הדפסה

בית משפט השלום בחיפה עמ"א 63706-06-15

בפני
כבוד ה שופט שלמה בנג'ו

בעניין:

המאשימה
מדינת ישראל
פרקליטות המדינה המח' להנחיית תובעים באמצעות עו"ד שגיא סיוון

נגד

הנאשמים
1.שכיב עלי
באמצעות בא כוחו עו"ד שלומי בלומנפלד

2.הדיה עלי
3.נאיפה כיוף
באמצעות בא כוחן עו"ד נמרוד ערב

הכרעת דין

רקע כללי לכתב האישום:
הנאשם מס' 1 הינו עורך דין במקצועו, והינו בעלה של הנאשמת מס' 2, ואחיה של הנאשמת מס' 3.
הנאשם מס' 1 מתמחה בתחום התכנון והבנייה ורשויות מקומיות, ושימש בין השאר, כתובע מטעם היועץ המשפטי לממשלה, לפי סעיף 2 (א) (1) (ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב – 1982, של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "רכס הכרנח" בין השנים 1997 עד 2000, ובין השנים 2010 ועד 2013. כמו כן, הנאשם הינו בעל ניסיון וידע מקצועי נרחב בתחום התכנון והבניה, ובכלל זה משמש כיועץ משפטי לוועדות מקומיות לתכנון ולבנייה החל משנת 1995 ואילך.
הנאשמת מס' 2 הינה מורה במקצועה, והינה רעייתו של הנאשם מס' 1.
הנאשמת מס' 3 הינה אחותו של הנאשם מס' 1.
המקרקעין הידועים כגוש 19503 חלקה 41 (להלן: "המקרקעין"), מצויים בתחום מרחב התכנון של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "מעלה נפתלי", בתחומי היישוב בית ג'אן.
חלק מהמקרקעין, שטח של - 6,383 מ"ר, רשום בפנקסי המקרקעין, על שם המנוחה הגב' סעדה סאלח עלי - אמם המנוחה של הנאשמים מס' 1 ו-3 אשר נפטרה לבית עולמה ביום 7.6.2015.
על זכויות הבעלות במקרקעין, של המנוחה נרשמה עוד בחייה, ביום 10.10.2001, הערת אזהרה לטובת ביתה הנאשמת מס' 3.
המקרקעין בשלמותם מהווים חלק מקרקע חקלאית מוכרזת עפ"י חוק התכנון והבניה.
כמו כן, על המקרקעין חלות תכניות המתאר כדלקמן, אשר היו בתוקף במועדים הרלוונטיים לכתב האישום:
תוכנית ג/685 – תוכנית מתאר מקומית בית ג'אן, הקובעת כי ייעוד המקרקעין הינו למגורים א' וכן לסלילתה של דרך.
תוכנית מפורטת ג/54446 – שכונת מגורים מערבית הר צפריר - בית ג'אן.
תוכנית מנ/מק/ 2201, המהווה שינוי לתקנון תוכנית ג/5446 – שכונת מגורים מערבית הר צפריר – בית ג'אן.
ביחס למקרקעין הוגשה, על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "מעלה נפתלי", תוכנית ג/20099.
ביום 7.3.2013 פורסמה התוכנית הנ"ל להפקדה.
בהתאם לסעיף 6.3.5 לתקנון התוכנית המוצעת, המקרקעין נכללים במתחם לתכנון מפורט מספר 5.
בהתאם להוראות סעיף 4.3.1 לתקנון התוכנית המוצעת, ימשיכו לחול הוראות התוכניות התקפות, וניתן יהיה לייעד את המקרקעין בין השאר למגורים, וזאת במסגרת תוכנית מפורטת חדשה.
כמו כן, בהתאם לתקנון התוכנית המוצעת, עד לעריכת תוכנית מפורטת חדשה, יחולו זכויות הבנייה המאושרות מכוח תוכנית ג/685.
כמו כן, הוראות ביחס לגובה המבנה, תכסית, קווי בניין ייקבעו בתוכנית המפורטת שתערך.
בהתאם להוראות סעיף 6.1.1 לתקנון התוכנית המוצעת, לא יינתן היתר בנייה אלא על פי הוראות תוכנית ג/685 על תיקונה, או על פי תוכנית מפורטת חדשה, אשר תערך ואשר תהיה תואמת להוראות התוכנית המוצעת.
ביום 10.11.2013, בחלוף כ-11 חודשים מפתיחת החקירה כנגד הנאשמים, ובחלוף כחודש ימים ממועד חקירתו של הנאשם מס' 1 תחת אזהרה, הוגשה ביוזמת הנאשם מס' 1, על שם אימו המנוחה, ועל שם אחותו – הנאשמת מס' 3, תוכנית מפורטת ג/21336, אשר מטרתה לגליזציה למבנה מושא האישום, בין השאר, באמצעות הגדלת זכויות הבנייה וביטול תוואי הדרך המאושרת בתוכניות ג/685 וג/5446, ואשר עליה, כפי שיפורט בהמשך כתב אישום זה, נבנה המבנה מושא כתב אישום זה.
ביום 11.12.2013, המליצה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "מעלה נפתלי" להמליץ לוועדה המחוזית ולתכנון ולבנייה – מחוז צפון, להפקיד את התוכנית בתנאים ובשינויים המפורטים בהחלטתה.
ביום 5.2.2014 החליטה ועדת המשנה לתוכניות נקודתיות אצל הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה – מחוז צפון, להפקיד את התוכנית המוצעת בתנאים.
ביום 11.5.2014 הוחלט על השבת הדיון בתוכנית לדיון חוזר בוועדת המשנה.
ביום 25.6.2014 נתקיים דיון חוזר בהפקדת התוכנית והוסף תנאי להפקדה, לפיו תנאי למתן היתר בנייה יהא סיום התווייתה וסלילתה של הדרך במלואה.
ביום 10.8.2014, פורסמה התוכנית הנ"ל להפקדה.
המנוחה אימם של הנאשמים 1 ו-3, הגישה, באמצעות בנה, הנאשם 1, התנגדות להתנאת היתר הבניה בסיום התווייתה וסלילתה של הדרך במלואה.
ביום 19.2.2015 דחתה ועדת המשנה לתוכניות נקודתיות, את ההתנגדות.
המנוחה הגישה, באמצעות הנאשם מס' 1, בקשת רשות ערר על החלטה זו.
ביום 26.3.2015 נדחתה בקשת רשות הערר.
על החלטה זו הדוחה את הבר"ע, הגישה המנוחה, באמצעות הנאשם מס' 1, עתירה מנהלית, במסגרת תיק עת"מ 55618-04-15 לבית המשפט המחוזי בנצרת. העתירה נתמכה בתצהירו של הנאשם 1.
מנגד, הגישה המועצה המקומית בית ג'אן, ערר בפני המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, כנגד התנאי הקובע כי יש צורך בסלילת הדרך כמפורט לעיל (ערר מספר 15/15).
המאשימה ציינת בכתב האישום כי נכון להגשתו, אין בידיה החלטות לגבי תוצאת העתירה המנהלית והערר שהוגש למועצה הארצית.
ביום 10.5.2015 פורסם דבר אישור התוכנית הנ"ל.

העובדות המשמשות בסיס לאישומים:
ביום 28.11.1999, נחתם, בפני הנאשם מס' 1, הסכם מכר מקרקעין, שהוא ערך, בין בעלי זכויות הבעלות במקרקעין לבין אימו המנוחה.
במסגרת הסכם המכר, צוין כי בהתאם לתוכנית המתאר החלה במקרקעין, מתוכנן להיסלל במקרקעין כביש החוצה את המקרקעין.
ביום 28.11.1999 חתם ה"ה שיח' אחמד חסן מוצטפא זידאן, על יפוי כוח בלתי חוזר לנאשם מס' 1, למכירת חלק מזכויות הבעלות במקרקעין, הרשומות על שמו בפנקסי המקרקעין למנוחה, אימם של הנאשמים מס' 1 ו-3.
ביום 31.2.2000, חתמה המנוחה, על תצהיר בפני הנאשם מס' 1, ולפיו, אין לה התנגדות, כי ביתה, הנאשמת מס' 3, תבנה על המקרקעין מבנה.
בניית מבנה זה, היקף בנייתו מיקומו במקרקעין, והשימוש האסור בו – הם מושא המחלוקת בתיק זה.
הנאשמת מס' 3, הגישה בקשה בתיק בניין, לקבלת היתר לבניית בית מגורים על המקרקעין.
ביום 1.3.2000 אישרה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "מעלה נפתלי" את הבקשה בתנאים שקבעה.
ביום 7.5.2000, חתמו המנוחה והנאשמת מס' 3 על הצהרה בפני הנאשם מס' 1, ולפיה הן מוותרות, באופן בלתי חוזר וללא תמורה, על רצועת הקרקע במקרקעין, המיועדת לסלילת הדרך, בהתאם לתוכנית המתאר התקפה.
ביום 29.6.2000 ניתן, למנוחה ולנאשמת מס' 3, היתר בנייה (להלן: "ההיתר") לבניית בית מגורים.
לפי ההיתר, הותרה בנייה הכוללת בניית קומת מרתף ו-2 קומות מעל פני הקרקע, בשטח כולל של 516 מ"ר.
בניית המבנה הותרה ובלבד שהיא תהיה במרחק של 3 מטרים מצפון לתוואי הכביש המתוכנן להיסלל במקרקעין לפי תכנית המתאר התקפה ג/685, החוצה כאמור את המקרקעין.
במועד מדויק שאינו ידוע למאשימה, ככל הנראה בין יום 29.6.2000 (מועד מתן ההיתר) ליום 4.12.2002, נבנה במקרקעין, בנקודת ציון 763314/234754 (מרכז מבנה), מבנה מגורים הכולל מרתף, קומת קרקע ושתי קומות נוספות, בשטח של - 988.33 מ"ר, ובצירוף מרפסות לא מקורות בשטח של 81.02 מ"ר ובסה"כ מבנה בשטח של - 1,069.35 מ"ר (להלן: "המבנה").
המבנה כולו נבנה בסטייה מההיתר, באופן שמיקום המבנה, הוסט ממיקומו המאושר לבנייה במקרקעין, כפי שאושר בהיתר, עד לכדי כך שכ-129 מ"ר משטח תכסית המבנה, נבנתה על גבי תוואי הדרך המאושרת בתוכנית ג/685 ובתוכנית ג/5446, ואילו יתרת תכסית המבנה, בשטח של כ-200 מ"ר, נבנתה על גבי השטח שיועד, לפי התוכניות, למגורים, ואולם בסטייה ממיקום המבנה לפי ההיתר.
צורף לכתב האישום לשם ההמחשה, תיאור סכמטי של המבנה, כפי שנבנה בפועל על הדרך.
כמו כן, המבנה נבנה בסטייה מההיתר, באופן שנבנו תוספות למבנה, ללא קבלת היתר כדין, ובכלל זה, נבנתה קומה נוספת, בשטח של כ- 225 מ"ר, וכן תוספת בניה, בשלוש קומות, בשטח של כ-70 מ"ר.
פרט למבנה, בוצעו במקרקעין, ובין השאר על גבי הדרך המאושרת בתוכנית ג/685, ובתוכנית ג/5446 - עבודות בנייה, גדרות וחומות, משטחי בטון, ועבודות פיתוח.
בניית המבנה בוצעה על ידי הנאשמים 1, 2 ו-3, באמצעות בעלי מקצוע מטעמם, ובמימונם.
תכנון המבנה והטיפול בהיתרי הבנייה בוצע על ידי הנאשמים 1 ו-2.
ביום 4.12.2002, או בסמוך לכך, נתגלה על ידי הוועדה המקומית לתכון ולבנייה "מעלה נפתלי" כי בוצעו עבודות בסטייה מהיתר, ובכלל זה נבנו תוספות למבנה כמפורט לעיל.
ביום 26.1.2003 בעקבות החריגות שנתגלו, השיב הנאשם מס' 1, לרשויות, בשם הנאשמת מס' 3, כי הינו מייצג את אחותו, הנאשמת מס' 3, וכי הטיפול בחריגות הבנייה, הועברו על ידו לאדריכלית לשם הגשת תוכנית שינויים.
ביום 16.6.2003 הוגשה, על ידי אימו המנוחה, בקשה למתן היתר לגליזציה, חתימת האם על גבי הבקשה אומתה על ידי הנאשם מס' 1.
ביום 16.7.2003 דחתה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "מעלה נפתלי" את הבקשה להיתר, וזאת, בין השאר, מהטעם שהמבנה נבנה בסטייה מההיתר, ועל גבי תוואי הדרך המאושרת.
עותק מהחלטת דחיית הבקשה להיתר הומצאה, בין השאר לנאשם מס' 1, ביום 14.4.2005.
ביום 12.1.2004 הגישה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "מעלה נפתלי", כתב אישום, כנגד האם המנוחה וביתה הנאשמת 3 לבית משפט השלום בקריות (עמ"ק 20012/04).
כתב האישום התייחס לחריגת הבניה – בניית קומה נוספת בשטח של 225 מ"ר, סגירת מרפסת בשטח של 10 מ"ר, ובניית תוספת בנייה בשלוש קומות בשטח של 70 מ"ר.
הנאשם מס' 1 שימש כסנגור אימו המנוחה ואחותו הנאשמת 3 במסגרת ההליכים שנתקיימו בתיק הנ"ל בבית משפט השלום בקריות.
לבקשת הנאשם מס' 1 נמחקה אימו המנוחה מכתב האישום.
ביום 17.3.2004 הרשיע בית מהמשפט השלום בקריות (כב' השופט ד"ר מרדכי ארגמן) את הנאשמת מס' 3, על פי הודאתה, מפיו של בא כוחה - הנאשם 1, וגזר את דינה.
בטיעוניו לעונש בשם אחותו, הנאשמת מס' 3, טען הנאשם 1 בזו הלשון:
"במבנה גרים שתי משפחות שתי הנאשמות בכתב האישום שהן אם וביתה בקומה אחת ובקומה השניה גר אחיה של הנאשמת 2 עם בני משפחתו. כולם בנו כולל האח שגר בקומה השניה".
הנאשם 1 לא גילה לכב' ביהמ"ש כי אותו "אח" שבנה יחד איתה את המבנה ועושה בו שימוש הינו הוא עצמו.
בית המשפט השלום בקריות ציווה על הנאשמת מס' 3, בנוכחות סנגורה, הנאשם מס' 1, לחדול מהשימוש בחלקי המבנה אשר בבנייתם ללא היתר הורשעה הנאשמת מס' 3, וזאת החל מיום 1.4.2005 ואילך, זולת אם יהיה בידיה היתר בנייה כדין.
בגזר דינו קבע בית המשפט השלום בקריות, בין השאר, כי אחיה של הנאשמת מס' 3 (הנזכר בטיעוני הסניגור - הנאשם 1), השתתף בעבודות הבנייה ובמימון הבנייה, וכי חלקו במבנה אינו נופל מחלקה של הנאשמת מס' 3.
הנאשם מס' 1, לא הבהיר בפני בית המשפט השלום בקריות, בטיעוניו לעונש, כי האח אשר ביחס אליו הינו טוען כי הינו אחראי אף הוא לבנייה, למימון ולשימוש במבנה, הינו הנאשם מס' 1 עצמו, דהיינו הסניגור.
ביום 20.3.2006 אישרה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "מעלה נפתלי" תוכנית חלוקה תאח/74/06 למקרקעין, אשר הוגשה ביוזמת כל בעלי הזכויות במקרקעין.
תוכנית חלוקה זו אשר נערכה על ידי המודד יוסף עלי, מציגה את המבנה בנוי בסטייה, על גבי תוואי הדרך המאושרת.
על גבי תוכנית חלוקה זו, אשר כאמור מציגה את המבנה כמבנה בנוי בסטייה, על גבי תוואי הדרך, חתמה בין היתר, אימם המנוחה של הנאשמים מס' 1 ו-3 וחתימתה על גבי תוכניות החלוקה והמדידה אומתה על ידי הנאשם מס' 1.
עד ליום 1.4.2005 לא קיימה הנאשמת מס' 3 אחר צו איסור השימוש שניתן נגדה בתיק עמ"ק 20012/04 והשימוש בחלקי המבנה אשר בגינם הורשעה, לא הופסק, ולמבנה לא ניתן היתר בנייה כדין.
ביום 15.1.2013, ניתנה הודעה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "מעלה נפתלי" לנאשמת מס' 3, ביחס לחשד להפרת הצו השיפוטי נשוא תיק עמ"ק 20012/04 (שלום קריות).
ביום 16.1.2013, נשלחה לנאשם מס' 1, על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "מעלה נפתלי", התראה בכתב, בדבר חשד לביצוע עבירת שימוש במבנה.
ביום 3.6.2013, בביקורת שנערכה על ידי מפקחי הוועדה המקומית במבנה נמסרה התראה בכתב, בדבר חשד לביצוע עבירת שימוש במבנה. בביקורת נתגלה כי הנאשמים מספר 1 ו-2, וילדיהם, עושים שימוש במבנה למטרת מגורים.
הנאשמים מס' 1 ו-2 עושים שימוש במבנה החל מחודש דצמבר 2003 ואילך, ובכל מועד שלאחריו, וזאת ללא היתר בנייה כדין, בסטייה מהיתר בנייה, בסטייה מהוראות תוכניות ג/685 ובתוכנית ג/5446 המייעדות חלק מהמקרקעין עליהם בנוי המבנה, לייעוד דרך בלבד, ובשימוש חורג.
כאמור במבוא לכתב אישום זה, ביום 10.11.2013, בחלוף כ-11 חודשים מפתיחת החקירה כנגד הנאשמים, ובחלוף כחודש ימים ממועד חקירתו של הנאשם מס' 1 תחת אזהרה, הוגשה ביוזמת הנאשם מס' 1, על שם אימו המנוחה ועל שם אחותו – הנאשמת מס' 3, תוכנית מפורטת ג/21336 אשר מטרתה לגליזציה למבנה נשוא אישום זה וכן ביטול תוואי הדרך המאושרת בתוכניות ג/685 וג/5446.
ביום 10.4.2014, כ-15 חודשים לאחר פתיחת החקירה נשוא תיק זה ובכ-5 חודשים לאחר חקירת הנאשם מס' 1 תחת אזהרה, הוגשה ביוזמת הנאשם מס' 1, על שם אימו המנוחה בקשה ללגליזציה בפני הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "מעלה נפתלי", הכוללת בקשה לשימוש חורג במקרקעין.
ביום 15.5.2014 הודיעה עורכת הבקשה כי הינה מבקשת לבטל את הבקשה.
המאשימה מוסרת כי נכון למועד עריכת כתב אישום, אושרה תוכנית ג/21336 ואולם טרם ניתן היתר בנייה כדין למבנה.
חרף התראות אשר נמסרו לנאשמים, לא חדלו הנאשמים מהשימוש ללא היתר, מהשימוש החורג, מהשימוש בסטייה מהיתר ותוכניות, לא קיבלו היתר בנייה כדין, ולא הרסו את המבנה והשימוש במבנה עודו ממשיך להתבצע.
הנאשמים 1, 2, ו-3 נאשמים בכך שבמהלך חמש שנים טרם תחילת החקירה החל מיום 15.1.2008 ואילך, עושים הנאשמים מס' 1 ו-2, שימוש במבנה בשטח כולל של 1,069.35 מ"ר למטרת מגורים שלהם ושל ילדיהם, וזאת ללא היתר בנייה כדין, בשימוש חורג ובסטייה מההיתר ומתוכניות מתוכניות ג/685 וג/5446.
במעשיהם המתוארים לעיל ביצעו הנאשמים, לכל הפחות החל מיום 15.1.2008 ובכל מועד שלאחריו עודם ממשיכים לבצע, שימוש ללא היתר, שימוש חורג ובסטייה מתוכניות ג/685 וג/5446 המייעדות חלק מהמקרקעין עליהם בנוי המבנה לייעוד דרך בלבד.
הנאשמים 1 ו-2 אחראיים לשימושים המפורטים בסעיף 13 לעיל, בהיותם מי שמשתמשים בפועל במקרקעין ובמבנה ובהיותם מי שמוטלת עליהם חובה להשיג היתר למבנה ולשימושים בו.
הנאשמת מס' 3, אחראית לשימושים במבנה ללא היתר ובסטייה מהיתר ותוכנית, בהיותה בעלת ההיתר אשר בסטייה הימנו בוצעו עבודות בניית המבנה, בהיותה מי שמוחזקת כבעלת המקרקעין בעת ביצוע העבירות נשוא אישום זה ובהיותה מי שמוטלת עליה חובה להשיג היתר למבנה ולשימושים בו.

הוראות החיקוק המיוחסות לנאשמים:
שימוש במקרקעין ללא קבלת היתר כדין - עבירה לפי סעיף 204 (א) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965;
שימוש במקרקעין בסטייה מהיתר ומתוכנית - עבירה לפי סעיף 204 (ב) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965.

תשובה לכתב האישום:
הנאשמים כפרו בשימוש האסור, בידיעה כי במקרקעין עוברת דרך, במיקומה של הדרך במקרקעין. הנאשם 1 הוסיף וציין כי אינו עושה שימוש במבנה הואיל והוא מתגורר בחיפה.
הנאשמים טענות בדבר החלתה של ההגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית, שיהוי בהגשת כתב האישום ורדיפה והתעמרות בנאשם, אליהן יתייחס בית המשפט בהרחבה, בהמשך הכרעת הדין.

ראיות הצדדים:
ראיות התביעה:
המאשימה הגישה חומר ראייתי רב הנפרס על פני מס' קלסרים, המכילים מאות מסמכים, הכוללים, בין היתר, תוכניות מתאר, בקשות שונות מתיק הבניין נשוא כתב האישום, הודעות של מעורבים שונים, הודעות הנאשם, חליפת מכתבים של הנאשם עם גורמי התכנון, בקשותיו, פרוטוקול ופסק דין שניתן בשנת 2004 כנגד הנאשמת 2 בנוגע לבניה הלא חוקית במבנה הנדון ועוד. כמו כן, העידה המאשימה שורה של עדים, בהם, שכניו של הנאשם, בעלי מקצוע אשר היו מעורבים בבניה, מודדים, מתכננים, וכן את המתלוננים אשר חוללו את החקירה כנגד הנאשם 1 והובילו לפתיחת החקירה נגדו ולהגשת כתב האישום.

ראיות ההגנה:
הנאשם 1 - עו"ד שקיב עלי, העיד ארוכות להגנה, והגיש אף הוא מצבור ראייתי רב, הנפרס על פני מאות מסמכים, בין היתר, ראיות בדבר הליכים תכנוניים שונים הנוגעים להליכי התכנון של המבנה, עתירות לבתי המשפט, וחליפות מכתבים.
זאת ועוד, בית המשפט נעתר לבקשת ההגנה, ונתן צווים למסירת חומרים שונים מגורמי התכנון, במסגרת תעודות עובד ציבור. בהקשר זה, את עיקר יהבה שמה ההגנה, על תעודת עובד ציבור, שהוגשה ע"י כב' יו"ר הועדה המקומית רכס הכרמל, האלוף מר יוסף משלב, המפרטת אילו הליכים משפטיים ננקטו ואילו לא ננקטו, כנגד פקחי בניה, והמתלוננים בתיק זה.
הנאשמות 2 ו- 3 - נמנעו ממתן עדות.

דיון והכרעה:
התשתית הנורמטיבית:
לנאשמים מיוחסות ביצוע העבירות הבאות:
שימוש במקרקעין ללא קבלת היתר כדין - עבירה לפי סעיף 204 (א) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965 שזהו לשונה:
"המבצע עבודה או המשתמש במקרקעין בלא היתר כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו דינו...".
שימוש במקרקעין בסטייה מהיתר ומתוכנית - עבירה לפי סעיף 204 (ב) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965, שזהו לשונה:
"המבצע עבודה או המשתמש במקרקעין בסטיה מהיתר או מתכנית דינו...".

היסודות העובדתיים הטעונים הוכחה:
"שימוש במקרקעין" וכן "העדר היתר" או "סטיה מהיתר או תוכנית".
לעניין זה - הדיבור "סטייה מהיתר או מתכנית" - מוגדר כפשוטו בסעיף 203 (א) לחוק, כשימוש במקרקעין, באופנים הבאים: "בניגוד להיתר", או "שלא בהתאם לתנאי ההיתר", או "תקנה אחרת לפי חוק זה", או "שלא בהתאם לתכנית", אך למעט, "שימוש לפי הקלה או שימוש חורג שניתנו כדין".
העבירות מסווגת כעבירות מסוג "אחריות קפידה", עליהן חל סימן ג' לחוק העונשין, הואיל ובהוראות החיקוק הנזכר לעיל, לא נדרש, לשם התהוותן, הוכחתן יסוד נפשי.
משמעות הדבר כי אין צורך להוכיח יסוד נפשי של מודעות כלשהי לשם התהוותן, ודי בהוכחת היסוד העובדתי האמור לעיל, לשם השתכללותן.
אשר להיקפה של האחריות הפלילית ביחס לעבירות הנדונות, סעיף 208 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965, מונה את האחראים הפוטנציאלים, מקום בו נעשה שימוש/עבודה שלא כדין במקרקעין, כדלקמן:
" (א) בוצעה העבודה או השתמשו במקרקעין בנסיבות ובדרך שיש בהן עבירה לפי סעיף 204 ניתן להאשים בה אחד או יותר מאלה (אציין את החלופות הרלבנטיות לנדוננו – ש.ב) :
(1) בעל ההיתר לביצוע העבודה או השימוש כאמור;
(2) מי שמוטלת עליו חובה להשיג היתר כאמור מכוח חוק זה או תקנה על פיו;
(3) בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבירה;
(4) מי שהוחזק כבעלים של המקרקעין בשעת ביצוע העבירה;
(5) ...;
(6) ...;
(7) המשתמש בפועל במקרקעין;
(8) ..."

אשר להגנה העומדת למי שנאשם בעבירות האמורות, קובע סעיף 208 לחוק התכנון והבניה, כדלקמן:

"(ב) נאשם אחד המפורטים בסעיף קטן (א) בעבירה לפי סעיף 204, תהא זו הגנה טובה, אם יוכיח שניים מאלה:
(1) העבירה נעברה שלא בידיעתו; (2) הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות חוק זה והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבודה הנידונה".
הנה כי כן, על הנאשם הנטל הראייתי להוכיח שני תנאים מצטברים להגנתו -
התנאי האחד - נוגע למודעתו, לאמור, שלא ידע על השימוש האסור במקרקעין; וגם,
התנאי השני - מטיל עליו 'חובת עשה', לאמור, שנקט בכל ה'אמצעים הנאותים' לקיום החוק
(וראו גם הוראת סעיף 22 (ב) לחוק העונשין הדנה בעבירות מסוג אחריות קפידה וקובעת הגנה לנאשם מפני אחריות פלילית אם עשה "...כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור – עליו הראיה").

חלק א' - דיון וניתוח עובדתי:
כעת משהונחה התשתית הנורמטיבית הרלוונטית לעבירות המיוחסות לנאשמים, אפנה תחילה להנחת התשתית הנורמטיבית-תכנונית הנוגעת לבניה והשימושים המותרים במקרקעין הנדונים.
בהמשך, אדרש לבחינת השימוש שנעשה במקרקעין, ובכלל זה, לשאלה האם נעשה שימוש במקרקעין ולזהות המשתמשים.
ככל שימצא שאכן נעשה שימוש שלא כדין במקרקעין, אבדוק האם עומדת לנאשמים הגנה מכוח סעיף 208 (ב) לחוק התכנון והבניה, אבחן את שאלת אי הידיעה של הנאשמים, והאם נקטו בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק.
ככל שהמסקנה לגבי ביצוע העבירות תהיה חיובית לגבי הנאשמים, ויימצא שלא עומדת להם ההגנה הקבועה בסעיף 208 (ב) לחוק התכנון והבניה, אבחן את חלותה של ההגנה מן הצדק, את שאלת האכיפה הבררנית ויתר טענות ההגנה.

הכללים התכנוניים בני פועל תחיקתי החלים על המקרקעין:
נפתח בכללים התכנוניים החלים על המקרקעין נשוא כתב האישום, מה נבנה בפועל, האם השימוש היה טעון היתר אם לאו.
יצוין, כי כללים תכנוניים אלה, הנקבעים במסגרת תוכניות המתאר שיפורטו להן, כח תחיקתי, ומשאושרו התוכניות כחוק, דינם כדין הוראות כל דין.
מכח הוראות בנות דין אלה נקבעים ייעודי הקרקע ושימושיה המותרים.
המקרקעין הנדונים, מצויים בתחום מרחב התכנון של הוועדה המקומית לתכנון ובניה "מעלה נפתלי" בתחומי היישוב בית ג'אן.
המקרקעין רשומים בפנקס זכויות המקרקעין שבנצרת, על שם המנוחה, אמם של הנאשמים מס' 1 ו-3, אשר נפטרה לבית עולמה ביום 7/6/15.
חלות על המקרקעין, תכניות המתאר הבאות:
תכנית ג/685 - תכנית מתאר הקובעת את ייעוד המקרקעין למגורים וכן מתווה דרך.
תכנית מפורטת ג/5446 – תוכנית מתאר הקובעת, בין היתר, דרכים לבית ג'אן, ובכלל זה, מתווה את טוואי הדרך, העוברת במקרקעין נשוא כתב האישום, עליה, על הדרך המותווית, נבנה, בסטייה מההיתר, חלק מהמבנה נשוא כתב האישום, דבר אשר הצריך את הסטתה של הדרך.
תכנית מנ/מק/21/98 – תוכנית מתאר (שהינה שינוי לתכנית ג/5446), הקובעת תכנון שכונת מגורים מערבית להר צפריר – בית ג'אן.
תכנית מנ/מק/2201 – תוכנית מתאר (שאף היא מהווה שינוי לתכנית ג/5446), הקובעת תכנון שכונת מגורים מערבית – הר צפריר – בית ג'אן.
תכניות המתאר המפורטות לעיל, הקובעות את הוראות התכנון הפרטניות והנוגעות לנדוננו, הוכחו באמצעות הגשת תעודות עובד ציבור - ת/75, ת/76.
עיון בתעודות עובד הציבור, מלמד על ייעודי המקרקעין, ההוראות התכנוניות החלות על המקרקעין נשוא כתב האישום.
בנוסף, העיד מהנדס העיר מגדל העמק, מר אריאל טוויטו, אשר עד לתפקידו זה, עבד בוועדה המחוזית, וערך את תעודות עובד הציבור הנוגעות לתוכניות המפורטות, שביחס למקרקעין נשוא כתב האישום.
לפי עדותו של המהנדס מר אריאל טוויטו, והוראות התוכניות המפורטות שהוגשו, המבנה מושא כתב האישום, ממוקם בחלקו על קרקע שייעודה הוא למגורים, ועל תוואי דרך מאושרת, שעליו אסור לבנות (עמ' 192 לפרוטוקול, שורות 20 – 23; עמ' 193, שורות 2 – 5).
ההגנה חלקה על יכולתה של המאשימה להתבסס על תעודות עובד הציבור, שאליהן צורפו מסמכים תכנוניים שונים, ועל דבריו של העד כמי שערך את התוכניות.
בהחלטה המפורטת שניתנה, אשר הסתמכה על פסיקת בית המשפט העליון (כב' השופט ע. פוגלמן בע"א 7920/13 פסקה 4 לחוות דעתו), נדחתה התנגדות ההגנה. למען הסר ספק, חוזר בית המשפט על הדברים גם כאן.
כאמור, תכנית מתאר מפורטת, לאחר שאושרה, היא בבחינת חיקוק, ועל כן, בהיותה בת פועל תחיקתי, דינה כדין הוראת חוק, ואין לכאורה צורך להוכיחה.
יחד עם זאת, על פי הפסיקה, נקבע כי יש להגישה באמצעות תעודת עובד ציבור, וכך נעשה בענייננו, תוך שנציג הגורם התכנוני בוועדה המחוזית, יו"ר הוועדה, מר אריאל טוויטו, אישר שבדק שהתוכניות האמורות לעיל, הן התוכניות המפורטות החלות על המקרקעין הנדונים.
יצוין, כי הדבר עולה גם מהמסמכים והבקשות שהוגשו ע"י הנאשמים לרשויות התכנון והבניה עליהם הם נסמכו בבקשותיהם ובטענותיהם השונות.
די בתשתית ראייתית זו, ובעדותו המקצועית של נציג הוועדה המחוזית, מר טוויטו, האמינה עלי, כדי להוכיח את תחולתן של התוכניות והוראותיהן על המקרקעין נשוא דיוננו.

הסטייה מההיתר והתוכנית -
למעשה, אין מחלוקת כי המבנה נבנה בחריגה מההיתר שניתן ומתוכנית המתאר, שהרי הנאשמים עצמם פנו בכתב לגורמי התכנון להכשיר את החריגות האלה והנאשם 1 מאשר כי פנה למהנדס שיטפל בעניין ויגיש בקשת לגליזציה (ראו סעיף 4 לסיכומי הנאשם 1).
למען הסר ספק, כך אני קובע על יסוד התשתית הראייתית שלהלן.
העד המומחה מטעם התביעה, מר אוסמה סמען שהינו מודד מוסמך, נתן שתי חוות דעת, בקשר למבנה נשוא כתב האישום, על פי פנייתה של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה (ראו חוות דעת מיום 18.7.13 שסומנה ת/1 וחוות דעת משלימה מיום 12.5.14, אשר סומנה ת/2).
בחוות הדעת ת/1, ציין אוסמה, את המסמכים עליהם הסתמך לצורך מתן חוות דעתו, ביניהם תשריט משנת 2013, מפה מצבית משנת 2006, שנערכה על ידי המודד יוסף עלי, בקשה להיתר בנייה מס' 4778 משנת 2000, תשריט של תכנית מפורטת משנת 2012, תשריט מאתר מפות ממשלתי, בקשה להיתר ללגיטימציה משנת 2003, ותעודת עובד ציבור.
בחוות דעתו, ציין כי הגיע לוועדה המקומית לתכנון ובנייה מעלה נפתלי, הוצגו בפניו תשריטים הנוגעים למקרקעין נשוא כתב האישום, הוא ביקר בשטח, ביצע מדידות, הסתייע במפות ומסמכים שפירט, ובסופו של יום קבע, כי המבנה בנוי בחלקו בתחום דרך מאושרת לפי תכנית מתאר החלה על המקום.
שטח המבנה שסימן באות A בנספחים לחוות דעתו, בנוי בחלקו בתחום הדרך המאושרת, לפי תכנית מתאר החלה על המקום. שטח המבנה הקיים בתחום הדרך הינו כ- 105 מ"ר; ואילו שטח המבנה הקיים בתחום ייעוד למגורים הינו - 205 מ"ר.
המבנה שסומן באות B בנספח ג' לחוות דעתו, הוא בעצם המבנה שהותר לבנייה לפי הבקשה להיתר בנייה מס' 4778 משנת 2000.
עוד ציין, כי המבנה שהותרה בנייתו, בהיתר הבניה, היה אמור להיות ממוקם במרחק של 3 מטרים מגבול הדרך המאושרת. אלא שבפועל, נבנה מבנה אחר, במקום אחר, ממה שהותר בהיתר הבנייה.
בחוות דעתו המשלימה (ת/2), הבהיר אוסמה, כי הואיל וחוות דעתו הראשונה, ת/1, התבססה על מדידה שבוצעה באופן חלקי, והושלמה מתשריטים אחרים, הוא התבקש על ידי הוועדה המקומית, לבצע מדידה מפורטת ומדויקת יותר.
הוא תיאם עם הנאשם, עו"ד שקיב עלי, והגיע למקום על מנת לבצע את המדידה.
ביום 5.4.14 הגיע למקום, ובנוכחות "אישה מבוגרת ובחורה שכנראה ידעו על ביצוע המדידה" וכן עו"ד נאיף עלי שהצטרף לסיור, ביצע מדידה מפורטת.
בחוות דעתו המשלימה הדגיש אוסמה, כי:
"התוצאות שקיבלתי אינן משנות את מסקנותיי לגבי מיקום המבנה וקיומו בתחום הדרך המאושרת, וכפי שציינתי בחוות דעתי הראשונה".
לצד קביעה זו, הוסיף מספר הבהרות:
צוין כי שטח חלק המבנה הממוקם על תחום הדרך הינו - 129 מ"ר (במקום 105 מ"ר כפי שנקבע ב-ת/1).
עוד צוין בהקשר זה, כי המבנה פולש לתחום הדרך "כשהחדירה הגדולה הינה 6.7 מטר".
שטח חלק המבנה הקיים בשטח שייעודו מגורים, הינו - 200 מ"ר (במקום 205 מ"ר כפי שנקבע ב-ת/1).
בתוך תחום הדרך המאושרת, קיימת בנייה נוספת: "קירות, מדרגות, ומשטח בטון".
בעדותו בבית המשפט, חזר על האמור בחוות הדעת שערך (עמ' 22, שורות 24 – 29).
בחקירה הנגדית הסביר את ממצאי חוות דעתו, בדגש על כך שהמבנה הקיים, פולש לתחום הדרך, תוך סטייה מהתכנית החלה במקום, ותוך הפניה לתכנית 685/ג, הקובעת את ההוראות התכנוניות הנוגעות לדרך (עמ' 23 – 24 לפרוטוקול הדיון).
כפי שצוין, המודד אוסמה הסתמך על מסמכים וראיות שהוגשו במהלך המשפט, עליהם לא הייתה מחלוקת, ואשר, מכל מקום, תוכנן אומת במשפט (תכנית החלוקה המאושרת של המקרקעין מיום 23.11.06 (ת/1 נספח ב'; ת/46); התכנית המפורטת משנת 2012 (ת/1 נספח ד'); הוראות התוכניות הסטטוטוריות החלות בהתאם לתוכניות המתאר – (ת/1 נספח ז', ת/76 - תעודת עובד הציבור שהוגשה באמצעות המהנדס אריאל טוויטו, וכן בקשות שהנאשמים בעצמם הגישו, כמו הבקשה להיתר בנייה 4778 והיתר הבנייה (ת/1 נספח ג', ת/36; הבקשה להכשרת הבנייה הלא חוקית שמספרה 268/03 ת/1, נספח ו', ת/37).
חוות דעתו של אוסאמה, הייתה מקצועית ומפורטת למדי, הוא התייחס למכלול הפעולות שביצע לצורך עריכת חוות דעתו, הסביר מהם המסמכים עליהם הסתמך בבדיקתו, התייחס והבהיר את עמדתו ביחס למסמכים אלו, הבהיר את הפערים הנובעים מהמדידה הראשונה לשנייה, הבהיר את האמצעים בהם נקט כדי לוודא נתונים אלו, לרבות המכשירים בהם עשה שימוש, התייחס לסטיות אפשריות ולנקודות בקרה, ונתן הסברים מפורטים, כאשר בסופו של דבר, המדידות שהוא ערך ושערך המודד יוסף עלי (המודד שנשכר וביצע את המדידות עבור הנאשמים) דומות למדי (עמ' 45, שורות 27 – 28).
עדותו של אוסאמה, הותירה רושם של עדות מקצועית, מהימנה, יסודית, מפורטת, תוך שהעד נחקר ארוכות על חוות הדעת שערך, הסביר אותן בפירוט רב, התייחס למכלול שאלות ההגנה ולהיבטי סטייה אפשריים מהמפות והמסמכים שהוצגו בפניו.
עדותו לא נסתרה בחקירה נגדית, ההיפך מכך, ככל שנחקר, התרשם בית המשפט מהאופן בו התמודד העד עם הקושיות שהקשה עליו הסניגור, ממקצועיותו, ולכן נמצא לנכון ליתן את מלוא המשקל לחוות הדעת שערך, ולעדותו בבית המשפט.
עוד העיד בפני בית המשפט בעניין זה, מר יוסף לוין, מהנדס העיר מעלות תרשיחא.
לוין מסר שהוא מכהן בתפקידו זה, משנת 2012. לפני כן, בשנים 2000 – 2012, כיהן כמהנדס הוועדה המקומית הנוגעת למקרקעין נשוא כתב האישום, ומכאן היכרותו את הנושא.
לוין נחקר ומסר הודעה מפורטת (ת/80), אשר הוגשה בהסכמה. בחקירתו התייחס לבקשות לקבלת היתר למבנה מושא כתב האישום.
לוין ציין כי מדובר בהקמת מבנה, בית מגורים, הממוקם במקרקעין מושא כתב האישום, הבקשה הוגשה על ידי המנוחה, אמם של הנאשמים 1 ו-3, והנאשמת 3, כאשר מי שערך את הבקשה הייתה האדריכלית מטעמם הגב' מרעי ג'וזפין.
עוד התייחס לוין לבקשה נוספת שמספרה 268/03, שמהותה לגליזציה (הכשרה) לחריגות הבנייה במבנה, שערכה הגב' ג'וזפין עבד.
בחקירתו ת/80 עמד לוין על שני עניינים מהותיים: גודל המגרש ומיקום המבנה.
אשר לגודל המגרש עליו נבנה המבנה, הבהיר לוין, כי כאשר משווים בין שתי הבקשות שהוגשו מטעם הנאשמים, מבחינים שבבקשה הראשונה לקבלת היתר, גודל המגרש הינו - 575 מ"ר. לעומת זאת, בבקשה השנייה, גודל המגרש הינו - 1789 מ"ר, מה שאומר שהמגרש 'גדל' באופן תמוה באופן משמעותי, מאז הבקשה הראשונה.
לוין הסביר בחקירתו, כי מסתבר שבבקשה השנייה, משנת 2003, שנועדה כאמור להכשיר את הבנייה הלא חוקית, בוצע בבקשות, איחוד בין המגרשים או תתי החלקות, למגרש גדול יותר, והגבול בצד הדרומי עם המגרש המקורי, הושמט, כך שהכל נהפך למגרש גדול יותר (עמ' 1 להודעה, שורות 6 – 18).
אשר למיקום המבנה במגרש, הבהיר לוין, כי בבקשה השנייה, מיקום המבנה השתנה לפתע, והוא ממוקם דרומית יותר מהמיקום שהמבנה קיבל לגביו היתר. הוא ציין כי המבנה "יושב" על תוואי דרך מסומנת (עמ' 2 להודעה, שורות 19 – 21).
בהמשך חקירתו, הוצגה בפניו החלטת הוועדה מיום 16.7.03 (ת/69א), לוין הבהיר, כי החלטת הוועדה ברורה, בקשת הלגליזציה מטעם הנאשמים, נדחתה עקב כך, שהמבנה ממוקם על תוואי דרך מאושר, ובסטייה מההיתר שניתן על ידי הוועדה בשנת 2000 (עמ' 2, שורות 26 – 28).
אף הנאשם הגיש עתירה מנהלית (ת/153), בה הצהיר, כי נחקר ברשויות בשל החשדות מושא כתב האישום, וכי אימו העותרת מתגוררת יחד עם אשתו במבנה "[ש]אכן בנוי על תוואי דרך זאת על אף שבנייתו בוצעה עפ"י היתר בניה כדת וכדין...יזמה העותרת תכנית לשינוי תוואי הדרך והסטתו מהמבנה...".
לאור האמור, אני קובע כי הנכס הבנוי על המקרקעין נבנה בסטיה מהיתר ובסטיה מתוכניות המתאר החלות על המקרקעין.
שיעור הסטייה והיקפה הוא כמפורט בחוות דעתו המשלימה (ת/2) של המומחה מר א. סמען.

שאלת השימוש במבנה וזהות המשתמשים:

ביקור מפקחים במקום -
מר פבלו אספינו, שהינו מפקח ביחידה הארצית לתכנון ובנייה, שהוביל את החקירה בעניין הנדון, ערך שורה ארוכה של מסמכים, ביניהם ת/4 – ת/35.
הוא ציין, כי על דלת הכניסה הראשית במבנה, היה שלט גדול, "שקיב עלי, עורך דין", בעברית ובערבית וכשהיה במקום, הוא הניח שם הזמנה לחקירה, לנאשמת 3, תוך שהוא מתעד את הדברים.
בביקור שני נוסף שערך במקום, ביום 14.1.14, נכח איתו במקום גם מר איתמר שועלי (ת/6). אספינו הכין במקום הזמנה לחקירה, שועלי צילם את ההזמנה.
השניים הגיעו למבנה, בית המגורים, שם פתחה להם את הדלת הנאשמת 2, הם מסרו לה את ההזמנה, והבחינו "... [ב]חלק מפנים הבית הנראה מאוכלס ומשמש למגורים..." (מתוך ת/6), ובאותו מעמד הבחינו שאשת הנאשם, הנאשמת 2, מתקשרת אליו, וכך גם אישרה בפני אספינו.
ביום 16.5.14, נערך ביקור נוסף על ידי אספינו במקום (ת/30) וכן צולמו שוב תמונות. אספינו הגיע למקום בשעה 13:00, ומסר כי לאחר מספר דקות, ניגשו אליו שתי בנות, שמסרו שהן בנותיו של הנאשם 1.
אספינו צילם את המבנה, מבפנים ומבחוץ, בנוכחות עו"ד סאמר עלי (המייצג את נאשם 1), שהדגיש בפניו בעת הביקור, כי הקומה התחתונה אינה בשימוש. יאמר מיד, כי טענה זו לא מתיישבת עם המציאות, כפי שהיא משתקפת בתמונות שצולמו מאותו ביקור, ולכן לא יפלא הדבר שאספינו מצא לפרט את שראו עיניו, בנוסף למשתקף בתמונות, וכך מתאר אספינו את הדברים בדוח הפעולה:

"כל הקומות מאוכלסות ובשימוש. בקומה התחתונה ישנו ממ"ד ריק, מחסן עם מדפים ריקים, וחדר עם מתקן הנדסי (כנראה להסקה), בחלל האמור לשמש חנייה, ישנם מדפים ריקים נוספים, בקומה של המשרד נראה כי תלשו מהדלת החיצונית את השלט שהיה תלוי עליו עם שמו של עו"ד שקיב עלי. בתוך המשרד עצמו ישנן תמונות משפחתיות תלויות על הקיר, כולל של שקיב ואשתו הדיה יחדיו".

יצוין, כי בתמונות שצולמו נראות תלויות במקום, תמונות משפחתיות, בהם מופיעים הנאשמים; תמונה ובה נראה מטבח, סלון עם קמין, פינת ישיבה, פינת ישיבה נוספת עם ספות בצבע לבן, ומתקן כושר להליכה ומשקולות בצדו, טלוויזיות, פינת אוכל רחבת ידיים ומטבח נוסף, סלון רחב ידיים מאובזר בכורסאות וספות לבנות וכו', כמפורט היטב בצילומים הרבים שצילם אספינו.
בחקירתו הנגדית, הבהיר אספינו, כי ביקר מספר פעמים במקום (ראה ת/22 בעמ' 152 ו-153 לפרוטוקול הדיון).
בהמשך חקירתו הנגדית, נשאל באופן פרטני לגבי ביקורו במקום ביום 20.5.14, וציין כי היו לו אינדיקציות ברורות, לכך שהנאשם השתמש במבנה. הוא הבהיר, כי תיעד את המבנה מבפנים, והשימוש שנעשה בו, כאשר הוא מפנה לתמונות שצולמו בתוך הבית, לתמונות בהן הנאשם נראה שם עם אשתו, לתמונות שתלויות על הקיר, ולמכלול הראיות שמצביע על השימוש שהנאשם עושה במקום (עמ' 160, שורות 16 – 23).
כמו כן, התייחס אספינו לבקשת הסניגור ל-ת/35, וציין כי מדובר בביקור שערך לאחר שהנאשם 1 נחקר בשנית, ומסר כתובת בה הוא מתגורר בחיפה (עמ' 160, שורות 27 – 30).
אשר לטענות הסניגור, אשר הטיח באספינו כי הנאשם התגורר בחיפה, ואף מסר כתובת, הבהיר אספינו, כי תיתכנה שתי כתובות לנאשם, הדבר לא שולל את השימוש שעשה הנאשם במבנה המגורים שם הוא מתגורר (עמ' 161, שורות 2 – 10).
גם העד מר פריד עזאם, שהינו מפקח הוועדה המקומית מעלה נפתלי, ביצע ביקורים במקום וערך מכתבים ודוחות בעקבותיהם (ת/57 – ת/59).
העד עזאם ניסה לתאם עם הנאשם ביקור במקום, אך ללא הצלחה, ולבסוף תואם ביקור במבנה עם אשתו.
ב-ת/59, מיום 3/6/13, מציין מפקח הבנייה מר פריד עזאם, כי באותו סיור במבנה, מסרה לו אשת הנאשם "...שקומת התת קרקעית במפלס... משמשת את משפחת שכיב עלי לחנייה ומחסן, וקומת המרתף במפלס... משמשת למגורים להורים של שכיב עלי, ושתי הקומות העליונות במפלסים... משמשות למגורים למשפחת שכיב עלי".
המפקח פריד עזאם, מצרף לדוח זה, תמונות מביתו של הנאשם, תוך שהוא מבהיר על גבי התמונות בחצים שהוא שרטט עליהן, את הקומות בהן מתגורר הנאשם ומשפחתו - על פי הסבריה של אשתו של הנאשם, הנאשמת 2.
בדוח נוסף שערך המפקח עזאם, מיום 5/6/13 (ת/60), חזר וציין עזאם את השימוש האסור במבנה, וזאת בעקבות ביקור נוסף שערך.
בעדות שמסר המפקח עזאם בבית המשפט, חזר ואימת את הדוחות שערך, וציין את הביקורים שביקר במקום (עמ' 90 לפרוטוקול).
ההגנה ביקשה להראות במשפט, כי עזאם לא אימת את זהותה של אשתו של הנאשם, ולכן טענתו בדוחות, כאילו היא סיירה איתו יחד במבנה ואמרה לו את מה שאמרה, אינו מאומת דיו.
בתשובה, עזאם חזר והבהיר, כי הביקור נעשה בתיאום עם עו"ד שכיב עלי, יחד עם אשתו, תוך שהוא מפנה למזכרים שערך בעניין הזה, שצוינו לעיל (עמ' 97 – 98 לפרוטוקול).
יודגש כי מדובר במפקח "המלווה" את הבנייה הלא חוקית במבנה נשוא הדיון, מאז 2002, מכיר היטב את המקום, ואת המבנה, ואת הנפשות הפועלות (ראו ת/77 – כתב האישום שהוגש על הבניה הלא חוקית במבנה ואת שמו של עזאם כעד התביעה המבסס את הוכחת כתב האישום שבעובדותיו הודו הנאשמים 1 ו- 3).
בבית המשפט זיהה באופן ברור את האישה שליוותה אותו בסיור בבית, והצביע על הנאשמת 2, אשתו של הנאשם, וכך באו לידי ביטוי הדברים בפרוטוקול הדיון:
"ש: נשאלת והשבת כשהגעת למקום פגשת שם אישה, ושאלו אותך ביחס לזהותך של האישה, אתה רואה אותה באולם?
ת: כן, אני מצביע על נאשמת 2 אשתו של נאשם 1
ש: זאת האישה שהייתה איתך בתוך הבית?
ת: כן"
(ראו פרוטוקול בעמ' 105, שורות 6 – 10).
עוד טענה ההגנה, במעמד מסירת העדות, כי מדובר בעדות של בני זוג האחד לחובת השני, ועל כן, לאור הוראותיו של סעיף 3 לפקודת הראיות, הדבר לא מותר.
אינני מקבל את הטענה.
סעיף 3 לפקודת הראיות, קובע כי במשפט פלילי אין בן זוג כשר להעיד לחובת בן זוגו, ואף אין לכפות עליו להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם בן זוגו בכתב אישום אחד.
ראשית, אציין כי אשתו של הנאשם, הנאשמת מס' 2, בחרה שלא להעיד במשפט המתנהל גם נגדה. היא בחרה שלא להציג, מטעמה, באופן אישי, ראיות סותרות לראיות התביעה, והסתמכה לכל אורך המשפט על הגנת בעלה הנאשם 1 (לנפקות הימנעותה ממתן עדות ראה בהמשך).
שנית, ובמישור הראייתי הנוגע להתנגדות ההגנה לדברי הפקח, הדברים שמוסר הפקח עזאם הינם תיאור מצב דברים כפי שהוא קלט אותו בחושיו. הוא הבהיר כי בביקור שערך במקום, אשתו של הנאשם, התלוותה אליו, והצביעה על מקומות המגורים השונים בתוך המבנה. אין המדובר בחקירה, או "עדות" בבית המשפט, כמשמעות דיבור זה בסעיף 3 לפקודת הראיות, אלא בדברים קבילים שקלט ושמע הפקח עזאם בחושיו (ראו: רע"פ 4536/14 רעד נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה מזרח השרון (2014); עפ"א 21255-12-18 (מחוזי חיפה) פאעור נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה שפלת הגליל (2019).
סיכום ביניים - עדותו של אספינו והפקח עזאם נמצאו אמינות ומהימנות בעיני בית המשפט, הן משתלבות עם הדוחות שערכו השניים, עם התמונות המשקפות את שתיארו, דבר המעניק חיזוק משמעותי לאמינות גרסת השניים.
אציין, כי הביקורים נערכו במעמד הנאשמת 2 אשת הנאשם ואף עורך דין מטעמו של הנאשם 1 – שני אלה, לא העידו במשפט, מטעמים השמורים עם ההגנה, ממילא לא סתרו או חלקו ממקור ראשון על דברי עדי התביעה אספינו ועזאם.

עדויות שכנים ומכרים אודות השימוש -
אחד השכנים היה מר רפיק זידאן, אשר מסר הודעה מפורטת (ת/82).
זידאן סיפר בחקירתו כי קיבל את המגרש בירושה שעברה מסבו המנוח. לדבריו, הוא הוא החל לבנות את ביתו, סביב שנת 2000, ומתגורר במקום עם אשתו ושלושת ילדיו, משנת 2002. הוא הציג בחקירתו, נסח טאבו, המאשש את דבריו.
בכל הנוגע לשכניו, ציין זידאן שכשעלה לקרקע, היו שם שני בתים נוספים, מבנה אחד של ה"ה נאזי וראתיבה חסאן, ומבנה אחד של שקיב עלי ואמו. הוא ביקש רשות והסכמה משאר הבעלים לבנות בקרקע, והחתים אותם על כך.
הוצגה בקשה לקבלת היתר, כאשר המודד הוא עלי יוסף, אשר הכין תכנית חלוקה של המגרשים, ובחלוקה נראים שני בתים קיימים, אחד של ה"ה ראתיבה חסאן, והשני של שקיב עלי, הנאשם. כמו כן, נראית גם דרך הגישה לחלקות.
זידאן התבקש בחקירה, להתייחס לשכניו. הוא מסר שלשכנו הנאשם 1 יש בן אחד, שהוא הקטן, ושלוש אחיות בוגרות יותר. הוא ציין, כי כל הילדים לומדים באותו בית הספר, המצוי צפונית ביחס למיקום ביתו.
עוד טען זידאן, כי יש לו קשרים חברתיים טובים עם כל השכנים. הוא ואשתו מבקרים את השכנים. הוא ביקר אצל הנאשמים וציין כי הנאשם 1 הוא אדם עסוק מאוד הואיל והוא עורך דין ויש לו משרד בחיפה.
עוד מסר זידאן כי בעת שהוא התחתן, הנאשם היה כבר בשלבי בנייה, ונכנס להתגורר בבית שבנה טרם שזידאן נכנס להתגורר בביתו (כלומר, לפי עדותו, 2002).

זידאן נשאל, האם הנאשם גר שם או גר לחילופין, והשיב שהנאשם מתגורר שם, הוא שכן שלו, וכך באו לידי ביטוי הדברים בחקירה, בנקודה זו:
"ש: מתי הוא בנה את הבית?
ת: כשהתחלנו לבנות הוא כבר היה בשלבי בנייה.
ש: ומתי נכנס לגור?
ת: אם אני לא טועה, הוא נכנס לפניי, הוא בנה בית גדול, בית ענק.
ש: ומאז הוא גר שם או גר שם לחילופין?
ת: לא, הוא לא עזב, הוא שכן.
ש: איך קוראים לאשתו?
ת: הדיה.
ש: מאיפה היא?
ת: היא מבית שאן.
ש: אתה מכיר את אחותו של שכיב עלי?
ת: יש לו כמה אחיות, אני לא זוכר שמות של כולן, זוכר את נאיפה, אני זוכר שהייתה נשואה, והתגרשה, לא מכיר אותה.
ש: מי עוד גר עם שכיב בבית, חוץ מאשתו וילדיו?
ת: אין לי מושג"
(ראו בעמ' 6 ו-7 להודעת העד – ת/82).
בהמשך הדברים, מציין זידאן, כי אמו של הנאשם מתגוררת במרכז הכפר, אך מדי פעם הוא רואה אותה בבית בו מתגורר הנאשם, הנאשם מאוד קרוב אליה ודואג לה.
כמו כן, תיאר זידאן את בית הנאשמים, וציין כי מדובר במבנה בעל 3 קומות. הוא הדגיש כי ביקר בבית, ואף שוחח עם הנאשם עליו. הוא היה עם הנאשם 1 בקשר במהלך הבנייה, וכי הנאשם היה בשטח במהלך הבנייה.
לשאלה כיצד הוא יודע שהנאשם הוא זה שבנה את הבית השיב: "אנחנו שכנים, הוא בונה בית ואני בונה בית" (שם, בעמ' 8 להודעת העד – ת/82).
על אף הדברים המפורשים הללו, שמסר זידאן בחקירתו בפני החוקר פבלו אספינו, בבית המשפט חזר בו העד מהדברים הללו, וכאשר נשאל בחקירה הראשית, מי בנה את הבית של משפחת עלי, טען שהוא לא זוכר, ולא מכיר את האנשים באופן אישי (עמ' 206, שורות 6 ו-7).
כאשר נשאל אם הנאשם מתגורר בבית, התנגד לכך הסניגור. ולאחר שנדחתה התנגדותו, השיב זידאן שהוא לא יודע מי מתגורר בבית.
בתגובה לכך, רוענן זכרונו של העד, תוך שהוא מופנה להודעה שמסר, ונוכח הסתירות המהותיות שנמצאו בין הודעתו לבין עדותו בבית המשפט, ועל אף התנגדות הסניגורים, התקבלה ההודעה מכח הוראות סעיף 10א (א) לפקודת הראיות וסומנה כאמור - ת/82.
בהמשך חקירתו, ולשאלת בית המשפט, הבהיר זידאן, כי הוא אכן נפגש עם הנאשם במהלך הבנייה, פגש בו בשטח, וכך באו לידי ביטוי הדברים בעדותו:
"...לשאלת בית המשפט, הייתי בתוך הבית, שאתה בונה בית, ויש אנשים שבונים באיזור, אתה נפגש איתם, ואתם מדברים לפעמים, אני לא יכול לקבוע מגורים, אם אני בעבודה שלי ואני רואה את הבן אדם, פעם בחודש-חודשיים, איך אני יכול לקבוע שהוא גר שם? לשאלת בית המשפט, נפגשנו במהלך הבנייה, פגשתי אותו בשטח, כאחד שבנו [בונה – ש.ב] בית, הם היו בשלבי בנייה, נתנו הנחיות לפועלים, אני יודע שהוא בונה כי הוא נמצא שם, הוא לא סיפר לי פרטים לגבי הבנייה, לעיתים הייתי רואה את אשתו בשטח, כשסיימתי לבנות את הבית שלי, הבית היה כבר מוכן, אני מניח שהוא סיים לבנות והגיע לגור כשהבית קיים" (עמ' 209, שורות 22 – 28).

בחקירה הנגדית, ניסתה ההגנה להציל מפיו של זידאן, כאילו מדובר בעד אשר לא יודע בוודאות, שהנאשם הוא זה שבונה את הבית, ושהוא זה שמתגורר שם. הוטח בפניו, כי הוא מניח דברים, ולא יודע אותם בוודאות.
ההתרשמות הבלתי אמצעית של בית המשפט, הייתה שהעד חש באי נוחות מובהקת על דוכן העדים, שעה שהבין שדבריו בחקירה מפלילים את הנאשמים, ועל כן, ניסה בכל דרך, לרצות את הנאשם, שהקשיב לעדותו והביט בו.
אלא שעיון בהודעתו המפורטת, מלמד כי העד מסר דברים באופן קולח, שנראה אמיתי וטבעי, ומתיישב עם יתר הראיות שבפני בית המשפט, לרבות עם עדות אשתו שתובא להלן.
זידאן פתח וסיפר בהודעה שמסר בחקירתו, על שירותו הצבאי, והשירות בשב"ס, כיצד קיבל את המגרש בירושה מסבו המנוח, כיצד החל בונה במקום, על יחסיו עם השכנים, לרבות עם השכנים נאזי וראתיבה חסאן, וכן על שכנו הנאשם, תוך שהוא מפרט ומתייחס לתכנית החלוקה של המגרשים, את העובדה שעוברת דרך בחלקה.
עוד התייחס בפירוט לתכנית החלוקה המאושרת שהכין המודד יוסף עלי, שבה יש שני בתים, האחד של ראתיבה חסאן והשני של הנאשם. כן התייחס לתהליך הבנייה של בית הנאשם, ציין את המעורבות של הנאשם, את ידיעתו כי הנאשם הוא זה שבונה את הבית, ומתגורר בו, את מספר הילדים שיש לו, את העובדה שהם לומדים בבית ספר יסודי סמוך יחד עם ילדיו וילדי השכנים חסאן.
כמו כן, דיבר על הקשרים החברתיים הטובים שיש לו עם כל השכנים, לרבות עם משפחת הנאשם, כיצד הוא הגיע לבקר יחד עם אשתו, היה בתוך הבית, הוא ידע למקם את תהליך הבנייה על ציר הזמנים, ציין כי הנאשם בנה את ביתו כשהוא (זידאן) התחתן.
ציין כי מדובר בבית גדול מימדים, העריך שמדובר בבית שלמיטב זכרונו בעל 3 קומות, ידע מי מתגורר בבית ומי לא, ציין שהנאשם הוא שכן שלו ומתגורר במקום דרך קבע, ובחיפה יש לו משרד, ציין שהאם גרה במרכז הכפר, והנאשם דואג לה וקרוב אליה, ציין שהנאשם היה בשטח, במהלך הבנייה, ניהל איתו שיחות שוטפות, והבהיר בתשובה לשאלה מפורשת, שהוא יודע שהנאשם הוא זה שבונה את הבית, והם כשכנים שוחחו. הוא אף ידע שהנאשם לקח קבלן מחוץ לכפר, לא מבית ג'אן.
השוואת עדותו המפורטת והקולחת הזו, אל מול עדותו המגמתית בבית המשפט, האופן בו נמסרו הדברים בבית המשפט לשאלות הסניגור, תגובותיו על דוכן העדים, מובילה אותי למסקנה, כי יש להעדיף בבירור את הדברים שמסר העד זידאן בהודעתו ת/82, על פני האמור בעדותו בבית המשפט, שבה כאמור, ניסה לצמצם, למזער את חלקו של הנאשם, בכל הנוגע לבנייה והשימוש בבית נשוא כתב האישום.
לפיכך, ניתן מלוא המשקל לתכני הודעתו ת/82.
אשתו של העד הגב' נדא זידאן, מסרה אף היא הודעה מפורטת, ביחידה החוקרת.
הודעתה התקבלה כראיה וסומנה – ת/83.
ראשית, אציין כי נדא ובעלה, מסרו הודעות ליחידה החוקרת ביום 29/9/13. בעלה מסר את הודעתו בשעה 13:00 ואילו נדא מסרה את הודעתה בשעה 14:45.
בהודעה, אישרה פרטים רבים שמסר בעלה.
היא ציינה, כי הם מתגוררים בבית כ-11 שנים, יש לה קשר טוב עם כל השכנים, תוך שהיא מפרטת את שמות הנשים, וביניהן הנאשמת 2, שהיא בת דודתה. היא גילתה בקיאות בקשר לילדי הנאשם, לגילאים שלהם, ציינה כי הם מהמשפחה שלה, ומכירות היטב.
מסרה שהנאשמת 2 סיפרה שהיא ובעלה בונים, הם התחילו לבנות לפניהם. הנאשמים 1 ו- 2ם התגוררו טרם הבנייה בבית הוריו של הנאשם 1, ועברו לבית החדש שבנו, כשנתיים טרם שנדא עברה להתגורר בביתה.
היא נשאלה בחקירתה, מי מתגורר עם הנאשם אשתו וילדיו, ומסרה כי אמא שלו, ציינה כי יש לה בית בכפר, אבל יש לה גם מקום לגור אצל הנאשם, היא מתגוררת שם מספר ימים, וכך אמרה:
"ש: ומי עוד גר עם שכיב והדיה והילדים בבית?
ת: לפעמים אמא שלו, יש לה בית, אבל יש לה גם מקום לגור אצל שכיב, היא באה לכמה ימים.
ש: אני מראה תמונה של הבית של שכיב, תאשרי לי שזה הבית שהוא גר בו, יחד עם הדיה...
ת: כן זה הבית
ש: את מבקרת בבית הזה מדי פעם?
ת: מדי פעם, לא הרבה...".
(ת/83, בעמ' 3, שורות 63 – 79).
אשר לאחותו של הנאשם, נאיפה (הנאשמת 3), מסרה נדא כי היא מכירה אותה, וטענה כי היא מתגוררת בעוספיה, היא נשואה למישהו מבית ג'אן, בשם כמאל, אך התגרשה ממנו והתחתנה שוב, עם בחור מעוספיה. לטענתה, הנאשמת 3 לא התגוררה בבית עם הנאשם.
עוד הוסיפה, כי הילדים שלה בקשר טוב עם הילדים של הנאשם, והיא מגדירה את עצמה כחברה של אשת הנאשם, הנאשמת 2, שהינה מורה בתיכון בבית ג'אן, ואילו הנאשם עו"ד, שמשרדו בחיפה, מדובר בשכנים טובים שלהם.
להודעתה מצורפות התמונות שהוצגו בפניה, במהלך החקירה, בהן נראה המבנה נשוא כתב האישום.
גם נדא חזרה בה מהודעתה המפורטת, סתרה פרטים מהותיים בהודעתה במהלך עדותה במשפט, טענה שאינה זוכרת דברים מפורשים שמסרה בחקירתה.
על כן, לבקשת המאשימה התקבלה גם הודעתה מכח הוראות סעיף 10א (א) לפקודת הראיות, וכאמור סומנה - ת/83.
לאחר השוואת הודעתה עם עדותה בבית המשפט, נמצא לנכון להעדיף את הודעתה על פני עדותה.
כפי שצוין, הודעתה מפורטת, קולחת, מתיישבת עם פרטים רבים בהודעת בעלה, ת/82 ונמסרה בהפרש זמנים קצר ממנו, דבר המוסיף אמינות להודעה.
ניכר מהודעתה כי מסרה את הדברים באופן חופשי, תוך התייחסות לפרטים רבים, לבנייה, ליחסי השכנות הטובים, לחברות, תוך שהיא בקיאה בפרטי פרטים, מי מתגורר והיכן, ומדוע עזבה האחות לעוספיה, ותוך ציון העובדה כי האם מגיעה מדי פעם להתגורר מספר ימים. אלה פרטים רבים, שרק שכנים שהם מאוד קרובים, בקיאים במה שמתרחש בתוככי המשפחה, וזו גם ההתרשמות למקרא כל ההודעה שמסרה בפני היחידה החוקרת.
לעומת דברים מפורטים אלה, ההתרשמות מעדותה בבית המשפט הייתה, כי היא כמו בעלה, ניסתה לצמצם ולמזער את השימוש בנכס על ידי הנאשמים, את הבנייה, טענה באופן גורף כי היא לא זוכרת דבר.
בתחילת חקירתה הראשית, הבהירה שהנאשמת 2, היא משפחתה, הסבים בני דודים, אך מזערה את הקשר ביניהן, טענה כי מדובר ביחסי שכנות, וכל אחת עובדת ועסוקה בענייניה, היא לא זכרה מתי הייתה אצלה בבית, למרות שבהודעה מסרה שביקרה בבית שנתיים קודם לכן.
בהמשך, טענה שרק הנאשמת 2 וילדיה גרים במקום, לעומת ההודעה, בה מסרה שגם האם הייתה מתגוררת שם, ובכל הנוגע לבניית הבית, טענה שלא הייתה במקום, ולא יודעת למסור דבר, למרות שבהודעה מסרה דברים הפוכים, כך נמשכה עדותה כאמור, עד אשר הוגשה מכוח הוראות פק' הראיות.
בהתאם לאמור לעיל, נמצא לנכון לקבל את הודעתה, ולהעדיף את האמור בה על פני עדותה בבית המשפט, מהטעמים שפירטתי לעיל, וליתן לאמור בהודעה את מלוא המשקל.
שכנים נוספים, שהעידו הם משפחת חסאן.
הגב' ראתיבה חסאן, נחקרה ומסרה הודעה מפורטת – ת/84.
ראתיבה חסאן, נחקרה אף היא באותו מועד שנחקרו בני הזוג זידאן, ביום 29/9/13, מיד אחרי הגב' נדא זידאן, ראתיבה נחקרה בשעה 14:50.
ראתיבה מסרה שהיא נשואה 21 שנים ויש לה 3 ילדים, ובאותה עת הייתה סטודנטית לטיפול באומנויות. היא מתגוררת במקום, מיום 15.6.97. הם בין הראשונים שבנו במקום. לפניהם בנה שכן סעיד חדיפה, שכבר התגורר בביתו, כאשר הם נכנסו לבית החדש שבנו.
אחריהם בנו מספר שכנים, וביניהם ציינה את רפיק זידאן ואת הנאשם שקיב עלי, ואחריו בנה פאדי סאלח.
היא זכרה שרפיק זידאן, ועו"ד שכיב עלי, בנו באותה תקופה, אבל היא לא זוכרת מי נכנס קודם לבית (עמ' 2 להודעה).
עוד ציינה, כי הנאשם בנה מיד כשסיים את הדירה, הוא נכנס להתגורר בה, וכך אמרה:
"שכיב בנה וכשסיים את הדירה, הוא נכנס, הוא היה כבר נשוי, הוא התחתן באותו שבוע שאני התחתנתי, הוא התגורר בבית של אימא שלו" (עמ' 2 להודעה למטה).
בהמשך דבריה, נשאלה שאלה מפורשת, בדבר מגוריו של הנאשם בביתו:
"ש: שכיב עלי גר בבית?
ת: עם אשתו וארבעת ילדיו
ש: הוא תמיד היה גר שם?
ת: כן, אין לו בית אחר, מרגע שסיים לבנות, הוא גר שם, הוא יצא מהבית של אימא שלו
ש: אני מציג לך תמונה מסומנת פ"א מ-29.9.13, של מי הבית?
ת: של שכיב עלי
ש: איך קוראים לאשתו?
ת: הדיה
ש: אתן חברות?
ת: כן, היא גם כן מורה, אנחנו ביחסים טובים, אנחנו חברים טובים, אנחנו בית אחד, הם אנשים טובים
ש: היית אצלהם בתוך הבית?
ת: כן, בטח, הרבה פעמים
ש: היית בקשר איתם, בזמן שבנו את הבית?
ת:כן, הם לקחו חשמל ממני לצורך חיתוך אבנים כשעשו ציפוי לבית.
ש: ומי שילם את החשמל?
ת: שכיב והדיה שילמו ואפילו הרכיבו מונה כדי לדעת בדיוק כמה חשמל הם לוקחים ושילמו לי בדיוק, הוא עו"ד והולך לפי החוק...
ש: ...הם סיפרו למה הם בונים?
ת: הם סיפרו שהם בונים בית.
ש: אבל השטח רשום על שם אימא של שכיב עלי
ת: לא יודעת, אני לא נכנסת לפרטי פרטים, אני לא מתערבת
ש: אם הוא בונה, למה רשם את השטח על שם אימא שלו?
ת: מאיפה אימא תקנה, הוא קנה.
ש: לאימא אין כסף לקנות?
ת: אז לא הייתי בקשרים איתה, רק היום, כשהוא בנה, היה לי ברור, שהוא בונה שכיב עלי ולא אימא שלו...
ש: על מה אתן, את וסעדה עלי [אמו של הנאשם – ש.ב] מדברות היום?
ת: רק שלום שלום, היא הרבה זמן בבית של שכיב, הוא אחראי עליה, היא נשארת לישון שם, והיא יורדת איתי לכפר להתפלל. כל יום בבוקר, כשאני הולכת לבית הספר, היא רוב הזמן, היא אצל שכיב, ולפעמים הולכת לבית של הבת שלה, רק לביקור, שכיב ואשתו מביאים אותה באוטו"
(ראה ת/84 מעמ' 3 למטה – עמ' 5 למטה).
בהמשך, סיפרה כי מי שמתגורר בבית של האימא בכפר, היא אחותו הגרושה נאיפה, הנאשמת 3, שהתחתנה זה לא מכבר עם בחור בשם כמאל סלאמה, ומתגוררת איתו בעוספיה.
אימו של הנאשם הייתה מגיעה לבית של הנאשם בשעות היום, פותחת חלונות וחוזרת לביתה (עמ' 6 להודעה).
יצוין, כי בהליכים בבית המשפט, לא שיתפה העדה פעולה. בית המשפט נאלץ לזמנה באמצעות צו הבאה.
הודעתה הוגשה בהסכמת ההגנה, להוכחת תוכנה (עמ' 229 לפרוטוקול).
בחקירה הנגדית, נטתה העדה למזער את הדברים שמסרה בהודעתה המפורטת. היא ביקשה לגמד את חלקו של הנאשם, וטענה שמה שמסרה בחקירתה, היה מיוחס רק לאמו אחותו ואשתו, אך לא לנאשם עצמו.
בחנתי את הדברים, וכפי שעולה מהודעתה המפורטת והקולחת של העדה בחקירתה, נראה בבירור, כי היא מוסרת את הדברים, מרצון חופשי, באופן טבעי, קולח, סדור, תוך שהיא מתייחסת לשאלות החוקר, ומפרטת היטב את הדברים.
העדה ידעה למסור מי בנה ומתי, היא מיקמה את התאריכים, תוך שהיא משתמשת בעוגן לזיכרון זה, במועד חתונתה. היא ידעה לספר שכאשר הנאשם נכנס לביתו, הוא היה כבר נשוי, והוא התחתן באותו שבוע שהיא התחתנה. טרם לכן, התגורר בבית אמו בכפר.
עוד סיפרה על ההיכרות הטובה עם אשתו של הנאשם, שאף היא מורה, מסרה שברגע שהנאשם סיים את הבנייה, עבר להתגורר עם ילדיו, ושאין לו בית אחר להתגורר בו. היא ציינה את מערכת היחסים הטובה, כיצד סייעה להם, סייעה לנאשם ומשפחתו, נתנה להם חשמל, כאשר היו בתהליכי בנייה, כאשר עשו להם ציפוי אבן לבית, היא ידעה פרטי פרטים, כיצד הנאשם התקין מונה חשמל, על מנת לדעת בוודאות כמה חשמל הנאשם צורך, לצורך כך, מאחר והוא עו"ד, והולך לפי החוק.
עוד סיפרה על תכני שיחה שלהם, כיצד הנאשמים מסרו לה שהם בונים את ביתם. היא התייחסה לכך, שהנאשם ואשתו אמרו לה שהם בונים בית עבור עצמם, למרות שהרישום הפורמאלי הוא של אמו של הנאשם, תוך שהיא מבהירה, שלאמא אין יכולות כלכליות לעשות כן.
היא ידעה למסור את סדר יומה של האם, כיצד היא באה לבית, נמצאת שם, מובאת לשם על ידי הנאשם ואשתו. ההתרשמות החד משמעית הייתה, שהעדה מסרה דברים בחקירתה מרצון חופשי, באופן מלא, סדור, קוהרנטי, קולח, וחשה, בעדותה בבית המשפט, אי נוחות להיצמד לעובדות, אשר הפלילו את הנאשמים; ולכן ביקשה בעדותה, לגמד ולמזער את חלקו של הנאשם, תוך שטענה, כי השתמשה בלשון רבים בהודעתה, אך לא התכוונה לכלול בכך את הנאשם, דבר שהוא חסר היגיון, ואינו מתיישב עם הודעתה המפורטת.
לפיכך, אני מקבל את תכני הודעתה של העדה, ומעדיף אותם על פני עדותה המגמתית בבית המשפט שלהתרשמותי אין בה אמת והיא נועדה לרצות את שכניה הנאשמים.
סיכום ביניים – מקובלות על בית המשפט כאמינות תכני הודעתם המפורטות של שכני הנאשמים, מהטעמים שפורטו לעיל. הודעות אלה משתלבות היטב במארג הראייתי, עם דוחות הפקח עזאם והחוקר אספינו, שביקרו במקום ותיעדו עדויות למגורי קבע במבנה, והן מתיישבות עם ראיות אובייקטיביות, כמו תמונות המשקפות את בית המגורים, והמעידות על מגורי הנאשמים המקום ואף עם גרסת הנאשם ביחס לשימוש במבנה. הודעות אלה, כמו גם יתר החומר הראייתי, המשתלב עם תוכנן ומאמת אותו, הוא בבחינת 'דבר לחיזוקה' כאמור בסעיף 10א (ד) לפקודת הראיות, ולעמדתי אף מעבר לכך, ביחס לכל אחת מההודעות הנזכרות לעיל, שהתקבלו מכח סעיף 10א (א) לפקודה. יוער, כי אל מול כל השכנים הסמוכים לבית מושא המחלוקת מבית ג'אן שהביאה התביעה, לא הביא הנאשם ולו שכן אחד מחיפה שיתמוך בטענתו בדבר מגוריו בעיר (וראו ההלכה הנקוטה "מימים ימימה" היפה להליכים אזרחיים ופליליים כאחד, הפועלת לחובת בעל דין שנמנע מהבאת ראיה שברשותו – ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760).

הודיית הנאשם בהליך משפטי קודם -
בשנת 2004 העמידה המאשימה את הנאשמת 3 (אחות הנאשם) ואימה המנוחה לדין בעוון ביצוע עבירות בניה ביחס למבנה מושא כתב האישום. המשפט התנהל בבית משפט השלום בקריות (ת/77 + ת/78).
את שתיהן ייצג הנאשם 1. במסגרת הליך זה, טען האחרון לפרוטוקול במסגרת הטיעון לעונש כדלקמן:
"... במבנה גרים שתי משפחות שתי הנאשמות בכתב האישום, שהן אם ובתה בקומה אחת, ובקומה השנייה, גר אחיה של הנאשמת 2 עם בני משפחתו, כולם בנו, כולל האח שגר בקומה השנייה..."

בהמשך הדברים, ולאור דברי בא כוחן של הנאשמת, עו"ד שקיב עלי, שהינו הנאשם 1 בתיק הנוכחי, קבע כב' השופט ד"ר מ. ארגמן כדלקמן:

"מטיעוני ב"כ הנאשמת לעונש מתברר, כי המבנה משמש לשתי משפחות, משפחתה של הנאשמת מס' 2 מחד, וגם את משפחתו של אחיה שהשתתף בעבודות הבנייה והמימון של המבנה, לא למותר לציין, כי לא ברור מדוע התביעה לא מצאה לנכון, להעמיד לדין אלא אך ורק את הנאשמת 2, ואת אמה המבוגרת, היא הנאשמת מס' 1 ופסחה על האח שחלקו בבניין לא נופל מהנאשמת בה עסקינן. בשים לב לחומרת העבירות, על פי מהותן ועל פי היקפן, ובהתחשב בטיעוני הנאשמת לעונש, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדברי הסניגור המלומד...".

עינינו הרואות, כי עוד בשנת 2004, הודה הנאשם, בשם אחותו (הנאשמת 3), בחריגות הבנייה, ובסטייה מהיתר, אך בכך לא העיקר. הנאשם 1 הופיע בפני בית המשפט בקריות, בתיק זה, כאשר הוא לא מגלה ולו ברמז לשופט הנכבד, כי אותו אח המתגורר, כטענתו, בקומה השנייה של המבנה שנבנה בחריגה, עם בני משפחתו, אינו אלא - הוא בעצמו !
גם כשגזר הדין ניתן, והשופט הביע תמיהה, בגזר הדין שהכתיב, מדוע התביעה לא מצא לנכון, להעמיד את אותו אח "שחלקו בבניין לא נופל מהנאשמת" כקביעת השופט הנכבד, הנאשם 1 - עו"ד שקיב עלי, מילא פיו מים.
מעבר להתנהלות הבעייתית, סרת הטעם, של עו"ד שמופיע בתיק פלילי, שבו יש לו נגיעה ואף אחריות פלילית (שכן, לפי דבריו שלו, הוא התגורר בבית שנבנה בחריגה מהיתר), הרי שהנאשמים שבפניי, עו"ד שקיב עלי ואחותו (הנאשמת 3), הודו כבר אז, ב-2004, בכך שהם מתגוררים בבית נשוא כתב האישום הנוכחי.
עוד אשוב ואפנה לעתירה המנהלית ת/153 בה הצהיר הנאשם בפה מלא בפני בית המשפט המחוזי כי המבנה בנוי על תוואי דרך. משמעות הדבר שהשימוש בו אסור.
למרות ההליכים המשפטיים הללו, המשיכו הנאשמים לעשות שימוש אסור במקרקעין שנבנו שלא כחוק, ועל אם הדרך.
סיכום ביניים – ערכה הראייתי של ראיות אלה נעוץ בהודאה החד משמעית שמסר הנאשם בבית המשפט בדבר השימוש האסור במבנה, ובדבר זהות המשתמשים בו - דברים המדברים בעד עצמם. בהצהרת הנאשם בפני בית משפט השלום בקריו, יש כדי ללמד על התנהלותו הבעייתית של הנאשם, דבר שיישקל במסגרת הערכת עדותו.

עדי התביעה אשר נתבעו בעבר על ידי הנאשם והלינו על השימוש שלא כדין שנעשה על ידי הנאשם במקרקעין -
הנאשם 1, שימש בזמנים הרלבנטיים לכתב האישום כתובע הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רכס הכרמל.
במסגרת תפקידו זה, הוא שימש כתובע, במשפטם של המתלוננים, שעדותם תובא להלן, בגין עבירות תכנון ובנייה שביצעו, האחרונים.
המתלוננים היו אלה שחשפו בפני הרשויות את השימוש האסור במבנה ע"י הנאשם.
בעדויותיהם ניתן למצוא חיזוקים רבים לשימוש האסור שנעשה במקרקעין ע"י הנאשמים.
העד מר חאטר בן יוסף – עד זה מסר, כי ההיכרות הראשונה שלו עם הנאשם 1, היא מכוח העובדה שהוא נתבע על ידי הוועדה המקומית. הנאשם 1 ייצג את הוועדה המקומית במשפט שהתנהל נגדו על בנייה לא חוקית.
הוא ציין כי הנאשם 1 - עו"ד שקיב עלי, מתגורר בבית שיש עליו צו הריסה, דבר שקומם אותו כמי שנתבע על ידו, ובלשונו:
"תסתכל על עצמך קודם, אתה גר בבית ג'אן אמנם רחוק מאיתנו, ואתה בא לתבוע אותי על בנייה לא חוקית, ואתה אמור לייצג את החוק?" (עמ' 237, שורות 23 – 24).
תחילה, לא ידע על כך באופן אישי, אלא שמע על כך בכפר. הוא טיכס עצה ויחד עם אחרים, ניגש, לברר בוועדה המקומית ובמחוז עצמו. הוא ויתר המתלוננים שחברו אליו, למדו על כך שהנאשם בנה את ביתו באופן לא חוקי.
עוד מסר חאטר, כי ניגש לביתו של הנאשם, צילם תמונות (ת/66), ולאחר מכן, הגיש תלונות בין היתר למבקר המדינה, כדי שהנושא של הבנייה הלא חוקית של הנאשם 1 יטופל (עמ' 238, שורות 1 – 13).
התמונות שצילם חאטר מלמדות כי אכן מדובר באותו בית ומבנה של הנאשם כפי שתועד ע"י עדי התביעה – החוקר אספינו והפקח עזאם.
העד מר ג'אמל כיוף - נחקר ומסר הודעה (ת/85). הוא מסר במשפט כי אף הוא נתבע על ידי הוועדה המקומית, באישום של חריגה מהיתר בנייה. הוא נענש וניתן נגדו צו הריסה.
לדבריו, מי שניהל את התביעה נגדו, מטעם הוועדה המקומית, היה עו"ד רומנו (מי שייצג את הנאשמות 2 ו-3 במשפט הנוכחי והוחלף לקראת סיום המשפט ע"י עו"ד נמרוד ערב).
בהמשך חקירתו הראשית, והגם שעומת עם דברים שמסר בהודעתו, טען שהוא לא זוכר דברים שאמר על הנאשם, ביחס לבנייה לא חוקית מצדו של הנאשם, אך יחד עם זאת, זכר לומר שהנאשם סיפר לו שהוא בונה בית, הראה לו תמונות (עמ' 244, שורה 28).
יצוין כי בהודעתו (ת/85) מסר, כי הייתה "משלחת", של מספר אנשים, הכוללים אותו, שהלכו ובדקו את הבנייה הלא חוקית שעשה הנאשם 1.
הוא מסר בהודעה, כי הם ניגשו אף לראות את הבית עצמו בבית ג'אן. הוא היה יחד עם חאטר וגדי כעביה, וג'מיל. הם שאלו ילדים בשכונה היכן ביתו של הנאשם ואלה הראו להם היכן הבית והצביעו עליו. הוא הבחין בתיבת דואר בשער הבית שכתוב עליה שקיב עלי (ת/85 ש' 60-71).
ברם, בעדותו בבית המשפט, העד חזר בו וטען שהוא לא זוכר דברים כאלו. הודעתו הוגשה במשפט מכח הוראות סעיף 10א (א) לפקודת הראיות וסומנה כאמור – ת/85.
להתרשמותי הפרטים שמסר כיוף בהודעתו אותנטיים, הם משתלבים עם יתר הראיות ועם תמונות שצילמו עדי התביעה בהם נראית תיבת הדואר כשכיתוב שם הנאשם עליה. הדברים משלבים עם יתר עדות המתלוננים. לכן, נמצא לקבל את האמור בהודעה.
העד מר ג'מיל חליל - נכלל אף הוא באותה קבוצת מתלוננים, מסר שההיכרות שלו עם הנאשם, היא עקב חקירה על בנייה לא חוקית שביצע. לדבריו, הנאשם כתובע מטעם הרשויות, תבע אותו על כך, והוא נאלץ לשלם קנסות באלפי שקלים.
עוד מסר, כי הוא יחד עם חאטר בן יוסף, כיוף ג'מל, ועו"ד ווג'די כעביה, ניגשו לביתו של הנאשם בבית ג'אן, וצילמו את הבית שלו. הוא תיאר כי מדובר בבניין בין 2 קומות, ולהערכתו בכ-1000 מ"ר. השכנים סיפרו כי הנאשם, עו"ד שקיב עלי, בנה את הבית הזה "בתוך הכביש" (עמ' 248 שורות 2 – 17).
עוד ציין בעדותו, כי הבחין בתיבת דואר ירוקה בבית הנאשם בבית ג'אן, עליה כתוב "עו"ד שקיב עלי". התיבה הייתה בכניסה, בשער לבית הנאשם (עמ' 248, שורות 18 – 24).
העד עו"ד ווג'די כעביה - מסר כי הוא ייצג כמה מהעדים בענייני תכנון ובנייה (עמ' 251, שורות 1 – 3). במכתב מיום 19/2/13 (ת/63), פנה עו"ד כעביה, ליועץ המשפטי לממשלה, בשם מרשו, מר ג'מיל חליל, בעניין חידוש הסמכתו של עו"ד שקיב עלי, כתובע מטעם הוועדה המקומית לתכנון ובנייה.
בפנייה זו, ציין עו"ד כעביה, כי הנאשם "מתגורר מזה שנים בבית גדול מימדים (כ-450 מ"ר) שנבנה בסטייה מהיתר ובתוואי כביש, והרשום על שם אמו הקשישה...". הוא תיאר את הביקור שעשו הוא ושלושת לקוחותיו - ג'מל כיוף, חאטר בן יוסף וג'מל חליל.
הם נסעו יחד לבית ג'אן, הבחין בבניין שבנה הנאשם, בתיבת הדואר שבשער, עליה רשום שמו של הנאשם, עו"ד שקיב עלי, בערבית. עוד אישר את התמונות שצולמו בשטח, אותן הגיש בחקירתו לחוקר פבלו אספינו (עמ' 256, שורות 30 – 31).
סיכום ביניים – עדויות המתלוננים נגועות באינטרס ברור להזיק לנאשם, כפי שהוא טען, ועמדתו מובנת על רקע דבריהם. אף על פי כן, אין הדבר פוסל את העדויות כראיות ברות משקל, אלא שיש לגשת אל תוכנן בזהירות המתבקשת, וכך עושה בית המשפט. הן משמשות אותו כתוספת ראייתית, רק בנקודות המשיקות ליתר העדויות וחומר הראיות. אציין כי ישנן נקודות השקה כאלה בחומר הראיות, דבר המחזק את אמינות הפרטים הנקודתיים שנמסרו בהן. ערכן הראייתי ממוקד בשאלת מגוריו של הנאשם במבנה, בהיבטים הנקודתיים העולים מהעדויות. בית המשפט אינו משתית קביעה או ממצא כלשהו, על יסוד שמועות או הערכות וכל ראיה לא קבילה אחרת שנמסרה במסגרת עדויות אלה.

אמרות הנאשם במכתבו לרשות ובחקירותיו -
משנחשפה העובדה שהנאשם ומשפחתו עושים שימוש אסור במבנה, ביקר במבנה הפקח פריד עזאם, מפקח הוועדה המקומית מעלה נפתלי. ובמכתבו מיום 16.1.13, התרה בנאשם 1 על השימוש ללא היתר בבית שנבנה (ת/54).
בתגובה לכך, כתב הנאשם למח' הפיקוח כי בכל הנוגע לשימוש שלו בנכס, למבנה ניתן היתר מס' 4778 ביום 26.9.2000, ולכן השימוש שהוא עושה אינו מנוגד לדין. בנוסף, טען, כי צו איסור השימוש שנתן בית המשפט השלום בקריות, מופנה כלפי אחותו (הנאשמת 2 כאן) ולא מחייב אותו.
עוד הוסיף וציין, כי "מעבר לכך, הנני להדגיש כי אני עושה שימוש בדירה (שיש בה 2 יחידות דיור) מסוף שנת 2003 ואילך, משום כך עבירת השימוש, ככל שהיא קיימת, התיישנה, ולא ניתן להגיש בגינה כתב אישום...".
בהודעה שנגבתה ממנו ביום 14.10.13 (ת/33), ציין הנאשם, באופן מפורש, כי הוא מתגורר בדירה הממוקמת במגרש זה (גוש 19503 חלקה 41), יחד עם משפחתו ואמו, מסוף שנת 2003.
עוד מסר, כי יש לו נכס נוסף בחיפה בבעלותו ובבעלות אשתו. הם התגוררו בחיפה, עד אשר עברו לבית בבית ג'אן בשנת 2003 לערך.
הם רכשו את הדירה בחיפה בשנת 1995, והתגוררו בה בין השנים 1995 ל-2003. הוא הסביר שכבר בסמיכות לשנת 2003, תכנן לחזור לבית בבית ג'אן, על מנת שבנותיו ילמדו בבית ג'אן.
לגבי הנאשמת 3, מסר כי היא התחתנה באוגוסט 2003, ומאז היא מתגוררת בעוספיה, אם כי היא מגיעה מדי פעם לביקורים בבית ג'אן.
עוד הוא מסר, כי הבית נשוא כתב האישום, מורכב משלוש קומות, וקומה תת קרקעית, המשמשת כמרתף. בקומת הקרקע מתגוררת אמו; בקומה הראשונה והשנייה, מתגוררים הוא אשתו וילדיו; ובקומת המרתף, לא מתגורר איש. לא ניתן להתגורר בה. היא משמשת לאחסנת עצי הסקה בלבד (שזה גם שימוש אסור).
וכך באו לידי ביטוי הדברים בעדותו:
"ש: מי גר בכל קומה?
ת: בקומת קרקע אמי ובקומה אחת ושתיים משפחתי, ובקומת המרתף אף אחד לא גר, ולא ניתן לגור בה" (עמ' 4, שורות 93 – 96).
עוד מסר, כי לא הייתה לו כוונה לעבור להתגורר בבית, אך בסופו של דבר עבר להתגורר בו, משום שאשתו לא רצתה להמשיך ולהתגורר בחיפה, ואז לא הייתה לו ברירה, זה היה בשנת 2003, לדבריו.
לקראת סיום החקירה, הציג בפניו החוקר תמונות הבית בו מתגורר הנאשם, שצולמו ביום 3/6/13 (סומנו כחלק מההודעה - 14-10-13-19-20). הנאשם אישר כי הוא מתגורר בקומות 2 ו-3, וכך אמר:
"זה הבית ואני מתגורר בקומות 2 ו-3, ואני מסמן אותן במספרים בעט כחול, שתיים ושלוש, וחותם לידן, בתמונה מס' 14, בתמונה מס' 19 אני לא מסכים עם מה שכתוב, שכן הקומה התת קרקעית משמשת כמח[ס]ן עצי הסקה, ולא כפי שרשום לחנייה, כי הכניסה לקומה, מאוד צרה, וזה מסוכן לחנייה לרכב" (שם, בשורות 472 – 475).
בסמוך להגשת כתב האישום נגדו, לאחר מס' ביקורים של החוקר אספינו בביתו, ביקש הנאשם להחקר בשנית.
הוא נחקר ומסר גרסה נוספת ביום 12.5.15 (ת/34).
בחקירה זו, הגיע הנאשם מצויד במסמכים, המוכיחים, לפי טענתו, שהוא מתגורר בחיפה, לבדו (החשבונות התקבלו וסומנו על ידי החוקר נ/1 – נ/18 כחלק מההודעה בפני החוקר).
כאשר הופנה הנאשם 1 לחקירתו הקודמת, שם טען כי הוא מתגורר בבית מושא כתב האישום, יחד עם משפחתו, מאז שנת 2003, ונשאל האם הוא לא אמר אמת בחקירתו הקודמת, השיב הנאשם 1, כי הוא לא זוכר שהוא אמר את הדברים האלה, אך גם אם אמר אותם, מסר "נתון לא מדויק", וכי מה שהוא מוסר כעת, אלו הם "...פרטים מדויקים, ומפורטים, באשר למגורים בחיפה" (שם, בשורות 104 – 106).
הנאשם 1 חזר וטען, כי הבית מושא כתב האישום, שייך לאמו ואחותו (הנאשמת 3).
כאשר עומת עם דבריו בחקירה הקודמת, בה מסר שהוא זה שמשלם את תשלומי המשכנתא, הוא זה שמימן את רכישת הקרקע, לרבות את החזקת הבית ותשלומי הארנונה משנת 2002 - טען הנאשם כי הוא אכן משלם את אחזקת הבית, ארנונה, חשמל ומים, משום שמשפחתו מתגוררת בבית (שם, בשורות 124-128).
כאשר עומת עם גרסת השכנים, אשר טענו שהוא מתגורר במקום, ושהם מסרו שהם חברים טובים שלו ושל אשתו - טען כי הם טועים, וכי הוא מבקר במקום, ולא מתגורר שם (שם, בשורות 140 – 142).
כאשר עומת עם מציאות השלט אשר התנוסס על שער הבית ועליו כתוב "עו"ד שקיב עלי" - טען שהוא אכן הציב אותו שם "...כי היו מקרים שפגשתי לקוחות מבית ג'אן, בבית ג'אן, בימי שבת". הוא טען שהוריד את השלט, כי הצבעי רצה לצבוע את דלת הכניסה, אך בסופו של דבר, לא צבע את הדלת, ולאחר מכן לא החזיר אותו, כי ממילא, אין לו לקוחות בבית ג'אן (שם, בשורות 168 – 175).
אשר לתיבת הדואר הנושאת את שמו - טען הנאשם 1 כי תושבי הכפר מניחים בתיבת הדואר הזמנות לחתונות וכדומה (שם, בשורות 176 – 180).
כאשר הופנה לבקשותיו להסמכתו כתובע, שם רשם את כתובתו בבית ג'אן - טען שבדרך כלל הוא כותב את כתובת המשרד, בתור כתובתו, ואם רשם את הכתובת בבית ג'אן, אין פירוש הדבר כי זו כתובת מגוריו. למרות דבריו אלה, אישר כי הוא לא שינה את כתובתו במשרד הפנים, מהטעמים שפירט (שם, בשורות 187 – 192).

עוד הופנה הנאשם, למכתב המפורט שהוא הגיש לוועדה המקומית, בו ציין שהוא מתגורר במבנה, וטען שהוא אינו משתמש בחלקים שנבנו בסטייה מההיתר (המכתב סומן על ידי החוקר 12-05-14-1 מיום 12/2/13) – לכך השיב כדלקמן:
"התכוונתי לשימוש בסופי שבוע, ובכל מקרה לא ראיתי לנכון באותו מכתב, לחשוף את כל הפרטיות שלי, בדבר מגוריי בחיפה, סברתי כי החקירה תסתיים, והוועדה תסתפק בהסברים שנתתי במכתב, ומשום כך לא היה כל טעם בגילוי כל פרט ופרט על החיים הפרטיים שלי, משום כך לא כתבתי שאני גר בחיפה ופרטים נוספים שלדעתי לא היו רלוונטיים לאותו מכתב קצר ולא היה צורך בהם..." (שם, שורות 229 – 232).
סיכום ביניים - השוואת גרסתו הקודמת (ת/33) לגרסתו המאוחרת בחקירה שנגבתה לפי בקשתו (ת/34) מלמדת כי הנאשם ביקש לחזור בו מדברים שמסר והבין כי הם מפלילים אותו. בעוד בגרסה הקודמת הודה במעורבותו בבניה, תכנון ומימון הבית, תוך תיאור המעבר שלו ומשפחתו לבית שנבנה, טען בגרסה המאוחרת (ת/34), לפתע, כי הוא מתגורר בגפו בחיפה, סיפר על פרידה מאשתו שלא זכתה לאימות כלשהי ממנה או מאף שכן, כאשר אני מזכיר, כל השכנים מעידים על נוכחותו במקום. כאשר עומת עם הסתירות בין גרסאותיו ועם הראיות היוצרות זיקה הדוקה וברורה שלו לבית ומעידות על מגוריו במקום, סיפק תשובות שבחלקן אף לא היו הגיוניות, כמו הטענה שלא ציין כלל במכתבו ת/56 לרשות האכיפה שהטיחה בו את השימוש האסור, את הפרידה הנטענת, ואת מגוריו הקבועים בחיפה, והכל תוך סתירה חזיתית להודאתו הברורה במכתב זה שהוא מחודש פברואר 2013 בו הוא אומר: "אני עושה שימוש בדירה (שיש בה 2 יחידות דיור) מסוף שנת 2003".
בבית המשפט מסר גרסה שלישית ואף בה ביקש להרחיק עצמו ממעורבות בבניה ובמגורים בבית תוך סתירה חזיתית לגרסאותיו הקודמות.

עדות הנאשם בבית המשפט –
עדותו של הנאשם בבית המשפט, נפרשה על פני 4 ישיבות, חלק ניכר מהן, שתי ישיבות, נשמעה עדותו הראשית.
הנאשם היה ער לכך שהודעתו הראשונה מכילה למעשה, הודאה מצדו, על השימוש שהוא ואשתו עושים בנכס, וכאשר עומת עם החומר הזה, טען כי נקט בלשון רבים, אך בעצם, התכוון לאשתו ולבנותיו.
הוא חזר והדגיש כי הוא מתגורר בחיפה, בנפרד מהן, ומגיע אך ורק לביקורים בבית המגורים בבית ג'אן.
במהלך חקירתו, הוטח בו חומר ראיות רב, אשר כלל את הסכם המכר, שהוא עצמו ערך, תמונות, תכניות בהן אימת את חתימת אמו, לרבות תכנית החלוקה המאושרת מ-2006, מכתבים שכתב לגורמי התכנון, עדויות של שכניו, של בעלי המלאכה שהעסיק, הודאתו במכתב שכתב לרשויות בו הוא מודה שהוא עושה שימוש במבנה מושא כתב האישום מ- 2003 לפי גרסתו שלו, ועוד.
דומה כי סקירת הראיות המפורטת לעיל, בדגש על הגרסאות השונות שמסר הנאשם, הן בהודעה הראשונה ת/33, והן בהודעה השנייה של הנאשם, ת/34, הודיותיו, מדברות בעד עצמן.
הנאשם עומת בהודעה הראשונה על ידי החוקר פבלו אספינו, עם מסמכים המלמדים על חריגות בנייה, ודרך שהועלמה מהבקשה ללגיטימציה ב-2003, אך בחר להתחמק מכך במשך זמן רב.
רק כאשר התקדמה חקירתו, ועומת עם שלל ראיות המצביעות על כך, נאות להסכים לכך שהבית בנוי בסטייה מההיתר, ובנוי על תחום הדרך, אם כי המשיך לדבוק בגרסתו, כי הבנייה על תחום הדרך, היא קטנה יותר מהנטען בפניו.
יצוין, כי בהסכם המכר שהנאשם עצמו ערך לרכישת החלקה, הוא ציין כי בשטח עוברת דרך, ואף נקב בגודל השטח הנוגס בחלקה. גם בתוכניות נוספות, עליהן חתומה אמו ומתנוססת עליהן גם חתימתו של הנאשם, מופיעה הדרך.
מעדויות נוספות שנזכרו לעיל, ומהתוכניות שהוגשו, עולה בבירור שיש דרך מאושרת במקום.
עוד עלה מהמסמכים והעדויות, כי הבית נבנה על תחום הדרך תוך סטיה מהתוכנית אשר אינה מתירה בניה שם.
הנאשם אשר ניצח על התכנון והבניה ידע זאת היטב ולכן דאג לכך שהדרך לא תצוין בבקשה שהגיש לגורמי התכנון באמצעות האדריכלית שלו, והגדיל לעשות, כאשר הטיל עליה את האשמה לכך.
בכל הנוגע לשימוש, עומת הנאשם עוד בחקירתו, עם שלל ראיות, המלמדות על שימוש וזיקה הדוקה לנכס, ולמרות זאת, נתן תשובות מתחמקות ובלתי מסתברות בעליל.
הדברים מפורטים בגרסת הנאשם, שנזכרה בהרחבה לעיל.
אציין בתמצית, כי במסמכים שהגיש לגורמי הפיקוח והפרקליטות כהסמכה לתובע אישר הנאשם, שציין את כתובת הבית נשוא כתב האישום ככתובתו; יצוין, כי הנאשם אישר כי לא שינה את כתובתו במשרד הפנים; עוד הוא אישר כי אשתו ובנותיו מתגוררות בבית; אישר כי השלט שלו כעו"ד מוצב בשער הבית; אישר כי תיבת הדואר נושאת את שמו אף היא מותקנת בשער הבית; יצוין כי הנאשם פעל להסרת השלטים לאחר החקירה; מהתוכניות עלה כי תוכנן משרד בבית, הנאשם ניסה לגמד זאת, וטען כי לא מדובר במשרד, אלא בספריה, ואישר כי בספריה הזו היו שולחן ומחשב וספרי משפט, וכן ארכיון שלו.
הנאשם טען בסופו של דבר, שהוא עושה שימוש בחלקים שלגביהם אין איסור שימוש בבית שנבנה, השיב באופן מתחכם ומתחמק לחוקר, נמנע מהתייחסות עניינית.
עדותו היתה פתלתלה, רוויות פירכות, לעיתים אף לקתה בחוסר היגיון, ולהתרשמותי ככל שהעיד (והוא העיד ארוכות) בלט חוסר האמת שבה לכל אורכה.
ככל שהעיד הנאשם, ניכר היה כי הוא מספק גרסה מופרכת, אשר אינה מתיישבת עם הראיות, אינה עולה בקנה אחד עם דברים שהוא עצמו אמר וכתב, וגם, אינה מתיישבת עם המצב המשפטי, שהוא כמומחה לתכנון ובנייה, מכיר היטב, בעיקר הדברים אמורים, לגבי טיבו ומהותו של השימוש במבנה.
עוד יצוין פרוטוקול בית המשפט בקריות, בפסק הדין שניתן (ת/77), בו ייצג הנאשם את אחותו, תוך שהוא מצהיר לפרוטוקול, כי אחיה של הנאשמת, כלומר, הוא, מתגורר בבית והיה מעורב בבנייתו, תוך שהוא לא מציין בפני בית המשפט כי הוא האח המדובר.

המומחה מטעם ההגנה – מר לביב חלבי:
המומחה מטעם ההגנה הגיש חוות דעת – נ/ 69.
לאחר עיון בחות דעתו ושמיעת עדותו נמצא שלא ליתן משקל לחוות דעתו.
אציין כי עדותו של המומחה הותירה על בית המשפט רושם עגום. ככל שהעיד ההתרשמות הייתה כי העד נעזר בהכנת חוות דעתו יתר על המידה בנאשם, בלשון המעטה. הדבר ניכר בניסוח חוות הדעת ובתשובותיו של העד כאשר נשאל בעניין זה.
יצוין, כי העד אישר כי נעזר בנאשם, וכאמור נראה כי העזרות זו הייתה גורפת למדי, וכללה את כל חלקי חוות דעתו, עד כי קשה עלי הקביעה כי מדובר בחוות דעתו.
זאת ועוד, העד נחקר וטען כי אכן ברשותו תיק עבודה המשקף את כל ההכנות שעשה. בית המשפט איפשר לו להגיע לישיבה נוספת עם תיק העבודה. הוא טען, כי יוכל להציג את תיק העבודה למחרת היום, אך לא עשה כן למחרת היום.
בנוסף, טען כי החליף מסמכים עם הנאשם, בהם חילופי טיוטות של חוות דעתו, ואף אותן טען שניתן יהיה להציג לבית המשפט, למחרת היום.
כאשר שב והעיד בפני בית המשפט, והיה אמור להציג את תיק העבודה והטיוטות שהחליף עם הנאשם, מסר עדות שבעיני הייתה מהוססת ולא רצינית, אשר לא התיישבה עם עדותו הקודמת. הוא טען כי התכוון לטיוטות של חומר הגלם, ולא לטיוטות חוות הדעת, אותן לא שמר.
עדותו הייתה קשה עלי, לא התרשמתי כי היא מבוססת ואותנטית, ואסתפק בכך, תוך שאני דוחה אותה.

ממצאים ומסקנות:
לקביעתי, הוכח במידה הנדרשת הפלילים כי הנאשמים 1 ו- 2 עשו שימוש אסור במבנה, בשטח כולל של - 1069 מ"ר, בשנים 2008 ועד ל- 2013, למטרת מגורים שלהם, יחד עם ילדיהם, וזאת ללא היתר בניה כדין, בשימוש חורג ובסטייה מהיתר ומהתוכניות התכנוניות שלהלן.
מדובר בשימוש ללא היתר במבנה, שימוש חורג, תוך סטיה מתוכניות ג/685 ו- ג/5446 המייעדות את הקרקע עליה בנוי חלק מהבית, לדרך.
השימוש נתמך בראיות לרוב, מצד השכנים אשר מעידים על שימוש ומגורים ברורים של הנאשמים במבנה, תמונות המעידות על זיקה ברורה של הנאשם לבית, על מגורים בו, ביקורי הפקחים, ומעל לכל הודיה מפורשת של הנאשם במס' הזדמנויות, לרבות במכתב מפורש שהוא כעורך דין כתב לרשות האכיפה בו הצהיר כי הוא עושה שימוש במבנה למגורים משנת 2003 ואילך.
אל מול מצבור ראייתי של מכלול ראיות התביעה לא הביא הנאשם ולו שכן אחד מכתובתו בחיפה שיעיד כי הוא מתגורר שם דרך קבע כטענתו ואף יש אחיזה בראיות לכך ששם הוא משרדו.
באותה מידה מבססות הראיות את השימוש ביחס לאשתו הנאשמת 2 שנמנעה ממתן עדות.
מכלול הראיות מבסס את היות הנאשמים 1 ו- 2 מי שמוחזקים כבעלי המקרקעין בשעת ביצוע העבירה והמשתמשים בפועל במקרקעין אלו, כאמור בהוראת סעיף 208 (א) (4) + (7) לחוק התכנון והבניה.
אשר לנאשמת 3, אחותו של הנאשם 1, לקביעתי, אחריותה נגזרת מהשימושים האסורים הנזכרים שנעשו במבנה, תוך סטיה מהיתר ומהתכניות, בהיותה בעלת ההיתר, אשר בסטייה ממנו, בוצעה הבניה החריגה ומי שמוטלת עליו החובה להשיג היתר לשימושים האמורים מכח החוק ותקנותיו (סעיף 208 (א) (1) + (2) לחוק התכנון והבניה).
כן אחראית הנאשמת 3, בהיותה בעלת הזכויות החוזיות הקנייניות להרשם כבעלי הקרקע, כעולה מחוזה המכר של רכישת המגרש, בו נבנה הבית, וכמי שנרשמה לטובתה הערת אזהרה לפי סעיף 126 לחוק המקרקעין המקפלת בתוכה זכויות קנייניות אלה ומגוננת עליהן (סעיף 208 (א) (4) לחוק התכנון והבניה).
מצבור ראיות התביעה הנסמך על מקורות שונים מוכיח את עובדות כתב האישום המתוקן מעבר לכל ספק סביר.
בכל הנוגע לסטייה מההיתר ומהתוכנית, המומחה מטעם התביעה, עלי יוסף, הבהיר בחוות דעתו את הדברים. הוא פירט את גודל הנכס, את השטח שנבנה בסטייה מההיתר, השטח ש"יושב" על תחום הדרך.
עדותו של המומחה מקובלת על בית המשפט, כעדות מקצועית ואמינה, ולכן ממצאי חוות דעתו אומצו על ידי בית המשפט כעובדה. לעומתה, עדותו של מומחה ההגנה, לקתה לקביעתי בחוסר מקצועיות ואף בחוסר אמינות והתקשתי לקבלה.
עדות נציגי גורמי התכנון והחומר התכנוני הרב שהוגש, מוסיפים ומבססים מחזקים את הראיות הנוגעות לסטייה מההיתר ומהתכונית שהשתקפה בבניית המבנה על דרך מיועדת.
הנאשם העיד במשפט אך גרסתו היתה קשה על בית המשפט ונדחית כבלתי אמינה מהטעמים שפורטו.
הנאשמות לא העידו במשפט והימנעותן מחזקת את משקל ראיות התביעה (סעיף 162 (א) לחסד"פ).
התמונות שהוצגו לבית המשפט, אף הן מחזקות את השימוש האסור במבנה על ידי הנאשמים.
העדים שעדותם נסקרה לעיל, שכנם של הנאשם, בעלי המקצוע שבאו איתו במגע, כולם מעידים על מעורבות וזיקה ברורה והדוקה של הנאשם לבניית המבנה והשימוש הפעיל שהנאשם אשתו ואחותו (הנאשמות) עושים בו.
מהעדויות עולה בבירור, כי הנאשם פעל ביחס למבנה, כבעלי הנכס, על אף שהרישום הפורמלי, הוא על השם של אמו, והבקשות מוגשות לרשויות התכנון הן של אחותו הנאשמת 3, הרי שהוא ואשתו הנאשמת 2, הם המנהלים בפועל, את בניית הבית, תכנונו, עיצובו. הם אלה שעושים את השימוש התדיר במבנה ומתגוררים במבנה.
הנאשם 1 הודה שהוא מימן את רכישת המגרש, הוא מימן את הבנייה, את בעלי המקצוע שעמלו על תכנונו ובנייתו של המבנה, תוך שהוא עצמו מאשר, שביצע החזרים של המשכנתא, והלוואות נוספות לאחותו. יצוין, כי הנאשם לא תמך את טענותיו בדבר 'הלוואה' לאחותו במסמכים, או בראיה כלשהי להחזרים, האחרונה אף לא העידה במשפט, והסתפק בהצהרה כללית זו.
העדים הרבים שהעידו, קושרים כאמור את הנאשם לבניית המבנה, ולשימוש בו, כך למשל המתכננת מטעם הנאשם האדרכילית ג'וזפין מרעי, הינה האדריכלית שחתומה על מסמכים שונים, ביניהם בקשת הנאשם להיתר שהוגשה בשנת 2000, והבקשה ללגיטימציה משנת 2013, מסרה בחקירתה, באופן חד משמעי, כי הבית נבנה בהתאם לתכתיביו של הנאשם 1.
עוד מסרה כי כל השינויים בתוכניות, נעשו אף הם, על פי רצונו, היא ציינה את המעלית שהוא רצה בבית, והבהירה לו שהדבר בלתי אפשרי.
מהתוכניות שהוגשו הסתבר כי הבית נבנה לבסוף, בגודל עצום, על פי גחמותיו של הנאשם, שביקש תוספות שונות, כפי שעלה מעדותה של ג'וזפין מרעי, ולכן לא יפלא הדבר שהוא לא "נכנס" למגרש וסטה ממנו תוך ש"עלה" על הדרך הציבורית שתוכננה להיסלל שם.
רק כאשר הנאשם הבין את עוצמת הראיות נגדו, טען שהיה מעורב בדרך זו או אחרת בתכנון ובבנייה, אך ביקש לייחס זאת לעובדה שהוא פעל כעו"ד, לטובת אחותו, הנאשמת 3, אשר תתגורר בבית, ולא ייתכן שהוא יפקיר פרויקט גדול כזה מבלי שהוא יפקח עליו (עמ' 296, שורות 21 – 25).
אלא שהמציאות הראייתית מלמדת על זיקה ומעורבות רבה של הנאשם 1, הרבה מעבר ליועץ משפטי של האחות. הנאשם 1 היה שקוע עד צוואר בכל הנוגע לבניית הבית. הוא ערך את הסכם הרכישה וטיפל בצד המשפט, הוא מימן את הרכשה, היה מעורב מאוד בתכנון הבית, בהגשת הליכים התכנוניים השונים, במגעים עם בעלי מקצוע, בבניית הבית, במימון כל אלה, הוא אף ביקש חשמל מהשכנים במהלך הבנייה, ושילם עבור כך. פעל נמרצות בהליכים משפטיים שונים.
הוא התגורר בבית יחד עם משפחתו, עשה בו שימוש תדיר, ישנן תמונות שלו בבית עם חפצים כאמור שונים, וחלק מהעדים אף ציין את השימושים השונים שנעשים בחלקים שונים של הבית, על ידי הנאשם, אשתו ובנותיו.
עדותו בבית המשפט, הייתה קשה עליי, לא יכולתי לקבלה, ניכר היה מאז חקירתו השנייה של הנאשם, שהוא ביקש להסיט את כובד המשקל, לעבר העובדה שהוא מתגורר בבית נוסף, על מנת לנקות עצמו מהשימוש שנעשה בבית ג'אן. לשם כך, הרחיק וטען לפרידה מאשתו, הצביע על מסמכים נוספים, אשר משמשים לטענתו כראיה חד משמעית, לכך שהוא עושה שימוש בדירה בחיפה. חוששני, שלא יכולתי לקבל את גרסתו של הנאשם כאמינה.
לקביעתי, הנאשם עושה שימוש תדיר בבית, שביישוב בית ג'אן, שהוא ואשתו בנו, כאשר הרישום הוא על שם אמו ואחותו, כמי שפנתה בבקשות שונות למוסדות התכנוניים.
מעבר לכך, בצדק טוענת המאשימה, כי אדם יכול להחזיק מספר בתים, ולהתגורר בחלק מהזמן בבית כזה או אחר, ואין הדבר פוטר את המשתמש מאחריות לגבי המבנה והבית בבית ג'אן בו הוא עושה שימוש.
משנקבע כי הוכחו עובדות כתב האישום המתוקן, אעבור לבחון את האם עומדת לנאשם הגנה לפי סעיף 208 (ב) לחוק התכנון והבניה (שהיה תקף עובר לביצוע העבירות) הקובע שני תנאים מצטברים: העבירה נעברה שלא מידיעתם של הנאשמים; הנאשמים נקטו בכל האמצעים הנאותים לקיום החוק והתקנות שעל פיו בכל הנוגע לאמור בכתב האישום המתוקן.

התנאי הראשון להגנה: האם העבירות נעברו שלא מידיעת הנאשמים ?
חתימה על מסמכים המעידים על הסטייה וקיומה של דרך עליה נבנה הנכס -
לפי חומר הראיות, הנאשם ערך הסכם מכר בין אימו לבין מוכרי המקרקעין (נ/68), בהסכם המכר הנ"ל, מיום 28.11.99, עליו חתום הנאשם, צוין באופן מפורש:
"והואיל ועל פי תוכנית המתאר החלה במקום מתוכן (צ"ל מתוכנן – ש.ב.) בנכס כביש החוצה אותו לכל אורכו ברוחב של 10 מטר ושטח הכביש המתוכנן נוגס מהנכס שטח של 758 מ"ר".
יצוין כי להסכם המכר צורף תשריט אותו ביצע עד התביעה, המודד עלי יוסף, לפיו ניתן לראות היטב את הדרך שעליה נבנה הבית.
בהקשר זה, יצוין כי הנאשם טען בהודעתו, כי הדרך בוטלה בתכנית מתאר אחרונה, אך כאשר הטיח בפניו החוקר, כי בבקשה לקבלת היתר, מוצגת הדרך המאושרת, כשהיא מסומנת 41/6 והבית מסומן בבקשה 41/5, על פי תכנית חלוקת המגרש, השיב: "אם זה מה שרואים אז זה מה שרואים" (ת/33, בשורה 236).
אמם של הנאשמים 1 ו-3, חתומה על תצהיר אותו אימת הנאשם מס' 1, בו היא מסכימה כי הנאשמת מס' 3, תבנה על המקרקעין הנדונים מבנה.
בהמשך הדברים, וכעולה מחומר הראיות, הגישה הנאשמת מס' 3, בקשה לקבלת היתר לבניית בית מגורים על המקרקעין הנדונים אשר אושרה וניתן היתר ביום 29.6.00 (ת/36).
הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מעלה נפתלי, אישרה את הבקשה בתנאים שקבעה.
בהתאם לתנאים אלו, חתמו המנוחה ובתה, הנאשמת מס' 3, על הצהרה נוספת, לפיה, הן מוותרות באופן בלתי חוזר, על חלק מהמקרקעין המיועד לפי תכניות המתאר הרלוונטיות החלות על המקרקעין הנדונים, לצורך סלילת דרך.
בהמשך הדברים, ולאור כל האמור, ניתן למנוחה ולבתה הנאשמת מס' 3, היתר בנייה לבניית בית מגורים, בשטח כולל של 516 מ"ר.
יצוין, כי לפי היתר הבנייה, בניית בית המגורים המתוכנן, היא במרחק של 3 מטרים מצפון לתוואי הדרך המתוכננת והמאושרת בתכנית המתאר ג/685, העוברת במקרקעין הנדונים.

המודד עלי יוסף מטעם הנאשמים -
עד התביעה מר יוסף עלי שהינו מודד מוסמך שנשכר על ידי הנאשם ואחותו, הנאשמת 3, ערך שורה של מסמכים, ביניהם בקשות להיתר וללגיטימציה, היתרים, מפות מדידה, מכתבים ותוכנית חלוקה (ת/36 – ת/46; ראה אימות הדברים גם בעמוד 56 לפרוטוקול הדיון).
בחקירתו מסר כי ביצע מדידות והיה בקשר עם הנאשם והנאשמת 3 ואילו בבית המשפט העיד והתעקש על כך שהיה בקשר רק עם האחות, ורק לאחר שאמר זאת, ציין, בהמשך החקירה, כי היה בקשר עם הנאשם (עמ' 57, שורות 10 – 12).
בין המסמכים שערך הייתה תוכנית החלוקה שהכין עבור הנאשם 1 לפיה ניתן לראות היטב את הדרך (ת/46).
ברור למדי כי פעל מטעם הנאשמים אשר ידעו בעצמם ובאמצעותו על הבעייתיות במבנה ועם הדרך.

ידיעה מכח מעורבות בתכנון והבניה -
המאשימה העידה גם את בעלי מקצוע, שליוו את הבניה, ביניהם האדריכלית ג'וזיפין מרעי, אשר תכננה עבור הנאשם ואשתו את הבית, הנדסאית אדריכלות, אשר טיפלה עבור הנאשם בהכנת תכנית מפורטת בבקשה לשימוש חורג, המודד שערך מסמכים שונים (ת/36 – ת/46), ביניהם, הבקשה לקבלת היתר; בקשה ללגיטימציה בה הושמטה הדרך נשוא כתב האישום, מפות שונות, תכנית החלוקה המאושרת של המגרשים ב-2006, בקשת ההכשרה הרשומה על שם הנאשמת 3.
האדריכלית, גב' ג'וזפין מרעי, מסרה הודעה מפורטת (ת/81), אשר הוגשה בהסכמת ההגנה, כתחליף לעדות הראשית. בהודעה מסרה ג'וזפין, שהנאשם ואשתו, הגיעו אליה עם תכנית מדידה, וביקשו שהיא תתכנן להם את הבית על המגרש.
ג'וזפין שירטטה תכנית אדריכלית, הכינה בקשה להיתר, והנאשמים 1 ו- 2 החלו בבנייה. היא ציינה כי הנאשם, שקיב עלי, שילם לה עבור התכנון (ת/81, עמ' 3, שורות 80 – 81).
עוד מסרה שהנאשם ואשתו, היו מעורבים והכתיבו את תכנון הבית, היא זכרה לציין שהנאשם אף רצה, במסגרת השינויים בתכנון, מעלית בבית, אך בסוף היא לא תכננה מעלית (ת/81, עמ' 4, שורות 105 – 106).
ג'וזפין הוסיפה וציינה, כי לפעמים היא הייתה מגיעה לשטח, על מנת לפקח כאדריכלית, הואיל והיו שינויים בתוכניות, והיא זוכרת היטב שהבית לא נבנה לפי התכנית הראשונית, היו תוספות. היא זוכרת היטב, שהיא ליוותה את הבנייה, עד שסיימו את השלד.
בשלב מסוים, הנאשם ביקש להוציא היתר חדש, על פי המצב הקיים (לאחר השינויים). בשלב זה, היה הנאשם בקשר עם בעלה של ג'וזפין, מהנדס המועצה המקומית מר נדים מרעי.
לדבריה, היא לא הייתה מעורבת בסוד העניינים, אך מה שהיא זוכרת, שהייתה מתוכננת דרך במקום, ולמרות זאת, הנאשם הגיע אליה עם תכנית מדידה שלא כללה את אותה דרך. היא התייעצה עם בעלה בעניין, והיא תכננה את הכניסה לבית, בהתאם לבקשתו של הנאשם (ת/81, עמ' 2 שורות 17 – 23).
לשאלה מדוע לא ביקשה מהנאשם, תכנית מדידה חדשה, ובה סימון של הדרך המיועדת, על פי התוכניות המפורטות, ציינה כי היה מדובר בסקיצות תכנוניות ראשוניות, והיא לא זוכרת אם היא פנתה לנאשם לצורך קבלת תכנית מדידה חדשה הכוללת את הדרך המיועדת להיסלל במקום לפי המתווה התכנוני (ת/81, עמ' 2, שורות 29 – 32).
ג'וזפין ניסתה להרחיק את עצמה במהלך חקירתה, מכל ידע אודות הדרך המתוכננת העוברת במקום בו נבנה הבית.
לטענתה, רק לאחר שבוצעו שינויים, והנאשם רצה שהיא תכין תכנית למצב הקיים, עלה נושא הדרך, והנאשם ביקש ממנה לערוך תכנית שינויים עם חריגת הבנייה. כאשר נשאלה מדוע להגיש בקשה להכשרת החריגות, כאשר היא מודעת לכך שהבנייה היא על דרך קיימת, והבקשה תידחה על ידי רשויות התכנון, היא השיבה: "מהנדסים מגישים תוכניות והן נדחות, שכיב ביקש וכך עשינו" (ת/81, עמ' 4 – שורה 113 -115; עמ' 5 – שורות 116 – 120).
בתיק בקשה שתוארה בגופה "לגיטימאציה לבניין קיים" (ת/37), שהוגשה לפי החותמת המתנוססת עליה ביום 16/6/03, ונערכה על ידי האדריכלית ג'וזפין, בעבור אמו של הנאשם. לצד הפרטים המפורטים בתוכנית לרבות כותרתה, מתנוססים חתימת האדריכלית, טביעת האצבע של אם הנאשמים, ואימות חתימת האם מיום 7.6.03, של הנאשם.
אך כפי שעולה מחקירתה של ג'וזפין, הרישומים הפורמאליים, לא שיקפו את הבעלים האמיתיים של הבית, ומי שבנה ותכנן אותו. ג'וזפין מסרה בעדותה, כי הבקשה להיתר נרשמה אמנם בשם אחות הנאשם, הגב' נאיפה עלי (הנאשמת 3), אבל היא הייתה בעצם עבור הנאשם.
ג'וזפין הסבירה, כי הנאשם ביקש לשכן בבית, הן את האמא והן את האחות, וכך באו לידי ביטוי הדברים בהודעתה:
"ש: אם הגשת בקשה להיתר עבור שקיב עלי אז למה המבקשת היא נאיפה עלי?
ת: האחות התחתנה, ויצאה מהכפר, ונשארה אימא, אחותו הייתה גרושה, ושקיב רצה להכין לה דירה, היא הייתה צריכה לגור במפלס המרתף, לפי ההיתר, וגם לפי הבקשה ללגיטימציה.
ש: אז חלק מהדרישות של שקיב, זה גם דירה לאימא, וגם דירה לאחותו ולמשפחתו שלו נכון?
ת: כן. התכנון המקורי היה שהבית מיועד למשפחה של שקיב בשתי הקומות, וקומה לאימא של שקיב, לאחר מכן, אחות התגרשה (הנאשמת 2 – ש.ב) לכן הוסיפו בשבילה קומה, לאחר מכן, אחותו התחתנה, עם מישהו מכפר אחר, ועזבה את בית ג'אן ונשארה רק אימא"
(ת/81, עמ' 5, שורות 130 – 136).
עוד מוסיפה ג'וזפין, כי מי שהוביל את השינויים בבנייה, הייתה אשתו של הנאשם, הנאשמת 2 (שם, בעמ' 5, שורה 138). יצוין, כי ג'וזפין העידה בחוסר רצון מובהק, וניכרה חוסר הנוחות שחשה ממסירת עדותה בפני הנאשמים. גם כאשר התבקשה לעיין בהודעתה, ולדייק בתשובותיה, הביעה מורת רוח. ברם, עיון בהודעתה המפורטת, מעיד על מסירת עדות קולחת ומפורטת, באופן סדור, תוך שהיא מתייחסת לזהות הפונים אליה (הנאשם ואשתו), למהות הפנייה, תכנון ביתם, לחלקה בכל התהליך (התכנון האדריכלי והפיקוח האדריכלי על הבנייה), לפרטי פרטים של מעורבותה בנושא, לרבות ידיעתה את תכנוניו של הנאשם, מי יגור ובאיזה קומה.
העדה הייתה ערה לקשיים, בלשון המעטה, שיש בעובדה, שהיא כאדריכלית, ערה לכך שהיא מקבלת לידיה תכנית מדידה, שלא כוללת סימון דרך המתוכננת להיסלל במגרש, לפי גורמי התכנון. היא התייעצה עם בעלה, מהנדס המועצה המקומית, והבינה שצריכה להיות דרך במקום. ולמרות זאת, המשיכה לפעול בהתאם לבקשותיו והנחיותיו של הנאשם. עובדה זו הוסיפה לקושי שלה להעיד בחופשיות.
ברור לחלוטין מההודעה המפורטת שמסרה, שהנאשם חרג מהיתר הבנייה. היא ידעה על כך, ולטענתה, רק במהלך הבנייה, ביקש הנאשם שהיא תכין תכנית, ואז עלה הנושא של הדרך הקיימת במקום, כשהבית ההולך ונבנה "מפריע" לדרך. עוד עלה כי הנאשם ביצע שינויים בבנייה, כאמור בחריגה מההיתר שקיבל בשנת 2000, ורק בשלב מאוחר יותר, היא עצמה הגישה בקשה לאשרר את החריגות בבקשה ללגיטימציה - ת/37.
ג'וזיפין אישרה את כל הפרטים הללו, לרבות השינויים שנעשו, הדרך הקיימת במקום, שעליה למדה לטענתה, רק לאחר שהתייעצה עם בעלה המהנדס, עוד אישרה את התמונות של הבית, שהוצגו בפניה וציינה כי זה הבית המדובר.
כאמור, העדה הפגינה עוינות רבה במהלך עדותה, ורק עקב אזהרות בית המשפט, נאותה לשתף פעולה ולמסור את עדותה, תוך שגם היא, מנסה לגמד את חלקו של הנאשם, בכל התהליך, באופן הסותר חזיתית, את תכני הודעתה המפורטת.
הנני מעדיף את הודעתה של העדה (ת/81), על פני דבריה בבית המשפט, הסותרים חזיתית הודעה זו. ניכר, כי ההודעה נמסרה באופן חופשי, קולח, מפורט, תוך התייחסות לפרטים רבים, ותוך שהדברים משתלבים זה עם זה, במסמכים שהוצגו לה, ועם גרסתה הכוללת של העדה, ורק בשל הטעמים שפורטו לעיל, חשה העדה אי נוחות ומזערה בבית המשפט את חלקו של הנאשם בעניין.
מתכננת נוספת, הנדסאית אדריכלות, הגב' שריהן חרב, מסרה אף היא הודעה מפורטת (ת/80), ולפי דבריה, טיפלה בהכנת תכנית ובקשה לשימוש חורג בעבור הנאשם. ההודעה הוגשה בהסכמת ההגנה, כתחליף לעדות ראשית.
שריהן היא הנדסאית אדריכלית ועיצוב פנים, ועבדה במשרד של אביה, מר סמי אסעד, כמתכננת. לדבריה, עקב מינויו של האב ליו"ר וועדה מקומית בקעת בית כרם, הוא העביר את משרד התכנון לידיה, ומאז היא עצמאית.
לדבריה, בסמוך לאוגוסט 2013, הנאשם פנה לאביה להכנת תכנית מפורטת. כאמור, בשל מינויו של אביה, היא המשיכה בטיפול בתיק, ביחד עם מתכנן נוסף, שעובד במשרדה.
ביום 10.11.13, היא הגישה לוועדה המקומית את הבקשה, וביום 11.11.13, היא הגישה אותה לוועדה המחוזית. לדבריה, הנאשם ביקש ממנה שתזרז את הטיפול. בוועדה המקומית, החליטו להפקיד את התכנית, וכך גם בוועדה המחוזית. לאחר מכן, הנאשם פנה אליה ואמר לה לכתוב מכתב, על מנת לחזור בה מהבקשה לקבלת היתר לשימוש חורג. לדבריה, הנאשם אמר לה שבמועצה המקומית יטפלו בהזזת תוואי הדרך (שעליו נבנה הבית).
היא מסרה לחוקר שגבה ממנה את ההודעה, את הבקשה להיתר, והתכנית המפורטת, וכן צילומים של חשבוניות התשלום ששילם לה הנאשם, בעבור הבקשות הללו, ואלה צורפו כחלק בלתי נפרד להודעתה.
עוד היא פירטה על המעורבות של הנאשם בכל הנוגע לתכנון, כיצד הוא ניהל את הדברים, הנחה אותה בדרישותיו.
כמו כן, מסרה כי ביקרה בקומת המרתף התחתונה ביותר, שם הקים הנאשם ארכיון לתיקים שלו. היא ציינה כי מדובר בארכיון בתיקים של הנאשם, והבחינה שהתיקים היו מסודרים על מדפים (ת/80, עמ' 3, שורות 76 – 85).
היא ציינה, כי היא ערכה ביקור בבית, ומדדה, כאשר אשתו של הנאשם התלוותה אליה. היא התייחסה להבדלים בשטח בין הבקשה ללגיטימציה שהוגשה להכשרת החריגות בשטח כולל של 724 מ"ר, והשטח שמפורט בבקשה שהיא הכינה שעמד על 988 מ"ר. הפער נבע לדבריה, מחנייה גדולה יותר בקומת המרתף, מחסן גדול יותר, והפרשי שטח נוספים, כמפורט בהודעתה (ראה עמ' 4, שורות 113 – 118; עמ' 5, שורות 119 – 123).
עוד מסרה את הדברים שהנאשם מסר לה לגבי המבנה, ואת הסיבה שהוא מבקש ממנה להגיש בקשה מפורטת, ואלו דבריה:
"ש: מה שקיב סיפר לך על המבנה?
ת: שהמבנה בשימוש חורג, ורצה להגיש מפורטת להזיז את הכביש. סיפר שהכביש יישאר בחלקה שלו, הוא ביקש שהכביש לא יזוז לחלקה אחרת.
ש: מה עוד סיפר שקיב?
ת: לזרז את העניין, ולהגיש את שתי הבקשות, המפורטת ותיק הבנייה במקביל.
ש: הוא סיפר שזה שטח שלו בלבד או שצריך להחתים בעלים נוספים?
ת: הוא סיפר שזה החלקה שלו, כמובן ביקשתי נסחי טאבו, אני לא זוכרת מי רשום בטאבו.
ש: שקיב סיפר לך מי גר במבנה?
ת: כן, אימא שלו ולפעמים אני יודעת שהוא גם גר מחוץ לכפר.
ש: באיזה קומה אימא שלו גרה?
ת: הבנתי שהם בקיץ משתמשים בקומה העליונה, ובחורף הם בקומה התחתונה כי הבית ענקי. אשתו אמרה לי שבגלל שבקומה שמעל המרתף אין חלל עובר כפול כמו למעלה, אז יותר חם שם".
(ת/80, עמ' 5, שורות 132 – 151; עמ' 6 למעלה).
עוד מסרה, כי ידוע שהוא מתגורר גם בחיפה, מכיוון שהוא אדם מוכר בכפר (עמ' 6, באמצע).
אשר לאופן הגשת הבקשות, שנועד להרחיק את הנאשמת 3 מנגיעה אליה, מציינת שריהן כי פעלה כך, והורידה את שמה של נאיפה, הנאשמת 3 מהבקשה, כיוזמת התוכנית, והותירה רק את אמו, בעצתו והנחייתו של הנאשם, וכך אמרה:
"ש: אני מציג לך את התכנית המפורטת שהוגשה לוועדה המקומית מסומנת פא 10/7/14-1, מי ערך אותה?
ת: אני מופיעה בתכנית כעורכת, אבל בפועל מוהנס עשה את כל העבודה.
ש: בהתחלה נאיפה אחות של שקיב מופיעה כיוזמת התכנית, ולאחר מכן רק אימא שלו, מי אמר לך להוריד את נאיפה ולמה?
ת: שקיב אמר לי להוריד, לא יודעת למה, עשיתי לפי הבקשה שלו.
ש: מי אמר להוסיף את הוועדה המקומית כמגישת התכנית?
ת:לא זוכרת מי אמר לעשות את השינוי. לא יודעת למה זה נעשה".
(ת/80, עמ' 6 למטה, עמ' 7 למעלה).

ידיעה מתוך תכתובות בין הנאשם לגורמים מקצועיים שונים -
במכתב מיום 16/1/13 (ת/54), שכתב עד התביעה פריד עזאם לנאשם 1, הוא התרה בו על שימוש ללא היתר בבית שנבנה, וניתן עליו צו איסור שימוש בתיק הקריות (כמו כן, ראו ת/56).
בתשובה להתראות אלה, כותב הנאשם עצמו לעד התביעה מר עזאם כי אין לו ספק שמי שעומד מאחורי התלונה נגדו, "אינם אלא קבוצה אינטרסנטית מכפר עוספיה אשר הגשתי נגדם כתבי אישום בגין הקמת ובניית עשרות מאות של מטרים מרובעים ללא היתרי בנייה..." ובמכתבו, מפנה אצבע מאשימה, בעיקר נגד עו"ד ווג'די כעביה (עד תביעה בתיק זה; ראו ת/56א'). בהמשך מכתבו, מתייחס הנאשם לטענת איסור השימוש, וטוען שאחותו "לא עושה כל שימוש בקומת המרתף וכן גם במרפסת הגג ותוספת הבנייה".
עוד הוא מציין כי בעקבות גזר הדין בבית משפט השלום בקריות (ת/78), הגישה אחותו, הגב' עלי נאיפה, בקשה למתן היתר "אך זו לא אושרה... עקב אי שמירת מרחק מהדרך המתוכננת בתכנית המפורטת...".
בנוסף, ובכל הנוגע לשימוש שלו בנכס, טוען הנאשם במכתב שכתב, כי למבנה ניתן היתר מס' 4778 ביום 26.9.2000, ולכן השימוש שהוא עושה אינו מנוגד לדין. בנוסף, הוא טוען כי צו איסור השימוש שנתן בית המשפט, מופנה כלפי אחותו ולא מחייב אותו.
עוד הוא מוסיף ומציין בהמשך:
"מעבר לכך, הנני להדגיש כי אני עושה שימוש בדירה (שיש בה 2 יחידות דיור) מסוף שנת 2003 ואילך, משום כך עבירת השימוש, ככל שהיא קיימת, התיישנה, ולא ניתן להגיש בגינה כתב אישום...".
הנאשם הוסיף והפנה להנחיות של פרקליטות המדינה. לאור כל אלו, הביע הנאשם ספק, אם יוגש נגדו כתב אישום, ומבקש לגנוז את התלונה נגדו.
יצוין, כי הנאשם צירף למכתבו את כתב האישום שהגיש נגד עו"ד ווג'די כעביה ומשפחתו (תו"ב 4945/10/10), עליו הוא חתום, בשם היועץ המשפטי לממשלה, בגין בנייה ללא היתר בנייה, ובסטייה מתכנית מתאר.
זאת ועוד, כאשר הוצג בפני הנאשם בחקירתו ת/33 מכתב, שכתב למהנדס הוועדה, מר יוסי לוין, שסומן פ.א 14-10-13-5, ציין כי הוועדה שלחה מכתב התראה לאחותו, בה נטען כי הבנייה לא תאמה לתכנית, הוא טיפל בעניין, והפנה את הדברים למהנדס נדים מרעי, כדי שיטפל בנושא (שאשתו ג'וזפין מרעי האדריכלית, תכננה את המבנה).
לדבריו, במועד שהתקבל מכתב ההתראה, הוא לא התגורר במבנה, הוא נכנס להתגורר בו רק בדצמבר 2003.
משמעות הדברים היא, כי לכל הפחות, כאשר הנאשם עבר להתגורר בבית, הוא ידע על הסטייה מההיתר.
החוקר עימת אותו עם עובדה זו, ובתגובה אמר הנאשם: "לא נתתי את הדעת על העניין, ולא זוכר אם זכרתי נושא המכתב שאתה מציג לי" (שם, בשורה 262).
כאשר הטיח בו החוקר, את תשובתו של המהנדס לוין מיום 19.2.03, אשר סומן פ.א 14-10-13-6, טען הנאשם כי מעולם לא קיבל אותו, והוא רואה אותו לראשונה בחקירה.
כמו כן, אישר שבעת מתן ההיתר לבניית המבנה, הוא שימש כיועצה המשפטי של הוועדה המקומית רכס הכרמל.
כאשר הוטחה בפניו הבקשה לקבלת היתר, שסומנה 30-09-13-1, טען שהוא לא מכיר את הבקשה, אבל אישר את אימות החתימה של אמו על גביה.
הוא טען, כי הבקשה מתאימה למצב הקיים, ואישר שחתם על הבקשה, כמאמת חתימה, לפני שנכנס להתגורר בבניין (שם, שורות 280 – 287).
משמעות הדברים היא, שהנאשם מאשר שהוא ידע שיש בקשה לקבלת היתר בעבור השינויים, ונכנס להתגורר בבית, כשהוא יודע על כך, וכך אף הוטח בו.
בתשובה לכך, טען כי לא זכר שבעת הכניסה לבית, "קיימת בעייתיות כלשהי בבנייה, ככל שהייתה בעייתיות" (שם, בשורות 288 – 290).
כאשר הוטח בנאשם, שהבקשה להיתר שאושרה על ידי הוועדה, התירה בנייה של 426 מ"ר ב-3 קומות, ואילו הבקשה לשינויים, כוללת 4 קומות, בשטח של 567 מ"ר, השיב הנאשם - וכאן יש להזכיר כי מדובר במי שהוא מומחה לדיני תכנון ובנייה - כדלקמן:
"ת: מה שכתוב בתוכניות כתוב, אם כי התוכנית שינויים מדובר על שלוש קומות, ולא על ארבע, שכן הקומה התת קרקעית, לא נחשבת לקומה, להבנתי המשפטית
ש: הקומה הזו אושרה בבקשה להיתר.
ת: לא ידוע לי, אך עליי להפנות את תשומת ליבך לכך, כי בגין הקומה התת קרקעית, הוגש כתב אישום נגד אחותי ואמי בשנת 2004 ואחותי הורשעה ואמי נמחקה מכתב האישום" (שם, שורות 294- 300).

ידיעה מתוך הליכי משפט -
בהקשר זה, חשוב להזכיר את שנדון והוזכר לעיל, הנאשם ידע על החריגה מהיתר כבר בהליך הקודם שהתנהל בבית המשפט נגד אחותו.
גם בחקירתו של הנאשם מיום 12.5.15 (ת/34) התייחס הנאשם לידיעתו על כך שהבית בנוי בחריגה מהיתר, ויושב על תוואי דרך מתוכננת.
לדבריו, מדובר בשטח קטן, והוא למד על החריגה, לאור כתב האישום שהוגש כנגד אחותו (בבית משפט השלום בקריות, בהליך המפורט לעיל – ת/77; ת/34, בשורות 279 – 284).
באותו הליך שהתנהל נגד הנאשמת 3, הצהיר הנאשם על הבניה הלא חוקית בה היה מעורב אחיה של הנאשמת שנדונה בפני כב' השופט, אותו אח אף עושה שימוש במבנה. הוא הסתיר מבית המשפט את העובדה שהאח עליו הוא מדבר זה הוא.
אחזור ואפנה לעתירה המנהלית ת/153 בה הצהיר הנאשם בפה מלא בפני בית המשפט המחוזי כי המבנה בנוי על תוואי דרך. משמעות הדבר שהשימוש בו אסור.

ידיעה העולה מתוך חקירותיו של הנאשם -
החוקר אספינו הפנה את הנאשם למפת החלוקה בבקשה להיתר שאושרה, ולחלוקה המוצעת בבקשה לשינויים, שבאופן מפתיע, לא כללה את סימון הדרך המתוכננת להיסלל במקום.
הוא שאל את הנאשם, הכיצד זה, אם אין תכנית חלוקה מאושרת, חילקו את החלקה לשתי בקשות, ושאל לפשר ההבדל, שהרי מדובר באותה חלקה ממש, לכן לא היה אמור להיות הבדל.
הנאשם השיב כך:
"לא יודע אם יש הבדל, אינני עושה את ההשוואות, שכן הדבר מחייב מומחיות, אך יש להניח כי התשריטים נערכו לפי חזקה בפועל".
כאשר הקשה החוקר, ושאל רטורית האם צריך להיות מומחה כדי להבחין שהדרך בבקשה להיתר עבור שינויים, פשוט לא מופיעה, השיב הנאשם בהיתממות:
"לא ערכתי את בקשת השינויים ולכן התשובה מצויה בידיעתו ובהבנתו של מי שערך, ואינני נוהג לתת תשובות על מסמכים שאני לא ערכתי" (שם, שורות 310 – 316).
מדובר בהיתממות מצד הנאשם, שכן אני חוזר ומדגיש, מדובר במי שהוא מומחה לתחום התכנון והבנייה, והוא עצמו אימת חתימה על גבי התכנית, שכללה את הדרך בבקשת ההיתר, ובבקשת השינוי אותה דרך "נעלמה".
בצדק, ממשיך החוקר, והקשה בנקודה זו. הוא שאל את הנאשם, כיצד זה לא פנה לעורכת הבקשה, ושאל אותה לאן נעלמה הדרך, שאושרה בתכנית הקודמת. גם כאן סיפק הנאשם תשובה מתחכמת, ואמר: "לא אישרתי שידעתי על קיומה, אישרתי כי אכן אני אישרתי את חתימת אמי, לא הייתי מעורב בכל הליכי התכנון של שתי הבקשות בשום צורה שהיא" (שם, שורה 321 – 323).
במענה לכך, הציג לו החוקר את הסכם רכישת המגרש, נשוא כתב האישום, מיום 28/11/99, שהנאשם עצמו ערך, שם הדגיש הנאשם, כי החלקה כוללת דרך, הנוגס במגרש (ראו: "הואיל" השני בראש ההסכם; התשריט המצורף להסכם; וסעיף 2.1 להסכם הנוקב בשטח של 758 מ"ר "המיועד לדרך מתוכננת").
גם כאן השיב הנאשם תשובה מיתממת, וטען שהוא עוסק בניסוח מאות מסמכים, וטען שהוא לא זוכר את הדברים, ואם הוא היה זוכר שקיימת בעייתיות במבנה, לא היה עובר להתגורר בו, טרם הכשרת החריגה (שם, בשורות 326 – 327).
למרות הגיונם הפשוט של הדברים, והניסיון להסוות את הדרך שעליה נבנה המבנה, המשיך הנאשם בחקירתו להיתמם ולהכחיש את ידיעתו. בהמשך החקירה, מוצגת בפניו תכנית החלוקה, שסומנה פ.א 14-10-13-7, כאשר גם על גבי תכנית זו, הנאשם אימת את חתימת אמו.
יצוין, כי גם בתכנית זו, "נעלמה" הדרך, והנאשם התבקש להתייחס לכך. הוא חזר והפנה לתשובותיו הקודמות (שם, בשורות 330 – 332).
הראיות מוכיחות כי הנאשמים ידעו היטב כי מדובר בבית שנבנה בחריגה מהיתר בניה; ידעו היטב שהשימוש החורג בו אסור; ידעו היטב שהשימוש בו הוא בסטיה מהיתר ומתוכנית;
אזכיר, כי בכל הנוגע להקמת הגנה מפני ביצוען של עבירות אלה, דורש המחוקק מפורשת כי הנאשמים לא ידעו דבר קיומה של העבירה.
הראיות מוכיחות ההיפך מכך.
בהיבט זה, ישנו משקל רב לעובדה, כי הנאשם 1 אינו אדם מן היישוב שלא מבין דבר וחצי דבר, בהליכי תכנון ובניה, אלא במומחה ומקצוען, עתיר ניסיון בתחום, שניהל ניווט והוביל את מתכניי ובוניי הבית.
הואיל ותנאי ההגנה הקבועים בסעיף 208 (ב) לחוק התכנון והבניה – אי ידיעת דבר העבירה ונקיטת כל האמצעים לקיום החוק, הם תנאים מצטברים, די במסקנה זו, כדי לשמוט את ההגנה מתחת לרגליהם של הנאשמים.
למרות זאת, אבחן להלן גם את שאלת קיומו של התנאי השני לתחולתה של ההגנה האמורה.

התנאי השני להגנה: האם הנאשמים נקטו בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק בכל הנוגע לשימוש האסור?
כפי שכבר נקבע, הנאשמים עשו שימוש בנכס הבנוי על המקרקעין בניגוד להוראות החוק. דרך המלך המתבקשת על מנת למנוע את איסור השימוש, הייתה להימנע משימוש בנכס כלל, כל אימת שהוא אינו עומד בהיתרים ובתוכניות שניתנו לו. פעולה פשוטה זו לא התקיימה, ודי בכך כדי לשלול את ההגנה האמורה.
אזכיר, כי הנאשם הודה, במספר הזדמנויות, כי במרוצת השנים נעשה שימוש בנכס, על אף החריגה, על ידו, ועל ידי אשתו וילדיו, וכן על ידי אחותו ואמו לסירוגין.
גרסתו של הנאשם נעה על קשת הגרסאות - בין שלילת מגורים במבנה, לבין מגורים בחלקי הבית שבהיתר בלבד, ועד למגורים שלו עם משפחתו, מגורים של אשתו וילדיו בלבד, מגורים בסופי שבוע בלבד, ומגורים בתקופות שונות שכבר התיישנו.
כתב האישום המתוקן מייחס לנאשם שימוש בנכס שבמקרקעין החל מ-2008 -2013, מפאת התיישנות העבירות קודם לכן. אך ניתן לבחון את התנהלות הנאשם במהלך 15 השנים האחרונות, בכל הנוגע למבנה, על מנת להבין את התנהלותו לצורך הכרעה בשאלה האם נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק.
כך למשל, הנאשם הודה שהתגורר בבית החל משנת 2003 (ראה דבריו של הנאשם שהובאו לעיל), וכן גם בשנת 2004 הודה בכך לפרוטוקול בהליך שהתנהל בבית משפט השלום בקריות, וזאת על אף שהוא מודע לכל החריגות שנעשו בבניית הבית. יותר מכך, הנאשם אף מסר לרשויות האכיפה, במכתב שכתב להם, כי מדובר בעבירות ישנות שלא ניתן להגיש בגינן כתב אישום נגדו.
מהתנהלות זו, ניתן להסיק כי הנאשם נותר אדיש לעבירות הבנייה שנעשו במבנה והדבר לא הפריע לו ולמשפחתו להמשיך ולהתגורר שם. היתממותו של הנאשם בכל הנוגע לשימוש במבנה ניכרות מחקירותיו:
בחקירתו, טען הנאשם שגילה רק בשלבים מאוחרים יותר על החריגות מההיתר, ואולם, גם לאחר שגילה לטענתו, שהבית בו הוא מתגורר נמצא בתחום הדרך, לא פעל הנאשם להזמנת מודד מוסמך לבדוק את הנושא. לטענתו, לאור קיומה של תכנית מתארית, הנושא אינו רלוונטי (ת/33, בשורות 409 – 412). לאור זאת, הבהיר לו החוקר את המשמעות הפלילית של שימוש חורג ללא היתר.
בתשובה לכך, טען הנאשם שהוא מתגורר בבית שיש לגביו היתר בנייה בתוקף, ואין כל החלטה המכריזה על בטלותו, והוסיף: "...גם החריגה הנטענת לגבי הכביש, עדיין נותרה כטענה שטרם הוכחה, יחד עם זאת, וככל שתוכח, או לא תוכח הטענה, בדעתי לפעול להכשרת השימוש במבנה, בהתאם לתכנית המתארית, אני מוסיף שאני לא עושה שימוש בחריגת הבנייה" (ת/33, שורות 413 – 417).
כלומר, לפי שיטתו של הנאשם, למרות שהוא יודע שהבית בנוי על תחום הדרך, ולמרות שהוא עושה בו שימוש, הוא לא טרח לבדוק את הדברים לעומקם, ולהכשיר את השימוש החורג. לטענתו אין צורך בכך, לאור התכנית המתארית, המבטלת את הדרך, והעובדה שהוא עושה שימוש בחלקים של הבית "שאינם בעייתיים".
תשובתו זו של הנאשם, נשמעה תמוהה לחוקר, ובצדק, הואיל והנאשם טען, אך קודם לכן בחקירתו, שצריך להיות מומחה, כדי לקרוא את התוכניות ולהבינן, ולכן לא ידע לומר מהו גודל השטח "היושב" על תחום הדרך, מעיון בתוכניות. הכיצד, אם כן, יכול היה עתה לומר איזה חלק של המבנה הוא "בעייתי", ובו הוא לא עושה שימוש, ואיזה חלק אינו "בעייתי".
כאשר עומת עם הדברים הללו, טען שממבט חזותי, הוא יודע לומר זאת, לאור גודל המגרש, הואיל וחלק הארי של המבנה, אינו מצוי בתחום הדרך.
בחקירתו השנייה של הנאשם מיום 12.5.15 (ת/34) טען כי פעל מיד לאחר חקירתו הראשונה, "...בכדי להכשיר את הבנייה הנטענת של הדירה בה מתגוררת משפחתי...", ופנה למהנדסת הגב' שריאהן אסעד, על מנת למצוא פתרונות להכשרת הבנייה (שם, בשורות 4-5).
לדבריו, לאחר פרק זמן קצר, הציגה בפניו שריהן, תכנית להסטת הכביש המתוכנן, באופן שהוא יעקוף את המבנה, ויישאר בתוך תחום החלקה (שם, בשורות 6 – 7).
עוד מסר, כי הוא פנה גם למהנדס סמי אסעד, הוא ביקש ממנו למצוא פתרון לבית שנבנה, הואיל והבין כי קיימת חריגת בנייה. הוא ציין כי הפנייה למהנדס, הייתה "...כדי להכשיר את קומת המרתף ואת התוספת בנייה הנוספת, שעליה ידעתי, מכוח כתב האישום שבזמנו הוגש נגד אחותי" (שם, בשורות 9 – 11).
הנאשם ציין, כי עקב התערבות גורמי החקירה, נמסר לו כי ניתנה הוראה שלא לפרסם את התכנית המתארית, משום שיש כתב אישום נגדו.
עוד ציין, כי הוסיף וביקש מהמהנדסת שריהאן אסעד, כי תגיש לו גם בקשה לשימוש חורג, תוך הסתמכות על תכנית ג/21336 שהוחלט על הפקדתה (שם, בשורות 21 – 22).
הנאשם טען בפני החוקר, כי הוא עושה את כל המאמצים כדי להכשיר את הבנייה, וחזר וטען, כי הפיקוח המחוזי רודף אותו ומסכל כל אפשרות להכשרת הבנייה.
עוד הוא מוסיף ומציין, כי:
" ...אין לפיקוח סמכות לעכב הליכי תכנון, שבאים להכשיר בנייה, שממילא נבנתה על פי היתר, ואין מחלוקת, כי חלקו העיקרי של הבניין, נבנה על פי היתר, ואין לגביו חריגה מההיתר, ולא חריגה מהתכנית..." (שם, בשורות 28 – 30).
הנאשם פנה לחוקר, וביקש ממנו שגורמי האכיפה והפיקוח, לא יפריעו, כלשונו, להכשרת הבנייה.
פעולות אלה של הנאשם, המהוות ניסיון להכשיר בדיעבד את הבנייה שנעשתה על המקרקעין, בסטיה מהיתר ומתכונית מיתארית, אינן יכולות לענות על דרישת "האמצעים הנאותים" לקיום הוראות החוק (סעיף 208 (ב) לחוק התכנון והבניה).
על הנאשם היה מלכתחילה לדאוג שהמבנה ייבנה בהתאם להיתר, לא בחריגה ממנו, ולא על דרך מיועדת.
ניתן לייחס את ניסיונות הנאשם לפנות בבקשות ללגליזציה של המבנה, כניסיונות למניעת עבירות עתידיות, אך אין בהם כדי להביא להכשרת השימוש שנעשה במבנה כאשר הוא נבנה בסטייה מהיתר ובסטייה מתוכנית.
הוראת החוק מעניקה הגנה למי שנוקט באמצעים נאותים לקיום החוק בעת ביצועו העבודות טעונות ההיתר, ולמרות זאת, שלא בשליטתו, מבוצעת עבירה. הגנה זו לא חלה מקום בו מבוצעות עבירה בידיעה גמורה ונעשים פעולות בדיעבד על מנת להכשיר עבודה כזאת.
הנאשם שב וטוען, בהזדמנויות שונות, כי ניסה לפנות פעמים רבות בבקשות ללגליזציה, וכי הרשויות "מנעו" זאת ממנו, סיכלו את מהלכיו, והקשו על התהליך מכיוון שקשרו נגדו, רדפו אותו וגמרו אומר בליבם להגיש נגדו כתב אישום נגדו ולרדת לחייו.
לתמיכת טיעוניו הגיש הנאשם אסופה כבירה של ראיות המלמדות על הליכים משפטיים שונים, עתירות, כללים, הנחיות ועוד.
כפי שכבר צוין, אם כל חטאת היא הבניה של הנאשמים בחריגה ניכרת מההיתר, והוספת פשע על חטא – בניה על דרך מיועדת; ומשלא הוכשרה הבניה הלא חוקית ממילא היה אסור השימוש במבנה. מכיוון שמדובר בעבירה נמשכת (ראו בהמשך) כל יום בו התגוררו הנאשמים במבנה, יצר עבירה.
לרשות הנאשמים עמדו שנים רבות, בהם עמד הנכס ולא בוצעו אכיפה כלשהי על אותן חריגות. מדובר בתקופות ארוכות למדי, בהן יכלו לפעול למניעת התמשכות העבירות, אך נראה שהנאשמים, ובראשם הנאשם 1, החישו את צעדיהם רק כאשר אימת הדין ריחפה מעל לראשם.
מהראיות עלתה תמונה שבצדק רב הטרידה את רשויות האכיפה ובכלל זה הגורמים המשפטיים בפרקליטות. אלה גילו למגינת ליבם, כי תובע בכיר משורותיהם, בנה לעצמו בית עצום מימדים, תוך סטיה מהיתר ומתוכנית, אשר מוקם על דרך מתוכננת, דבר אשר חייב חקירה נמרצת ושינויים תיכנוניים.
לא בכדי נקטו הגורמים המשפטיים, בכל דרך חוקית אפשרית, על מנת להביא זאת לידיעת כל הגורמים התכנוניים הנוגעים בדבר, ואחזו בכל הליך משפטי מתאים. כך גם עשה הנאשם, אשר לא נותר חייב, והגיש בקשות, עררים, עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי, תוכנית נקודתית.
לאור טענותיו החריפות של הנאשם ובא כוחו נגד גורמי האכיפה והגורמים המשפטיים, אשוב ואזכיר, כי גורמי האכיפה והמשפט לא עברו על החוק, מי שעברו על החוק במצח נחושה הם הנאשמים.
לאור כל האמור, אני קובע כי לא עומדת לנאשמים ההגנה כי נקטו בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק.

סיכום ביניים - בשאלת קיומה של הגנה מכח חוק התכנון והבניה:
לא עומדת לנאשמים ההגנה הקבועה בסעיף 208 (ב) לחוק. הבניה תוך סטייה מההיתר נעשית בידיעה מלאה שלהם; הם לא נקטו מבעוד מועד באמצעים נאותים על מנת לוודא עמידה בתנאים שקובע החוק ותקנותיו.
משנקבע כי הוכחו עובדות כתב האישום, ולא עומדת לנאשמים הגנה על פי חוק התכנון והבניה, אעבור לדון בתחולתה של ההגנה מן הצדק והאכיפה הבררנית לה טוענים הנאשמים.

חלק ב': טענת ההגנה מן הצדק ויתר טענות ההגנה:
ב"כ הנאשמים, טוענים כי אף אם יוכחו עובדות כתב האישום, קמה לנאשמים הגנה מן הצדק, בכמה מישורים: במישור האחד נטען, כי יש לבטל את כתב האישום מטעמי אכיפה בררנית; במישור השני, נטען לתחולת ההגנה בשל שיהוי רב של מס' שנים בהגשת כתב האישום, המתבסס על שימוש במקרקעין ומידע שהמאשימה יכלה לדעת עליו ולהכלילו בהליך משפטי שנקטה בו הנוגע למבנה נשוא כתב האישום לפני שנים רבות; במישור השלישי, נטען, כי המאשימה הייתה צריכה לקבל אישור מהיועץ המשפטי לממשלה בטרם העמידה לדין את הנאשמים נוכח התיישנות הבניה ואישוררה של תוכנית מתאר שבסופו של יום הסיטה את תוואי הדרך. משלא קיבלה המאשימה אישור כזה יש לבטל את כתב האישום אף מטעם זה.
אשר לאכיפה בררנית, נטען, כי המתלוננים וגורמים נוספים, בהם אף פקחים של גורמי אכיפת חוקי הבניה, ביצעו עבירות על חוק התכנון והבניה, ובתגובה המאשימה לא נקפה אצבע כנגדם משיקולים זרים. במהלך המשפט, בעקבות צווים שניתנו ע"י בית המשפט, לחשיפת מידע הנוגע לעבירות בניה מצד המתלוננים וגורמים נוספים עליהם הצביע הנאשם 1, ביצע יו"ר הוועדה המקומית "רכס הכרמל", האלוף יוסף משלב, בדיקה ולאחריה מסר מידע עליו מתבססת ההגנה בסיכומיה (ראו: מכתב יו"ר הוועדה - נ/70; השלמת מידע אותה מסר יו"ר הוועדה בתעודת עובד ציבור 9.1.20 לפי החלטה מיום 5.1.20).
במידע האמור, התייחס יו"ר הוועדה, לטענות שהועלו בדבר ביצוען של עבירות לכאורה, ע"י האישים בהם נקב הנאשם 1, בהם שלושה מהמתלוננים: עו"ד ווג'די כעביה, חאטר יוסף, ג'מאל כיוף. על סמך מידע זה, טוענת ההגנה כי הוכיחה, שאותם גורמים בהם נקבה, הפרו את החוק, ולמרות זאת, המאשימה שקטה על שמריה, ולא נקטה בהליכים משפטיים למיצוי הדין נגדם, כאשר בה בעת, נקטה בהליכים משפטיים נמרצים כנגד הנאשמים, העולים כדי רדיפה אישית של הנאשם 1, והכל משיקולים זרים, כך לטענת ההגנה.
בכך, יש לטענת ההגנה, פגיעה בשוויון בפני החוק, חוסר צדק ואפליה ברורה, בין הנאשמים לבין אחרים, ביחס למצב עובדתי דומה, כשאין בצד דברים אלו, הנמקה והבחנה מניחה את הדעת.
אשר לטענת הגנה מן הצדק בשל שיהוי, נטען, כי המאשימה ידעה או הייתה צריכה לדעת על השימוש במבנה, עוד בשנת 2004, בעת שהעמידה לדין את הנאשמת 3 בגין חריגות הבנייה במבנה זה. הנאשמת נדונה על כך בבית משפט השלום בקריות (ראו כתב האישום ופסק הדין - ת/77; ת/78). למרות זאת, השתהתה ולא הגישה כל הליך משפטי כנגד הנאשמים, במשך שנים רבות. רק בשנת 2015, הוגש כתב האישום הנוכחי, בגין השימוש האסור. בכך, יש לטעמה של ההגנה, טעם לפגם העולה כדי חוסר צדק משווע כלפי הנאשמים, המחיל עליהם את ההגנה מן הצדק, ומחייב את ביטול כתב האישום.
אשר להעדר אישור העמדה לדין, נטען כי המאשימה פעלה בניגוד להנחיות הפרקליטות, והוראות כל דין, בהעמדת הנאשם 1, שהינו תובע מטעם היועץ המשפטי לממשלה ועל מנת להעמידו לדין נדרש אישור מראש של היועמ"ש, וכזה אין. כן נטענו טענות משפטיות נוספות אשר לא נמצאה להן אחיזה, כפי שיובהר להלן.
אדון בטענות כסדרן.

הגנה מן הצדק – כללי:
הוראת סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי המעגנת בהוראותיה את ההגנה מן הצדק שנקלטה בפסיקה (ראו דברי ההסבר בהצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 51) הגנה מן הצדק, התשס"ז 2007), מאפשרת ביטולו של כתב האישום כבר בשלב המקדמי של המשפט, וקובעת כי כתב האישום יבוטל מקום בו:
"הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".
הוראה זו עומדת לנאשם "בשלב אחר של המשפט" ככל שבית המשפט פסק שלא לדון בה בשלב המקדמי של המשפט (סעיף 151 לחסד"פ).
פסיקת בית המשפט העליון אשר הובילה את פיתוחה של ההגנה (ע"פ 2910/94 ארנסט יפת ואח' נ' מדינת ישראל (1986) ולחקיקת הוראת החוק האמורה, ריככה ברבות הימים את מבחניה (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ' ואח' (2005); להלן – "הלכת בורוביץ'), וקבעה מבחן תלת שלבי להחלתה של ההגנה מן הצדק:
בשלב הראשון – על בית המשפט לאתר מהו הפגם שנפל בהליך שננקט בעניינו של הנאשם; יש לעמוד על עוצמתו, במנותק משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם.
בשלב השני - ככל שאותר פגם, האם בקיומו של ההליך הפלילי, חרף הפגם, יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בהפעילו מבחן זה, נדרש בית -המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, תוך מתן דגש לנסיבות הפרטניות של ההליך שבפניו. בתוך כך על בית המשפט לשקול, בין היתר, את חומרת העבירה המיוחסת לנאשם; את עוצמת הראיות המבססות את אשמתו; את נסיבותיו; את מידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; את חומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה.
בשלב השלישי – ככל שמצא בית המשפט כי קיומו של ההליך כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, על פי התבחינים המפורטים לעיל, שוקל בית המשפט מהו הסעד הראוי. בעשותו כן, בוחן בית המשפט תרופות ואמצעים מידתיים ומתונים יותר מאשר ביטולו של כתב -האישום. בין היתר, עשוי בית-המשפט לקבוע, כי התרופה לנאשם אינה במישור בירור האישומים, ביטולם המלא או החלקי, אלא במסגרת העונש.
עוד נפסק בהלכת בורוביץ', כי אין הכרח להראות, כי ביסוד האכיפה הבררנית עמד מניע פסול או כוונת זדון. אין לפסול אפשרות, "שמטבעה תהא נדירה ביותר", שההכרעה בשאלת קיומה של אכיפה בררנית פסולה, יכול שתיגזר "...מנסיבות מיוחדות אחרות, ולאו דווקא מן הקביעה שהחלטת התביעה התבססה על מניע זדוני או על שיקולים פסולים מובהקים" (שם, בעמ' 814; וראו ע"פ 7621/14 גוטסדינר נ' מדינת ישראל (2017) לדיון בשאלת היחס הראוי לקיומו של רכיב זדון במעשי הרשות; וכן ראו לסקירה המקיפה של כב' המשנה לנשיאה השופט חנן מלצר בע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' יוסי ורדי ואח' (2018), ולעמדתו לפיה אין להיזקק למניע או זדון לצורך החלת אכיפה בררנית, שם, בעמ' 28-30).
עם זאת, נפסק, כי ביטולו של כתב אישום מטעמי הגנה מן הצדק, בשל פגיעה בתחושת ההגינות והצדק, הינו "מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר". עם זאת, אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות, אינה בשל התנהגות שערורייתית של הרשות, אלא בשל רשלנותה, או בשל נסיבות שאינן תלויות בה, אך מלמדות יחד כי הנאשם לא יזכה למשפט הוגן (הלכת בורוביץ', שם, בעמ' 807 מול האות ג).

הגנה מן הצדק מטעמי אכיפה בררנית -
ההלכה הפסוקה הכירה באכיפה בררנית כחלק מענפיה של ההגנה מן הצדק. נפסק, כי אכיפת הדין כנגד אדם אחד והימנעות מאכיפתו כנגד אחרים, כאשר מדובר במקרים דומים, עלול להחשב כאכיפה בררנית פסולה העולה כדי פגם מהותי בהליך הפלילי המנוהל כנגד הנאשם. שכן, הפעלה ראויה של ההליך הפלילי, מתבססת על אמון הציבור ברשויות החוק. הגשת אישומים בדרך של אפליה ואכיפה בררנית, פוגמת באמון הציבור, באשר התחושה המתקבלת בציבור היא נקיטת עמדה של איפא ואיפא, ואפליה פסולה באכיפה מצד גורמי התביעה (ראו בג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה (1990).

הוטעם, כי הפסול העומד ביסודה של אכיפה בררנית, נובע מהפגיעה המשמעותית בעיקרון השוויון בפני החוק, ובלשונו של כב' השופט י. זמיר:
"אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון, במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה, בין בני אדם דומים, או בין מצבים דומים, לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר, או מתוך שרירות גרידא" (בג"צ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית ב"ש (1999)).
עם זאת, נפסק כי אכיפה חלקית, היא אפשרית ומותרת, ולא תיחשב אכיפה בררנית פסולה, ולרוב, ההכרעה אם מדובר באכיפה חלקית מותרת, או שמא באכיפה בררנית, יהיה תלוי בבירור השאלה, אם הרשות הבחינה בין המעורבים, על יסוד שיקולים עניינים (הלכת בורבוביץ, שם בעמ' 814).
לאכיפה בררנית שני מופעים. המופע האחד, הוא החלטה להעמיד לדין רק חלק מהמעורבים בפרשה נתונה; המופע השני הוא, החלטה להעמיד לדין, במקרה מסוים, בשעה שבמקרים דומים אחרים, לא הוגשו כתבי אישום (ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פולדי פרץ (2013)).
לפי טענות הנאשמים, עניין לנו במופע השני של אכיפה בררנית, לאמור, היו מקרים דומים אחרים (הנאשמים מפנים למתלוננים עליהם) בהם לא מוצה הדין עם האשמים.
אשר לאופן הבחינה של אכיפה בררנית, במקרה נתון, נפסק, כי לצורך כך, יש לבחון שלוש שאלות: ראשית, מהי קבוצת השוויון שעמה נמנה מי שמעלה את טענת האכיפה הבררנית; שנית, באותם מקרים שבהם אכן הרשויות לא אוכפות, או לא אוכפות באותה מידה, כלפי כל מי שנמנה עם אותה קבוצת שוויון - כיצד יש לאבחן מצבים של אכיפה בררנית פסולה, ממצבים רגילים ולגיטימיים של אכיפה חלקית מטעמים של מגבלת משאבים וסדרי עדיפויות; שלישית, הנטל הראייתי מוטל על מי שמעלה טענה של אכיפה בררנית ויש לבחון את דיות הראיות שהובאו לצורך כך (ע"פ 8551/11 סלכגי כהן נ' מדינת ישראל (2013)).
עוד נקבע בענין סלכגי, כי "...שלוש השאלות שהוצגו הן נפרדות, אך בחינתן צריכה להתקיים בזיקה הדוקה זו לזו. כך למשל, אי בהירות עובדתית, עלולה להקשות על שרטוטן של קבוצות השוויון. כמו כן, גם כאשר ניתן לקבוע שאנשים שונים נמנים על אותה קבוצת שוויון, הבדלים מסוימים בנסיבותיהם, יכולים להשפיע על קביעת סדרי עדיפויות באכיפה במסגרת השלב השני של הבדיקה.."; וכן, גם אם בית המשפט מקבל טענה של אכיפה בררנית, אין פירושו של דבר, מניה וביה, ביטול כתב האישום, על בית המשפט לבחון מהו "הסעד הראוי לתיקון המצב..." (שם, כב' השופטת דפנה ברק-ארז, בפסקאות 14- 15).
מהכללים הנוגעים לאכיפה בררנית, אעבור עתה לבחינתם ויישומם על המקרה הנדון.

א) קבוצת השוויון -
המדינה גורסת כי הנאשם 1 הינו תובע בכיר ברשויות אכיפת חוקי התכנון והבניה, ובתוקף תפקידו זה, העמיד לדין ציבור רב של מפרי חוק, כאשר בה בעת, הסתבר, כי הוא עצמו הפר את החוק ברגל גסה, בנה מבנה עתיר מימדים תוך סטייה מהיתר ומתוכנית מפורטת על דרך מיועדת, ועושה בו, יחד עם אשתו ואחותו (הנאשמות), שימוש אסור.
בהינתן עובדות אלה נטען ע"י המדינה, כי אין המדובר בעוד מפר חוק, שבנה ללא היתר או עשה שימוש חריג ללא היתר, אלא באישיות בכירה בתחום אכיפת חוקי התכנון במרחב התכנוני בו הוא פועל, ואין לסווגו לקבוצת מפרי חוק התכנון והבניה הסטנדרטית.
מנגד, טוען ב"כ הנאשם 1, כי את הסיווג לקבוצת השיוויון אין לערוך לפי "העושה" אלא לפי "המעשה", ובלשונו: "קבוצת השיוויון עניינה עובדות הפרשה לא הסטטוס של האדם" (ראו השלמת טיעון, פרוט' עמ' 355 שורות 3-7).
השאלה הטעונה הכרעה, היא, אם כן, איפיונה של קבוצת השיוויון עליה נמנים הנאשמים בדגש על הנאשם 1 שהעלה את הטענה לאכיפה בררנית ?
בית המשפט העליון, בפסק דין המנחה בסוגיה זו, קבע: "[כי] החובה לנהוג בשוויון חלה תמיד כלפי קבוצה מסוימת של אנשים או גופים, המהווים את קבוצת השוויון, ולא כלפי אנשים או גופים מחוץ לקבוצה זאת" (ראו: בג"ץ 95/3792 תאטרון ארצי לנוער נ' שרת המדע והאמנויות , פ"ד נא 4 259,שם, בעמ' 281; ביהמ"ש העליון הסתמך על מבחן זה גם בעניין סלכגי, ראו שם פסקה 16. ההדגשות שלי – ש.ב).
ומהי אותה קבוצה בנדוננו, האם כל מפרי חוקי התכנון והבניה במרחב, כדוגמת המתלוננים - כטענת ההגנה, או שמא מפרי חוק, בעלי תפקיד רם דרג במערכת אכיפת משפט התכנון והבניה - כטענת המאשימה ?
לעמדתי, הנאשם נמנה על קבוצת מפרי חוקי התכנון והבניה הדומים לו על פי מעשיהם, במרחב התכנון הנתון תחת אכיפת הרשות, ולא על פי נתוניו הפרטניים כאיש ציבור וכתובע מטעם הוועדה. לנתוניו האישיים בתוך קבוצת השוויון יינתן משקל בשלב השני של המבחן התלת שלבי של בחינת תחולתה של ההגנה מן הצדק, כפי שיובהר להלן.
בפרשת זקין שצוין לעיל, דן בית המשפט העליון בעתירה שהופנתה נגד אמצעים שנקטו פקחי עיריית באר שבע, תוך שהתיימרו להשתמש בסמכותם לפי חוק עזר עירוני המסדיר את נושא השילוט ברשות הרבים. הם עשו כן, דווקא כלפי זקין שתלתה מודעות כנגד ראש העיר, ולא כלפי שכנים ואנשים אחרים, שאינם שונים מזקין. בפסק הדין עקרוני שסלל את דרכה של דוקטרינת האכיפה הבררנית, הבחין כב' השופט זמיר, בין אכיפה חלקית מותרת לבין אכיפה בררנית, כדוגמת זו שבוצעה (שם, בעמ' 308). זקין לא היתה אמנם אישיות ציבורית או נושאת תפקיד ציבורי, אך בית המשפט בחן את העניין לפי "המעשה" ולא לפי "העושה".
בפרשת פולדי פרץ שצוין לעיל, קבלנים לצד גורמים שונים בהתאחדות הקבלנים לדין בשל תיאום אשר עלה לכדי הסדר כובל. גם שם נטען לאכיפה בררנית. נטען כי במקרה דומה בו נדונו מכרזים הנוגעים לבתי חולים, לא מצאה רשות ההגבלים לנכון להעמיד לדין. בית המשפט המחוזי קיבל עמדה זאת. בית המשפט העליון הפך את ההחלטה. בדונו בקבוצת השוויון מצא בית המשפט העליון כי מדובר באותה קבוצת שוויון אך לא מדובר באכיפה בררנית.
ישנן דוגמאות רבות בפסיקה ולא כאן המקום להאריך בהבאתן, הממחישות את הדגש המושם על טיבם של המעשים, ומעשה העבירה הקונקרטי בנסיבותיו, ביחס לאחרים, בנבדל ממיהותו של העושה מעמדו וכו'.
למה הדבר דומה ? טול מקרה בו ברחוב של שכונה מסוימת מתגוררים פרקליט בכיר בשירות הציבורי ופקח מקומי. בשל גודש התנועה במקום, החנו השניים ואחרים על המדרכה. לפרקליט ולנהגים אחרים, נרשם דוח בשל החניה על המדרכה, ואילו לפקח המקומי לא נרשם דוח. האם במצב דברים זה, לצורך דיון בשאלת קיומה של אכיפה בררנית, יהיה זה נכון לשבץ את הפרקליט הבכיר, בשל רום מעמדו, בקבוצת שוויון שונה מכל הנהגים האחרים שקיבלו דוח ברחוב, על עבירה דומה, תוך השוואתם לפקח שלא קיבל דוח, או שמא יש לשבצו בקבוצה אחרת, עליה לא תחול מן הסתם האכיפה הבררנית ? דומני שהתשובה בשלילה ברורה וניכרת לעין. רום המעמד והתפקיד הוא שיקול בר התייחסות, אך בשלב הראשון של הבחינה הנדונה, העיקר הוא המעשה ולא העושה.
עקרון השוויון בפני החוק, משמיע חובה להתייחס באופן שוויוני כלפי נאשמים המבצעים עבירות דומות. לכן, בנדוננו, בהינתן שמהעבר האחד, מדובר בנאשמים שביצעו בניה בסטייה מהיתר ומהתוכנית, ושימוש אסור במקרקעין, ומהעבר השני, מדובר במי שביצעו עבירות דומות, מדובר באותה קבוצת שוויון.
ודוק, אין פירושו של דבר כי הבחנתו של הנאשם 1, כתובע ועובד ציבור בכיר, במערכת אכיפת משפט התכנון והבניה באזור, שביצע עבירות אלה, בעוד הוא תובע אחרים על אותם עבירות, לא יילקחו בחשבון במסגרת בחינה זו. הבחנה זו ראויה היא. אך מקומה בשלב השני, במבחן התלת השלבי, של בחינת תחולתה של ההגנה מן הצדק, בעת איזון הערכים והאינטרסים לאור הפגיעה במידת הצדק, ובהקשר זה יבחנו כלל השיקולים הנוגעים לביצוע העבירה מצד הנאשם 1 כעובד ציבור בכיר כזה (ראו: ענין ורדי, והכרעתו של כב' המשנה לנשיאה, השופט חנן מלצר, בדיוק לנקודה זו בעניין תחולתה של ההגנה מן הצדק על עובדי מדינה, שם, בפיסקה 110 לחוות דעתו).
לפיכך, הנאשמים צולחים את המשוכה הכלולה במבחן קבוצת השוויון.
נפנה עתה למבחן השני, ולשאלות העיקריות - האם נפל פגם בהתנהלות הרשות ? האם היא ביצעה אכיפה בררנית של הדין כלפי פרטים שונים באותה קבוצת שוויון ?

ב) אכיפה בררנית או אכיפה חלקית מותרת –
הטענה המרכזית של הנאשמים, שהודגשה בטיעוניי הנאשם 1, היא שהמדינה החליטה להעמידו לדין, ולמצות עימו ועם משפחתו (הנאשמות), בשעה שמתבצעות עבירות חמורות דומות על ידי אחרים, ולא ננקטו נגדם הליכים משפטיים, ו/או לא מוצו ההליכים המשפטיים נגדם. ביתר מיקוד, נטען כי המתלוננים כנגד הנאשם 1, וחלק ממפקחי הבנייה ביצעו עבירות על חוק התכנון והבניה; אף הרשות המקומית בעוספיה, עושה שימוש במבנה כבית ספר "אל אשראק" (נטען כי המבנה שייך לאחד המתלוננים), שאין לגביו היתר בנייה והיתר לשימוש חורג.
כפי שצוין לעיל, במהלך המשפט, נעתר בית המשפט לבקשות ההגנה, ונתן החלטות המחייבות את הוועדה המקומית, והיו"ר המכובד, העומד בראשה, האלוף מר יוסף משלב, לחשוף מידע הנוגע לטענות שהעלה הנאשם 1.
בתשובתו לבית המשפט (נ/70), ציין יו"ר הוועדה האלוף משלב, את ממצאיו, ומצא כי היו וישנן, לכאורה, עבירות על חוק התכנון והבנייה, מצד הגורמים, עליהם הצביע הנאשם 1.
לגבי ראש מדור הפיקוח מר איאהב כיוף, מצא יו"ר הוועדה, לאחר בדיקה, כי איאהב מתגורר בדירה שיש לה היתר בנייה מיום 27/5/14 אך קיימות בה "חריגות כאלה ואחרות". עוד מצא, כי אחיו של איאהב, המוכרז כחסוי, התגורר בדירה שלא היה לגביה היתר בנייה כחוק, אך ההיתר הוסדר "רק לפני כמה חודשים" טרם בדיקתו, כלשונו (ראו סעיף 3 - ת/70).
לגבי המפקח מר ענאן חלבי ציין יו"ר הוועדה הנכבד האלוף משלב, כי מר ענאן חלבי התגורר בדירה שלא היה לה היתר בנייה, אך ההיתר הוסדר ביום 14/3/16 (ראו סעיף 4 (א) – ת/70).
לגבי המפקח מר סנד חוסייסי, מסר כי הוא הורשע בעבירה על חוק התכנון והבנייה, לפני מספר שנים, ואף הוגשה נגדו ונגד הוועדה, עתירה על ידי תנועת "רגבים". בית המשפט הורה על הפסקת עבודתו כמפקח פעיל ובעקבות פסק הדין, הורה יו"ר הוועדה האלוף משלב, על העברתו מתפקידו, לתפקיד שאינו כרוך בפיקוח (ראו סעיף 4 (ב) – ת/70).
עוד מציין יו"ר הוועדה הנכבד האלוף משלב, כי מספר ימים טרם מכתבו (נ/70 - הנושא תאריך 13/7/19), הונפק למר סנד חוסייסי, היתר לשימוש חורג, והוועדה מקדמת תכנית איחוד וחלוקה, להסדרת כל המתחם בו הוא מתגורר.
כמו כן, מציין יו"ר הוועדה, כי מנהל הפיקוח המחוזי, מר דוד יונה הכהן, עודכן בכל הממצאים; כן ציין, כי זכור לו, כי מר דוד יונה עדכן אותו, שעובדיו חוששים מלאכוף ולפעול בשטח הגלילי, ללא ליווי משטרתי, והוא גיבה אותם, מאחר וגם הוא עצמו היה נתון תחת איומים.
לתשובתו, צירף יו"ר הוועדה הנכבד האלוף משלב, היתרים המאמתים את הנטען על ידו.
ההגנה טוענת כי ברור ממידע זה, כי בעת מועד הגשת התלונה וחקירת הנאשם בשנת 2013, מפקחי הבניה פעלו ללא היתרים כדין, והמאשימה לא נקטה בהליכים משפטיים נגדם, ודי בכך כדי להוכיח את הבררנות באכיפת הדין. המאשימה טוענת כי לא נפל כל רבב בהתנהלותה מהנימוקים המפורטים בהתייחסותה לכך בסיכומיה.

בבג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה (1990), בו נקבעו אמות מידה המכוונים לשיקול דעתה של התביעה נקבע:
"בהפעילו את שיקול-דעתו, חייב תובע לפעול מתוך שוויון וללא הפליה...הפעלה ראויה של ההליך הפלילי מבוססת על אמון הציבור ברשויות התביעה ועל אמונה כי הן מקבלות החלטותיהן מתוך שוויון. הגשת אישומים בדרך מפלה פוגעת באמון הציבור ברשויות התביעה. פגיעה זו קשה היא למשטר הדמוקרטי. קושי זה הוא משולש: ראשית, שימוש מפלה בכוח התביעה פוגע בהנחות שביסוד הענקת שיקול-דעת לתובע; שנית, הפליה בהגשת אישומים פוגעת באמון שהציבור רוחש לרשויות התביעה בפרט ולרשויות שלטון בכלל, ובכך מכרסמת בעבותות, המקשרים את בני החברה; שלישית, הפעלה לא שוויונית של כוח התביעה פוגעת בכוח המרתיע של המשפט הפלילי" (שם, בעמ' 512).
הרשות הציבורית נהנית, לפי הדין, מחזקת תקינות מעשיה (פרשת סלכגי, שם בפסקה 20). חזקה זו ניתנת לסתירה, אך על מנת להעביר את הנטל לשכמה של הרשות, שלא מדובר באכיפה בררנית, על הנאשם הנטל להראות, כי לאורך זמן ובאופן שיטתי או קרוב לכך, קיבלה הרשות החלטות שונות מאלה שהתקבלו בעניינם של הנאשמים. אין די במקרים בודדים על מנת לעמוד בנטל האמור (ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פולדי פרץ (2013), עמדתו של כב' הנשיא א. גרוניס, אליה הצטרף כב' השופט ס. ג'ובראן, שם בפסקה 4; אך ראו עמדתו החולקת של כב' השופט ע. פוגלמן, שסבר כי די במקרה בודד או מקרים בודדים, כדי להפריך את חזקת תקינות העומדת לרשות, ובכך להעביר אליה את הנטל להראות שהאכיפה הייתה ראויה, בשל נגישותה למידע האכיפה הרלבנטי שאינו נגיש לאזרח מן השורה (שם, בפסקה 38)).
חומר הראיות מלמד על כך שפקחי בניה הנמנים על גורמי אכיפת החוק, ביצעו עבירות חמורות על החוק, במשך זמן רב, ולולא ההליכים המשפטים, אין "פוצה פה ומצפצף". יו"ר הוועדה הנכבד, מוסר (ת/70), כי כאשר עלו טענות על התנהלות בעייתית מצד אחד הפקחים, במסגרת הליכים משפטיים אחרים בבית המשפט המחוזי, ולנוכח תלונתו של מנהל הפיקוח המחוזי מר דוד יונה הכהן, הוא מצא למנות את ד"ר מאלק עמרור לחקור את התלונות.
מהחקירה עלה, כי ראש מדור הפיקוח מר איהאב כיוף, ושני מפקחים נוספים חטאו בביצוע עבירות על החוק. ההפרות הוסרו רק לאחר החקירה, מס' חודשים טרם עריכת נ/70, כפי שמציין היו"ר הנכבד האלוף משלב, בתשובתו לבית המשפט.
בעדכון נוסף שמסר היו"ר הנכבד לבית המשפט, לפי החלטה מיום 5.1.20 (נ/72), התייחס היו"ר הנכבד, לשימוש האסור שנעשה בבית ספר "אל אשרק" המאכלס 600 תלמידים !!! בכפר עוספיא, וכן "...[ל]חשיבות הנושא והסכנה לתלמידים שעה שאין היתר בניה...", תוך שהוא מציין, כי לעמדתו, כיו"ר הוועדה, "יש להורות על הפסקת השימוש במבנה". היו"ר הנכבד ציין, כי פנה לפרקליטות, לפרקליט הממונה, עו"ד עמית אופק, תוך שהוסיף וציין, כי "בסופו של דבר לא הוצא צו הפסקת שימוש והוא (בית הספר – ש.ב.) ממשיך לפעול ללא היתר עד עצם היום הזה". אזכיר בנקודה זו, כי לפי טענת ההגנה, המבנה בו שוכן בית הספר שייך לאחד המתלוננים.
עוד מפרט היו"ר הנכבד בעדכון האמור (נ/72), את הפעולות שנעשו על ידו, לרבות הסיור עם הפקחים, הפרקליט הממונה עו"ד אופק, ביחס למה שכינה "המבנים הבעייתיים" (השייכים/נוגעים למתלוננים בתיק זה); ואת הטיפול המשפטי בעניין מפרי החוק, תוך שהוא מפנה את האחריות לשכמה של המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין (שם, בסעיף 14).
המאשימה לא חולקת עובדתית על הפרות החוק מצד הגורמים הנזכרים לעיל. במסמך מפורט שהוגש לתיק ביום 13.9.18 במסגרת בקשת ההגנה לפי סעיף 108 לחסד"פ ציין התובע עו"ד שגיא סיוון, כי ביום 5.6.13 בסיום חקירת המתלוננים (ג'מיל חליל, עו"ד וג'די כעביה, ג'מאל כיוף וחטאר בן יוסף), העביר החוקר אספינו את הודעותיהם, למחלקה להנחיית תובעים. הממונה שם, עו"ד יעל פרידמן, העבירה, בתורה, את החומר, לממונה על מחוז חיפה, מר דוד יונה הכהן, תוך הפניית תשומת ליבו לכך שמנהל אגף הפיקוח בוועדה המקומית לתכנון ובניה, מר איהאב כיוף, ביצע, לכאורה, עבירות בניה. התובע מוסיף ומציין את הדברים הבאים שראוי שיובאו כלשונם:
"בהמשך למתואר לעיל, החליט הכהן ביום 28.11.13 שלא לפתוח בחקירת החשדות הנ"ל. זאת תוך שהוא מציין בפני פרידמן, כי הנושא אינו חדש ובעבר נבדק על ידי יו"ר הועדה המקומית, וככל שידוע לו, לא נמצאו דברים חריגים במיוחד, וכי היחידה לא תבצע כל חקירה או אכיפה בכרמל עד לסיכום כלל נושא האכיפה ברמה הארצית. לאחר התכתבות נוספת בין פרידמן ולבין הכהן באמצעות הדוא"ל כך נותרו הדברים" (שם, בסעיפים 2 ו- 3 לתגובת התובע מיום 13.9.18).
יאמר מיד, כי עם כל הכבוד, דבריו של הכהן אינם מתיישבים, לכאורה, עם הדוח המפורט שמסר היו"ר הנכבד, האלוף משלב, לבית המשפט, בשלב מאוחר יותר, כפי שהוא פורט לעיל, בו דיווח על חקירתו, ועל ממצאיו, לרבות ההפרות הבוטות של החוק, ובהם הפרת החוק מצד מנהל מח' הפיקוח מר איהאב כיוף.
ב"כ המאשימה שהיה ער לקושי האמור, ביקש ליצור הבחנה בין עניינם של המתלוננים וההפרות שדווחו לבית המשפט, לבין עניינו של הנאשם. הוא הדגיש כי הבחנה זו נעוצה במיקום הגיאוגרפי של ההפרות. הנאשם מתגורר ביישוב המרוחק בית ג'אן, שייך למרחב תכנוני שונה, ומשכך כפוף לכללים תכנוניים שונים; ואילו עניינם של ההפרות האמורות, אליהם מתייחס היו"ר הנכבד האלוף משלב, הם בכפר עוספיא, המרוחק גיאוגרפית, מהמבנה הלא חוקי בו עושים הנאשמים שימוש, ונוגעות למרחב תכנוני אחר ברכס הכרמל.
הבחנה זו, מוקשית בעיני ולא יכולה לעמוד. חומר הראיות מלמד על אוזלת ידה של מערכת האכיפה. פקחים ברשות האכיפה, מי שאוכפים את החוק כנגד ציבור הבונים במרחב, ומי שבשל דיווחיהם לרשות, מועמדים אנשים לדין, ונושאים באחריות פלילית על מעשיהם, חוטאים בעצמם בהפרות חמורות של החוק, עד כי בית המשפט מצא עצמו משתהה, למקרא דיווחיו של היו"ר הנכבד האלוף משלב, ותמה על התנהלותה של הרשות המפקחת בגופי התכנון, כמאמר הסופר הרומי יובנאלס "ומי ישמור על השומרים". לא זו בלבד, אלא שקיימת כמעט עצימת עיניים מצד רשויות האכיפה ואף סתירה לממצאים בדוקים אודות הפרת החוק מצד אותם "שומרי סף".
לעמדתי, המקרים שהובאו בפני בית המשפט, שעל נכונותם לא חולקת, כאמור, המאשימה, מפריכים את חזקת התקינות העומדת לימין המאשימה, והעבירו אל שכמה של המאשימה להראות, כי האכיפה שבוצעה הייתה שוויונית ולא בררנית. ברם, המאשימה לא הרימה את הנטל להוכיח אכיפה שוויונית או אכיפה חלקית ברת הבחנה מוצדקת. הסבריה של המאשימה לחדלונה של מערכת האכיפה, נפרשו לאורך המשפט (בתגובה מפורטת בתיק בית המשפט מיום 13.9.18; התכתובת בין גורמי האכיפה – נ/10; וראו והחזרה על עמדתה בעמ' 101-102 לסיכומי המאשימה); לאחר סקירת כל התנהלות הגורמים המופקדים, מודה ב"כ המאשימה, בהגינותו, בסופו של יום "לא חל שינוי ולא נפתחה חקירה" (עמ' 101 לסיכומי המאשימה).
יצוין, כי בכל הנוגע לאכיפת החוק כנגד מפרי החוק, ניטשה מחלוקת בין באי כח הצדדים. התביעה טענה, כי על הוועדה המקומית היה לפעול לאכיפה והעמדה לדין של מפרי החוק, ואילו ההגנה טוענת, כי אין לעשות אבחנה בין הגורמים המשפטיים בגופי התכנון והבניה לבין הפרקליטות. המדינה על זרועותיה השונות הייתה צריכה לוודא, כי החוק נאכף באופן שווה.
אשר לעצם האכיפה, ולמחלוקת וויכוח שניטשה בין ב"כ הצדדים, למחלוקת אין משמעות ממשית לעניין ההכרעה בתיק הנדון. אציין, כי אכיפת דיני התכנון והבנייה במרחב המקומי, יכולים להיעשות הן על ידי המדינה באמצעות הפרקליטות, והן על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה (וראו לעניין זה רע"פ 9321/03 אדרת נ' מדינת ישראל (2005) והנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 8.1101 בעניין הפעלת סמכות האכיפה של המדינה במרחבי התכנון המקומיים; וראו גם ההסדרה במסגרת תיקון מס' 116 לחוק התכנון והבנייה סעיפים 254יג – 254יד)).

ג) התשתית הראייתית להוכחת אכיפה בררנית -
אני מפנה לדיון הנ"ל, ואין טעם לחזור על הדברים. במקרה הנדון, הראיות מלמדות על מס' מקרים במרחב התכנוני של העדר אכיפה במקרים דומים לזה של הנאשמים. לעמדתי לא מדובר במקרה בודד שאין להקיש ממנו על התנהלות בעייתית מצד הרשות, אלא על שורה של מקרים ומחדלים, שיש בה כדי לתמוך במסקנה כי מדובר באכיפה בעייתית, ואפנה שוב לדין ודברים שבין הפרקליטות למר הכהן, ותגובת התובע דכאן – דברים המדברים בעד עצמם, ואוסיף כי מדובר בגורמי אכיפה - נתון שתיתכן לו השלכת רוחב על מדיניות האכיפה. מכאן נגזרת המסקנה כי הובאה תשתית ראייתית מספקת להוכחת האכיפה הבררנית.
סיכום הביניים מהדיון עד כה הוא, שהנאשמים הראו כי בוצעה אכיפה בררנית בין עניינם לבין עניינם של אחרים באותה קבוצת שוויון. המאשימה לא הראתה כי היה יסוד להבחנה זו ולכן לא היתה עילה ובסיס לאכיפה חלקית של הדין שהינה מותרת לפי הדין.
מכאן אעבור לשלב הבא ולבחינת השאלה, האם בקיומו של ההליך הפלילי, חרף הפגם, יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות.

השלב השני במבחן התלת שלבי של הגנה מן הצדק – האיזון בין האינטרס הציבורי לאינטרס הפרטני של הנאשם:
כאמור, לפי הפסיקה, בהפעילו מבחן זה, נדרש בית-המשפט, לאזן בין האינטרסים השונים, תוך מתן דגש לנסיבות הפרטניות של ההליך שבפניו. בתוך כך על בית המשפט לשקול, בין היתר, את חומרת העבירה המיוחסת לנאשם; את עוצמת הראיות המבססות את אשמתו; את נסיבותיו; את מידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; את חומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה.
על חומרת עבירות התכנון והבניה אין צורך להכביר מילים. מדובר בתופעה שהיא רעה חולה, מה שמכונה מכת מדינה (רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה – אונו (2002)). עבירות התכנון והבניה חותרות תחת גופי התכנון על ערכותיהם, אשר שוקדים על היבטי התכנון המקומיים, תוך שקילת מכלול אינטרסים ציבוריים תכנוניים, ומתוך ראיה פרוספקטיבית רחבת היקף. יש בעבירות אלה אף אלמנט של פגיעה בשלטון החוק בבחינת 'איש הישר בעיניו יעשה' (בר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים (1984)).
תכליות הוראת החוק המיוחסת לנאשמים דרה בכפיפה אחת עם הערכים החברתיים המוגנים הללו. המחוקק ביקש לאסור על מי שעושה דין לעצמו ובונה מבנה לא חוקי ומיישב אותו ובכך מציב עובדה מוגמרת במרחב התכנוני ועושה שימוש אסור בתוצר (מבנה) שבא לעולם שלא כחוק. כאשר מדובר במבנה שנבנה שלא כחוק והניצב על דרך מתוכננת נפגעים בשיא העוצמה האינטרסים הציבוריים התכנוניים.
הראיות המבססות את אשמתם של הנאשמים נסקרו בהרחבה לעיל, ומלמדים על מי שעשו שימוש אסור במבנה שנבנה בסטייה ניכרת מהיתר הבניה, אשר נבנה על דרך מוצעת. רשויות התכנון נאלצו להסיט את הדרך בשל כך.
אשר לנסיבות הנאשמים. עיקר לנו בנאשם 1 מי שהוביל את התכנון והבניה ועושה יחד עם אשתו ואחותו (הנאשמות), שימוש אסור ארוך שנים, במבנה, ומי שהוביל מטעמן את ההגנה (הנאשמות בחרו שלא להעיד וההגנה הסתפקה בעדות הנאשם). כפי שכבר צוין לעיל, בהתאם להלכת ורדי, לנסיבותיו של הנאשם העומד לדין משקל וערך בשלב השני של המבחן התלת שלבי בהחלתה של ההגנה מן הצדק. ההגנה מן הצדק חלה על מי שנשא במשרה ציבורית. אף הוא, כמו כל נאשם, יכול שיהיה חשוף לנחת זרועה של רשות האכיפה, וגם אצלו יכול שיתעוררו פגמים בהליך העמדה לדין. לצד זאת, בשלב השני של המבחן התלת שלבי "...בעת ביצוע איזון הערכים והאינטרסים לאור הפגיעה במידת הצדק – יש לייחס משמעות לחומרתה של העבירה, אופיה, ונסיבותיה, ובקשר לכך, יבוא בחשבון ההיבטים והשיקולים השונים הנוגעים לביצוע העבירה הנטענת בידי עובד הציבור – דוגמת המעמד הציבורי של מבצע העבירה אותו הוא ניצל לרעה על פי הטענה טיב המשאב הציבורי אליו הוא שלח ידו ומידת הפגיעה באמון הציבור שהביאו מעשיו" (הדגשה שלי – ש.ב. ראו: שם, בפסקה 110).
כפי שנקבע בפרק שדן באחריות הנאשמים, מדובר בנאשמים שביצעו עבירות של שימוש אסור במקרקעין, תוך שבנו מבנה עצום מימדים, תוך חריגה משמעותית מהיתר, תוך סטיה מתוכנית מפורטת, על דרך מיועדת, וחרף כל אלה, עושים בו שימוש אסור ונמשך. השימוש נעשה בעיקר ע"י הנאשם ואשתו הנאשמת 3. את הבניה הוביל בעיקר הנאשם 1 כפי שמלמד חומר הראיות הרב שנסקר לעיל.
החומרה היתרה במעשים נעוצה במיהות המבצע הבולט – עו"ד שקיב עלי הנאשם 1, מי שהוביל את הבניה, את ההליכים התכנוניים הנוגעים אליה בגופי התכנון, את הבניה, העיצוב והתכנון האדריכלי, הליווי המשפטי בעתירותיו השונות אל מול גורמי התכנון. הנאשם 1 אינו אחד האדם בתחום משפט התכנון והבניה במרחב התכנון הנדון. הוא עורך דין ששימש כתובע וועדות מקומיות, וכיועץ משפטי של וועדות מרחביות, אותן וועדות, שהעמידו לדין, באמצעותו, מאות אם לא אלפים, מפרי חוק. ככזה, הוא עמד בבתי משפט, לא אחת, וטען בשמן, להפרת החוק מצד פורעי החוק. לשיעור קומתו המקצועי-משפטי ותפקידיו הציבוריים במרחבי התכנון, השלכה ונפקות ישירה על הפגיעה באמון הציבור ועל מידת הפגיעה באמון זה.
כדי לחדד נקודה זו, אשאל, להשלכה הציבורית שעה שפרקליט בכיר במח' אכיפת דיני המקרקעין בפרקליטות, ואפילו שופט או שר הממונה על התחום הספציפי, היה חוטא חלילה, בעבירה של בניה לא חוקית - בונה מאות מ"ר בחריגה מהיתר, בונה את ביתו על דרך מתוכננת (כפי שנקבע לגבי הנאשם 1) - האם השלכת מעשיו של בכיר כזה על אמון הציבור במערכת החוק והמשפט, היא כהשלכת מעשיו של אזרח מן השורה שעבר עבירות דומות ? לעמדתי, התשובה לכך היא בשלילה מוחלטת. רום מעמדו ותפקידו הציבורי של הנאשם 1, מחייב למוד את השלכת מעשיו, באמת מידה הנגזרת מרום מעמדו. שכן, הוא נכלל בין אלה שהם חוד החנית של אכיפת החוק בישראל, וכרום מעמדו, עוצמת הנזק הציבורי שהייתה במעשיו למערכת אכיפת החוק.
חומר הראיות מלמד על כך שהנאשם, על אף תפקידו הרם, הבנתו את ההשלכות החוקיות של מעשיו מפרי החוק, פעל בעורמה על מנת להסוות את מעשיי הבניה והשימוש הלא חוקי. כך, עמד וטען בבית משפט השלום בקריות בשם אחותו, שעמדה שם לדין על חריגות בניה במבנה נשוא כתב האישום, טען שאחיה של הנאשמת (הוא עצמו) מתגורר אף הוא בבית ועושה שימוש במבנה, על מנת לשכנע את השופט הנכבד כב' השופט ד"ר ארגמן, שישב בדין, שהמאשימה לא מיצתה את הדין עם כל המעורבים כדי לקבל הקלה עונשית; עוד טען לשגיאה של הקבלן בבנייה, כשהוא (הנאשם 1) עצמו מעורב בבנייה, מתכנן ומנהל אותה. לא בכדי השתכנע השופט המכובד והתייחס לדברים בגזר הדין ואף השהה את ביצוע צו איסור השימוש.
הנני ער היטב, כי הנאשם לא עומד לדין על עבירות הבניה, אלא "רק" על השימוש האסור במקרקעין, אך במסגרת השיקולים שיש לבחון במסגרת השלב הנוכחי, כלפי מי שעותר לסעד של צדק והגנה מבית המשפט, אין לבחון רק את "המעשה" אלא גם את "העושה", כפי שציין המשנה לנשיאה כב' השופט חנן מלצר בעניין ורדי הנזכר לעיל.
הנאשם העמיד לדין אנשים רבים בעבירות שביצעו על חוק התכנון והבניה. המדינה, על שלוחותיה השונות (הועדה המקומית ורשות האכיפה), הפקידה בידיו שיקול דעת רחב כתובע בכיר, וציידה אותו בכלים ובסמכויות לעשות כן. למעשה, התיק הזה בא לעולם, רק לאחר שהמתלוננים, אשר הובאו לדין ע"י הנאשם, בתפקידו כתובע, האירו את עיניהן של הרשויות, והצביעו על מחדליו – מגוריו עם משפחתו בבית רחב מימדים, שנבנה בחריגה מהיתר, ועוד על דרך מוצעת. המתלוננים העידו ומסרו כיצד עמדו למשפט ונענשו בעוד שהתחוור להם, לתדהמתם, שהתובע שעמד מולם בבית המשפט בשם התביעה הכללית, מפר את החוק ברגל גסה.
לא ניתן להפריז בחומרת מעשיו של הנאשם 1 אשר היה אמון על שלטון החוק על היבטיו התכנוניים והוא עצמו בונה בית לעצמו ולמשפחתו תוך סטיה ניכרת מהיתר הבניה, בונה אותו על דרך מתוכננת, תוך סטיה מתוכנית מפורטת. על אף שהמתלוננים עצמם אינם 'טלית שכולה תכלת' והם עצמם חטאו בעבירות על החוק, לא יפלא הדבר שהם נזעקו לראות כיצד התובע המכובד שהפנה לעברם אצבע מאשימה בין כותלי בית המשפט כשרוממות החוק בוקעת מגרונו, חוטא בעצמו בעבירות חמורות. מעשיו אלה של הנאשם, ללא ספק, פוגעים באמון הציבור במערכת האמונה על שמירת החוק ועשיית המשפט.
בנסיבות אלה, נוכח מסקנת התבחינים המפורטים לעיל, לא מצאתי כי מתקיימת פגיעה בתחושת הצדק וההגינות בקיומו של ההליך כנגד הנאשמים. עוצמת נסיבותיו של הנאשם 1 כמבצע העבירה נשקלת כאמור אל מול ערכים ושיקולים נוספים ומטה את הכף בבירור לחובתו.
בהקשר זה יש להדגיש, כי דוקטרינת ההגנה מן הצדק, מקורה ושורשיה נטועים עמוק בדיני הצדק (Equity) האנגליים (ראו: הלכת יפת, שם הוכרה ההגנה לראשונה, באופן מפורש, והאסמכתאות מהמשפט המקובל עליהן השתית כב' השופט ד. לוין המנוח את ההגנה). דיני ה- Equity קובעים שורה של כללים בסיסיים ( Maxims of Equity). בין היתר, כלל יסוד בדינים אלה, הוא כי הפונה לקבלת 'סעד מן הצדק' חייב לבוא בידיים נקיות -
(He who comes into Equity must come with clean hands; The meaning of clean hands in Equity, Harvard Law Review, Vol. 35, No. 6. (Apr. 1922) pp. 754-757
במילים אחרות, מי שפונה לבקש סעד מן הצדק מבית המשפט שבמהותו וטיבו נגזר מעקרונות של צדק ויושר יואיל לנהוג ביושר ובצדק ויבוא בידיים נקיות בעותרו לסעד כזה.
בנדוננו, הנסיבות שנסקרו בהרחבה מלמדים כי ידי הנאשמים ובראשם הנאשם 1 מוכתמות במעשיהם מפרי החוק, כשהנאשם 1 שאמור להיות מגן החוק ואבירו, היפר אותו ברגל גסה. במצב דברים כזה אתקשה לקבוע כי מדובר במי שראוי להושיט לו סעד מן הצדק.
למעלה מן הדרוש אציין כי אפילו הייתי מניח כי ראוי היה לקבוע כי הנאשמים צלחו את המבחן השני, והפגם שאותר עולה לכדי פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, על פי התבחינים המפורטים לעיל, אין בכך להביא לביטול האישומים כנגד הנאשמים. שכן, גם במקרה כזה בית המשפט מצווה לשקול מהו הסעד הראוי; ובעשותו כן, בוחן בית המשפט תרופות ואמצעים מידתיים ומתונים יותר מאשר ביטולו של כתב-האישום. בין היתר, עשוי בית-המשפט לקבוע, כי התרופה לנאשם אינה במישור בירור האישומים, ביטולם המלא או החלקי, אלא במסגרת העונש.
במקרה דנן, אפילו סברתי כי התנאי השני מתקיים, ואינני סבור כך, הרי שבאיזון מכלול הערכים והשיקולים, תרופת הנאשמים היא בשלב העונש ולא בהסרת אחריות פלילית מהם.

הגנה מן הצדק בשל שיהוי בהגשת כתב האישום -
עוד נטען, כי בהנחה שהמאשימה הוכיחה את השימוש האסור במבנה מושא כתב האישום, המאשימה ידעה או הייתה צריכה לדעת עליו, עוד בשנת 2004, בעת שהעמידה לדין את הנאשמת 3 בגין חריגות הבנייה, ואלה נדונו בבית משפט השלום בקריות (ראו כתב האישום ופסק הדין - ת/77; ת/78). למרות זאת, השתהתה המאשימה, ולא הגישה כל הליך משפטי כנגד הנאשמים, במשך שנים רבות. רק בשנת 2015, הוגש כתב האישום הנוכחי, בגין השימוש האסור והדבר אינו צודק, פוגם בתחושת הצדק ומקים לנאשמים הגנה מן הצדק.
בעקבות ע"פ 6922/08 פלוני נ' מדינת ישראל (2009) תיתכנה נסיבות בהן שיהוי כבד בהגשת כתב האישום, תעלנה לכדי פגם, המצדיק החלתה של ההגנה מן הצדק, נוכח הנזק הממשי והמהותי שנגרם ליכולתו של הנאשם להתגונן. עם זאת, נקבע, כי אין להפוך את ההגנה מן הצדק למכשיר המוביל לקיצור ההתיישנות הקבועה בחוק, ויש להקפיד על כך, שהיא תיוותר מכשיר להגשמת עקרונות של הגינות וצדק (שם, בפסקה 36; ראו גם י. נקדימון, הגנה מן הצדק, מהדורה שניה – 2009, בעמ' 347-381).
כפי שפורט בחלקה הקודם של הכרעת הדין, הוכח השימוש האסור שעשו הנאשמים במבנה, תוך סטייה מהיתר ומתוכנית בין השנים 2008-13. נשללה טענת חוסר המודעות של הנאשמים לכך, ובראשם של הנאשם 1, שידע גם ידע, על היות המבנה בנוי בחריגה מההיתר ובסטייה מהתוכנית, והיותו ממוקם על תוואי כביש מוצע החוצה את חלקתו.
יחד עם זאת, קשה לקבל את התנהלותה של המאשימה אשר למצער נקטה בעמדה של "שב ואל תעשה", ובמשך שנים רבות לא נקפה אצבע לצורך העמדת הנאשמים לדין, ואפרט.
כפי שכבר צוין, עוד בשנת 2004 העמידה המאשימה לדין, את הנאשמת 3 אחותו של הנאשם, יחד עם אימה, בבית משפט השלום בקריות, על עבירות של חריגות בניה במבנה (ת/77).
באותו משפט ייצג את השתיים הנאשם 1 אשר טען לפרוטוקול, כי אחיה של הנאשמת שותף לבניה ועושה שימוש במבנה. בית המשפט (כב' השופט ד"ר מ. ארגמן) הפנה בגזר הדין לעובדות אלה, ואסר על הנאשמת את השימוש בחלקי המבנה (ראו פרוט' וגזר דין – ת/78).
נמצא כי כבר בשנת 2004 ידעה המאשימה על השימוש האסור שעושה הנאשם 1 עם משפחתו, במבנה הקיים, וידעה, או צריכה הייתה לדעת, בשקידה סבירה, בעת הכנת כתב האישום, כי לא זו בלבד שהמבנה נבנה בחריגה מההיתר, אלא שהמבנה ממוקם על תוואי דרך מוצעת.
למרות זאת, הדברים לא מצאו ביטוי בכתב האישום עלי ידי מנסחו. ועוד חייב אני להעיר, כי מוקשה בעיני כיצד התובע שהופיע מטעם המאשימה במשפט, בבית משפט השלום בקריות בשנת 2004, לא ידע כי הסניגור המגן על הנאשמת, הוא לא אחר מאשר אחיה, והוא בעצמו תובע מטעם המאשימה, דבר שחייב היה "להדליק" אצלו "נורה אדומה", כאשר האחרון טען, כי "האח" מעורב בבניה, ועושה שימוש ומתגורר במבנה.
המאשימה מוסיפה וטוענת בכתב האישום הנוכחי, כי הנאשמים לא צייתו לצו איסור השימוש שניתן ע"י בית משפט השלום בקריות, והוסיפו להתגורר בו ולעשות בו שימוש.
ברם, למרות דבריה אלה של המאשימה, היא לא פתחה בחקירה מיידית ולא הגישה כנגד הנאשמת 3 כאן, כתב אישום על הפרת הצו השיפוטי שניתן לחובתה, בסמוך להפרתו, ובכלל - עבירה הנודעת בחומרתה הרבה, נוכח טיבה.
למעשה, משנת 2004 – 2005 ועד לפתיחת החקירה כנגד הנאשם 1 בשנת 2013, אין בפני בית המשפט עדויות או ראיות כלשהן על נקיטת הליך פלילי שיפוטי מצד המאשימה כלפי הנאשמים בכלל, וכלפי הנאשם 1 בפרט.
רק בשנת 2013 בעקבות תלונות, נערכה ביקורת במבנה, והסתבר כי הנאשמים עושים שימוש אסור במבנה, הבנוי עם חריגות בניה וממוקם על כביש מוצע. רק מנקודה זו החלה החקירה נגד הנאשם 1 לתפוס תאוצה והראיות מלמדות כי גורמי החקירה החלו אוספים ראיות על מנת לבסס את השימוש האסור (ראה הדיון לעיל והראיות שנסקרו בו).
השאלה הינה אם כן, האם יש בחלוף הזמן הזה, כדי לקפח את הגנתו של הנאשם ולפגום בהגינות ההליך כלפיו ?
על מנת לבחון את השלכות השיהוי בהעמדת הנאשמים לדין והפגיעה האפשרית בהגנתם, מן הראוי לעמוד בקצרה על עבירת השימוש האסור המיוחסת להם, כדי לדעת כיצד עלול השיהוי לפגוע בהגנה, אם בכלל.
כזכור, הנאשמים מואשמים בשימוש אסור במבנה שנבנה בסטייה מהיתר; ובשימוש אסור במבנה שנבנה בסטיה מתוכנית. עבירה של שימוש אסור במקרקעין, מסווגת כ"עבירה נמשכת", וככזו היא מתחדשת מיום ליום בו נעשה השימוש האסור (רע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' מלכיאל (2011); רע"פ 11920/04 סעיד נאיף נ' מדינת ישראל (2007); רע"פ 3742/07 שטורק נ' מדינת ישראל (2007); ש. ז. פלר, יסודות בדיני עונשין, ג 187 /(1992) בעניין מלכיאל הטעים בית המשפט העליון והבהיר:
"לצורך התגבשותה של עבירה נמשכת, נדרשת התמדה של עושה העבירה בביצועה במשך זמן מסוים. לאחר שהתגבשה העבירה בשלב הראשוני, נתמלאו יסודותיה של העבירה, ובסיסה ה"איכותי" הושלם; כל עוד היסוד ההתנהגותי של העבירה נמשך, יש לראותו כמתמזג בעבירה שבוצעה והופך להיות חלק אינטגרלי ממנה; התמדה נוספת בהתנהגות העבריינית אינה משפיעה עוד על עצם קיום העבירה אלא רק על היקפה. ככל שחולף הזמן והעבריין אינו ממלא את החובה המוטלת עליו, הולכת העבירה ותופחת מבחינה "כמותית", עד להתערבות גורם המנתק את רצף העבירה, או עד להפסקתה של ההתנהגות (פלר, בעמ' 171, 185-186). ודוקו: בעוד שהשלב הראשון, "האיכותי", הינו הכרחי להתהוותה של עבירה מושלמת, השלב השני, "הכמותי", הוא אפשרי בלבד ואינו מוגבל בזמן" (שם, בפסקה 7).
כפי שנקבע, הוכח, כי הנאשמים עשו שימוש אסור במבנה שנבנה בסטיה מהיתר הבניה ומהתוכנית.
הנאשם לא הראה כי נשללה ממנו, או נפגמה, בדרך כלשהי, יכולתו להתגונן, ובכלל זה האפשרות להציג ראיות, שיוכיחו שאינו מתגורר/עושה שימוש במבנה הלא חוקי, או שהוא מתגורר דרך קבע, כטענתו, בחיפה.
חקירתו טרם המשפט, ביחידה החוקרת, התקיימה בשנת 2013 וכתב האישום הוגש ב- 2015, כך שהנאשם יכול היה להתייחס בנקל לטענת השימוש האסור ולהציג ראיות התומכות בהגנתו במהלך חקירתו.
בנוסף, מחומר החקירה עולה, כי גם כאשר ביקש מהחוקר אספינו לשוב ולהחקר, על מנת להוסיף דברים, ולהתייחס לחשדות כלפיו, איפשר לו זאת החוקר ונגבתה ממנו הודעה נוספת.
בבית המשפט נשמעה פרשת ההגנה באריכות רבה. בית המשפט נעתר לבקשת הסניגורים ונתן צווים לחשיפת חומרים שלא היו ברשותם על מנת לבסס את טענתם המרכזית בדבר אכיפה בררנית. הנאשם עצמו העיד ארוכות והגיש מצבור ראייתי רב להוכחת טענותיו.
יצוין, כי בעניין פלוני הנזכר לעיל, הוגש כתב אישום בעבירות מין, בשיהוי של כחמש שנים. בית המשפט העליון (מפי כב' השופטת ע. ארבל) סבר כי מדובר בתקופה ארוכה ושיהוי לא סביר. אך אל מול הפגם בשיהוי שקל בית המשפט את האינטרס הפרטני והציבורי שבהעמדת הנאשם לדין, ובחן את יתר השלכותיו, ולבסוף הגיע למסקנה כי "...ביטויו של השיהוי הכבד בהגשת כתב האישום צריך לבוא בגזירת העונש", תוך הבהרה כי אין לשלול נסיבות בהן שיהוי כבד בהגשת כתב אישום, "אשר גרם נזק ממשי ומהותי ליכולתו של נאשם להתגונן, תבאנה לביטול כתב האישום".
בהמשך הדברים נקבע, כי עניין כזה מחייב בדיקה פרטנית, בה יובא בחשבון, מהות העניין, סיבת השיהוי, משכו, טיב הנזק שנגרם לנאשם, תוך הדגשה, כי אין ההגנה מן הצדק יכולה להוות מכשיר לקיצור תקופת ההתיישנות ויש להקפיד שהיא תשמש מכשיר להגשמת עקרונות של הגינות וצדק. על כן, חרף השיהוי הבלתי סביר, נדחתה תחולתה של ההגנה מן הצדק על אף השיהוי של חמש שנים (ראו, שם בפסקה 36 לחוות דעתה של כב' השופטת ע. ארבל אליה הצטרפו שני חבריה להרכב).
מסקנת הדיון הינה איפוא כי לא נמצא כי נגרם לנאשמים נזק ממשי ומהותי ליכולתם להתגונן. לכן, אין בפני נסיבות המצדיקות קבלת ההגנה מן הצדק בעוצמה המביאה לכדי ביטול האישומים.
יחד עם זאת, מאפשרת ההגנה התחשבות בשיהוי בשלב העונש. בשל כל הנימוקים האמורים לעיל, טיבם של האישומים המיוחסים לנאשמים, הסיבה לגילוי המאוחר של השימוש האסור, והצורך של הנאשמים, ובעיקר הנאשמת 3 להתמודד עם אישום זה, יש מקום ליתן לדברים משקל בגזירת העונש.

שאלת העדר אישור היועמ"ש לצורך העמדה לדין:
נטען ע"י ההגנה כי הנחיית היועמ"ש לממשלה אומרת שמדיניות הגשת כתבי אישום בעבירה של שימוש אסור במקרקעין, ביחס לעבירת בניה שהתיישנה, היא שאין להגיש כתב אישום כאשר השימוש הוא תואם תוכנית מתאר.
כדי להעמיד את הנאשמים לדין היה על המאשימה להצטייד באישור מוקדם של המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין ובהעדר אישור כזה דין האישומים להתבטל.
דין הטענה להידחות.
כתב האישום הוגש ע"י מחלקה זו אשר ראתה בחומרה יתרה את העובדה שתובע המופקד על האכיפה והעמדה לדין של עברייני חוק התכנון והבניה חטא בביצוע עבירות על החוק שהוא אמון על שמירתו.
מעבר לכך, בשל מעשיי הנאשמים ובניית ביתם על תוואי הדרך, נדרשה חשיבה תכנונית מחודשת ובעקבותיה הוסטה הדרך, נוכח העובדות שקבעו בשטח מעשיי העבירה של הנאשמים.
יתר טענות ההגנה ובהן הטענה ל"סיכון כפול", "כבר נשפטתי", טעות במצב דברים עובדתי תום לב הנאשם והסתמכותו על מצב עובדתי - נדחות בזה כחסרות אחיזה משפטית בנסיבות העניין.

סוף דבר:
אני מרשיע את הנאשמים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום המתוקן.
בשולי הדברים ונוכח הממצאים שעלו מניהול תיק זה, אציין כי הגם שאין בסמכותו של בית המשפט לחייב ישירות בהליך זה את - הרשות המקומית עוספיא, או את כב' יו"ר הוועדה המקומית רכס הכרמל האלוף יוסף משלב, או את כב' מנהלת המחלקה בפרקליטות, הממונה על תחום אכיפת דיני המקרקעין - מצופה מכל הגופים הנכבדים האלה, לתת את הדעת לממצאי הכרעת הדין, ובינהם, לכך שבית הספר "אל אשראק" המכיל 600 תלמידים, מתנהל, לכאורה, במבנה שלא כדין, תוך שימוש חורג, ולפעול לאסור את השימוש במבנה עד להכשרת השימוש כדין, ויפה שעה אחת קודם, למען ביטחונם ושלומם של התלמידים הרבים השוהים בו.
כן מצופה שתינתן הדעת ויבדקו כל בתי הפקחים ברשות האכיפה הנדונה, ע"י חוקר חיצוני, כמו ד"ר מאלק עמרור שמינה כב' יו"ר הוועדה האלוף משלב, או כל חוקר אחר שימצא לנכון כב' היו"ר האלוף משלב, וככל שיתברר, מבדיקה זו, כי מי מהם עבר חלילה על חוקי התכנון והבניה, חזקה על הממונים עליו, כי העניין יועמד מיד לחקירה וימוצה עימו הדין.
באחריות הגורמים הנזכרים לעיל ליידע כל גורם רלבנטי בהחלטה זו, לרבות משרד החינוך, וכב' ראש הרשות המקומית עוספיא .
ניתנה היום, כ"ו סיוון תש"פ, 18 יוני 2020, במעמד הצדדים.