הדפסה

בית משפט השלום בחדרה 31

התובעת
דאמו הנדסה אזרחית בע"מ ח.פ. 512531708
ע"י עו"ד ויסאם מוקטרן

נגד

הנתבעות
מועצה מקומית מג'ד אל-כרום
ע"י עו"ד רנה לפידות

פסק - דין

תביעה כספית לתשלום סך של 1,010,906 ₪ בגין עבודות שבוצעו על-פי מכרז.

א. ההליך והצדדים לו

1. התובעת היא חברה פרטית שעיסוקה בביצוע עבודות בניה ועבודות נלוות.

2. אין מחלוקת על כך שהתובעת ביצעה עבודות לפי מכרז מספר 7/2004 שפורסם בשנת 2004 על-ידי עיריית אלשאג'ור ( להלן המכרז). היקף העבודות והסכום לו זכאית התובעת עבורן שנויים במחלוקת, כפי שיובהר בהמשך.

3. בעת הרלוונטית לתובענה הייתה הנתבעת, מועצה מקומית מג'ד אל-כרום ( להלן הנתבעת), חלק מעיריית אלשאג'ור ( להלן הרשות המאוחדת) שאיגדה שלוש מועצות מקומיות – דיר אל-אסד, בענה ומג'ד אל-כרום, לפי חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל ( תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003 ו-2004), תשס"ג-2003.

4. הרשות המאוחדת פורקה בחוק הרשויות המקומיות ( ביטול איחוד המועצות המקומיות מג'ד אל כרום, דיר אל אסד ובענה) תשס"ה-2008. אין מחלוקת על כך שבכל הקשור לנושאים הנדונים בכתב-התביעה, הנתבעת היא חליפתה של הרשות המאוחדת ובעלת-דינה הנכונה [ סע' א(4)-(ב) בבקשת רשות להתגונן].

5. התובענה הוגשה בסדר דין מקוצר; נטען בה ליתרת חוב של הנתבעת לתובעת בגין ביצוע עבודות בסך 1,010,906 ₪ בערכי יום הגשת התביעה (17.10.2010).

6. לאחר שהוגשה התובענה הודתה הנתבעת בקיומה של יתרת חוב לתובעת בסך 46,238 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה למדד המחירים לצרכן מיום 31.3.2008; ביחס לסכום זה ניתן פסק-דין חלקי בהסכמת הצדדים ביום 3.2.2011 ( להלן פסק-הדין החלקי). בהתייחס ליתרת סכום התביעה ניתנה לנתבעת רשות להתגונן לפי בקשתה, ללא דיון ותוך שהתצהיר שניתן לתמיכת הבקשה היה לכתב-הגנה [ החלטת כב' הרשם ש' רומי מיום 21.2.2011].

7. בשלב ההליכים המקדמיים התבררה התובענה לפני כב' השופט ח' שרעבי; היא נקבעה לפני ביום 11.11.2013.

ב. טענות הצדדים בכתבי-הטענות וגדר המחלוקת

המחלוקת שטעונה הכרעה נעוצה בסכום הבסיסי שממנו נגזרת זכאותה של התובעת לתשלום ובשאלה אם לאחר תשלום פסק-הדין החלקי נותר חוב לתובעת על-פי המכרז, החוזים שנחתמו במסגרתו והחשבונות שאושרו לתשלום מכוחם.

1. זה מתווה טיעונו של כתב-התביעה: ראשית, התובעת ביצעה עבודות בעלות מצטברת בסך 1,225,313.2 ₪ כולל מע"מ והתייקרויות בהתאם לחוזה, בערכי יום 15.10.2007. שנית, התובעת הגישה לנתבעת חשבונות חלקיים בגין המגיע לה עבור העבודות; בתוך כך הוגש לנתבעת ביום 9.8.2007 חשבון מס' 3 (להלן חשבון 3 ), שאושר לתשלום ביום 15.10.2017 על-ידי מר מוחמד שעבאן, סגן מהנדס הרשות המאוחדת ( להלן שעבאן). שלישית, בהתאם לאישורו של שעבאן לחשבון 3 ביצעה התובעת עבודות בסך מצטבר של 763,936 ₪ ללא מע"מ (882,346.08 ₪ כולל מע"מ). רביעית, עד למועד אישורו של חשבון 3 בידי שעבאן שולם לתובעת סך של 505,421 ₪ כולל מע"מ.

על-יסוד הנתונים הללו גרסה התובעת שעומדת לזכותה יתרה נומינלית בסך 719,892.2 ₪, שהינה ההפרש בין השווי הכולל של העבודות שבוצעו לטענתה (1,225,313.2 ₪ כולל מע"מ) לבין הסכום ששולם לה עבור העבודות עד מועד הגשת התובענה (505,421 ₪ כולל מע"מ). התובעת ביקשה לחייב את הנתבעת לשלם לה סכום זה, 719,892.2 ₪, בצירוף 291,014 ₪ בגין ריבית והצמדה מיום הגשת חשבון 3, 9.8.2007, עד יום הגשת התביעה.

2. הנתבעת כפרה בחובתה לשלם לתובעת סכום כלשהו מעבר לסכום פסק-הדין החלקי. זה היה מהלך טיעונה בבקשה למתן רשות להתגונן ( ובתצהיר שהיה לכתב-הגנתה): ראשית, התובעת סמכה את התביעה על טענה בדבר שווי העבודות שביצעה ולא על הסכום החוזי שמגיע לה עבורן; הסך של 1,225,313.2 ₪ ( כולל מע"מ) שניצב ביסוד תחשיב כתב-התביעה לא אושר לתובעת ואינו מגיע לה. שנית, בחשבון 3 שהגישה התובעת גלומה הודאתה בכך שהסכום המצטבר לו היא זכאית עבור העבודות היה 763,936 ₪ ללא מע"מ (882,346.08 ₪ כולל מע"מ). התובעת הודתה בכתב-התביעה ששולם לה עבור העבודות סך של 505,421 ₪ כולל מע"מ. נובע מכך שגם לשיטתה של התובעת, אין היא זכאית אלא לתשלום בסך 376,925 ₪ ( כולל מע"מ). שלישית, הנתבעת הסתמכה על חשבון 3 שהגישה התובעת ואשר אושר בידי עלי שיהאב, מנהל מחלקת התשתיות ברשות המאוחדת ( להלן שיהאב), בסכום נמוך מזה שהתובעת טענה שמגיע לה על-פי חשבון 3. רביעית, ביום 14.11.2007 הודתה התובעת בכתב כי הסכום בחשבון 3 שאושר בידי שיהאב הוא שמגיע לה, באופן שמונעה לטעון לאחר מכן כי מגיע לה סכום אחר בגין אותו חשבון עצמו. לבסוף, הנתבעת כפרה בזכותה של התובעת לקבל סכום נוסף ועמדה על דעתה כי זכאות התובעת כלפיה התמצתה בסכום פסק-הדין החלקי, 46,238 ₪ בצירוף שיערוך. הנתבעת ביקשה לדחות את התובענה ככל שהיא נסבה על סכומים נוספים.

3. מכתבי-הטענות עלה כי מחלוקת עיקרית בין הצדדים נסבה על זיהוי הסכום הבסיסי לו הייתה התובעת זכאית בגין ביצוע עבודות; טענת התובעת כי סכום זה הוא 1,225,313.2 ₪ כולל מע"מ הוכחשה בידי הנתבעת. מחלוקת עיקרית נוספת נסבה על זיהוי חשבון 3 שלפיו הייתה התובעת זכאית לתשלום; תביעתה של התובעת הושתתה על חשבון 3 שאושר בידי שעבאן ( להלן החשבון החולק) ואילו הנתבעת גרסה כי החשבון היחיד שחל ומחייב ביחסי הצדדים הוא חשבון 3 שאושר קודם לכן בידי שיהאב ( להלן החשבון המאושר).

4. לתמיכת התביעה הוגש תצהירו של מנהל התובעת, מר מוניר שיבלי ( להלן שיבלי). לבקשת התובעת הותר לה לזמן את שעבאן בלי שהלה יגיש את עדותו הראשית בתצהיר [ החלטה מיום 19.2.2013]. במהלך השמיעה ויתרה התובעת על העדתו של שעבאן וביארה כי תטען בעניין זה בסיכומיה. מן העבר השני של המתרס נשמעו עדויותיהם של תקציבן הנתבעת מר חאתם חטיב ( להלן חטיב), מהנדס הרשות המאוחדת מר מוחמד בכרי ( להלן בכרי), מנהל מדור תשתיות ואחראי כבישים ברשות המאוחדת – שיהאב, ומר ניר נחמני, חשב מלווה ברשות המאוחדת ( להלן נחמני). ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון, אלא אם צוין אחרת.

5. די בהשוואה בין תצהיר שיבלי – עדה היחיד של התובעת שנשמע לתמיכת התביעה, לבין כתב-התביעה שהוגש בסדר דין מקוצר, על-מנת לעמוד על קיומו של פער שאינו של מה בכך בין המסכת העובדתית החלקית, הברירנית, שהוצגה בכתב-התביעה לבין מלוא רוחב היריעה של הטענות שעל-יסודן ביקשה התובעת לזכות בסעד שנתבע. הנתבעת לא התנגדה להרחבת חזית המחלוקת; אשר על כן תוכרע המחלוקת על-סמך העדויות שהובאו. יודגש בפתח הדברים: לאחר תשלום פסק-הדין החלקי, התובעת אינה זכאית לתשלום נוסף בגין העבודות שביצעה. ההליך הסתמך, ראשיתו ואחריתו, על ניסיון של התובעת לברוא ולכונן מציאות חלופית, מעין ' דין המקום', שמכוחה ישולמו לה סכומי כסף משמעותיים מקופת הנתבעת, רשות ציבורית שפעילותה כפופה למסגרת תקציבית נתונה. ניסיון זה ניצב בניגוד גמור לדיני המכרזים ולדין החוזה שעליהם, ועליהם בלבד, הושתתו יחסי הצדדים. הטיעון שניצב ביסוד התביעה חוטא לעקרון החוקיות שחל על פעולתה של רשות שלטונית כנתבעת ומתעלם מעקרון השוויון שהוא נשמת אפה של התקשרות במכרז.

6. זה יהיה מהלך הדיון: תחילה יוצגו המכרז שחל על יחסי הצדדים, החוזים שנחתמו עם התובעת בגדרו והמסגרת התקציבית שנקבעה בהם לביצוע העבודות [ חלקים ( ג) ו-(ד)]. לאחר מכן יוצגו זה אל-מול זה מתווה הדין שעל-פיו נדרשה התובעת לפעול בכל הקשור לביצוע העבודות והמתווה החלופי, המנוגד לדין, שהיא ביקשה לאכוף על הנתבעת; בתוך כך אדרש לזהות הגורמים שהופקדו על העבודות שנכללו בחוזים מטעם הרשות המאוחדת ויִדוֹנו תפקידו ומעמדו של שעבאן – שעל אישורו לחשבון 3 הסתמכה התובעת [ חלק ( ה)]. בחלק ( ו) אדרש לטענת התובעת כי היא זכאית לתשלום עבור ' עבודות נוספות' וכי אושרה מסגרת תקציבית לכך. בהמשך יוצגו החשבונות שהגישה התובעת, בדגש על חשבון 3 שרק הוא נזכר בכתב-התביעה והוצג בו כמקנה לתובעת זכות לתשלום נוסף [ חלק ( ז)]. לבסוף, בחלק ( ח), אדרש למסקנה שנובעת מסיכום הראיות והעדויות.

ג. מתווה ההתקשרות: המכרז והחוזים

1. הרשות המאוחדת פרסמה מכרז לביצוע עבודות סלילה ופיתוח בכביש 2-6 ( להלן העבודות) ביישוב מג'ד אל-כרום ( להלן המכרז). התובעת הגישה הצעה וזכתה בביצוע העבודות. על-פי כתב-הכמויות, דובר בכביש באורך של כ-350 מ' [חלק מנספח א' ב-ת/1].

2. בעקבות זכיית התובעת במכרז נחתם בינה לבין הרשות המאוחדת ביום 8.1.2005 חוזה מג 2-6 שהיווה חוזה מסגרת לביצוע כלל העבודות שנכללו במכרז ( להלן חוזה המסגרת). על זיהוי חוזה המסגרת אין חולק; נוסח זהה שלו צורף לתצהיר מנהל התובעת ולתצהירי עדיה של הנתבעת חטיב, בכרי ונחמני [ ר' נספח א' ב-ת/1 ונספח 1 ב-נ/1, נ/2 ו-נ/4].

3. התמורה הכוללת בגין העבודות על-פי חוזה המסגרת הועמדה על סך של 1,004,549.83 ₪ [ סע' 12 ב-ת/1 וסע' 1 ב-נ/1, נ/2 ו-נ/4]. דא עקא, לתובעת לא קמה זכות לקבל את הסכום המלא שננקב בחוזה המסגרת רק מעצם חתימתו; התובעת לא חלקה על כך שנקבע מראש כי העבודות לפי חוזה המסגרת תבוצענה בשלבים מטעמי מסגרות תקציב [ סע' 13 ב-ת/1].

כך עולה גם מהצעת התובעת שהוגשה במכרז; התובעת הצהירה בה, בין השאר, כי היא מתחייבת לבצע את העבודות בסכום של 1,004,549.83 ₪ " הוא סכום החוזה ו/או כל סכום אחר שיגיע לי(נו) לפי החוזה כדלהלן"; עוד התחייבה שם התובעת לחתום במועד שתידרש על החוזה " בהיקף שיקבע על ידי המזמין [...] " [עמ' 11 בנספחים של חוזה המסגרת]. בהזמנה להגיש הצעות למכרז הודגש: "זכותה של המזמינה לבטל כל חלק מהעבודות הכלולות במכרז ו/או לבצע העבודות הכלולות במכרז ו/או חלק מהם בשלבים נפרדים ועצמאיים בהתאם לשיקול דעתה, ללא פיצוי כל שהוא למציע" [צורף בידי התובעת כחלק מנספח א' ב-ת/1; שם, בסע' 7]. נובע מכך שעצם חתימתו של חוזה המסגרת לא זיכתה את התובעת בתשלום בסך של 1,004,549.83 ₪; היה עליה להראות אלו עבודות נמסרו לביצועה תחת קורת הגג של המכרז ומה המסגרת התקציבית שנקבעה ביחס להן.

4. מסירת העבודות לתובעת נעשתה בשתי פעימות ובאמצעות שני חוזי משנה שנחתמו בינה לבין הרשות המאוחדת בכפיפות לחוזה המסגרת: חוזה משנה ראשון נחתם ביום 5.2.2005 וחוזה משנה שני – ביום 3.5.2007 ( להלן חוזה המשנה הראשון וחוזה המשנה השני). אין על כך מחלוקת בין הצדדים, אף לא על זיהויים של חוזי המשנה [ ר' סע' 16 ו-22 ונספחים ב' ו-ו' ב-ת/1, וכן סע' 2 ונספחים 2 ו-3 ב-נ/1 ו-נ/2 וסע' 3 ונספחים 2 ו-3 ב-נ/4].

5. אקדים את המאוחר ואציין כי הוכח, ואין על כך מחלוקת, שבשל ביצועו על חוזה המשנה הראשון הגישה התובעת לרשות המאוחדת שני חשבונות: חשבון חלקי מס' 1 (להלן חשבון 1 ) וחשבון חלקי מס' 2 שסווג על-ידי הרשות כחשבון סופי במסגרת חוזה משנה זה ( להלן חשבון 2 ); בשל ביצועו של חוזה המשנה השני הגישה התובעת לרשות המאוחדת רק חשבון אחד – הוא חשבון 3 שמכוחו ועל-פיו הוגשה התובענה.

6. טענות כתב-התביעה והתחשיב שניצב ביסודו הסתמכו על שתי הנחות: האחת, כי הסכום המלא שמגיע לתובעת הוא סכום חוזה המסגרת, 1,004,549.83 ₪, תוך הגדלתו בשיעור של 25% והצגת מצג כאילו התובעת ביצעה עבודות עבוד הרשות המאוחדת בסך מצטבר של 1,225,313.2 ₪ כולל מע"מ. השניה, כי לאחר קיזוז הסכומים ששולמו לתובעת, היא זכאית ליתרת תשלום על-פי חשבון 3 שאושר בידי שעבאן ( החשבון החולק) ולא לפי חשבון 3 שאושר קודם לכן בידי שיהאב ( החשבון המאושר).

בתצהיר מנהלה של התובעת נכללה הודאה בקיומו של חוזה המשנה הראשון שהועמד על סך של 308,950.20 ₪ ובקיומו של חוזה המשנה השני שסכומו נקצב בסך של 252,589 ₪ [ סע' 16 ו-22 ב-ת/1]. בכתב-התביעה אין זכר לחוזי המשנה ולסכומים שננקבו בהם. דומה שאין צורך להרחיב את הדיבור על הדופי שטמון בהצגה ברירנית ומגמתית זו של הדברים, קל וחומר בהליך שמוגש בסדר דין מקוצר ויסודו ב"חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות בכתב" [תקנה 202(1)( א) בתקנות סדר הדין האזרחי].

7. קריאת כתב-התביעה יחד עם תצהיר מנהל התובעת מוליכה למסקנה כי טענות התובעת נסבו רק על דרישת התשלום המגיע לה לשיטתה בגדרו של חוזה המשנה השני שבמסגרתו הוגש חשבון 3. ודוק: חשבון 1 וחשבון 2 לא נזכרו בכתב-התביעה ולא צורפו אליו. מלוא התחשיב שהובא בו נסב על החשבון החולק, קרי, חשבון 3 שאושר בידי שעבאן. התובעת אינה עשויה לתבוע תשלום שיסודו בחוזה המשנה הראשון ובחשבונות 1 ו-2, משעה שאלה לא נזכרו בכתב-התביעה ולא שולמה בגינם אגרה. בכל הנוגע לסכום לו זכאית התובעת, יוגבל הדיון לנפקות שנודעת לחשבון 3 ולהשלכותיו על ההתחשבנות בין הצדדים.

ד. המסגרת התקציבית לביצוע העבודות

1. יש לדחות את מבוקשה של התובעת להציג את חתימת חוזי המשנה כדבר שנעשה ' לצרכי נוחות' ולמעשה לא נדרש נוכח קיומו של חוזה המסגרת [ סע' 15 ב-ת/1]. התובעת לא חלקה על כך שהיה מִתְאַם בין חתימת חוזי המשנה לבין העמדת התקציב שנדרש לביצוע העבודות על-פי כל אחד מחוזי המשנה והעברתו ממשרד הבינוי והשיכון לרשות המאוחדת [ שם].

2. שיבלי לא חלק על כך שבמסגרת המכרז נחתם חוזה המסגרת. שיבלי הודה כי על-פי חוזה המסגרת נחתמו עם התובעת חוזה המשנה הראשון וחוזה המשנה השני [ עמ' 16 ש' 28-25]. שיבלי אישר כי המסגרת התקציבית לביצוע חוזה המשנה הראשון הייתה 308,950 ₪ [ עמ' 16 ש' 29 עד עמ' 17 ש' 1]. שיבלי אישר כי המסגרת התקציבית לביצוע חוזה המשנה השני הייתה 252,589.63 ₪. הוא זיהה את חוזי המשנה שצורפו לתצהירי הנתבעת כְּאלה שחלשו על יחסי הצדדים [ עמ' 17 ש' 6-2]. כבר הוטעם לעיל שחוזי המשנה והמסגרת התקציבית שנקבעה בהם לא נזכרו בכתב-התביעה ולו גם ברמז; הוא הוגש על סמך הטענה כי החוזה שנקשר בין התובעת לבין הרשות המאוחדת וביצוע העבודות על-פיו זיכה את התובעת בתשלום בסך 1,225,313.2 ₪ [ שם, בסע' 11; ר' גם סע' 14-12 ב-ת/1]. התביעה נסמכה על טענה כי את יתרת המגיע לתובעת יש לגזור מסכום זה, בהפחתת מה ששולם לה.

3. על מהימנותו הלוקה של שיבלי, מנהל התובעת והעד היחיד שנשמע מטעמה, תעיד העובדה שכשנדרש לבאר אם הסכומים שננקבו בשני חוזי המשנה שולמו לתובעת, השיב: "אני לא זוכר מה שולם לי" [עמ' 17 ש' 9-7]. עדותו הייתה בוטה במידה כזו שבא-כוחו נחלץ לעזרתו בעיצומה של החקירה הנגדית, הצהיר שהסכומים שננקבו בחוזה המשנה הראשון ובחוזה המשנה השני אכן שולמו לתובעת, וגרס ששיבלי התייחס לכך בתצהירו [ עמ' 17 ש' 12-11]. בניגוד להצהרתו של בא-כוח התובעת, לא באה על כך הודאה בתצהיר שיבלי, בסעיף 31 שאליו הופנה בית-המשפט. מנהל התובעת עסק שם במה שמגיע לתובעת על-פי החשבון המאושר והחשבון החולק; בשום מקום בעדותו הראשית לא טרח שיבלי להצהיר באופן ברור כי מלוא הסכומים שננקבו בשני חוזי המשנה שולמו לתובעת, כפי שהיה עליו לעשות.

4. עד הנתבעת חטיב כיהן כתקציבן הרשות המאוחדת בתקופה שבה נחתמו חוזה המסגרת וחוזי המשנה ובוצעו העבודות. הוא הדגיש כי חוזה המסגרת נקב בסך של 1,004,549.83 ₪ אך חוזי המשנה הם שקבעו איזה חלק מהעבודות שנמנו בחוזה המסגרת תבוצענה, תוך הגדרת מסגרת תקציבית לכך. המסגרת התקציבית למימון העבודות ניתנה על-ידי משרד הבינוי והשיכון ( להלן משרד השיכון) [סע' 3-1 ב-נ/1]. בעדותו הודה מנהל התובעת שיבלי כי מסגרת התקציב לביצוע חוזה המשנה הראשון הייתה סך של 308,950 ₪ ואילו מסגרת התקציב לביצוע חוזה המשנה השני – 252,589.63 ₪. סכומים אלה ננקבו, באותו הקשר, בתצהירו של חטיב [ סע' 3 ב-נ/1].

5. חטיב הדגיש שאינו מכיר אישור שניתן לתובעת על-ידי הרשות המאוחדת לחרוג מהתקציב המאושר כביטויו בחוזי המסגרת, והתובעת ידעה על כפיפותה לתקציב זה [ סע' 18 ב-נ/1]. כשעומת חטיב עם טענת התובעת כי ' דוּבַּר' על הגדלת מסגרת התקציב של חוזה המסגרת בשיעור של 50%, הייתה תשובתו השוללת ברורה והחלטית [ עמ' 35 ש' 15-11]. גם בכרי, מהנדס הרשות המאוחדת, לא סיפק אישור לטענת התובעת כי הנתבעת הגדילה, או ניסתה להגדיל, את מסגרתו של חוזה המסגרת ב-50% [עמ' 51 ש' 15-9].

הוכח, והדבר ידון בהרחבה בהמשך, כי בעצם קיומה של הוראה בחוזה המסגרת שמכוונת לאפשרות של הגדלת תקציב אין כדי לעשותה בת-פועל ולהחילה על הצדדים. כדי להביא להגדלת התקציב שננקב בחוזה המסגרת הייתה התובעת צריכה לפנות לרשות המאוחדת מראש בבקשה לבצע עבודות נוספות, לקבל אישור לכך מן הגורמים המוסמכים ברשות שהינם ראש הרשות, גזבר הרשות והחשב המלווה שלה. אישור כזה לא התבקש ולא ניתן.

6. בכרי – כמוהו כחטיב, ביאר שבכל הנוגע לדרישות התובעת לתשלום, רק חוזי המשנה הם שחלים ביחסי הצדדים. הוא כפר בכך שהתקדמות העבודות נעשתה לפי חוזה המסגרת תוך הגדלת המגיע לתובעת מעבר למסגרת התקציב שנקבעה בכל אחד מחוזי המשנה [ סע' 4-3, 6 ב-נ/2]. מבחינה תקציבית, הועמדה מסגרת לביצוע בכל אחד משני חוזי המשנה [ עמ' 51 ש' 12-11, 15]. בעדותו לפני מסר בכרי כי אינו זוכר שהמסגרת התקציבית שנקבעה לכל חוזה משנה הוגדלה, וכן מסר שאינו זוכר את הסכומים שהוקצבו לכל חוזה [ עמ' 60 ש' 29 עד עמ' 61 ש' 9]. בכרי שלל קיומה של תוספת תקציבית בסך 400,000 ₪ לעבודות, מעבר לסכומים שנקבעו בחוזי המשנה [ עמ' 61 ש' 22-12]. כך העיד גם שיהאב [ עמ' 76 ש' 16-11].

7. הוברר אפוא כי חוזה המסגרת לא ניצב בפני עצמו, וכי את המגיע לתובעת יש לגזור מחוזי המשנה שנחתמו עמה. עוד הוברר כי הסכומים שננקבו בחוזי המשנה שולמו לתובעת. נוכח הודאה זו ביקש שיבלי מפלט בטענה כי התובעת זכאית לתשלום בגין עבודות נוספות; הוא לא חלק על כך שהזכות לתשלום עבור עבודות נוספות צריכה להידון לפי החוזים שנחתמו עם התובעת ובמסגרתם [ עמ' 17 ש' 17-15]. כפי שיובהר בהמשך, בשום שלב לא ניתן לתובעת אישור כדין להגדיל את היקף העבודות או לחרוג מן המסגרת התקציבית שנקבעה בשני חוזי המשנה. הדיון על כך יובא להלן בחלק ( ו).

ה. 'דין המקום' אל-מול דין המכרז והחוזה

1. להוכחת התביעה הסתמכה התובעת על עדות של עד יחיד, שיבלי, ששימש כמנהלה במועד הרלוונטי להתקשרות עם הרשות המאוחדת וביצוע העבודות, וכיהן בתפקיד זה גם בעת בירור התובענה. שיבלי ביאר שהתובעת מבצעת עבודות מאותו סוג גם ברשויות מקומיות אחרות ומשתתפת תדיר במכרזים [ עמ' 7 ש' 25-18]; הוא העיד על עצמו שהוא מכיר את התחום של ביצוע עבודות לפי מכרז מנקודת המבט של הרשות המקומית, שכן בעברו כיהן כראש מועצה [ עמ' 20 ש' 14-13].

במהלך שמיעת העדויות ניכר מבוקשה של התובעת לברוא מציאות חלופית שבגדרה תזכה בסכומי כסף גבוהים לא לפי המכרז, חוזה המסגרת וחוזי המשנה ועל-פי כפיפותם לדיני המכרזים, אלא מכוח ' התנהלות בפועל' שלא גילתה מחויבות לדינים הללו ולמעשה חתרה תחתיהם. זהו ניסיון שיש לדחות בשתי ידיים. הוא חוטא לעקרון החוקיות שחל על פעילות הרשות המאוחדת, מנוגד למושכלות יסוד של דיני המכרזים ונָגוּע ברצון להתעשר שלא כדין על-חשבון הקופה הציבורית.

2. מאחר שהתובענה נסמכה על טענה כי על הנתבעת לשלם לתובעת בהתאם לחשבון החולק שאושר על-ידי שעבאן, ובהתעלם מהחשבון המאושר – הוא אותו חשבון 3 שאושר קודם לכן בהיקף קטן משמעותית על-ידי שיהאב ובכרי, היה על התובעת לשכנע כי שעבאן מילא תפקיד חשוב בביצוע העבודות, בעוד שלאחרים זולתו לא היה מעמד כזה. התובעת קיוותה להצליח בכך על-ידי כך שתראה כי שעבאן היה בן המקום שבו בוצעו העבודות, ובשל כך היה בעל מעמד ובר-סמכא לקבל החלטות לגביהן ברשות המאוחדת.

כך תיאר זאת שיבלי: "מוחמד שעבאן הוא היה מהנדס המועצה במג'ד אל כרום, כאשר אוחדה המועצה הוא טיפל בתחום מג'ד אל כרום והעבודה הזאת במג'ד אל כרום כך שהוא התלווה אלינו לכל הפרויקט וכל ההנחיות הינו מקבלים מטעם מוחמד שעבאן והיות והוא מכיר את כל התושבים אז יותר קל לו לפתור את הבעיות עם התושבים בגלל שהוא בן המקום שם ורוב הקשר היה איתו ורוב ההנחיות קיבלנו גם כן ממנו, הן בעל פה והן בכתב. והוא היה צמוד כמעט אלינו וכל בעיה היינו מחזירים למוחמד שעבאן שיטפל בה מול התושבים בגלל שהוא בן המקום" [עמ' 10 ש' 15-9]. שיבלי לא חלק על כך שהעבודות בוצעו מכוח התקשרות עם הרשות המאוחדת, בתקופה בה הנתבעת לא הייתה קיימת כאישיות משפטית, וממילא שעבאן לא כיהן כמהנדס שלה [ עמ' 10 ש' 17-16].

3. טענת התובעת בדבר מעמדו וסמכותו של שעבאן ביחס לעבודות לא הוכחה מהפן העובדתי שלה; היא לא נתמכה בעדות שעבאן עצמו או בעדויות תושבים ממג'ד אל-כרום שבתיהם גבלו בעבודות ובעדות עובדיה של התובעת שהועסקו על-ידה בביצוע העבודות. בפועל הוכח כי טענות התובעת שהועלו בעניין זה חטאו למציאות וביקשו להקנות מעמד וסמכות למי שחסר אותם ברשות המאוחדת.

4. הרשות המאוחדת מינתה את מר נביל אעמר ( להלן אעמר) כמפקח מטעמה על העבודות וביצוען ( להלן המפקח) [עדות חטיב, עמ' 35 ש' 6-5; עדות שיהאב, עמ' 71 ש' 25-18]. שיהאב מסר כי למרות שגם מפקח עוסק בבדיקת חשבונות, בהתייחס לעבודות דנן גם הוא אישר חשבונות שכן היה מופקד על כל הפרויקטים שקשורים לכבישים [ עמ' 72 ש' 3-1]. שיהאב אישר שאעמר סיים את תפקידו כמפקח לפני גמר העבודות וזקף זאת לחילוקי דעות שניעורו בין המפקח לבין התובעת; באותה נשימה הוא ציין כי יתכן שגם לאחר מכן אעמר השלים את עבודת הפיקוח ולא זכר פרטים מדויקים על כך [ עמ' 76 ש' 30 עד עמ' 77 ש' 5].

5. מציאות שונה בתכלית ביקש שיבלי להציג. לטענתו, בתחילת העבודות פיקח שעבאן לבדו עליהן בתפקיד ' מפקח'; בהמשך מונה אעמר כמפקח נוסף שהתלווה לשעבאן ולאחר שהלה עזב, טרם סיום העבודות, נותר שעבאן מפקח יחיד. את שיהאב ביקש שיבלי להציג כזר לעבודות ואיזוטרי להן, גורם אקראי שלעיתים נלווה לשעבאן ללא סיבה של ממש: "[...] המשיך שעבאן ומידי פעם היה מבקר אחד עם שעבאן אדם בשם שיהאב עלי, לעיתים רחוקות" [עמ' 10 ש' 23-22].

ניכר מעדות שיבלי כי לשיטתו, תוארו ותפקידו של שיהאב ברשות המאוחדת והיותו מי שחתם על צו תחילת העבודה ביחס לשני חוזי המשנה אינם מעלים ואינה מורידים; הוא לא ראה בשיהאב גורם משמעותי לעבודות שכן מוצאו מבענה או מדיר אל-אסד [ עמ' 10 ש' 31-24]. לעומת זאת ביקש שיבלי לשכנע כי שעבאן, שבתפקידו הרשמי כיהן כסגנו של מהנדס המועצה – סגנו של בכרי, שימש בכל הנוגע לעבודות " [...] מלווה הפרויקט מטעם המועצה היות והוא ממג'ד אל כרום" [עמ' 11 ש' 20]. את מסקנתו כי שעבאן הוא ' מלווה הפרויקט' למד שיבלי מכך שהלה [...] היה איתנו בשטח שם" [עמ' 11 ש' 23-21].

6. לכל אורך הדרך ניכר עד כמה ביקשו התובעת ושיבלי מנהלה להתנהל במציאות מקבילה בה הם, לא הרשות המאוחדת, מכתיבים מי מטעמה מוסמך ליתן לתובעת הוראות ולפקח על עבודתה. שיבלי נאחז בכך ששעבאן " [...] היה איתנו בשטח, הישיבות היו איתו ועם עוד אנשים במועצה, גם ההתכתבויות, רוב ההתכתבויות היו גם כן איתו. [...] עם שעבאן, הרבה התכתבויות היו עם שעבאן" [עמ' 11 ש' 13-11]. על-יסוד הדברים הללו ראה שיבלי בשעבאן את ה'מפקח' על העבודות מטעם הרשות המאוחדת, למרות שלא היה בכוחו להצביע ולו על מסמך אחד שבו יוחס לשעבאן תואר כזה, זאת גם על-ידי שעבאן עצמו.

7. התובעת ומנהלה שיבלי אינם עשויים להחליט ולקבוע מי הוא הגורם ברשות המאוחדת אשר מוסמך ליתן להם הוראות לגבי העבודות, אישורן, ביצוען, הפיקוח עליהן ואישור תשלום בגינן. ההחלטה על כך מסורה לרשות המאוחדת ולה לבדה. אם ביקשו התובעת ושיבלי לייחס מעמד עדיף לשעבאן ' בן המקום' – למרות שמצד תפקידו ומעמדו ברשות המאוחדת לא הוקנתה לו סמכות לקבוע דבר-מה בעניינים שנגעו לעבודות, אין להם להלין אלא על עצמם, והם עשו כן על-דעת עצמם, ללא בסיס בדין ובאופן שמבקש לחתור תחת הדין שחל על ביצוע העבודות.

התובעת ושיבלי אינם עשויים להכתיר את שעבאן כגורם המוסמך לפקח על העבודות וליתן הוראות לגביהן, כטוב בעיניהם ובשל היותו ' בן המקום', ולפטור את עצמם מעולו ומסמכותו של מהנדס הרשות המאוחדת בכרי על-סמך טענתו של שיבלי כי הלה ' לא היה בשטח' ו'כמעט לא היה קשר איתו' [עמ' 10 ש' 19-18]. מי שזו התנהלותו ואלו תפישותיו מגלה על עצמו שהבנתם של דיני המכרזים והמסגרת החוזית שמכוחה נמסרו לו העבודות אינה נחלתו. ניכר שהתובעת ביקשה לחתור תחת דין המכרז ודין החוזה ולהמירם ב'דין המקום' – דין פרטי שאותו יכוננו שיבלי ושעבאן יש מאין, על-סמך ' התנהלות בשטח' ובאמצעות ' התכתבויות' ביניהם מן הסוג שצורף לתצהיר התובעת ( להלן ההתכתבויות).

8. כל עדיה של הנתבעת כפרו בהיותו של שעבאן בעל מעמד לאשר דבר-מה לגבי העבודות, עלותן, היקפן והמסגרת התקציבית שנקבעו לביצוען; הם ביארו כי שעבאן היה מעורב בעבודות מכוח היותו עובד הרשות המאוחדת וסגנו של בכרי, אך היה חסר סמכות לקבוע דבר-מה לגביהן או לאשר חשבונות שעסקו בהן.

9. חטיב אישר כי שעבאן כיהן ברשות המאוחדת כסגן מהנדס הרשות; הוא שלל את מבוקשה של התובעת להציג את שעבאן כמי שגם אחרי האיחוד היה האחראי או ' הכול יכול' בעבודות הנדסה ופיתוח ובמה שקשור בהן במג'ד אל-כרום. חטיב הטעים כי לא זה היה תפקידו של שעבאן והוא היה אמון על ליווי תכניות המתאר ברשות המאוחדת, הגשתן והטיפול בהן [ עמ' 36 ש' 18-11].

חטיב שלל את מבוקשה של התובעת להציג את שעבאן כמי שמונה ללוות את העבודות עקב היותו בעברו מהנדס המועצה במג'ד אל-כרום; הוא ביאר שתפקידו של שעבאן השתנה עם איחוד המועצות תחת קורת הגג של הרשות המאוחדת. חטיב עמד על דעתו כי המפקח שליווה את העבודות מטעם הרשות המאוחדת היה אעמר, והן לוו בנוסף בידי מנהל מדור התשתיות שיהאב [ עמ' 36 ש' 25 עד עמ' 37 ש' 2].

לשעבאן לא הייתה נגיעה ישירה לעבודות; מעדות חטיב עלה שלא די בכך ששעבאן נטל לעצמו את החירות להתכתב עם התובעת לגבי העבודות, אלא יש לברר אם הוא הוסמך לעשות כן בידי הגורמים ברשות המאוחדת שהיו בעלי הסמכות לגבי העבודות הללו [ עמ' 37 ש' 16-11]. חטיב היפנה למהנדס הרשות המאוחדת בכרי ולמלווה העבודות מטעמה שיהאב כמי שהחזיקו בסמכות זו [ עמ' 37 ש' 23-21]. עדות חטיב, לפרטיה וכמכלול, שללה את סמכותו של שעבאן לקבוע דבר מה לגבי העבודות בכל הנוגע להיבט המקצועי – ובכלל זה ליווי ופיקוח עליהן.

10. גם מן ההיבט התקציבי של ביצוע העבודות שלל חטיב את התזה שעליה נסמכה התביעה. הוא סירב לאשר שבכל הנוגע להגדלה והקטנה של היקף העבודות נקבעו וסוכמו הדברים בין התובעת לבין שעבאן ואעמר, בעוד שראש הרשות המאוחדת והגזבר לא היו מעורבים בכך; חטיב היפנה לצו התחלת העבודה שניתן לתובעת, בו הובהר לה כיצד עליה לתאם שינויים בעבודות ובמסגרת התקציב שחלה עליהן. חטיב דחה את מבוקשה של התובעת להמיר את דין המכרז ודין החוזה ב'דין המקום' והצהיר: "מה שקרה בפועל אני מכיר ואני זוכר ששיהאב עלי שהוא מנהל התשתיות ונביל עמאר מפקח הפרויקט הם המלווים את הפרויקט והם הנוגעים בדבר. [...] אלה המלווים של הפרויקט, אנשים אחרים וכל חריגה וכל תוספת התובעת צריכה לקבל אישור בכתב ממורשי החתימה שהם ראש העיר והגזבר והחשב המלווה" [עמ' 37 ש' 26 עד עמ' 38 ש' 8].

11. חטיב הסביר את מערך הכפיפויות לו הייתה התובעת נתונה בכל הנוגע לעבודות, מן הפן הביצועי ומן הפן התקציבי: "זה פרויקט שמנהלים אותו עוד פעם, מנהלים אותו שני אנשים מפקח ומנהל תשתיות. וגורמים רלבנטיים זה שני האנשים האלו בדרגה ראשונה, בדרגה שנייה יש גם את הגזבר וראש המועצה, אלה בגלל שהם מורשי חתימה על כל חריגה צריך את האישור שלהם. אני מפנה לאותו צו התחלת עבודה שמכותבים שם גם למטה יו"ר המועצה שהוא נוגע בדבר כמורשה חתימה, גזבר המועצה גם כמורשה חתימה ומהנדס העיר, מוחמד בכרי בגלל שהוא המהנדס הכללי מעל" [עמ' 38 ש' 24-19].

בצו התחלת עבודה מיום 17.2.2005 שהוצא לגבי ביצוע עבודות לפי חוזה המשנה הראשון הודגש שיש לבצע את העבודה לפי הנחיות המועצה ובהתאם לתקציב המאושר, וכל חריגה טעונה תיאום מראש עם הגורמים הרלוונטיים ברשות; חטיב מסר שהגורמים הרלוונטיים ברשות המאוחדת הם אלה שנמנו בצו: חותמו שיהאב והמכותבים לו שהינם ראש הרשות, הגזבר ומהנדס הרשות המאוחדת. חטיב הדגיש כי שעבאן אינו מכותב ואינו ' נוגע בדבר' [עמ' 38 ש' 15-12, 29-28]. הדברים אמורים גם ביחס לצו התחלת עבודה שניתן לגבי חוזה המשנה השני – הוא החוזה שבגדרו הוגש חשבון 3 שעליו הושתתה התביעה. צו זה ניתן גם הוא על-ידי שיהאב והופנה על-ידו לראש הרשות המאוחדת, גזבר הרשות ומהנדס הרשות בכרי [ ר' נספח ג' ונספח ח' ב-ת/1].

12. התובעת השליכה יהבה על ההתכתבויות בינה לבין שעבאן בנוגע לעבודות; בנסותו להפיח בתפקידו של שעבאן את מה שלא היה בו הצביע שיבלי על התכתבויות ספציפיות מבין אלה שצורפו לתצהירו: מכתב שעבאן מיום 16.3.2005 שנסב על ישוב בעיות עם התושבים [ עמ' 11 ש' 19-16]; מכתב שעבאן מיום 25.8.2005 שכלל הנחיות לגבי עבודות [ עמ' 11 ש' 28-27], מכתב שעבאן מיום 5.10.2005 ובו הנחיות ותוספות לעבודות [ עמ' 11 ש' 29-28], ומכתבי התובעת לשעבאן מיום 26.10.2005 ומיום 24.12.2005 [ עמ' 11 ש' 30-29].

מעדות חטיב עלה כי מכתבי שעבאן הללו ( ואחרים שנכללו בהתכתבות שהציגה התובעת) נכתבו על-דעת שעבאן בלי שהלה הוסמך לכך; חטיב הדגיש כי הוא, במעמדו כתקציבן הרשות, לא נמנה על המכותבים בהם [ עמ' 39 ש' 9-7, 17-16]. חטיב לא ראה תיעוד שהקנה לשעבאן מעמד ביחס לעבודות ושינה את מערך האחראים עליו ברשות המאוחדת [ עמ' 41 ש' 29-25]. חטיב הצהיר שאינו יודע על הבטחות ששעבאן הבטיח לתובעת ושב והיפנה לצווי התחלת העבודה ותוכנם בכל הנוגע לדרך לבקש חריגה מהתקציב המאושר לעבודות וזהות הגורם המוסמך לאשר זאת [ עמ' 42 ש' 9-5].

13. על אותם דברים עמד שיהאב, שמילא תפקיד של מנהל מדור תשתיות ואחראי כבישים ברשות המאוחדת. במסגרת תפקידו היה שיהאב אחראי על העבודות הנדונות כאן ובתוך כך על עריכת מדידות בשטח, בדיקת חשבונות שהגישה התובעת, בדיקת כמויות ומחירים ואישור החשבונות לתשלום [ סע' ב רישא ו-ב(1) ב-נ/3].

בכל הנוגע לפן הביצועי של העבודות, שיהאב מסר כי היה מעורב בביצוע העבודות לכל אורך הדרך ונפגש עם נציגי התובעת בשטח; הוא הגיב בחיוך על טענת התובעת כי שעבאן היה מעורב יותר ממנו, מָשַל היה מדובר בתחרות [ עמ' 76 ש' 8-2]. בכרי אישר כי שיהאב בדק את העבודות בשטח מטעם הרשות המאוחדת [ עמ' 51 ש' 6-5].

שיהאב הדגיש שבכל הנוגע לקבלת אישור לחריגה ממסגרת התקציב, על הקבלן המבצע לפנות למהנדס הרשות ולגזבר, והתייחס לכך כמושכלות יסוד ביחס לביצוע עבודות לפי מכרז [ עמ' 74 ש' 14-6]. שעבאן לא היה מוסמך לאשר חריגה ממסגרת התקציב, וגם לשיהאב עצמו לא ניתנה סמכות כזו [ עמ' 74 ש' 18-15]. שיהאב עומת עם ההתכתבות שבה סמכה התובעת את טענותיה ועמד על דעתו כי שעבאן שיגר מכתבים לתובעת כ'מעורב' בפרויקט שבמסגרתו בוצעו העבודות ולא כמי שהיה בעל סמכות לאשר חריגה ממסגרת התקציב שהועמדה לביצוע העבודות [ עמ' 74 ש' 19 עד עמ' 75 ש' 10; עמ' 75 ש' 24-19].

14. שיהאב הטעים כי ללא כתב מינוי מטעם הרשות המיוחדת בהתייחס לעבודות, לא ניתן לראות בשעבאן את נציג הרשות בנוגע לעבודות [ עמ' 75 ש' 12-11]. אם רצתה התובעת להראות כי כתב מינוי כזה ניתן לשעבאן, היה עליה לעמוד על שמיעת עדותו מטעמה, אך היא ויתרה עליה. נוכח סירובו של שעבאן להגיע למתן עדות, עליו הצהיר בא-כוח התובעת בפתח הדיון, נקל לשער כי לא היה ביכולתו להציג כתב מינוי כזה, או הסמכה אחרת תקפה כדין לאשר לתובעת עבודות נוספות תוך חריגה ממסגרת התקציב. מעדות בכרי שתוצג להלן עלה כי שעבאן היה חסר כל סמכות לקבוע דבר מה לגבי העבודות, מן ההיבט הביצועי וההיבט הכספי גם יחד.

15. בכרי כיהן כמהנדס הרשות המאוחדת בתקופה הרלוונטית לתובענה; שיבלי לא חלק על כך [ עמ' 10 ש' 19-18]. בכרי היפנה גם הוא לצווי התחלת העבודה שהוצאו לתובעת ביחס לחוזה המשנה הראשון וחוזה המשנה השני, תוך הדגשה כי התובעת יוּדְעָה בהם מראש על חובתה לעבוד בהתאם לתקציב המאושר ולא לחרוג ממנו [ סע' 5, 7 ו-11 ב-נ/2]. כחטיב, גם בכרי עמד על הדרך המחייבת שאין בלתה לשם קבלת אישור לסטייה ממסגרת התקציב המאושרת לעבודות: "אני יודע להשיב לך על סמך זה שאני מהנדס עיר. כל חריגה לפני ביצוע החוק אומר שצריך לגשת למהנדס העיר אם זה שאהב או מוחמד שעבן או כל מהנדס אחר, אני מגיש אותה להנהלת המועצה ואם העבודה בתחום התקציב שביכולתה לאשר חריגה ראש מועצה, גזבר וחשב מלווה ויועץ משפטי כמובן, אם היא חריגה משמעותית וסטייה ניכרת מכתב הכמויות צריך להביא אותה לישיבת מליאה. [...] אני מסביר לך בדיוק אם צריך להיות חריגה מה צריך לעשות כדי שתאושר" [עמ' 53 ש' 12-5]. לשם קבלת אישור לחריגה ממסגרת התקציב וביצוען של עבודות נוספות, היה על התובעת לפנות אל בכרי [ עמ' 53 ש' 14-13].

16. בכרי אישר שבמועצה המקומית מג'ד אל כרום מילא שעבאן תפקיד של מהנדס המועצה, אך חלק על כך שבשל תפקידו זה הייתה לו היכרות עדיפה עם הכבישים במג'ד אל כרום, בהשוואה לאחרים. בכרי שלל מכל וכל את טענת התובעת כי שעבאן הוא שליווה את ביצוע העבודות בידי התובעת [ עמ' 51 ש' 30-22]. בכרי הטעים כי שיהאב הוא שליווה את ביצוע העבודות, כמי שהיה אחראי על הפיתוח ברשות המאוחדת [ עמ' 52 ש' 1].

בכרי שלל את טענת התובעת כי די היה לה בקבלת אישור משעבאן לביצוע עבודות נוספות ולפריצת מסגרת התקציב שנקבעה בחוזי המשנה. כך אמר: "שאהב עלי מלווה הפרויקט ואני מהנדס העיר. [...] אם יש עבודה שהיא אמורה לחרוג מהתקציב הקבלן יודע טוב מאוד שלא חורגים בלי אישור, זה ידוע מראש. הוא עבד בהרבה רשויות וזה כתוב בהסכם. לשאלת בימ"ש למי צריך לפנות כדי לאשר עבודה נוספת - אני משיב שלקבלן יש מלווה פרויקט שהוא שאהב עלי, הוא פונה אליו, שאהב עלי ממחלקת ההנדסה איתי רושמים בקשה להנהלת המועצה, אם יש צורך בחריגה, הנהלת המועצה דנה ונותנת לנו תשובה כן או לא. [...] יש לו מלווה בשם שאהב עלי. בצו התחלת עבודה נספח ג' לת/1 כתוב ' שאהב עלי מנהל מחלקת כבישים'" [עמ' 53 ש' 24-19, 30-29].

17. בכרי עומת עם ההתכתבות בין התובעת לבין שעבאן שעליה השליכה התובעת את יהבה. הוא מסר שבתיעוד שצורף לתצהיר שיבלי נכללו מכתבים שהוא לא ראה קודם לכן, בזמן-אמת [ עמ' 54 ש' 4, 18; עמ' 67 ש' 3-1]. בכרי הטעים שאת תצהירו ערך לא על-פי התיעוד שצורף לתצהירו של שיבלי אלא לפי מסמכי המכרז המצויים ברשות: "הכנתי את התצהיר על בסיס שיש פרויקט, יש תקציב ויש ביצוע ויש חשבון מאושר לביצוע" [עמ' 54 ש' 26].

18. ניכר שבכרי הזדעזע באמת ובתמים מתוכן ההתכתבות שקיימו ביניהם התובעת ושעבאן, זאת מחמת תוכנה והחריגה מסמכות שנגלתה על-פניה ולא משום שהיה בה לחשוף נתונים שהנתבעת ביקשה להצניע על-מנת להביא לדחיית התביעה. כך אמר: "אני רואה שיש פה התאמה מלאה בין הקבלן לבין שעבן. שעבן היה סגן מהנדס עיר ואף פעם לא היה רגיל לעקוב כל כך מדויק עם מכתבים ממנו לקבלן ומכתבים מהקבלן למועצה. אני מסתכל גם שההעתקים... מה מוחמד עלי? אני לא מכותב למכתבים מדאמו הנדסה" [עמ' 54 ש' 17-15]. בכרי לא חלק על כך שדבריו חמורים, אך עמד מאחוריהם [ עמ' 54 ש' 31 עד עמ' 55 ש' 1].

בכרי עומת עם מכתביו של שעבאן לתובעת מ- 25.8.2005 ומ- 5.10.2005, בהם התיימר שעבאן להורות לתובעת לבצע עבודות נוספות במסגרת המכרז – ואף הגדיל לעשות ומסר לה עבודות באתר אחר שלא נכלל במכרז ובחוזה המסגרת; בכרי נשאל אם מדובר בעבודות נוספות שלתובעת ניתנה הרשאה לבצען, וענה כך: "אין סיכוי. אין סיכוי שיש דבר כזה. אני אפילו מהנדס העיר לא יכול לכתוב מכתב על דעת עצמי מכתב לקבלן מבצע עם סעיפים חדשים, עבודות חדשות ללא אישור הנהלת העירייה" [עמ' 55 ש' 22-18]. בכרי הצהיר שאינו מאשר את תוכנה של ההסכמה שאותה התיימר שעבאן לשקף במכתבו מיום 5.10.2005 [ עמ' 55 ש' 27-26]. בהתייחס לשעבאן ולמכתבו לתובעת מ- 5.10.2005 הוסיף בכרי ואמר: "מהנדס שגם לא ליווה את הפרויקט וגם לא מפקח צמוד וגם לא מהנדס עיר, לא יכול לקבוע מחירים. מהנדס לא יכול לקבוע מחיר במכתב לפי סעיף, אלא אם יש עבודה נוספת כמו שאמרתי מההתחלה צריך לאשר אותה אצל הנהלת העירייה ולקבל אישור לביצועה. אם יכולים לכסות את העבודה" [עמ' 65 ש' 20-17].

19. בכרי מסר כי הוא עצמו לא ביצע מדידות של עבודות ולא היה מתפקידו לעשות כן; ביצוע מדידות נעשה על-ידי שיהאב, וגם לכך לא היה שעבאן מוסמך במסגרת העבודות דנן [ עמ' 67 ש' 16-15, 21-20].

20. בכרי עמד על דעתו ששעבאן לא היה רשאי לייצג את הרשות המאוחדת אל-מול התובעת [ עמ' 56 ש' 14-13]. עדותו על כך הייתה עקבית ואמינה. בכך שענה כי למקרא ההתכתבות שהוצגה לו ניתן להסיק כי שעבאן היה נציג הרשות כלפי התובעת לגבי העבודות אין כדי לשנות מכך [ עמ' 56 ש' 12-10]; במראית העין שיצר שעבאן אין כדי לחייב את הרשות המאוחדת או את הנתבעת מכוחה. הוכח כדבעי כי שעבאן פעל בחוסר סמכות מוחלט והתנהלותו אינה מכוננת חבות של הרשות המאוחדת או של הנתבעת. אם אכן הייתה התובעת צד תמים בפעולתה אל-מול שעבאן – והקשיים הרבים בעדות שיבלי יצרו סימני שאלה משמעותיים על כך – תתכבד התובעת ותפנה את טענותיה ותביעותיה לשעבאן.

21. על כך אמר בכרי, בהתייחסו למכתב התובעת שנשלח לשעבאן ביום 24.12.2005: " אני רואה את הפברוק של המכתבים והשתלשלות העניינים. לשאלת בימ"ש למה אני מתכוון - אני משיב על המכתבים של דאמו הנדסה, לא ראיתי אף חתימה של המועצה [...] צריך להיות נתקבל אם נשלחו בדואר. אם נשלחו בפקס גם היה צריך להיות נתקבל. המזכירה תמיד חתמה את כל המכתבים. כל המכתבים של שעבן משנת 2005 היה לנו מערכת ממוחשבת טובה ורוב המכתבים נכתבו בכתב יד. כל הזמן כתוב בין מר שעבן לקבלן ואין מוחמד בכרי ושאהב עלי באמצע [...]. [...] אם יש מהנדס עיר במחלקת הנדסה ויש מלווה פרויקט, למה הקשר בין הקבלן הזה דווקא בביצוע הכביש [...] רק עם שעבן שהוא לא אחראי על הכבישים. הטענה שאני לא מאמין לקשר הזה" [עמ' 58 ש' 17 עד עמ' 59 ש' 2].

22. בכרי, בהגינותו, לא חלק על כך שלשעבאן היה קשר לפרויקט שבמסגרתו בוצעו העבודות, אך הוא הקפיד לבאר את טיבו של קשר זה – שנבע מהיותו של שעבאן סגנו של בכרי, ואת הפער בינו לבין זיהוי הגורמים המוסמכים לקבוע דבר-מה לגבי העבודות והתשלום עבורן: "לא אמרתי שלא היה לו קשר בכלל, לי גם היה קשר וגם הלכנו הרבה פעמים לכביש כשיש שאלות קשות או בעיות עם תושבים גם נכחתי בכביש הזה. הוכחת ששעבן הוא היחיד בנתבעת שיכול להתנהל מול התובעת באמצעות מכתבים כאשר החתימה הכי חשובה על החשבונות היא חתימת שאהב עלי. אני אף פעם לא חתמתי על חשבון אלא לאחר חתימת שאהב עלי, לא חשוב עם החתימה של שעבן היתה או לא היתה. החתימה של שאהב עלי היא היחידה המחייבת בפרויקטים של ביצוע כבישים" [עמ' 59 ש' 13-8].

בכרי עמד על דעתו כי זו הייתה נגיעתו היחידה של שעבאן לעבודות, וכי הלה היה משולל סמכות להורות על הגדלתן, לשנות את מסגרת התקציב שנקבעה לביצוען ולאשר חשבונות שנסבו עליהן [ ר' עמ' 59 ש' 28-14]. בכרי שב והצהיר: "מיום חתימת החוזה ומיום תחילת העבודות, הקבלן ישב מול שיהב עלי בעירייה. כי החוזה וצו התחלת העבודה הוצאו מחדר שיהב עלי לחתימתו" [עמ' 64 ש' 6-5].

23. שיהאב – הגורם המוסמך שליווה באופן הקרוב ביותר את ביצוע העבודות מטעם הרשות המאוחדת, מסר כי התובעת לא קיבלה ממנו או מגורם מוסמך אחר ברשות אישור מראש ובכתב לבצע עבודות נוספות או לחרוג מכתבי כמויות; טרם ביצועו של חוזה המשנה השני אף הובהר לתובעת שהיא מחויבת לביצוע העבודות על-פיו בהתאם לתקציב המאושר וללא חריגות [ סע' ב(11) ב-נ/3]. הדבר נעשה בצו התחלת העבודה שנתן שיהאב לגבי חוזה זה.

24. עוד נשמעה מטעמה של הנתבעת עדותו של החשב המלווה נחמני. הלה כיהן כחשב המלווה ברשות המאוחדת החל מחודש נובמבר 2017; עם פירוקה, המשיך לבצע את תפקידו כחשב מלווה של המועצה-הנתבעת [ סע' ב' ב-נ/4]. בעדותו אישר נחמני כי העבודות שהתובעת ביצעה על-פי המכרז החלו בשנת 2005 והסתיימו בספטמבר 2007, טרם כניסתו לתפקיד [ עמ' 82 ש' 23-18]. אשר על כן ניתן להתייחס לעדותו של נחמני רק באותם עניינים שנגעו לעבודות ושלגביהם הוא היה מעורב באופן אישי או בעל ידיעה אישית. בנוסף, עדותו רלוונטית בהתייחס לכללים שחלים על עירייה מסוגה של הרשות המאוחדת בכל הנוגע לתהליכי עבודה ואישור חשבונות בגין עבודות שמבוצעות על-פי מכרז.

על תפקידו אמר נחמני: "תפקידי הוא חשב מלווה. אני לא מהנדס. גם אם הייתי בתקופת העבודות, עדיין אני לא מהנדס ולא מפקח, ואני לא מסתכל על כמה כמויות הקבלן ביצע, איזה עבודות הוא ביצע, חשב מלווה מסתכל על הסכמים, על החתימות, על הנוהל, על השיטת התחשבנות עם הקבלן בהתאם להסכמים שנחתמו על פי חוק" [עמ' 83 ש' 6-3]. נחמני מסר עוד לגבי חשבונות כי " [...] בירור החשבונות מתבצע עם מנהלי המחלקות והגורמים האחראים על אותו פרויקט. מי שהיה אחראי מטעם העיריה על אותו פרויקט, דיווח לי על אותו חשבון מדוע הוא אישר ולמה הוא אישר ולכן זה לא רלוונטי אם הייתי ביום העבודה כחשב מלווה" [עמ' 83 ש' 14-11]. נחמני עמד על כך שתפקידו אינו נוגע לזהותו של המפקח על העבודות והוא אינו מתערב בכך [ עמ' 84 ש' 26-24].

25. עד כדי כך הרחיקה התובעת לכת בניסיון להקנות לשעבאן מעמד ביחס לעבודות ששיהאב חסר, שטענה כי שעבאן – מהנדס בהכשרתו, טוב משיהאב שאינו אלא הנדסאי. חטיב דחה טענה זו באומרו: "אני לא נכנס לכל אחד וההשכלה שלו והתעודות שלו ואם הוא הנדסאי או מהנדס, אני יודע ולמיטב זכרוני וידיעתי ששיהאב עלי הוא מלווה הפרויקט אז מצידי החתימה של שיהאב עלי היא שמחייבת אותי" [עמ' 41 ש' 24-22]. גם בכרי דחה את טענת התובעת כי נוכח היקף העבודות, התחייב אישורן על-ידי מהנדס ולא על-ידי הנדסאי; הוא הדגיש כי שעבאן לא היה בכיר ולא קוּדַם למרות תוארו כמהנדס, בעוד ששיהאב היה מוסמך לחתום על חשבונותיה של התובעת מהיותו מנהל מחלקת כבישים ברשות [ עמ' 62 ש' 30-23; עמ' 64 ש' 3-1]. גם נחמני דחה את טענת התובעת כי שיהאב לא היה מוסמך לאשר את חשבונות התובעת בשל כך שלא היה מהנדס [ עמ' 87 ש' 27 עד עמ' 88 ש' 2].

26. עדויות עדי הנתבעת הפריכו את גרסת התובעת שניצבה ביסוד התביעה; הן לימדו באורח עקבי, מהימן ומשכנע כי שעבאן היה חסר כל סמכות לקבוע דבר-מה לגבי העבודות, הן מן הפן הביצועי והן מן הפן התקציבי. מעדות בכרי עלה שהתנהלותו של שעבאן לגבי העבודות הנדונות כאן הייתה חריגה, ולהתכתבות בינו לבין התובעת שעליה השליכה התובעת יהבה לא ניתן ביטוי בתיק העבודות ברשות בזמן-אמת. מעדות בכרי עלה שריח של קנוניה נדף מהקשר שנגלה בין התובעת לבין שעבאן מתוך ההתכתבות. מדובר בעדויות שמלמדות כי בתביעה אין ולא כלום; היא ביטאה ניסיון לקבל מקופת הנתבעת סכומים שמצד הדין אין התובעת זכאית להם.

27. התובעת לא הרימה את הנטל ולא הראתה ששעבאן היה מוסמך להורות או לקבוע דבר-מה לגבי העבודות. אפילו אניח לטובת התובעת כי נטל הבאת הראיות עבר למגרש הנתבעת בשל עצם קיומה של ההתכתבות והצגתה, עדויות עדיה של הנתבעת על-אודות תפקידו של שעבאן ברשות המאוחדת והיותו חסר מעמד בכל הנוגע לעבודות הפריכו את טענותיה של התובעת ואיינו את כוחה של ההתכתבות לתמוך בתביעתה. לכל הפחות החזירו עדויותיהם של עדי הנתבעת את הנטל למגרש התובעת, שחובת השכנוע חלה עליה, להראות כי שעבאן מילא תפקיד מוסמך, רשמי ומוכר ביחס לעבודות, ביצוען, היקפן וקביעת התמורה המגיעה בגינן. לשם כך היה על התובעת להשמיע את עדותו של שעבאן, אך היא נמנעה מכך ביודעין. הדבר יצר חֶסֶר בראיות התובעת; אין כל חֶסֶר בראיות הנתבעת שהיוו מארג שלם, רציני ועקבי. במצב דברים זה, אי-העדתו של שעבאן הוא מחדל שמונח לפתחה של התובעת; הוא מקים נגדה חזקה כי היה בעדות שעבאן, אילו נשמעה, כדי לצדד בגרסת הנתבעת [ ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)].

ודוק: לבקשת התובעת הותר לה לזמן את שעבאן כעד מטעמה, לאחר שהובהר כי הוא אינו נמנה על עדי הנתבעת [ החלטה מיום 19.2.2013]. משנקבע מועד לשמיעת עדים לאחר שינוי המותב שדן בו, שבה התובעת וביקשה לזמן את שעבאן לדיון כעד מטעמה. בהחלטה מיום 5.2.2015 הוריתי כך: "זימון העד כמבוקש, בהמשך להחלטות כב' השופט שרעבי מיום 19.2.2013 ומיום 19.8.2013 - בכפוף להפקדת סך של 500 ש"ח על-ידי התובעת בקופת בית-המשפט, עד יום 17.2.2015. הזימון ימסר לעד על-ידי התובעת, במסירה אישית, ללא דיחוי; אישור המסירה לעד יוצג על-ידי התובעת בדיון" [ר' גם החלטה מיום 23.2.2015]. בדיון הודיע בא-כוח התובעת כי עד התובעת שעבאן מסרב להגיע וביקש לזמנו בצו הבאה; או אז התחוור כי התובעת לא פעלה על-פי החלטות בית-המשפט ולא זימנה את שעבאן לדיון כפי שחויבה. או אז הודיעה התובעת כי היא מוותרת על שמיעת עדותו של שעבאן, וביארה כי תתייחס לכך בסיכומיה [ עמ' 5 ש' 15-13, עמ' 6 ש' 16-11 והחלטה שם]. לעיל נקבע כי בסופו של יום אי-השמעת עדותו של שעבאן היא חֶסֶר בראיות התובעת.

ו. טענה לביצוע עבודות נוספות

בחשבון 3 כללה התובעת את המגיע לה לשיטתה עבור ' עבודות נוספות' שביצעה. בהקשר זה, הבחין שיבלי בין עבודות נוספות כהגדרתן המקובלת – קרי, עבודות שלא נכללו בחוזה וביצוען נוסף לאחר כריתתו, לבין מה שכינה ' זמן בטלה'. בלשונו: "זה דברים לא צפויים כאשר למשל חלק מהעבודות הנוספות שהתבקשתי שזה בטלות, ניהול מתמשך, ועוד סעיפים שעשינו אותם ולא אושרו" [עמ' 17 ש' 19-29]. בהקשר זה, הסתמך שיבלי על חשבון 3 שהוגש בידי התובעת [ שם], הוא החשבון שעל-יסודו נתבע הסכום שצוין בכתב-התביעה.

1. זכאות לתשלום עבור ' זמן בטלה'

(א) התובעת ביקשה לקבל תגמול, בגדרן של ' עבודות נוספות', בשל כך שביצוע העבודות ' לא היה קל'; עדותו הראשית של שיבלי על כך הייתה דלה וסתמית, והתמצתה בטענה כי היו התנגדויות רבות לעבודות מצד בעלי קרקעות ותושבים [ סע' 19 ב-ת/1]. אלא שבעדותו בחקירה נגדית הודה שיבלי בפה מלא כי קושי כזה היה ידוע וצפוי מראש: "מניסיון שלנו בעבודות כבישים אין כזה פרויקט שאין בו שינויים ותוספות והתנגדויות. ובמיוחד במגזר הערבי ובמיוחד בעבודה כזאת מיד כשהתחלנו לעבוד ראינו שיש הרבה התנגדויות שם, הרבה טענות [...] " [עמ' 9 ש' 10-8].

(ב) התובעת הגישה הצעה במכרז לאחר שהתוודעה לכתבי הכמויות ולמחירים שנכללו בו. לטענת שיבלי, הוא לא השתתף בסיור קבלנים טרם הגשת ההצעה, אך תוכנו של חוזה המסגרת שעליו חתמה התובעת מוכר לו [ עמ' 8 ש' 13-11, 27-24]. בחוזה המסגרת נכללו חזקות שמכוחן מלוא הנתונים הנוגעים לביצוע העבודות נבדקו על-ידי התובעת לפני הגשת ההצעה, והתמורה שנכללה בהצעה הוגנת.

כך נרשם בסעיף 10 בחוזה המסגרת שכותרתו ' בדיקות מוקדמות': "(1) רואים את הקבלן כאילו בדק באופן סביר, לפני הגשת הצעתו, את מקום המבנה וסביבותיו, את טיב הקרקע, את כמויותיהם וטיבם של העבודות והחומרים הדרושים לביצוע המבנה, את דרכי הגישה למקום המבנה, וכן כאילו השיג את כל המידע האחר העשוי להשפיע על הצעתו. [...] (3) רואים את הקבלן כאילו שוכנע על יסוד בדיקותיו המוקדמות, כי שכר החוזה שהוצע על ידו, הוא הוגן ומניח את דעתו". בטענתו של שיבלי כי מדובר בהוראה סטנדרטית בחוזי מכרזים אין כדי לפטור את התובעת מעוּלָה; שיבלי אישר שהיא מחייבת את התובעת ככל יתר הוראותיו של חוזה המסגרת [ עמ' 8 ש' 31; עמ' 9 ש' 5-2]. חרף עדותו של שיבלי כי לא השתתף בסיור קבלנים, הדבר לא מנע מבא-כוחה של התובעת להציג לשיהאב שאלות כאילו נציג התובעת נטל חלק בסיור כזה [ עמ' 78 ש' 3-1].

(ג) בהודאתו של שיבלי בתחילת החקירה הנגדית כי ' שינויים תוספות והתנגדויות' הם דבר צפוי ומקובל בעבודות סלילת כביש במגזר הערבי, ובהוראותיו של חוזה המסגרת שחייבו את התובעת וצוטטו לעיל, לא היה כדי למנוע משיבלי להישמע בטענה סותרת, לפיה לצרכי תשלום חשבון 3 התנגדויות תושבים הן דווקא דבר לא צפוי [ עמ' 17 ש' 20-19]. שיבלי ביאר כי לשיטתו, התובעת זכאית לתשלום בגין ימים שבהם נמנע ממנה לעבוד בשל התנגדויות של תושבים [ עמ' 17 ש' 23-22].

(ד) ודוק: לא מדובר בהתנגדויות של תושבים מן הסוג שנדון בחוק התכנון והבניה; קיומן של התנגדויות כאלה לא נטען בידי התובעת ולא הוכח. לא הוגש ולו צו שיפוטי אחד שניתן לבקשת מי מתושבי המקום, באופן שהיה בו כדי להשליך על ביצוע העבודות בידי התובעת. התובעת הפנתה שאלות על כך לבכרי, בלי שהיא עצמה טרחה להציג צווי הפסקת עבודה; בעדות בכרי לא היה כדי לסייע לה להשלים את שהחסירה בראיותיה [ עמ' 65 ש' 13-8]. לא רק צווי הפסקת עבודה או החלטות שיפוטיות שתלמדנה על התנגדות תושבים שהיה בהן לעכב את העבודות נמנעה התובעת מלהגיש; היא לא השמיעה עדויות של תושבים או עדויות של עובדים שהעסיקה בביצוע העבודות, ולא הציגה יומני עבודה שיראו בכמה זמן דובר ואם הפסקת העבודה הייתה גורפת או נקודתית. בכל אלה, תצהירו של שיבלי גם הוא שותק ואינו מפרט דבר.

(ה) לא עלה בידי התובעת להראות כי היא פנתה מראש לגורמים המוסמכים לכך ברשות המאוחדת בדרישה לאשר תוספת תשלום עבור התארכות עבודות בשל התנגדויות תושבים או מה שכונה בפי שיבלי ' זמן בטלה'. מכתב שעבאן לתובעת מיום 16.3.2005, ממנו ביקש שיבלי להיוושע, אינו מחפה על החֶסֶר ואינו מלמד דבר. צוין בו כי ניתן להמשיך בביצוע העבודות ואין שום מכשול לביצוען. המכתב אינו מלמד על הפסקת עבודה בשל התנגדויות תושבים, על בקשה של התובעת לקבל תוספת תשלום בשל עיכוב בעבודות או על אישור הבקשה תוך קביעת התוספת למחיר החוזה שתחול בעטיה [ עמ' 17 ש' 28-26]. מכתב זה אינו עשוי ללמד על פניה מראש שנעשתה בידי התובעת כדין לגורמים המוסמכים ברשות כדי לקבל תוספת תשלום בגין עיכובים וביטול זמן בעבודות, אם היו.

גם מכתב התובעת למפקח אעמר מיום 19.7.2005 אינו מסייע לה [ עמ' 17 ש' 29 עד עמ' 18 ש' 1]; טענת התובעת בו שנגרמים לה נזקים כספיים ועיכובים בעבודה עקב התנגדויות של תושבים אינה עשויה להיחשב תחליף לפניה לגורמים המוסמכים ברשות המאוחדת – ראש הרשות והגזבר, לפרט מה התוספת המבוקשת למחיר החוזה ולבקש אישור תקציבי לכך. מכתב התובעת למפקח הוא ' שחרור קיטור', לא בקשה לתוספת תשלום.

(ו) בתצהיר שיבלי, עדה היחיד של התובעת, לא הובא פירוט מסודר ( או פירוט כלשהו) של העבודות הנוספות שביצעה התובעת לטענתה, תוך הצבעה על כך שהן לא נכללו בהצעה שהיא הגישה למכרז ולא תומחרו בחוזי המשנה. תחת זאת הפנתה התובעת להתכתבות. זו העדות שבאמצעותה ביקשה התובעת להוכיח זכאות לתשלום עבור עבודות נוספות, תוך שהיא קושרת זאת במפורש להתנגדויות תושבים לעבודות: "יש לציין כי ביצוע העבודות לא היה קל לאור ההתנגדויות הרבות שהיו מצד התושבים ובעלי הקרקעות, ובשל קיומן של הוראות שונות וסותרות מטעם הנתבעת בקשר לביצוע העבודה, ובעניין זה התובעת כל הזמן פנתה לנתבעת בדרישות, בהבהרות ובטענות ובקשות להנחיות ולפתרון הבעיות המתעוררות שתי וערב, כאשר פניות אלה נעשו בע"פ ובכתב, ולא רק זאת אלא שהוספו הרבה עבודות מעבר לאמור בכתב הכמויות ושהתובעת נדרשה לבצע בהתאם להוראות הנתבעת ו/או מי מטעמה ( ראה למשל מכתבי הנתבעת מיום 25/8/05 ו- 5/10/05). מצ"ב חלק מהתכתובות שהיו בין הצדדים בשלב הראשון לביצוע העבודות בהתאם לחוזה הנ"ל ומסומנות כנספח ד'" [סע' 19 ב-ת/1; ההדגשות במקור].

כאשר נדרש שיבלי בעדותו לפני לעבודות נוספות שביצעה התובעת, שב על הדברים הללו ולא השכיל לתומכם בתיעוד שיָקִים חבות משפטית של הנתבעת כלפי התובעת לתשלום בגין עבודות נוספות כהגדרתן בחוזה המסגרת [ עמ' 9 ש' 14-10]. כשנשאל על עבודות נוספות, הצביע שיבלי על התנגדויות שכנים שהפריעו לעבודה ונתלה בהתכתבויות כמי שנאחז בקרנות המזבח: "[...] בעצם כל הכביש היה צריך להיכנס לתוך הגבולות של השכנים ומהיום הראשון שנכנסו היה כל הזמן התנגדויות ומריבות עם התושבים, כל אחד יש לו בקשה, כל אחד יש לו טענה, אני שלחתי על זה הרבה מכתבים על התנגדויות התושבים והפרעות התושבים. לשאלת בית המשפט אין כוונתי לעבודות הנוספות אלא להפרעות בעבודות שהיו [...] " [עמ' 10 ש' 7-3]. כאמור, שיבלי הודה כי התנגדויות תושבים בעבודות מן הסוג שנדון בחוזה המסגרת היו צפויות וידועות לתובעת מראש. חלות עליהן אפוא הוראות סעיף 10 בחוזה המסגרת שצוטטו לעיל בחלק ו(1)(ב).

(ז) חלק ניכר מהסכומים שהתובעת כללה בחשבון 3 בגין ' עבודות נוספות' ביטאו למעשה זמן בטלה שלשיטתה היא זכאית לתשלום בעטיו [ עמ' 24 ש' 12-1, 29-23; עמ' 25 ש' 12-1; עמ' 26 ש' 3-1]. מבין שנים-עשר סעיפים של עבודות נוספות שנכללו בחשבון 3 ( בעמ' 5 תחת הכותרת ' פרק 99 עבודות נוספות'), שישה סעיפים יוחסו בידי שיבלי לבטלה ועיכובים [ עמ' 25 ש' 12-8].

כך הסביר מנהל התובעת את זכאותה לגמול עבור זמן בטלה: "לשאלת בית המשפט האם נכון שאין הכוונה שהכמות של החוזה הוגדלה אלא שבאתי לשטח ולא עבדתי, אני משיב - שכן, באתי לשטח לעבוד ולא הצלחתי לעבוד, לא יכולתי לעבוד, למרות שכל הבעיות היו ידועות מראש למועצה, אם זה בטלפון ואם זה בהתכתבויות ואם הם אומרים לי לעבוד ואני בא ולא עובד אז אני אדרוש את הבטלות האלה" [עמ' 24 ש' 18-15]. בפתח עדותו אישר מנהל התובעת כי אפשרות של ' התנגדויות תושבים' מסוג זה הייתה ידועה מראש לא רק לרשות המאוחדת אלא גם לו ולתובעת בעת שהוגשה הצעתה למכרז. התובעת כפופה לחוזה המסגרת, בו אישרה כי הצעתה הוגשה למכרז לאחר שביצעה את כל הבדיקות המקדימות לגבי העבודות והכרוך בהן והסכום שננקב בהצעה תואם את המגיע לה עבור העבודות.

(ח) אם בתחילה ניסה שיבלי ליצור מצג בדבר זכאות התובעת לתשלום עבור זמן בטלה, הוא נאלץ להודות שבמכרז אין סעיף בטלות; שיבלי פתר זאת בכך שהגיש דרישה לתשלום עבור בטלות כאילו היו חריגים [ השוו ש' 21-20 בעמ' 24 לש' 14-13 שם]. עוד אישר כי אין בחוזה המסגרת הוראה שמזכה את התובעת בפיצוי או תשלום נוסף עבור כוח אדם מכל סוג שהוא, אך גם בכך לא ראה מניעה לדרוש סכומי כסף ללא בסיס חוזי: "בגלל זה דרשתי את זה כחריג, לא דרשתי את זה בסעיף בחוזה" [עמ' 25 ש' 22]. שוב ושוב נגלה בעדותו של שיבלי חוסר מחויבות גורף של התובעת לחוזה המסגרת ולדיני המכרזים שחלו על ביצוע העבודות; משזכתה התובעת בעבודות, ביקשה לכונן דין פרטי שיזכה אותה בתשלומים מן הקופה הציבורית ללא זכות בדין – בניגוד למכרז, בניגוד לחוזה המסגרת ולחוזי המשנה ותוך התעלמות מזהות הגורמים המוסמכים שאל-מולם היה עליה לפעול בכל הקשור לביצוע העבודות והגשת חשבונות בגינן.

גם אמינותו הלוקה של שיבלי, עדה היחיד של התובעת, נגלה מתוך עדותו. הוא לא בחל בטענה כי חוזה המסגרת דווקא זיכה את התובעת בגמול עבור איחורים, אך נאלץ להודות כי ההוראה שאליה היפנה אינה רלוונטית משום שהיא עוסקת במצב בו הקבלן לא השלים את העבודה או הפסיק את ביצועה [ עמ' 25 ש' 31-22]. אין מנוס מלקבוע כי מדובר במי שאמירת אמת אינה נר לרגליו; עדותו הונחתה על-ידי מטרה אחת – לטעון לזכאות של התובעת לתשלום נוסף עבור העבודות ללא כל קשר לשאלה אם הדבר תואם את המכרז, חוזה המסגרת וחוזי המשנה ואם התשלום הנוסף התבקש – ואושר – על-פיהם.

(ט) דרישת התובעת לתגמול בסכומים גבוהים עבור ' עבודות נוספות' – לרבות זמן בטלה, נדחתה באופן גורף בחשבון המאושר. היא נדחתה ברובה גם בחשבון החולק ( בו מתוך סך של 249,000 ₪ שהתבקש עבור ' עבודות נוספות' אישר שעבאן סך של 61,000 ₪). התביעה דנן הוגשה משום שהתובעת לא הסכינה עם החשבון המאושר. במצב דברים אלה לא היה ביכולתה של התובעת להסתפק בהצגת החוזים שחלו על יחסיה עם הרשות המאוחדת והחשבונות שהוגשו ואושרו עבור העבודות. היה עליה להוכיח ברחל-בתך-הקטנה את עצם זכאותה לתשלום עבור זמן בטלה: היה עליה להגיש יומני עבודה, היה עליה לזמן פועלים ועובדים ומפעילי כלים שבגין עבודתם היא דרשה זמן בטלה. היה עליה להזמין כעד את המהנדס שגם עבור עבודתו דרשה זמן בטלה. דבר מכל אלה לא נעשה. תצהיר שיבלי, עדה היחיד של התובעת, חסר פירוט ותיעוד כאלה. לפיכך כשלה התובעת בהוכחת זכות לתגמול עבור זמן בטלה; בעצם הגשת חשבון על כך אין כדי להרים את הנטל שחל עליה כתובעת.

(י) נוכח הדברים הללו, אין נפקא מינה לשאלה אם מקום ביצוע העבודות היה ' צפוף', אם לאו [ עדות חטיב בעמ' 42 ש' 31-30]. התובעת התחייבה לבצע את העבודות בידיעת מלוא נתוניהן והצהרה על כך נכללה בחוזה המסגרת שעליו חתמה. אם לא די בכך, עדיה של הנתבעת הפריחו את טענות התובעת גם בהקשר זה.

(יא) חטיב לא ידע על התנגדויות תושבים לעבודות ומסר שהדבר לא נכלל בתפקידו, כשם שאינו מפקח על ביצוע העבודות ובודק אותן בשטח [ עמ' 39 ש' 19; עמ' 42 ש' 22-21; עמ' 43 ש' 7-1]. בכרי הטעים שימי בטלה, בגינם כללה התובעת בחשבון 3 דרישה לתשלום בסך 249,900 ₪, אינם נחשבים ' עבודות נוספות' לפי חוזה המסגרת [ סע' 17 ב-נ/2; עמ' 69 ש' 15-9]. שיהאב ציין זאת אף הוא, והוסיף כי התובעת לא הוכיחה את הוצאותיה וטענותיה בדבר ' בטלות' בעת הגשתו של חשבון 3 [ סע' ב(12) ב-נ/3]. מעבר לכך, בכרי עמד על דעתו כי הוא עצמו היה מעורב במה ששיבלי כינה ' התנגדויות תושבים' לביצוע העבודות; דובר בהתנגדויות שהועלו ונפתרו עוד טרם תחילת העבודות עצמן, בשלב שבו התובעת סימנה את גבולות הכביש ומיקומי הקולטנים שיהיה עליה לבצע, לקראת תחילת הביצוע [ עמ' 60 ש' 19-3]. בכרי שלל את טענת התובעת כי בעניין זה הייתה מעורבותו של שעבאן גדולה ממעורבותו של בכרי, ומסר כי לשעבאן לא היה קשר טוב עם התושבים – ובכרי הוא שפתר בעיות עמם [ עמ' 60 ש' 28-24].

גם שיהאב שלל קיומן של התנגדויות תושבים בהיקף ניכר ואישר למעשה את מה שמסר שיבלי בדבר ציפייה של התובעת כי תהיינה התנגדויות כאלה, והדבר נלקח על-ידי התובעת מראש בחשבון; בשל ההתנגדויות היו עיכובים בעבודות ' פה ושם'. שיהאב הדגיש כי אם היו עיכובים, היה ניתן לכך ביטוי ביומני העבודה – יומנים שהתובעת נמנעה מהצגתם חרף חשיבות להוכחת תביעתה. שיהאב לא זכר עיכובים בשל גורמים פרטניים שהוצגו לו בידי התובעת במהלך עדותו [ עמ' 77 ש' 25-11]. נוכח עדות זו, אי-הצגת יומני העבודה שנערכו על-ידי התובעת במהלך העבודות מקימה נגדה חזקה כי היה בהגשתם כדי לפגוע בטיעונה [ ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736 (1980)].

2. עבודות נוספות שאינן ' זמן בטלה'

טענת התובעת כי ביצעה ' עבודות נוספות' מעבר למה שנכלל בחוזה המסגרת ובשני חוזי המשנה שנכרתו עמה נותרה טענה בעלמא שלא הוכחה. התובעת היא ' המוציא מחברו'; נטל השכנוע ביחס לכל רכיבי תביעתה מונח לפתחה. הוא לא הורם בכל הנוגע לביצוע ' עבודות נוספות'. התובעת נמנעה מלהציג תכניות as-made שהוכנו על-ידה בתום ביצוע העבודות או מדידה של עבודות שנערכה מטעמה לשם הגשת חשבונות לרשות המאוחדת. התובעת לא הגישה יומני עבודה. התובעת לא השמיעה מי מעובדיה שהועסקו בביצוע העבודות. למעשה, היא הסתמכה רק על אותה התכתבות שצורפה לתצהיר שיבלי ונדונה לעיל. ההתכתבות לא ביטאה הרשאה כדין שהתירה לה לחרוג מחוזה המסגרת או חוזי המשנה ומן המסגרת התקציבית שנקבעה בהם.

(א) קו ניקוז

מכתב שעבאן לתובעת מיום 25.8.2005, בו הוא התיימר לאשר לה לבצע תוספת קטע ניקוז באורך של כ-35 מ' ובקוטר 60 ס"מ כולל שוחת בקרה ושתי יחידות קולטנים, במחירים לפי החוזה, נסב על קו ניקוז שמיקומו דרומית למתנ"ס החדש [ חלק מנספח ד' ב-ת/1]. כך צוין במפורש במכתב שעבאן, עליו לא כותב איש מהגורמים המוסמכים ברשות המאוחדת ביחס לעבודות.

יודגש: לא מדובר בתוספת לעבודה נושא המכרז אלא בעבודה חדשה, נפרדת ממנה. שיבלי הודה בכך: "מכתב מיום 25.8.05 לגבי עבודות נוספות, קו ניקוז קיבלנו הנחיה לעשות עוד קו ניקוז לא בכביש הזה אלא במקום אחר ליד המתנ"ס החדש. אני מפנה למכתב הזה שמתוכו אני מקריא. התבקשתי על ידי המועצה מר מוחמד שעבאן והוא מבקש לעשות קו ניקוז נוסף ליד המתנ"ס החדש במג'ד אל כרום וזה לא בקטע שאנו עובדים בו, זה לא הכביש שאנו עובדים בו" [עמ' 18 ש' 5-1; ההדגשה הוספה].

זוהי דוגמה מאירת עיניים להתנהלותם הנפסדת של התובעת ושעבאן, שחתרה תחת דיני המכרזים. הוכח כי שעבאן היה חסר כל מעמד לקבוע דבר-מה או לאשר דבר-מה בהתייחס לעבודות נושא המכרז – קרי, עבודות סלילה ופיתוח בכביש 2-6. מכוח מה נטל לעצמו את החירות למסור לתובעת, ללא מכרז, עבודות חדשות שלא נכללו בחוזה המסגרת, ואשר על כן אינן ' עבודות נוספות' במסגרת המכרז? מכוח מה ההינה התובעת לבצע עבודות כאלה, שלא נמסרו לה במכרז שנערך כדין, תוך דרישת תשלום עבורן מן הקופה הציבורית? רשות ציבורית כדוגמת הרשות המאוחדת אינה רשאית למסור עבודות פיתוח בתחומה אלא לפי מכרז. עקרון יסוד זה, ועקרון השוויון בין המציעים שהוא נשמת אפה של שיטת המכרזים, לא עמדו בדרכם של התובעת ושעבאן, לא בעת חלוקת עבודות לתובעת ללא מכרז ואף לא בעת הגשת חשבון 3 לשעבאן ואישורו על-ידו לאחר שהתובעת סירבה להסכין עם החשבון המאושר שערך שיהאב קודם לכן ביחס לאותו חשבון 3 עצמו. לתובעת לא מגיעה תמורה מן הנתבעת בשל עבודה שהוקצתה בדרך זו.

על ניסיון נוסף לקבל עבודה מחוץ לגבולות המכרז וחוזה המסגרת יעיד מכתבו של שיבלי אל שיהאב מיום 2.7.2007 [ חלק מנספחי ט' ב-ת/1; ר' גם עמ' 18 ש' 31 עד עמ' 19 ש' 6]. כך נבע גם מעדותו: "כל דבר שעושים אותו מקבלים כסף. [...] יש סעיף לא גדול של עבודות נוספות שהכנסתי כחריגים לחשבון, כי זה לא היה סעיף במכרז כשהתפרסם. היות ודרשו את זה אז הגשתי את זה" [עמ' 27 ש' 30-26]. כך אימצה לעצמה התובעת שיטה: היא קיבלה ' הוראות' משעבאן שהיה חסר סמכות לקבוע דבר וחצי-דבר לגבי העבודות, היא לא טרחה לקבל אישור לגבי העבודות הללו מן הגורמים המוסמכים ברשות המאוחדת – בין מן הפן המקצועי ובין מן הפן התקציבי, וכללה את דרישתה לתשלום על כך בחשבון 3 כ'עבודות נוספות' ו'חריגים'. משסירבה הרשות לאשר ולשלם לתובעת סכומים שאינם מגיעים לה, הוגשה התביעה. לא למותר לציין: גם שעבאן עצמו דחה את דרישתה של התובעת לקבל תשלום בסך 249,900 ₪ בגין עבודות נוספות ואישורו בחשבון החולק הוגבל ל- 61,000 ₪. שיבלי נאלץ להודות בכך [ עמ' 23 ש' 26-23].

(ב) קירות אבן

באותו אופן, טען שיבלי כי התובעת נדרשה לבצע קירות אבן – אף זאת על-ידי שעבאן, במכתב ששיגר שעבאן לתובעת ביום 5.10.2005 [ חלק מנספח ד' ב-ת/1]. נטען במכתב כי הוא הוצא לאחר סיכום שנעשה בנוכחות שיבלי, שעבאן ושיהאב; המכתב לא מוען אל שיהאב ואף לא לכל גורם אחר ברשות המאוחדת. צוינו בו מידותיהם של שני הקירות, 47 מ' אורך ו-24 מ' אורך, וכן כי המחיר המוסכם עבורם לפי החוזה החתום הוא 350 ₪ למ"ר.

כך העיד שיבלי לגבי עבודה זו: "בנוסף ביום 5.10.05 קיבלנו לעשות קירות אבן והוא ציין את זה גם כן, האורכים וסוכם על המחיר. קיבלנו הנחיה לבצע 2 קירות אבן בחלקה 65 גוש 19055 אחד בצד הדרומי ואחד בצד המערבי. גם במכתב מיום 26.10.05 כשנכנסו לבצע את ההנחיה החדשה לגבי הקירות ובאנו עם הציוד והעובדים והחומרים היתה התנגדות ולא הצלחנו לעבוד בקטע הזה. כמובן הקירות האלה בוצעו לאחר מכן. בנוסף לזה מכתב מיום 12.11.05 שקיבלתי מהמפקח החדש מר נביל, לגבי העבודות הקירות ששם עשינו קיר אז מי שבדק את הברזל, קיר לא גדול, הוא טען שאין בו קוצים, דברים קטנים, מינוריים, עניתי לו כמובן שעשינו את זה וזימנתי אותו לבדוק בשטח ועניתי לו ביום 12.11.05 למכתב הזה ובמכתב הזה ציינתי בסעיף 4 למכתבי שאנחנו נתקלים בקשיים מרובים עם התושבים ואני מזכיר שם, אחת התושבות בשם אום כארם, אני כבר לא זוכר את האנשים, הרבה אנשים לא קיימים, עובדים לא קיימים, שהיא התנגדה בתוקף וגם ציינתי שבניית הקיר בסעיף 5 שזה מצר את רוחב הכביש ולא ניתן, קשה להכניס משאיות וקשה לעבוד ודרשתי על הקשיים האלה תוספת. אני מפנה לאותו מכתב מיום 12.11.05. כתבתי מפורט במכתב" [עמ' 18 ש' 18-5].

לעיל עמדתי על עדותו של בכרי ביחס למכתבו של שעבאן מיום 5.10.2005 [ בחלק ה(18)]; בדבריו בוטאה שלילה מוחלטת של סמכות שעבאן לקבוע את מה שנכלל במכתב, תוך הצהרה כי גם בכרי עצמו לא היה מוסמך לכך. לצד עדות זו, יש טעמים נוספים לדחייתן של טענות התובעת בעניין זה.

עיון מדוקדק בתיעוד שצרף שיבלי לתצהירו מעלה דווקא כי בניגוד למצג שביקש ליצור, בניית הקירות הללו לא אושרה על-ידי הגורם המוסמך ברשות מן הפן הביצועי – וממילא גם לא מהפן התקציבי. כאמור, התובעת השליכה יהבה על מכתב שעבאן מיום 5.10.2005. דא עקא, ממכתב התובעת לשעבאן שתאריכו 26.10.2005 עולה כי לא בנתה את קירות האבן אלא הפסיקה את העבודה הקשורה בהם בשלב היסודות, בטענה כי התחוור שיש לבצע במקום קיר בטון ואגב אמירה כי התובעת תשלח הצעת מחיר לקיר בטון לפני שתחל בביצוע. במכתבו של אעמר – המפקח על העבודות מטעם הרשות המאוחדת, לתובעת מיום 12.11.2005 הוטעם כי המפקח אינו מאשר את בניית הקיר ויציקתו עד לבדיקה עם מהנדס העירייה, שכן פרט זה בעבודות לא נעשה בהתאם לתכנון שנמסר לתובעת זה מכבר על-ידי שיהאב. בו ביום שיגרה התובעת מכתב למפקח אעמר בו הודיעה כי היא מפסיקה את כל העבודות. התובעת לא הציגה מסמך מאוחר יותר שמראה כי ניתן לה אישור של הגורמים המוסמכים ברשות המאוחדת – המפקח אעמר, מנהל מחלקת תשתיות שיהאב או מהנדס העירייה בכרי, לבנות את הקיר לפי המידות שנכללו במכתב מיום 5.10.2005, ולא הוכיחה בכל דרך שהיא את ביצוע העבודה שבגינה ביקשה לעצמה תשלום נוסף. עבודה נוספת שלא הוכחה אינה מזכה בתשלום.

ניכר כי מנהל התובעת לא הצליח להתמודד עם שנחזה בעניין זה מתוך התיעוד שהוא עצמו צירף לתצהירו. את הוראתו של המפקח אעמר כי הקיר אינו מאושר ליציקה פטר במילים: "הוא רשם שהוא לא מאשר כי הוא לא היה נוכח שם, [...] הוא אז התחיל חדש ולא היה כל הזמן אצלנו. אני לא שולט על הזמן שלו מתי בא ומתי לא בא" [עמ' 29 ש' 6-1]. גם בכך גילה שיבלי את אי-מחויבותה של התובעת לעבודה בהתאם להוראות המפקח המוסמך שפיקח על ביצוע העבודות מטעם הרשות המאוחדת. שיבלי דבק בטענה – שהייתה חיונית לתביעה אך נטולת ממשות מצד העובדות והדין – כי " שיהאב לא מפקח, המפקח בא מאוחר וזה שוב נביל עמאר, והמהנדס שהיה צמוד אלינו זה מוחמד שעבאן" [עמ' 30 ש' 4-3]. ודוק: שיבלי נאלץ לאשר שגם שעבאן לא אישר לתובעת תשלום עבור עבודות נוספות אלה בחשבון החולק [ עמ' 30 ש' 6-5].

בכרי עמד על כך שהגורם המוסמך לבצע מדידה של העבודות מטעם הרשות המאוחדת היה שיהאב, ובהקשר זה נערכו מדידה ותכנית as-made גם על-ידי התובעת [ עמ' 67 ש' 28-27; עמ' 68 ש' 19-14]. לא למותר לשוב ולציין: התובעת לא הציגה יומני עבודה, מדידה, תכנית as-made, עדות עובדים וכל ראיה ממשית לכך שקירות אבן אכן נבנו על-ידה תוך שהדבר מהווה ' עבודות נוספות'. התובעת לא הציגה חוות-דעת של מומחה מטעמה שיעיד על פרטי העבודות שבוצעו בפועל ומידותיהם. בכרי הצהיר כי העבודות לא כללו ולו קיר תומך אחד אלא קיר גדר יחיד [ עמ' 64 ש' 17, 25-22]. לא היה בעדותו כדי להוכיח ביצוע עבודות נוספות על-ידי התובעת בהקשר זה. לא עלה בידי התובעת להוכיח באמצעות עדותו של שיהאב כי בוצעו על-ידה קירות אבן או קיר מסוג אחר, וגם בהקשר זה הודגש מחדלה בהצגת מסמכים מתחייבים כיומני עבודה, מדידות וכיוצא בהם [ עמ' 78 ש' 11-9, 21-18; עמ' 79 ש' 4-3].

בעדותו של שיבלי לא היה כדי לחפות על החֶסֶר; בתצהירו לא הובא על כך כל פירוט, ועדותו בחקירה הנגדית הייתה פולמוסית ולא אמינה בגלוי. מנהל התובעת עומת עם כתב הכמויות שנכלל במכרז ונדרש לאשר שעבודת בניה של קירות נכללה בו; על כך ענה: "לא. זה אותו דבר" [עמ' 28 ש' 30-28]. שיבלי לא הראה כי בהקשר זה ביצעה התובעת עבודה שלא נכללה מראש במכרז ובחוזי המשנה.

לא-זו-אף-זו, גם בהתייחס ל'עבודות נוספות' מן הסוג שנדון כאן סברה התובעת כי היא זכאית לתוספת מחיר בשל בזבוז זמן ובטלה שנובעים מהתנגדויות תושבים [ עמ' 18 ש' 17-13]. שיבלי הלין על כך ש"אין עם מי לדבר שם, זה אחד הבעיות שם שלא הייתה כתובת", והיפנה למכתב מיום 28.9.2 007 ששיגרה התובעת לשיהאב [ חלק מנספח ח' ב-ת/1]. מכתב זה אינו מלמד דבר על ההתנהלות בזמן ביצוע העבודות שכן הוא מאוחר להגשת חשבון 3, חשבון שהיה סופי ולאחריו לא נמסרו לתובעת עבודות נוספות על-פי המכרז. סברתה של התובעת כי ' לא היה עם מי לדבר' נובעת מן האופן הלקוי בו בחרה להתנהל: היא התעקשה לראות את שעבאן, שהיה חסר כל מעמד וסמכות לגבי העבודות, כבן-דברה, חֶלֶף עבודה כדין אל-מול הגורמים האחראים על העבודות מן הפן הביצועי, שיהאב ובכרי, והגורמים האחראים על העבודות מן הפן התקציבי, קרי, ראש הרשות, הגזבר והחשב המלווה. בכל אלה אין לתובעת להלין אלא על עצמה.

(ג) העתקת תאי קליטה ושוחה

שלושה מבין שנים-עשר סעיפי ' עבודות נוספות' שכללה התובעת בחשבון 3 עסקו בהעברת תא קליטה, התקנת שוחת ניקוז ופירוקה, וחפירת קו ניקוז ומילוי בחזרה. שיבלי לא חלק על כך שמדובר בעבודות שנכללו במכרז, אך טען כי התובעת נאלצה לבצע עבודות אלו פעם נוספת בשל התנגדות תושבים. כך אמר: "הסעיף הזה העברת קו 99.100 ו- 99.1.110 וגם 99.1.120, שלושת הסעיפים האחרונים, פה ביקשתי על עבודה נוספת שעשיתי אותה היות וכאשר הנחנו את קו הניקוז הזה והשוחות הייתה התנגדות מהתושבים שם ונאלצנו לפרק את הקו ניקוז, להעתיק את השוחה, להעתיק אל הקולטן ולמלא חזרה את קו הניקוז וזה תועד במכתבים, יש מכתב ששלחתי על זה. [...] זה עקב השינוי שהיה, התנגדו שם למיקום הקו" [עמ' 29 ש' 25-21 ור' גם ש' 31-29].

גם כאן, לא עלה בידי התובעת להוכיח את עצם ביצוע העבודות הללו בחוות-דעת מומחה, ביומני עבודה, בהצגת מדידה או בעדות עובדים שהעסיקה. לא הוצגה הוראה בכתב של גורם מוסמך ברשות המאוחדת לשנות את תוואי העבודות שתוכנן מראש. כבר נקבע קודם לכן ששעבאן היה חסר כל סמכות ומעמד בהקשר זה. לא הוכחה על-ידי התובעת טענתה כי נאלצה לשנות את מיקום העבודות בשל ' התנגדות תושבים'; תושבים כאלה לא הוזמנו על-ידה למתן עדות ולא הוצג הליך שנקט מי מהם בערכאות והוביל למתן החלטה שהביאה לשינוי תוואי העבודות ומיקומן.

בכרי הדגיש ש'עבודות נוספות' ממשיות שנכללו על-ידי התובעת בחשבון 3 – דהיינו, שאינן דרישה לתשלום עבור זמן בטלה במסווה של עבודות נוספות, הסתכמו ב- 103,500 ₪; הן לא בוצעו על-ידי התובעת והיא אינה זכאית לתשלום בגינן [ סע' 17 ב-נ/2; עמ' 69 ש' 15-9]. לא היה בעדות בכרי כדי לסייע לתובעת בהוכחת טענתה בדבר ביצוע עבודות נוספות של העתקת קו ניקוז [ עמ' 64 ש' 28 עד עמ' 65 ש' 1]. כך גם לא עלה בידי התובעת להוכיח ביצוען של עבודות נוספות הכרוכות בהעתקת קו ניקוז באמצעות עדותו של שיהאב [ עמ' 78 ש' 28-20]. כאמור, מדובר בטענה שדרך המלך להוכחתה היא ביומני עבודה של התובעת ובעדות מפקח העבודה מטעמה, אלא שאלה לא הובאו לעדות. בכרי עמד על כך בפה מלא והטעים כי התכתבות מן הסוג שעליה השליכה התובעת את יהבה אינה ראיה לביצוען של עבודות נוספות [ עמ' 65 ש' 7-2]. הדין עמו.

3. דין המכרז ודין החוזה: בקשת תוספת תשלום ואישורה

לא זו בלבד שביצוען של ' עבודות נוספות' כהגדרתן בחוזה המסגרת לא הוכח בידי התובעת מן הפן העובדתי, הוכח שהתובעת לא פנתה בבקשה כדין לאשר לה תוספת תשלום עבור עבודות כאלה – אילו היו, וממילא אישור כזה לא ניתן לה.

(א) בכרי עמד על כך שהתובעת לא קיבלה ממנו או מגורם אחר ברשות המאוחדת אישור מראש ובכתב לבצע עבודות נוספות כלשהן, ואף הובהר לתובעת שהיא אינה רשאית לחרוג מהתקציב המאושר [ סע' 17 ב-נ/2]. חטיב, תקציבן הרשות המאוחדת, מסר שאינו יודע על קיומן של עבודות נוספות או ' חריגים' שביצעה התובעת מעבר לנדרש בחוזה המסגרת [ עמ' 43 ש' 9-8].

(ב) מנהל התובעת התפתל כה וכה כשנדרש לשאלה מה נדרשה התובעת לעשות כדי לקבל אישור לביצוע עבודות נוספות תוך חריגה ממסגרת התקציב שנכללה בשני חוזה המשנה. הוא התקשה בכך, נוכח ניסוחו הברור של צו התחלת העבודה שניתן ביחס לכל אחד מחוזי המשנה בנפרד, והודאתו של שיבלי כי תוכנו של צו זה חל על ביצוען של עבודות נוספות [ עמ' 19 ש' 13-7].

בצו תחילת עבודה שניתן לחוזה המשנה הראשון ביום 17.2.2005 על-ידי שיהאב הוטעם: "יש לציין, כי העבודה תבוצע לפי הנחיות המועצה ובתאם לתקציב המאושר, על כל חריגה בביצוע הפרויקט יש לתאם מראש עם הגורמים הרלוונטיים במועצה" [נספח ג' ב-ת/1]. כך בדיוק הודגש גם בצו תחילת עבודה שנסב על חוזה המשנה השני וניתן על-ידי שיהאב ביום 5.5.2007: " יש לציין, כי העבודה תבוצע לפי תקציב מאושר ע"ס 252589.86 ₪ בלבד. אין לחרוב מסכום זה כל עבודה נוספת מחייבת אישור מראש של גזבר העיר וראש העיר" [נספח ח' ב-ת/1]. זאת ועוד: לפי סעיף 48(2) בחוזה המסגרת, ביצוען של עבודות נוספות היה טעון מתן פקודת שינויים בכתב לתובעת בחתימת המפקח או המנהל מטעם הרשות המאוחדת; 'המנהל' לגבי העבודות דנן היה שיהאב, כפי שעלה בבירור מעדותו של בכרי. שעבאן לא מילא תפקיד זה, או כל תפקיד אחר לגבי העבודות שהסמיכו לאשר עבודות נוספות.

(ג) שיבלי ניסה לטעון כי די בהנחיות ולא באישור בכתב על-מנת להתיר לתובעת ביצוען של עבודות נוספות; עוד טען כי לשם כך די היה בפניה למהנדס המוסמך ברשות המאוחדת [ עמ' 19 ש' 21-16]. כשנשאל מי הגורם המוסמך ברשות המאוחדת לאשר מסגרת תקציבית לעבודות נוספות אמר: "מי שהיה אחראי על זה זה מוחמד שעבאן, מהנדס המועצה, מהנדס מג'דל כרום. זה היה באחריותו. לפעמים גם כן החלטות היו מתקבלות, למשל היה מוחמד שעבאן, היה ראש המועצה והיה שיהאב עלי, אבל הרוב, הגוף הדומיננטי והבחור שהיה מתלווה אלינו והיינו מקבלים ממנו את רוב ההנחיות הוא מוחמד שעבאן" [עמ' 19 ש' 27-24]. מדובר בעדות שיש לדחות בשתי ידיים. דברים ברורים ומפורשים על מעמדו וסמכותו של שעבאן ביחס לעבודות נקבעו לעיל; הם חלים גם על יומרתו של שיבלי לטעון כי סמכותו של שעבאן חלה לא רק על היבטי הפיקוח על העבודות אלא גם על העמדת מסגרת תקציב מעבר לזו שנקבעה בחוזי המשנה, לשם ביצוען של עבודות נוספות.

(ד) לבסוף נאלץ שיבלי להודות כי שעבאן לא היה עשוי לאשר עבודות נוספות שכרוכות בחריגה מהמסגרת התקציבית לה הוכפפה התובעת; כך בחוזי המשנה דרך כלל וכך גם בחוזה המשנה השני שבמסגרתו הוגש חשבון 3. כך אמר, במענה לשאלה מי מורשה חתימה ברשויות מקומיות: "בדרך כלל ראש המועצה והגזבר, אם יש חשב מלווה אז גם חשב מלווה וכמובן באמצעות המהנדס שלהם או מי מטעמם שהם ממנים. כמובן גזבר וחשב לא יורד לשטח לתת הנחיות, הוא בא לשטח ומבקר שם" [עמ' 19 ש' 29 עד עמ' 20 ש' 3]. מן העדויות הוכח כדבעי כי הגורם שמונה על-ידי הרשות המאוחדת כמלווה לעבודות היה שיהאב.

(ה) שיבלי התכחש לקיומו של הבדל בין הגורם שמוסמך לפקח על העבודות לבין הגורם שאחראי על המסגרת התקציבית שהועמדה להן ומוסמך לאשר חריגה ממנה, והשים עצמו כמי שאינו מבין את שנשאל על כך [ עמ' 20 ש' 13-4]. שיבלי גילה כיצד פעל הוא בהיותו ראש מועצה: "אני הייתי ראש המועצה גם כן, והייתי בא לשטח ואומר תעשה כך ותעשה כך וכולם מתיישרים עם זה. כל עוד שזה כפוף לחוק. [...] אני לא יכול לבקש דברים חריגים שאני לא יכול לכסות אותם מבחינה תקציבית או מבחינת חוזה. אם זה מבחינת תקציב אז אני דואג שיהיה עוד תקציב. מוסיף עוד תקציבים" [עמ' 20 ש' 17-13]. בסופו של יום מנהל התובעת נאלץ לאשר ש"כל עבודה נוספת מחייבת אישור מראש של גזבר העיר וראש העיר" [עמ' 21 ש' 27; ההדגשה הוספה]. עוד הודה שבכל הנוגע לתקציבים יש צורך בחתימתם של ראש הרשות, גזבר הרשות והחשב המלווה שלה [ עמ' 22 ש' 4-3].

נוכח הודאה זו נדרשה התובעת להצביע על קיומו של אישור מראש לביצוע עבודות נוספות בחריגה ממסגרת התקציב המאושרת שניתן לה בידי שלושת הגורמים הללו – ראש הרשות המאוחדת, הגזבר והחשב המלווה שלה. התובעת כַּשְלָה בכך. היא לא הראתה כי קיבלה אישור לבצע עבודות נוספות תוך חריגה ממסגרת התקציב שצוינה בחוזה המשנה הראשון או בחוזה המשנה השני. שעבאן לא כיהן באיזה מהתפקידים הללו, והתחוור כי ניסיונה של התובעת להציגו ככל-יכול חטא למציאות לאשורה. קיומו של אישור לחריגה תקציבית מעבר לסכומים שצוינו בשני חוזי המשנה נסתר בעדויותיהם של עדי הנתבעת בכרי וחטיב שנזכרו לעיל בחלק זה.

(ו) הדבר לא מנע משיבלי לטעון כי המסגרת התקציבית שלפיה יש להכריע בתביעה היא סכום חוזה המסגרת בתוספת 25% מסכומו הכולל, קרי, 1,250,000 ₪ [ עמ' 21 ש' 20-13]. כך אמר: "לגבי העבודות הנוספות, התקציב הנוסף, לפי כל מה שאמרו לנו אין בעיה עם התקציב הנוסף, יש תקציבים ויש הרשאות וגם לפי החוזה מותר למועצה גם לחרוג, וגם לפי צו התחלה גם כן ציינו את זה שבמידה ויש אז אני מבין מצו העבודה שכן מותר לחרוג, וגם לפי החוזה מותר לחרוג עד 50 אחוז בכל סעיף וב- 25% מסך הכול הפרויקט, זאת אומרת אם הפרויקט ההי מיליון ש"ח אז מותר לעשות עבודות עד 1.250 מיליון ש"ח, היות וסוכם שזה לא בשנה אחת התקציב ואם יש בעיה אז ישלמו בשנה הבאה [...] " [עמ' 21 ש' 21-15].

כשעומת שיבלי עם היעדר אישור מראש של ראש הרשות, גזברה והחשב המלווה לביצוען של עבודות נוספות או לחריגה ממסגרת התקציב שנקבעה בשני חוזי המשנה, נשתכחה ממנו עדותו על-אודות המועד והדרך לקבל אישור כזה ועתה טען שאין צורך באישור של ראש הרשות ודי בכך ש"האיש שלו בשטח מאשר". שיבלי הודה שלא ביקש אישור מראש לבצע עבודות נוספות אלא כלל דרישה כספית של התובעת בעטיין ' במסגרת החשבונות': "העבודות הנוספות הגשתי אותם במסגרת החשבונות שהגשתי וכל חשבון שהגשתי רשמתי עבודות נוספות. [...] אני הגשתי את זה בחשבונות, בכל חשבון הגשתי את הדברים האלה [...] " [עמ' 22 ש' 6-3, 14-13]. כאשר בית-המשפט דקדק עמו ושאלו אם לפני הגשת חשבון חלקי או סופי פנתה התובעת לרשות המאוחדת בבקשה לבצע עבודות נוספות וקיבלה אישור של ראש הרשות וגזבר הרשות לכך, ענה שיבלי כך: "אין אף אחד כמעט רשות בישראל שמגישים את זה מראש" [עמ' 22 ש' 17-15]. גם בכך ביטא מנהל התובעת את היעדר מחויבותו הגורפת לדיני המכרזים שחלשו על ביצוע העבודות ולהוראותיהם של חוזה המסגרת וחוזי המשנה שעל-פיהם נמסרו העבודות לתובעת.

(ז) מנהל התובעת נאלץ לאשר שאין באמתחתה אישור של ראש הרשות המאוחדת וגזבר הרשות לבצע עבודות נוספות; בצר לו, נאלץ לשוב ולהסתמך על ' נציגו בשטח', הוא שעבאן [ עמ' 23 ש' 6-3]. בתוך כך הלין שיבלי על החשבון המאושר בו נדחתה בקשת התובעת לתשלום עבור עבודות נוספות: "תסתכלי על החריגים, לא יכול להיות שלא אושר שום דבר. לא ייתכן שהחשבון יצא בדיוק לפי התקציב" [עמ' 23 ש' 20-19]. דא עקא, החשבון שהגישה התובעת אושר בדיוק לפי התקציב מכיוון שהובהר לתובעת מראש כי חל איסור לחרוג מהתקציב שננקב בחוזה המשנה השני ללא אישור; התובעת לא ביקשה לאשר לה חריגות ועבודות נוספות – ולא קיבלה להן אישור – כמתחייב מן החוזים שעל-פיהם התקשרה עם הרשות המאוחדת. אין בכך הפתעה או פגיעה באינטרס חוקי של התובעת, אלא גילוי מחויבות של הרשות המאוחדת לדיני המכרזים, לדין החוזה ולעקרון החוקיות שלהם היא כפופה, כמו גם לכספי הציבור שעליהם היא אמונה.

(ח) לא למותר לציין: בכל המסמכים וההתכתבויות שעליהן השליכה התובעת את יהבה לא הוצג שעבאן כבעל תפקיד רשמי ביחס לעבודות, קל וחומר שכנציגו המוסמך של ראש הרשות לגביהן. הוכח היפוכו של דבר: שעבאן היה מעורב בעבודות מכוח היותו סגן מהנדס ברשות המאוחדת, אך הוא לא הוסמך לקבוע דבר וחצי דבר לגביהן. סמכות זו הוקנתה למפקח אעמר, לשיהאב ולמהנדס הרשות בכרי – אף זאת רק מן ההיבט המקצועי של ליווי העבודות ואישור החשבונות. מן הפן התקציבי, נותרה בעינה הודאתו של שיבלי כי אישור לעבודות נוספות ולחריגה ממסגרת התקציב שנקבעה לביצוען הייתה טעונה אישור מראש של ראש הרשות, גזברה והחשב המלווה שלה. אישור כזה אינו בנמצא. לא עלה בידי התובעת להציג פקודת שינויים בכתב שתשמש אסמכתה לביצוע עבודות נוספות, כנדרש בסעיף 48 בחוזה המסגרת. שיבלי הודה בכך, ודבק בטענה כי דרישה לתשלום עבור עבודות נוספות נכללה בחשבונות שהוגשו [ עמ' 23 ש' 12-7].

(ט) בעדותו ניסה שיבלי לנפץ, ללא הצלחה, את מסגרת התקציב המאושר שנקבע לביצוע העבודות. הוא טען כי הוצגו לתובעת הרשאות שלימדו כי משרד השיכון הגדיל את מסגרת התקציב שהוקצתה לעבודות המכרז [ סע' 24 ונספחי ז' ב-ת/1]. לא זו בלבד שהמסמכים הללו לא הופנו לתובעת ולא הקנו לה כל זכות, משפטית או כספית, חלקם הארי כלל לא נסב על העבודות שנמסרו לביצועה של התובעת על-פי המכרז, חוזה המסגרת וחוזי המשנה אלא על עבודות שונות בתכלית. כשעומת שיבלי עם תוכן המסמכים שעליהם הסתמך נאלץ להודות בכך ולא ידע לבאר את פשר צירופם לתצהירו [ עמ' 31 ש' 4 עד עמ' 32 ש' 19]; הוא לא בחל בטענה כי ' אפשר להעביר תקציב ממקום למקום', דהיינו – ממכרז שגורם אחר זכה בו לתובעת; ניכר כי לטעמו של שיבלי, דין הקופה הציבורית כדין ארנקו הפרטי.

ההרשאה היחידה שנסבה על העבודות נושא המכרז דנה בתוספת תקציב בסך 100,000 ₪ ביחס לסך קיים של 300,000 ₪, כך שהמסגרת התקציבית כולה הועמדה על 400,000 ₪; מנהל התובעת אישר זאת [ עמ' 32 ש' 4-1]. עד הנתבעת חטיב, תקציבן הרשות המאוחדת בזמן ביצוע העבודות, ביאר כי התיעוד שעליו הסתמכה התובעת כדי להראות שמשרד השיכון אישר גידול למסגרת התקציבית הנוגעת לביצוע העבודות נועד להטעות; תיעוד זה לא עסק בעבודות נושא המכרז וחוזה המסגרת אלא בעבודות אחרות אשר אינן קשורות לכביש 2-6 [ סע' 20 ב-נ/1]. בעדותו לפני ביאר שהגדלת התקציב ל- 400,000 ₪ לא עסקה רק בעבודות נשוא המכרז דנן אלא גם לפרויקט נוסף בדיר אל אסד, כאשר הגדלת התקציב הייתה לשניהם [ עמ' 39 ש' 27-26; עמ' 47 ש' 8-4].

(י) במכתב בכרי לתובעת על הגדלת התקציב ל- 400,000 ₪ מחודש ספטמבר 2005 אין כדי לסייע לתובעת ולזכותה בתשלום עבור עבודות נוספות [ נספח ה' ב-ת/1]. גם כשהוצג לבכרי מכתב זה, הוא עמד על דעתו כי מסגרת התקציב לעבודות הייתה כפי שנקבעה בשני חוזי המשנה שנחתמו עם התובעת [ עמ' 61 ש' 28 עד עמ' 62 ש' 5]. כך או כך, מכתבו נסב במובהק על חוזה המשנה הראשון; תאריכו ספטמבר 2005, בעוד שחוזה המשנה השני נחתם בשנת 2007 וצו התחלת עבודה לגביו ניתן ביום 5.5.2007 [ נספחים ו' ו-ח' ב-ת/1]. חשבונות 2-1 אשר הוגשו במסגרת חוזה המשנה הראשון לא נזכרו בכתב-תביעה וזו הוגשה רק על-סמך חשבון 3 החולק לשם אכיפתו על הנתבעת. מכתבו של בכרי לתובעת שהתייחס לחוזה המשנה הראשון אינו עשוי ללמד על זכות של התובעת לתשלום לפי החשבון החולק שהוגש רק לגבי חוזה המשנה השני. התובעת אינה זכאית לסכום שלא נזכר בכתב-התביעה ולא שולמה אגרה בגינו. זאת ועוד; על-מנת להוכיח זכות לתשלום עבור עבודות נוספות היה על התובעת להוכיח את ביצוען ולכמתן באמצעות תיעוד מתאים – בין חוות-דעת מומחה מטעמה ובין בהגשת יומני עבודה, מדידות ותוכנית as-made. אלה לא הוצגו, ואין די במכתב בכרי שעליו ביקשה התובעת להסתמך כדי להוות תחליף לכך.

(יא) גם לאחר שהוכח כי בטענות התובעת שניצבו ביסוד התביעה אין ולא כלום, בכל הנוגע למסגרת התקציבית שבגדרה בוצעו העבודות ולהיעדר הרשאה כדין לתובעת לחרוג ממנה, דבק מנהל התובעת בטענה כי התובעת זכאית לתשלום על-בסיס 1,250,000 ₪. הדברים, שחשפו את הפער בין המציאות העובדתית והמשפטית לבין הלך הרוח שהניע את התביעה, יובאו במלואם [ עמ' 33 ש' 10-1]:

ש. זאת אומרת תסכים איתי שחוזים 1 ו- 2 סך הכול מהווים 558,000 ש"ח, התקציב שהועבר ממשרד השיכון זה 570,000 ש"ח וזה תואם את התקציב שהיה ואם היה תקציב נוסף למועצה אני מניחה ואתה מניח, תסכים איתי שהיה חוזה שלישי משני להסכם המסגרת שהיה מאפשר לך להמשך העבודות?
ת. לא. אני טוען שהחוזה המקורי ברור, והוא מיליון ש"ח לחוזה, יש אפשרות לפי החוזה להגדיל אותו בעוד 25% ואז זה יוצא 1,250 מיליון ש"ח.
ש. כדי להגדיל חוזה ב- 25% אחוז צריך כל מורשי החתימה ואישור המליאה וצריך להיות גם תקציב לזה נכון?
ת. בזמנים הרלבנטיים לא הייתי ראש מועצה והעובדה לגבי הגדלת תקציב שאם צריך אז כן. וזה תפקיד המועצה לא תפקידי לעשות את זה.

זו העדות שעל-בסיסה ביקשה התובעת לזכותה בתשלום שעולה על מיליון ₪ בערכי חודש אוקטובר 2010, על-בסיס החשבון החולק שנסב על חוזה המשנה השני.

(יב) בכרי שלל מכל וכל את טענת התובעת כי את המגיע לה יש לחשב על-פי זכאות בסך של מיליון ₪; הוא הטעים שלא קיבל בזמן-אמת את מכתב התובעת מיום 24.12.2005, בו הועלתה טענתה כי זו המסגרת התקציבית לעבודות. בלשונו: "לא, לא יתכן דבר כזה. לא קיבלתי את המכתב. אוסיף שעניין המיליון הזה זה לא הרשאה. לא היתה בעירייה הרשאה של מיליון. יתכן שבאומדנים הראשונים של המתכננים שערכו היו יכולים להגיע למיליון, כהערכה לפני קבלת תקציבים. אחרי קבלת תקציבים מגבילים את החוזים על מה שמקבלים, על סמך התקציבים ואופן הביצוע. [...] לא תוכל מועצה לחתום על חוזה של מיליון ₪ כאשר יש לה 300,000 ₪ תקציב" [עמ' 62 ש' 22-14]. בכרי עמד על דעתו כי שעבאן היה נטול כל סמכות ומעמד להבטיח לתובעת דבר-מה בנושאי תקציב, וכי הרשות המאוחדת התנהלה בכל הנוגע לעבודות במסגרת התקציב [ עמ' 64 ש' 14-10].

ז. חשבונות לפי החוזים והמכרז

במהלך ביצוע העבודות הגישה התובעת לרשות המאוחדת שלושה חשבונות. יובהר בפתח הדברים כי החשבון היחיד שעליו הושתתה התובענה הוא חשבון 3 – חשבון יחיד שהוגש בקשר עם ביצועו של חוזה המשנה השני. שני החשבונות המוקדמים יותר הוגשו זמן רב קודם לכן בקשר עם ביצועו של חוזה המשנה הראשון; הם לא נזכרו בכתב-התביעה ולו גם ברמז. כלל החשבונות ידונו כאן ככל שהם נסבו על מבוקשה של התובעת לשכנע כי שעבאן היה מוסמך לחתום על חשבון 3 וכי החשבון החולק שאושר על-ידו, על-בסיס חשבון 3, מחייב את הנתבעת.

1. חשבון 1

(א) חשבון זה הוגש על-ידי התובעת לרשות המאוחדת במסגרת חוזה המשנה הראשון ובמהלך ביצועו [ סע' 5 ב-נ/1]. מאחר שהתביעה לא נסבה על חשבון זה, התובעת כלל לא צרפה אותו לתצהירו של שיבלי; הוא הוצג בידי הנתבעת [ נספח 4 ב-נ/1].

(ב) חשבון 1 אושר בידי המפקח עמאר, מנהל מחלקת תשתיות שיהאב ובכרי – מהנדס הרשות המאוחדת, בסך של 114,730 ₪; הוא שולם לתובעת ביום 17.7.2005 [ סע' 6 ב-נ/1, סע' 8 ב-נ/2 וסע' ב(3) ב-נ/3]. לא עלה בידי התובעת להראות כי חשבון 1 נחתם גם על-ידי שעבאן [ עמ' 35 ש' 24 עד עמ' 36 ש' 4; עמ' 51 ש' 21-17].

2. חשבון 2

(א) גם חשבון זה הוגש על-ידי התובעת במסגרת חוזה המשנה הראשון [ סע' 5 ב-נ/1]; גם הוא לא צורף לתצהיר שיבלי, שכן התביעה לא ננעצה בו – והוא בידי הנתבעת [ נספח 5 ב-נ/1]. החשבון אושר על-ידי שיהאב, בכרי ושעבאן בסך של 190,427.51 ₪ ושולם לתובעת ביום 28.12.2005 [ סע' 7 ב-נ/1, סע' 9 ב-נ/2 וסע' ב(4) ב-נ/3]. עם העברת תשלום לתובעת בסך 305,157 ₪ על-פי חשבון 1 וחשבון 2, מוצה חוזה המשנה הראשון [ סע' 10 ב-נ/2].

לשם אישור החשבונות שהוגשו במסגרת חוזה המשנה הראשון בדק שיהאב את העבודות שביצעה התובעת וערך מדידות, וכך נהג לגבי כל החשבונות טרם אישורם [ סע' ב(5) ב-נ/3]. שיהאב עיין בחשבון 2 במהלך עדותו בחקירה נגדית, אישר כי חשבון זה אושר על-ידו ועל-ידי בכרי, ולא זיהה את החתימה הנוספת – חתימת שעבאן – עליו [ עמ' 79 ש' 12-11].

(ב) חטיב מסר שחשבון 2 אושר בידי שיהאב בשל היותו מנהל מחלקת התשתיות ומי שליווה את העבודות מכוח מעמד זה [ עמ' 40 ש' 15-13]; הוא הדגיש כי חתימתו של שעבאן על-גבי החשבון הייתה נטולת משמעות מבחינה תקציבית: "כשהגיע אליי חשבון מספר 2 מאושר על ידי שניהם, שיהאב עלי ושל מוחמד שעבאן, אני הלכתי וקלטתי את החשבון לפי אישור שיהאב עלי, אני לא התייחסתי לאישור של מוחמד שעבאן בכלל על החשבון. לאחר שבית המשפט מורה לי להשיב על השאלה מדוע יש את החתימה של שעבאן על החשבון, אני משיב - אני לא יודע למה היא נמצאת. אני יכול להשיב רק למה החתימה של שיהאב עלי נמצאת" [עמ' 40 ש' 30-25].

(ג) חיזוק לכך שחתימתו של שעבאן על חשבון 2 לא הוסיפה דבר ולא נדרשה לשם אישורו נמצא בעדותו של בכרי: "אני גם לא ליוויתי את הפרויקט וחתום. מי שליווה את הפרויקט זה שאהב עלי, גזבר העירייה או חשב מלווה בעירייה לא יקבל חשבון מאושר לתשלום רק על ידי המהנדס שמלווה את הפרויקט, אלא צריך להיות גם חתום על ידי מהנדס העיר. אני הייתי מהנדס העירייה ולכל מחלקה היה מהנדס. מוחמד שעבן היה אחראי על תוכניות מפורטות. [...]. לפני שיצא לגזברות צריך לחתום גם מהנדס העיר, אחרי החתימה של המהנדס המלווה". בכרי עמד על דעתו שחתימתו של שעבאן על חשבון 2 לא הייתה הכרחית, בשונה מחתימתו שלו ומחתימתו של שיהאב, ולא הייתה לה כל משמעות [עמ' 52 ש' 13-6; עמ' 63 ש' 9-6; 24-16].

(ד) נחמני לא ידע לומר דבר-מה על חתימתו של שעבאן על חשבון 2 או על הסיבה שבעטיה שעבאן שיגר מכתבים לתובעת לגבי העבודות [ עמ' 84 ש' 4-2, 11-10]; מדובר בשאלות שהיה על התובעת להפנות לשעבאן תוך עמידה על שמיעת עדותו כעד מטעמה, אלא שהיא ויתרה על כך.

נחמני עמד גם הוא על כך שהתערבותו של שעבאן בעבודות נעשתה ללא סמכות; כך ענה, כשהתבקש לבאר את התנהלותו של שעבאן: "לא מסמכות. עירית אלשגור עיריה שאוחדה משלוש רשויות מקומיות, דיר אל אסד, בענה ומג'דל כרום, תחום האחריות של הכבישים בעירית אל שאגור היה על ידי שהאב עלי, הוא היה אחראי על תשתיות הכבישים. מוחמד שעבאן הוא תושב מג'דל כרום. הסיבה להתכתבויות שלו רק בשל היותו תושב ולא בגלל שהוא אחראי על פרויקט כזה או אחר. גם בתצהיר שלי שהצהרתי והיה לנו שיחות פנימיות, הוא לא היה מעורב בפרטי הפרויקט הנ"ל וכתבי הכמויות, כל האינפורמציה הספציפית שקיבלתי היה רק משיהאב עלי. [...] אני יודע זאת משהאב עלי" [עמ' 84 ש' 22-15]. נחמני הדגיש כי מבחינת החשב מלווה, שיהאב היה הגורם היחיד שהיה מוסמך לאשר את חשבונות התובעת [ עמ' 86 ש' 7-6]. בהתייחס לחשבון 2, מסר נחמני כי אישור החשבון הסתמך על חתימת שיהאב עליו, בעוד שחתימתו של שעבאן לא הייתה תקפה ומחייבת [ עמ' 86 ש' 20-13]; הדבר נבע מן המבנה הארגוני והנהלים שעל-בסיסם פועלת רשות מסוגה של הרשות המאוחדת, ולא נדרש מסמך שמקנה סמכות לשיהאב או שולל אותה משעבאן [ עמ' 86 ש' 28-25]. בהתאם לכך, הסמכות לאשר את חשבונות התובעת הוקנתה לבכרי ולשיהאב [ עמ' 87 ש' 25 עד עמ' 88 ש' 2].

(ה) נוכח עדויות אלה שהיו עקביות, מפורטות ואמינות – שלא כעדותו היחידה של שיבלי, מנהל התובעת, יש לקבוע כי בחתימתו של שעבאן על-גבי חשבון 2 לא היה כדי לסתור את שנקבע לעיל ולהראות כי שעבאן היה בעל מעמד וסמכות כלשהם ביחס לעבודות דנן.

3. חשבון 3

(א) חשבון 3 הוא החשבון היחיד שהוגש על-ידי התובעת במסגרת ביצועו של חוזה המשנה השני [ סע' 10 ב-נ/1]. מכיוון שכך, הרשות המאוחדת התייחסה אליו כחשבון סופי בגדרו של חוזה משנה זה [ עמ' 70 ש' 2]. שיהאב הוא שבדק את החשבון וציין עליו שהוא סופי שכן במועד הגשתו תם ביצוע העבודות לפי חוזה המשנה השני; לשם אישור החשבון בדק שיהאב את העבודות בשטח וערך מדידות לשם אישור הכמויות שהתובעת כללה בחשבון [ סע' ב(6)ו-(7) ב-נ/3; עמ' 79 ש' 19].

בעדותו לפני הטעים שיהאב כי נכח כל הזמן בשטח, במהלך ביצוע העבודות, והיה מאשר את חשבונות התובעת בהתאם למדידות. הוא לא צירף מדידות לתצהירו משום שמדובר בעבודות ישנות, הרשות המאוחדת שעבורה הן בוצעו פורקה ולא ידוע לו היכן המדידות שנערכו בזמן-אמת; שיהאב היפנה את התובעת בעניין זה לאחראי על הארכיון [ עמ' 72 ש' 21-12, 27]. באי-צירוף המדידות לתצהירי הנתבעת אין חֶסֶר ראייתי, ודאי לא חֶסֶר שעולה על זה שבו חטאה התובעת באותו עניין עצמו. אם סברה התובעת שמדובר במסמך מהותי שיש לו חשיבות להוכחת תביעתה, היה עליה לעתור לגילויו בגדרם של הליכים מקדמיים, אלא שהיא נמנעה מכך. התובעת, שגם היא ערכה מדידות לגבי עבודות שביצעה, לא צרפה את מדידותיה להוכחת היקף וכמויות הביצוע ובכך גילתה שהיה בהצגתן כדי לעמוד לה לרועץ. ודוק: הגשת מדידות שערכה הרשות המאוחדת לא היו חיוניות להגנה של הנתבעת; לעומת זאת, הן היו הכרחיות להוכחת זכאות כספית של התובעת, משהוברר כי החשבון החולק אינו מזכה אותה בדבר בשל כך שאושר על-ידי מי שלא הוסמך לכך, וכפועל יוצא לא יצר חבות כספית של הנתבעת כלפי התובעת.

(ב) חשבון 3 המאושר נבדק בידי שיהאב ובכרי, תוך אישור תשלום בסך 252,589 ₪ [ סע' 11-10 ב-נ/1]. תחילה אושר החשבון בידי שיהאב, ולאחר מכן על-ידי בכרי [ סע' ב(6) ב-נ/3]. לאחר אישור החשבון בסכום זה על-ידם הוא הועבר לגזברות הרשות כדי שיעודכן בכרטסת הנהלת החשבונות [ סע' 13-12 ב-נ/2]. הסכום שאושר בו שולם בשלוש פעימות: 170,000 ₪ ביום 2.1.2008, 37,164 ₪ ביום 6.2.2008 ו- 46,238 ₪ ביום 30.6.2011 על-פי פסק-הדין החלקי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי פסק-הדין החלקי ובסך הכול בסך של 266,535 ₪ [ סע' 14 ב-נ/1].

(ג) בכרי הטעים כי חשבון 3 היחיד שאושר על-ידו הוא החשבון המאושר [ סע' 18 ב-נ/2]; התובעת ידעה היטב שרק בכרי הוא הגורם המוסמך והסופי לאשר חשבונות לתשלום – כפי שנעשה בחשבון 1 וחשבון 2, בעוד סגנו שעבאן לא היה מוסמך לכך [ סע' 19 ב-נ/2].

בכרי תיאר את דרך אישורם של חשבונות ברשות המאוחדת: "[...] אני אומר ששאהב עלי ליווה את הפרויקט הוא חותם על החשבונות אחר כך. החשבון מקבל את חתימת מהנדס העיר, זה גם במחלקת הכבישים, מחלקת התמרורים, וגם מחלקת הביוב והניקוז כלומר תשתיות. מהנדסים בדקו את החשבונות של הקבלנים שעבדו מולם ואחר כך העבירו את החשבונות לאישור הסופי שלי, לפני הגשתו לגזברות" [עמ' 70 ש' 14-11].

בכרי עמד על כך ששיהאב הוא המאשר הראשון של החשבונות שנגעו לעבודות; בכרי אישר את חשבון 3 על-סמך אישורו של שיהאב שניתן לו קודם לכן. עדי הנתבעת – חטיב, בכרי ושיהאב – עמדו על כך שהחשבון המאושר לא אושר על-ידי שיהאב לבדו; על-סמך אישורו של שיהאב, אישר אותו גם בכרי וחתם עליו. הוטעם כי החשבון המאושר שנושא גם את חתימתו של בכרי לא אותר, זאת גם בשל חלוף הזמן וסיום פעולתה של הרשות המאוחדת; הוצגו מסמכים שתמכו בכך שאישורו של בכרי לחשבון המאושר ניתן והלה חתם על בקשה שהופנתה למשרד השיכון להעביר את הסכום שנדרש לשם פירעון החשבון המאושר. ללא אישורו של בכרי, לא היה החשבון המאושר מוקלד בכרטסת הנהלת החשבונות ברשות המאוחדת – כפי שאכן נעשה בפועל [ סע' 13-11 ונספחים 7-8 ב-נ/1, סע' 14-12 ונספחים 8-7 ב-נ/2, סע' 8 ב-נ/3, וסע' 18-16 ונספחים 9-8 ב-נ/4].

(ד) חטיב ביאר כי לא נדרש אישורו של שעבאן על חשבון 3 המאושר כדי שיהא בר-תוקף ויחייב את הרשות המאוחדת משום שהלה לא מילא תפקיד בנוגע לעבודות. בלשונו: "למה האישור של שעבאן לא נמצא? אני יודע שהוא לא מלווה את הפרויקט והוא לא אחראי על הפרויקט אז לא צריך את האישור שלו על החשבון. [...] אי אפשר להבין מדבריי שאפילו מי שתביא הוא יכול לחתום. לא מבינים את הדברים ככה. זה פרויקט ביצוע עבודות סלילה ויש אחראים שהם ממונים על הפרויקט אז החתימה שלהם היא מחייבת, רק החתימה שלהם" [עמ' 41 ש' 14-8]. עוד אמר: "לא קיבלתי גם הוראה כזאת, העתק בכתב או שינוי במעמדים של המלווים את הפרויקט" [שם, בש' 29-28] .

(ה) כשיהאב, גם בכרי מסר שכל החשבונות שאושרו לתובעת בגין העבודות הסתמכו על מדידות שנערכו על-ידי שיהאב מטעם הרשות המאוחדת מזה ומדידות ותוכנית as-made שהוכנו מטעם התובעת מזה [ עמ' 68 ש' 19-16, 26-25]. מטעמים השמורים עמה ובהתעלם מנטל ההוכחה שמונח לפתחה בחרה התובעת להימנע מהצגת מדידות ותוכנית as-made להוכחת זכאותה לסכומים שכללה בחשבון 3 ואשר לא אושרו לה בידי שיהאב ובכרי. היא השליכה יהבה על אישורו של שעבאן לחשבון החולק, אך הוכח כי זה ניתן בחוסר סמכות מוחלט. אך בשל כך, דין התביעה להידחות.

(ו) שיבלי לא חלק על כך שחשבון 3 שהוגש על-ידי התובעת אושר על-ידי שיהאב באופן חלקי, כך שהוא זיכה את התובעת בתשלום בסך 252,588.49 ₪; לשיטתו, הוא ' התנגד' לחשבון 3 כפי שאושר, ואשר על כן נטל לעצמו את החירות ' להגיש עוד חשבון' – וזה אושר, בסכום גדול יותר, על-ידי שעבאן [ עמ' 12 ש' 9-1]. על החשבון החולק שאושר בידי שעבאן, בשונה מהחשבון המאושר שקדם לו, השתיתה התובעת את תביעתה [ סע' 28-26 ב-ת/1].

התובעת לא הצביעה על הליך מוכר בדין שמתיר לה להגיש חשבון, לאחר שזה נבדק ואושר בידי גורם מוסמך ברשות המאוחדת, תוך הבאתו זו הפעם ל'אישורו' של גורם שהיה נטול סמכות לבדוק את החשבון ולאשרו. אם סברה התובעת שחשבון 3 כפי שאושר בידי שיהאב זיכה אותה בפחות מהמגיע לה, היה עליה להתכבד ולהגיש תביעה מתאימה לבית-המשפט. על-מנת להצליח בתביעה כזו הייתה צריכה התובעת להוכיח את מה שנדרש להוכיח קבלן-מבצע-עבודות-לפי-מכרז בתביעה לגמול על-פי המכרז והחוזה שנחתם מכוחו: כי התובעת ביצעה את העבודות והכמויות שנכללו בחשבון 3, כי אלה תואמים את המכרז, את מסמכיו ואת החוזה שנחתם על-פיו וכי מחירי העבודות שנכללו בחשבון 3 עולים אף הם בקנה אחד עם המסמכים הללו. לא זה היה מהלכה של התובעת כאן; היא לא הוכיחה דבר מכל אלה, אף לא ניסתה להוכיחם. תחת זאת השליכה את יהבה באופן מלא על אישורו של שעבאן לחשבון 3, שסתר את אישור אותו חשבון עצמו שנעשה קודם לכן בידי שיהאב. להתנהלות פתלתלה מסוג זה – שאף בה ניסתה התובעת לעקוף את דין המכרז והחוזה ולאכוף תחתיו את ' דין המקום', אין מקום ואין בסיס בדין.

(ז) על מבוקשה של התובעת להתכחש למסגרת הארגונית שאיחוד המועצות הביא עמו תעיד עדותו של שיבלי בתצהירו: "יש לציין כי מר שעבאן הוא היה המהנדס במג'ד אלכרום, וכאשר אוחדו הרשויות לעירית אלשאג'ור, אמנם כולם פעלו תחת חסות אותה עיריה, אלא שבפועל חלוקת התפקידים בין המהנדסים היתה כל אחד לפי תחום המועצה בה הוא עבד לפני האיחוד, כך שהמהנדס שפיקח בפועל על כל הפרויקט, ואשר היה מודע לעובדות שבוצעו היה מר שעבאן, ואף הוא זה שאישר חשבון חלקי מס' 2, וגם חשבון 3 כאמור לעיל, וכן המכתבים, ההנחיות וההוראות היו מתקבלות בד"כ ממר שעבאן" [סע' 29 ב'-ת/1]. הדברים נסתרו מניה וביה בעדויותיהם של עדי הנתבעת, שבמונחי אמינות היו עדיפות באורח מובהק על-פני עדותו היחידה והמגמתית של שיבלי. הדברים שעליהם הצהיר שיבלי, וצוטטו לעיל, היו תלושים מן המציאות העובדתית והחוקית שבה ומכוחה פעלה הרשות המאוחדת במידה כזו שלא עלה בידי התובעת לגרום לשעבאן להתייצב ולתמוך בגרסתה.

(ח) מעדויותיהם של עדי הנתבעת עלה כי החשבון החולק כלל לא היה חלק ממסמכיה של הרשות המאוחדת בכל הנוגע לעבודות; בעדויות הללו נסתר לחלוטין מבוקשה של התובעת ליצור מצג כאילו חשבון 3 הוגש ואושר תחילה בסכום מסוים, ולאחר שהוגש על-ידה שוב זכה לאישור בסכום גדול יותר. התחוור שמדובר בהצגה מגמתית וכוזבת של הדברים.

(ט) תקציבן הרשות המאוחדת הדגיש שהחשבון החולק לא אושר בידי בכרי, לא הועבר לגזברות הרשות ולא הוקלד בהנהלת החשבונות שלה; החשבון היחיד שאושר בידי בכרי הוא החשבון המאושר [ סע' 17-16 ב-נ/1]. חטיב אישר שחשבון 3 הוגש בידי התובעת על סך של 788,908 ₪ ואושר בידי שיהאב לתשלום בסך 252,588 ₪; הוא הטעים שאינו יודע על התנגדות התובעת לחשבון המאושר, אף לא על הגשת חשבון 3 נוסף ומאוחר יותר על-ידה, ועמד על דעתו שהוא לא קיבל את החשבון שעליו ניתן אישורו של שעבאן [ עמ' 43 ש' 20-13].

חטיב הצהיר: "פה האישור של מר שעבאן על החשבון וחשבון כזה לא נתקבל אצלי במחלקה בכלל, לא ראינו אותו. [...] אצלי במחלקה לא נתקבל חשבון כזה בכלל. [...] אני אישית נודע לי מהחשבון הזה פעם ראשונה רק כאשר קיבלנו את כתב התביעה" [עמ' 43 ש' 28-23]. עוד ציין: "[...] אני קיבלתי משיהאב עלי בזמנו בשנת 2007 חשבון סופי מאושר. אז חשבון כזה שצץ לי בתביעה אחר כך אני לא אבדוק אותו ולא אעיין בו. [...] אני לא מחויב לבדוק את זה ולא לפנות למר שעבאן לבדוק את החשבון איתו" [עמ' 45 ש' 7-3]. חטיב גילה מחויבות לדין שחל עליו, לא לדין חלופי שביקשה התובעת לכונן ולכפות על הרשות; הוא מסר שיחסיו עם שעבאן היו תקינים והדגיש: "[...] אני מבצע את העבודה שלי לא תלוי אם אני ביחסים טובים או לא טובים. אני מבצע את העבודה איך שצריך לבצע אותה, לפי המסמכים שיש לפניי" [עמ' 44 ש' 17-14].

(י) על אותם דברים עמד בכרי. הוא מסר שהחשבון החולק הוצג לו בעת שנערך תצהירו, אך הוא לא ראה צורך להתייחס אליו מעבר למה שצוין: "[...] אני לא מתייחס למסמכים שאין להם אישור, מעבר לשני החשבונות שאושרו על ידי מלווה הפרויקט" [ עמ' 65 ש' 26 עד עמ' 66 ש' 11; ר' גם עמ' 69 ש' 18-16, 23-22]. בכרי הביע עמדה נחרצת וברורה בהתייחס לטיבו של החשבון החולק שאושר רק בידי שעבאן: "הוספת סכומים לאחר אישור שאהב עלי זה זיופים ביום בהיר לאנשים מתפללים. אני ככה חושב" [עמ' 66 ש' 22-21].

בכרי, כחטיב, כפר בכך שהחשבון החולק התקבל אצלו בזמן-אמת: "אני בטוח שהמסמך הזה לא הגיע אליי עד היום האחרון שהייתי בעירייה. המסמך הזה כולל המכתבים לא הגיע אליי עד היום האחרון שהייתי בעירייה. לשאלת בימ"ש יצאתי בסוף 2009 תחילת 2010 . [...] ספציפית זה לא אושר ולא התקבל עד שיצאתי מהעירייה" [עמ' 67 ש' 3-1, 10; ר' גם בעמ' 68 ש' 16-14, 21].

(יא) כך העיד גם שיהאב; הוא הטעים שלמעט חשבון 3 שאושר על-ידו, לא הוגש לו חשבון אחר בידי התובעת לגבי חוזה המשנה השני והוא לא אישר חשבון כזה [ סע' ב(9) ב-נ/3]. על קיומו של החשבון החולק נודע לו רק בחלוף זמן; מאחר שהיה בידיו החשבון המאושר שנבדק על-ידו, סבר שיהאב שלא היה עליו לבדוק מהו החשבון החולק – ומבחינתו הוא אישר חשבון סופי בגין העבודות [ עמ' 79 ש' 24 עד עמ' 80 ש' 12].

(יב) נחמני, כיתר עדי הנתבעת, ציין גם הוא שהחשבון החולק לא נמצא ברשות המאוחדת בזמן-אמת ונחשף לראשונה רק עם הגשת התביעה; בלשונו: "חשבון מס' 3 אושר על ידי שהאב עלי ביום 27.9.07 בסך של 252,588.49 ₪ נספח 7 לתצהיר שלי. לשאלתך חשבון 3 נחתם על ידי מוחמד שעבאן ביום 9.8.07 לא ידוע לי עליו" [עמ' 87 ש' 6-5].

בדברים הללו יש כדי ללמד על כוחו וטיבו הממשי של החשבון החולק.

4. הודאת התובעת בחשבון המאושר

יש לקבל את טענת הנתבעת כי בזמן-אמת, התובעת הסכינה עם החשבון המאושר והתנהלה באופן שאינו עולה בקנה אחד עם טענותיה בהליך דנן, שביקשו להמירו בחשבון החולק.

(א) הנתבעת ביקשה להראות שהתובעת חתמה על החשבון המאושר לאחר אישורו בידי שיהאב, באופן שיש בו כדי למונעה מלהסתמך על החשבון החולק שאושר לאחר מכן בידי שעבאן. שיבלי לא חלק על כך שחותמת התובעת וחתימתה הופיעו על-גבי העמוד האחרון בחשבון המאושר, אך טען כי החתימה נעשתה בעת הגשת החשבון לרשות המאוחדת ולא לאחר אישורו בידי שיהאב [ עמ' 12 ש' 20, 27-21, 31-30; עמ' 13 ש' 14; עמ' 14 ש' 8-7]. אם רצתה הנתבעת להראות כי חתימת התובעת על חשבון זה בסופו לא נעשתה בעת הגשתו אלא דווקא לאחר אישורו בידי הגורמים המוסמכים על-ידה, כי אז היה עליה לעשות כן בעדויותיהם הראשיות של בכרי ושיהאב. בתצהיריהם של בכרי ושיהאב אין התייחסות לכך, אף לא בעדויותיהם לפני.

אני מקבלת אפוא את עדות שיבלי כי חותמת התובעת שהופיעה בסוף החשבון המאושר לא נחתמה לאחר אישורו אלא במועד הגשתו. יחד עם זאת, אין בכך כדי לסייע לתובעת; הוכח כי היא הסכינה עם החשבון המאושר וביקשה כי ישולם לה על-פיו בלי שהעלתה כל טענה על כך שמדובר בתשלום חלקי בלבד, בלי שהטעימה כי היא מסתמכת דווקא על החשבון החולק, ובלי שדרשה כי ישולם לה לא רק המגיע לפי החשבון המאושר אלא גם הסכום הנוסף שנכלל בחשבון החולק. במה הדברים אמורים?

(ב) החשבון המאושר אושר ביום 27.9.2007; זה התאריך שמופיע לצד חתימתו של שיהאב בשוליו [ סע' 11-10 ונספח 6 ב-נ/1, סע' 12 ונספח 6 ב-נ/2, סע' 6 ונספח 3 ב-נ/3]. שיבלי לא חלק על כך שזה תאריך אישורו של חשבון 3 בידי שיהאב [ עמ' 14 ש' 3-1]. לגרסת התובעת, היא שבה והגישה את חשבון 3 נוכח ' התנגדותה' לסכומים שבהם זוכתה בחשבון המאושר. שיבלי מסר שהחשבון החולק אושר בידי שעבאן ביום 15.10.2007 [ סע' 28 ב-ת/1; עמ' 14 ש' 11-9].

והנה, ביום 14.11.2007 שיגרה התובעת מכתב לרשות המאוחדת, נושא חתימה של שיבלי, בו התייחסה לחשבון 3 ודרשה כי ישולם לה הסכום שנכלל בחשבון המאושר בידי שיהאב בסך 252,588.49 ₪ [ להלן מכתב הדרישה; סע' 20 ונספח 9 ב-נ/2]. שיבלי אישר את מכתב הדרישה ולא חלק על כך שהוא כִּיוֵון לתשלום החשבון המאושר – בלי שהחשבון החולק, או זכאות של התובעת לתשלום מכוחו, נזכרו [ עמ' 13 ש' 21-15]. למקרא מכתב הדרישה נהיר וברור מתוכו כי במועד שבו היו בידי התובעת גם החשבון המאושר וגם החשבון החולק, היא בחרה לדרוש את המגיע לה בגין העבודות לפי החשבון המאושר, בלי שהעלתה כל טענה על-בסיס החשבון החולק.

מדובר בהתנהלות שיש ליתן לה משקל ומשמעות; היא מבטאת הבנה וידיעה של התובעת ומנהלה שיבלי כי החשבון החולק היה מסמך נפסד שניתן בידי מי שלא היה מוסמך לאשרו ולא כונן זכות לתשלום. משנשלח מכתב הדרישה כפי שנשלח, אין התובעת עשויה להישמע בטענה כי דרישתה לתשלום על-פי החשבון החולק הייתה נעוצה בו עצמו [ עמ' 13 ש' 23-22]; מכתב הדרישה מאוחר לחשבון החולק, והוא גובר עליו.

(ג) שיבלי התקשה ליישב בין תוכנו של מכתב הדרישה שכיוון לתשלום בהתאם לחשבון המאושר לבין הדרישה הגלומה בתביעה – שהושתתה דווקא על החשבון החולק. עדותו הייתה מופת של התחמקות והוא נאות להשיב רק לאחר שחויב לכך בידי בית-המשפט. שיבלי לא הצליח לגשר בין לשונו הברורה של מכתב הדרישה, שכיוון אך לתשלום החשבון המאושר לבדו, לבין טענתו – שנולדה יש מאין בעומדו על דוכן העדים וסתרה את תוכנו של מכתב הדרישה, לפיה מכתב זה נועד לתשלום החשבון המאושר והחשבון החולק גם יחד [ עמ' 13 ש' 27-24; עמ' 14 ש' 26 עד עמ' 15 ש' 2].

(ד) לאחר שהיו בידי התובעת – כך לשיטתה, שתי גרסות שונות לאותו חשבון עצמו, הוא חשבון 3, החשבון המאושר על סך 252,588.49 ₪ מזה והחשבון החולק על סך 763,936 ₪ מזה, לא הייתה התובעת עשויה לשלוח מכתב דרישה שמכוון לתשלום החשבון המאושר בלי שתזכיר בו גופו באופן ברור ומפורש כי בפירעון החשבון המאושר היא אינה מוחלת על זכותה לקבל את היתרה לפי החשבון החולק. מכתב הדרישה לא כלל אמירה כזו; נבע ממנו כי דרישתה של התובעת מתמצה בתשלום על-פי החשבון המאושר. במצב דברים זה, יש לדחות את ניסיונותיו של שיבלי לייחס למכתב הדרישה את מה שאין בו, ורישומה של עדותו על כך היה לא אמין במובהק [ עמ' 15 ש' 9-5].

(ה) שיבלי נדרש להפנות למכתב מאוחר למכתב הדרישה שנשלח לרשות המאוחדת, בו היא נדרשה לשלם לתובעת לפי החשבון החולק ולא לפי החשבון המאושר, שרק הוא נזכר במכתב הדרישה. לאחר כמה ניסיונות נפל עקרים, התחוור שאין בידו של שיבלי לעשות כן. הוא הצביע על מכתב התובעת לבכרי מיום 24.12.2005, אלא שזה התייחס במובהק לחשבונות עתידיים שיוגשו החל מחשבון 3 ולכך שמועד פירעונם יהיה בשנת 2006. מכתב זה אינו מלמד על דרישה גלויה ואפילו מרומזת של התובעת כי חשבון 3 ישולם לה על-פי החשבון החולק, ולא על-פי החשבון המאושר שעל-בסיסו נשלח מכתב הדרישה. עדותו של שיבלי על כך הייתה פולמוסית, סבלה מהיעדר התאמה בין תוכן דבריו לבין תיעוד שביקש להציג לתמיכתם, והוא נאלץ לָתוּר אחר מסמכים אחרים שיהא בהם להציל את התובעת מן המשמעות הברורה שנודעה למכתב הדרישה [ עמ' 15 ש' 28-10].

(ו) כאשר הבין שיבלי שאת תוכנו של מכתב הדרישה לא ניתן לסתור באמצעות מכתבים מוקדמים לו, היפנה למכתב התובעת לרשות המאוחדת מיום 5.1.2008 [ עמ' 15 ש' 27 עד עמ' 16 ש' 8]. דא עקא, מכתב זה אך חיזק את מה שנכלל קודם במכתב הדרישה: צוין בו כי הוא נשלח בהמשך למכתב הדרישה שתאריכו 14.11.2007 והוטעם כי התובעת מבקשת " לשלם מיד כל חשבון מס 3 המאושר" [ר' נספחי י' ב-ת/1]. שעבאן, החשבון החולק וסכומו לא נזכרו גם במכתב זה; שיבלי נאלץ לאשר זאת [ עמ' 16 ש' 18-16].

(ז) ניכר אפוא שבזמן-אמת, סמוך לאחר שהתקבל החשבון המאושר ובעת שגם החשבון החולק היה בידי התובעת, בשלהי שנת 2007 ובתחילת 2008, סברה התובעת וסבר שיבלי מנהלה שהיא זכאית לתשלום החשבון המאושר, הא ותו לא. התובעת ושיבלי שיגרו לרשות המאוחדת מכתבים שהצביעו על כך. לא עלה בידי התובעת להצביע ולו על מכתב אחד מן התקופה האמורה, בה דרשה כי ישולם לה לפי החשבון החולק. אף בכך יש כדי להראות כי טענות התביעה באו לעולם לצרכי משפט תוך ניסיון לקבל סכומי כסף שלא הגיעו לתובעת בדין, ובאופן שלא תאם את אומד-דעתה של התובעת עצמה בעת שאושר החשבון הסופי עבור העבודות שביצעה על-פי המכרז, חוזה המסגרת וחוזה המשנה השני.

(ח) לעיל צוינו הסכומים ששולמו לתובעת בגדרם של שלושת החשבונות שאושרו בגין עבודות המכרז, לפי חוזה המשנה הראשון ( חשבונות 1 ו-2) ולפי חוזה המשנה השני ( חשבון 3). בסך הכול שולם לתובעת סך כולל של 571,692 ₪. סכום זה עולה על מה שהוצג בתצהיר שיבלי, לפיו הסך הכולל ששולם לתובעת היה 551,659 ₪ [ השוו סע' 6, 7, 11, 14 ו-15 ב-נ/1 לסע' 34 ב-ת/1].

ח. לסיכום הראיות

1. התובעת סמכה את תביעתה בעיקרה על עדותו היחידה של שיבלי שקשייה היו מרובים. הסתמכותו של שיבלי על התכתבות בין התובעת לבין שעבאן התגלתה כניסיון של אדם להרים את עצמו כשהוא מושך בשערות ראשו. גם בהקשר זה, היה שעבאן חסר מעמד וסמכות לקבוע דבר וחצי דבר לגבי העבודות, מן ההיבט הביצועי וההיבט התקציבי כאחד.

2. הובהר כי אי-העדתו של שעבאן היא מחדל ראייתי שמונח לפתחה של התובעת. בה בעת אין חֶסֶר באי-העדתו של אעמר בידי הנתבעת; היא הגישה מארג שלם של ראיות שהעמידו הגנה מפני טענות התביעה, וממילא אלה נסתרו והופרכו כבר מתוך עדותו היחידה של שיבלי בחקירה נגדית.

3. נוכח העדויות שנשמעו והראיות שהובאו, אוּיְנוּ כל היסודות שעליהם הושתתה התביעה. ראשית, הוכח שלתובעת לא עמדה זכות לקבל מהרשות המאוחדת סך של 1,225.313.2 ₪ עבור העבודות – כסכום הבסיס שממנו תיגזר יתרת הסכום לו זכאית התובעת, אלא רק זכות לסכומים שצוינו בשני חוזי המשנה. שנית, הוכח שלתובעת שולם בגין העבודות, על-פי שני חוזי המשנה, יותר מכפי שצוין בתצהיר שיבלי לשם חישוב ההפרש בין סכום הבסיס לבין יתרת המגיע. לבסוף, הוכח כי שעבאן היה חסר כל מעמד וסמכות בנוגע לעבודות, והאישור שהתיימר לספק לחשבון 3 לא כּוֹנֵן לתובעת זכות ועילה כלפי הנתבעת. על-יסוד כל אלה, דין התביעה להידחות.

4. ניכר שבתום שמיעת הראיות, הדברים הללו הובנו גם על-ידי התובעת, שהעמידה בסיכומיה את סכום התביעה על סך 766,740 ₪ ליום הגשתה. בשולי סיכומיה עתרה התובעת לפסוק, לחלופין וככל שייקבע שחוזה המסגרת לא חל על תשלום החשבון החולק, בהתאם להלכה שנקבעה ברע"א 5210/08 עו"ד זרח רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין (2010) ( להלן עניין רוזנבלום). מתווה חלופי זה לא נזכר קודם לכן, ומדובר בטענה שדינה להידחות.

בעניין רוזנבלום נדונה השאלה אם ניתן להכיר בתביעה לשכר ראוי של מי שהתקשר עם רשות מקומית וסיפק את שהתחייב לו על-פי אותה התקשרות, למרות שזו אינה עומדת בדרישות של סעיף 232 בצו המועצות המקומיות ( מועצות אזוריות), התשי"ח-1958 וסעיף 203 בפקודת העיריות – ואם בנסיבות הללו יורה בית-המשפט לרשות מקומית לקיים את התחייבותה הכספית על-פי התקשרות כאמור.

התובעת הסתמכה על דברי השופט דנציגר בעניין רוזנבלום, בזו הלשון [ שם, בפסקה 29]:

אכן, איני פוסל את האפשרות כי לכלל זה יהיו חריגים במקרים יוצאים מן הכלל, אך מקרים אלו צריך שיהיו נדירים ביותר. לדידי, על בית המשפט להורות על מתן צו קיום מלא רק באותם המקרים בהם אין בהשבה כדי לעשות צדק עם הצדדים, ובלבד שהתקיימו התנאים המצטברים הבאים: הצד המתקשר הוא תם לב לחלוטין, בעוד התנהלות הרשות חסרת תום לב או עולה כדי הצגת מצג שווא או התרשלות [השוו: גרוסקופף, 601 ו-620; עניין עירית רחובות, 388; וכן השוו: פרידמן אי חוקיות ב', 188-186; שלו חוזים, 389]; בחינת תקציבה של הרשות מעלה כי לחיוב הכספי היה קיים מקור תקציבי בתקופה הרלבנטית; ואי העמידה בדרישות הצורה הקבועות בסעיף 203 ל פקודת העיריות או סעיף 232 לצו אינה יורדת לשורשו של עניין, למשל כאשר נערך הסכם בכתב החתום על ידי גזבר הרשות וראש הרשות, אך ללא חותמת העירייה. העדרו של הסכם בכתב, בדרך כלל, לא ייחשב כפגם שאינו יורד לשורשו של עניין. סבורני כי תנאים מצטברים אלו עולים בקנה אחד עם אמות המידה שהתווה בית משפט זה בעניין זגורי ובעניין בית הרכב, ויש בהם על מנת להנחות ביתר בהירות את בתי המשפט הדנים בדרך שגרה בתביעות מן הסוג שלפנינו, כמו גם ליצור מידה רבה יותר של וודאות משפטית [ראו גם עניין ביהם, 16, ולעומת זאת: זמיר, 428-427].

5. פסק-הדין בעניין רוזנבלום אינו עשוי לסייע לתובעת.

(א) ראשית, התביעה הושתתה על טענה כי החשבון החולק אושר בידי שעבאן כדין ולכן הוא מחייב את הנתבעת ויש לחייבה לשלם לתובעת את מלוא סכומו, מכוח אישורו בידי שעבאן. התביעה נסמכה באופן מקיף ומהותי על טענה כי שעבאן הוא-הוא הגורם שהוסמך לייצג את הרשות המאוחדת בכל הנוגע לביצוע העבודות, בדיקתן, מתן הוראות לגביהן, אישור חריגה מהן תוך הגדלת העלות הכספית של ביצוען ואישור חשבונות שהוגשו במהלך ובתום ביצוען. התובעת לא בחלה בטענה כי שיהאב לא היה מוסמך לבצע פעולות אלו ועד כדי הטלת דופי בכשירותו המקצועית הגיעה. התובעת כַּשְלָה בהוכחת טענותיה אלו באופן מלא. היא בחרה להתעלם באופן עקבי מדין המכרז ודין החוזה שחלו עליה ודבקה ב'דין המקום' שביקשה לכפות על הרשות המאוחדת, תוך שהיא מכתירה ללא כל בסיס בדין את שעבאן לבעל-דברה הכול-יכול בנוגע לעבודות והתשלום עבורן. במקרה דנן, לא מדובר בקבלן תמים וברשות שהתנהלה בחוסר תום לב; היפוכו של דבר הוא הנכון. בכרי, מהנדס הרשות המאוחדת, אמר על כך דברים ברורים ומפורשים ויש לאמצם.

(ב) שנית, כדי להצליח בתביעה חלופית שאינה חוזית אלא נעוצה בדיני עשיית עושר ולא במשפט היה על התובעת להוכיח ברחל-בתך-הקטנה את ביצועו של כל פרט ופרט שנכלל בחשבון 3 ולא אושר לה בידי נציגיה המוסמכים של הרשות המאוחדת. היה עליה לזמן את מנהל העבודה מטעמה ואת הפועלים שהועסקו על-ידה. היה עליה להציג יומני עבודה, מדידות שביצעה ביחס לעבודות לשם הגשת חשבון 3 ותכנית as-made שהוכנה על-ידה בתום ביצוען. היה עליה להגיש חוות-דעת מומחה שתראה מהו הסכום לו זכאית התובעת, בגדרו של שכר ראוי, עבור עבודות שביצעה ולא נכללו בחוזי המשנה ( ככל שיש כאלה, ומדובר בעניין שטעון הוכחה). דבר מאלה לא נעשה, והמחדל מונח לפתחה של התובעת. התובעת השליכה יהבה מהחל עד כלה על אישורו של שעבאן לחשבון החולק; משנמצא כי מדובר באישור חסר נפקות משפטית יש לדחות את התביעה, ואין תשתית ראייתית לקבלה לפי מתווה חלופי אשר נזכר לראשונה רק בשלב הגשת הסיכומים.

(ג) לבסוף, מן הראיות הוכח שתקציבה של הרשות המאוחדת לא הוגדל באופן שכלל סכומים שהתובעת כללה בחשבון 3 ולגביהם היא לא ביקשה – ולא קיבלה – אישור מראש כמתחייב ממערכת החוזים שחלשה על יחסי הצדדים. בצורך בקבלת אישור מראש הודה מנהלה של התובעת. גם בכך לא התקיים אחד התנאים שנקבעו בעניין עניין רוזנבלום.

6. על-יסוד האמור לעיל, נוכח התרשמותי השלילית מאמינות עדה היחיד של התובעת שיבלי ומן האמינות והעקביות של העדויות שנשמעו מטעם הנתבעת, אין מקום לרתום במקרה דנן חריגים כאלה ואחרים לטובת התובעת, מן הסוג שנקבע בעניין רוזנבלום.

ט. סיכומם של דברים

די באמור לעיל כדי להכריע בתובענה ולפסוק בטענות הממשיות השנויות במחלוקת; אין צורך להידרש לטענות אחרות שמשמעותן שולית וזניחה ואין בהן כדי לקדם את הבירור.

התביעה נדחית במלוא סכומה.

התובעת תשלם לנתבעת את הוצאות ההליך בסך 5,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד ( כולל מע"מ) בסך של 76,050 ₪, זאת בערכי יום פסק-הדין ותוך שלושים יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין לתובעת. בפסיקת הסכומים הללו התחשבתי בכך שלתובעת נפסק שכר-טרחה במסגרת פסק-הדין החלקי, אך לא החזר אגרה בגין הסכום שעליו ניתן פסק-הדין החלקי.

סכום שלא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, י"א חשוון תשע"ח, 31 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.