הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 10144-06-11

בפני כב' השופטת איילת הוך-טל
התובע
זוהיר פרח ת.ז. XXXXXX871
נגד

הנתבעים
1. מר משה ענבר, עו"ד ת.ז. XXXXXX367 ז"ל באמצעות יורשיו של המנוח
א. עדי ענבר ת.ז. XXXXXX625
ב. שרית פועה ענבר ת.ז. XXXXXX856
ג. אברהם ענבר ת.ז. XXXXXX898
2. ועד מחוז ת"א והמרכז של לשכת עורכי הדין בישראל
3. מגדל חברה לביטוח בע"מ
4. איילון חברה לביטוח בע"מ ח.פ. 520042169

פסק דין

עסקינן בתביעה כספית על סך 1,765,662 ₪ אשר תוקנה מספר פעמים עד ל 'גרסתה הסופית' מיום 19.5.13.

התביעה נוגעת להליך בוררות שניהל עו"ד משה ענבר ז"ל (להלן – המנוח או הבורר) בין התובע לחברת אנגל וחברה נוספת.

פסק הבורר שניתן הוביל להליכים משפטיים ממושכים בין הצדדים במסגרת בקשות שהוגשו לאישורו ולביטולו, הדדית. הליכים אלה החלו בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 598/04) והסתיימו בהסכם פשרה שנכרת ביום 19.1.10 וקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט העליון (במסגרת רע"א 5328/05).

התביעה דנן הינה 'תוצר לוואי' של הליך הבוררות ומכוונת כלפי הבורר עצמו, לשכת עורכי הדין שמינתה אותו וחברות הביטוח שהעניקו לו פוליסת אחריות מקצועית. זמן קצר לאחר הגשת כתב התביעה, נפטר הבורר.

התובע טוען כי המנוח ניהל את ההליך תוך הסתרת עובדות מהותיות בדבר הרשעתו בעבירה של קבלת דבר במרמה והשעייתו מלשכת עורכי הדין כתוצאה מכך וכן העובדה שניהל קשר ישיר עם גורמים מטעם חברת אנגל במקביל לניהול הליך הבוררות בפניו.
התובע סבור כי התנהלות הבורר המנוח הסבה לו נזק כספי עצום הנובע מההליכים בהם נקט לביטול פסק הבורר וסבור כי יש להשית את האחריות על עזבונו, באמצעות יורשיו, ועל לשכת עורכי הדין אשר מינתה אותו באופן לא סביר ורשלני. כמו כן, עותר התובע לחיוב המבטחות של המנוח על פי פוליסות בתוקף במועדים הרלבנטיים.
מבוא

התובע הינו נגר במקצועו, אשר החזיק זכויות בחלק מחלקה 7 בגוש 16561 בעיר נצרת (להלן – הנכס או המקרקעין ). על הנכס נבנה מבנה אשר שימש בחלקו את עסקי התובע (חנות רהיטים) וחלקו הושכר לצדדים שלישיים (להלן – מבנה פרח).

הנתבע מס' 1 הינו עזבון המנוח באמצעות שלושת ילדיו – עדי, שרית ואברהם ענבר (אשר יכונו ביחד להלן – היורשים).

הנתבעת מס' 2 (להלן – הלשכה) הינה הגוף המאגד ומסדיר את פעילות עורכי הדין בישראל. יו"ר מחוז תל אביב בלשכה הוא זה שמינה בשעתו את המנוח כבורר בהליך הנדון.

הנתבעות מס' 4-3 הינן חברות ביטוח, אשר ביטחו את המנוח בפוליסת אחריות מקצועית.

נוכח התנהלות ארוכת שנים בין התובע לחברת אנגל ועסקיהם המשותפים ונוכח הליך הבוררות שנמשך למעלה מארבע שנים והוביל למסכת התנהלות משפטית שנמשכה כשש שנים לאחר מכן, קיים ערב רב של נתונים וטיעונים אשר הובאו במהלך ניהול הליך זה אך אינו נחוץ להכרעה ולכן לא יזכה לדיון בהליך זה.

במסגרת ההכרעה כאן נדרש בית המשפט לבחון שלוש שאלות מרכזיות:
הראשונה, האם פעל המנוח בניגוד למחויבות חוזית, במרמה או ברשלנות במסגרת תפקידו כבורר;
השנייה, האם תהליך מינויו של המנוח כבורר על ידי הלשכה נעשה ברשלנות;
השלישית, האם לאור הקביעות בעניין שתי השאלות הראשונות, יש מקום להפעלתן של פוליסות ביטוח האחריות המקצועית של המנוח;

כפועל יוצא מהדיון בשאלות דלעיל, ייבחנו ההשלכות הכספיות של תוצאת הדיון.
על מנת לאפשר את הדיון בסוגיות הנחוצות הכרעה, יש להבין תחילה את הרקע העובדתי של התגלגלות האירועים.

ההסכם עם אנגל

התובע חבר למר יעקב אנגל ולחברה שבשליטתו, אנגל מרכזי מסחר בע"מ (להלן – אנגל) במסגרת יוזמה להקמת מרכז מסחרי על המקרקעין של מבנה פרח (להלן – הפרויקט).
ביום 19.10.93 נחתם 'זכרון דברים' בין התובע לאנגל לקראת הפרויקט.
ביום 27.12.93 הוקמה על ידי הצדדים חברה בשם פרח סנטר בע"מ (להלן – החברה). בחברה נרשמו שני סוגי מניות – מניות רגילות אשר התחלקו באופן שווה בין הצדדים ומניות הנהלה אשר 1,001 מהן הוחזקו על ידי אנגל ו-999 הוחזקו על ידי התובע.

ביום 2.1.94 נחתמו בין הצדדים שני הסכמים -
הסכם אחד נכרת בין התובע לבין החברה (להלן – הסכם המכר), במסגרתו החברה רכשה חלק בלתי מסוים מן המקרקעין (75%) שאינו כולל את מבנה פרח אשר נותר בבעלותו ובחזקתו של התובע (להלן – הממכר) תמורת סך של 2,000,000$ (דולר ארה"ב). ההסכם צורף נספח א' לתצהירו של בנו של התובע, מר עיסאם פרח (להלן – עיסאם).

הסכם נוסף נכרת בין התובע לאנגל (להלן – הסכם הבנייה) לפיו התחייבה אנגל להקים על הממכר מרכז מסחרי והתחייבה להשיג את המימון ולקבל את כל האישורים וההיתרים הנחוצים לשם כך.
בסעיף 12 להסכם הבניה נקבעה תניית בוררות בזו הלשון:
"12. כל הסכסוכים ו/או חילוקי הדעות אשר יתעוררו בין הצדדים בכל הקשור, הנובע ומתייחס לחוזה זה ו/או כבעלי מניות ו/או כדירקטורים בחברה ימסרו להכרעתו של בורר יחיד אשר יתמנה על ידי הצדדים בהסכמה תוך שבעה ימים מיום שמי מהצדדים ידרוש זאת בכתב ממשנהו.
לא נתמנה בורר כנזכר לעיל יתמנה הבורר לבקשת מי מהצדדים על ידי ראש לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב-יפו. ישיבות הבוררות תתנהלנה בחיפה.
לעניין חוק הבוררות תשכ"ח-1968, דין סעיף זה כדין הסכם בוררות בין הצדדים."

המיזם העסקי בין התובע לאנגל עלה על שרטון במהלך שנת 1999 .
ביום 2.5.99 ביקש התובע מאנגל לקיים הליך בוררות בהתאם למוסכם.
התכתבויות בין ב"כ הצדדים (נספח ב' לתצהיר עיסאם) לא הובילו למינוי בורר מוסכם, לכן פנו הצדדים במהלך חודש יוני 1999 ליו"ר ועד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין בבקשה לבצע המינוי (נספחים ג'-ד' לתצהיר עיסאם).
ב"כ התובע טען כי יש למנות כבורר שופט בדימוס ואף נקב בשמות של מועמדים פוטנציאליים. ב"כ אנגל התנגד למינוי שופט בדימוס ממחוז חיפה.

ביום 29.6.1999 מינה עו"ד משה אלוני, יו"ר ועד מחוז תל אביב בשעתו, את המנוח כבורר בסכסוך האמור.

ההליכים שנוהלו בפני המנוח

המנוח החל את ניהול ההליך בגישור קצר. בעקבותיו חתמו הצדדים על הסכם עקרונות מיום 17.1.00 שנועד לאפשר לצדדים לקדם את היוזמה העסקית נשוא ההסכמים ביניהם (להלן – הסכם העקרונות). הסכם זה לא קוים ולאחר התנהלות נוספת בה התובע סבר כי יש לאכוף את הסכם העקרונות ואילו אנגל עמדה על ניהול בוררות, קבע המנוח ביום 1.8.00 כי יש להתחיל בניהול הבוררות. הבורר מצא לנכון לצרף את החברה כצד נוסף בהליך, שכן מצא כי הדבר חיוני לצורך הכרעה.

הצדדים ביקשו להסתמך על הליך הגישור ועל הסכם העקרונות במסגרת הליך הבוררות ומשלא הגיעו להסכמות בעניין זה, פנה המנוח לבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשת אבעיה במסגרת ת"א 968/01. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטה מיום 30.10.01 כי הסכם העקרונות הינו חוזה מחייב העומד בפני עצמו וקיומו אינו חלק מהליך הגישור, לכן המחלוקות הנובעות ממנו נמצאות בגדר סמכות הבורר.

במסגרת הבוררות התנהל הליך שמיעת עדויות וסיכומי טענות. ביום 9.6.04 ניתן פסק הבורר המתפרס על פני 81 עמודים (נספח יא לתצהיר עיסאם) ובמסגרתו דן הבורר בתביעה ובתביעה שכנגד מאת אנגל (להלן – הפסק).
ניתן לתמצת ולומר כי הבורר דחה את מכלול טענות התובע בדבר הפרת הסכם מצד אנגל, דחה את הטענות בדבר התרשלות או שיהוי מצד אנגל וקבע כי העיכוב בביצוע הפרויקט נבע בעיקר בשל התנהלות התובע.
עם זאת, נקבע כי אנגל רשמה שעבוד שלא כדין על מבנה פרח וכי בעקבות כך נמנעה מן התובע האפשרות לעשות שימוש באותו מבנה לצורך קבלת אשראי עסקי, ממצא שהוביל לפסיקת פיצוי כספי לטובת התובע. במקביל, התקבלה כמעט במלואה התביעה שכנגד מאת אנגל ונקבע כי לאחר ביצוע קיזוז, ישלם התובע לאנגל סך של כעשרים מיליון ₪ בתוספת הוצאות ההליך.
בעקבות הפסק הוטלו עיקולים על התובע על פי החלטת כב' הש' סוקול בבש"א (מח'-חי') 9980/04 מיום 20.6.04 (נספח יב' לתצהיר התובע).
ביטול פסק הבורר

אנגל הגישה בקשה לאישור הפסק ואילו התובע עתר לביטולו (נספח יג' לתצהיר התובע). הדיון בבקשות אלו אוחד בבית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 598/04.
לטענת התובע, במקביל להגשת ההתנגדות לאישור הפסק, החל לבצע בירורים אודות המנוח או אז נחשף לראשונה לעברו הפלילי והמשמעתי של המנוח וכן לעובדה שקיים קשר ישיר עם ב"כ אנגל ועם אחד מן העדים של אנגל במהלך ניהול הבוררות. מסיבה זו הוגשה בקשה מתוקנת לביטול הפסק הכוללת בתוכה את הנתונים המעודכנים (נספח יז' לתצהיר התובע).

פסק הדין ניתן על ידי כב' הש' וסרקרוג ביום 21.4.05 (נספח יח' לתצהיר התובע; להלן – פסק דין מחוזי).
במסגרת פסק הדין התייחס בית המשפט הן לטענות בדבר מיהות הבורר והן לעניין גוף הפסק.
בית המשפט אינו חוסך בקורת על קביעות הבורר בפן המהותי , אך מציין כי נוכח הפסיקה הנוהגת, מגבלות ההליך והעובדה שאין בית המשפט יושב כערכאת ערעור , אזי עילות הביטול מצומצמות לדלת אמותיו של חוק הבוררות בלבד. בית המשפט מצא כי יש לתקן את הפסק בנקודות מסוימות ולפיכך קבע כי יש להחזירו לבורר לצורך השלמתו.

באשר לפן האישי ולטעמים ביסוד הבקשה לפסול את הפסק מחמת התנהלות הבורר, קבע בית המשפט כי לא ברור בוודאות אם היתה חובה על הבורר לגלות את עברו הפלילי והמשמעתי. אולם, גם אם היתה חובה מעין זו שלא קוימה ועל אף שהוכח כי ב"כ אנגל אכן ניסה להתקשר לבורר ללא ידיעת הצד השני, אין בפגמים אלה בכדי להביא לביטול הפסק (ס' 18 לפסק דין מחוזי).

התובע הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בתיק רע"א 5328/05. במסגרת הדיון בבית המשפט העליון מיום 28.12.09 העירה כב' השופטת פרוקצ'יה כי "בתיק הזה ישנה בעיה מרכזית שקשורה בכך שלא היה ידוע לצדדים על קיומה של הרשעה והשעיה של הבורר וזו בעיה מהותית. השאלה, באם אפשר לסיים את העניין הזה לגופו מבלי צורך לשקול בוררות. לפתוח את כל ההליך מחדש שזה מאד קשה וחבל אם נצטרך להגיע לזה" (ראו נספח כא 1 לתצהיר עיסאם). הצדדים הבהירו באותו מעמד כי הם במהלך משא ומתן לכריתת הסכם שיביא לסיום המחלוקות ביניהם.

ביום 19.1.10 נכרת הסכם בין הצדדים אשר הביא לסיום הסכסוך ולביטול ההסכמים בין הצדדים. כפועל יוצא מכך, למעשה דה פקטו בוטל פסק הבורר.
ביום 10.5.10 אישר בית המשפט העליון את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין.

כשנה לאחר מכן, ביום 25.5.11, פנה התובע למנוח לראשונה בדרישה לפיצוי בגין ניהול הליך הבוררות המתואר. הצדדים ניהלו התכתבות במשך מספר ימים במהלכה עירב המנוח גם את הנתבעת מס' 3 (להלן – מגדל), בהיותה המבטחת של המנוח בפוליסת אחריות מקצועית.
התביעה דנן הוגשה ביום 6.6.11 כנגד המנוח וכנגד הלשכה. ביום 13.6.11 הלך המנוח לעולמו.
בעקבות זאת התביעה תוקנה מספר פעמים. במסגרת התיקונים התווספו לתביעה יורשי המנוח (ילדיו), אשר מייצגים את עזבונו. כמו כן צורפו כנתבעות גם חברות הביטוח אשר ביטחו את המנוח בביטוחי אחריות מקצועית בכל המועדים הרלוונטיים.

העבר הפלילי והמשמעתי של המנוח

בהכרעת הדין בת"פ (של'-ת"א) 7992/91 מיום 1.11.94 (נספח יד' לתצהיר עיסאם), המנוח הורשע על פי הודאתו בעבירה של קבלת דבר במרמה והעונש שנקבע לו הינו קנס בסך 5,000 ₪ או מאסר של 90 יום תמורתו.
על פי העובדות נשוא כתב האישום, באוקטובר 1985 אימת המנוח חתימות על גבי שטר משכנתא אף שהחתומים לא התייצבו בפניו. התלונה כנגד המנוח הוגשה על ידי אותם מתחייבים, לאחר שעקב אי עמידתם בתשלום ההלוואה, פתח המנוח תיק הוצל"פ כנגדם.

בגין פרשה זו התנהל הליך כנגד המנוח במסגרת בית הדין המשמעתי של הלשכה במחוז תל אביב. על פי החלטה מיום 29.3.96, הושעה המנוח מעיסוק בעריכת דין למשך חודש, החל מיום 1.5.96 וכלה ביום 1.6.96 (נספח טו' לתצהיר עיסאם).

מעבר לכך, נטען כי המנוח פנה טלפונית למר יצחק יעקובינסקי, שהינו אחד מן העדים שהעידו בפניו מטעם אנגל וכן אותרה יצירת קשר טלפוני בינו לבין ב"כ אנגל באותו הליך.
נושא זה לא התברר עד תום, אם כי ב"כ אנגל לא הכחיש שהיה קשר טלפוני מסוים בינו לבין הבורר, אך טען כי לא דובר על נושאים הנוגעים לבוררות. לעניין העד, התובע הציג פלטי שיחות טלפון שאותרו על ידי המשטרה בעת החקירה הפלילית נשוא ההליכים דלעיל.
פלטים אלה מצביעים על שלוש שיחות שבוצעו ממכשירו הנייד של המנוח למר יעקובינסקי כל זאת במהלך קיום הבוררות (נספח טז' לתצהיר עיסאם).

הנזק הנטען

התובע טוען כי עקב התנהלות המנוח בהליך הבוררות נגרמו לו הנזקים הבאים –
שכר טרחת הבורר – התובע שילם סכום של 471,034 ₪ (נומינלי) כשכר טרחת הבורר בציפייה כי הבורר יפעל באופן ניטרלי. התובע עותר להשבת שכר הטרחה ששולם לבורר, בתוספת הצמדה וריבית בסך 765,662 ₪.
שכר טרחת עורך דין מייצג – התובע שילם סך של 728,102 ₪ (נומינלי) כשכר טרחת בא-כוחו בגין ייצוג בהליך הבוררות. התובע עותר להשבה בתוספת ריבית והצמדה בסכום המוערך לצורכי אגרה בסך 850,000 ₪.
עגמת נפש – התובע דורש פיצוי בסך 150,000 ₪ בגין עגמת הנפש והפגיעה בשמו הטוב.

תמצית טענות הצדדים

התובע

כנגד עזבון המנוח
על בורר שהוא עורך דין חלה חובה להביא לידיעת בעלי הדין את דבר קיומם של הליכי משמעת או הליכים פליליים שהתנהלו כנגדו . המנוח לא גילה לצדדים את דבר ההרשעה הפלילית או ההשעיה מהלשכה בעברו ולא פסל עצמו מלדון בסכסוך. לו היה המנוח מגלה את הדברים מלכתחילה, היה התובע נמנע מלנהל את הליך הבוררות בפניו. הדבר גם מהווה חוסר תום לב והטעיה, בהתאם לדיני החוזים.
בנוסף, המנוח ניהל קשר ישיר עם נציגי אנגל במהלך ניהול הבוררות.
במעשים אלה, הפר המנוח את חובת הנאמנות המוטלת עליו מכוח חוק הבוררות והפסיקה.

המנוח החל את בירור ההליך בעריכת גישור. זאת עשה על אף שהוסמך כמגשר רק ביום 29.1.98 , קרי זמן קצר לפני כן. בנוסף, יש בעייתיות בכך שהמנוח שימש הן כבורר והן כמגשר בהליך זה.

לעניין הטענה כי עזבון המנוח נטול נכסים, נטל ההוכחה לעניין זה מוטל על היורשים ואלה כשלו מהרמת הנטל. הדבר גם אינו מתיישב עם העובדה שהמנוח היה עו"ד ותיק ומנוסה שמונה כבורר מטעם הלשכה, ולאור הסכומים ששולמו לו בגין הליך הבוררות הנדון.

המנוח התעשר שלא כדין, עת שלשל לכיסו כספים בגין שכר טרחתו כבורר ומנגד לא עמד בחובות החלות עליו כבורר.
על המנוח חלה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע. המנוח הפר חובות זהירות אלו והיסב לתובע נזק כבד. כמו כן, בפעולותיו, הפר המנוח חובות חקוקות החלות עליו כבורר מכוח חוק הבוררות ומכוח דיני החוזים. מאחר שהבורר פעל מתוך מניעים פסולים, לא חלה עליו החסינות מכוח סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

כנגד הלשכה
על הלשכה מוטלת חובה למנות כבורר רק אדם נקי מעבר פלילי או משמעתי. לאור נסיבותיו של התיק (בקשת התובע למינוי שופט בדימוס, פערי הכוחות בין הצדדים, חוסר ההסכמה בין הצדדים), חלה על הלשכה חובת זהירות מוגברת במינוי הבורר.

הלשכה התרשלה כאשר מינתה את המנוח כבורר על אף קיומן של הרשעה פלילית והשעיה מן הלשכה ועל אף שהוא לא ידע להתנהל כבורר ולהתמודד עם הסוגיות להן נדרש במסגרת הסכסוך שבין התובע לבין אנגל.
הלשכה מחזיקה מידע בנוגע לעורכי הדין שהושעו או שמתנהלים כנגדם הליכים משמעתיים ולכן היא מונע הנזק הזול מבחינת היכולת לבדוק האם המנוח היה כשיר להתמנות כבורר.

על פי כללי מינוי בוררים שנקבעו על יד ועד מחוז תל אביב ומוסד הבוררות של הלשכה, לא ניתן למנות אדם בעל הרשעה פלילית או משמעתית כבורר. בעניין זה אין שיקול דעת ואין חריגים. גם אם העיגון בכתב של כללים אלה מאוחר למינוי הנדון, הרי שחזקה על גוף האמון על שמירת החוק שלא ימנה אדם בעל עבר פלילי לתפקיד שיפוטי. ראו לדוגמה את סעיף 16 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 שאוסר על מינוי אדם בעל עבר פלילי או משמעתי כחבר בית דין המשמעתי של הלשכה.

כנגד חברת הביטוח
מגדל ביטחה את המנוח במועד הגשת התביעה (Claim).
מגדל ביטחה את המנוח על אף שידעה שזו אינה הטענה הראשונה לרשלנות בהתנהלותו, זאת מאחר שבשנת 2010 כבר הוגשה כנגדו תביעה בגין רשלנות מקצועית (ת"א (של'-ת"א) 26121-02-10), בה חויב המנוח בגין התנהלות רשלנית. מגדל אף נמנעה מלבצע גילוי מלא בגין אותו הליך לתובע, מה שמעיד על כך שהיא מסתירה נדבכים נוספים הנוגעים להתנהלות המנוח.

בנוסף, המנוח היה מבוטח באיילון בפוליסת אחריות מקצועית באופן רצוף החל מיום 1.12.96 ועד ליום 31.12.07 ולכן יש להשית את חובת הפיצוי גם על חברה זו.

עזבון המנוח - באמצעות היורשים
לא ניתן לחייב יורשים בגין חובות המנוח, אלא כדי שווי נכסי העזבון. מאחר שעזבון המנוח לא כלל נכסים, אלא חובות בלבד, אין מקום לחיוב היורשים. בנוסף, התובע אינו מהווה נושה של המנוח ואף מטעם זה אין עילת תביעה כנגד היורשים.

לשכת עורכי הדין
מינוי הבורר נעשה כראוי, לפי שקול דעתו של יו"ר ועד המחוז של הלשכה, ובהיעדר כל ידיעה אודות הפגמים הנטענים כיום בדבר כישוריו. הבורר ביצע מלאכתו נאמנה. קיומה של הרשעה פלילית על אירוע של אימות תצהיר 15 שנה עובר למועד קיום הבוררות אינה עילה להטיל דופי בכישוריו המקצועיים. פסק הבורר מעולם לא בוטל ואף התנהלותו האישית לא הרתיעה את בית המשפט המחוזי, אשר סבר כי אין מקום להעבירו מתפקידו בגין כך ואף מצא לנכון להשיב את התיק אליו לצורך השלמות.

התנהלות הצדדים במהלך ארבע השנים שבהן התנהלה הבוררות מצביעה על שביעות רצונם מתפקוד הבורר. לא הועלתה כל טענה 'בזמן אמת' אודות כישוריו או קשריו הנטענים של הבורר. טיעונים אלה הינם תולדה של אסטרטגיה שגיבש התובע לאור תוצאת הפסק שלא נשאה חן בעיניו.

ה'פגמים' אליהם מכוון התובע בהתנהלות הבורר אינם מהווים עילה לפסילתו בהתאם להלכות המשפטיות ואינם גורעים מתפקודו המקצועי ויכולתו לשמש בורר ראוי. הראיה פסק הדין המנומק והמעמיק שניתן על ידו בתום הבוררות.

במישור הנזק, אין כל רלבנטיות לדרישת החזר שכרו של הבורר. מנגנון הבוררות נקבע מלכתחילה בין הצדדים, לא הוכח כי שכרו של הבורר היה יוצא דופן וממילא היה על הצדדים לשאת בהוצאה זו, בין בפני המנוח ובין בפני כל בורר אחר שהיה מתמנה. קל וחומר בוררות בפני שופט בדימוס אשר קרוב לוודאי שהיתה יקרה יותר, אם כי הדבר לא הוכח.

דינה של דרישת החזר השכר ששולם לעורכי הדין אשר ייצגו את התובע בהליכים השונים לביטול פסק הבורר להידחות. מדובר בדרישה מופרזת של העסקת שני משרדים במקביל, תשלום שכר מופקע והחלפת ייצוג תדיר באופן שהוביל לייקור העלויות ומבלי שהוכחה כל הצדקה. גם הדרישה לעוגמת נפש הינה מופרכת וראוי לדחותה, בפרט מקום בו התובע עצמו בחר שלא להעיד כלל בהליך זה.

מגדל
ראשית, מדובר בתביעה שהתיישנה. יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מיום 9.6.04. כתב התביעה המתוקן בו צורפה מגדל לתביעה הוגש ביום 7.9.11, כשלושה חודשים לאחר חלוף מועד ההתיישנות.

בנוסף, הפוליסה אשר הוצאה למנוח במגדל מכסה אותו מפני מעשה של "רשלנות, טעות או השמטה", במסגרת תפקודו של המנוח כעורך דין.
היות שתפקוד המנוח כבורר חסין מאחריות נזיקית על פי סעיף 8 לפקודת הנזיקין, הרי ככל שאכן מדובר ברשלנות, למנוח מוקנית חסינות מפני תביעות ולכן לא ניתן להטיל אחריות על מגדל.
אם פעל המנוח מתוך מניעים פסולים, הרי שממילא מדובר בפעולות שאינן מכוסות על ידי הפוליסה.

פסק דינו של בית המשפט העליון מהווה מעשה בית דין המונע מן התובע להעלות טענות כנגד המנוח וכתוצאה מכך גם כנגד מגדל.

טענות התובע בגין ההתנהלות המתוארת של המנוח עלו כבר ביום 28.6.04 במסגרת בקשתו לביטול פסק הבורר. זהו מקרה הביטוח בענייננו. באותו מועד לא היה המנוח מבוטח במגדל ולכן אין כיסוי של מגדל בגין תביעה זו. בהתאם לחוק, פוליסה הנוגעת למקרה ביטוח שכבר אירע בטלה. מה גם שהמנוח לא ציין את הסיכון האמור בעת כריתת הפוליסה.

פוליסת הביטוח אינה מכסה תביעה להשבת שכר טרחה שגבה המבוטח. מה גם שממילא שאלת שכר טרחת המנוח נידונה והוכרעה על ידי בית המשפט המחוזי.
התובע הציג חשבוניות של עורכי דין אולם לא ציין עבור מה ניתנו. מה גם שפנייתו של התובע לעורכי דין רבים אינו מוצדק והתשלום הנטען הינו מופרז.
חתימת התובע על הסכם הפשרה הכולל בתוכו ויתור על הוצאות משפט מונע מן התובע לדרוש הוצאות במסגרת הליך זה. מאחר שמדובר בתביעה כנגד עזבון, יש לדקדק עם התובע לעניין נטל הראיה.

איילון
פוליסות האחריות המקצועית על פיהן ביטחה איילון את המנוח היו פוליסות מסוג "Claims Made", אשר מעניקות הגנה רק כאשר התביעה הוגשה במסגרת תקופת הביטוח. בענייננו, התביעה הוגשה בשנת 2011, עת המנוח לא היה מבוטח באיילון.

המנוח לא מסר לאיילון כל הודעה אודות האירועים העומדים בבסיס תביעה זו.
התביעה כנגד איילון הוגשה רק בשנת 2013, כשש שנים לאחר תום תקופת הביטוח האחרונה. זו היתה גם הפעם הראשונה בה נודע לאיילון אודות טענות התובע.

את תקופת ההתיישנות יש למנות מיום מתן הפסק (9.6.04) כך שהתביעה בתיק זה הוגשה בשיהוי ניכר (כ-3 ימים טרם חלוף מועד ההתיישנות), בעוד שהתביעה המתוקנת כנגד איילון הוגשה כשנתיים לאחר חלוף מועד ההתיישנות.

המעשים המיוחסים למנוח במסגרת תביעה זו הינם מעשים אשר נעשו ביודעין ומתוך כוונה. במיוחד לאור טענת התובע לאי-תחולת החסינות מכח סעיף 8 לפקודת הנזיקין. משכך הם מוחרגים מהפוליסה ואינם מהווים "מקרה ביטוח".

הפוליסה אינה מכסה סכומים שגבה מבוטח כשכר טרחה.

מסכת הראיות

מטעם התובע נמסרו עדויות של בנו עיסאם (ת/3), עו"ד דוד וידר (ת/1) אשר ייצג את התובע בבוררות (להלן – עו"ד וידר) ועו"ד דניאל מרוז (ת/2) אשר היה בעבר שותפו של המנוח (להלן – עו"ד מרוז).

מטעם עזבון המנוח נמסרו עדויות של בנו, אברהם ענבר (להלן – אברהם – נ/1) ושל בתו, עדי ענבר (להלן – עדי- נ/2)

מטעם הלשכה נמסרו עדויות של עו"ד משה אלוני, שהיה יו"ר מחוז תל אביב של הלשכה ומי שמינה את המנוח כבורר בסכסוך האמור (להלן – עו"ד אלוני – נ/3) ועו"ד אלי נקר, אשר היה סמנכ"ל הלשכה (להלן – עו"ד נקר – נ/4).
מטעם מגדל נמסרה עדותה של עו"ד ליאת פתאי (להלן – עו"ד פתאי).

מטעם איילון נמסרה עדותה של עו"ד מיכל מיליס (להלן – עו"ד מיליס).

דיון והכרעה

דין התביעה להתקבל בחלקה כנגד לשכת עורכי הדין ולהידחות כנגד הנתבעים הנוספים.

חברות הביטוח

אין מחלוקת כי פוליסות הביטוח שהוציאו למנוח הינן פוליסות "על בסיס תביעה" (Claims Made Basis). זאת על פי הנהוג בביטוחי אחריות מקצועית.
הפוליסה בחברת איילון הונפקה בשנים 1996-2007, למעט תקופה קצרה בחודשים 12/04 ועד 2/05. הפוליסה בחברת מגדל הונפקה בשנת 2008.
הפנייה הראשונה מצד התובע לקבלת פיצוי מאת המנוח נעשתה ביום 25.5.11 .
התביעה בתיק זה הוגשה ביום 6.6.11 . בשלב זה פוליסת ביטוח האחריות המקצועית של מגדל בתוקף.
אולם, מגדל טוענת כי מאחר וטענות התובע כנגד המנוח עלו כבר בבקשה לביטול הפסק מיום 28.6.04, יש לראות באותה בקשה כ-"מקרה ביטוח" בענייננו. מאחר שבאותה תקופה, פוליסת האחריות המקצועית בתוקף היתה מטעם איילון, היא המבטחת הרלוונטית לענייננו.

פוליסות "על בסיס תביעה" הינן למעשה התניה על הגדרת "מקרה הביטוח" בסעיף 65 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן – חוק הביטוח). מקום שהמעשה בגינו תובעים יוגדר בפוליסה כ-"מקרה הביטוח", הפוליסה מתייחסת לעצם הגשת התביעה בגין אותו מעשה כ-"מקרה הביטוח" (ראו ירון אליאס דיני ביטוח כרך ב (מהד' שניה, 2009; להלן – אליאס), בעמ' 1150-1146).

אולם מהי אותה "תביעה" המהווה את "מקרה הביטוח"?
המלומד אליאס גורס כי פרשנות מושג זה נגזרת מן ההגדרה בפוליסה ואם אין הגדרה בפוליסה, יש לכלול גם דרישה פוזיטיבית לתשלום פיצויים שנשלחה למבוטח (אליאס בעמ' 1152-1151). בדיון אחר במסגרת תא"מ (חי') 47635-05-11 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' יהלום (פורסם במאגרים, 9.1.13), סברתי כי משמעותו הטבעית של המונח "תביעה" הינו תביעה המוגשת לערכאה שיפוטית. על הטוען למשמעות אחרת הנטל להוכיח זאת (ס' 35-28 לפסק הדין).

הן התביעה כנגד המנוח והן הדרישה הישירה הראשונה שהפנה התובע כלפי המנוח אירעו במהלך תחולת הפוליסה מטעם מגדל. לכן, על מגדל הנטל להראות מדוע היא אינה חבה על פי הפוליסה ומדוע מקרה הביטוח נכלל דווקא בפוליסה של איילון.

הגדרת מקרה הביטוח על פי הפוליסה של מגדל, מופיעה בנספח 1 לתצהיר עו"ד פתאי, ולשונה כדלקמן:
"תובענה שהוגשה נגד המבוטח לראשונה במשך תקופת הביטוח, בכל מקום בעולם (למעט בארה"ב או קנדה), בשל היפר חובה מקצועית שמקורה במעשה רשלנות, טעות או השמטה שנעשו או שנטען כי נעשו בכל מקום בעולם אשר המבוטח נושא בחבות בגינם במסגרת עיסוקו כעורך דין (כמוגדר להלן) החבר בלשכת עורכי הדין בישראל...
תובענה אשר תוגש נגד המבוטח, לאחר תום תקופת הביטוח, בשל נסיבות עליהן נמסרה הודעה למבטח על-ידי המבוטח במהלך תקופת הביטוח [...] תיחשב לעניין פוליסה זו כתובענה שהוגשה במשך תקופת הביטוח."

השימוש במילה "תובענה " במקום 'תביעה' בפוליסה הנדונה, מחדד את הפרשנות הבסיסית כי מדובר על פנייה לערכאה שיפוטית. כך, בעוד שהמושג "תביעה" יכול להתפרש כדרישה שאינה כוללת פנייה לערכאות (פרשנות מילונית של המושג היא "דרישה נמרצת" – איתן אבניאון (עורך) מילון ספיר (1997; להלן – ספיר), בעמ' 1084), הרי המושג "תובענה" מתאר במפורש פנייה לערכאות (פרשנות מילונית של המושג היא "סעיפי התביעה שבעל דין מציג בבית המשפט" – ספיר בעמ' 1087).
שימוש דומה במושג "תובענה" נעשה בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 כמתארת את הפנייה לבית המשפט.

כלומר, הפוליסה שהוציאה מגדל מכסה תביעה משפטית שהוגשה כנגד מבוטח. הפוליסה מתייחסת הן לתביעה הוגשה לערכאות במהלך תוקפה של הפוליסה והן לתביעה שהוגשה לאחר מכן, אך המבוטח מסר למבטחת הודעה על המקרה הנדון באותה תובענה, במהלך חיי הפוליסה.
מאחר שהתביעה הנדונה הוגשה במסגרת תקופת הפוליסה, היא נכללת באפשרות הראשונה. כך, שהפוליסה מטעם מגדל חלה עליה.

טענת מגדל לאחריות בלעדית של איילון, הינה ניסיון לשנות בדיעבד את הגדרת מקרה הביטוח על פי הפוליסה. הטענה כאילו הגשת הבקשה לביטול מהווה "מקרה ביטוח" אינו מתאים להגדרת מקרה הביטוח בפוליסה שמגדל עצמה ניסחה.

גם הטענה לפיה בשלב זה היה על המנוח לדעת על הדרישה של התובע כלפיו, אין בה בכדי לסייע למגדל.
ראשית, הדבר מהווה ניסיון להטיל חובת דיווח כתנאי לכיסוי ביטוחי, דבר שאינו מופיע בפוליסה וממילא נוגד את הוראות סעיף 22 לחוק הביטוח, שהינו סעיף קוגנטי (ראו אליאס בעמ' 1153-1152).
שנית, יש לזכור כי אין בהעלאת טענות במסגרת הליך ערעור או מעין-ערעור, בכדי לקבוע כי המנוח סבר כי תופנה כנגדו דרישה לפיצוי. זאת במיוחד נוכח הוראת הפטור הקבועה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין.

לאור האמור, יש לקבוע כי קיים כיסוי ביטוחי על פי הפוליסה מטעם מגדל. הטענות כנגד איילון יכולות לבסס, לכל היותר, טענה לכפל ביטוח. לשם כך, יש לבחון את הגדרת מקרה הביטוח בפוליסה שהוצאה למנוח באיילון במועד הרלוונטי (מועד מתן הפסק).

הרשימה והתנאים הכלליים לפוליסה שהיתה בתוקף במועד הוצאת הפסק (פוליסה מיום 1.12.03 ועד ליום 31.11.04) צורפו כנספחים לתצהיר עו"ד מיליס. ברשימה נכתב כך –
"פוליסה זו הינה על בסיס הגשת תביעה דהיינו הכיסוי הביטוחי הינו אך ורק בגין תביעה המוגשת כנגד המבוטח לראשונה במהלך תקופת הביטוח המצויינת ברשימה ושאירעה לאחר התאריך הרטרואקטיבי המצוין בפוליסה"
בתנאי הפוליסה מופיעה הגדרת תביעה כך –
"על כן, מעידה פוליסה זו כי תמורת דמי הביטוח כמפורט ברשימה ישפה המבטח את המבוטח, בגין תובענות אשר תוגשנה לראשונה נגדו במשך תקופת הביטוח המצויינת ברשימה [...] בשל היפר חובה מקצועית שמקורה ברשלנות, טעות או השמטה מצד המבוטח [...] תוך ביצוע עסק ו/או מתן שירות כשלהו שנוהל על ידי המבוטח בהיותו עוסק בעריכת דין.
...
אם במשך תקופת הביטוח יובא לידיעת המבטח בכתב מקרה כלשהו העלול לאחר מכן לגרום לתובענה נגד המבוטח, תחשב התובענה כאילו הוגשה נגדו בתקופת הביטוח, אף אם הוגשה לאחר מכן."

גם כאן, הגדרת מקרה הביטוח בפוליסה מתבססת על "תובענה", קרי על הגשת תביעה לערכאות שיפוטיות במועד תקופת הביטוח או שלגביה נמסרה הודעה למבטח במהלך תקופת הביטוח. כאן, בניגוד לפוליסה של מגדל, ההודעה על תובענה צפויה אינה חייבת להגיע מהמבוטח דווקא, אך היא חייבת להגיע בכתב למבטח.

התובע ומגדל לא טענו כי הודעה מעין זו נשלחה לאיילון. התובע טען כי הודעה בדבר הרשעתו והשעייתו של המנוח הועברה לאיילון. עיקר הטענה היא שעניין הבוררות פורסם ברבים ולכן היה על איילון ומגדל לדעת עליו. טענה זו אינה מקיימת את דרישת מסירת הודעה ישירה בכתב, כפי שנדרש הן אצל מגדל והן אצל איילון.
המסקנה היא כי מגדל הינה המבטחת הרלוונטית, מבחינת תקופת הביטוח.

כעת, יש לבחון אם האירוע האמור מהווה "מקרה ביטוח" על פי מהותו בפוליסה.
מקרה הביטוח כפי שהוא מוגדר בפוליסה של מגדל חל רק כלפי "היפר חובה מקצועית שמקורה במעשה רשלנות, טעות או השמטה". גם הפוליסה מטעם איילון כוללת הגדרה דומה.
התובע טוען להפרה של חובת אמונים מצד המנוח ולפעולה מכוונת מצידו. דבר זה לא רק שאינו עומד בהגדרה האמורה, אלא אף מוחרג במפורש בסעיף 6.א. לתנאי הפוליסה של מגדל. כך שאין מדובר בענייננו במקרה ביטוח.

ראוי לציין כי התובע נקלע 'בין הפטיש לסדן' לעניין חיובה של חברת הביטוח. לאור העובדה שהתביעה מבוססת על תפקוד המנוח כבורר, הרי שכל תביעה המבוססת על רשלנות, טעות או השמטה, אינה מאפשרת הגשת תביעה כנגד המנוח, לאור הוראת סעיף 8 לפקודת הנזיקין. אם אין אפשרות לתבוע את המנוח, הרי שאין אפשרות לתבוע את המבטחת שלו. לכן, התובע תבע את המנוח על בסיס הפרת חובת האמונים, בהתאם לסעיף 30 לחוק הבוררות, שהינה הדרך היחידה "לעקוף " את החסינות שמקנה סעיף 8 לפקודת הנזיקין (ראו רע"א 6830/00‏ ברנוביץ נ' תאומים, פ''ד נז(5) 691, 704-701 (2003; להלן – עניין ברונוביץ)). אולם בכך, מחריג התובע את המקרה מהגדרת מקרה ביטוח על פי הפוליסה.

אשר על כן, התביעה כנגד מגדל ואיילון נדחית.

עזבון המנוח ולשכת עורכי הדין

תחילה נדון ב'טענות הסף' של התובע הרלבנטיות לשני הגורמים גם יחד ולאחר מכן יתמקד הדיון בכל אחד מהנתבעים בנפרד.

דרישת התובע למנות בורר שהוא שופט בדימוס

התובע חוזר שוב ושוב על טענתו כי עמד על כך שהבורר שימונה לדון בסכסוך שבינו לבין אנגל יהא שופט בדימוס. למעשה, כל תצהירו של עו"ד דוד וידר מתייחס לטענה זו.
לעמדתו, לאור דרישה זו, היה על הלשכה למנות שופט בדימוס והיה על המנוח שלא לקבל על עצמו את המינוי.

כפי שנראה בהמשך, לטענה זו אין משמעות מעשית. אין מחלוקת כי התובע ביקש למנות שופט בדימוס כבורר בסכסוך מול אנגל ואף ציין שמות של שופטים ספציפיים בפניותיו לב"כ אנגל, אך אנגל סירבה לכך.

תניית הבוררות שנקבעה בהסכם בין התובע לבין אנגל אינה מחייבת מינויו של שופט בדימוס דווקא (ראו עדותו של עו"ד וידר בעמ' 9 לפרוט' בש' 25-18). לכן, על אף שהתובע אכן עתר למינוי בורר שהוא שופט בדימוס, לא קיימת חובה למנות דווקא שופט בדימוס, בפרט לאור התנגדות הצד שכנגד למינוי מעין זה.

גם דין הטענה, כי היה על המנוח לדחות את המינוי נוכח הבקשה למנות שופט בדימוס דווקא, משוללת בסיס. המנוח מונה בהתאם להליך שנקבע בהסכם הבניה. מעבר לבקשה המקדמית, התובע לא הראה כי עמד על מינוי אדם אחר במקום המנוח. נהפוך הוא. על פי עדותו של עו"ד וידר, התובע קיבל את מינויו של המנוח ללא תלונה "... ...במקרה הזה מונה לנו בורר שמונה על ידי ראש לשכת עורכי הדין, קיבלנו את זה." (ראו עמ' 8 לפרוט' בש' 26-2 וכן בעמ' 10 לפרוט' בש' 14-11).
כלומר, עם מינוי המנוח כבורר בסכסוך האמור, התובע ויתר על דרישתו למינוי בורר שהוא שופט בדימוס. אף מטעם זה אינו יכול לטעון כנגד המינוי במישור זה, שהרי לא הוכח כי הועלו טענות כנגד המינוי בזמן אמת.

אף לגוף הטענה היא אינה נהירה. אין חולק כי לא מונה שופט בדימוס, אולם מה נפקא מינה לעניין התביעה בה עסקינן? כלום ניתן להניח כעניין של חזקה עובדתית או משפטית כי פסק שייצא תחת ידיו של שופט בדימוס היה מוביל לתוצאה שונה מזו אליה הגיעו המנוח? ספק רב אם אלו פני הדברים ואולם אין צורך לגבש מסקנה חד משמעית, הן נוכח הנימוקים לעיל והן משום שספק אם ניתן להגיע למסקנה מעין זו בנסיבות.

התיישנות ושיהוי

על פי סעיפים 6-5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות), מועד התיישנות תביעה כספית הינו בתוך 7 שנים מן היום "שבו נולדה עילת התובענה".
התובע מבקש פיצויים שונים, אולם עיקר תביעתו הינה תביעה לשיפוי בגין הוצאות שהוציא במסגרת הבוררות – שכר טרחת הבורר ושכרם של באי כוחו. בנוסף, דורש התובע פיצוי בגין עגמת הנפש, נזקים נפשיים ופגיעה בשמו הטוב שנגרמו נוכח הימשכות הליכי הבוררות וביטול פסק הבורר לאחר למעלה מ-11 שנים (ראו סעיף 77 לכתב התביעה המתוקן). אם כן, מתי נולדה עילת התביעה בה עסקינן?

בנוגע לתביעת השיפוי, הרי לכאורה יש למנות את תקופת ההתיישנות של כל תשלום החל מן המועד בו שולם.
אולם, העילה לתביעת השיפוי מעזבון המנוח, מבוססת על הטענה בדבר הפרת חובת האמונים מצד המנוח. לטענת התובע, העובדות המבססות את העילה, נודעו לו רק לאחר מתן הפסק, בחודש אוגוסט 2004 (ראו סעיף 53 לתצהיר עיסאם). טענה זו יכולה לבסס טענה בדבר דחיית תחילת מועד ההתיישנות בהתאם לסעיפים 8-7 לחוק ההתיישנות, לגבי אותם תשלומים ששולמו במהלך ניהול הבוררות. כך, שלגבי אותם תשלומים יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות ממועד הגילוי האמור או למצער ממועד מתן הפסק. לטעמי, כך גם יש לנהוג לגבי התביעה לפיצויים בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובע.

הפסק ניתן ביום 9.6.04. התביעה בתיק זה הוגשה ביום 6.6.11. כלומר, התביעה הוגשה לכל הפחות שלושה ימים לפני תום תקופת ההתיישנות או לכל היותר חודשיים קודם לכן, אם נתחיל למנות מתחילת חודש אוגוסט 2004, מועד הגילוי. לפיכך, דין טענת ההתיישנות להידחות בנסיבות.

שאלת תחולתם של דיני השיהוי האזרחי במקביל לחוק ההתיישנות נדונה בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003). שם נקבע כי יש מקום להחלת הדינים במקביל, אולם יש להיזהר מהחלת שיהוי אזרחי בתוך תקופת ההתיישנות (עמ' 448-443). הנשיא ברק הוסיף כי " אם מוגשת תביעה ימים ספורים לפני תום תקופת ההתיישנות, עשויה התביעה להיכשל בשל שיהוי, שכן הגשתה המאוחרת בנסיבות העניין אינה בתום-לב." (שם בעמ' 461-460).

כאשר נשאל עיסאם בנוגע לסיבה בגינה המתין התובע קרוב ל-7 שנים עד הגשת התביעה, השיב כי כל עוד טרם בוטלו ההסכמים וההליכים שבין אנגל לבין התובע, לא היה מקום להגיש תביעה כנגד המנוח, שכן הוא היה אמור להמשיך לדון בתיק. ראו עמ' 32 לפרוט' בש' 9-1:
"ש. מתצהירך סעיף 71, 75, אני מבין שרק לאחר הדיון בבית המשפט העליון מיום 28/12/09 אתה מכנה אותו כארוע מכונן, אני מניח שאתה ואבא שלך קיבלתם החלטה לאחר הדיון הזה לפתוח בהליכים נגד עו"ד ענבר ?
ת. כן, אחרי שביטלנו את ההסכם. אני לא רואה אף אחד יכול לתבוע אדם שהולך לשפוט אותך.
ש. לפני הדיון בעליון לא הוצאת מכתב אתה או עורך דין שלך לבורר שאומר אנו מאשימים אותך..?
ת. הטענות שלנו מראות שלא נוח לנו איתו אך חששנו שהתיק יחזור אליו. אם היתה החלטה בבית המשפט העליון שנחזור לבורר לא הייתי יכול לתבוע אותו כל עוד לא היה ביטול ההסכם. "

בפסק דין שיצא לאחרונה מבית המשפט העליון, נקבע כי יש לפרש באופן מצומצם את החריג של 'מניעות פסיקתית' לדחיית מועד ההתיישנות. כך שיקולים של "חוסר כדאיות" להגשת תביעה לא יספיקו לצורך דחיית מועד ההתיישנות, אלא נדרש מצב בו לא ניתן להגיש תביעה או שהגשתה הינה בלתי סבירה בנסיבות העניין (ע"א 6028/15 זבולון צופיוף נ' אליקים רוט (פורסם במאגרים, 31.7.16), בס' 10-5 לפסק דינו של כב' הש' עמית).
הגם שבענייננו אין התיישנות, ניתן להקיש מעמדה זו לבחינת טענת השיהוי.
אמנם, אין בטיעוני התובע משום טעם המהווה חסימה מהותית מפני הגשת התביעה כנגד המנוח כל עוד הפסק לא הפך חלוט, ואף הוחזר אליו להמשך דיון. אולם אין ספק כי הגשת תביעה כנגד בורר שטרם סיים לדון בסכסוך שהתובע הינו צד לו, תיצור מצב בלתי סביר. שונה הדבר לעניין התביעה כנגד לשכת עורכי הדין. כאן, אי-הגשת התביעה נבעה ככל הנראה משיקולי כדאיות. עם זאת, משעה שעסקינן בטענת שיהוי ולא בהתיישנות, אזי גם שיקולי כדאיות יכולים להסביר את השיהוי כל עוד נעשו בתום לב.

בענייננו, ביטול הכרעת המנוח הינה מהותית לעילת התביעה ולכן העובדה שהתובע חיכה עד לביטול הפסק אינה חסרת תום לב. על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, היה על המנוח להמשיך לדון בסכסוך שבין התובע לבין אנגל. במצב זה, לו היתה מוגשת תביעה אזרחית כנגד הלשכה בגין מינויו של המנוח כבורר, היתה זו עשויה להעיב על קיום הבוררות ולהציב את התובע במצב בעייתי .
אשר על כן, נראה כי אין בהמתנה בה נקט התובע עד הגשת התביעה משום שיהוי אשר מהווה מחסום דיוני מפני בירור תביעה זו.
הדברים נכונים ביתר שאת משום שהתנהלות התובע במהלך השנים שחלפו נעשתה בשקיפות מלאה ומבוססת כל כולה על כתבי טענות ומסמכים שנמצאים ברשות הצדדים כך שבפועל, חרף השיהוי, לא נגרם למי מהצדדים נזק ראייתי כלשהו.

התביעה כנגד לשכת עורכי הדין

התובע טוען כי ללשכה קיימת חובת זהירות כלפי הפונים אליה למינוי בורר וכי חובה זו הופרה על ידה עת מינתה את המנוח כבורר בסכסוך הנדון. טענה זו מתייחסת גם לעניין עברו הפלילי והמשמעתי של המנוח וגם לעניין כישוריו המקצועיים של המנוח ויכולתו לשמש כבורר באותו סכסוך.
התובע טוען כי הלשכה עצמה קבעה כללים שימנעו מינוי בוררים בעלי עבר פלילי או משמעתי להתמנות כבוררים. בנספח ו' הובאה הזמנה של מחוז תל אביב לחברי המחוז להרכבת רשימת בוררים, בה נכתב בהדגשה כי "על המבקש להצהיר כי אין לו / לה כל הרשעה קודמות (כך במקור – אה"ט) באתיקה מקצועית או בפלילים" .
עוד הביא התובע את תקנון המוסד לבוררות של לשכת עורכי הדין, אשר סעיף 14 בו מונע מינוי עורך דין שהורשע בעבירה משמעתית כבורר בטרם חלוף 10 שנים ממועד ההרשעה או סיום הענישה וכן מונע מינוי של עורך דין שהורשע בעבירה פלילית שיש עמה קלון.
אין חולק כי כללים אלה לא היו בתוקף במועד הרלוונטי למינוי המנוח, אולם התובע טוען כי יש בהם כדי להעיד על חובת הזהירות המוטלת על הלשכה.

הלשכה טוענת כי על פי דיני הנזיקין הקלאסיים, עוולת הרשלנות מבוססת על היסודות הבאים:
קיומה של חובת זהירות – על הניזוק להוכיח קיומה של חובת זהירות כללית-מושגית ביחסים שבין הצדדים והן חובת זהירות קונקרטית בנסיבות המקרה הנדון.
הפרה של חובת הזהירות החלה על המזיק.
נזק.
קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות על ידי המזיק לבין הנזק שנגרם לניזוק.
ראו ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש , לז (1) 113, 134-123 (1993) וכן ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 15.7.13), בס' 10 (להלן - עניין פלוני).
בשנים האחרונות אנו עדים לשינוי בתפיסה האמורה. התפיסה החדשה גורסת כי יש להתחיל מקביעה בדבר התרשלות ורק לאחר מכן בחינת קיומה של חובת זהירות. אך זאת רק לגבי עניינים הנמצאים בליבת דיני הנזיקין (עניין פלוני בס' 14-12). לטעמי, ספק אם היחסים בין התובע לבין הלשכה נמצאים בליבת דיני הנזיקין ולכן ייבחנו הדברים על פי המבנה הקלאסי המוצג לעיל.

בפעילות הלשכה למינוי חבריה כבוררים, חבה היא חובת זהירות.
מטעם הלשכה העיד עו"ד אלוני, אשר היה יו"ר מחוז תל אביב של הלשכה, ומינה את המנוח כבורר בסכסוך הנדון. מעדותו של עו"ד אלוני, עולה התנהלות לא ראויה במינוי המנוח כבורר וזאת בשל מספר טעמים.

ראשית, התברר כי עו"ד אלוני היה בקשרים טובים עם המנוח – שניהם היו חברים באותה סיעה בלשכה, עו"ד אלוני העסיק במשרדו את שרית ,בתו של המנוח, לתקופה קצרה (עמ' 40 לפרוט' בש' 11-4). עו"ד אלוני השיב תשובות מתחמקות לעניין קשריו עם המנוח. מתשובותיו העקלקלות בנושא, ניתן להסיק בדבר אפשרות קיומם של קשרי ידידות של ממש בינו לבין המנוח ואשתו בזמנים הרלבנטיים.

שנית, עו"ד אלוני דאג למינויו של המנוח כבורר בתיק יום לפני שהתקיימו בחירות בלשכת עורכי הדין, בהן הפסיד עו"ד אלוני וכהונתו כיו"ר המחוז הסתיימה (עמ' 36 לפרוט' בש' 28-18). לא ברור מה היתה הדחיפות בביצוע המינוי במועד כה בעייתי ובשים לב לעובדה שבקשת המינוי הונחה על שולחנו של היו"ר מיום 17.6.99. ניסיון היו"ר להעמיד את הדברים בבחינת 'ניקוי שולחן' לקראת הבחירות הינו בעייתי, בפרט בשים לב לקשרים האישיים שהתבררו בין היו"ר למנוח, בהם ניתן למצוא רמז 'דק' לדחיפות בביצוע המינוי, דחיפות שלא היתה במקומה בנסיבות שנוצרו.

שלישית, עו"ד אלוני הבהיר כי פעל על פי שיקול דעת עצמאי בבחירת הבורר ומבלי שהיתה קיימת בזמנו רשימה כלשהי של עורכי דין הראויים למינוי כבוררים בנושאים ספציפיים. מתשובותיו עולה שיטת מינוי בעייתית, בלשון המעטה, המבוססת רובה ככולה על 'ארגז הכלים' במוחו של יו"ר הועד אותה עת, ללא כל גורם מייעץ, בסיס נתונים מסודר או גורם בעל אפשרות לבקר את ההחלטה באמצעות מנגנון מסודר בלשכה. ראו דבריו בעמ' 37 לפרוט' בש' 22-4:
" ש. תסביר לי כאשר פונים אליך אותו ראש ועד מחוז מבקשים ממך למנות בורר איפה נמצאת הרשימה הזאת במגירה שלך?
ת. בלשכה, אני צריך למנות משהו מחברי המחוז.
ש. אותה רשימה עלומה?
ת. היא לא עלומה. המחוז הכין אותה
ש. אנשים יושבים להכין רשימת בוררים מי מכין אותה?
ת. לא רשימת בוררים, אמרתי רשימת עורכי דין חברים במחוז. לא היתה רשימת בוררים.
ש. פונים אליך ומבקשים ממך שתמנה בורר יש לך רשימת בוררים?
ת. אין. אני מכיר בדרך כלל את הציבור ואני מעריך מי יכול להתאים לבצע את המשימה.
ש. אתה אומר שאין רשימה זה הכל בראש שלי?
ת. לא בראש שלי...
ש. אתה אומר שאין רשימה?
ת. אין רשימת בוררים אז.
ש. יש לי באותו זמן 10,000 עד 14,000 עורכי דין במחוז ת"א, אתה אומר לי שאתה ממנה בורר לפי רשימה של 3-4 שמסתובבים לך בראש?
ת. לא. אני ממנה על פי ידיעתי כראש מחוז שדלתו פתוחה, אני מכיר חברים שבנסיבות מסויימות יכולים לשמש כבורר. את הותק אני לא מכיר, אני מכיר אותם, את הפעילות שלהם בלשכה את ההופעה שלהם. אני לא בודק את העבר המשמעתי שלהם.
...
ש. אם אני מבין נכון מה שהעדת, אתה לא מוציא רשימה ממוחשבת של עורכי דין לפי קטיגוריה של התמחויות אלא מהראש שלך את מי שנראה לך?
ת. נכון "

רביעית, טענתו של עו"ד אלוני כי לא ידע על השעייתו של המנוח (עמ' 40 לפרוט' בש' 22-21), אינה סבירה לטעמי. כאמור, הוכח כי לעו"ד אלוני ולתובע קשרים קודמים בפן המקצועי-פוליטי ואולי אף קשרי ידידות.
עו"ד אלוני העיד כי לא היה בודק את העבר המשמעתי של מי שהיה ממנה כבורר (עמ' 37 לפרוט' בש' 22). אולם בהמשך עדותו משתמעת פרשנות שונה מעט לדברים (ראו בעמ' 38 בש' 6-2):
"ש. בעצם מה שאתה אומר כרגע שיכולת למנות עורך דין שהושעה מהלשכה והוא נמצא כרגע בהשעיה?
ת. לא מדוייק, אם היה מדובר בעורך דין בהשעיה הייתי יודע
ש. מאיפה?
ת. מתוך הלשכה, אני חייתי את הלשכה."

כלומר, עו"ד אלוני טוען כי הוא יכול לזכור את כל רשימת עורכי הדין המושעים במחוז, אך לא ידע על ההשעיה של המנוח, עורך דין שהיה, לכל הפחות, מכר שלו.
יותר מכך, מהחקירה עלה כי התקופה בה שרית עבדה במשרדו של עו"ד אלוני חפפה לתקופת ההשעיה של המנוח (עמ' 40 לפרוט' בש' 20-15:
"ש. תאשר לי שהתקופה ששרית ענבר עבדה אצלך במשרד שרשום בחתימתך היה 3/3/96 עד 21/5/96?
ת. נכון.
ש. בצירוף מקרים מפליא התקופה שהיא עובדת אצלך נופלת בדיוק בתקופה שהוא היה מושעה זה זכור לך?
ת. לא. האם רצתי אחריו לראות אם הוא בהשעיה?"

מחומר הראיות נראה כי בתקופה בה הועסקה שרית במשרדו של עו"ד אלוני, כיהן כבר בתפקיד יו"ר מחוז תל אביב של הלשכה. הדברים אמנם לא עלו בחקירה, אך בהתחשב בכך שהבחירות ללשכה מתקיימות אחת ל-4 שנים וידוע כי בסוף יוני 1999 התקיימו בחירות שבגינן הופסקה כהונתו של עו"ד אלוני, נראה שנבחר לתפקיד ביוני 1995.

בחודש מרץ 1996 נתקבלה החלטה של בית הדין של המחוז להשעות את המנוח מן הלשכה לתקופה קצרה. אותה עת כיהן עו"ד אלוני כיו"ר המחוז, היה מכר של המנוח ומעל הכל, באותה תקופה, ועד שלהי תקופת ההשעיה של המנוח, העסיק עו"ד אלוני את שרית, בתו של המנוח.
על בסיס האמור, לא ניתן לתלות אמון רב בטענה כי עו"ד אלוני כי לא ידע על דבר ההשעיה של המנוח. לכל הפחות, נוכח מכלול הנתונים דלעיל, היה עליו לדעת על כך.

לבסוף, לעניין כישורי הבורר הממונה טען עו"ד אלוני כך (עמ' 38 לפרוט' בש' 18-9):
"ש. למשל היית ממנה עו"ד מתמחה בתעבורה להיות בורר בסכסוך מקרקעין?
ת. לכאורה לא. כי אינני יודע מה הייתי עושה עכשיו. אז אני מתאר לי שלא
ש. עו"ד שמתמחה במעמד אישי היית ממנה אותו כבורר בסכסוך מקרקעין?
ת. לכאורה לא.
ש. מאיפה אתה יודע שהשם שצץ לך בראש מתאים בכישוריו כבורר בסכסוך מסויים?
ת. לי יש הנתונים הלכאוריים של הסכסוך, אם יש לי סכסוך אזרחי אני נוטה למנות עורך דין שמתמצא בדין האזרחי שמטפל בדין האזרחי וזו עבודתו ולכן מיניתי אותו.
ש. אתה אולי היית מתקשר לאותו עורך דין אם הוא יכול לטפל בתיק הזה מבחינת הכישורים שלו?
ת. לא. אם הוא היה חושב שזה לא מתאים לו הוא היה מודיע."

כאשר נשאל על כישוריו של המנוח, השיב עו"ד אלוני כך (עמ' 40 בש' 3-1):
"חבר לשכה פעיל , היה ראש ועדה, היה מופיע בכנסת. וכן בפני ועדת שרים לחקיקה, האיש התמצא בצורה יפה במשפט האזרחי והיה איש מכובד בלשכה. לדעתי זו פעם ראשונה שמיניתי אותו כבורר במסגרת הקדנציה שלי. ביום האחרון לקדנציה"

במהלך הדיון נטען כי עיקר עיסוקו של המנוח היה בתחום המעמד האישי. כך נטען בסעיף 6 לתצהירו של עו"ד מרוז, אם כי שם נטען גם כי המנוח היה מקבל תיקים בנושאים אחרים. עוד עולה מן הראיות כי המנוח טיפל גם בתיקי נזקי גוף (על פי סעיף 8 לתצהיר עו"ד מרוז).

התמחותו של המנוח בתחום המעמד האישי עלתה גם במסגרת חקירת עו"ד אלוני שטען כך (עמ' 41 בש' 22-20)–
" ש. מעמד אישי למיטב ידיעתי כולל הרבה עסקאות מקרקעין, לכן האם בהינתן העובדה שמעמד האישי כולל עסקאות מקרקעין?
ת. מעמד אישי כולל הכל."
אין בידי לקבל את האמירה האחרונה כמבטאת את כישורי המנוח לעניין הסכסוך שנדון בבוררות. אמנם, טיפול בענייני מעמד אישי כולל פעמים רבות טיפול בנכסי מקרקעין ובעסקאות מקרקעין, אולם לרוב מדובר על עסקאות מקרקעין למגורים או עסק, אשר אינן מגיעות לכדי עסקה כלכלית דוגמת זו שנרקמה בין התובע לאנגל.
בסכסוך הנדון, המנוח מונה לשמש כבורר בעסקה שהיא מעין עסקת קומבינציה לבניית נכס מקרקעין מסחרי כנכס מניב. מדובר בעסקה שדרשה הליכי תכנון ופיתוח שונים ויש להניח באופן מושכל כי לא מדובר בסוג העניינים בהם נתקלים במסגרת העיסוק בדיני המעמד האישי.

על בסיס כל האמור לעיל, נראה כי עו"ד אלוני פעל למינויו של המנוח כבורר בעניין הנדון על אף שידע על הרשעתו והשעייתו מהלשכה ומבלי ששיתף בכך את הצדדים. נראה כי עו"ד אלוני כלל לא ידע אם המנוח הינו בעל הכישורים המתאימים לשמש כבורר באותו עניין ולא טרח לבדוק זאת עובר למינוי. על כך יש להוסיף את השרירותיות העולה הן ממועד ביצוע המינוי המנוח, הן מן הקשר בין עו"ד אלוני למנוח והן משיטת המינוי, אשר התברר כי למעשה אינה קיימת כלל.
לטעמי, התנהלות זו מהווה הפרה של חובת הזהירות החלה על הלשכה ועל האורגנים הפועלים מטעמה כלפי הציבור הנזקק לשירותיה, ובפרט צדדים הפונים אליה בבקשה למינוי בורר.

התובע מפנה לפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 5445/01 זקס נ' אינדיגו טכנולוגיות בע"מ, פ"ד נו (4) 598 (2002; להלן – עניין זקס). לטענתו, שם נקבע כי על הלשכה לבדוק אם בעניינו של פלוני, מתקיימים הליכים משמעתיים או אחרים לפני שממנים אותו כבורר.

בעניין זקס אכן הוטלה על הלשכה החובה לברר קיומם של הליכים משמעתיים לפני מינוי אדם כבורר וידוע הצדדים. אולם שם נקבע כי הדבר לא בהכרח יהווה עילה לביטול הפסק. ראו שם בעמ' 606:
" 8. אשוב לפרשתנו. בהחלטתו למנות את עורך-דין פלוני כבורר בין בעלי הדין מילא ראש לשכת עורכי הדין אחר בקשת המשיבה למנות לכהונה זו את מי שהוא" עורך-דין במקצועו ובעל בקיאות, בין היתר, בתחומי החוזים והמקרקעין". מן הראיות לא עלה, כי במועד החלטתו למנות את הבורר, ידע ראש לשכת עורכי הדין אודות קיומו של ההליך המשמעתי התלוי ועומד נגד עורך-דין פלוני. פשיטא שלוא היה מידע זה מצוי ברשותו, חזקה עליו שהיה מביא אף אותו בחשבון בשקילת התאמתו של פלוני לכהונת בורר; ולמצער שומה היה עליו לגלות את המידע לצדדים ולבקש את תגובותיהם. כשלעצמי, הריני נכון אף לקבל את טענת המשיבה, כי בטרם החליט על המינוי שומה היה על ראש לשכת עורכי הדין לבדוק מיוזמתו, לפחות "בביתו פנימה", אם בעניינו של פלוני מתקיימים הליכים (משמעתיים או אחרים) העשויים להשפיע על ההחלטה למינויו. צדדים הפונים בהסכמה לרשות מוכרת - בענייננו היה זה ראש לשכת עורכי הדין - בבקשה למינוי בורר, אכן רשאים לצפות כי הרשות שאליה פנו תמנה לתפקיד את המועמד הראוי ביותר בעיניה, ותגבש את החלטתה לאחר שתערוך את כל הבירורים שבידה, באופן סביר, לערוך. אך גם בהניחי, כי במנותו את פלוני לכהונת בורר, חדל ראש לשכת עורכי הדין ממילוי חובה שהייתה מוטלת עליו, אין בידי לקבל כי במינויו של פלוני נפל פגם שתוצאתו בטלות המינוי מעיקרא. כאמור, פלוני הוא עורך-דין במקצועו, ואף על בקיאותו "בתחומי החוזים והמקרקעין" אין המשיבה חולקת. הגם שהועמד לדין משמעתי - ומשלא הורה בית הדין המשמעתי על השעייתו הזמנית - לא נפגמה כשירותו להמשיך בעיסוקו כעורך-דין. כן לא נפגמה כשירותו להתמנות לכהונת בורר; וההשוואה שעשה בית המשפט המחוזי בין תנאי הכשירות להתמנות למשרה שיפוטית לבין תנאי הכשירות להתמנות לכהונת בורר, אינה מקובלת עליי. עם זאת הנני נכון להניח, שאילו דבר העמדתו של פלוני לדין משמעתי היה נודע לבעלי הדין בעוד בוררותם לפניו מתנהלת והולכת, ובטרם פסק במחלוקתם כולה או חלקה, רשאי היה כל אחד מהם לעתור להעברתו מתפקידו בהתאם לסעיף 11(1) לחוק. אך משניתן על-ידי הבורר פסק הבוררות, שוב לא יכול איש מהצדדים לבקש את ביטול הפסק רק על יסוד אותן עובדות שאילו נודעו לו לפני מתן הפסק היו עשויות להקים עילה להעברת הבורר מתפקידו לפי סעיף 11(1)."

בניגוד למקרה בעניין זקס, כאן לא מדובר על קיומו של הליך משמעתי שהסתיים ללא הרשעה, אלא על הרשעה פלילית והשעיה זמנית מהלשכה, שאירעו שנים ספורות לפני מינוי המנוח כבורר. לגבי אלה ברור כי מוטלת על הלשכה חובת בירור ויידוע הצדדים. ויותר מכך, בעוד שבעניין זקס לא היתה מחלוקת בנוגע למומחיותו של הבורר שמונה, כאן מחלוקת קיימת גם קיימת.

כך, מאחר שבענייננו לא בוצעה מטעם הלשכה כל בדיקה לעניין עברו הפלילי והמשמעתי של המנוח ולא בוצעה כל בדיקה בנוגע להתאמתו המקצועית לשמש כבורר בעניין זה, הרי שהופרה חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע.

התביעה כנגד המנוח

בסיכום טענותיו, התובע מפנה כלפי המנוח טענות בשני מישורים – החוזי והנזיקי.

במישור הנזיקי, התובע טוען כי המנוח התרשל כשלא דיווח בשלב טרום בוררות על כי הורשע בעבירת מרמה והושעה מן הלשכה.
במסגרת פסק הדין במחוזי הביע עמדתו בית המשפט כי ספק אם מוטלת על המנוח חובת גילוי בדבר עברו המשמעתי והפלילי , אולם אף אילו נקבע כי חובת גילוי קיימת, אין באי קיומה משום עילה לביטול הפסק.
בענייננו, בחינת חובת הגילוי והשלכותיה יתבצעו באספקלריה של חובת המנוח כלפי התובע.

לטעמי, ספק אם יש להשית חובה זו לפתחו של המנוח אשר לדידו מונה כבורר מטעם הלשכה. משמע, המנוח קיבל לכאורה 'הכשר' לביצוע תפקידו בהנחה מושכלת שהלשכה מודעת לעברו המשמעתי לכל הפחות. בנסיבות מעין אלו, אין מקום להשית על המנוח חובה לדווח מיוזמתו לצדדים אודות עברו, בפרט שעה שמדובר בהרשעה על עבירה משנת 1985 וכאשר גזר הדין ניתן כבר בשנת 1996.

אולם, אף אם אקבל את טענת התובע ואשית חובת גילוי לפתחו של המנוח, הרי לאור תפקידו כבורר חל סעיף 8 לפקודת הנזיקין המקים חסינות מפני תביעות נזיקיות כנגד המנוח.
הדרך היחידה "לעקיפת" חסינות זו הינה על פי סעיף 30 לחוק הבוררות (ראו עניין בורונוביץ בעמ' 704-701) שזו לשונו:
"30. אחריות הבורר
בורר שהסכים למינויו חייב לנהוג כלפי בעלי-הדין בנאמנות; מעל הבורר באמון שניתן בו, זכאי הנפגע, נוסף על כל תרופה לפי חוק זה, לפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה."

נעבור לבחינת התנהלות המנוח במישור חובת הנאמנות שהינו חב כלפי התובע והצדדים בכלל.
התנהלות המנוח באופן חד צדדי מול גורמים אצל אנגל במהלך תקופת הבוררות ובטרם ניתן פסק הדין אינה ראויה ובכך ניתן לראות משום הפרת חובת הנאמנות של המנוח כלפי התובע.
אולם, לא הוכח טיבה של ההתקשרות. ב"כ אנגל טען כי מדובר היה בשיחות לצורך תאומים בלבד.
פרוט השיחות שבוצעו לעד יעקובינסקי מצביע על 3 שיחות בלבד בתאריכים 7-9/10/13 אשר נמשכו שניות בודדות וספק רב אם יכולות להצביע על קיום שיחה עניינית.

אמנם, עצם ההתקשרות לכשעצמה, וללא כל קשר לדברים שנאמרו או לא נאמרו, מטילה צל כבד על התנהלות הבורר, ממנו מצופה היה כי יימנע מהסיטואציה באופן גורף ולו למען מראית פני הצדק (ראו לעניין זה את הביקורת שמותח בית המשפט בפסק הדין במחוזי ).
יחד עם זאת, משעה שהדברים לא הוכחו בראיות ברמת הנטל הנדרש במשפט האזרחי; משעה שהתביעה מתנהלת, מכורח הנסיבות, כנגד העזבון , היינו תוך אפשרות לשמוע צד אחד בלבד של המתרס; ולאור חומרת הקביעות בעניין טענות אלו, אשר מהוות למעשה טענות מרמה והפרת אמונים אשר לגביהם יש להציב רף ראייתי גבוה יותר, יש לקבוע כי לא עלה בידי התובע להרים את הנטל להוכיח כי המנוח הפר את חובת הנאמנות כלפיו בעת ניהול הבוררות בפניו.

לאור האמור, אין להשית לפתחו של הבורר המנוח חבות, לא בפן הנזיקי ולא בפן החוזי.

נכסי העזבון

למעלה מן הדרוש, ועל מנת למצות עד תום את הדיון בנוגע לעזבון המנוח, אזי דין התביעה כנגד היורשים להידחות אף אילו היה נקבע כי יש להשית חבות כלשהי על העזבון.
על פי סעיפים 128-126 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן – חוק הירושה), תביעה כנגד עזבון אינה יכולה ליצור נשייה בנכסי היורשים. התביעה לעולם תהיה מוגבלת לשווים של נכסי העזבון, בין אם חולק ובין אם לאו.

בתצהירים מטעם היורשים נטען כי עזבון המנוח כלל רק חובות ולא נכסים.
התובע טוען כי על יורשי המנוח, הנטל להוכיח את שווי העזבון וכי הם לא עמדו בנטל זה.
התובע צודק לעניין נטל ההוכחה. נטל השכנוע עוקב אחר הדין המהותי ומחייב כל צד להוכיח בראיות טענה המקדמת את ענייניו, אולם מרגע שעמד בנטל הראיה הראשוני, עובר נטל הראיה לצד שמנגד להביא ראיות סותרות (רע"א 1530/13 אדוארד גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ (פורסם במאגרים, 5.5.13), בס' 9). הטענה כי העזבון אינו כולל נכסים, ועל כן אין מקום לחיובו או לחיוב היורשים, הינה טענת הגנה מובהקת שהנטל להוכיחה מוטל על הטוען אותה, קרי על היורשים.

לתצהיריהם של עדי ואברהם לא צורף מסמך כלשהו להוכחת "תכולת" העזבון. מדובר בעדותם בלבד.
יש הרואים בעדותם של שני קרובי משפחה בעניין מסוים כאילו היא עדות יחידה אשר נמסרה משני פיות. עדות מעין זו יוחסה בפסיקה לעדויות של בעל ואישה (ראו ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו , נד (2) 559, 571-570 (2000) ואף הורים וילדיהם (ראו ת"א (קריות) 3210/06/14 ישייב נגד עיריית עכו (פורסם במאגרים, 26.05.15), בס' 18 ותא"מ (של'-נצ') 30626-08-14 איילון חברה לביטוח בע"מ נגד סלאם כתיילאת (פורסם במאגרים, 11/02/2016), בס' 17). אולם לגבי אח ואחות, קיימת פסיקה בה נדחתה הטענה להכיר בעדויות של אחים כעדות יחידה (ת"א (עכו) 52627/05/13 מ' ח' נגד מ' ח' (פורסם במאגרים, 01/03/2016), בס' 6).

בענייננו, עדי העידה כי לא ירשה דבר מן העזבון (ס' 3 לתצהירה). אולם, מעבר לטענה כללית בסעיף 2 לתצהיר, לפיה "במותם הטרגי לא הותירו הורי המנוחים דבר חוץ מצער" , עדי אינה מתייחסת למצבת נכסי העזבון. היא גם לא נחקרה לעניין זה.
מעדותו של אברהם עולה כי הוא זה שהתגייס לאחר מות המנוח לדאוג לענייני העזבון, ככל שהצליח (עמ' 33 לפרוט' בש' 28-18). לגבי תכולת העזבון, עדותו של אברהם הינה עדות יחידה, באשר עדותה של עדי לעניין זה מתייחסת לכל היותר לדברים ששמעה מאברהם.

נראה אם כן כי מדובר כאן בעדות יחידה של בעל דין שיש להתייחס אליה בזהירות מובנית (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 ורע"א 3567/13 ‏ ע- מ- ס- ת -ניהול והשקעות בע"מ נ' עטרה סחר רכב בע"מ (פורסם בנבו, 11.7.13), בפסקה ח').

עם זאת, קיימות מספר סיבות מדוע די בעדותו של אברהם להראות כי עזבון המנוח לא כלל נכסים ואף מטעם זה לדחות את התביעה בעניינו.

לטענת התובע, די בעובדה שהמנוח היה עורך דין מוכר וותיק ודי בסכומים ששולמו לו בגין הבוררות הנדונה (קרוב לחצי מליון ש"ח), כדי לקעקע את הטענה כי אין נכסים כלשהם בעזבון. אולם דווקא הראיות שהובאו מטעם התובע מחזקות את טענות היורשים לעניין זה.

ראשית, מעדותו של עו"ד מרוז עולה בבירור כי בתקופת היותו שותף של המנוח התברר כי המנוח היה מסובך בחובות כבדים. נוכח חקירתו של העד, קשה לתלות אמון רב בעדותו של עו"ד מרוז, אולם מאחר שהתובע בחר להביאה, יש בה בכדי לסתור את טענתו כי המנוח היה עו"ד מצליח ובעל נכסים.

תמיכה נוספת לטענות היורשים ניתן למצוא בראיה אותה בחר התובע להסתיר מבית המשפט. במהלך חקירתו של עיסאם התברר כי התובע קיבל דו"ח חקירה בנוגע למצבת נכסי המנוח (ראו עמ' 17 לפרוט' בש' 19 – עמ' 18 בש' 5):
"ש. אתה אביך או שניכם הפעלתם משרד חקירות או חוקרים כדי לברר את הנושא הזה של מה שאנחנו קוראים עזבון המנוח משה ענבר?
ת. כן.
ש. תוכל להמציא לנו את דוח החקירה שאתה קיבלת?
ת. אני הגשתי את מה שצריך בבקשה להטלת עיקולים וזה נמצא בבית המשפט
ש. אתה זוכר שבתוך הדוח של החוקרים נאמר שלא נמצא שום נכס ששייך למנוח?
ת. אני לא זוכר, אני זוכר שהגשנו בקשה להטלת עיקולים על סמך מה שקיבלנו מדוח החוקר, אם צורף דוח החוקר לבקשה אני לא זוכר
ש. תמציא לי את הדוח של החוקר ושלחת אותנו לבקשה להטלת העיקולים, כשאתה אומר שהבקשה הוגשה על סמך מידע שקיבלת מהדוח, אני מבקש לקבל כעת את דוח החוקר שלא ראינו?
...
ת. אני זוכר שיש דוח. אין לי אותו כרגע. כמובן שמסרתי אותו לעורך דין שלי.
ש. מאחר ואתה נותן הוראות לעו"ד שלך תבקש ממנו שימציא לי את הדוח הזה?
ת. אני משאיר את זה לשיקול דעת העורך דין שלי, לי אין שום עמדה בעניין."

העובדה שהתובע לא הציג ראייה הקיימת ברשותו לעניין מצבת נכסי העזבון, יוצרת חזקה לפיה לו היה מוצג הדו"ח המדובר, היה הדבר פועל לרעתו (ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (פורסם בנבו, 27.07.2008), בס 26). על כן, אי-הבאת דו"ח החקירה משמש לחיזוק טענות היורשים כי עזבון המנוח לא כלל נכסים כלשהם.

נימוק נוסף נעוץ בעובדה כי עדותו של אברהם בתצהירו ובמיוחד בחקירתו בפניי, נחזתה כאמינה.
אברהם הסביר כי עקב חובות נאלצו הוריו למכור את דירתם , דירת 5 חדרים בהרצליה, ולעבור לדירת שני חדרים, אשר גם שימשה את המנוח כמשרד (ראו עמ' 33 לפרוט' בש' 21-3). עוד העיד אברהם על כך שלמיטב ידיעתו, הוריו חבו לבנקים שונים מאות אלפי ש"ח וכי לאור גילו ומצבו הרפואי, המנוח לא עבד הרבה בשנותיו האחרונות (עמ' 34 לפרוט' בש' 30-21).

אברהם אמנם הציג נתונים חסרים ולא ודאיים, אך די בהם, במצורף לשיקולים הנוספים שפורטו מעלה, כדי לקבוע שהיורשים עמדו בנטל הראיה המוטל עליהם להוכיח כי המנוח לא הותיר להם דבר.

משכך, נטל הראיה עבר לכתפי התובע, להוכיח כי העזבון אכן כולל נכסים מהם יכול היה להיפרע ונטל זה לא הורם. משעה שהוכח כי עזבון המנוח אינו כולל נכסים מהם יכול התובע להיפרע, אזי גם אילו היתה תביעתו כנגד העזבון מתקבלת, בפן החבות, לא היה בכך כדי להועיל לתובע במשוכה השנייה הנוגעת לנכסי העזבון.

הנזק הממוני והקשר הסיבתי

התובע דורש בענייננו פיצוי על הוצאותיו בגין שכר טרחת הבורר וכן בגין שכר טרחת עורכי הדין שהעסיק בניהול הבוררות ובהליכים לביטול הפסק וכן טוען לנזקים של עגמת נפש ופגיעה בשמו הטוב. דרישת התובע ביחס למישור הנזק הממוני להידחות הן מחמת העובדה שלא הוכח הנזק הנטען והן בהיעדר קשר סיבתי בינו לבין ההפרה הנטענת.

בעוד העילה כנגד הלשכה הינה עילה נזיקית, העילה כנגד המנוח הינה על פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן – חוק התרופות). סעיף 10 לחוק התרופות קובע כך –
"10. הזכות לפיצויים
הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה."

הן על פי העילה הנזיקית והן על פי העילה החוזית, חובה לבסס קשר סיבתי בין העוולה לבין הנזק שנגרם.
התובע ממעט להתייחס לעניין זה.
ללשכה מיוחסת עוולת רשלנות בתהליך מינוי המנוח כבורר.
למנוח מיוחסת הפרת חובת הנאמנות בשל ניהול הבוררות תוך הסתרת עברו הפלילי והמשמעתי וכן ניהול קשר עם גורמים מטעם אנגל במהלך ניהול הבוררות.
תוצאתו הישירה של ניהול הבוררות על ידי המנוח הינה הפסק שהוציא. פסק זה כלל קביעות שהזיקו למנוח, אולם "רוכך" בפסק הדין במחוזי ולאחר מכן בוטל על ידי הצדדים עצמם על פי הסכם הפשרה שגיבשו.

גלגוליו של הליך הבוררות וההליכים שבאו לאחר מתן הפסק מלמדים כי לכאורה, בפועל לא נגרם לתובע נזק ממשי בעקבות עסקת היסוד עם אנגל לאחר שנכרת הסכם הפשרה.
התובע טען, בתביעתו שנדונה לפני המנוח, כי אנגל הפרה את הסכם הבניה וביקש כי הבורר יורה על אכיפתו ועל תשלום פיצויים. מנגד, אנגל טענה להפרות מצד התובע ודרשה פיצויים.
בפסק, דחה המנוח את עיקר טענת התובע להפרות מצד אנגל ונקבע כי אי-ביצוע הבנייה נבע בעיקר מהתנהלותו של התובע והפרת ההסכמים על ידו. על כן, הבורר פסק לחובת התובע תשלום של כ-20 מיליון ש"ח והורה על אכיפת הסכם המכר.

בית המשפט המחוזי לא ביטל את הקביעה כי העיכוב בביצוע הסכם הבניה אינו מהווה הפרת הסכם מצד אנגל, אך ביטל את הקביעה כי התובע הפר את ההסכם והורה על השבת התיק לבורר לשם דיון מחודש בסעדים שנפסקו והכרעה בסוגיית אכיפת הסכם הבניה.
כלומר, בית המשפט המחוזי אישר את פסיקת הבורר לעניין תביעתו של התובע והחזיר את הדיון רק לעניין התביעה שכנגד שהגישה אנגל.

בסופו של דבר, הסכם הפשרה קבע ביטול של כל ההסכמים הקודמים בין התובע לבין אנגל, כאשר למעט תשלום מסוים לבנק דיסקונט, התובע לא חויב בהשבה של השקעות אנגל בפרויקט, על אף שהנכס נשאר בידיו.
התובע פנה לבוררות כאשר הנכס היה בבעלות החברה. התובע היה מחויב כלפי אנגל כי היא זו שתפעל לפיתוח הנכס. לאחר סיום ההליכים, התובע השיב לידיו בעלות ושליטה מלאה בנכס והוא חופשי לפתח אותו כראות עיניו, אף שלטענת עיסאם הוא לא עשה כן (עמ' 29 לפרוט' בש' 11-10).

הדרך היחידה של התובע לשפר את מצבו באמצעות הליך הבוררות היתה לקבל את טענתו כי אנגל הפרה את ההסכם. המנוח דחה את הטענה ובית המשפט המחוזי אישר קביעה זו. קביעת בית המשפט המחוזי היא הנותנת בהיותה הקביעה היחידה שנותרה על כנה טרם גיבוש הסכם הפשרה בין הצדדים, כאשר הוכח כי ההליכים לפשרה בין התובע לבין אנגל החלו ואף הבשילו עוד לפני הדיון בבית המשט העליון (עמ' 31 לפרוט' בש' 21-13). .

בתביעה זו, התובע מסתמך על אמירה של בית המשפט העליון במהלך דיון בדבר הבעייתיות באי-גילוי עברו הפלילי והמשמעתי של הבורר. אולם, בית המשפט העליון לא קבע דבר מהותי לעניין קביעות הבורר או קביעות בית המשפט המחוזי.
כפי שניתן ללמוד מעניין זקס, גם כאשר קבע בית המשפט כי בורר מונה תוך הפרת חובתו לגלות פרטים מסוימים לצדדים, אין הדבר מוביל בהכרח לביטול הפסק.

נמצאנו למדים כי הקביעה העקרונית של הבורר בעניין התובע נשארה תקפה על פי פסק הדין של בית המשפט המחוזי ומשכך אינה יכולה להיחשב כגורמת נזק. יותר מכך, ההליכים המשפטיים שניהל התובע הובילו לשיפור במצבו ההתחלתי ולכן אין כאן נזק ממון.

למעלה מן הצורך, נדון בקצרה בנזקים הנטענים במישור הממוני.

בנוגע לשכר טרחת הבורר, אין מדובר בנזק כלל ובוודאי שלא מדובר בנזק אשר נגרם כתוצאה ממינוי המנוח כבורר. התובע הוא זה שיזם את הפנייה לבוררות ולכן היה נדרש לשלם שכר טרחה לבורר כך או אחרת. טענות התובע כי מדובר היה בשכר טרחה מופרז נדחו על ידי בית המשפט המחוזי (ס' 32 לפסק דין מחוזי). עצם התשלום לבורר בגין העבודה שביצע, אינו מהווה נזק.

הגיון דומה חל גם על שכר טרחת עורך הדין שייצג את התובע בהליך הבוררות. לעניין זה יש לציין כי התובע צירף כחלק מנזקיו תשלומים משנים 2000-2001 לעו"ד עזמי עודה. בכל החשבוניות שצורפו נרשם כי הם הוצאו עבור ייעוץ משפטי שוטף. על פי הראיות שהוצגו, הטיפול בסכסוך מול אנגל נוהל מתחילתו ועד מתן הפסק על ידי עו"ד דוד וידר – בהתחלה ביחד עם עו"ד יוסף בנקל כחלק ממשרד ראב"ד, מגריזו, בנקל וכספי ולאחר מכן באופן עצמאי (ס' 3-2 לתצהיר עו"ד וידר ועמ' 6 לפרוט' בש' 14-8). עו"ד וידר טען כי לא טיפל בעניינים נוספים עבור התובע (עמ' 7 לפרוט' בש' 23-22).
לכן, גם לו היתה מתקבלת הטענה כי יש לפצות את התובע בגין הוצאותיו המשפטיות בניהול הליך הבוררות, לא היה מקום להתייחס לתשלומים לעו"ד עזמי עודה, אלא רק לתשלומים לעו"ד וידר ולמשרד עו"ד ראב"ד, מגריזו, בנקל וכספי.

לעניין שכר טרחת עורכי הדין אשר ייצגו את התובע בהליכי הערעור, ניתן להסתכל על המקרה בשני אופנים. האופן הראשון הינו כי עקב מינוי המנוח כבורר בתיק, הנזק שנגרם הוא ההכרעות בפסק והחיובים הכספיים שנכללו בו. כך, עצם הפנייה לערכאות לצורך ביטול הפסק מהווה עמידה של התובע בחובתו להקטין את הנזק, שכן הוא פעל לבטל את הפסק המהווה, לדידו, הנזק שנגרם לו בעקבות מינוי המנוח כבורר.
האופן השני, בו נוקט התובע, הינו להתייחס להוצאות המשפטיות עצמן בתור הנזק שנגרם בעקבות מינויו של המנוח כבורר.

יש להזכיר כי הפסק לא בוטל בהכרעה שיפוטית. אמנם היו קביעות בפסק אשר בוטלו על ידי בית המשפט המחוזי, אולם הדיון באותם עניינים הוחזר לבורר, כחלק מגישת בית המשפט המחוזי שאין בטענות התובע בכדי להביא לביטול מינויו של המנוח כבורר באותו סכסוך. מסיבה זו, קשה לראות בפסק עצמו משום נזק.

עוד יש להזכיר כי התובע החל את הדרך, בפנייה לקיום הבוררות, בדרישה לאכיפת הסכם הבניה. בסופו של יום, ההליכים הסתיימו בפשרה בה סוכם על ביטול ההסכמים שבינו לבין אנגל. אין כל אפשרות לדעת מה היה מצבו של התובע לולא ההגעה להסכמה. האם בית המשפט העליון היה מבטל את הפסק ומעביר את הדיון לבורר אחר? לו היה מתמנה בורר אחר, האם התובע יכול היה לאכוף את הסכם הבניה מבלי שיחויב בתשלום לאנגל? שאלות אלה ואחרות לא יקבלו תשובה. מסיבה זו לא ניתן לראות בהוצאות המשפטיות של התובע כנזק המקיים קשר סיבתי למינוי המנוח כבורר או לניהול הבוררות על ידו.

התובע העסיק בהליכי ביטול הפסק שני משרדי עורכי דין שונים – משרד פרופ' ביין ושות' ומשרד רחל בן ארי, אדם פיש ושות'. על פי הכרטסות והחשבוניות שצורפו במסגרת נספח לט' לתצהיר התובע, מדובר בעלויות של למעלה מ-500,000 ₪. התובע צירף את הסכמי שכר הטרחה עם שני המשרדים בהודעה מיום 25.5.16.

אם נראה את ההוצאות המשפטיות כנזק בפני עצמן, הרי שהתובע לא פעל לצמצם נזקיו, כאשר פעל באמצעות שני משרדי עורכי דין. התובע לא מסר הסבר ראוי מדוע היה זקוק לייצוג על ידי שני משרדים. בנסיבות אלו, התובע לא רק שלא פעל לצמצום הנזק, אלא אף האדיר אותו כאשר העסיק שני משרדי עורכי דין כמייצגים, ללא הסבר סביר לצורך בכך.

סעיף 14 (א) לחוק התרופות קובע כי "אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10, 12 ו-13 בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין". מהוראה זו ניתן ללמוד כי לו הייתה מתקבלת הטענה כי ההוצאות המשפטיות בהליכים לביטול הפסק מהווים "נזק" בענייננו, היה מקום להורות על פיצוי רק לאחד מהמשרדים אשר ייצגו את התובע, לכל היותר.
אותו הגיון חל גם אם נראה בפסק עצמו משום "נזק" ובהוצאות המשפטיות משום הוצאות להקטנת הנזק. סעיף 14(ב), אשר דן בהשבת ההוצאות להקטנת נזק, חל רק לגבי הוצאות "סבירות" (ראו דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ד' (2011), בעמ' 743-742). לא ניתן לראות בתשלום לשני משרדי עורכי דין כתשלום "סביר" ולא ניתן הסבר מדוע היה צורך בשניהם יחד ובמקביל להשגת תוצאה כזו או אחרת.

לסיכום, נראה כי הנזק הממוני לו טוען התובע אינו מקיים קשר סיבתי לעוולה הנטענת מצד הלשכה או להפרת חובת הנאמנות הנטענת מצד המנוח. אשר על כן, אין לפסוק לטובתו פיצוי בגין הנזקים הממוניים הנטענים.

נזק לא ממוני

התובע דורש פיצוי בסך 150,000 ₪ בגין עגמת הנפש והפגיעה בשמו הטוב.
לאור הקביעה כי הלשכה הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה במינוי בורר, יש לבחון האם בעקבות ההפרה נגרם לתובע הנזק הלא-ממוני המתואר. גם לגבי נזק לא ממוני, על הנפגע להוכיח בראיות את עצם קיומו של נזק ואת הקשר הסיבתי לעוולה או להפרה הנטענת (ע"א 3437/93 אגד, אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' אדלר, פ''ד נד(1) 817, 835 (1998)).

המסקנה בתום הדיון הינה כי עצם ניהול הבוררות על ידי המנוח, הפסק עצמו וההליכים המשפטיים שנוהלו בעקבותיו, אינם "נזקים" אותם ניתן לייחס לעצם מינוי המנוח כבורר בסכסוך הנדון.
אולם, האופן בו נקבע מינוי המנוח על ידי הלשכה, ללא הליך ראוי ושקוף, על רקע שיקולים זרים שאינם לגיטימיים ובלתי ניתנים להסבר מניח את הדעת וללא כל אפשרות של בקורת ובקרה, הביא לתחושה קשה של אובדן אמון אצל התובע אשר קיבלה ביטוי בהליכים שניהל לביטול הפסק ובהליך זה.

נתתי לדעתי לכך שהתובע למעשה מנע מבית המשפט את הראיה הטובה מכולן – עדות התובע עצמו. עיסאם הסביר זאת בקשיי השפה של אביו (ס' 2 לתצהיר עיסאם), אולם במהלך חקירת עו"ד וידר הסתבר כי התובע דובר עברית ואף העיד במסגרת הליך הבוררות (עמ' 7 לפרוט' בש' 28-25 ועמ' 8 בש' 30-29). אי הבאת עדות התובע, יוצרת חזקה כי לו היתה מובאת עדותו יכול והיתה מזיקה לתביעתו לעניין זה.

על אף האמור, די במסמכים שצורפו לתביעה, בכברת הדרך הלא מבוטלת שנאלץ התובע לעבור ובעדותו של בנו עיסאם אשר ליווה אותו לכל אורך הדרך, על מנת לקבוע כי התובע אכן נפגע מכך שהמנוח מונה מבלי שנודע לו על עברו הפלילי והמשמעתי ומבלי שניתנה לו האפשרות להחליט מראש האם בנסיבות אלה המנוח הינו בורר ראוי לדון באותו סכסוך. ממצאים אלו הסבו לתובע עגמת נפש לא מבוטלת ופגיעה קשה באמון שנתן בלשכה, גוף אשר יונק כוחו מאמון הציבור. אמון זה נפגע בצורה לא מבוטלת נוכח ההתנהלות האמורה. התחושה האמורה נובעת מהפרת חובת הזהירות מצד הלשכה ומקיימת קשר סיבתי אליה.

הערכת הנזק בגין עגמת נפש הינה עניין הנמצא בתחום שיקול הדעת של בית המשפט ומבוסס על גורמים שונים. ראו לעניין זה את ע"א 6884/09 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' אהוד ירדני (פורסם במאגרים, 17.8.10), בס' י"ח:
"...בבוא בית המשפט קמא להפעיל את שיקול דעתו לפי סעיף 13 לחוק התרופות ("גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק...") היה עליו להתחשב גם בשיעור הפיצוי שנפסק בגין נזק ממוני, ביחס בין ראשי הפיצוי השונים, ובעובדה, כי במהות מדובר בהתקשרות עסקית בין שני צדדים מקצועיים..."

אמנם, הליכי ביטול הפסק אינם "נזק" אשר נגרם כתוצאה ממינוי המנוח. אולם, עצם העובדה שההליכים נוהלו על בסיס טענות בדבר ליקויים במינוי ולעצם עברו של המנוח, הוסיפו להם פן רגשי החורג מהעניין הכספי-מסחרי. בית המשפט העליון הביע חוסר נוחות לעניין זה, אף שלא קבע דבר מה ברור, לאור הפשרה בין הצדדים. אשר על כן, יש להעריך את נזקיו הלא ממוניים של התובע בסך של 80,000 ₪ ולחייב את הלשכה בלבד לשאת בהם.

סוף דבר

התביעה כנגד הנתבעים מס' 1 א-ג (עזבון המנוח והיורשים) נדחית.
התובע יישא בהוצאותיהם המשפטיות בסך כולל של 6,000 ₪.

התביעה כנגד הנתבעת מס' 2 (הלשכה) מתקבלת בחלקה וזו תשלם לתובע סך כולל של 80,000 ₪ עד ליום 30.11.16. לאחר מועד זה יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 6.6.11 ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה כנגד הנתבעות מס' 3-4 (חברות הביטוח) נדחית.
התובע יישא בהוצאות הנתבעת 3 בסך כולל של 6,000 ₪ . הוצאות הנתבעת 4 יועמדו על סך 6,000 ₪ ובהן יישאו התובע והנתבעת 3 בחלקים שווים בסך 3,000 ₪ כל צד. חלוקה זו נובעת בין היתר מהעובדה שצירופה של הנתבעת 4 להליך הינו פועל יוצא של טענות הנתבעת 3 , אשר נדחו.

מעבר לכך יישא כל צד בהוצאותיו, כאשר על התובע החובה לשאת בתשלום מלוא האגרה בגין ניהול הליך זה.
בפסיקת סכום ההוצאות, אשר הינו נמוך באופן יחסי להיקף התביעה שנדחתה , נתתי דעתי מחד להיקפה הכספי של התביעה, לעובדה שעסקינן בעסקת יסוד מסחרית גרידא, אשר כבכל עסקה טומנת בחובה סיכונים, ומאידך לעובדה שהתהליך שליווה את הליך הבוררות מעלה קשיים וספיקות לא מבוטלים בפרשה אומללה זו , החולשים על פני כל ה'שחקנים' המעורבים בהליך זה, קשיים אשר מולם נדרש התובע להתמודד במהלך שנים רבות תוך השקעת משאבים לא מבוטלים, הן רגשיים והן כספיים.

ניתן היום, י"ז תשרי תשע"ז, 19 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.