הדפסה

בית משפט השלום בחדרה 23

תובעים

  1. משה עוזסיני
  2. חברת עוז שגיא בע"מ ח.פ. 510935893

שניהם ע"י עו"ד ארנון גרפי

נגד

נתבעת
עליזה דמתי
ע"י עו"ד תמר ג'רבי

פסק - דין

לפני תביעה כספית לתשלום פיצוי בסך של 1,585,880 ₪, שהועמד לצרכי אגרה על 1,000,000 ₪. ברקע התובענה טענה להפסקת יחסי שותפות על-ידי הנתבעת שלא כדין, תוך הסבת נזק לתובעים.

א. ההליך והצדדים לו

1. התובעת 2 ( להלן חברת שגיא) היא חברה פרטית בבעלות התובע 1 ( להלן התובע או משה) ורעייתו. הנתבעת היא אלמנת המנוח מר אלישע דמתי שהלך לבית עולמו בשנת 2014, לאחר מאבק במחלה קשה ( להלן דמתי או המנוח).

2. דמתי היה בעלים של חנות ברחוב הנשיא 59 בחדרה ( להלן החנות); במשך עשרות שנים, עד מותו, הפעיל בה דמתי מועדון למשחקי וידאו, פנאי ושעשוע ( להלן העסק). מבחינה פורמלית נרשם העסק על-שם הנתבעת.

3. הפעלת העסק כמועדון התבססה על מכונות משחק בבעלות חברת שגיא ( להלן המכונות). לאחר מות המנוח הופעל העסק באותה מתכונת על-ידי הנתבעת באמצעות בנה לירן דמתי ( להלן לירן). העסק פעל כשלושים שנה ברציפות, משנת 1985 עד סגירתו בחודש אפריל 2016 או סמוך לכך.

4. בחודש יוני 2016 הוצאו המכונות מהחנות ונמסרו לתובעים. הוצאתן לוותה בהחלטות שנתן כב' השופט ע' יריב מבית-משפט השלום בתל-אביב, בבקשת התובעים ליתן נגד הנתבעת צו עשה להשבת המכונות לידיהם ( להלן הבקשה לצו עשה). עם הוצאת המכונות מהחנות תם שיתוף הפעולה בין הצדדים, שעל טיבו ומהותו נטושה מחלוקת מרכזית בהליך זה.

5. לאחר הוצאת המכונות מהחנות הגישו התובעים כתב-תביעה מתוקן שנענה בכתב-הגנה; הוגש גם כתב-תשובה. התובענה הועברה ונקבעה לפני מטעמי סמכות מקומית [ החלטת כב' השופט ע' יריב מיום 5.10.2016 והחלטת כב' הנשיא א' סלאמה מיום 6.10.2016].

6. שלוש הן המחלוקות המרכזיות שטעונות הכרעה, ומהן נובעות מחלוקות משנה:

ראשית, מה טיבו של הקשר שהתקיים בין דמתי ( ולאחר פטירתו הנתבעת) לבין התובעים או מי מהם בכל הנוגע לחנות ולמכונות. התובעים טענו כי דובר בשותפות עסקית לכל דבר תוך חלוקת תפקידים בין הצדדים; הנתבעת הכחישה קיומה של שותפות וגרסה שהעסקה בין הצדדים הייתה שכירות גרידא של המכונות ומתן שירותי תיקון ואחזקה להן.

שנית, אם הנסיבות שבהן הוצאו המכונות מהחנות העניקו לתובעים או מי מהם עילה וזכות לסעד כלפי הנתבעת. בהקשר זה נטען שהוצאת המכונות מהחנות גרמה לנישול של התובעים מזכויותיהם בעסק תוך גזל רכושם, רשלנות, הפרת הסכם והתעשרות שלא כדין. בשל כך נתבעו סכומים שונים בראשי נזק שונים: נתבע החזר השקעה של התובעים בשיפוץ החנות בסך 150,000 ₪, נתבע אובדן הכנסות התובעים מהעסק למשך שש שנים בסך 1,010,880 ₪, ונתבע פיצוי עבור פגיעה במוניטין בסך 100,000 ₪ ועוגמת נפש בסך 200,000 ₪. כל טענות התובעים הוכחשו על-ידי הנתבעת.

שלישית, הועלו טענות לגבי מצב המכונות בעת השבתן לתובעים וטענה לאי-השבת המחשב המפעיל אותן, לצד טענות לעיכוב בהשבת המכונות לתובעים במשך חודשיים; בשל כך נתבע סך כולל של 200,000 ₪. גם בטענות הללו כפרה הנתבעת.

7. התביעה הוגבלה ל- 1,000,000 ₪ מטעמי אגרה. הגרסות, העדויות והראיות לגבי כל אחד מנושאי המחלוקת תוצגנה בחלק הרלוונטי.

8. לתמיכת התביעה העידו התובע, בנו שמואל עוזסיני, מר עדי אגסי שעבד בעסק וכן עו"ד אלי עמר ועו"ד גיורא אלדן. עדויותיהם של עו"ד עמר ועו"ד אלדן נשמעו בכפוף להודעתה של הנתבעת כי היא עומדת על החיסיון שחל ביחסי עורך-דין ולקוח [ ר' החלטה מיום 7.11.2017 והנחיית בית-המשפט לעדים הללו בפרו' I עמ' 11 ש' 9-8 ובעמ' 14 ש' 18-17]. מן העבר השני של המתרס נשמעו עדויותיהם של הנתבעת, לירן ורו"ח אבי עזורה שטיפל בפן החשבונאי של העסק. הנתבעת ויתרה על תצהירו של מר סרגיי גילעדוב שלא התייצב, אך נותרה להכרעה שאלת מעמדו וקבילותו כראיה של סרטון שצורף לתצהירו.

9. ההפניות להלן הן לפרוטוקול, אלא אם צוין אחרת [ מאחר שאין רצף מִסְפוּר בפרוטוקולים של דיוני ההוכחות הם יכונו פרו' I, פרו' II ופרו' III בהתאמה]. יאמר מיד: בכל הנוגע להוכחת יחסי שותפות בעסק הרימו התובעים את הנטל; יחד עם זאת, הם זכאים לפיצוי בסכום נמוך משמעותית מזה שנתבע, בין השאר בשל אי-הוכחת הסכומים שלהם טענו.

ב. אופי הקשר: שותפות או שכירות

בחלק זה תיבחן שאלת קיומה של שותפות בעסק בשתי תקופות: מהקמת העסק עד מות המנוח, ומעת פטירתו של המנוח עד הוצאת המכונות מהחנות.

1. כללי

א. הראיות והעדויות הצביעו על כך שזיקתם של התובעים לעסק הייתה זיקת שותפות; מדובר בזיקה שלא התמצתה בהשכרת מכונות למנוח ומתן שירותי תחזוקה ותיקון להן. עד פטירת המנוח היו השותפים בעסק דמתי ומשה; כל אחד מהם פעל פורמלית באמצעות צד שלישי: דמתי – על-ידי רעייתו-הנתבעת שעל-שמה נרשם העסק, ומשה – על-ידי חברת שגיא.

ב. השותפות לא נרשמה. אין בכך לשלול קיומה של שותפות בין התובע ודמתי. לאי-רישום שותפות עשוי להיות השפעה על היותה אישיות משפטית נפרדת משל השותפים [ ע"א 583/88 ברנע נ' ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ, פ"ד מה(5) 670 (1991); ת"א (מח' ת"א) 5957-10-14 שור נ' ישראלי (2015) ]. שאלה זו אינה מתעוררת במקרה דנן; המחלוקת נסבה על אופי הקשר שהתקיים בין התובעים לבין דמתי, לא על היקף אחריותם לפעולות העסק כלפי צדדים שלישיים.

ג. בין התובעים או מי מהם לבין דמתי לא נערך הסכם בכתב בכל הנוגע להקמת העסק והפעלתו. הדבר אינו מכשיל את טענת השותפות שבפי התובעים: כדי לכונן שותפות ולקיימה אין הכרח שייערך הסכם בכתב ודי בהסכם מכללא שנלמד מן הנסיבות ומהתנהגותם של הצדדים לשותפות [ע"א 727/88 שוורץ נ' רנן, פ"ד מו(5) 851, 851 (1992)].

2. המסגרת הנורמטיבית

א. פקודת השותפויות [ נוסח חדש] (להלן הפקודה) מספקת הגדרה למונחים בעלי חשיבות להכרעה בטיב הקשר שהתקיים בין התובע לבין דמתי. 'שותפות' הוגדרה כ"חבר בני האדם שהתקשרו בקשרי שותפות"; 'קשרי שותפות' הם " הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר". 'עסק' הוא " כל משלח-יד שמותר לעסוק בו", ו'שותף' – "כל מי שהתקשר עם זולתו בקשרי שותפות". על-פי סעיף 6 סיפא בפקודה, "[...] אי-רישומה של שותפות לא ישפיע בשיקול אם השותפות קיימת ואם לאו". יש להידרש אפוא לשאלה אם בהקמת העסק והפעלתו כוננו משה ודמתי שותפות כמשמעה בפקודה, או שמא היו קשריהם שונים ולא קיימו מאפיינים חיוניים של שותפות.

ב. מדובר בשאלה מעורבת של משפט ועובדה; בית-המשפט יכריע בה בהתאם למסגרת הנורמטיבית שנקבעה בדין ולעובדות שהוכחו בעדויות ובראיות [ עניין שוורץ בעמ' 853; ע"א 167/89 תנעמי נ' צדוק (1992); ע"א 581/89 אדרי נ' רוזנברג, פ"ד מו(5) 679 (1992)]. שאלת קיומה של שותפות נושאת אופי אובייקטיבי; היא מוכרעת על-פי תוכנה של ההתקשרות. מצגי הצדדים כלפי צד שלישי והמונחים שנקטו בתיאור יחסיהם בעלי ערך מסייע, לא מכריע [ה"פ ( מח' ת"א) 543/89 שהרבני נ' מיטלמן (1992); ת"א (מח' נצ') 655/03 קבוץ כנרת נ' בני חזון להשקעות בע"מ (2007)].

ג. סעיף 2 בפקודה מציע קווי עזר מסייעים לזיהוי שותפות. מאפיין מרכזי של שותפות הוא כי כל שותף נחשב כשלוח של השותפות ושל שאר השותפים כשהוא פועל במהלך הרגיל של עסקיה [זלמן יהודאי דיני שותפויות בישראל 92 (1988)]. מאפיינים עיקריים אחרים של שותפות הם קיומו של עסק, זיהוי שניים לפחות שמנהלים את העסק במשותף ומניע משותף להפקת רווחים [עניין קבוץ כנרת, שם]. כך סוכמה ההלכה בעניין זה: "[...] שותפות היא חבר בני אדם שהתקשרו בקשר שותפות, היינו שמנהלים יחד עסק של הפקת רווחים. התקשרות לצורך זה, משמעה הסכם לנהל ביחד עסק מסויים [...] כלל הוא שלעניין קיומה של שותפות, מכריע תוכנה של ההתקשרות ולא המונחים שבהם השתמשו הצדדים" [ע"א 609/78 קן-תור נ' גלבוע, פ"ד לד(1) 239, 248 (1979)].

ד. הוכחת קיומה של שותפות טעונה הצבעה על כך שהנוגעים בדבר הוצגו לציבור הרחב כשותפים והשתתפו בניהול העסק, בהחזקת נכסיו, ברווחי העסק ובהפסדיו [ רע"א 4339/0 6 חברת אירו פארם בע"מ נ' פיטרמן (2006); ע"א 7202/12 חלאילה נ' ג'חוש (2015)]. נתון נוסף בעל חשיבות הוא משך היחסים. על-סמך מכלול השיקולים יש לבחון אם נקשר הסכם בין הצדדים שמהותו ניהול עסק יחד כדי להפיק ממנו רווחים [ עניין תנעמי, שם].

ה. בעל-דין שטוען לקיום שותפות נושא בנטל להוכיחה, מהיותו ' המוציא מחברו' [ת"א ( מח' ת"א) 29617-04-10 אברהימי נ' גלזר (2014)]. יחד עם זאת, סעיף 2(8) בפקודה מורה: "חוץ מן האמור לעיל בסעיף זה, תהא קבלת חלק ברווחי עסק, או כל תשלום התלוי ברווחי עסק או המשתנה לפיהם, ראיה לכאורה שהמקבל הוא שותף בעסק, אלא שניתן לסתור ראיה זו בשים לב לכל נסיבות העסקה שבין הצדדים".

על-פי אמות-המידה הללו יש לבחון את קשרי הצדדים ביחס לעסק.

3. הקמת העסק

א. משה הכיר את דמתי בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. באותו זמן דמתי השכיר את החנות לאחרים; משה סיפק לשוכרים מכונות משחק והעסק עבד בהצלחה במשך שנה. אחרי שנה, דמתי לא האריך את השכירות אלא פנה למשה וביקש להמשיך לנהל בחנות את אותו עסק שהתבסס על המכונות, וכך היה [פרו' I עמ' 22 ש' 17-10; עמ' 23 ש' 19-17].

משה הסביר שלא נערך בין הצדדים הסכם שעיגן את יחסיהם מאחר שדמתי ומשה היו אנשי כבוד: הקשר ביניהם היה טוב מראשיתו והם הכירו זה את זה כמי ש'מילתו היא כבודו'. משה ציין שעסקים רבים שבהם היה מעורב לא התבססו על הסכם בכתב [פרו' I עמ' 23 ש' 4-1, 8; עמ' 31 ש' 27-26; עמ' 35 ש' 10; עמ' 42 ש' 18-17]. מאחר שהסכם בכתב אינו מונע קיומה של שותפות, היעדרו של הסכם כתוב אינו מכשיל את טענת השותפות שבפי התובעים.
ודאי שאין חֶסֶר או פסול בכך שהתובע לא החתים את דמתי בעודו מאושפז, טרם מותו, על מסמך שמבהיר את יחסיהם ומעמדם בעסק; אני מקבלת את עדות משה שנהג כך מתוך כבוד לדמתי שהיה לא רק שותפו אלא גם חבר [פרו' I עמ' 36 ש' 22-15; עמ' 37 ש' 17-11].

ב. עדותו של משה – עדם העיקרי של התובעים בכל הנוגע לתיאור אופי הקשר עם דמתי, הייתה עקבית, כנה ואמינה. לעומת זאת, עדותה של הנתבעת הייתה מפגן של חוסר אמינות; רישומה היה שלילי בגלוי. היא עמלה לדחות כל טענה שהעלו התובעים באשר היא, ללא כל קשר לעובדות לאשורן. הנתבעת חלקה על עצם קיומה של התקשרות רבת שנים בין משה לבין דמתי לגבי העסק, למרות שגם לשיטתה דובר בעסקה להשכרת מכונות שעמדה בעינה שנים ארוכות מאוד, מאז שנת 1985 ועד הוצאת המכונות בשנת 2016, קרי, במשך שלושים ואחת שנים [ פרו' II עמ' 45 ש' 16 עד עמ' 46 ש' 6].

ג. עדותה של הנתבעת נשאה אופי סתמי ונשענה על הפרחת סיסמות; היא שבה והצהירה כי העסקה בין התובע לבין בעלה המנוח הייתה שכירות בלבד, לא מעבר לכך, ועשתה כן תוך הימנעות מהתמודדות כנה ואמתית עם שאלות שהופנו אליה [פרו' II עמ' 47 ש' 1, עמ' 48 ש' 23, עמ' 49 ש' 4-3; עמ' 50 ש' 9-6, עמ' 58 ש' 8, 11]. הנתבעת מסרה עדות בצורה נוקשה תוך הצמדות יתרה לתצהירה הכתוב; כשנדרשה לדייק בדבריה, מצאה מפלט בהיעדר זיכרון והתכחשה למה שאישרה בתצהירה [ר' למשל פרו' II עמ' 46 ש' 12, עמ' 47 ש' 5-2]. היא הגדילה לעשות והצהירה לגבי עדותה שלה: "מה שכתוב בתצהיר הוא נכון, אבל לא זכור לי" [פרו' II עמ' 47 ש' 14].

ד. הנתבעת ראתה בחסרונו של הסכם בכתב בין משה לדמתי ראיה ניצחת לכך שלא היו שותפים, בהתעלם מעמדת הדין בסוגיה זו. היא גרסה שלא היה 'שום הסכם' ביניהם, באופן ששומט את הקרקע גם תחת רגלי טענתה כי דובר רק בעסקת שכירות – עסקה שאף היא נשענת מעצם טיבה ומהותה על קיומו של הסכם; הנתבעת הגדילה לעשות והכחישה גם זאת [שם, עמ' 48 ש' 12-9, 15, 18-17; עמ' 48 ש' 26 עד עמ' 49 ש' 3]. הנתבעת לא טענה שבין משה לבין דמתי נכרת הסכם בכתב שהסדיר את יחסיהם, תוך הסתרתו ממנה בידי התובעים [ר' עדות משה בפרו' I עמ' 31 ש' 28 עד עמ' 32 ש' 22].

ה. נגלה פער עקבי בין יומרתה של הנתבעת להיות 'כל-יודעת' – עד כדי הצהרה כי לא רק דמתי היה שוכר המכונות מהתובעים אלא גם היא איתו מהיותם 'גוף אחד', לבין הודאתה כי עובדות שנגעו להתנהלות העסק עד מותו של המנוח אינן ידועות לה [ר' פרו' II עמ' 49 ש' 8-5, 14-12 והשוו לעמ' 51 ש' 15, 17, 24-19; ר' גם עמ' 52 ש' 4-2, 18; עמ' 53 ש' 9; עמ' 54 ש' 18-13; ר' גם להלן בחלק ב(6)(ה)-(ט)]. הנתבעת אישרה כי העסק נרשם על-שמה מטעמים פורמליים אך דמתי ניהל אותו, ואילו היא לא הייתה פעילה בו [שם, עמ' 49 ש' 25-20].

4. חלוקת תפקידים

א. בהפעלת העסק חילקו ביניהם משה ודמתי את התפקידים ותחומי האחריות שנגעו לו: דמתי העמיד את החנות לרשות העסק, ניצב ב'פרונט' של העסק ועבד בו תוך העסקת עובד שכיר, עדי אגסי ( להלן אגסי); משה סיפק את המכונות, היה אחראי על תחזוקתן ותקינותן ועל החלפתן מעת לעת בהתאם לצרכי העסק, באמצעות חברת שגיא, ומילא תפקיד ' מאחורי הקלעים'. על-בסיס חלוקת תפקידים זו, דמתי עבד בעסק על-בסיס יומיומי; משה לא עסק בכך ולא נדרש לכך. כאשר עומסי העסק חייבו זאת, העסיק דמתי עובד שכיר [ עדות התובע בפרו' I עמ' 28 ש' 10; עמ' 32 ש' 27-23]. בעת אשפוזו עבדו בעסק שני שכירים: אגסי עד שעות אחר-הצהריים ולאחר מכן עובד אחר, איציק, שנכח במקום עד שעות הלילה [ פרו' I עמ' 38 ש' 28-24].

ב. התובע תיאר את חלקו בשותפות: "פה יש הסכם שותפות כי אתה הולך לעבוד עם בן אדם, אם העסק טוב, לאורך שנים, לא מהיום למחר. [...] אני מספק את החלק שלי בשותפות, זו שותפות עסקית. [...] אני מבין מכונות, אני מביא את הידע שלי איזה מכונות להביא, יש לי מעבדה שלמה עם טכנאים, אני מתחזק את המכונות, אני מחליף מכונות כשיש צורך כשאני רואה שהמכונה לא מכניסה מספיק כסף, ושם במקום זה מכונות אחרות [...] " [פרו' I עמ' 23 ש' 25 עד עמ' 24 ש' 1; ר' גם שם בעמ' 29 ש' 27-26]. הוא עמד על כך שאספקת מכונות לעסק נעשתה על-ידו כמפעיל של העסק ולא הוגבלה להשכרת מכונות על-ידי ספק לעסק של אחר זולתו [ פרו' I עמ' 28 ש' 29-26; עמ' 34 ש' 23-22].

ג. הנתבעת הודתה בכך שחיוביהם של התובעים כלפי העסק לא התמצו בהעמדת מכונות לרשותו אלא חלו גם על מתן שירות תיקונים להן וכללו חובה מתמשכת לשפר את המכונות ולהכניס תוכנות משחק חדשות [ פרו' II עמ' 50 ש' 17-13]. זוהי ראיה לקיומה של שותפות. אכן, באותה נשימה טענה הנתבעת כי חיוב זה הופר, אך זוהי טענה מסדר שני; אין לה דבר וחצי דבר עם סיווג הקשר בין משה לבין דמתי כשותפות. ודוק: לא הוגשה תביעה שכנגד ולא הועלתה טענת קיזוז בשל יחוס הפרה של חיוב שנוגע למכונות לתובעים; הדבר הוגבל להצגת הסבר לרצונה של הנתבעת להוציא את המכונות מהעסק [ פרו' II עמ' 50 ש' 21; הדיון יורחב על כך להלן בחלק ג'].

ד. שמואל, בנו של התובע, סיפק שירותי תיקון למכונות במסגרת עבודתו בחברת שגיא. הוא מסר שלא נערך רישום ותיעוד לגבי הזמנת תיקונים למכונות וביצועם; הוא היה מגיע לעסק ומתקן את הדרוש תיקון לפי קריאה. משנת 2011 או 2013 היה שמואל הטכנאי היחיד שהועסק בחברת שגיא וטיפל במכונות [ פרו' II עמ' 38 ש' 3, 24-12]. היעדר תיעוד מסודר וחיוב על תיקון לפי קריאה מחזק את המסקנה כי מדובר בשותפות, לא במתן שירותי השכרה של מכונות ותחזוקה שלהן על-ידי ספק חיצוני.

ה. בכך שדמתי ומשה חלקו ביניהם במטלות העסק ולא ביצעו יחד את כל רוחב היריעה של הפעולות שנדרשו לקיומו – ובתוך כך קבעו ביניהם בּוֹלְטוּת שונה בייצוג העסק כלפי צדדים שלישיים, אין לשלול שותפות. הדין אינו מחייב כי בגדרה של שותפות יטול כל אחד מהשותפים חלק שווה בכל המטלות שכרוכות בתפעול העסק, והדבר אינו מתחייב מרעיון השותפות ומטיבה. תכליתו של מוסד השותפות היא השאת רווחי העסק, כשהשותפים חולקים בסיכויי הצלחתו ובסיכוני כישלונו. לתכלית זו, ראוי דווקא שכל אחד מהשותפים ימלא בעסק את התפקידים שמשרתים באופן המיטבי את המטרה של השאת רווחי העסק והקטנת סיכוני פעילותו. לפי אמת-מידה זו נהגו משה ודמתי בשנות שותפותם הארוכות בנוגע לתפעול העסק פנימה [ ת"א (מח' חי') 22748-02-15 יקיר נ' בן שמחון, פס' 17 (2018)].
כפי שיובהר מיד, חלוקת תפקידים ננקטה על-ידי דמתי ומשה גם כלפי גורמים מחוץ לעסק.

5. התנהלות כלפי צדדים שלישיים

א. אגסי עבד בעסק; עדותו נשמעה מטעם התובעים. מעסיקו הישיר היה דמתי [ פרו' II עמ' 8 ש' 13-9, 17-16]. אגסי הצהיר כי העסק היה משותף [ שם, ש' 20]. כך תיאר זאת: "אני באתי לעבוד אצל אלישע. [...] בהתחלה לא הכרתי את משה, אלישע אמר לי שיש לו שותף בשם משה [...]. בהתחלה לא הכרתי אותו. אח"כ כשביקשתי העלאה במשכורת, הוא אמר לי - אני צריך להתייעץ [...]. אני ביקשתי העלאה במשכורת מאלישע. ואלישע אמר לי שהוא צריך להתייעץ עם השותף שלו, עם משה. ואח"כ קיבלתי סירוב [...] להעלאה" [פרו' II עמ' 9 ש' 22-13; ר' גם עמ' 10 ש' 18, 24-22]. אגסי עמד על דעתו שדמתי ומשה היו שותפים מלאים ושלל את הצגתו של משה כמי שרק השכיר לדמתי מכונות [ פרו' II עמ' 14 ש' 26-19]. דמתי דיבר על משה בפני אגסי כשותפו, וכך נאמר לאגסי גם על-ידי הנתבעת ובניה [ שם, עמ' 15 ש' 8-4; עמ' 21 ש' 14].

כאשר אגסי עומת עם תצהיר קודם משנת 2016, בו העיד שעבד בחנות של דמתי ולא הזכיר את משה, אמר שדמתי הביא אותו לעבודה בחנות ומשה היה שותף, באופן שלא סותר זאת [ פרו' II עמ' 11 ש' 9-2]. הוא ביאר כי בתצהירו הנוכחי התייחס לתקופת עבודתו בחנות עד פטירתו של דמתי, בעוד שהתצהיר הקודם שעמו עומת נסב על תקופת העסקתו לאחר מכן, בה זכה לקידום מהנתבעת ובניה, כך שאין סתירה בין הדברים שתוארו בשני התצהירים [ שם, עמ' 12 ש' 19 עד עמ' 13 ש' 4]. יש לקבל את עדותו כנכונה. אגסי עמד על השוני בהיקף ואופי עבודתו עד פטירת המנוח ולאחריה: בתקופה הראשונה, בה דמתי עבד בעסק, אגסי נמצא בחנות 8 עד 10 שעות ביום, בהתאם לצרכיו של דמתי; לאחר מותו, אגסי נדרש להימצא בעסק כמעט כל היום ועשה בו הכול [ שם, עמ' 13 ש' 9-6, 18-16].

ב. דמתי היה לקוחו של עו"ד אליהו עמר ( להלן עו"ד עמר), שזומן להעיד מטעם התובעים [ פרו' I עמ' 11 ש' 24-23]. עו"ד עמר הצהיר שאין ביכולתו להשיב אם דמתי התייחס למשה כאל שותפו בעסק, אם לאו, בלי שהדבר יהיה כרוך בהפרת החיסיון [ פרו' I עמ' 13 ש' 28-27].

ג. עו"ד גיורא אלדן ( להלן עו"ד אלדן) נשמע גם הוא כעד התובעים. היכרותו עם הצדדים בת יותר משלושים שנה, ובמהלכה הוא יצג גם את התובעים וגם את דמתי בנוגע לעסק ואף שימש כעורך-הדין של משפחת דמתי במשך שנים [ פרו' I עמ' 14 ש' 26-25; עמ' 15 ש' 21-19; עמ' 19 ש' 25-23]. כך הוצגו הדברים: "לשאלת ביהמ"ש אני מאשר שבמשך שנים ייצגתי גם את מר דמתי, גם את מר עוזסיני וגם את שניהם יחדיו, אבל כל אחד בענייניו" [פרו' I עמ' 20 ש' 14-13]. עו"ד אלדן אישר שבמועד מתן עדותו שוב אינו מייצג את משפחת הנתבעת אך שלל סכסוך ביניהם; בעת מתן עדותו הוא הוסיף לטפל בענייניו של משה [ פרו' I עמ' 19 ש' 30-28; עמ' 20 ש' 2-1; עדות משה בעמ' 21 ש' 13-8, 18]. עדותו של עו"ד אלדן נמסרה באופן זהיר, מדוד ושקול; אין בסיס לקבוע כי היא הונחתה על-ידי רצון לפגוע בנתבעת על-רקע הפסקת יצוגו אותה או מי מבני-משפחתה.

ד. עו"ד אלדן ציין שלמשה ודמתי היו במהלך השנים כמה פעילויות כלכליות משותפות. בנוגע לעסק אמר: "לא אני ערכתי ביניהם הסכם שותפות, אבל שיתוף פעולה עסקי במקום הספציפי היה גם היה" [פרו' I עמ' 15 ש' 3-1].עוד אמר: "אני הכרתי את שיתוף הפעולה הזה כשיתוף פעולה מסחרי ביחס למכלול", וביאר כי הדברים מתייחסים לחנות [ פרו' I עמ' 16 ש' 10-7]. שיתוף הפעולה בעסק נמשך עד פטירת המנוח [ שם, עמ' 16 ש' 12].

ה. במסגרת השותפות וחלוקת התפקידים בעסק, דמתי הוצג כמפעיל שלו כלפי הרשויות, לרבות משטרת ישראל והעירייה, ורישיון עסק הוצא על-שמו [ עדות משה בפרו' I עמ' 25 ש' 7-4, 20-19]. השאלה במשך כמה שנים ניתן לעסק רישיון חסרת השפעה, לא כל שכן השפעה מכרעת, על סיווג יחסי הצדדים כשותפות. משה הצהיר כי חסרונו של רישיון עסק לא גרם לסגירת החנות [ שם, עמ' 33 ש' 9-7].

ו. במהלך שנות פעילותו של העסק אירעו כמה מקרים בהם משטרת ישראל ערכה חיפוש בחנות ותפסה מכונות; הם לא הובילו להגשת כתב-אישום ( להלן ביקורי המשטרה). עו"ד אלדן עמד על אופי הטיפול המשפטי שהעניק למשה ודמתי בשל אירועים אלה: היו מקרים בהם יצג את דמתי בבקשה לבית-המשפט להשבת המכונות, ובמקרים אחרים עשה כן בשם חברת שגיא שסיפקה מכונות לעסק. בשלב מסוים התבקש עו"ד אלדן על-ידי משה להכין תביעה נגד משטרת ישראל בשל התנהלותה ביחס לעסק; בסופו של יום תביעה הוכנה אך לא הוגשה. בעבודה על הכנת התביעה היו מעורבים דמתי ומשה. עו"ד אלדן לא זכר מי מהצדדים נשא בתשלום שכרו וזקף זאת לכך שבין מועד הטיפול לבין שמיעת עדותו חלפו עשר שנים ואף למעלה מכך [ פרו' I עמ' 15 ש' 8 עד עמ' 16 ש' 6]. משה הצהיר כי בנוגע לביקורי המשטרה יצג עו"ד אלדן אותו ואת דמתי יחדיו [ שם, עמ' 31 ש' 17-16]. שמואל ידע על ביקורי המשטרה בעסק מתוקף עבודתו בחברת שגיא [ פרו' II עמ' 39 ש' 24-22].

ז. הנתבעת השליכה יהבה על כך שבעקבות ביקורי המשטרה, רק דמתי לבדו התמודד עמם ונקרא למסור עדות במשטרה, לא משה; היא ביקשה לראות בכך ראיה להיעדר שותפות. משה לא חלק על כך שאל-מול המשטרה ניצב דמתי בחזית העסק, אך עמד על כך שכשותף מילא הוא תפקיד באותו עניין מאחורי הקלעים. באחת הפעמים המכונות שהוצאו מן החנות על-ידי המשטרה לא הושבו, והוחזרו מכונות אחרות שאינן של העסק; כתוצאה מכך הוכן כתב-תביעה נגד משטרת ישראל לבקשת משה ודמתי, כפי שמסר עו"ד אלדן. כתב-התביעה לא הוגש משיקולים שונים, ומשה סיפק לעסק מכונות חדשות כשהוא נושא בעלות הכרוכה בכך [ פרו' I עמ' 27 ש' 21 עד עמ' 28 ש' 5; עמ' 28 ש' 15-10; עמ' 29 ש' 15-9, 28-25; עמ' 30 ש' 4-2; עמ' 33 ש' 3-1; עמ' 34 ש' 4-1]. היו פעמים שבהן מכונות ניזוקו במהלך ביקורי המשטרה, או נטלו על-ידה וחזרו במצב לא תקין [ שם, עמ' 45 ש' 16-14]; גם שמואל אישר זאת [ פרו' II עמ' 40 ש' 10-9, 18-17].

ח. משמע, כל אחד מהצדדים, דמתי ומשה, השיא תרומה להתמודדות העסק עם ביקורי המשטרה בהתאם לחלוקת התפקידים שנהגה ביניהם: דמתי היה אמון על ההיבט של ההתמודדות הישירה עם המשטרה, ואילו משה עשה את הדרוש בכל הנוגע לטיפול במכונות. אילו היו התובעים רק ספק חיצוני של מכונות לעסק, בגדרה של עסקת שכירות, אזי נטילת מכונות מהעסק על-ידי המשטרה ואי-החזרתן הייתה סיכון שרק דמתי היה צריך לשאת בו. אספקת מכונות חדשות לעסק חלף אלה שנטלה המשטרה ולא החזירה על-ידי משה במימונו, באמצעות חברת שגיא, מצביעה על זיקה של משה לעסק שתואמת קשרי שותפות.

ט. הנתבעת לא הצביעה על חֶסֶר שנגרם לעסק בשל התנהלות זו של השותפים, דמתי ומשה, בחלוקת התפקידים ביניהם, בתוך העסק פנימה או כלפי אחרים מחוץ לו. טענותיה לא איינו את סממני השותפות הבולטים שנגלו בכל היבטי פעילותו וניהולו של העסק.

י. נוכח חלוקת התפקידים בין הצדדים, אין משמעות כבדת משקל – ודאי לא משמעות מכרעת, לכך שבהתכתבות לגבי החנות עם העירייה נקט דמתי לשון ' העסק שלי'; משה תיאר את מעמד הכנת אחד המסמכים הללו במשרדו ובנוכחותו, תוך מעורבות פעילה שלו בניסוחו, באופן שתאם את חלוקת התפקידים בינו לבין דמתי [ פרו' I עמ' 33 ש' 20-12, 27-26]. במסמך אחר – פנייה בכתב למשטרת ישראל, הציג דמתי את המכונות כרכושו-שלו. הנתבעת לא הצליחה לספק לכך הסבר, וניסיונה לפרש את כוונותיו של דמתי לא עורר כל אמון [ פרו' III עמ' 20 ש' 24 עד עמ' 21 ש' 2]. הצגת המכונות על-ידי דמתי בדרך זו דווקא מצדדת בקביעה כי העסק היה משותף, וכי דמתי ומשה קבעו ביניהם בּוֹלְטוּת שונה בייצוג העסק כלפי צדדים שלישיים. אילו הייתה זיקתו של דמתי למכונות זיקת שוכר גרידא, לא היה מתבטא לגביהן בדרך זו ומציגן כשלו.

6. עריכת התחשבנות עתית

א. נוכח היותו של דמתי בעל החנות בה פעל העסק ובשל הצבתו בחזית העסק כלפי גורמים מחוץ לו ובכלל זה הרשויות, שילם דמתי באופן מיידי את ההוצאות הכרוכות בהפעלת העסק לרבות חשבונות חשמל, ארנונה וביטוח [ פרו' I עמ' 25 ש' 26-21]. אין על כך מחלוקת [ סע' 9 ב-ת/1 וסע' 17 ב-נ/1]. כפי שיובהר מיד, דמתי הפיק ערך מהתנהלות זו; כל הוצאות העסק יוחסו באופן בלעדי לו אל-מול רשויות המס [ ר' להלן בחלק ב(9)]. אלא שנשיאתו המידית של דמתי בהוצאות העסק לא הייתה סוף פסוק; הוכח ששני הצדדים – משה מזה ודמתי מזה, חלקו בהוצאות העסק וברווחיו. זהו מאפיין בסיסי, גרעיני, של יחסי שותפות.

ב. כך תיאר זאת משה: "שיטת ההתחשבנות שלי עם המנוח לאורך כל השנים עד שהוא נפטר היה כי הקופה אצלו, כל הכסף אצלו בחנות. אני בא פעם בשבוע או פעם בעשרה ימים ומקבל על חשבון ההכנסות לפי מה שהיה נותן לי, פעם ככה ופעם ככה. בסוף החודש הייתי בא לשם, לוקחים את המונים מהמחשב [...], היינו לוקחים משם את המונים ורואים מה ההכנסות שהיו לעסק במשך החודש, היינו נפגשים אצלו בבית בבוקר מוקדם כאשר גב' עליזה דמתי נותנת לנו קפה ועוגות, ומכבדת אותנו לאורך כל השנים תמיד, בצורה הכי יפה. אז היינו עושים חשבון כמה נכנס, מה ההוצאות, ההוצאות כללו חשמל, אינטרנט, כל מה שהיה מסביב, קפה, תה, משקאות, משכורת לפועל, כל הוצאות אחרות שהיו, מורידים את זה מההכנסות ואת היתרה היינו מחלקים חצי בחצי. הקבלות היו נשארות אצלו, הוא היה מוציא אותן על שמו, ואני הייתי מקבל את ההכנסה שלי רק אחרי ההוצאות כך שלקבלות בשבילי לא היתה שום משמעות והוא הכניס אותן אצלו בספרים. זה אומר שהייתי מקבל את הכסף פחות 50 אחוז מההוצאות" [פרו' I עמ' 25 ש' 27 עד עמ' 26 ש' 8]. משה ביאר שצורת התחשבנות זו נהגה בינו לבין דמתי במשך כל השנים; גם על מיטת חוליו של דמתי, בעודו מאושפז, חולק ביניהם פדיון העסק שהובא לבית-החולים על-ידי הנתבעת [ שם, עמ' 37 ש' 15-11].

ג. עדותו של אגסי סיפקה תימוכין לעדותו של משה. הוא לא ידע מה חלקו המדויק של כל אחד מהשותפים, משה ודמתי, בעסק, אך מסר שלצרכי עריכת החשבון העתי ביניהם הם ביקשו ממנו הסברים על ההוצאות השוטפות של העסק וקיבלו את הנתונים ממחשב העסק; את החשבון לא ערכו בפני אגסי, בחנות, אלא בביתו של דמתי [ סע' 3 ב-ת/2 ופרו' II עמ' 15 ש' 8-3 ועמ' 18 ש' 19 עד עמ' 19 ש' 8]. אילו היו התובעים רק משכירי מכונות לעסק, כגרסתה של הנתבעת, לא היה להם כל מעמד לקבל נתונים על-אודות הוצאותיו השוטפות של העסק, בין שהוצאות בגין רכישת משקאות וקפה ובין הוצאות אחרות [ שם, ש' 16-10].

ד. משה ביאר שבשל צורת התחשבנות זו, בה דמתי נשא בשלב ראשון בתשלום ההוצאות ובשלב שני הן הופנמו בהתחשבנות והופחתו מהכנסות העסק טרם חלוקתן בין השותפים, לא היה צורך לפתוח לעסק תיק משותף ברשויות המס; דמתי הגיש דיווח על הכנסותיו-הוא, וחברת שגיא דיווחה על רווחיה מהעסק באופן עתי כחוק [ פרו' I עמ' 34 ש' 21-15, 30-29; עמ' 35 ש' 2-1].

ה. הוטח בנתבעת כי אילו דובר בעסקת שכירות גרידא של מכונות, לא היה צורך בחלוקת פדיון העסק בין דמתי ומשה; היא לא השכילה להתמודד עם הטענה ופטרה עצמה באמירה: "לא אני עשיתי את החשבונות" [פרו' II עמ' 51 ש' 15, 17; עמ' 52 ש' 2]. הנתבעת הודתה שלא הייתה צד להתחשבנות העתית בנוגע לעסק בשום שלב ו'לא הבינה בזה': במשך כל השנים ערך דמתי את החשבון עם משה, ולאחר מותו טיפל בכך לירן [ שם, עמ' 51 ש' 24-19; עמ' 52 ש' 4; עמ' 52 ש' 18 עד עמ' 53 ש' 4]. במענה לשאלת בית-המשפט הצהירה הנתבעת כי אינה יודעת מה היה הבסיס לעריכת החשבונות בין הצדדים ואינה יודעת דבר על תוכן החשבונות [ שם, עמ' 52 ש' 12-11, עמ' 53 ש' 9-7]. גם בהמשך מסרה שבענייני כספים לא הייתה מעורבת [ פרו' III עמ' 12 ש' 21-20]. בכך הופרכה עדות הנתבעת בתצהירה, בה שללה כל השתתפות של התובעים בהוצאות העסק [ סע' 17 ב-נ/1].

ו. הנתבעת נדרשה ליישב בין עדותה על כך בחקירה נגדית, שגילתה חוסר ידיעה גורף, לבין יומרתה להעיד בתצהירה על תוכן ההתחשבנות; או אז ביקשה לזקוף את עדותה בתצהיר לעריכת חשבון עתי בין לירן לבין משה לאחר פטירת המנוח, למרות שגם לגביה היא הצהירה קודם לכן על היעדר כל ידיעה אישית. עיון מדוקדק בתצהירה של הנתבעת מגלה כי הדברים שנאמרו שם נסבו דווקא על עריכת ההתחשבנות בימי חייו של דמתי [ ר' סע' 11 עד 13 ב-נ/1 והשוו לפרו' II עמ' 53 ש' 15 עד עמ' 54 ש' 3].

הנתבעת נעה הלוך ושוב בין הודאה באי-ידיעתה לבין יומרת-ידיעה, עד כדי הצהרה כזו: "אני לא יודעת בדיוק, בדיוק איך, אבל מה שידעתי כתבתי בתצהיר" [שם, עמ' 54 ש' 18-17]. כאשר בית-המשפט דקדק עמה, נמנעה ממתן מענה ממשי ודבקה בסיסמות על שכירות, שכירות בלבד ולא שום דבר מלבדה [ שם, עמ' 55 ש' 16-12; פרו' III עמ' 13 ש' 25]. שוב ושוב נגלה כי מדובר במי שאינה ראויה לכל אמון. לבסוף, הודתה הנתבעת שטענתה כי מדובר רק בשכירת מכונות נשענה על אמירות שייחסה לבעלה, והפנתה לקבלות [ פרו' I עמ' 55 ש' 24-23; עמ' 56 ש' 15-8]. כפי שיובהר מיד, בקבלות תואר התשלום לחברת שגיא כעמלות שקיבלה מדמתי, לא כדמי-שכירות, באופן שאינו תואם עסקת השכרה והולם שותפות [ ר' בחלק ב(8)].

ז. הנתבעת אישרה שתיאור עריכת ההתחשבנות בתצהירו של משה נכון: דמתי העמיד לרשות המועדון את מבנה החנות, תפעל את העסק ושילם את הוצאותיו התפעוליות, ואילו משה היה אחראי באמצעות חברת שגיא על הידע התפעולי, הפעלת המכונות ותחזוקתן; על-בסיס זה קיבל משה את חלקו ברווחי העסק. למרות אישורה את נכונות הדברים טענה כי ' המכונות היו בדמי-שכירות ולא אחרת' [פרו' II עמ' 56 ש' 21 עד עמ' 57 ש' 3 ובעמ' 57 ש' 10-8]. נוכח הודאתה של הנתבעת כי אין לה כל ידיעה בתוכן החשבונות שנערכו לגבי העסק, אין משקל ומשמעות למבוקשה להציג את החלק של התובעים ברווחיו כדמי-שכירות גרידא [ ור' למשל שם בעמ' 57 ש' 26 עד עמ' 58 ש' 3].

ח. הנתבעת לא חלקה על כך שמשה היה מגיע לביתה מדי תקופה ועורך התחשבנות עם דמתי לגבי המגיע לו; היא אישרה שאינה יודעת מה היו ההכנסות וטענה – באופן סתמי וללא ביסוס, כי ההתחשבנות לא כללה את הוצאות העסק [ פרו' II עמ' 60 ש' 11-8, 24, 26; עמ' 61 ש' 1, 3]. לא ניתן לקבל הצהרה זו נוכח אישורה של הנתבעת כי היא לא יודעת דבר על תוכן ההתחשבנות שנערכה בין בעלה לבין משה. מדובר בהכחשה רפה, גורפת וחסרת משקל [ ור' שם בעמ' 62 ש' 10-6]. כאשר בית-המשפט דקדק עם הנתבעת, התחוור שהיא נסמכה על כך שהוצאות העסק שולמו בשלב הראשון מכיסו של המנוח; כך לגבי חשמל, כך לגבי ארנונה וכך לגבי הוצאות אחרות. אלא שעל כך אין מחלוקת; הנתבעת לא ידעה דבר וחצי דבר על חלוקת ההוצאות הללו לאחר מכן בהתחשבנות העתית שנערכה בין דמתי לבין משה, באופן שהשליך על יומרתה לשלול חלוקת הוצאות בין הצדדים [ פרו' II עמ' 61 ש' 19-9, 22, 26; עמ' 62 ש' 5-3]. הנתבעת לא ידעה לבאר מדוע נדרש מפגש עתי בין משה ודמתי לשם עריכת חשבון אם לא דובר אלא בתשלום דמי-שכירות בתעריף קבוע וידוע מראש עבור המכונות; היא שבה וחשפה היעדר ידיעה ממשית לגבי פרטי החשבון שנערך ביניהם [ שם, עמ' 62 ש' 25-16].

ט. לא ניתן לייחס את הקשיים הרבים והמהותיים בעדות הנתבעת לטענתה כי בשעת הדיון סבלה ממיגרנה; דובר בקשיים גורפים, חובקי-כל, שמקורם בחוסר אמינות. ברגע שהעלתה הנתבעת טענה למיגרנה הוצע לה לדחות את הדיון אך היא סירבה לכך; רק בהמשך החקירה, לאחר שבית-המשפט יצא להפסקה, ביקשה ששמיעתה תושלם בדיון הבא לאחר מכן – וכך היה [ פרו' II עמ' 56 ש' 7-3, עמ' 70 ש' 20-15, 26-24].

י. לירן, בנה של הנתבעת שנשמע כעד מטעמה, הותיר רושם שלילי אף יותר מהנתבעת. עדותו הייתה מגמתית, לעומתית ופולמוסית במפגיע. גם לירן השים עצמו כל-יודע: הוא טען שמשה לא היה אלא ספק שהשכיר מכונות לאביו במשך שלושים שנה. בכך התיימר לירן, בן שלושים וארבע במתן עדותו, להצהיר על טיבו של הקשר שנוצר בין משה ודמתי בהיות ילד קטן [ פרו' III עמ' 21 ש' 30-24]. מדובר בעדות נטולת כל משקל ראייתי, בין שמקורה בידיעה אישית שלירן זקף לעצמו ובין שהיא נתלתה בדברים ששמע מאביו בהיותו ילד [ שם, עמ' 22 ש' 7-5]. לירן מסר שאינו יודע אם לקרוא להשכרת מכונות ממשה שיתוף; עדותו אינה עשויה לשמש בסיס לשלילת שותפות בין דמתי לבין משה בנוגע לעסק [ שם, עמ' 23 ש' 10-9].

לירן התיימר לעסוק בתצהירו בתוכנה וטיבה של ההתחשבנות שנערכה בין אביו לבין משה [ סע' 7 ב-נ/4]. בעדותו לפני הודה שלא היה מעורב כלל בניהול העסק עד מות אביו [ פרו' III עמ' 24 ש' 1, 19]. את יומרתו להעיד דבר-מה על התחשבנות עתית שערכו דמתי ומשה השתית על דברי אביו כי הוא שילם את כל ההוצאות של העסק – אלא שעניין זה אינו שנוי במחלוקת ואינו מעיד על תוכן ואופי ההתחשבנות שנערכה בין דמתי ומשה לאחר תשלום ההוצאות בדרך זו [ פרו' III עמ' 25 ש' 9-7, 16-14].

יא. להוכחת עריכת החשבון בין משה לבין דמתי באופן שעליו העיד, צירף משה לתצהירו ריכוז הכנסות התובעים מהעסק לשנים 2009 עד 2014 [ נספח 2 ב-ת/1; להלן הדו"ח המרכז]; לא הוצג תיעוד פרטני שעל-בסיסו הוכן הדו"ח המרכז. משה ביאר כי המסמך מבטא סיכום של כל שנות המס לפי החשבוניות שחברת שגיא מסרה לדמתי עבור כל תשלום שקיבלה ממנו בגין חלקם של התובעים ברווחי העסק, בציון תאריך התשלום וסכומו [ פרו' I עמ' 27 ש' 1, 3, 6-5]. הנתבעת התנגדה להגשת הדו"ח המרכז כראיה לנכונות תוכנו בשל אי-הצגתו של התיעוד הפרטני שבהסתמך עליו הוא נערך; משה עמד על דעתו שאין צורך בהגשת תיעוד זה, שהיקפו רב מאוד, והוא משתקף במדויק בדו"ח המרכז [ שם, ש' 13-9].

יב. עד הנתבעת אבי עזורה שימש כרואה-החשבון של דמתי. תצהירו ניתן בלי שהוא נחשף לגרסת התובעים ובכלל זה לתצהירו של משה [ פרו' II עמ' 72 ש' 20-17]. רו"ח עזורה הדגיש שכל הוצאותיו של העסק שולמו על-ידי דמתי וכי דמתי היה זה שניצב ב'פרונט' של העסק, אך אין בכך משום חידוש והדבר לא שנוי במחלוקת [ שם, עמ' 83 ש' 12-8]. השאלה שטעונה הכרעה היא אם במסגרת ההתחשבנות העתית שערכו דמתי ומשה הם חלקו בהוצאות, כך שמה ששולם לתובעים היה חלקם ברווחי העסק לאחר הפחתת רכיב ההוצאות – ולכן ביטא נשיאה שווה של הצדדים בסיכויי הצלחת העסק ובסיכוני אי-הצלחתו.

יג. הדו"ח המרכז שצורף לתצהיר משה כראיה להתחשבנות בין הצדדים הוכשר כראיה בעדותו של עד הנתבעת, רו"ח עזורה. בעומדו לחקירה נגדית השווה רו"ח עזורה את הנתונים בדו"ח המרכז למסמכי הנהלת החשבונות של המנוח בהם החזיק וקבע כי יש התאמה ביניהם [ פרו' II עמ' 73 ש' 7, 11-10, 25-24; עמ' 74 ש' 12-10, 27; עמ' 75 ש' 2-1]. רו"ח עזורה אישר שלא הייתה מניעה לערוך את הבדיקה בתצהירו, תוך אימות התאמתו של הדו"ח המרכז שצורף לתצהירו של משה למסמכי הנהלת חשבונות של דמתי לגבי העסק; רו"ח עזורה שב והצהיר שעל-פי בדיקתו במעמד מתן עדותו, הדו"ח המרכז נכון [ שם, עמ' 75 ש' 15-3]. הוא שב ואישר זאת בחקירה החוזרת [ שם, עמ' 101 ש' 14-9].

יד. בתצהירו מסר רו"ח עזורה שאין בידו מסמכים של העסק אחרי שנת 2012 [ סע' 10 סיפא ב-נ/2]. בעדותו לפני ביאר שיש בידו מסמכים גם לתקופה שמשנת 2012 ואילך; הם לא צורפו בשל תקלה טכנית שבמועד מאוחר למתן התצהיר עלה בידו להתגבר עליה, והופקו כרטסות העסק עד סוף שנת 2017 [ פרו' II עמ' 75 ש' 25-24; עמ' 76 ש' 10-5]. בהסכמה, הוגשו הדוחות הכספיים הללו של העסק [ נ/3; פרו' II עמ' 102 ש' 5-2, 10].

טו. רו"ח עזורה טען שיחסיהם של משה ודמתי התמצו בעסקה של השכרת מכונות לעסק; לטענתו, שמע את הדברים מפיהם כשנפגש עמם במשרדו במהלך השנים [ פרו' II עמ' 77 ש' 16-13, 25-24]. אלא שבאמירה כי עבודתו של משה היא ' להשכיר מכונות' ועבודתו של דמתי ' לשכור מכונות' אין כדי לשלול שותפות בין הצדדים, גם אם נאמרה. מתווספת לכך העובדה שעדותו של רו"ח עזורה לקתה ביומרנות שהותירה רושם לא אמין; כך, למשל, בנוגע לייצוג שסיפק עו"ד אלדן בנושאי העסק ייחס רו"ח עזורה לעצמו ידיעה שעלתה על זו של עו"ד אלדן עצמו ואף על זו של הנתבעת, רעייתו של דמתי [ פרו' II עמ' 78 ש' 21-17, 27-26; עמ' 81 ש' 26 עד עמ' 82 ש' 4; עמ' 82 ש' 16-15; עמ' 84 ש' 27-18]. בעדותו של רו"ח עזורה בחקירה נגדית נחשף הפער בין יומרתו לבין ידיעתו הממשית על ענייני העסק [ שם, עמ' 85 ש' 18 עד עמ' 86 ש' 4]. אשר על כן אני דוחה את מבוקשו להצהיר בביטחון כי בין דמתי לבין משה לא הייתה שותפות [ שם, עמ' 100 ש' 13-12, 17].

טז. בנושאים שחרגו מטיפולו של רו"ח עזורה בענייניו הכספיים של המנוח, עדותו אינה בסיס איתן דיו לקביעת ממצא לטובת הנתבעת; הדברים עומדים בעינם גם בהביאי בחשבון כי בנוסף לקשר המקצועי טען רו"ח עזורה להיותו חבר קרוב של דמתי [ סע' 6 ב-נ/2]. רו"ח עזורה אישר את מגבלת ידיעתו בנושא המחלוקת: "[...] מעולם לא נכנסתי לדקויות האלה, כי זה לא עניין שלי, אני רו"ח. יש לי עניין כללי יותר בדברים מבחינתי כרו"ח, אני לא נכנס לעניינים המשפטיים, אין לי צד גם בהם" [שם, עמ' 83 ש' 17-15]. כך אמר על ממשק העבודה בינו לבין דמתי: "הצד שלי זה הצד הניירת. אני קיבלתי ניירת, קיבלתי חשבוניות, קיבלתי הוצאות. ההסבר היה כי אני מגיש היתרים, כי אני מגיש תביעה, כי אני עושה את התהליך הזה" [פרו' II עמ' 83 ש' 27 עד עמ' 84 ש' 2].

יז. הוכח אפוא כי דמתי ומשה חלקו בכל ההיבטים שנגעו להפעלת העסק: הם הנהיגו חלוקת תפקידים פנימית בניהולו והפעלתו. הם חלקו תפקידים במישור היחסים שבין העסק לבין גורמים מחוץ לו. הם חלקו בהוצאות העסק וחילקו ביניהם את רווחיו. דפוס פעולה זה מצביע על נשיאת שניהם בסיכויי הצלחת העסק ובסיכוני הפסדיו, באופן שאופייני לשותפות. התובעים הוכיחו שמשה קיבל, באמצעות חברת שגיא, תשלום עתי שהיה תלוי ברווחי העסק והשתנה על-פיהם; בכך הציגו ראיה לכאורה להיותו של משה שותף בעסק. לפי הוראת סעיף 2(8) בפקודה עבר הנטל לסתור למגרשה של הנתבעת, אך היא לא עשתה כן. המסקנה הנובעת מכך היא כי דמתי ומשה אכן היו שותפים בעסק. יש לכך חיזוקים נוספים שיימנו להלן.

7. אזכור התובע והעסק בצוואת המנוח

א. דמתי הותיר אחריו צוואה מיום 21.6.2014 שערך עבורו עו"ד עמר ( להלן הצוואה). דמתי חתם עליה סמוך לפני פטירתו. עו"ד עמר מסר שהצוואה שיקפה את בקשתו של דמתי, והוא לא התערב בשיקוליו [ פרו' I עמ' 13 ש' 30-29; עמ' 14 ש' 4-3]. בהחלטה מיום 16.11.2017 נקבע כי הצוואה תגולה על-ידי הנתבעת ותועבר לעיון התובעים, בהשחרת סעיפים מסוימים בה ובאופן שיבטיח שהתובעים לא יֵחשפו לתוכן הצוואה שאין לו נגיעה למחלוקת [ ר' החלטה נוספת מיום 30.11.2017].

ב. בסעיף 5.9 בצוואה התייחס המנוח לחנות דנן, תחת הכותרת ' חנות ברחוב הנשיא'. נקבע בו כך: "כל זכויותיי בחנות ברחוב הנשיא בחדרה אשר ידוע כגוש _ חלקה _, ( להלן: 'חנות ברחוב הנשיא') תועבר לבניי בחלקים שווים לבני גלעד דמתי ת.ז. [...] ולבני, רועי דמתי ת.ז. [...]. הנני מצווה כי ניהול החנות יהיה בידיו של גלעד דמתי ת.ז. [...] ביחד עם משה סיני. למען הסר ספק, הריני מצווה כי כל עוד אשתי חיה יועברו לידיה כל הכנסות ו/או פירות אשר יופקו ו/או יכנסו מניהול החנות ברחוב הנישא ולאחר מאה ועשרים הריני מצווה כי הכנסות ו/או פירות אלו, יועברו לידיהם של בניי גלעד דמתי ת.ז. [...] ולבני, רועי דמתי ת.ז. [...]".

ג. דמתי לא העניק לתובעים או מי מהם חלק בעזבונו. את זכויותיו בחנות הוריש לבניו גלעד ורועי. את זכויותיו בהכנסותיה ציווה לנתבעת, ולאחר תום אריכות ימיה, לגלעד ורועי. בנסיבות הללו, אזכורו של משה בצוואת המנוח יוצאת דופן. יש בה ראיה לזיקתו המהותית של משה לעסק, עד כדי הבעת רצונו האחרון של דמתי כי הוא ינהל את העסק אחרי מותו יחד עם גלעד, בנו של דמתי ( להלן גלעד). אילו היה משה רק ספק מכונות אשר השכיר מכונות לעסק, הא ותו לא, אזי היה דמתי מסתפק בציווי החנות לבניו ומותיר להם או למי מהם את ההחלטה אם להוסיף לשכור מכונות לעסק ממשה, אם לאו. תוכן צוואתו של דמתי עולה בקנה אחד עם היותו שותפו של משה בעסק, ואינו מתיישב עם מבוקשה של הנתבעת להציג את קשריהם של דמתי ומשה כעסקת שכירות גרידא.

ד. לא הוכחה השפעה פסולה של משה על דמתי בקשר לצוואה. טענה על כך לא הועלתה בדרך-המלך אלא בין השיטין, ואין לה מקום [ פרו' II עמ' 64 ש' 24-9]. עו"ד עמר שערך עבור המנוח את הצוואה העיד שהיא ביטאה את מבוקשו. משה העיד כי שמע מפי דמתי על דבר עריכת הצוואה ואזכור העסק בה כשבוע לפני מותו, אך הוא לא ראה את הצוואה [ פרו' I עמ' 36 ש' 28 עד עמ' 37 ש' 8]. אם סברה הנתבעת שיש פסול באזכור התובע בצוואה, היה עליה להשיג עליה בדרך הקבועה בדין; היא לא עשתה כן ובחרה לאכוף אותה כמו שהיא. הנתבעת נאלצה להודות בכך, לא לפני שבמענה לשאלות בית-המשפט טענה אחרת ויצרה מצג שאינו תואם את העובדות לאשורן [ השוו ש' 10-7 ו-17-14 בעמ' 65 בפרו' II לש' 24-21 שם ור' גם ש' 27-26 בעמ' 65 וש' 6 ו-12 בעמ' 66].

ה. השאלה כמה פעמים ובאיזו תדירות ביקר משה את המנוח בעודו מאושפז טרם פטירתו אינה משיאה תרומה להכרעה במחלוקת אלא נושאת אופי רכילותי; כך גם דברים שיוחסו למנוח על-ידי משה ממיטת חוליו לגבי בני-משפחתו. לפיכך אין בדעתי להידרש אליהם. אף אין צורך להידרש לפרשנות הצוואה ובתוך כך להכריע בטענת הנתבעת כי היא לא הקנתה זכויות כלשהן לילדיה אלא הושתתה על הוראת ' יורש אחר יורש': היא ירשה את כל זכויות המנוח, ורק לאחר תום אריכות ימיה יהיו ילדיה זכאים לזכויות מכוח הצוואה [ פרו' II עמ' 68 ש' 11-10; פרו' III עמ' 17 ש' 23].

ו. למען הסר ספק: התבטאות המנוח בצוואה לגבי רצונו בהפעלת העסק לעתיד לבוא על-ידי בנו גלעד יחד עם משה אינה אכיפה. לא דובר בהקניית רכושו או זכויותיו של דמתי לאחר מותו אלא בהבעת תקווה ושאיפה שמימושן טעון הסכמה של הנוגעים בדבר – הסכמה שלא ניתן לאוכפה. כך, לשם דוגמא, היה התובע רשאי להביע עמדה כי שותפותו עם המנוח הייתה אישית, פקעה במותו ולא ניתנת לקיום עם אחר. מנגד, גלעד היה רשאי לאחוז בדעה כי אינו מעוניין לטול חלק בפעילות העסק בכל מתכונת שהיא [ ר' עדות הנתבעת בפרו' II עמ' 66 ש' 27-23]. הצוואה הובאה כראיה לטענת התובעים בדבר קיומה של שותפות בין הצדדים בחייו של דמתי; לתכלית זו, היא נושאת ערך ראייתי ומצדדת בקיומה של שותפות בעסק.

8. סיווג תשלומי דמתי לחברת שגיא: עמלות

בתיעוד החשבונאי שערך רו"ח עזורה עבור דמתי סווגו התשלומים העתיים לחברת שגיא כעמלות, לא דמי-שכירות. הדבר נעשה בחייו של דמתי ומשקף את אומד דעתו לגבי התשלום. יש בכך חיזוק לקביעה כי הקשר בין דמתי ומשה היה שותפות, לא שכירות גרידא של מכונות מספק חיצוני. הנתבעת לא השכילה להתמודד עם נתון זה, ביקשה להתכחש לתוכן הרישום במסמכי הנהלת החשבונות של המנוח ודבקה בסיסמתה על-אודות השכרת המכונות ותו לא [ פרו' III עמ' 14 ש' 15-9]. בהמשך שינתה גרסתה ומסרה באופן רפה ומסויג כי ' עד כמה שזכור לה', דמתי תמיד אמר שהמכונות מושכרות [ שם, ש' 17]. סיווג התשלום כעמלות סותר את טענת הנתבעת כי דובר רק בדמי-שכירות ולא מעבר לכך [ סע' 55 ב-נ/1].

גם לירן לא ידע להסביר את סיווג התשלומים לתובעים, בתיעוד החשבונאי של העסק שהופק במהלך חיי אביו, כעמלות; הוא שב ומסר שלא נטל כל חלק בניהולו של העסק עד מות אביו [ פרו' III עמ' 25 ש' 6-3; עמ' 28 ש' 27-24]. סיווג התשלומים לחברת שגיא כעמלות, לא כדמי-שכירות, מתיישב עם היותו של העסק שותפות שהפעילו המנוח והתובע.

9. רישום הוצאות העסק על-שם דמתי

א. צוין לעיל כי דמתי נשא במישרין בכל הוצאות העסק; לאחר מכן, במסגרת ההתחשבנות בינו לבין משה, הופנמו ההוצאות אל-תוך עריכת החשבון וחלקו של משה שולם לו על-בסיס הכנסות העסק לאחר הפחתת הוצאותיו. בשל התנהלות זו, כל הוצאות העסק יוחסו לדמתי, נכללו בהנהלת החשבונות שלו ושימשו אותו להפחתת הכנסתו אל-מול רשויות המס [ ר' גם פרו' I עמ' 26 ש' 14-10, 21-18]. התובע שב והטעים כי בעריכת החשבון העתי בינו לבין דמתי הוא קיבל את חלקו ברווחי העסק לאחר הפחתת מלוא הוצאותיו; על ההוצאות דיווח דמתי ולכן הקבלות בגינן נותרו אצלו, ואילו חברת שגיא דיווחה על ההכנסה שקיבלה והוציאה חשבונית בגינה [ שם, עמ' 45 ש' 13-11].

ב. בנשיאתו המידית בכל הוצאות העסק – תוך הפנמתן בשלב שני לעריכת חשבון המגיע למשה בגין הכנסותיו, הפיק דמתי ערך. עמד על כך רואה-החשבון שלו, רו"ח עזורה: "[...] העסק שלו הוא עסק שמרוויח כסף, הוא מדווח על הכנסה, הרצון של בן אדם הוא תמיד להקטין את ההכנסה שלו, במיוחד אם יש לו מסמכים מסודרים ותשלומים מסודרים [...] " [פרו' II עמ' 89 ש' 25-22]. משמע, דמתי הפיק את מלוא ההנאה שנובעת מנשיאה מידית בהוצאות העסק ורק הוא הפנים אותה אל-תוך דיווחיו לרשויות המס. בכך ' תוגמל' דמתי למעשה, במסגרת השותפות, על המימון הישיר של ההוצאות מכיסו. גם היבט זה של ניהול העסק עולה בקנה אחד עם חלוקת התפקידים שהנהיגו השותפים – משה ודמתי – ביניהם.

10. טענת עסק מתחרה

א. הנתבעת הלינה על כך שלאחר סגירת העסק והוצאת המכונות ממנו פתח התובע מועדון מתחרה סמוך לחנות, ברח' הנשיא 13 בחדרה ; נטען כי משה מפעיל שם עסק זהה של מכונות שעשוע ובו הוא מעסיק את אגסי [ סע' 102 ב-נ/1]. גם לירן עמד על כך [ סע' 58-57 ב-נ/4].

ב. משה כפר בניהול עסק מתחרה וטען שמדובר במשרדים ומחסן [ פרו' I עמ' 43 ש' 11-9].
משה לא חלק על העסקתו של אגסי במקום וביאר זאת: אגסי עבד כשכיר בעסק המשותף לו ולדמתי במשך כמה שנים, רובן עד פטירת המנוח ויתרתן לאחר מכן. עם סגירת העסק נותר אגסי ללא עבודה; משה טען כי הנתבעת סירבה לשלם לאגסי פיצויי פיטורין, ואזי הוא נתן לו עבודה במקום שהוא מחזיק ברח' הנשיא 13, תחילה ארבע פעמים בשבוע ובהמשך פעמיים בשבוע. במועד שמיעת העדויות עבד אגסי אצל התובע במתכונת זו [ פרו' I עמ' 38 ש' 23-15].

אגסי אישר זאת ועמד על חלקיות המשרה שקיבל בעסקו של התובע והיקפה המצומצם [ פרו' II עמ' 4 ש' 2, 8-7, 13, 26-18; עמ' 15 ש' 14-13; עמ' 19 ש' 20-19; עמ' 20 ש' 5-4]. אין בדעתי להידרש להיבטים של דיני עבודה שנוגעים להעסקתו של אגסי ותשלום שכרו, כשם שלא אדון בהיבטי מס של דיווחי המנוח על הוצאות והכנסות העסק; הדבר חורג מגדרי המחלוקת ואינו אלא ' רעשי רקע' שהצדדים ניסו ליצור שלא לצורך [ ור' פרו' II עמ' 81 ש' 13-8]. עצם העסקתו של אגסי על-ידי משה, בעסק האחר אינה מאיינת את משקלה וכוחה של עדותו. דובר בהעסקה בהיקף צנוע, ועדותו של אגסי – לגביה ובעניינים אחרים, הייתה גלויה וכנה.

ג. אגסי תיאר את עסקו של התובע ברח' הנשיא 13 בחדרה ( להלן העסק האחר) כמעבדה לתיקון מכונות ומחשבים וכפר בכך שמדובר במועדון שיש בו מכונות משחק; עבודתו בעסק התבטאה בקבלת מכשירים שמובאים לתיקון ורישומם ביומן ובתחזוקת המקום [ פרו' II עמ' 5 ש' 2-1, 17-8, 24-23]. אגסי טען שבעבר פעל עסק זה כמועדון למשך זמן קצר בלבד בן שבוע, לא מעבר לכך, ומאז הוא משמש רק מעבדה לתיקונים כפי שתיאר [ שם, עמ' 6 ש' 2-1, 7, 12, 21-18; עמ' 7 ש' 9-3; עמ' 8 ש' 6-4]. אגסי שלל הצבה של המכונות שהוצאו מהעסק המשותף בעסק האחר [ שם, עמ' 16 ש' 8-3].

ד. שמואל מסר שמה שתואר על-ידי הנתבעת כעסק מתחרה הוא מחסן למכירת שבבים משומשים וציוד מסוג מעגלים, משחקי וידאו ומכונות לזכייה בבובות; המקום משמש גם לתיקונים [ פרו' II עמ' 32 ש' 14-12, 20; עמ' 41 ש' 3-1; עמ' 43 ש' 4-1]. בכל הנוגע להפעלת מכונות בעסק זה בשיתוף פעולה בין משה לבין אגסי הייתה עדותו של שמואל רצף השערות וחלקי ידיעות, ולא די בה לשם קביעת ממצא [ שם, עמ' 41 ש' 26-5].

ה. הנתבעת לא הגישה תביעה שכנגד בטענה להפרת הסכם איסור תחרות ולא טענה לקיזוז בשל כך. לא נטען שביחסי הצדדים – משה ודמתי ולאחר פטירתו של המנוח, משה והנתבעת, חלה תניית איסור תחרות. עצם התייחסותה של הנתבעת לעסק האחר שניהל התובע בחדרה, לאחר שהיא יזמה את סגירת העסק המשותף ודרשה כי התובעים יוציאו את המכונות ממנו, מעידה על עמדתה הממשית לגבי היחסים בין הצדדים לגבי העסק. אילו דובר רק בעסקה של השכרת מכונות, כטענתה, אזי עם הוצאת המכונות מהעסק על-פי דרישתה אין עוד עניין לנתבעת מה יעשו התובעים במכונות הללו, בחדרה ובכל מקום אחר.

דווקא הבעת עניין על-ידי הנתבעת בשימושם של התובעים במכונות לאחר תום הקשר עמה, וטענותיה על הפעלת עסק מתחרה בקרבת החנות, מלמדת על כך שיחסי הצדדים לגבי העסק, בחייו של דמתי וכך גם לאחר מותו, היו יחסי שותפות [ ור' סע' 39 בפקודה, המורה כי " שותפות
שותפות
שותף המקיים בלי הסכמת השותפים עסק הדומה במהותו לעסק השותפות ומתחרה בו, חייב ליתן לשותפות דין וחשבון על כל הרווחים שעשה באותו עסק, ולשלמם לשותפות"]. רק בהתקיים יחסים שזה טיבם הייתה הנתבעת עשויה להתעניין בפעילות התובעים אחרי סגירת העסק ולהלין על כך שהם מפעילים עסק מתחרה.

ו. הלכה למעשה, טענת הפעלתו של עסק מתחרה לא הוכחה כלל. טענות הנתבעת על ניהול עסק מתחרה – הן לגבי אופי ותחום פעילותו והן לגבי היקף הכנסותיו, נסמכו במלואן על תיעוד חזותי שבו תועד לטענתה העסק המתחרה ( להלן הסרטון); ביצועו יוחס לאחר זולתה, סרגיי גילעדוב ( להלן גילעדוב). הנתבעת לא נכחה במעמד צילום הסרטון [ פרו' II עמ' 68 ש' 19-17, 23, 27; עמ' 69 ש' 2-1; פרו' III עמ' 19 ש' 18, 28-25]. אגסי כפר בנכונות הנחזה מן הסרטון [ פרו' II עמ' 18 ש' 14-8, 18].

ז. גילעדוב, מצלם הסרטון, לא התייצב כדי ליתן עדות. תצהירו אינו חלק מראיותיה של הנתבעת. בניגוד להחלטת בית-המשפט, הנתבעת לא דאגה לזמן אותו לדיון ההוכחות; היא הודתה שאינה יודעת מה כתובתו ואיך לאתרו והצהירה שגם אם ידחה הדיון, היא לא תוכל לזמנו. בנסיבות הללו, הנתבעת ויתרה על תצהירו של גילעדוב וביקשה לקבל רק את הסרטון שהלה צילם כראיה [ פרו' III עמ' 34 ש' 17-9 והחלטה שם]. נקבע כי בכל הנוגע לקבילותו של הסרטון כראיה יטענו הצדדים בסיכומיהם והנושא יוכרע בפסק-הדין.

אין מנוס מלקבוע כי הסרטון אינו ראיה קבילה ואינו עשוי לשמש בסיס לקביעת ממצא. לא זו בלבד שהסרטון לא הוגש על-ידי עורכו; הוא לא נזכר בתצהירו של גילעדוב ולא צורף אליו; בתצהירו של גילעדוב אין כל התייחסות לביקורו בעסק האחר או לתיעוד חזותי שנעשה בו. הסרטון צורף דווקא לתצהירו של לירן, למרות שהלה לא טען שהיה מעורב בעריכתו או כי הוא ביקר במועד כלשהו בעסק האחר ויכול להעיד דבר-מה על הנעשה בו [ נספח ג' ב-נ/4]. אלו הם פגמים ראייתיים מהותיים שיורדים לשורשו של עניין ומצביעים על כך שגם לשיטת הנתבעת, הסרטון לא הוגש כראיה על-ידי גילעדוב-עורכו.

ח. הנתבעת כלל לא ניסתה להוכיח את קיומם של תנאי הכשירות הקבועים בדין שהינם מחויבים לשם קבלת הסרטון כראיה לנכונות תוכנו. בעל-דין שמבקש להסתמך על אמצעי מתעד כראיה לנכונות תוכנו נושא בנטל להוכיח כמה תנאים מצטברים: עליו להראות כי המכשיר ששימש לתיעוד פעל כהלכה והיה עשוי לקלוט או להקליט כשורה דברים שנאמרו; שהאדם שטיפל בהקלטה ידע את מלאכתו; שההקלטה מהימנה ונכונה; שלא נעשו באמצעי המתעד שינויים בדרך של השמטה או הוספה; שניתן לזהות את הדוברים אשר תועדו; שהדברים שתועדו נאמרו מרצונו הטוב של הדובר ללא כפיה ופיתוי; ושההאזנה לא בוצעה בניגוד לחוק האזנת סתר [ ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169 (1984)]. לא הוכח דבר לגבי כשירותו הטכנית של הציוד ששימש להפקת הסרטון או כשירותו של גילעדוב בהפקתו. לא הוכח שהסרטון לא טופל בידי מאן דהוא לאחר מעשה. בתצהיריהם של לירן וגילעדוב אין כל התייחסות לכך. גילעדוב כלל לא הצהיר על היותו מתעדו ועורכו ולא קשר את עצמו לביקור בעסק האחר. במצב דברים זה – קל וחומר נוכח אי-התייצבותו של גילעדוב ליתן עדות, אין לסרטון כל מעמד כראיה.

ט. נמצא אפוא שהטענה להפעלת עסק מתחרה על-ידי משה לא הוכחה; עצם העלאתה על-ידי הנתבעת שימשה לחיזוק המסקנה כי העסק שנדון כאן היה שותפות שהקימו משה ודמתי יחדיו – שותפות שפעלה במתכונת שתוארה לעיל משך כשלושה עשורים.

11. לאחר מות המנוח

על-יסוד האמור לעיל אני קובעת שעד מותו של דמתי בחודש יוני 2014 היה העסק שותפות שמשה ודמתי הפעילו יחד, כשהם השותפים בו; פורמלית יוחס חלקו של משה לחברת שגיא, ואילו היבטי העסק שנגעו לדמתי נרשמו פורמלית על-שם הנתבעת. עתה אדרש לפרק הזמן שמפטירת המנוח ועד הוצאת המכונות מהעסק בחודש יולי 2016.

א. לאחר מותו של דמתי העסק המשיך לעבוד. אין על כך מחלוקת. הנתבעת לא כפרה בכך. בתקופה זו הוגדלו שעות נוכחותו של אגסי בחנות, זאת כתחליף לעבודתו של המנוח [ עדות משה בסע' 19 ב-ת/1 ובפרו' I עמ' 38 ש' 14-9]. הנתבעת לא הייתה מעורבת בפעילות העסק והצביעה על לירן כמי שעשה זאת בשמה ועבורה [ סע' 23-22 ב-נ/1]. העסק פעל במתכונת זו עד תום יחסי השותפות והוצאת המכונות בחודש יולי 2016, בנסיבות שתתוארנה בחלק ג'.

ב. להמשך פעילות העסק במשך כשנתיים, מפטירת המנוח בחודש יוני 2014 ועד חודש יולי 2016, יש משמעות. המשמעות היא שלאחר מותו של דמתי בחרה הנתבעת – שלשיטתה רק היא לבדה יורשת מלוא נכסיו וזכויותיו לפי צוואתו, להיכנס בנעליו בכל הנוגע לעסק. במה הדברים אמורים?

סעיף 42 בפקודה מורה כך: "

מת אחד השותפים או הוכרז פושט רגל תפורק השותפות לגבי כל השותפים, והכל בכפוף להסכם שביניהם". כבר נאמר לעיל כי סעיף הצוואה בו הביע דמתי את רצונו כי העסק ימשיך לפעול לאחר מותו בניהולם המשותף של משה ובנו גלעד אינו אכיף. מימושו היה מותנה ברצונם והסכמתם של משה וגלעד לנהל את העסק תוך שותפות ביניהם. הסכמה כזו לא ניתנה: כשעלו יחסי הצדדים על שרטון והתעוררה מחלוקת לגבי אופן ניהול העסק, סירב משה ליטול על עצמו את ניהול החנות בשל גילו [ ר' להלן בחלק זה]. עמדתו של גלעד לא נודעה; שני הצדדים בחרו להימנע מהשמעת עדותו. הנתבעת עמדה על דעתה שהיא, בהיותה היורשת היחידה של המנוח, מסרה את ניהול החנות לאחר מותו דווקא לבן לירן, באופן שיצר סכסוך בין לירן וגלעד לגבי אופן ניהול העסק [ סע' 24 ב-נ/1 ועדות הנתבעת בפרו' II עמ' 13 ש' 8 ועמ' 17 ש' 24-18 ].

נובע מכך כי ברירת המחדל במות המנוח – שותפו של משה בעסק, הייתה תום השותפות. הפעלת העסק לאחר מכן, עד חודש יולי 2016, התבססה על הסכם מכללא להמשך השותפות על-ידי משה מזה ועל-ידי הנתבעת – שבאה בנעליו של דמתי בכל הנוגע לעסק, מזה. הדברים אך מחזקים את חולשת התכחשותה של הנתבעת לקיומה של שותפות בעסק.

ג. עובר לחודש אפריל 2016 נקלעו יחסיהם של משה והנתבעת למשבר בכל הנוגע להפעלתו של העסק. בתקופה זו היה עו"ד אלדן מעורב במגעים ביניהם תוך ניסיון לגבש הסכמות אשר תאפשרנה את המשך חייו של העסק. ניתן לכך ביטוי בתצהירי הצדדים [ סע' 20 ב-ת/1 וסע' 30-29 ב-נ/1]. בעדותו נבצר מעו"ד אלדן להתייחס לכך באופן מפורט בשל החיסיון שחל עליו, והוא הסתפק בדברים הללו: "אני הכרתי את המנוח לאורך שנים, הוא היה אדם נהדר. אדם שפיו וליבו שווים, ניהל את עסקיו בצורה ראויה והיה בסדר גם עם השותפים שלו, בכל מיני תחומים ולאו דווקא על העסק הזה. אני יודע שלאחר פטירתו מטבע הדברים כל שותף שלו חושב מה יהיה ביחס לאותו קטע שבו הוא שותף עם המנוח. היו גם מתחים בתוך משפחת דמתי. [...] ואז מטבע הדברים נוצר אי שקט אצל השותפים העסקיים ונוצר אי שקט אצל הצד השני, ומתעוררים מתחים, ומתעוררים דברים שלא היו צריכים להיגרם, [...] נגרמת אסקלציה. אני ניסיתי ללכת בין הטיפות, לא צלח, והדברים הגיעו לאן שהגיעו" [פרו' I עמ' 16 ש' 28-20].

ד. בתוכן שיחה שהתנהלה בין התובע לנתבעת ביום 18.4.2016 והוקלטה על-ידי הנתבעת
[נספח ח' ב-נ/1], בעת שיחסי הצדדים כבר התערערו ונשאו אופי משברי, אין כדי לשנות מן הקביעות לעיל, בין על-אודות קיום שותפות בעסק בין משה לבין דמתי בחייו ובין לגבי המשך השותפות לאחר מותו של דמתי בין משה והנתבעת. הנתבעת אישרה כי דובר בשיחה שהיא הקליטה ללא ידיעת התובע, סמוך למועד בו הוא נדרש על-ידה ליטול את המכונות מהעסק [פרו' III עמ' 13 ש' 17-9]. השיחה נערכה זמן לא רב לאחר שמשה והנתבעת נפגשו בנוכחות עו"ד אלדן כדי לגבש הסכמה לגבי המשך הפעלת העסק – ללא הצלחה [סע' 20 ו-22 ב-ת/1].

ה. משה אישר שפגישתו עם הנתבעת שבה נכח עו"ד אלדן התקיימה לאחר שיחסי הצדדים החלו להתערער; הדבר נבע מכך שהנתבעת סירבה למלא תפקיד ב'פרונט' של העסק – כזה שמילא דמתי בחייו, ומשה גרס שגילו לא מאפשר לו לקחת את המשימה היומיומית של ניהול העסק על עצמו. כל אחד מהם סירב מטעמיו הוא להטיל את התפקיד על 'דור הבנים' [פרו' I עמ' 45 ש' 19 עד עמ' 46 ש' 5]. לא גובשה הסכמה [עדות הנתבעת פרו' III עמ' 18 ש' 25]. אין פלא שבמציאות זו הגיעה השותפות למבוי סתום ותמה עד מהרה בסגירת העסק; בנסיבות הללו, דובר ב'כרוניקה של מוות ידוע מראש'.

ו. הדין אינו מאפשר כפיית יחסי שותפות או המשך שותפות באין הסכמה של השותפים על דרכי הפעלת העסק [רע"א 4884/14 ארנון-פז (1985) בע"מ נ' לשכת עורכי הדין בישראל (2014) ]. במצב של אי-הסכמה, המוצא שמציע הדין הוא פירוק השותפות, ואזי הדגש מושם לא על עצם סיום השותפות אלא על הדרך שבה הדבר נעשה. יש לכך חשיבות לדיון בסיום הקשר בין הצדדים, אליו אדרש כעת.

ג. סיום הקשר

1. התובעים הצביעו על כך שהנתבעת כפתה עליהם את סיום השותפות וסגירת העסק באופן חד-צדדי, ללא התראה מוקדמת וללא טעם כדין [ סע' 4 ב-ת/1]. הדבר בא לידי ביטוי במשלוח מסרונים למשה בימים 19 ו-21 באפריל 2016, באמצעות לירן, ובהם דרישה ליטול ולפנות את המכונות מהחנות [ סע' 34 ונספח 3 ב-ת/1]. גם שמואל העיד על כך שביום 17.4.2016 פנה אליו לירן, טלפונית ובמסרון, וביקש כי התובעים יוציאו את המכונות מהעסק [ סע' 8 ב-ת/3; להלן הדרישה להוצאת המכונות].

2. אין חולק שזמן קצר קודם לכן, ביום 12.4.2016, ביקרה המשטרה בעסק. משה גרס שהדבר נעשה ללא קשר לפעילות העסק אלא בשל חשד למעורבות של לירן – שהפעיל אז את העסק, באחזקת סמים. לאחר אירוע זה החליט לירן על סגירת החנות, בלי שהדבר נכפה עליו בידי המשטרה או נבע מדרישה שלה [ פרו' I עמ' 38 ש' 14; עמ' 39 ש' 12-1]. לירן אישר כי הוא סגר את העסק ביום 12.4.2016, לאחר ביקור המשטרה במקום, ולא הגיע אליו עוד [ פרו' III עמ' 30 ש' 14-11]. אם רצתה הנתבעת להראות שביקור המשטרה בעסק ביום 12.4.2016 הכתיב את סגירת העסק – והוליד את הדרישה להוצאת המכונות מהחנות על-ידי התובעים, כי אז היה עליה להוכיח זאת על-ידי הצגת תיעוד מתאים של משטרת ישראל וזימון נציג מוסמך שלה למתן עדות. הנתבעת לא עשתה כן; בעצם משלוח מכתב למשטרת ישראל שלא נענה אין די [ סע' 35 ונספח ז' ב-נ/1]. הלכה למעשה נתלתה הנתבעת בטעמים אחרים לדרישתה כי התובעים יטלו את המכונות מהחנות שאינם קשורים לאירוע מיום 12.4.2016.

3. עמדתי לעיל על המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים, משה והנתבעת, על-אודות המשך הפעלת העסק, ועל הדיון שהתקיים ביניהם – במעורבותו של עו"ד אלדן, בניסיון לגבש הסכמה לגבי מתווה חדש להפעלת העסק. לא עלה בידיהם להגיע לעמק השווה וטיוטת הסכם שהועברה לא נחתמה. משה לא חלק על כך ועמד על מהלך האירועים: התקיימה פגישה בנוכחות עו"ד אלדן. התובע והנתבעת ניסו למצוא פתרון להפעלת העסק במתווה חלופי. לא גובשה הסכמה. כעבור כשבוע נערכה חתונת הבן גלעד, בה נכחו התובע ובני-משפחתו. כמה ימים לאחר מכן אושפז התובע לצנתור; הנתבעת שוחחה עמו בטלפון וידעה על כך. בו ביום הנתבעת שלחה לשמואל דרישה להוציא את המכונות מהחנות [ פרו' I עמ' 46 ש' 12-1].

4. הנתבעת לא הצביעה על השתלשלות אחרת של האירועים שקדמו לדרישה להוצאת המכונות.
גם בכל הנוגע לסיום הקשר, הותירה עדותה רושם שלילי ביותר. היא עומתה עם משלוח הדרישה להוצאת המכונות חרף ידיעתה כי משה מאושפז בבית-חולים; או אז לקתה באי-זיכרון לגבי האירוע, טענה כי הדרישה נשלחה על-ידי לירן ולכן צריך לשאול אותו על כך, ובאותה נשימה הודתה כי במשלוח הדרישה פעל לירן מכוח הרשאתה והיה מוסמך לדרוש את הוצאת המכונות בדרך זו [ פרו' III עמ' 12 ש' 28 עד עמ' 13 ש' 8; ר' גם עמ' 13 ש' 13].

5. הנתבעת ביקשה להישמע בטענה כי הדרישה להוצאת המכונות ששוגרה באמצע חודש אפריל 2016 לא הייתה דרישה ראשונה. לגרסתה, עוד קודם למשלוח הדרישה שהציג משה – דרישה מאמצע חודש אפריל 2016, היא ביקשה פעמים רבות ממשה ושמואל לטול את המכונות מהחנות. יש לדחות גרסה זו, שלא הוכחה כלל ועיקר.

הנתבעת לא פרטה בתצהירה מועדים קודמים שבהם הפנתה דרישה להוצאת המכונות. היא לא הציגה תיעוד שנשלח לתובעים על כך. באותו חסר לקה תצהירו של לירן. עדות הנתבעת על קיומן של פניות קודמות לפינוי המכונות הייתה כללית, עמומה ולא אמינה; היא נחוותה כחזרה על מנטרה, ללא יכולת לפרט אותה בהצגת תיאור עובדתי בעל תוכן. לצד האמירה כי פנתה בעניין זה ' רבות', לא עלה בידה לנקוב בתאריכי פניות או להציג תיעוד לגביהן [ פרו' III עמ' 11 ש' 21, 28-26; עמ' 12 ש' 3-1; עמ' 15 ש' 9-8]. אני דוחה את טענת הנתבעת כי במשך שנתיים לאחר פטירת המנוח פנתה למשה פעמים רבות בבקשה להוציא את המכונות, נתקלה בהתעלמות מצדו, אך לא נתנה לכך ביטוי בדרישה כתובה; מדובר בגרסה שאינה אמת.

6. הנתבעת נדרשה לבאר את הטעם שבעטיו הביאה את סיום ההתקשרות ארוכת השנים עם התובעים – יהא טיבה אשר יהא, בדרישה לפינוי המכונות מהחנות, ללא התראה זמן מספיק מראש וללא קביעת מועד נדחה להוצאתן שהולם את משך ההתקשרות רבת השנים. מתצהיר הנתבעת ומתצהירו של לירן עלה כי סגירת החנות על-ידם בעקבות ביקור המשטרה בתאריך 12.4.2016 היה גורם בעל-השפעה בהקשר זה – גם אם לא גורם יחיד [ סע' 36-35 ב-נ/1 וסע' 28 ו-30 ב-נ/4].

7. בעדותה לפני הצביעה הנתבעת על סיבות אחרות לדרישה להוצאת המכונות: היא טענה כי העסק כבר לא היה רווחי ולכן לא היה טעם בהחזקתן ( להלן טענה לאי-רווחיות העסק). עוד טענה שהמכונות לא היו תקינות ולא קיבלו שירותי תיקון חרף פניותיה למשה ושמואל; אם נלקחו לתיקון, הושבו לא תקינות ( להלן טענה לאי-טיפול במכונות) [פרו' III עמ' 12 ש' 7-4].

8. טענת הנתבעת לאי-רווחיות העסק בתקופה שטרם סגירתו נסתרה ונשללה. התובע עמד על כך שגם לאחר מות המנוח הניב העסק רווחים וחלקה של הנתבעת בו היה 30,000 ₪ בחודש לכל הפחות [ פרו' I עמ' 43 ש' 27-20]. תיעוד חשבונאי שהוגש על-ידי רו"ח עזורה, עד הנתבעת, אימת זאת [ נ/3].

לירן טען שהעסק התדרדר לאחר מות אביו תוך פגיעה קשה בהכנסות, אך לא השכיל לקשור בין עדותו לבין התיעוד החשבונאי האמור שהציג דווקא תמונת רווחיות וגידול בהכנסות ביחס לתקופה קודמת. כאשר הוכח ללירן מתוך הדו"חות החשבונאים שעדותו אינה אמת, הודה ש'אינו זוכר מספרים' ו'אינו יודע מספרים' שמתייחסים לרווחי העסק, אישר שלא ניהל את העסק כל עוד אביו חי ודבק בטענה לירידה בהכנסות לאחר פטירתו – ללא תמיכתה בכל ראיה [ פרו' III עמ' 23 ש' 23-21, 30-27; עמ' 23 ש' 31 עד עמ' 24 ש' 2; עמ' 24 ש' 26-17; עמ' 25 ש' 1].

גם הנתבעת עומתה עם התיעוד שהציג רו"ח עזורה, לפיו העסק היה רווחי גם אחרי פטירת המנוח, באופן שסתר את עדותה; לא היה על כך מענה בפיה והיא פטרה עצמה בהצהרה שלא הייתה מעורבת בנושאי כספים בזמן שבו נוהל העסק על-ידי דמתי [ פרו' III עמ' 12 ש' 21-9]. הטענה לאי-רווחיות העסק הופרכה אפוא; לא היה בה כדי להצדיק את הדרישה להוצאת המכונות על-אתר, תוך כפיית מציאות של סגירת העסק בידי הנתבעת על התובעים ללא כל התראה מוקדמת.

9. בטענה לאי-טיפול במכונות יש לדייק. כל אחד מהצדדים העלה טענה לאי-תקינות המכונות, אך זאת בהתייחס למועד שונה על ציר הזמן. הנתבעת טענה שהמכונות לא קיבלו מהתובעים שירותי תיקון הולמים בתקופה שקדמה לסגירת העסק על-ידי לירן ביום 12.4.2016, ותלתה בכך את מתן הדרישה להוצאת המכונות. מנגד, התובעים טענו שהמכונות טופלו והיו תקינות עד סגירת העסק, אך הוחזרו לחזקתם בחודש יולי 2016 במצב לא תקין. כאן אדרש לטענת הנתבעת לאי-טיפול במכונות בתקופה שעד יום 12.4.2016; טענת התובעים בכל הנוגע למצב המכונות בעת החזרתן לידיהם תידון בנפרד בחלק ה'.

10. כלל הוא שבעל-דין נושא בנטל להוכיח כל טענה אשר מקדמת את עניינו ואין נפקא מינה אם הוא תובע או נתבע [ ת"א ( מח' חי') 426/02 בני בנימין לקרץ בע"מ נ' דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע"מ, פס' 9 (2006)]. מאחר שהנתבעת טענה לאי-טיפול במכונות והציגה זאת כסיבה לדרישה להוציאן מהחנות, היא נושאת בנטל להוכיח את טענתה – קרי, להראות כי שעובר למשלוח הדרישה המכונות לא היו תקינות. הנתבעת כשלה בהוכחת הטענה באופן גורף.

הנתבעת לא הציגה תיעוד שיראה כי נעשו פניות לתובעים לשם תיקון מכונות, שלא נענו. היא לא הציגה תלונה על מכונות שנלקחו לתיקון והוחזרו פגומות. כשנשאלה על כך פטרה עצמה באמירה כי כל מה שקיים צורף לתצהירה [ פרו' III עמ' 12 ש' 27-11]. הנתבעת הודתה כי היא עצמה חסרת כל הבנה בכל הנוגע למצבן של המכונות ותקינותן וגילתה חוסר בקיאות בנעשה בעסק טרם סגירתו: "אני לא מבינה במכונות, לעדי היה מפתח. המשטרה גם היתה. אינני יודעת מה נעשה שם" [שם, עמ' 14 ש' 20]. הצהרה על חוסר הבנה ואי-כשירות של הנתבעת בנוגע למכונות נכללה גם בתצהירה [ סע' 55 ב-נ/1]. היעדרו של ' שובל ראייתי' לגבי פניות לתובעים בתלונה על אי-טיפול במכונות ואי-תיקון מספיק שלהן בתקופה שמפטירת המנוח ועד סגירת העסק כשנתיים לאחר מכן מעיד על כך שהטענה לאי-טיפול במכונות נולדה לצרכי המשפט.

זאת ועוד. ביום 18.4.2016 נפגשו משה והנתבעת לשיחה בעקבות הדרישה להוצאת המכונות. השיחה הוקלטה על-ידי הנתבעת והתמליל צורף לתצהירה [ סע' 40 ונספח ח' ב-נ/1]. הנתבעת עומתה עם תוכן התמליל, שאין בו אין זכר לטענה לאי-טיפול במכונות – ואף לא לטענה לאי-רווחיות העסק. לא נמצא בפיה מענה זולת אמירה סתמית כי גם זאת אמרה ' רבות' [פרו' III עמ' 13 ש' 25 עד עמ' 14 ש' 2].

11. משה כפר בטענת הנתבעת כי המכונות לא טופלו והיו לא תקינות. לדבריו, גם אם גוף המכונה נותר ללא שינוי, המשחקים שהותקנו בה הוחלפו במהלך השנים; 'מעגלים' במכונות הוחלפו במהלך אשפוזו של המנוח, כשנתיים לפני סגירת העסק. [פרו' I עמ' 44 ש' 18-7]. עוד גרס כי אין מכונה שלא מתקלקלת; במקרה של תקלה מגיע טכנאי, פותח את המכונה ומטפל בה [ שם, ש' 21-20]. כאשר ארעה תקלה באחת המכונות היה אגסי מתקשר אל משה והלה היה שולח טכנאי שבא ותיקן את הדרוש תיקון; לפעמים הגיע שמואל ולפעמים טכנאי אחר. רוב התקלות היו מטופלות במקום [ פרו' II עמ' 20 ש' 19 עד עמ' 21 ש' 2]. שמואל העיד על טיפול סדיר שנתן למכונות כל-אימת שדווח על תקלה בהן [ פרו' II עמ' 28 ש' 8-4, 21-18; עמ' 34 ש' 16-11].

12. המכונות נמצאו בעסק עד נטילתן על-ידי התובעים בחודש יולי 2016. לכל הפחות מרגע מתן הדרישה להוצאת המכונות ועד פינוין בידי התובעים נקלעו יחסי הצדדים למשבר גלוי וחריף. ביטוי לכך ניתן בתצהירי הצדדים, כשכל אחד מהם מייחס למשנהו התנהגות לא ראויה כלפי זולתו [ ור' למשל סע' 22 ב-ת/1 וסע' 40 ב-נ/1]. המשבר הוליד את התביעה דנן שהוגשה ביום 19.5.2016, עוד טרם הוצאת המכונות מהעסק; במסגרת התביעה ביקשו התובעים צו עשה בנוגע למכונות. במציאות זו, אילו היה ממש בטענת הנתבעת כי אי-תקינות המכונות ניצבה ביסוד הדרישה לפנותן, ניתן היה לצפות שהיא תדאג לבדוק אותן על-ידי מומחה מטעמה. דבר לא מנע מהנתבעת לעתור לבית-המשפט שדן בבקשה לצו עשה לאפשר בדיקה כזו, אך היא נמנעה מכך ללא טעם והסבר. במציאות זו, חסרונה של חוות-דעת מומחה שתצביע על אי-תקינות של המכונות עומד לנתבעת לרועץ ומוליך לדחיית הטענה לאי-טיפול בהן. אם לא די בכך, הנתבעת טענה שבמועד השבת המכונות לתובעים הן דווקא היו תקינות; הדבר סותר את טענתה כי קודם לכן הן לא היו תקינות ולא טופלו כהלכה [ פרו' III עמ' 19 ש' 3-1].

13. טענה לאי-רווחיות העסק נסתרה. טענה לאי-טיפול במכונות טרם סגירת העסק לא הוכחה. לבסוף הודתה הנתבעת שהחנות נסגרה לאחר ביקור משטרה שנערך בה ביום 12.4.2016 [ פרו' III עמ' 15 ש' 5-1]. זו הייתה הסיבה לדרישה להוצאת המכונות שנשלחה בתכוף לאחר מכן, לצד כישלונם של משה והנתבעת להגיע להבנה לגבי מתווה שיאפשר את המשך חיי העסק. הנתבעת הייתה חסרת ידיעה ממשית על אשר אירע בביקור המשטרה ביום 12.4.2016, באופן שתאם את היעדר ידיעתה הגורף בכל עניין שנוגע לעסק, לפני מות המנוח ולאחריו. כך אמרה, כשנשאלה אם המשטרה הוציאה מכונות מהעסק במהלך הביקור: "יכול להיות שהם לקחו. אני לא יודעת. כן, יכול להיות שלקחו. לא יודעת" [פרו' III עמ' 15 ש' 21]. היא הצביעה על לירן כמי שהינו בעל ידיעה על כך [ שם, ש' 26-22].

14. הנתבעת לא טענה שהייתה מניעה חוקית או אחרת להמשיך להפעיל את העסק לאחר ביקור המשטרה בו ביום 12.4.2016. היא לא טענה שבביקור נטלה המשטרה מכונות מהעסק, באופן שהיה בעל השפעה על המשך פעילותו. היא לא הצביעה על הצדקה להחלטתה החד-צדדית לסגור את החנות בתאריך זה, ללא התראה, תוך העמדת התובעים בפני עובדה קיימת. ודוק: גם לשיטתה של הנתבעת, ההתקשרות בין הצדדים לגבי המכונות הייתה ארוכת שנים ועמדה בעינה יותר משלושה עשורים, משנת 1985 עד שנת 2016 [ סע' 12-11 ב-נ/1]. גם לשיטתה, דובר בהתקשרות שלא נקצבה בזמן ולא נקבע מועד לסיומה. יש לעמוד על המשמעות אשר נודעת לכך.

15. הדין קובע כללים בכל הנוגע להבאתה של התקשרות כזו לידי סיום. משה עמד על כך [ סע' 28 ב-ת/1]. בהתקשרות ארוכת טווח מודגשת במיוחד תפישתם של דיני החוזים כי הצדדים לחוזה שותפים למטרה משותפת; עליהם לפעול בנאמנות ובמסירות להשגת המטרה החוזית [ ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ, פ"ד נב(1) 210, 228 (1998)]. אלא שבמקרה דנן מדובר ביחסי שותפות, לא בקשר חוזי גרידא.

סעיף 41( א)(3) בפקודה דן בפירוק שותפות; בשותפות שנתכוננה לתקופה לא מסוימת, יהא פירוקה " כשאחד השותפים מודיע לשאר השותפים על כוונתו לפרק את השותפות; והכל בכפוף להסכם שבין השותפים". השותפים בעסק בחודש אפריל 2016, במועד מתן הדרישה להוצאת המכונות, היו משה והנתבעת; יחסיהם לא היו כפופים להסכמות שחלשו על השותפות קודם לכן, בתקופת חייו של דמתי. השותפות בין משה לדמתי הסתיימה עם מותו, ובמועד זה פקעו ההסכמות שנגעו לשותפות של משה עמו ביחס לעסק. כבר הודגש לעיל כי הדין אינו מתיר לדמתי לכפות על יורשיו, והנתבעת בכלל זה, שותפות עם משה בעסק; לאחר מותו, התכוננה שותפות חדשה בין התובע לבין הנתבעת לגבי העסק, שונה מזו שהתקיימה בחייו של דמתי. מדובר בשותפות שנסמכה על הסכמה מכללא של משה והנתבעת להוסיף ולהפעיל את העסק באותו מתווה כמקודם; היא לא הוכתבה מירושתו של דמתי או מאזכור העסק בצוואה.

16. הוראת סעיף 41( א)(3) בפקודה מבטאת את גישתו הכללית של הדין כי אם קשר שמבוסס על שותפות נקלע לדעת אחד הצדדים לו למבוי סתום או לקושי אחר שמצדיק את סיומו, אזי יש לאפשר את סיום הקשר באופן מיידי ולא לכפות את המשכו. הדרישה להוצאת המכונות הייתה, הלכה למעשה, דרישה לפירוק השותפות שנתנה הנתבעת לתובעים.

אילו סברו התובעים שפירוק השותפות אינו ראוי ועלול להזיק לאינטרסים שלהם בעסק ולעניין שלהם בהמשך פעולתו, היה עליהם להגיש תביעה מתאימה לבית-המשפט המוסמך. במקרה מתאים רשאי בית-המשפט למנוע את התוצאה של פירוק השותפות שביטויו בחיסול עסקיה ולערוך מעין ' פירוק טכני' שבגדרו יערך חשבון בין השותפים בחסות בית-המשפט ויתאפשר פדיון חלקו של השותף היוצא בלי לחסל את עסקי השותפות [ ר' רע"א 8521/09 עו"ד בירן נ' עו"ד הרמולין (2014)]. התובעים לא נקטו הליך כזה; הם הגישו את התביעה דנן – תביעה כספית שפירוק השותפות היא הנחת המוצא שניצבת ביסודה.

17. המשמעות שנודעת לכך היא כי הנתבעת הייתה רשאית להודיע על סיום השותפות ולדרוש כי התובעים יטלו את המכונות ויוציאו אותן מהחנות. התובעים השליכו את יהבם על הסכם על-פה שנכרת בין משה לבין דמתי בשנת 2011, אז התחייב דמתי בפני משה כי העסק ימשיך לעבוד באותה מתכונת לפחות עוד עשר שנים; נטען שעל-בסיס התחייבות זו נאותו התובעים לחלוק עם דמתי בהוצאות השיפוץ שערך בחנות [ סע' 10 ב-ת/1; פרו' I עמ' 40 ש' 18-6].

השיפוץ והכרוך בו ידונו להלן בחלק ד'. בכל הנוגע להתחייבות להמשיך בשותפות לפחות עד שנת 2021, יש לקרוא לתוכה תנאי מכללא שנגזר מן הדיון לעיל. בשותפות של שניים, מותו של אחד השותפים מביאה אותה לידי סיום; כך גם במקרה דנן. הדבר מתחייב מהוראתו של סעיף 42 בפקודה. דמתי היה רשאי ליתן בצוואתו ביטוי לשאיפתו ותקוותו כי השותפות עם משה תוסיף להתקיים גם אחרי מותו, כפי שאכן עשה, אך דובר במשאלת לב שהדין איננו עשוי לכפות על יורשיו של המנוח. הם בחרו לכונן שותפות שונה מזו שאליה כיוון דמתי, בין הנתבעת לבין משה, תוך שלירן – לא גלעד, ממלא תפקיד בהפעלת החנות. השותפות שנוצרה בין הנתבעת לבין משה לאחר פטירתו של דמתי לא הייתה כפופה להתחייבותו של המנוח, גם אם ניתנה למשה בחייו, בדבר המשך קיומו של העסק באותה מתכונת למשך פרק זמן זה או אחר. בציר היחסים שבין הנתבעת לתובעים, דובר בשותפות שלא נקבע מועד לסיומה ולא חל עליה הסכם בין השותפים, באופן שסלל את הדרך לפירוקה על-פי סעיף 41( א)(3) לפקודה.

18. נובע מכך שהתובעים אינם זכאים כלפי הנתבעת לפיצוי בגין אובדן רווחיהם מהעסק עד שנת 2021, אף לא לפרק זמן קצר מזה שיימנה מסיום השותפות על-ידה ואילך. אילו דמתי היה מביא את השותפות לידי סיום טרם מחלתו יתכן שפני הדברים היו שונים, אך לא זו התשתית העובדתית שעומדת להכרעה. תוצאה זו, בגדרה התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין אינטרס הציפייה שלהם, תואמת את טיבה ומהותה של השותפות שהתקיימה לגבי העסק לאחר מותו של דמתי. אין צורך לומר שיש לדקדק וליתן סעד רק בגין פיצוי על הפרת חיובים שחלים ביחסי שותפות, ולהימנע מהשתת ' קנס' על רצון לגיטימי של שותף לסיים שותפות שהגיעה למבוי סתום.

בכל הנוגע לשותפות דנן היה גלוי ונהיר לצדדים לה, משה והנתבעת, עוד קודם למתן הדרישה להוצאת המכונות, כי היא הגיעה לסוף דרכה בשל כך שלא עלה בידם לגבש מתווה מוסכם להמשך הפעלתה של החנות לעתיד לבוא. התביעה לפיצוי התובעים בגין אובדן הכנסה למשך שש שנים נוספות התעלמה מכך והיוותה הלכה למעשה דרישה לאכיפת יחסי שותפות בדלת האחורית, ללא עילה בדין. חלק זה של התביעה שהיווה את עיקר סכומה נדחה אפוא.

ד. שיפוץ החנות

1. ביצוע השיפוץ

א. לטענת התובעים, הם השקיעו בשיפוץ שנעשה בחנות בשנת 2011 סך של 150,000 ₪ על-יסוד התחייבותו של דמתי למשה כי השותפות ביניהם תעמוד בעינה למשך עשר שנים נוספות לפחות [סע' 10 ב-ת/1]. בשל הפרת ההתחייבות, שביטויה בסיום השותפות על-ידי הנתבעת באמצע שנת 2016, עתרו התובעים לשני סעדים מצטברים: האחד, אובדן רווח צפוי מן העסק למשך שש שנים; השני, השבת חלקם בהוצאות השיפוץ בסך 150,000 ₪ בצירוף שיערוך [סע' ב(5)(א) ו-(ב) ב-ת/1].

יאמר מיד: מדובר בכפל פיצוי בשל אותה עילה. לשון אחר, בשל יחוס הפרת התחייבות לגבי המשך השותפות נתבע פיצוי גם בגובה אינטרס הציפייה של התובעים – הוא הפיצוי לאובדן רווחים, וגם בגובה אינטרס ההסתמכות שלהם – קרי, השבת השתתפותם בשיפוץ החנות. גם אם היו התובעים מוכיחים כי חיוב להמשך השותפות למשך עשר שנים ניתן ומחייב גם את הנתבעת – בשונה מדמתי, לא היו יכולים להיפרע בשל הפרתו גם בשל אינטרס הציפייה וגם בשל אינטרס ההסתמכות. מאחר שתביעתם לאובדן רווח עתידי נדחתה, אדרש לתביעה להשבת השקעתם בשיפוץ. תביעה זו אינה נכשלת בשל כך שהשיפוץ בוצע על-פי הסכמה בין משה לבין דמתי; אם השקיעו התובעים בחנות – באופן שחרג מתפקידם בעסק אשר התמקד באספקת מכונות, תחזוקתן והחלפתן מעת לעת, ובכך השביחו את ערכה, עומדת להם עילה לפיצוי בשל השקעתם בה עם סיום השותפות זמן לא ארוך לאחר שנעשה השיפוץ.

ב. משה עמד על ההסכמה שגובשה בינו לבין דמתי בשנת 2011 בהתייחס לביצוע השיפוץ: "את החנות הזו ניהלנו כבר עד 2011, כמעט 30 שנה, ב- 30 שנה אני החלפתי במקום כמו שאמרתי קודם בלי סוף מכונות שהחלפתי והשקעתי מאות אלפי דולרים, אבל בחנות עצמה 4 קירות וברצפה מעולם לא הושקע שקל אחד במשך כל השנים האלה. כשישבנו עם אלישע ודיברנו איך לקדם את העסק ואיך לעשות שהעסק יכניס יותר, כל הזמן דיברנו בינינו שהחנות נראית כבר כמו בית שימוש, ודיברנו על זה שצריך לחדש את החנות שיראה יותר טוב. אלישע אמר אם אנחנו הולכים לחדש את החנות הוא רוצה לעשות שיפוץ כללי. שאלתי אם הוא רוצה לסגור את העסק והוא אמר שלא, ונעשה את זה לאט לאט. הוא אמר שצריך את הקירות ולהחליף את הבלטות והחשמל והמזגנים, ואת התקרות, ומגני רוח מקדימה, הרבה השקעה. הוא אומר שהוא מעריך בסביבות ה- 300,000 ₪. שאל אם אני אשתתף איתו ב- 150,000 ₪, אמרתי לו שאנחנו שותפים ומרוויחים ביחד ומוציאים הכל ביחד וכי אני אשתתף איתו אבל אני צריך שיהיה לי בטחון שאם אני שם את הכסף בחנות שלא ילך לי לאיבוד ואז הוא אמר שהוא מבטיח לי לפחות 10 שנים קדימה שאני אהיה שם. אנחנו עד אז 30 שנה ביחד ומעולם לא רבנו, ותמיד היה בכבוד. לחצנו ידיים" [פרו' I עמ' 40 ש' 18-6; ר' גם שם, עמ' 41 ש' 14-12 ועמ' 42 ש' 13-6]. תוכן ההסכמה לא הועלה על הכתב מאותה סיבה שבעטיה הקשר בין משה לבין דמתי לגבי העסק לא תועד בהסכם כתוב [ פרו' I עמ' 40 ש' 24 עד עמ' 41 ש' 4].

ג. משה טען שבמהלך השנים השקיע בעסק סכומי כסף רבים בשיעור מאות אלפי דולרים; הם לא נתבעו, אלא רק השקעתם של התובעים בשיפוץ החנות. לדבריו: "אם נותנים לי בעיטה וזורקים אותי החוצה אני צריך לקבל את ההשקעה שלי לפי מה שהובטח" [פרו' I עמ' 24 ש' 4-3, 23-18].

ד. עו"ד אלדן היה חסר ידיעה אישית על השקעות פרטניות של התובעים בעסק, ובכלל זה במבנה החנות. על השקעתם של התובעים בשיפוץ שמע מפי משה רק לאחר פטירת המנוח, כאשר נוצר הקרע בינו לבין הנתבעת ומשפחתה [ פרו' I עמ' 17 ש' 6-3; עמ' 17 ש' 9 עד עמ' 18 ש' 7; עמ' 19 ש' 13-2]. האמירה אינה ראיה לנכונות תוכנה, והיא כפופה להתנגדות הנתבעת לעדות מפי השמועה. ודאי שאין בה לבסס קביעת ממצא לטובת התובעים באשר להשקעתם בשיפוץ והיקפה. גם אגסי לא סייע בהוכחת טענת התובעים להשקעתם בשיפוץ; הוא לא עבד בעסק בזמן השיפוץ ולא ידע עליו דבר [ פרו' II עמ' 15 ש' 25-24].

הדברים אמורים גם בעדותו של שמואל, בנו של התובע. שמואל נשאל על השיפוץ בחקירה נגדית וטען שהוא זכור לו; לדבריו, השיפוץ בוצע לפני זמן רב, כעשר שנים לפני מתן עדותו, קרי, בשנת 2008. הדבר אינו תואם את גרסת התובע לעריכת השיפוץ בשנת 2011 [ פרו' II עמ' 27 ש' 13-7]. לפי עדותו של שמואל השיפוץ בוצע במשך כחודשיים תוך כדי עבודת העסק, על-ידי שיפוצניק ולא בידי דמתי; שמואל ביקר במקום באותה תקופה בתדירות של פעמיים בשבוע לפחות [ שם, עמ' 27 ש' 17, 19, 23, 27 ועמ' 28 ש' 3-1].

ה. עצם עריכתו של שיפוץ בחנות בשנת 2011 או סמוך לכך אינה במחלוקת; הוא לא הוכחש על-ידי הנתבעת, וגרסתה הייתה כי התובעים לא השתתפו במימון השיפוץ ולא קיבלו הבטחה לגבי המשך ההתקשרות עמם בקשר עמו [ סע' 73 ב-נ/1]. לירן העיד על עריכת השיפוץ, אותו ייחס לאמצע שנת 2012; הוא מסר כי השיפוץ כלל בין היתר עבודות חשמל, תיקון מזגנים, הדבקת ריצוף בקומת הגלריה, צביעה ועבודות גבס. על-פי עדותו, הוא סייע בעבודות שבוצעו ברובן על-ידי דמתי, תוך העסקת בעל מקצוע שכיר במשך כחודש ימים שקיבל תשלום יומי. לירן הצהיר שדמתי נשא לבדו בכל עלויות השיפוץ לרבות שכרו של העובד ורכישת חומרים [ סע' 15 ב-נ/4]. טענות דומות השמיעה הנתבעת [ סע' 20 ב-נ/1; פרו' III עמ' 18 ש' 14-12].

ו. אין מחלוקת שהעובד השכיר שהועסק בחנות בביצוע השיפוץ היה גילעדוב; הוא נתן על כך תצהיר שאינו חלק מראיות הנתבעת שכן גילעדוב לא התייצב כדי להיחקר עליו והנתבעת ויתרה על תצהירו. בעדותו לגבי השיפוץ הסתמך לירן על תצהירו של גילעדוב, אלא שזה אינו עשוי לחזק את גרסתו שכן הוא עצמו אינו ראיה [ פרו' III עמ' 29 ש' 7-5]. לירן אישר שלא היה צד להתחשבנות בין משה לדמתי, אך גרס שהשיפוץ לא הניב הוצאות ולכן לא היה מה להפחית בגינו באותה התחשבנות [ שם, עמ' 30 ש' 9-6].

ז. שמואל, שהגיע לחנות במהלך ביצוע השיפוץ לשם מתן שירותי תיקון למכונות, תיאר עבודות שנכללו בו: "גבס, בלטות, מלמעלה גם למטה, צבע, תאורה, מזגנים, [...] הכניסו מערכת חדשה של להוציא עשן, גם למעלה, גם למטה, תריסים, היה שיפוץ כללי" [פרו' II עמ' 29 ש' 9-7]. הדברים תואמים בעיקרם את רכיבי השיפוץ שמנו הנתבעת ולירן.

2. תיעוד חשבונאי של המנוח לגבי השיפוץ

א. רו"ח עזורה, עד הנתבעת ומי ששימש כרואה-החשבון של דמתי בחייו, אישר גם הוא את עצם ביצועו של השיפוץ בחנות בשנת 2012 ואת מרכיביו, כפי שנמנו בתצהיריהם של לירן והנתבעת. עדותו על כך היתה זהה לגרסתם, וגם הוא טען שהמנוח לבדו נשא בכל ההוצאות הכרוכות בשיפוץ [ סע' 19 ב-נ/2]. רו"ח עזורה מסר שהיה עד לכך שעבודות השיפוץ בוצעו רק על-ידי דמתי, לירן והפועל השכיר, ודחה את טענת התובעים להשקעה בסך של 150,000 ₪ בשיפוץ בדרך של הפחתה מחלקם ברווחי העסק במהלך ההתחשבנות שערכו עם דמתי [ שם, בסע' 20].

בעדותו לפני מסר רו"ח עזורה גרסה שונה. עתה טען שכל הוצאות השיפוץ ושכר הפועל אשר הועסק בביצועו שולמו על-ידי דמתי, ולא שלל אפשרות שדמתי חלק בהוצאות הללו עם משה בהתחשבנות שלהם. רו"ח עזורה סבר שאין כל אפשרות שהסכום בו נשאו התובעים בהקשר זה היה 150,000 ₪ והעריך שעלות השיפוץ כולו לא הגיעה ל- 10,000 ₪ [ פרו' II עמ' 87 ש' 18-8]. רו"ח עזורה אינו שמאי ואינו מומחה בעל כשירות מקצועית להערכת עלות השיפוץ; בתחום זה, עדותו לא חרגה מגדרה של סברה והשערה. בכשירותו כרואה-החשבון של דמתי התחוור שנבצר מרו"ח עזורה להעיד דבר מה על עלות השיפוץ: הוא הודה שבספריו של דמתי לא נרשמה כל הוצאה שהיא בגין השיפוץ, לרבות אלה שנטען על-ידי הנתבעת כי דמתי נשא בהן מכיסו ועל-חשבונו [ פרו' II עמ' 88 ש' 8-2].

ב. גם אם דמתי ביצע חלק מעבודות השיפוץ בעצמו ואף נעזר לשם כך בלירן, עדיין הועסק גם גילעדוב לאותה תכלית וקיבל שכר יומי עבור עבודתו במשך כחודש ימים; הנתבעת ולירן הודו בכך [ סע' 20 ב-נ/1 וסע' 15 ב-נ/4]; להוצאה זו אין זכר בהנהלת החשבונות של דמתי, באופן שמראה כי היא אינה ראיה מהימנה לנכונות תוכנה בכל הנוגע להוצאות הכרוכות בשיפוץ. הדברים אמורים גם ברכישת חומרי בניה ואביזרים לשיפוץ, שעצם השימוש בהם אינו במחלוקת, אפילו דמתי לבדו ביצע את השיפוץ מהחל עד כלה כטענתו של רו"ח עזורה בעדותו לפני [ פרו' II עמ' 95 ש' 20-18; עמ' 98 ש' 7-2, 10, 20, 27-26].

ג. לרכישת חומרים ואביזרים אין ביטוי בהנהלת החשבונות שרו"ח עזורה ערך לדמתי, למעט זיכוי יחיד לטובת התובע בסך 2,491 ₪ בשנת 2011 [ פרו' II עמ' 88 ש' 21-14; עמ' 88 ש' 27 עד עמ' 89 ש' 2; עמ' 89 ש' 9-8, 14-13; עמ' 90 ש' 7-4, 19-16]. רו"ח עזורה לא קשר בין הזיכוי לשיפוץ שנערך לשיטתו רק באמצע שנת 2012, קרי, בשלב מאוחר יותר [ שם, עמ' 91 ש' 17-15].

כאשר עומת רו"ח עזורה בין תוכן עדותו – ששללה רכישת סוכך חשמלי או אביזר אחר לעסק על-ידי התובעים, לבין עדותה של הנתבעת שאישרה זאת, לא היה בפיו מענה ענייני; בתשובה לשאלת בית-המשפט הודה כי גם להוצאה זו, שנעשתה במהלך השיפוצים ושאושרה על-ידי הנתבעת בעדותה הראשית, אין ביטוי חשבונאי בדו"חות של העסק [ השוו סע' 56 ב-נ/1 לפרו' II עמ' 91 ש' 11-5, 20-19; עמ' 92 ש' 10-5; עמ' 93 ש' 13-10].

ד. לאחר שרו"ח עזורה שב והצהיר כי דמתי ביצע את השיפוץ כולו במו ידיו, בנסותו לתרץ היעדר כל ביטוי חשבונאי לעלויות של השיפוץ בתיעוד שהציג, נאלץ להתמודד עם תוכן עדותו הראשית, בה אישר כי השיפוץ לא הסתמך כולו על עבודה עצמית של דמתי אלא היה כרוך בהעסקת פועל בתשלום שכר על-בסיס יומי למשך כחודש ימים; מענהו של רו"ח עזורה היה מתחמק וחיזק את הרושם הלא אמין של עדותו [ ר' סע' 19 ב-נ/2 ו פרו' II עמ' 97 ש' 9-3].

ה. נובע מכך שהוצאות רכישת חומרים לשיפוץ ועלות שכרו של הפועל שהועסק במהלכו – הוצאות שעצם קיומן איננו שנוי במחלוקת, לא קיבלו ביטוי בהנהלת החשבונות של דמתי. לפיכך אין כל ערך ראייתי להצהרתו של רו"ח עזורה כי לא נתקל בהוצאה הקשורה לשיפוץ בסדר גודל של 150,000 ₪ [ פרו' II עמ' 89 ש' 21-18, 26]. לעדות כזו היה ערך רק אם ספריו של המנוח היו מראים הוצאה בשיעור אחר – שיעור כלשהו, הכרוכה בשיפוץ. מאחר שספריו של דמתי לא הראו דבר בהקשר זה, הם אינם עשויים לשמש ראיה להוכחת עלות השיפוץ.

3. הוכחת השתתפותם של התובעים בעלות השיפוץ

א. אין אפוא מחלוקת ממשית על ביצוע השיפוץ והעבודות שנכללו בו; השאלה שטעונה הכרעה היא אם התובעים השתתפו במימון השיפוץ ואם עשו כן – מה היה היקף השקעתם. בעניין זה, נטל השכנוע מונח לפתחם מהיותם ' המוציא מחברו'.

ב. לא הובאה ראיה לכך שעלות השיפוץ עמדה בפועל על 300,000 ₪ או סכום קרוב לכך, תוך נשיאה של התובעים במחצית הסכום – 150,000 ₪, במהלך ההתחשבנות העתית אשר נערכה בין משה ודמתי אחריו. לא הוגשה על-ידי התובעים חוות-דעת מומחה בתחום הידע הרלוונטי שתראה כי חלקם ברווחים לאחר ביצוע השיפוץ פחת, בהשוואה לתקופה שקדמה לו, באופן שמבטא נשיאה בסך של 150,000 ₪ או סכום קרוב לזה. גם אם בדיונים על השיפוץ טרם ביצועו נקב המנוח בסך של 300,000 ₪ כעדותו של התובע, ברי שעשה כן על-דרך הערכה ואומדנה בלבד; עריכת שיפוץ בעלות מסדר גודל זה לא הוכחה ולו גם לכאורה.

משה לא הראה, ברחל-בתך-הקטנה וכפי שהיה עליו לעשות לשם הרמת נטל השכנוע שמונח לפתחו, כי הדו"ח המרכז מבטא נשיאה של התובעים בהוצאה נוספת של 150,000 ₪ בתקופה שלאחר השיפוץ, מעבר לערכי נשיאתם הרגילה בחלקם בהוצאות העסק. התובעים אינם עשויים לצפות שבית-המשפט ידלה נתון זה עבורם מתוך הדו"ח המרכז בלי שהם יתייחסו לכך באופן מפורט בתצהיריהם ויצביעו על האופן בו נלמדת המסקנה הרצויה להם מהדו"ח. זהו חסר מהותי בראיות התובעים בכל הנוגע לעלות השיפוץ ולטענה לחלוקת הוצאותיו עם דמתי. בסופו של יום, המספרים 300,000 ₪ ו- 150,000 ₪ נותרו אך מספרים שנזרקו לחלל האוויר, לא נתונים שהוכחו בראיות ממשיות.

ג. זאת ועוד. משה טען כי נשא בחלק שווה במימון השיפוץ בסך 150,000 ₪, זאת במסגרת עריכת החשבון העתית בינו לבין דמתי [ פרו' I עמ' 42 ש' 19-22]. קשה להלום שהמספר אשר ביטא את השקעתם של התובעים בשיפוץ, 150,000 ₪, התגלה למפרע כזהה לזה שנדון בין משה לבין דמתי לפני השיפוץ, בעת ההסכמה על ביצועו. את הסכום שבו נשאו התובעים צריך היה לכמת ולתמוך בתיעוד ברור; הדבר לא נעשה.

ד. משה אף לא העיד על שיחה שנערכה בינו לבין דמתי לאחר השיפוץ, בה הם בדקו יחד במדוקדק כמה הוא עלה וערכו ביניהם את תחשיב החלוקה שנובע מכך, בהתאם להסכמתם לחלוק בהוצאה טרם ביצועו. המספר היחיד שננקב לתיאור עלות השיפוץ הוא זה שהוזכר בהסכמה לבצעו, לגביו נקבע כי לא היה אלא אומדן והערכה צופים פני עתיד – בשונה ממספר ששיקף עלות והוצאה ממשית מנקודת מבט של תום השיפוץ. התובעים לא הציגו חוות-דעת של שמאי שביקר בעסק והעריך את תרומת השיפוץ לשוויו או את עלות השיפוץ. אף זה חסר מהותי בראיות התובעים שלא ניתן לו הסבר. שמואל, עד התובעים, לא ידע דבר על עלות השיפוץ ולא ראה קבלות בגינו [ פרו' II עמ' 29 ש' 5-1]. התובעים השקיעו מאמץ בהוכחת הפן העובדתי של העילות אך לא עשו כן במישור כימותן, באופן שנזקף לחובתם.

ה. במונחי אמינות, עדותו של משה הייתה עדיפה על-פני עדויותיהם של הנתבעת ולירן ואף על-פני עדותו של רו"ח עזורה. לנתבעת ועדיה לא הייתה ידיעה ישירה מכלי ראשון על תוכן ההסכמות שגובשו בין משה לבין דמתי. נתתי אמון בעדותו של משה על עצם השתתפותה של התובעת במימון עלות השיפוץ, במסגרת ההתחשבנות העתית שנערכה בינו לבין דמתי. יחד עם זאת, נוכח כל האמור לעיל ובאין הצבעה קונקרטית של התובעים על תיעוד שיציג תחשיב וכימות של העלות בה נשאו בשל כך – באמצעות עדות מפורשת בתצהירו של משה או על-ידי חוות-דעת מומחה חשבונאי, יש להעריך את הסכום שבו נשאו על-בסיס אומדנא דדיינא. על הסכום להיות צנוע, כפי שמתחייב מהיעדר הצבעה קונקרטית עליו בראיות התובעים ותואם את ביצוע השיפוץ בעיקרו על-בסיס עבודה עצמית של דמתי ולירן. בגין חלקם בעלות השיפוץ יזוכו התובעים בסך כולל של 30,000 ₪ בערכי יום הגשת התביעה.

ה. השבת המכונות והמחשב

המכונות הושבו לתובעים תוך הוצאתן מהחנות והעברתן לחזקת התובעים ביום 4.7.2016. הדבר נעשה על-פי החלטת בית-המשפט שניתנה בבקשת התובעים לצו עשה. בעקבות קבלת המכונות תיקנו התובעים את כתב-התביעה וכללו בו עתירה לפיצוי בסך 200,000 ₪ בגין אי-השבת המכונות משך חודשיים ימים, בשל החזרתן במצב לא תקין ובשל כך שהמחשב שחלש על הפעלתן לא הוחזר כלל [ סע' ב(5)(ד) ב-ת/1].

1. מצב המכונות בעת החזרתן

א. כבר נאמר לעיל: כשם שהנתבעת נושאת בנטל להוכיח את טענתה כי המכונות לא טופלו כהלכה ולא היו תקינות לפני סגירת העסק בחודש אפריל 2016, כך נושאים התובעים בנטל לשכנע כי המכונות הוחזרו במצב לא תקין בחודש יולי 2016, בעת הוצאתן מהחנות. יאמר מיד: הנטל לא הורם כלל.

ב. בעת הוצאת המכונות מהחנות כבר היה הסכסוך בין הצדדים גלוי וידוע; הוא בשל לכדי הגשת התביעה והוליד בקשה לצו עשה לשם השבת המכונות לתובעים. לתובעים היה נהיר שעליהם לבדוק את המכונות, במועד קבלתן, על-ידי מומחה מטעמם. לשיטתם, לתכלית זו נלווה אליהם לחנות מר דודי גולדנברג שהוצג על-ידם כמומחה בתחום האלקטרוניקה [ סע' 40 ב-ת/1 וסע' 10 ב-ת/3; להלן גולדנברג]. לטענת התובעים, בדיקתו של גולדנברג את מצב המכונות הוכשלה על-ידי הנתבעת לאחר שלירן סירב להתיר למשה ושמואל להיכנס יחד עמו לחנות כדי להפעילן; במצב דברים זה נבצר מגולדנברג לערוך בדיקה ממשית של המכונות והוא עזב את המקום [ סע' 40 ב-ת/1 וסע' 12-11 ב-ת/3; פרו' II עמ' 23 ש' 26 עד עמ' 24 ש' 3; עמ' 26 ש' 27-26; עמ' 27 ש' 5-4].

ג. חלף חוות-דעת של מומחה חיצוני השליכו התובעים יהבם על בדיקת המכונות שנערכה, כך נטען, סמוך לאחר הוצאתן מן החנות על-ידי שמואל; הלה הופיע לפני בית-המשפט ' בשני כובעים': כעד עובדתי שנתן תצהיר על-בסיס ידיעת העובדות הנוגעות בדבר [ ת/3] וכמומחה שערך חוות-דעת לגבי מצב המכונות בעת הוצאתן מהחנות [ ת/4]. הנתבעת התנגדה לקבילות חוות-הדעת [ פרו' II עמ' 22 ש' 21 עד עמ' 23 ש' 2]. נקבע שהעדות תישמע בכפוף להתנגדות והצדדים יטענו על כך בסיכומים.

ד. הנתבעת ולירן לא ידעו מה היה מצב המכונות בעת השבתן לתובעים. הנתבעת כלל לא נכחה במעמד הוצאתן מהחנות; היא הפנתה אל לירן כמי שיודע אלו מכונות הוחזרו ומה היה מצבן [ פרו' III עמ' 14 ש' 29-18; עמ' 15 ש' 26]. לירן הצהיר שאינו יודע מה היה מצב המכונות בעת החזרתן; הוא נכח במעמד אך סגר את העסק קודם לכן, ביום 12.4.2016 [ פרו' III עמ' 30 ש' 14-11]. טענת הנתבעת לאי-תקינות של המכונות במועד סגירת העסק נדחתה לעיל בשל אי-הוכחתה. היעדר ידיעה פוזיטיבית של הנתבעת ולירן מה היה מצב המכונות במועד הוצאתן מהחנות אינה מספקת ראיה לגרסת התובעים בדבר אי-תקינותן.

ה. אין מנוס מלקבוע שפגם או ליקוי במכונות במועד השבתן לתובעים לא הוכחו על-ידם. ראיות התובעים בסוגיה זו לקו בשורה ארוכה של פגמים וחסרים מהותיים. הם ימנו להלן.

ו. משה התקשה לנמק באופן משכנע את חסרונה של חוות-דעת מומחה חיצוני לגבי מצב המכונות בקבלתן [ פרו' I עמ' 44 ש' 29-26]. אין בידי לקבל את טענת התובעים כי הם אולצו לכך על-ידי לירן או מישהו אחר מטעמה של הנתבעת, לרבות בשל כך שלא הותר להם להיכנס לחנות עם גולדנברג וללוות את בדיקת המכונות על-ידו. בעניין זה, כבעניינים אחרים שנגעו למצב המכונות בעת השבתן, השמיעו התובעים אמירות בעלמא חלף הצגת ראיות ממשיות.

ראשית, לא ניתן הסבר לכך שמי שהוזמן בידי התובעים כמומחה לשם בדיקת המכונות לא היה מסוגל להפעילן בלי ששמואל עומד לידו ומורה לו כיצד לעשות כן. מומחיותו הנטענת של גולדנברג הייתה צריכה לאפשר לו להפעיל את המכונות בעצמו, למצער תוך קבלת הנחיות טלפוניות משמואל שנמצא מחוץ לחנות.

שנית, המכונות הוצאו מהעסק ונמסרו לתובעים לפי צו בית-משפט שניתן בבקשה לצו עשה. אם התחוור למשה, בהגיעו עם גולדנברג לחנות כדי לקבל את המכונות ולבדוק אותן בָּמקום טרם נטילתן, כי הנתבעת או מי מטעמה אינו מאפשר את עריכת הבדיקה באופן הרצוי להם, היה עליהם לעזוב את המקום ולהגיש ללא דיחוי בקשה למתן החלטה משלימה שתבטיח קיום בדיקה בידי מומחה חיצוני. התובעים לא עשו כן, והדבר אומר דרשני ופועל לחובתם. לא הוכח טעם שבעטיו היה על התובעים למהר ולטול מהעסק את המכונות דווקא במועד זה, ולא במועד נדחה – תוך קיום הבדיקה בידי גולדנברג או מומחה אחר מטעמם.

שלישית, מאחר שהתובע ושמואל לא נכחו בתוך החנות בעת שגולדנברג נכנס אליה, ידיעתם על שאירע בחנות – ועל הגבלת בדיקתו של גולדנברג בידי לירן או גורם אחר מטעם הנתבעת, אינה אלא עדות מפי השמועה [ ור' עדות שמואל בפרו' II עמ' 25 ש' 2-1]. עדות כזו אינה ראיה לנכונות תוכנה אלא לכל היותר למסירתה להם על-ידי גולדנברג. הלה לא נתן תצהיר על אשר התרחש כשנכנס לתוך החנות כדי לבדוק את המכונות; לא ניתן הסבר לחסרונה של עדותו, חרף נחיצותה להוכחת טענות התובעים. במצב דברים זה לא הוכחה גרסתם של התובעים לגבי קושי בו נתקל גולדנברג, שמנע ממנו לקיים בדיקה של המכונות כהלכתה וליתן על כך חוות-דעת מומחה.

רביעית, לא ניתן הסבר לכך שגולדנברג לא בדק את המכונות מיד לאחר הוצאתן מהחנות, טרם הובלתן למקום אחר, תוך תיעוד ממצאי הבדיקה בחוות-דעת ערוכה כדין. אם גולדנברג סירב לכך כטענת התובע, היה עליו לזמן מומחה אחר שיעשה זאת [ פרו' I עמ' 45 ש' 4-1].

ז. לבסוף, עלה מהראיות כי גולדנברג דווקא נכח בבדיקת המכונות שנערכה סמוך לנטילתן מהחנות, באופן שמדגיש ביתר שאת את חסרונה של חוות-דעתו. אגסי, עד התובעים, נכח בבדיקה ומסר שהיא נערכה על-ידי שמואל וטכנאי נוסף שאת שמו לא זכר; הוא לא ידע אם מדובר בגולדנברג [ פרו' II עמ' 16 ש' 27-14; עמ' 17 ש' 4-2].

שמואל ציין שבדיקת המכונות נעשתה בעסק של התובע ברחוב הנשיא 13 – לגביו נטען כי הוא העסק המתחרה ואשר משמש מעבדה לתיקוני וידאו; נכחו בה משה, שמואל ואגסי [ פרו' II עמ' 24 ש' 13-9, 22-21]. שמואל טען כי גולדנברג עזב קודם לכן ולא נכח בבדיקה [ שם, ש' 27-24 ועמ' 25 ש' 5-3]; הוא לא ידע להסביר את עדות אגסי שציין כי במעמד הבדיקה נכח טכנאי נוסף [ שם, ש' 23-15]. שמואל עומת עם תצהירו של התובע שניתן במסגרתם של הליכי ביזיון בית-משפט שהתקיימו בתובענה דנן, בו הוצהר כי גולדנברג דווקא נכח במעמד בדיקת המכונות לאחר הוצאתן מהחנות; לא עלה בידו להתמודד עם תוכן התצהיר והוא טען שאינו זוכר זאת [ פרו' II עמ' 25 ש' 24 עד עמ' 26 ש' 15].

בעניין זה יש להעדיף באופן מובהק את עדותו של אגסי על-אודות נוכחות של טכנאי נוסף בבדיקה ואת הודאתו של משה בתצהיר קודם בהיותו של גולדנברג שותף לבדיקת המכונות לאחר הוצאתן מהחנות על-פני גרסות אחרות שהציגו התובעים בהליך דנן. הדבר מדגיש את הפגם שטמון במבוקשם של התובעים לחפות על החסר בחוות-דעת של מומחה חיצוני, נטול פניות ואובייקטיבי על-ידי הצגת חוות-דעת שעורכה הוא שמואל, בנו של התובע.

ח. בהמשך לכך, לא ניתן לקבל את מבוקשו של שמואל לייחס לעצמו מעמד מומחה וליתן חוות-דעת מומחה – כמשמעה בפקודת הראיות, בנוגע למצב המכונות. הטעמים לכך רבים.

לשמואל קרבה מובהקת לנושא המחלוקת ומעורבות אישית בפן העובדתי של הסכסוך. הוא בנו של התובע ומי שטיפל במכונות במהלך חיי השותפות כטכנאי שהועסק על-ידי התובעת. בשל כך, הוא נמנה על עדי התובעים ונתן תצהיר. מי שהינו בעל קרבה או זיקה למחלוקת עד כדי כך שיש באמתחתו ידיעה לגביה והוא משמש עד עובדתי מטעם אביו-התובע אינו עשוי להיחשב מומחה ולתת חוות-דעת. אחת הדרישות ממומחה היא כי יצהיר שאין לו עניין אישי בנושא המחלוקת [ בש"א (מח' חי') 4791/07 לוי נ' חיפה כימיקליים בע"מ (2007) ]. קרבתו הרבה של שמואל לנושא הסכסוך לא מאפשרת הצהרה כזו; בשל זיקתו לתובעים, יש לו עניין ישיר בתוצאות המשפט והוא אינו עשוי להיחשב מומחה בעניין ששנוי בו במחלוקת.

אף לא הוכח ששמואל בעל מומחיות ושיעור קומה מקצועי הדרושים כדי שיוכל להיחשב בר-סמכא וליתן חוות-דעת מומחה לגבי מצב המכונות; עצם היותו טכנאי שעבד בעסק של אביו ונקרא מעת לעת לתקן תקלה בהן אינה מעידה על מומחיות מהסוג הנדרש. בעדותו לפני ניכר ששמואל חסר ידע עיוני בסיסי והובהר כי הוא מסתמך על ניסיון מעשי שצבר במהלך השנים [ פרו' II עמ' 29 ש' 19 עד עמ' 31 ש' 11]. טכנאי מכונות שאין לו כל השכלה פורמלית אינו עשוי להיחשב מומחה בתחומו, ואין נפקא מינה אם ידיו ' ידי זהב' והוא בעל ותק.

ט. סעיף 20 בפקודת הראיות מורה: "בית המשפט רשאי, אם אין הוא רואה חשש לעיוות דין, לקבל כראיה, בכתב, חוות דעתו של מומחה בשאלה שבמדע, שבמחקר, שבאמנות או שבידיעה מקצועית (להלן - חוות דעת) [...] ". במקרה דנן, מתן אפשרות לשמואל להיחשב מומחה שנתן חוות-דעת בנוגע למצב המכונות בעת מסירתן לתובעים כרוך בעיוות-דין ברור, ואין להתירו. בשל הטעמים שנמנו לעיל, שמואל אינו עשוי להיחשב ולו גם בדוחק כעד מומחה בהליך דנן; הוא עד עובדתי גרידא, לא מעבר לכך. עדותו מתמצה אפוא בתצהירו ובחקירתו עליו, ואילו לחוות-הדעת שנתן אין כל מעמד וערך ראייתי.

י. משה צירף לתצהירו סרטון שהתיימר להיות תיעוד של בדיקת המכונות [ סע' 41 ונספח 6 ב-ת/1; ר' גם סע' 14 ונספח 2 ב-ת/3]. אין בסרטון זה ( להלן תיעוד הבדיקה) כדי להשלים את שהחסירו התובעים בראיותיהם והוא עצמו אינו ראיה קבילה. שמואל לא חלק על כך שהסרטון איננו תיעוד רציף, מלא ושלם של תהליך הבדיקה אלא עשוי מקטעים-מקטעים. הוא לא ידע לספק לכך הסבר, לא זכר אם התיעוד נעשה במכשיר הסלולרי של משה או בדרך אחרת ושיער שהבדיקה לא תועדה ברצף בשל בעיית זיכרון בטלפון או כדי לחסוך בסוללה [ פרו' II עמ' 34 ש' 19 עד עמ' 35 ש' 17].

משה, לו יוחס ביצוע התיעוד בסרטון, לא מנה בתצהירו את תנאי הכשירות שיש להוכיח כדי שהסרטון יתקבל כראיה לנכונות תוכנו. לא הוכח דבר על-אודות כשירותו הטכנית של הציוד ששימש להפקת הסרטון. התיעוד אינו שלם ורציף אלא קטוע בגלוי. לא הוכח שהסרטון לא טופל בידי מאן דהוא לאחר מעשה. אותם טעמים שבגינם הסרטון שיוחס לגילעדוב בעסק המתחרה אינו ראיה לתוכנו מובילים לתוצאה זהה של היעדר קבילות ביחס לתיעוד הבדיקה [ר' לעיל בחלק ב(10)(ח)].

יא. אם לא די בכך, המכונות הובלו מהעסק למקום בו נבדקו על-גבי טנדר פתוח ללא כיסוי [ עדות שמואל בפרו' II עמ' 37 ש' 7-5]. לא הוכח שהדבר נעשה בצורה שמנעה מהן להינזק. התביעה לפיצוי בשל השבת המכונות כשהן אינן תקינות במלואן נדחית אפוא.

2. טענה לאי-החזרת המחשב

א. התובע טען שיחד עם המכונות הוצב בעסק מחשב; המחשב נמצא בקומה התחתונה של החנות וחלש על פעילות המכונות בקומה השניה ועל היכולת להפעיל אותן למטרתן. המחשב לא הוחזר עם המכונות אלא נותר ברשות הנתבעת [ פרו' I עמ' 44 ש' 23; עמ' 46 ש' 25 עד עמ' 47 ש' 2]. שמואל עמד אף הוא על אי-השבת המחשב ועל תפקידו בהפעלת המכונות [ סע' 7 ו-15 ב-ת/3; פרו' II עמ' 26 ש' 23-22].

ב. קיומו של המחשב בעסק והיותו בעל זיקה הדוקה להפעלת המכונות הוכחו כדבעי. אגסי, אשר עבד בחנות הן טרם פטירת המנוח והן לאחריה, אישר כי בקומה התחתונה בחנות נמצא מחשב שהיה אחראי על הפעלת המכונות; אגסי הפעיל אותו במסגרת עבודתו בעסק [ פרו' II עמ' 13 ש' 9-8]. במחשב הזין אגסי נקודות למכונות משחק שנמצאו בקומה השניה, באופן שאפשר ללקוח לשחק במכונה זמן קצוב [ שם, עמ' 20 ש' 18-8]. המחשב היה ' מקליט' את העסק והוא לא הוחזר לתובעים עם סגירתו [ שם, עמ' 16 ש' 9-8].

ג. אי-השבת המחשב הוכחשה על-ידי הנתבעת, אך גרסתה בעניין זה נסוגה מפני גרסתם של משה, שמואל ואגסי. כך הצהירה הנתבעת בעניין זה: "לא ידוע לי על המחשב, אין לי מושג על המחשב" [פרו' III עמ' 15 ש' 28]; היא ציינה שאין לה ידיעה לגביו או לגבי עצם קיומו בעסק ואינה זוכרת אם הוחזר. אחר כך שינתה את טעמה וגרסה שהמחשב לא נכלל בעסקת השכירות ואם היה בעסק מחשב אזי הוא אינו של התובעים [ שם, עמ' 16 ש' 18-4]. מדובר בדוגמא בזעיר אנפין לחוסר אמינותה המובהק של הנתבעת. בעניין שהיא העידה שאין לה כל ידיעה לגביו בחרה למסור גרסה שכל-כולה השערות, ובלבד שתהדוף את טענות התביעה. הוצג לה כי הצו השיפוטי שחל על החזרת המכונות נסב גם על המחשב; היא התבקשה להפנות למקום בו העידה בתצהיר כי המחשב לא נכלל במכונות אלא היה דווקא של דמתי. לא עלה בידה לעשות כן והיא פטרה עצמה באמירה שעליה לבדוק את זה [ שם, ש' 26-19].

ד. לירן מסר גרסה שונה; את אי-השבת המחשב תלה בכך שהחנות נסגרה לאחר ביקור המשטרה ביום 12.4.2016 וכאשר נפתחה מחדש – המחשב לא היה שם [ פרו' III עמ' 25 ש' 18-17]. גרסה זו אינה משחררת את הנתבעת מחובתה להשיב את המחשב לתובעים-בעליו: הוא ניטל מהעסק בעוד היא מחזיקה בו; אם צד שלישי מחזיק בו, היה עליה להראות מה עשתה ומה פעלה כדי לקבלו לרשותה. הנתבעת לא עשתה כן. בהמשך טען לירן כי המחשב כלל לא שייך לתובעים אלא היה של דמתי [ פרו' III עמ' 25 ש' 20, 26]. כאמור, מדובר בטענה שדינה דחייה.

ה. אלא שגם בהקשר זה יש להבחין בין הוכחת אי-השבת המחשב על-ידי הנתבעת לידי התובעים לבין הוכחת הנזק שנובע מכך. משה הצהיר שדובר במחשב יקר ערך עליו הייתה מותקנת תוכנה יחודית להפעלת המכונות, אך לא הגיש ראיה של ממש לתמיכת הטענה ולא הציג מסמך שיראה מה ערכו של המחשב במועד השבת המכונות – יולי 2016, בשונה ממועד התקנתו בעסק [ סע' 42-41 ב-ת/1]. במסמך שצורף לתצהיר התובע וכונה ' ברושור' אין די כדי להוכיח את שוויו של המחשב במועד הגשת התביעה [ נספח 8 ב-ת/1].

שמואל העריך את שווי המחשב ב-50,000 ₪ אך לא הציג ראשית ראיה לכך, וגם בעניין זה נזקף חסרונה של חוות-דעת מומחה לחובת התובעים [ פרו' II עמ' 26 ש' 25-24]. בעדותו הדלה של שמואל לא היה די כדי להוכיח דבר-מה בעניין זה [ ר' לדוגמא שם, עמ' 36 ש' 13]. המחשב פעל בתוכנת דוס, לגביה אישר שמואל כי היא ישנה וכבר לא משתמשים בה; לא ניתן היה לתרגם אותה לשפת תכנות עכשווית [ שם, עמ' 38 ש' 25 עד עמ' 39 ש' 13]. גם לירן ציין כי דובר במחשב שהופעלה בו תוכנת דוס ישנה למשחקי וידאו [ פרו' III עמ' 25 ש' 23-21].

ו. לפיכך יש לפצות את התובעים בסך של 10,000 ₪ בשל אי-השבת המחשב והתוכנה שהותקנה עליו, לא מעבר לכך; הסכום הוא בערכי יום הגשת התביעה.

3. טענה לנזק בשל עיכוב בהשבת המכונות

בסך של 200,000 ₪ שנתבע בזיקה להשבת המכונות נכללה עתירה לפיצוי בשל אי-החזרתן לתובעים במשך חודשיים ימים. דינה של תביעה זו להידחות במלואה.

ראשית, הנתבעת דרשה ממשה להוציא את המכונות מהעסק בחודש אפריל 2016. משה לא עשה כן והצדדים פנו להחלפת מכתבים באמצעות באי-כוחם. בנסיבות הללו, לא ניתן לגלגל רק לפתחה של הנתבעת את הוצאת המכונות בחלוף שלושה חודשים, בחודש יולי 2016.

שנית, וזאת עיקר: הוכח שלאחר הוצאת המכונות מהחנות הן אוחסנו בעסקו של משה בלי שנעשה בהן שימוש [ פרו' II עמ' 44 ש' 1, 9-8 ]. התובעים לא הראו שהיה ביכולתם להשתמש במכונות לשם הפקת רווח בפרק הזמן שבגינו תבעו פיצוי בשל עיכוב במסירתן. כפי שיובהר בחלק הבא, עוד קודם לכן צמצם התובע את עיסוקו בתחום המכונות באופן ניכר. את הימנעות התובעים מעשיית שימוש במכונות לאחר קבלתן לא ניתן לזקוף לאי-תקינותן שכן זו לא הוכחה כלל.

ממילא, אילו היה למכונות שימוש בעל ערך, חזקה על התובעים שהיו מתקנים אותן מיד עם קבלתן, באמצעות שמואל, ומפעילים אותן למטרתן. אחסנתן ללא שימוש מלמדת על היעדר אפיק נושא רווח לגביהן. מכאן שלא נגרם לתובעים נזק שנובע ממועד השבת המכונות, זאת גם אם היה נקבע כי חל עיכוב בהשבתן שמונח לפתחה של הנתבעת.

ו. עילות אחרות

1. פגיעה במוניטין

א. התובעים עתרו לפצותם בסך של 100,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין. יש לדחות תביעה זו, שלא הוכחה, כך בכל הנוגע לפגיעה במוניטין וכך גם ביחס לאובדן אפיקי השקעה אחרים.

ב. מן הראיות עלה שלא עמדו לתובעים אפיקי השקעה חלופיים רלוונטיים, ללא כל קשר לסיום השותפות עם הנתבעת. התובע מסר כי עסק בתחום המכונות יותר מחמישים שנה, היו תקופות בהן הפעיל מאות מכונות במועדונים בכל הארץ, ואף היה בעל עסקים ברומניה כחמש-עשרה שנים קודם לכן. בשל גילו, שבעים וחמש בזמן מתן עדותו, העסק הצטמצם לכדי הפעלת מכונות יחידות ועיסוקו העיקרי מתבטא בהיותו מנכ"ל בחברת שגיא [ פרו' I עמ' 21 ש' 30-26; עמ' 22 ש' 2, 7-6].

גם שמואל מסר כי מזה כמה שנים צמצם התובע את היקף עיסוקו בתחום שבו פעל העסק, קרי, משנת 2014 – שנת פטירתו של דמתי. אגסי נותר העובד היחיד שהוא מעסיק [ פרו' II עמ' 32 ש' 24 עד עמ' 33 ש' 1]. מעדות שמואל עלה כי פעילותם של התובעים צומצמה כבר בשנת 2011 או 2013, טרם פטירת המנוח, והוא הפך טכנאי יחיד בחברת שגיא [ שם, עמ' 38 ש' 24-21]. מאז שהמכונות הוצאו מהעסק, הן מאוחסנות ללא שימוש בעסק שהתובע מפעיל בו מועסק אגסי [ שם, עמ' 44 ש' 1, 9-8]. היעדר שימוש במכונות מעיד שלתובעים לא היו הזדמנויות עסקיות חלופיות, ועם סגירת העסק המשותף תמה פעילותם בתחום המכונות.

ג. כשנשאל משה על פגיעה במוניטין ואובדן אפיקי השקעה אחרים בחקירה נגדית, לא ידע על מה מדובר עד שלא קיבל הסבר מבא-כוחו. עדותו על כך הייתה עמומה ונטולת פרטים. כך אמר: "פנו אליי בלי סוף אנשים בחדרה שאכניס מכונות. תמיד דחיתי אותם בגלל העסק שלי עם אלישע דמתי, [...] ולכן תמיד ויתרנו ואלישע ז"ל ידע זאת" [פרו' I עמ' 46 ש' 20-14]. בהצהרה דלה וסתמית זו אין די כדי להוכיח אובדן אפיקי השקעה חלופיים, לא כל שכן בגין טעמים אשר נעוצים בנתבעת. לא נעשה דבר כדי להוכיח שהיו לעסק מוניטין עובר לתאריך סיום הקשר עם הנתבעת, וכי סגירת העסק דנן הייתה כרוכה בפגיעה בהם.

ד. במות המנוח, שותפו של משה, לא עמדה לתובעים זכות קנויה להמשך יחסי השותפות. הדברים יפים גם ביחס לשותפות עם הנתבעת בתקופה שלאחר פטירתו של דמתי. כל אחד מהשותפים רשאי להביא את יחסי השותפות לידי סיום. התובעים לא הראו כי בנקודת הזמן של פטירת המנוח עמדו בפניהם אפיקי השקעה אחרים ולא טענו כי דחו אותם ודבקו בעסק על-סמך התחייבות של הנתבעת להתמיד בשותפות לאורך זמן. היפוכו של הדבר הוא הנכון: דווקא נוכח ציפייתו של משה כי השותפות תתקיים לפחות עד שנת 2021, כעשר שנים לאחר השיפוץ, היה עליו לעורר את הנושא לאחר מות המנוח ולהיוודע אם הנתבעת חפצה בהמשך הקשר לגבי העסק לאורך זמן. משה לא טען שעשה כן. אפילו הוכח שבשותפות עם דמתי ניתנה התחייבותו להתמיד בה עד שנת 2021 לפחות, עם מותו היא פקעה והפכה לא אכיפה; התובע לא טען שבמסגרת השותפות עם הנתבעת לאחר מות המנוח ניתנה לו התחייבות כזו.

2. עוגמת נפש

א. אין לפסוק לתובעים פיצוי בגין עוגמת נפש.

ב. הסמכות לפסוק פיצוי בשל נזק לא ממוני קבועה בסעיף 13 לחוק החוזים ( תרופות בשל הפרת חוזה): "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין". נזק לא ממוני הוא המרכיב הלא-חומרי של הפגיעה והוא עשוי להתלוות להפסד כלכלי שנגרם עקב הפרת חוזה. פיצוי לא ממוני אינו ניתן כדבר שבשגרה. הוא מוגבל למקרים בהם נלוותה להפרת החוזה ולנזק הכלכלי שנגרם בעטיה הפרה של יחסי אמון או יחסי תלות ששררו בין הנפגע למפר, או למצבים ברורים של זדון, התנהגות מעליבה או התנהלות פוגעת במיוחד [ ע"א 8588/06 דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ, פסקה 31 (2010)]. פסיקת פיצוי כזה נתונה לשיקול-דעת בית-המשפט; הוא אינו ניתן כדבר שבשגרה [ ע"א 3437/93 אגד, אגודה שתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' אדלר, פ"ד נד(1) 817, 835 (1998)]. לא הוכחה הפרת הסכם שחל בציר יחסיהם של התובעים והנתבעת; על הנתבעת לא חל חיוב להמשיך בשותפות עד מועד נקוב והיא עשתה שימוש כדין בזכותה לסיים את השותפות על-ידי מתן הדרישה להוצאת המכונות. באין הפרה, אין גם זכות לפיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם בעטיה.

ג. מעבר לכך, נזק לא ממוני שביטויו בעגמת נפש ושמקים זכות מהותית לפיצוי אינו מוכח בהבל פה, על-ידי עצם העלאת טענה לקיומו. הוא טעון הוכחה בראיות ככל נזק אחר. במקרה דנן, לא הובאה ראיה להוכחתו. הסיכון של סיום יחסי שותפות שלא נקצב מועד לקיומם היה טבוע בהתקשרותם של התובע והנתבעת שנולדה מתוך קיומו של העסק מזה ומותו של דמתי בטרם עת; לא דובר ביחסים ' טבעיים', מבוססי אמון וכבוד הדדי, כאלה שאפיינו את יחסיהם של התובע והמנוח. הפעלת העסק נקלעה למבוי סתום בשל היעדר רצון של התובע והנתבעת להפעילו ברובד היומיומי של הפעילות בחנות, באופן שהוביל לתוצאה המסתברת של סיום השותפות ביניהם. בנסיבות הללו, ובשים לב להקשר הכלכלי המובהק של השיתוף, אין כל בסיס לפסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש בשל סיום השותפות.

ז. סיכומם של דברים

1. די באמור לעיל כדי להכריע במחלוקת הממשית ואין צורך להידרש לטענות מעבר לכך.

2. התביעה מתקבלת אפוא בחלקה. הנתבעת תשלם לתובעים סכומים מצטברים אלה:
בגין קרן התביעה – סך 40,000 ₪ שיישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (19.5.2016) עד יום פסק-הדין.
בגין הוצאות משפט ואגרת משפט – סך של 5,000 ₪ (כולל מע"מ) בערכי יום פסק-הדין.
בגין שכ"ט עו"ד – סך של 15,000 ₪ (כולל מע"מ) בערכי יום פסק-הדין.

3. בקביעת הוצאות ההליך הבאתי בחשבון שיקוליי את הפער בין הסכום שנתבע לבין הסכום לו הוכחה זכאותם של התובעים מצד אחד, ומצד שני את הארכת הבירור שכפתה הנתבעת על-ידי הכחשת השותפות – הכחשה שלא היה לה יסוד ושהאריכה את הבירור באופן ניכר.

4. הנתבעת תשלם את הסכום הפסוק תוך שלושים יום מן המועד בו יומצא לה פסק-הדין, שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, י"ז שבט תשע"ט, 23 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.