הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 10823-01-15

בפני
כב' סגנית הנשיא, השופטת אילת דגן

התובעים

1.אילנה לסמן ת.ז XXXXXX702
2.מרקוס לסמן ת.ז XXXXXX632

נגד

הנתבעת
עטאף שייך מוחמד ת.ז XXXX778

פסק דין

לפני תביעה לסילוק יד ופינוי של הנתבעת מדירה הנמצאת בקומה הראשונה בבניין ברח' שבתאי לוי 19 א בחיפה (להלן: "המושכר" או "הדירה").

התובעת 1, בעלים של המושכר ושל הבניין בו נמצא המושכר. התובע 2 בעלה של התובעת 1 ובעל ייפוי כוח ממנה לניהול המושכר; גביית שכר דירה, חתימת חוזים, פינוי דיירים והגשת תביעות פינוי.

הנתבעת דיירת מוגנת מכוח חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר" / "החוק"), בהתאם להסכם שכירות מיום 15/07/1994 אליו צורף גם מסמך תנאים מיוחדים שנחתם ע"י הצדדים. הנתבעת ובעלה המנוח שכרו את המושכר מבעליו הקודמים בטרם נרכש ע"י התובעת.

התביעה וטענות הצדדים

עילת הפינוי מבוססת על שתי טענות חלופיות ו/או מצטברות.
האחת כי הנתבעת מפרה את הסכם השכירות נוכח השכרת הדירה ו/או מתן שימוש בה לאחרים (בנה וכלתה) ללא קבלת הסכמה מצד התובעים .
השנייה כי הנתבעת בנתה בנייה לא חוקית, אטמה את חלונות הדירה דבר שגרם לעובש בדירה, וכן בנתה מטבח ומחסן ללא רשות הבעלים ותוך הפרת הסכם השכירות וחוק התכנון והבנייה.

הנתבעת, מצידה טוענת כי שכרה את המושכר בשנת 1994 בשכירות מוגנת. עם השנים התדרדר מצבו של המושכר לכדי נזילות שמקורן בדירות העליונות ובתשתית המבנה שלא טופלו ע"י התובעים . כל הקירות והרצפה ספוגים במים, עובש, טחב ופטריות. במצב זה נמנע מהנתבעת ומשפחתה שימוש במושכר.
הנתבעת טוענת כי פנתה לתובעים בבקשה לתיקון הליקויים אך אלו התעלמו מפניותיה ולכן ביום 23/01/14 הגישה נגד ם תביעה כספית-נזיקית (המתנהל ת בפני כב' השופטת קלמפנר נבון בת.א 47595-01-09). ביחס לבנייה, בהתאם לתנאי הסכם השכירות ונספח התנאים המיוחדים, ניתנה רשות לנתבעת ובעלה המנוח לאטום את פתח הדלת הצפונית של המחסן, לחסום את המעבר מצד מזרח ולהשתמש בחצר המערבית לשם גינה. התוספות הללו נבנו אפוא ברשות ועל חשבונה וככאלה לא מהוות הפרת הסכם השכירות. לטענתה התביעה הוגשה כנקמה בגין הגשת התביעה הכספית ונועדה לשמש אך משקל נגד לאותה תביעה.

התובעים תמכו תביעתם בתצהיר התובע 2 (הוגש וסומן ת/1) לפיו הנתבעת נמצאת בהפרה קיצונית ויסודית של הסכם השכירות המוגנת לרבות מתן שימוש בדירה לאחרים ללא קבלת הסכמת התובעים. בהתאם לסעיף 6 להסכם השכירות התחייבה הנתבעת לא למסור או להעביר או ולהשכיר את המושכר או חלק ממנו לאחרים ולא להרשות למי שהוא אחר להשתמש ו/או להמשיך להשתמש במושכר. בבדיקה שגרתית התגלה שהנתבעת הפרה את התחייבותה בהסכם הנ''ל ומי שהתגורר בדירה הינו בנה וכלתה ולא הנתבעת. כלתה אף סירבה לאפשר לתובעים להיכנס למושכר וגם עניין זה מהווה הפרה של הסכם השכירות סעיף 6 ג. הנתבעת הרחיבה את היקף הבנייה הלא חוקית לרבות סגירת חלונות, מניעת אוורור ואטימת מעבר המים בין 2 הכבישים מבלי להתקין מערכת אינסטלציה או מערכת אחרת שתאפשר את שחרור וניקוז המים, בניגוד למוסכם בסעיף 6(ה) להסכם השכירות לפיו הנתבעת מחויבת לא לשנות את המושכר.

בהתאם לסעיף 9 למסמך התנאים המיוחדים בהסכם השכירות התחייבה הנתבעת לתקן את התקרה והגג של חדר השינה והתובעים יחזירו לה 1,000 ₪. במקום זאת הגישה את התביעה לביצוע התיקונים שבפועל מוטלים עליה. עמדתם נתמכת בחוות דעת מומחה בית המשפט שניתנה בתיק המקביל לפיה : על פי הממצאים, התובעת (הנתבעת כאן) לא תחזקה את הדירה בצורה סבירה במשך תקופה ארוכה, לכן אחריות התיקונים חלה על התובעת. הנתבעים אינם חייבים לתחזק את הדירה במקום התובעת

הנתבעת הצהירה (תצהירה הוגש וסומן נ/1) כי היא מתגוררת במושכר משנת 94 וסובלת מדליפת מים ורטיבות בקירות ובתקרה. הנזילות הבלתי פוסקות, הרטיבות, העובש גורמים נזקים רבים במושכר, ומסבים לה ולמשפחתה סבל רב תוך שמצב זה מונע שימוש סביר בדירה. התובעים, בעלי הבית, הם שאחראים לתיקון הליקויים. לפני מספר שנים, ביקשה מבנה להתגורר עמה, נוכח מצבו הבריאותי של נכדה התובע 1 נתן הסכמתו לכך הן בע"פ, והן מבחינת התנהגותו כל פעם שהגיע למושכר לגבות את דמי השכירות וראה אותה .
במהלך דיון ההוכחות הצהירה הנתבעת והבהיר כי בנה מעולם לא עזב את הדירה אליה נכנס כשהיה בן 16 והכוונה שלה בתצהירה היתה כי ישאר לגור אתה למרות שהתחתן. מטבע הדברים מתגוררת גם רעייתו ובנם. עדות זו בדבר רצף מגורי האח מאז ומתמיד, נתמכה גם בעדות בנה השני של הנתבעת עו"ד מומחד שיך מוחמד.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות העובדתיות והמשפטיות ושמעתי את הצדדים, דין התביעה להידחות. ולהלן נימוקיי:

מגורי הבן ומשפחתו במושכר לכאורה ללא הסכמת התובעים בניגוד לסעיף 6(ג) להסכם השכירות האמנם?

סעיף 1 לחוק הגנת הדייר מגדיר מיהו דייר מוגן: "דייר", לגבי בעל בית - מי שמחזיק בנכס בשכירות ראשית על פי חוזה או מכוח חוק זה"..

מהעדויות עולה כי הנתבעת בעלה ז"ל ושלושת ילדיהם נכנסו לגור במושכר בשנת 94. הבעל נפטר, שניים מתוך שלושת ילדיה עזבו את המושכר ואילו בנה יחיא, דייר מקורי במושכר מתחילת השכירות, מתגורר בדירה אתה 28 שנים כשלמעשה מגיל 16 (גיל כניסתו למושכר) לא עזב. ראו עדות הנתבעת בעמוד 19 שורות 13-22 ועדות עו"ד שייך מוחמד (בנה השני של הנתבעת) בעמוד 22 שורות 8-19).

כן ראו עדותה הכנה של הנתבעת ביחס לסתירה בתצהיר:

ת. אין כזה דבר שלא אתן לבן שלי לגור אצלי. אני ביקשתי שיגור אצלי, אני אלמנה, אני לבד, רציתי שהבן שלי ישמור עלי, שיטפל בי, אני כל הזמן חולה ורוצה שתהיה אצלי הכלה והבן שלי יגור אצלי.
ש. אז את ביקשתם מהם לגור אצלך ולא ביקשת רשות מהתובעים.
ת. אני לא צריכה לבקש רשות.
ש. איך זה שבשני סעיפים בתצהירך, את אומרת שהתובע נתן הסכמתו מילולית והתנהגותית וגם נתן הסכמתו לבן שלך?
ת. לא ביקשתי מהתובע והוא לא נתן לי.
ש. את גם לא יודעת אם הוא נתן הסכמה לבנך לגור שם.
ת. לא ידעתי שיש חוק כזה. הבן שלי גר אצלי כל החיים. אני לא כתבתי בתצהיר שהתובע נתן הסכמה (ההדגשה שלי א.ד)
וכן ראו עדותה בעמוד 19 שורות 17-20: לשאלת בימ"ש באיזה גיל התחתן יחיא – אני משיבה שבגיל 27 הוא התחתן, זה היה לפני 11 שנה כשבעלי עוד היה חי. עד שהוא התחתן הוא גר איתי בדירה, וכך גם אחרי שהוא התחתן, הוא לא יצא מהבית בכלל. לא רציתי שהיא יצא מהבית, הוא לא רואה טוב. כלומר, הוא היה לפני החתונה ואחרי החתונה אותו דבר, כל הזמן גר בבית.

שוכנעתי כי עדותה מהימנה וכנה, נראה כי הנתבעת נכשלה בלשונה, נוכח אי שליטה מלאה בשפה העברית והצהרתה בתצהיר לפיה ביקשה מבנה לגור אתה, מתייחסת לבקשתה אליו להישאר במושכר לאחר חתונתו זאת בשים לב לכך שמקובל שזוג שנישא לא ממשיך לגור אצל ההורים.

לחיזוק גרסה זו, התרתי לבנה, עו"ד שייך מוחמד שנכח באולם להעיד בעניין זה כדלקמן: , "נכנסנו לדירה כמשפחה, אבא שלי אמא שלי אני ואחותי. האחות היא הכי קטנה אבל התחתנה ראשונה וגם אחי הקטן התחתן לפניי. זה היה לפני 22-23 שנה, הייתי בתיכון, ההבדל ביני ובין אחי שנה וחצי שנתיים, ביני ובין אחותי שלוש שנים. עברנו מדירה לא רחוקה, 500 מטר גם שם גרנו בדמי מפתח. בשנת 2001-2002 אחותי עזבה את הבית והתחתנה. אח שלי התחתן בשנת 2004 והוא גם כל התקופה גם בדירה הראשונה וגם בדירה השנייה וגם בדירה הנוכחית גרנו עם ההורים, גם אני שסיימתי את הלימודים חזרתי הביתה. במגזר הערבי במיוחד באותה תקופה לא היה נהוג שרווקים יגורו מחוץ לבית הוריהם, היום זה יותר קל. בתקופה הרלוונטית לא היה דבר כזה. שאחי התחתן אני גרתי בחדר גדול שהיום הוא הסלון של אח שלי, עברתי לחדר אחר איפה שאחותי הייתה גרה ונתתי את החדר של אחי והחדר שלי למגורי אחי. בשנת 2008 אני התחתנותי ועזבתי את הבית, אחי המשיך לגור שם"(עמוד 22 שורות 8-16).
עו"ד מוחמד אף הצהיר כי אימו, סיימה לימודים בכיתה ג וכי אינה יודעת לקרוא ולכתוב עברית (עמוד 23 שורה 21).

וכן ראו תשובותיו בחקירה נגדית ( עמוד 23 שורה 29 ועמוד 24 שורות 1-5).

ש. אם אומר לך שאין זכר בתצהיר של אמא שלך שאחרי שאחיך התחתן היא ביקשה ממנו שימשיך לחיות בבית?
ת. אני מניח שזה מה שהתכוונה מפני שאין סיבה שתבקש ממנו לחזור כי מעולם הוא לא יצא.
ש. גם הוא התחתן, גם אחרי שנולד לו בן הוא התגורר איתה ואתה טוען שהוא לא יצא?
ת. כן. אני לא אסכן את רישיון עורכי הדין שלי, לא בשביל אף אחד, ולא אשקר במילה אחת. התמונות לא משקרות, אתה רוצה חקר אמת בוא ותראה. אני מצדיק אותך שלא הוגש בזמן, אם אתה רוצה תבוא איתי הביתה ותראה את התמונות של הילדים.

אבהיר כי השלמת העדות של הנתבעת ושל בנה השני מומחד נעשתה לבקשתי עקב אי הבהירות בשאלה המרכזית והיא האם הבן שגר בדירה אכן התגורר בה ברצך או שמא עזב בשלב כלשהו וחזר לגור (כטענת התובעים). התצהיר לא היה ברור דיו בנקודה זו ברם לאור חשיבותה וחתירת בית המשפט לקבל את מלוא התשתית העובדתית לשם הכרעה בשאלות השוניות במחלוקת, מצאתי לעשות שימוש בסמכותי לפי סעיפים 166,167 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 ולא ליתן יתרון מהותי לתובעים בשל אי הבנה או ניסוח לא מדויק ובהיר של עורך הדין שניסח את התצהיר. לאחר ששמעתי את הנתבעת ובנה השני אני מאמצת את גרסתם כמהימנה, שלא נסתרה, וקובעת כי הבן יחיא גא עם עמו מעת שהמשפחה עברה למושכר ועד היום כשהשינוי היחיד הוא כי לאחר נישואיו הצטרפה אליו רעייתו ולאחר הולדת ילדיהם, גם הם.

משאלו פני הדברים, הנתבעת לא נזקקה לרשות התובעים למגורי הבן במושכר ומגוריו בדירה לא מהווים הפרה של הסכם השכירות. ודוק התובעים לא טענו כי הנתבעת נטשה את המושכר אלא כי אפשרה מגורים לבן ורעייתו .
איסור חוזי על מתן רשות שימוש במושכר לאחרים אינו חל על בנה שהתגורר במושכר מנעוריו. יחיא נישא והינו בעל משפחה אשתו מתגוררת עמו מאז נישואיהם לפני כ - 11 שנים, וכך גם ילדיהם בני 6 ו -9.5 שנולדו בדירה. אציין כי אני אף ההגיון מתיישב עם ידיעת התובעים על מגורי הבן ורעייתו בדירה. התובע, ראה את אשתו של יחיא לפי עדותו כשהגיע לתקן את הביוב לפחות במהלך 10 השנים האחרונות, וגם אם לא ידע שהיא כלתה של הנתבעת, ידע כי מישהי נוספת מתגוררת במושכר (וראו עדותו בעמוד 8 שורות 13-16) ולא הביע התנגדות או תרעומת בזמן אמת .

לא זו אף זו, הלכה פסוקה כי תנאי מסוג זה של איסור הרשאה לאחרים להתגורר , אינו חל על בני משפחת הדייר המנויים בסעיף 20 לחוק הגנת הדייר, ובכלל זה מגורי ילדי הדייר (ע"א 4100/97 רינדר נ' ויזלטיר, פ"ד נב(4) 580, 593-594) וראו קביעתה של כב' השופטת דורנר ברע"א 876/02 בן דוד נ' מרקוביץ (לא פורסם ניתן ביום 17/12/02): " בעקרון, הלכה היא כי תנאי בחוזה שכירות מוגנת האוסר על הדייר לתת רשות שימוש בדירה, אינו חל על בני משפחת הדייר, המנויים בסעיף 20 לחוק הדייר..יוצאים מכלל זה בני משפחה נעדרי תום לב. היעדר תום – הלב, השולל זכותו של בן משפחה להתגורר בדירה, יכול לבוא לביטוי באחת משתי הדרכים: במגורים למראית – עין, שממילא הם חסרי ממשות משפטית, או במגורים מלאכותיים במובן זה, שסוטים הם מדפוסי התנהגות המקובלים ביחסים בין בני משפחה, המובילים למגורים משותפים. באין אינדיקציה למגורים למראית – עין או למגורים מלאכותיים, אין מקום להבחין בין בן זוג הנכנס להתגורר בדירה (הגם שאפשר, כי החלטתו להתגורר בדירה המוגנת התקבלה בצל הזכויות שניתן לרכוש בדירה במות הדייר) לבין ילדו המבוגר, שנסיבות החיים הובילו אותו לחזור לבית הוריו. חזרה כזאת של הבן המבוגר במקרים של מצוקה, היא בגדר ציפיות הצדדים לחוזה דיירות מוגנת, שעבור הזכויות בו, ככלל, שולמו דמי מפתח" (ההדגשה שלי א"ד).

וראו גם ד. בר-אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שנייה (עדכון מספר 6 מרץ 2014) בעמוד 257 (להלן: "בר אופיר"): "האיסור החוזי לתת רשות שימוש ל"אחרים" מופנה אך ורק כלפי אנשים שהם זרים לדייר המוגן, ולא כלפי הקרובים שחוק הגנת הדייר מכיר בזכויותיהם, בהתמלא התנאים הקבועים בחוק, כגון: אותם קרובים שסעיף 20 חל עליהם. עוד לפני שחוקק חוק הגנת הדייר, התשט"ו -1955, קבעה ההלכה הפסוקה כי אין להעלות על הדעת שייאסר על שוכר הדירה להושיב בה את אשתו ואת יתר בני ביתו. אלה הם המקרים של שימוש במושכר שנוהג החברה רואה אותם כחלק מהנאתו הרגילה של שוכר, שהוא רשאי להפיק מהמושכר".

הבן יחיא גר בדירה אפוא מתוקף זכותו שבדין וכך גם רעייתו וילדיו. אבהיר ואחדד כי בעניין זה הבחינה לא מתייחסת למעמד הבן מכוח חוק הגנת הדייר לאחר פטירת הדייר החוקי אלא לטענה בדבר הפרת חוזה השכירות בשל מגורי הבן בדירה. מובן כי טרם בשלה העת לבחון את זכויותיו של יחיא בדירה מכוח החוק.

בנייה ושינוי המושכר בניגוד לסעיף 6(ה) להסכם השכירות.

כאמור טוענים התובעים, כי הנתבעת ערכה שינויים בדירה ללא הסכמתם ובניגוד להוראות חוזה השכירות.

כהערה מקדמית אבהיר כי ביחס לשינויים הנטענים כולם, לא צוין מתי לכאורה בוצעו.
לעניין זה יש חשיבות נוכח ההתיישנות. תביעה בעילה של שינויים במושכר ותוספות בנייה בניגוד לחוזה השכירות, היא תביעה שעניינה מקרקעין לעניין התיישנות. תוספת בנייה מהווה טובת הנאה במקרקעין, ומכאן בנייה שמבצע דייר בניגוד לחוזה שכירות מסווגת כפעולה במקרקעין ובהתאם ישנה התיישנות של 15 שנה (וראו בר אופיר עמוד 71). נוכח משך הזמן בו מתגוררת הנתבעת במושכר, והעובדה כי בעניין זה לא נטען וממילא לא הוכח מועד ביצוע השינויים לכאורה, ניתן לסבור שמא ראוי לדחות טענות התובעים הלא מפורטת מטעם זה.

עם זאת אדון בטענות התובעים בעניין כסדרן. ואומר כבר עתה כי נחה דעתי כי לא בוצעו שינויים במושכר המנוגדים להסכם השכירות וכי אין לטענות התובעים בעניין זה ביסוס ראייתי ולהלן אפרט;

על מנת שתקום לתובעים עילת פינוי בגין "עשיית שינויים במושכר" מכוח הוראת סעיף 131(2) לחוק, עליהם להוכיח קיומם של שלושה תנאים מצטברים: (א) תנאי מפורש בחוזה השכירות האוסר עשייתם של שינויים במושכר; (ב) תנאי זה הופר על ידי הדייר; (ג) התנאי שהופר מעניק לבעת הבית, על פי תנאי השכירות, את הזכיות לקבוע פינוי. ראו: "בר אופיר", עמ' 70.

אשר לטענת התובעים בדבר סגירת שני חלונות ומניעת אוורור, לא ניתן להבין על אלו חלונות מדובר ואיזה איטום. התובעים לא פרטו היכן מצויים החלונות, כיצד נאטמו, והתמונות שצורפו לכתב התביעה (ולא צורפו לת/1, יש להדגיש) לא מבהירות סוגיה זו. בהתאם אני קובעת כי לא הוכחה סגירת החלונות, ומהתמונות נראה כי מדובר באיטום פתח הדלת של מחסן כלשהו שנמצא ככל הנראה מתחת לדירה . לעניין זה, סעיף 4 למסמך התנאים המיוחדים מתיר לשוכר לאטום את פתח הדלת הצפונית של המחסן שמתחת לבית הכנסת. ובסעיף 7 אף התחייב המשכיר לא להרשות למי שישכור את המחסן שמתחת לבית הכנסת לפתוח פתח לכיוון צפון בעתיד.

אטימת מעבר מים בין שני הכבישים מבלי להתקין מערכת אינסטלציה שתאפשר שחרור / ניקוז המים– סעיף 5 למסמך התנאים המיוחדים שצורף להסכם השכירות הוסכם כי ניתנת לשוכר רשות לחסום את המעבר מצד מזרח בין הבית שברח' לבונטין לבית שברח' שבתאי לוי 19. שוב התובעים לא הוכיחו כי אטימה זו מנוגדת להסכם השכירות והתנאים המיוחדים.

בניית מחסן וריצוף שטחים ברכוש המשותף –סעיף 6 בתנאים המיוחדים, מתיר לשוכר להשתמש בחצר המערבית הסמוכה למושכר שמוקפת בגדר בטון. הנתבעת העידה כי לא נבנה מחסן, אלא מדובר במחסן קיים (אליו יש התייחסות במסמך התנאים המיוחדים). לא הוצגו תמונות של מחסן נוסף ולא הוכחה בנייה שכזו.

לגבי טענות התובעים בדבר ביצוע שינויים בתוך הדירה עצמה- גם שינויים אלו לא הוכחו ע"י התובעים. לא הוצגו תמונות של הדירה לפני ואחרי, ולא ברור באילו שינויים מדובר.
מבלי לפגוע באמור לעיל, סעיף 3 למסמך התנאים המיוחדים מתיר לשוכר לבצע שינויים בתוך המושכר, מבלי לפגוע בקירות חיצוניים: " לשפץ את המושכר על חשבונו ותמורת זאת יהיה פטור מתשלום דמי השכירות בשנת השכירות הראשונה".

עיינתי בחוות דעת מומחה בית המשפט שניתנה בתיק 47595-01-14. חוות דעת זו מהווה עדות שמיעה בהליך שבפניי שכן הוכנה לצורך הליך אחר שעדיין תלוי ועומד ועל כן אינה קבילה כראייה כאן. אוסיף למעלה מהצורך כי גם אילו היתה חוות הדעת קבילה, המומחה שם אמנם מתייחס לחלון שנאטם בחדר השינה ולמחסן שנבנה ברווח בין המבנה לגבול החלקה, אך כפי שנקבע לעיל, לא ידוע מתי בוצעה אטימת החלון ולא הוכח שאטימתו נאסרה בהסכם השכירות. התובעים גם לא הוכיחו כלל כי מדובר במחסן נוסף ושונה מזה המוזכר בנספח התנאים המיוחדים.
עוד אוסיף כי לקביעת המומחה בתיק השני לפיה הנתבעת לא תחזקה את הדירה בצורה סבירה, אין כל משמעות בתביעה שבפניי.

נזק למושכר

בסיכומיהם מפנים התובעים לעילת פינוי נוספת הקבועה בסעיף 131(3): "המושכר ניזוק נזק ניכר במעשה זדון מצד הדייר, בין שעשה את המעשה בעצמו או על ידי אחרים". מעבר לעובדה כי טענה זו עלתה רק בסיכומים, ומהווה הרחבת חזית אסורה, ומעבר להיות חוות דעת המומחה בתיק הכספי עדות שמיעה, אין בקביעת המומחה בתיק הכספי, לפיה הנתבעת לא תחזקה את הדירה בצורה סבירה, להצביע על גרימת נזק בזדון למושכר ע"י הנתבעת, דבר שלא נקבע ע"י המומחה ולא הוכח ע"י התובעים בדרך אחרת .

העילה הכלולה בסעיף 131 (3) לחוק מחייבת את בעל הדירה להוכיח קיומם של 3 תנאים מצטברים : (1) שהנזק נעשה ב"מושכר" (2) המושכר ניזוק "נזק ניכר" (3)"זדון" כשזדון פורש בפסיקה שלא כפשוטו אלא כעריכת שינויים במושכר ללא הסכמת בעל הבית (וראו בר אופיר עמוד 90(1)). הנזק הנטען, שכאמור לא הוכח, אינו נזק ניכר, לא הוכח כי הוא מוריד מערך הדירה ונוכח הדיון לעיל בדבר ביצוע השינויים בהסכמת המשכיר אני דוחה עילה זו.

הטענה בדבר אי מתן אפשרות להיכנס לדירה בניגוד לסעיף 6 (ג) להסכם השכירות

סע' 6(ג) להסכם השכירות קובע כי השוכר מתחייב להרשות למשכיר להיכנס למושכר בכל זמן מתקבל על הדעת כדי לבדוק את מצב המושכר, או לצורך ביצוע תיקונים בדירה.

טענת התובעים בעניין זה אינה טענה גורפת, אלא טענה בדבר אירוע ספציפי בו הגיע לדירה עם ב"כ, לפי עדותו ככל הנראה ללא הודעה מראש, וכלתה של הנתבעת סירבה להכניסו. בעניין זה לא הוכח, כי פנה ישירות לנתבעת במהלך או לאחר האירוע ובקשתו סורבה.

לא נטען וממילא לא הוכח כי הנתבעת סירבה להכניסו בפעמים אחרות או על בסיס קבוע, להפך מעדותו עולה כי הגיע פעם בשנה לקחת את השיקים ולשם כך נכנס למושכר וראו עמוד 6 שורות 21-23:

ש. אתה מספר שבאת עם עורך דינך לראות את הדירה.
ת. נכון.
ש. האם הודעת על כך?
ת. לא זכור לי, יכול להיות שלא נתתי הודעה מוקדמת. אבל באנו והייתה אישה שטענה שהיא כלת התובעת ולא נתנה לנו להכנס לדירה.
ש. עם מי הגעת לדירה?
ת. עם בא כוחי, עו"ד אסמר.
ש. כל כמה זמן אתה מגיע לדירה לקבל תשלום שכ"ד?
ת. פעם בשנה. לשאלתך, אני מקבל את התשלומים מגב' עטאף.
(ההדגשות שלי א.ד)

אני נותנת אמון בגרסת הנתבעת, לפיה לא נתנה הוראה גורפת לכלתה או למי מדיירי הבית לא להכניס את התובע, התובע לא הוכיח שהיה לו טעם ענייני להיכנס לדירה באותו מועד, וכי הציג טעם כזה בפני הנתבעת וכניסתו סורבה , ועובדה, כי כשעולה הצורך להיכנס לדירה, פעם בשנה לשם קבלת דמי שכירות, התובע נכנס למושכר ללא מניעה.
אין לתובע להלין אלא על עצמו על שהגיע ללא תיאום ודרש להיכנס. מכל מקום מדובר כאמור באירוע יחיד שאינו מאפיין את ההתנהלות והשענות עליו נראית כאמתלה שאינה מספקת, לפינוי מהדירה שהוא סעד קיצוני.

אשר על כן, מכל הטעמים לעיל, אני דוחה את התביעה. התובעים יישאו ב הוצאות ושכ"ט עו"ד הנתבעת בסך כולל של 6,000 ש"ח.

ניתן היום, ט' אייר תשע"ו, 17 מאי 2016, בהעדר הצדדים.