ).

לכיסוי חלק מהסכומים לעיל, תשחרר מזכירות בית המשפט את הסכום שהופקד על ידי התובעת בקופת בית המשפט בהתאם להחלטתי מיום 8.4.19 ותעבירו לנתבעים, באמצעות בא כוחם.

ניתן היום, ט"ז ניסן תשפ"א, 29 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.