הדפסה

בית משפט השלום בחדרה 22

התובעים בתיק 36555-03-16
והנתבעים בתיק 26051-12-16

.1 תמיר תפירו
.2 אלינור תפירו
שניהם ע"י עו"ד מוחמד ותד

נגד

הנתבעת בתיק 36555-03-16
איריס חזן
והתובעת בתיק 26051-12-16
ע"י עו"ד אסף אוסלקה

פסק - דין

לפני תביעות כספיות הדדיות שמקורן ביחסי שכירות בין הצדדים, במסגרתם הושכר לבני-הזוג תפירו ביתה של גב' חזן ברחוב אוסקר 17 בחדרה.

א. ההליך והצדדים לו

בעת הרלוונטית הייתה הנתבעת בת"א 36555-03-16 (והתובעת בת"א 26051-12-16; להלן חזן) בעלת הזכויות בבית ברחוב אוסקר 17 בחדרה (להלן הבית או המושכר). התובעים בת"א 36555-03-16 (שהינם גם נתבעים בת"א 26051-12-16), בני-זוג (להלן יחד תפירו ), שכרו את הבית החל מיום 20.6.2013. אין מחלוקת שתפירו התגוררו בבית עד יום 15.4.2016, אז הושבה החזקה בו לחזן. התובע 1 בת"א 36555-03-16 (להלן תמיר) וחזן הם בני דודים.

ביום 17.3.2016, טרם פינוי המושכר, הגישו תפירו נגד חזן תביעה כספית לתשלום 85,897 ₪ (להלן תביעת תפירו). נטען כי חזן הפרה את חוזה השכירות וכן חטאה ברשלנות, בהפרת חובה חקוקה, בגרם מטרדים ליחיד ובעשיית עושר ולא במשפט בכל אלה:

בתחילת השכירות הוסכם בין הצדדים כי תמיר יצבע את הבית ויתקן ליקויים שונים שאותרו בו ואילו חזן תשלם לו את עלות ביצוע התיקונים; נטען כי היא לא עשתה כן. נתבע סך של 5,400 ₪ לפי פירוט זה: 4,500 ₪ עבור שיפוץ הבית, 300 ₪ בגין תיקון מזגן, 600 ₪ בגין החלפת ברזים וסך שלא ננקב בגין תיקון דוד חשמל.

במהלך השכירות אירעו פיצוצים בצינורות הבריכה בחצר המושכר, באופן שהוליד חוב מים בסכום גדול וחייב את תפירו להזמין בעל-מקצוע לטיפול בתקלה, לאחר שחזן לא טיפלה בה באופן מניח את הדעת באמצעות מבטחת הבית שלה. נתבע סך 700 ₪ בגין תשלום השתתפות עצמית למבטחת מטעם חזן, וסך של 4,019 ₪ בגין תשלום לשרברב מטעם תפירו – כסכומים בהם נשאו תפירו לשם תיקון התקלה החוזרת.

בשל חוב בסך 28,776 ₪ שנוצר עקב אירועי הפיצוץ בצנרת לתאגיד המים מי חדרה (להלן חוב המים) הוטל עיקול על חשבונות בנק של תפירו בסך 13,041 ₪ (להלן העיקול). חזן סירבה לשלם את חוב המים חרף חובתה לעשות כן; תפירו נאלצו לעשות כן ושילמו 14,378 ₪ לסילוק החוב לשם הסרת העיקול. חזן נדרשה לשלם לתפירו סכום זה.

תפירו טענו לאובדן הנאה מהמושכר בשל היעדר יכולת להשתמש בבריכה בחצר הבית לאחר שנת השכירות הראשונה; נטען לחלחול מים לחדר המכונות של הבריכה תוך הצפת הבית עקב הנזילות, זאת בנוסף לרטיבות והצפות בתוך הבית. התביעה הועמדה על סך של 20% מדמי-שכירות בסך 5,500 ₪ לחודש ובסך הכול 26,400 ₪ (1,100 ₪ X 24 חודשים).

נטען כי תפירו השקיעו זמן וטרחה בתיקון ליקויים במושכר שהחובה לטפל בהם חלה על חזן; נתבע בשל כך סך של 15,000 ₪. עוד נתבע סך של 20,000 ₪ בגין נזק לא ממוני שיוחס להתעלמותה של חזן מחובתה לתקן ליקויים במושכר ובשל העיסוק שהיא כפתה על תפירו בכל הנוגע לטיפול בליקויים.

חזן התגוננה מפני תביעת תפירו וביקשה לדחותה. נטען כי התביעה אינה אלא תגובה לתביעת פינוי שהגישה חזן נגד תפירו בתא"ח (של' חי') 38279-01-16, בה ניתן ביום 20.3.2016 פסק-דין שהורה לתפירו לפנות את המושכר עד יום 15.4.2016 (להלן תביעת הפינוי). חזן יחסה לתפירו הפרה של חוזה השכירות, באופן שהוליד את תביעת הפינוי, וכן גרם נזקים למושכר שהתגלו עם השבת החזקה בו לחזן.

חזן הגישה נגד תפירו תביעה בת"א 26051-12-16 (להלן תביעת חזן), בה נתבע סך 350,000 ₪. אלו טענות התביעה בתמצית:

בשנת השכירות השלישית חדלו תפירו לשלם דמי-שכירות ולא שילמו דבר מחודש דצמבר 2015 עד פינוי המושכר ביום 15.4.2016; נתבע בשל כך חוב דמי-שכירות בסך של 27,000 ₪. חזן לא חלקה על כך שקיבלה המחאה בגין דמי-שכירות לחודש דצמבר 2015 אך טענה כי זו חוללה באי-פירעון והוגשה לביצוע בהוצאה לפועל, שם מתנהל הליך נוסף בין הצדדים.

בשנת השכירות השלישית, בתקופה שמיום 20.6.2014 עד יום 1.12.2015, שילמו תפירו דמי-שכירות מופחתים בסך 5,500 ₪ חלף 6,000 ₪, למרות שבניגוד למוסכם הם המשיכו לפנות לחזן בדרישה לתקן ליקויים נטענים במושכר. תפירו נדרשו להשלים את ההפרש לסך של 6,000 ₪ בחודש, זאת בתשלום סך של 3,250 ₪.

תפירו נדרשו לשלם לחזן סך שהוערך על-ידה ב-4,000 ₪ בגין נזקים שהסבו למושכר: אי-טיפול בדשא שגרם להשמדתו, עקירת עצים והרס צמחיה, הרס דק בחצר, גרם נזקים לארון החשמל של הבריכה, שבר פסיפס ו"סקימרים" בבריכה, שבר תאורת גינה, העלמת משאבה לבריכה שנרכשה עבורם בתחילת השכירות, גרם החלדת מנועי הבריכה, הרס גופי תאורה במטבח והשלכת רכוש של חזן כגון תנור אפיה ולול תרנגולות.

תפירו הקשו על מכר המושכר, סירבו להכניס קונים שהתעניינו בקנייתו ואילצו את חזן למכור את הבית כנגד סך של 2,070,000 ₪ חלף סך של כ-2.7 מיליון אשר משקף את ערכו, באופן שהסב לחזן נזק בסך של 630,000 ₪.

נטען כי בשל העיכוב שגרמו תפירו במכירת המושכר נאלצה חזן לשאת בעלויות מס רכישה גבוהות בגין נכס חדש שרכשה, בסך של 143,000 ₪. תפירו נדרשו לשלם לה סכום זה, וכן סך של 34,597.15 ₪ – ריבית שנדרשה חזן לשלם בגין הלוואה שנטלה מבנק לאומי לישראל לשם תשלום מס הרכישה.

תפירו הותירו נזקים וליקויים במושכר בסכום שהוערך על-ידי מומחה מטעם חזן בסך של 98,000 ₪ בצירוף מע"מ (ובסך-הכול 114,660 ₪). תפירו נדרשו לשלם לחזן סכום זה וכן את שכר המומחה בסך 1,170 ₪.

תפירו התגוננו מפני תביעת חזן וביקשו לדחותה. בהחלטה מיום 22.6.2017 אוחד הדיון בשתי התובענות.

קודם לשמיעת העדויות ניתן נגד חזן פסק-דין בהיעדר התייצבות לדיון הוכחות וכן עקב אי-קיום החלטות שיפוטיות שהורו על הליכים מקדמיים. פסק-הדין בוטל תוך חיובה של חזן בתשלום הוצאות על-אתר ומתן הזדמנות להשלמת הליכים מקדמיים על-ידה. בסופו של יום, שתי התביעות התבררו לגופן. יחד עם זאת, לאירועים שקדמו לבירור העובדתי נודעת חשיבות בשל כישלונה של חזן לצרף לראיותיה תיעוד רלוונטי שנדרש להוכחת טענותיה, למרות שהיה ביכולתה לזמן עדים לשם הצגתו; היא נמנעה מכך ללא כל הסבר. האירועים שנסבו על אי-קיום הליכים מקדמיים והובילו למתן פסק-הדין נגד חזן וכן אלה שהוליכו לביטולו נסקרו בהחלטה מיום 9.12.2018; אין לצורך לחזור כאן על תוכנה. הימנעותה של חזן מהזמנת עדים רלוונטיים לשם מתן עדות והגשת תיעוד שנמצא בשליטתם, ללא הסבר שיבאר את המחדל, מקים נגדה חזקה ראייתית כי היה בעדויות הללו ובהצגת המסמכים על-ידם לעמוד לה לרועץ ולצדד בגרסת תפירו [ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)]. זה הכלל. במקרה דנן הוא חל ביתר שאת, בהתחשב בכך שלחזן ניתנה הזדמנות מוגברת ומודגשת לחשוף את כל התיעוד שיש ברשותה או בשליטתה טרם שמיעת העדים, ונוכח קיומו של הליך גילוי מסמכים ארוך ומייגע שהיא כפתה על בית-המשפט והצד שכנגד. הדברים יזכרו להלן כל אימת שתהא להם רלוונטיות.

מן הצד האחד העידו בני-הזוג תפירו (להלן תמיר ו אלינור), המתווך מר שמעון זוארץ, השרברב מר מאיר ברדה, מר ויקטור גואטה – איש-מקצוע שביצע עבודה בבית מטעם המבטחת של חזן, והמתווכים מר דני קקון, גב' ורד פוקס ומר עידן יעק ובי. תפירו ויתרו על שמיעת העד מר תמיר שער ותצהירו אינו חלק מחומר הראיות [עמ' 62 ש' 6-5]. מן העבר השני של המתרס נשמעו חזן, אביה מר מאיר חזן, מר יואב אלקובי שבנה תוספות בניה בבית טרם תקופת השכירות, והמומחה שנתן חוות-דעת מטעם חזן, מר אלכס זברק. חזן ויתרה על עדותו של מר יהודה לוי ותצהירו אינו חלק מחומר הראיות [עמ' 111 ש' 33].

לאחר בחינת מכלול העדויות, הראיות וטענות בעלי-הדין בסיכומים, באתי לכלל דעה כי יש לפסוק לכל אחד מבעלי-הדין סכום זעום ביחס לזה שנכלל בתביעתו, תוך דחיית חלקה הארי . ההפניות להלן הן לפרוטוקול, אלא אם צוין אחרת.

ב. החוזה שחל על יחסי השכירות

הכרעה בחלק מטענות הצדדים מחייבת את זיהויו של ההסכם שחל על השכירות. בעלי-הדין נחלקו גם בסוגיה זו.

חזן טענה כי טרם תחילת השכירות נערך חוזה כתוב שלא נחתם על-ידי תפירו [סע' 9 ב-נ/9]. חוזה השכירות נערך אצל אחותה של חזן, עו"ד נאוה אוחנה (להלן עו"ד אוחנה), שלטענת חזן ייצגה את שני הצדדים וקיבלה בשל כך תשלום מתפירו [סע' 32 ב-נ/9].

תמיר לא חלק על כך שנחתם חוזה שכירות שהוכן על-ידי עו"ד אוחנה, אחותה של חזן, וגרס כי הוא נחתם בידי שני הצדדים בביתה של עורכת-הדין; לפי גרסתו, עו"ד אוחנה יצגה רק את חזן ואילו תפירו לא היו מיוצגים [סע' 4-3 ב- ת/4]. שאלת הייצוג בעת עריכת החוזה טפלה למחלוקת ואין צורך להכריע בה.

תפירו הצהירו שאין בידם עותק של חוזה השכירות אך עמדו על כך שנחתם חוזה, לא רק על-ידי חזן אלא גם על-ידם [עדות תמיר בעמ' 34 ש' 17-12]. אלינור לא קראה את החוזה, רק חתמה עליו; לדבריה, סמכה על בעלה שטיפל בכל נושאי השכירות והחוזה ועל כך שהחוזה נערך על-ידי אחותה של חזן – עורכת-דין וקרובתו של תמיר [עמ' 23 ש' 10-6].

לכתבי-הטענות ולתצהיריה צרפה חזן חוזה שכירות שלא נשא תאריך או כל חתימה, גם לא שלה [נספח א' ב- נ/9]. בכל הנוגע לחתימתו של חוזה השכירות, טענה חזן טענות סותרות: מצד אחד, מסרה שהחוזה לא נחתם [סע' 1 בכתב-הגנתה]; מצד שני, הודתה שנחתם חוזה שכירות בכתב [שם, בסע' 15]. חוזה כזה לא הוצג על-ידה. גם בתביעת חזן נטען לחתימתו של חוזה שכירות בין הצדדים [שם, בסע' 2 ו-3].

תמיר לא זיהה את נוסחו הלא חתום של המסמך שצרפה חזן כתואם את החוזה שעליו חתמו הצדדים ומסר כי הנספח שצורף לנוסח זה אינו זכור לו [סע' 43-42 ב-ת/4]. בחקירה נגדית סירב תמיר לאשר כי נוסח החוזה הלא חתום שעליו הסתמכה חזן הוא שחל על יחסי הצדדים ושיקף את הסכמותיהם, ועמד על הצגת חוזה שנושא את חתימתו [עמ' 34 ש' 31-23].

עדותו של תמיר בכל הנוגע לקיומו של חוזה שכירות חתום ואי-התאמתו של הנוסח הלא חתום שהציגה חזן לחוזה הממשי שחל על השכירות הייתה אמינה; היא נמסרה באורח שקול וזהיר. בתוך כך עמד על קיומם של הבדלים בין המסמך הלא חתום שעליו הסתמכה חזן לבין החוזה הממשי שנערך ונחתם טרם תחילת השכירות. כך, בחוזה הלא חתום תקופת השכירות הועמדה על שנה; לגרסת תמיר, הוסכם על שכירות למשך שנתיים ימים [עמ' 34 ש' 15-14, 25-23]. בחוזה הלא חתום נקבע שעל תפירו לפנות את המושכר בהתראה של ששים יום מראש; תמיר טען שאינו זוכר שנקבעה תניה כזו [עמ' 35 ש' 7-4].

עדותה של חזן בעניינים הללו לא הייתה אמינה; גרסתה הייתה דלה ולקתה באי-ידיעה באופן שא ומר דרשני. לא עלה בידה להציג חוזה שבו התחייבו תפירו לעזוב את הבית תוך חודש מעת קבלת הודעה על כוונתה למוכרו. כאשר נשאלה חזן אם בדברה על חוזה השכירות הכתוב היא מכוונת למסמך שלא נושא את חתימתם של תפירו , מסרה שאינה יודעת במה מדובר – למרות שהמסמך צורף על-ידה לכתבי-טענותיה ולתצהירה [עמ' 99 ש' 8-4].

אי-הצגת החוזה החתום יוחסה על-ידי חזן לאירוע שריפה בעסקה, תוך טענה כי היא החזיקה בעסק את כל מסמכיה [סע' 4 בתביעת חזן, סע' 41 ב-נ/9 וסע' 43 ב- נ/10]. דא עקא, באמירה זו אין די. חזן לא זימנה למתן עדות את אחותה, עורכת-הדין שערכה את החוזה ושבפניה הוא נחתם, ולא הראתה שפעלה בשקידה ראויה וניסתה לאתר ולהציג את החוזה החתום, למרות שביקשה להסתמך על תוכנו באורח מהותי ובהיקף ניכר [ר' למשל סע' 4-2 ו-13.2 בכתב-ההגנה בתביעת תפירו וסע' 7-5 ו- בכתב-התביעה בתביעת חזן].

תמיר העיד כי תקופת השכירות המקורית נקבעה בחוזה שנערך בכתב ונחתם על-ידי הצדדים לשנתיים, מיום 20.6.2013 עד יום 19.6.2015. [סע' 2 ב-ת/4]. גם אלינור הצהירה על כך [סע' 2 ב-ת/1]. בכתב-הגנתה טענה חזן, לעומת זאת, כי חוזה השכירות נערך לשנה אחת, עד יום 19.6.2014, אך נקבע בו כי התקופה תוארך לשנה נוספת, עד יום 19.6.2015 [שם, סע' 3-2]. בתצהירה לא חלקה חזן על כך שבחוזה נקבעה תקופת שכירות בת שנתיים, מיום 20.6.2013 עד יום 19.6.2015, קרי, כתקופה לה טענו תפירו [סע' 12-11 ב-נ/9].

על-יסוד הדברים הללו אני קובעת כך: ראשית, יחסי השכירות הוסדרו בחוזה בכתב שנחתם על-ידי שני הצדדים, חזן מזה ותפירו מזה. שנית, חזן לא הוכיחה כי המסמך הלא חתום שצורף על-ידה משקף במדויק את תוכן החוזה שנחתם ; היא נמנעה ללא טעם מלגרום להצגתו של החוזה החתום או לבאר את אי-הצגתו על-ידי זימון עו"ד אוחנה להעיד. גם תפירו נמנעו מכך. שלישית, החוזה נחתם לתקופה בת שנתיים ימים, מיום 20.6.2013 עד יום 19.6.2015.

במציאות זו, תוכנו ותניותיו של חוזה השכירות אשר נחתם וחל על יחסי השכירות לא הוכחו. הדבר יזקף לחובת בעל-הדין שעילת תביעתו נסמכת על הוראותיו של חוזה השכירות ושנדרש להוכיח את תוכנו לשם הרמת נטל השכנוע שמונח לפתחו ביחס לתביעתו. מאחר שאין מחלוקת על קיומו של חוזה כתוב וחתום, ומאחר שתוכנו לא הוכח, אין מדובר בחסר שניתן להשלימו על-ידי פניה להוראותיהם הדיספוזיטיביות של דיני החוזים; פניה כזו אפשרית שעה שנושא מסויים שנוגע לשכירות לא הוסדר על-ידי הצדדים בחוזה ביניהם, ואזי יחול עליו הדין הכללי. כאשר קיים חוזה אך תוכנו נותר בגדר נעלם, אין לדעת אם מדובר בנושא שלא נקבע לגביו בחוזה הסדר ספציפי, שונה מזה של הדין הכללי; כפועל יוצא, לא ניתן להשלימו על-ידי פניה לדין החוזים הכללי והחלתו.

כך, אי-הוכחת תוכנו של חוזה השכירות עומדת לחזן לרועץ בכל העניינים שבהם היא הסתמכה על הוראות שונות בו לביסוס תביעתה, כגון לגבי טענתה כי תפירו התחייבו לפנות את הבית תוך ששים יום מקבלת דרישה וכי הדבר נעשה על רקע ידיעתם כי הבית מוצע למכירה [סע' 13 ב-נ/9], וכן גם בעניינים אחרים שנגעו למצב המושכר בתחילת השכירות ולתחזוקתו במהלכה [סע' 31, 43, 52, 66 ו-67 ב-נ/9]. לעומת זאת, אי-הוכחת תוכנו של חוזה השכירות פועלת נגד תפירו ביחס לטענתם כי חזן התחייבה להשכיר בית מרוהט והפרה התחייבות זו.

כפי שיובהר בהמשך, הוכח כי יחסי השכירות לא תמו ביום 19.6.2015 אלא הוארכו בהסכמה הדדית בלי שהדבר תועד בחוזה בכתב. המחלוקות שנסבו על שנת השכירות השלישית, מיום 20.6.2015 (להלן השנה השלישית), תידונה בנפרד.

עניין נוסף שיש להדגיש טרם הכרעה לגוף המחלוקת הוא אופי יחסי הצדדים ברקע השכירות. חרף קרבת המשפחה בין תמיר לבין חזן, לא היו ביניהם יחסי אמון כלל ועיקר. תמיר הצהיר שלמרות קשר המשפחה, לפני השכירות לא היה לו כל קשר עם חזן [עמ' 33 ש' 32-27]; חזן לא חלקה על כך. תפירו הגיעו לבית דרך מתווכת, ועמה ביקר תמיר במושכר לפני חתימת החוזה [עמ' 34 ש' 7-1]. על היעדר קשר עם חזן עובר לשכירות ושכירת הבית באמצעות מתווך עמדה גם אלינור [עמ' 22 ש' 16-14, 20-19, 24-23].

איני מקבלת את טענת תמיר כי בינו לבין חזן היו יחסי אמון [עמ' 36 ש' 32]; הוא העיד דווקא על זרות והיעדר קשר ביניהם ועל כך שהגיע לבית עם מתווכת ולא על-סמך קשר ישיר עם חזן. שוכר שיחסיו עם המשכיר מתאפיינים באמון אינו מצלם ומסריט את המושכר מיד עם כניסתו אליו, ובאירועים רבים במהלך השכירות, כפי שנהג תמיר. תמיר סיפר שבכל פעם שהיה פונה לחזן בתלונה או בקשה כזו או אחרת לגבי השכירות הייתה אומרת לו שיפנה את ה בית, והשיחות ביניהם היו כרוכות בריב [עמ' 47 ש' 13-10]. ממכלול העדויות עלה אפוא כי תפירו וחזן התייחסו זה לזה מראשית הדרך ועד תום יחסיהם כזרים שאין ביניהם כל אמון. לפיכך הם מנועים מלתרץ דבר-מה ביחסיהם בנוגע לשכירות בקיומם של יחסי קרבה ואמון.

ג. מצב המושכר בתחילת השכירות וטענות תפירו לתקלות וליקויים במהלכה

תמיר ביקר בבית עם מתווכת לפני חתימה החוזה, כשהיה מאוכלס (להלן הביקור המקדים). נטען שחזן התחייבה להשאיר חלק נכבד מהריהוט שהיה בו לשימוש תפירו אך הפרה התחייבות זו ומסרה מושכר מוזנח ולא מטופל [סע' 6-5 ב- ת/4]. אלינור לא ראתה את הבית לפני חתימת החוזה, לא קראה את החוזה לפני שחתמה עליו ולא סיפקה תימוכין לטענה בדבר הפרת התחייבות חוזית כזו בידי חזן [עמ' 22 ש' 16-14, 20-19, 24-23]. ככל שתפירו מסתמכים על חוזה שאין מחלוקת שנחתם על-ידם, היה עליהם להציגו. לא ניתן הסבר לכך שלא היה בידם עותק של החוזה וגם הם לא ניסו לזמן את עו"ד אוחנה כדי להציגו. לפיכך אין מקום לקבוע כי ניתנה התחייבות של חזן להשכיר להם בית מרוהט וכי זו הופרה על-ידה.

ככל שהיה פער בין התרשמותו מהמושכר בביקור המקדים לבין מצבו כפי שנמסר לתפירו, בכל הנוגע לטענה כי נמסר כשהוא מוזנח ולא מטופל, הוא מונח לפתחם של תפירו. ראשית, קיומו של הפער לא הוכח כדבעי. תמיר הלין על לכלוך, קרמיקה שבורה, דלתות עם ברגים, כבלים, סדקים וליקויים נוספים והפנה לתצלומים שצורפו לתצהירו [ת/6; עמ' 35 ש' 17-12, 33-24]. באלה אין כדי להוכיח שהבית נמסר במצב שונה מהותית ממצבו בביקור המקדים. תפירו השמיעו מספר רב של מתווכים אך נמנעו מלזמן את המתווכת שעימה ביקר תמיר בבית לשם תמיכת טענה על-אודות שוני בין מצב הבית בביקור המקדים לבין מצבו בראשית השכירות.

שנית, תמיר בדק את הבית לפני חתימת החוזה. כשוכר סביר, היה עליו לבדוק את הבית היטב ולהיוודע למצבו כפי שהוא לאשורו, ללא כל קשר להיותו מרוהט במועד הביקור המקדים. תמיר העיד על עצמו כי יש לו הבנה בתחום מהיותו בעל עסק לשיווק חומרי בניין [עמ' 35 ש' 20-19]; הוא לא טען כי נבצר ממנו לעשות כן בביקור המקדים – ו כי רק לאחר תחילת השכירות עלה בידו לאתר ליקויים שקודם לכן היו נסתרים ובשקידה ראויה לא ניתן היה לגלותם. מעדות תמיר עלה כי בדיקתו את הבית טרם חתימת החוזה הייתה לא יסודית אלא שטחית וחיצונית בלבד; הוא לא פתח ארונות במטבח ולא בדק את סגירת החלונות [עמ' 36 ש' 24-18]. שוכר סביר אשר בודק נכס טרם קבלת החלטה לגביו נדרש לבצע בדיקה רצינית, לא שטחית וחיצונית בלבד, כדי לעמוד על התאמתו לצרכיו ולבחון אם יש בו פגמים שעשויים להשפיע על השימוש למטרת השכירות. עריכת בדיקה חיצונית ושטחית בלבד בידי תמיר נזקפת לחובת תפירו ואינה מקנה להם זכות לסעד (זאת בשונה משאלת הופעתם של ליקויים במושכר תוך כדי תקופת השכירות, אשר תידון בנפרד).

לבסוף, עריכת בדיקה שטחית בלבד של המושכר, אף זאת רק על-ידי תמיר וללא מעורבות של אלינור, מתיישבת עם שהוכח בכל הנוגע למניע של תפירו לשכירת הבית. הם שכרו אותו משום שהתאים לצרכיהם ואילוציהם, בשים לב למכר ביתם ורצונם להתגורר בקרבת האתר בו היה ביתם החדש הולך ונבנה [ר' להלן בחלק ט' ]. מצב הבית בתחילת תקופת השכירות אינו מקנה אפוא כל זכות או סעד לתפירו.

לטענת תמיר, בשל מצבו של הבית וריבוי ליקויים בו, הוסכם בינו לבין חזן בתחילת השכירות כי הוא יתקן את הדרוש תיקון והיא תשיב לו את ההוצאות הכרוכות בכך [סע' 7 ב-ת/4]. היא לא עשתה כן. בהמשך, באמצע שנת השכירות הראשונה, הוסכם ביניהם כי בתום השכירות יערכו חשבון בכל הנוגע לעלות תיקון ליקויים על-ידי תפירו [סע' 13 ב-ת/4].

תמיר מנה את העבודות שביצע במושכר מכוח הסכמה זו: צביעת הבית, תיקון מזגן ומילוי גז בחמישה מזגנים נוספים, תיקונים בחדר הבקרה של הבריכה, החלפת ברז בחדר כביסה, תיקון והחלפת צינורות וטוש במקלחת ליד הבריכה ותיקון תריסים שלא פעלו. העלות הכרוכה בכך הוערכה ב-4,500 ₪ על-בסיס אומדן עצמי שלא נומק, לא פורט ולא נתמך בתיעוד. לא הוצגה אלא חשבונית אחת בגין תיקון מזגן בסך 300 ₪ שתאריכה 10.1.2014 [סע' 8 ונספח 1 ב- ת/4]. עוד נטען שהוחלף דוד שמש שלא היה תקין, לאחר שחזן סירבה לטפל בכך, בעלות של 600 ₪; הוצגה על כך חשבונית נושאת תאריך 29.11.2013 [סע' 9 ונספח 2 ב- ת/4].

נטען כי מעבר לכך היו בבית ליקויים רבים שתמיר ביקש לתקן, לגביהם הוא צירף תצלומים; בעקיפין ובשפה רפה טען שביקש מחזן לתקן ליקויים אלה ולהשיב לו את עלויות התיקון, אך לא נענה. מועדי התיקונים, אם נעשו, לא צוינו ולא הוצגו חשבוניות בגינם. בהצגת התצלומים אין כדי להוכיח ביצוע תיקון נדרש או את עלותו [סע' 11-10 ונספחים 4-3 ב-ת/4].

בעדותו אישר תמיר כי למעט חשבונית אחת בסך 300 ₪ על תיקון מזגן, אין בידו תיעוד להוכחת נשיאתו בעלות תיקונים; הוא טען שהשתמש בחומרים מעסקו ובבעלי-מקצוע שנמנו על לקוחות העסק [עמ' 35 ש' 22-18]. לא הוצג תיעוד נדרש על משיכת חומרים מהעסק. כל אותם בעלי-מקצוע – למעט ברדה שנקרא לטפל בבעיות צנרת, לא זומנו להעיד וזהותם לא נחשפה. בעניין זה, אין די בתיעוד עצמי מסוג הסרטה ותצלומים שערך תמיר. היה עליו לזמן לעדות את כל בעלי-המקצוע הללו על-מנת שיבארו מה הייתה תכלית הגעתם לבית, מה נדרשו לעשות בו, באלו חומרים השתמשו, כיצד שולם להם עבור עבודתם ועל-ידי מי. אי-העדתם היא מחדל ראייתי שנזקף לחובת תפירו והם נושאים בתוצאותיו.

לגרסת תמיר, כבר בתחילת השכירות הוסכם בינו לבין חזן כי הוא יתקן את הטעון תיקון בבית והיא תישא בעלות הכרוכה בכך. נוכח הסכמה זו, לא ביאר תמיר מדוע היה עליו לפנות לחזן לשם קבלת אישור לבצע תיקון בגין כל ליקוי או קבוצת ליקויים בנפרד. מדובר בסתירה גלויה בגרסתו ובעטיה אני דוחה את טענתו בדבר הסכמה גורפת בינו לבין חזן בכל הנוגע למתן היתר לתפירו לתקן ליקויים במושכר תוך הבטחה של חזן כי תישא בעלויות התיקון. תמיר הודה כי ביום 6.11.2013, במועד מאוחר לדרישותיו להשבת הוצאות תיקון שבהן נשא לשיטתו, גובשה הסכמה בדבר עריכת התחשבנות בנוגע לתיקון ליקויים בתום השכירות [סע' 13 ב- ת/4].

בעדותה של אלינור לא היה כדי לסייע לתפירו ולהשלים את שהחסיר תמיר. גם הצהרתה הייתה דלה, כללית וחסרה. לשיטתה, בתחילת השכירות התחוור שיש במושכר ליקויים אשר טעונים תיקון; היא לא פרטה אותם. נטען כי שמעה מפי תמיר כי הוסכם בינו לבין חזן שתפירו יבצעו את התיקונים, יצבעו את הבית, והיא תחזיר להם את ההוצאות בהן ישאו; תמיר הזמין בעלי-מקצוע שצבעו את הבית וטיפלו במזגנים [סע' 4-3 ב-ת/1]. אלינור מסרה, אף זאת באופן סתמי, כי חזן לא שעתה לדרישותיו של תמיר לתקן ליקויים ואזי הוא שכר בעלי-מקצוע שביצעו את העבודה [סע' 7 ב-ת/1]. גם בעדותה ניכרה אותה אי-התאמה בין טענה לאי-תיקון ליקויים על-ידי חזן לבין טענה בדבר הסכמה עימה שתפירו יתקנו את הליקויים על-חשבונם ובהמשך חזן תשיב להם את הוצאותיהם.

אלינור הפגינה ידיעה רפה בנושאי המחלוקת ומעורבות מצומצמת בכל הנוגע ליחסי השכירות. בכל אלה טיפל תמיר; ידיעתה הוגבלה לליקויים שהיו בבית במהלך השכירות ולטענה שהיא נכחה בו בזמן שעבדו בו בעלי-מקצוע ששלח תמיר [עמ' 24 ש' 8, 10, 12, 15, 18, 22; עמ' 26 ש' 20-19]. לא פורטו מועדי העבודות של בעלי-המקצוע הללו, לא הליקויים שאותם תיקנו, והם עצמם לא זומנו למתן עדות כדי לבאר מה נדרשו לעשות ומה הייתה העלות הכרוכה בכך.

בסופו של יום תפירו לא הראו, בכל הנוגע לתיקון הליקויים הנטענים שנמנו לעיל, אלא שנשאו בשני סכומים: 300 ₪ בגין תיקון מזגן ו-600 ₪ בגין החלפת דוד שמש. הוצאות אחרות לא הוכחו כדבעי באורח שיטתי וגורף. אני מקבלת את טענת חזן כי תפירו לא צרפו כל ראיה לביצוע תיקון בחדר הבקרה של הבריכה או במקלחת לידה [סע' 44-43 ב-נ/9]. תפירו לא הוכיחו אלא הוצאת סך צנוע של 900 ₪, ולא את הסכומים הגבוהים שלהם טענו. כפי שיובהר מיד, ניתן לכך מענה כבר במהלך השכירות, ואין מדובר בחוב של חזן שנותר לתשלום.

חזן טענה שהמושכר נמסר עם דוד שמש תקין וחמישה מזגנים עובדים ותקינים שהיו נתונים לאחריות יצרן [סע' 29 ו-36 ב-נ/9]. טענה בדבר היותם של המזגנים נתונים לאחריות לא הוכחה. היה ביכולתה להשיג מהיצרן את תעודת האחריות, ככל שהעותק שלה אבד בשריפה בעסקה; היא לא עשתה כן בלי לנמק זאת. בכל הנוגע לדוד שמש, טענה חזן כי הוא הותקן על-ידי איש מקצוע, מר יהודה לוי; חזן הגישה תצהיר שלו אך ויתרה על עדותו והוא אינו בסיס לקביעת ממצא. עדותה של חזן על כך הייתה מפי השמועה [סע' 38 ב-נ/9]. היא לא הציגה תיעוד לביסוס טענתה כי במהלך השכירות שילמה בגין החלפת הדוד סך של 3,000 ₪.

חזן לא הכחישה שתמיר פנה אליה כבר בתחילת השכירות וטען שיש בבית ליקויים. לשיטתה, הם טופלו על-ידה באופן מיידי באמצעות אביה מר מאיר חזן, מר יואב אלקובי שביצע עבורה עבודות בבית במועד שקדם לשכירות (להלן אלקובי), איש הדוודים מר יהודה לוי ונציג חברת הביטוח שביטחה את הבית, תוך שחזן נשאה בעלות הכרוכה בכך.

בחלקה הארי, עדות חזן על כך לא הוכחה ואף נסתרה. איש הדוודים לא הגיע להעיד; עמדתי על כך לעיל. אביה של חזן העיד רק על צביעת הבית וביצוע תיקוני צנרת בהיקף קטן ומינורי [סע' 12-8 ב-נ/2]; הוא לא התקין מזגנים בבית ולא טיפל בהם [עמ' 71 ש' 7-6]. העבודה שביצע אלקובי בבית במהלך השכירות לא נבעה מתלונה של תפירו על ליקוי זה או אחר אלא התחייבה מפגם איטום בעבודה שאלקובי ביצע בבית לפי הזמנתה של חזן בתקופה שקדמה לשכירות [ר' להלן בחלק ד'].

חזן העידה כי אלקובי נשלח על-ידה לטפל בתקלה בתריסים החשמליים שעליה הלינו תפירו [סע' 35 ב-נ/9] אך הוא שלל זאת. אכן, בתצהיר עדותו הראשית שניתן מטעם חזן טען אלקובי שתמיר התלונן בפניו על תקלה בפתיחת תריסים שאלקובי התקין במסגרת עבודה שביצע בבית לפני השכירות, אך תמיר לא היה מוכן להכניסו לבית כדי לבדוק זאת. בעדותו לפני אלקובי שינה את טעמו, ציין שלא טיפל בתקלה נטענת בתריסים והודיע לחזן שהדבר אינו באחריותו; עוד מסר כי חזן היא שיידעה אותו על בעיה במנוע של תריסים חשמליים שגרמה לכך שהם לא נפתחו. אלקובי לא טיפל בכך ושלל אירוע בו התבקש על-ידי חזן לתקן זאת אך כניסתו לבית נמנעה בידי תפירו [השוו סע' 10 ב-נ/1 לעמ' 66 ש' 19-15, 25-23].

אין מחלוקת שאביה של חזן נשלח על-ידה לבצע עבודות במושכר, אך תפירו לא היו שבעי רצון מעבודתו, הלינו על איכותה וטענו שהגיע למקום למראית עין, ללא כוונה ממשית לתקן דבר-מה. בשל כך ביקש תמיר מחזן שלא תשלח את אביה לטפל בליקויים בבית [ת/4, סע' 12 ונספח 5 וסע' 55-54 ונספח 25; ר' גם עדות תמיר בעמ' 37 ש' 24-22, 33-27, 36-35]. חזן אישרה כי בשלב מסוים סירב תמיר כי אביה יבצע תיקונים בבית [סע' 39 ב-נ/9].

על-רקע זה, נוכח תלונות תפירו בדבר קיומם של ליקויים בבית וטענותיהם נגד עבודות תיקון שביצע אביה, מסרה חזן שהוסכם עם תפירו כי בשנת השכירות השניה דמי-השכירות בסך 6,000 ₪ יופחתו ויעמדו על 5,500 ₪ לחודש, והם יתקנו על חשבונם את כל הליקויים שיתגלו [סע' 14, 59 ו-69 ב-נ/9]. ההסכמה יוחסה למועד מאוחר לחתימת חוזה השכירות, עוד בטרם החלה שנת השכירות השניה [סע' 13 ב-נ/10]. בתצהירה המאוחר יותר יחסה חזן את ההסכמה על הפחתת דמי-השכירות לנובמבר 2014, קרי, כמה חודשים לאחר תחילתה של שנת השכירות שניה [סע' 62 ב-נ/9; ר' גם סע' 64 ב-נ/10]. חזן הודתה שדמי-שכירות מופחתים חלו על שנת השכירות השניה במלואה [סע' 16 ב-נ/10].

תמיר אישר שהוסכם על הפחתת דמי-השכירות מסך של 6,000 ₪ שנקבע בחוזה לסך חודשי של 5,500 ₪ אך טען שהדבר לא נעשה כמענה לתלונות תפירו על ליקויים אלא כדי להתאים את דמי-השכירות לתנאי השוק [סע' 44 ב-ת/4; סע' 41 ב-ת/5]. למרות חוסר עקביות מסוים לגבי מועד גיבוש ההסכמה בתצהירי חזן, עליה עמדתי לעיל, יש להעדיף את גרסתה בעניין זה על-פני גרסתו של תמיר. כמה וכמה טעמים לכך.

חוזה השכירות נחתם לתקופה בת שנתיים. נוכח קיומו של חוזה חתום לתקופה זו, לא הייתה לחזן סיבה להסכים להפחתת דמי-השכירות במהלך תקופת השכירות שנקבעה בחוזה, בטרם זו באה על סיומה; החוזה חל וחייב את הצדדים לו כשהוא מונע כל טענה לשינוי במחירי השוק של השכירות. זאת ועוד. תמיר העיד שכל שיחה בינו לבין חזן התנהלה בצעקות תוך דרישה שלה כי תפירו יפנו את הבית. במציאות זו לא הייתה לחזן כל סיבה ליתן לתפירו הנחה במחיר השכירות מטעמים שנעוצים בהתחשבות בתנאי השוק. לבסוף, טענה לשינוי מחירי השכירות איננה דבר-מה שתמיר עשוי להוכיחו בהבל פה; יש לבססה בחוות-דעת מומחה אך זו לא הצגה בידי תפירו. ממכלול הראיות עלה כי ההסבר היחיד שעשוי לבאר את השינוי בדמי-השכירות ובהפחתתם, זאת בשנה השניה לשכירות ובניגוד לקבוע בחוזה הכתוב שחל עליה, הינו רצון של חזן ליתן מענה לטענות תפירו על-אודות ליקויים במושכר, דרישתם כי חזן תישא בעלות התיקון שלהם וסירובם לכך שהתיקון יעשה על-ידי אביה.

ההפחתה המוסכמת מדמי-השכירות בשיעור 500 ₪ לחודש, החל משנת השכירות השניה, הינה אפוא פיצוי מוסכם עליו הסכימו בעלי-הדין בגין טענות תפירו בכל הנוגע למצב הבית בקבלתו וגילוי ליקויי תחזוקה שוטפים בו במהלך השכירות. סכום ההפחתה המצטבר עולה על הסכום שעלה בידי תפירו להוכיח כי נשאו בו, בסך 900 ₪, לשם תיקון ליקויים מסוג זה. הוא נזקף גם לצביעת הבית על-ידי תפירו בתחילת השכירות. תפירו לא הראו כי הם זכאים לפיצוי נוסף מעבר לכך בגין אותו ראש נזק. הדברים אינם אמורים בפיצוצי צנרת בחצר הבית, שהיו אירוע נפרד ומובחן באופן שחרג מליקויי תחזוקה שוטפים ואשר יזכה לדיון נפרד.

הדברים אמורים גם בטענת תפירו כי במהלך השכירות הוצף הבית פעמיים בשל תקלה בצינור גמיש שהיה מחובר לברז במטבח. לטענת תמיר, הדבר אירע במהלך תקופת השכירות שעליה חל החוזה, לפני השנה השלישית. נטען כי האירועים הללו הסבו לתפירו נזקים, עוגמת נפש ואי-נוחות [סע' 18-17 ב-ת/4]. חזן שללה פניה אליה לשם תיקון צינור גמיש במטבח; הודגש כי תפירו לא הציגו על כך כל אסמכתא [סע' 42 ב-נ/9].

ראיותיהם של תפירו ביחס לשני אירועי ההצפה הללו היו דלות ואינן מספיקות לקביעת ממצא לטובתם. מועדי האירועים לא ננקבו. תצהירה של אלינור על כך היה סתמי ודל וחסר כל פירוט מתחייב [סע' 6-5 ב-ת/1]. בעדותה לפני לא הושלם החסר והיא לקתה בהגזמה והאדרה [עמ' 24 ש' 31-23; עמ' 26 ש' 29-24]. בתוך כך לא ביארה כיצד עשוי הבית, בן שתי קומות, להיות מוצף כולו בשל נזילה מברז במטבח בקומה התחתונה. אלינור מסרה שהיה לה סרטון שתיעד את ההצפה אך הוא לא צורף, באופן שעומד לתפירו לרועץ [עמ' 24 ש' 33-31].

באותה דלות לקה תצהירו של תמיר ביחס להצפה הנטענת מצינור המטבח. בניגוד לאירועים אחרים עליהם הלינו תפירו, הצפות אלו לא תועדו בתצלומים ולא הניבו מכתב לחזן. לא הוצגה חשבונית בגין התיקון הנטען. ברדה, שרברב פרטי שהעיד מטעמם של תפירו ושהינו לקוח של תמיר בעסקו, ציין שטיפל בהחלפת צינור מים במטבח ועשה זאת ללא חיוב [סע' 7-6 ב- ת/3; עמ' 31 ש' 33-30]. בעדותו לא היה די כדי להוכיח שדובר בליקוי שגרם להצפה מסיבית או בפגם שחרג מבלאי רגיל שנובע משימוש סביר. יתרה מכך, אם ארע פיצוץ באותו צינור עצמו לאחר שברדה החליף אותו, אזי יש להפנות את הטענות בשל כך לברדה, לא לחזן. להשלמת התמונה, חזן האב אישר שבמהלך השכירות הייתה תקלת נזילה מתחת לכיור והוא נקרא לטפל בה וביצע תיקון. לשיטתו, דובר בסדק קטן בצינור שלא גרם לכל הצפה [עמ' 70 ש' 26-23; עמ' 71 ש' 5-3].

אני קובעת אפוא שאירועי ההצפה הנטענים במטבח לא הוכחו והוא הדין בנזקים שתפירו יחסו להם – בין בנזק ממשי שביטויו בהוצאה שהייתה כרוכה בתיקון ובין בנזק לא ממוני. אילו הוכח נזק כזה, אזי היה מקום לקבוע כי ההפחתה בדמי-השכירות חלה גם עליו ומפצה בגינו.

מאחר שנקבע פיצוי מוסכם על-ידי הפחתת דמי-השכירות, ומאחר שההסכמה מומשה וחלה עד מועד צאתם של תפירו מהבית, אין צורך להכריע בשאלה מי צבע את הבית בתחילת השכירות – אביה של חזן או תפירו [ר' עדות תמיר בעמ' 36 ש' 32-27 והשוו לעדות חזן בסע' 30 ב-נ/9 ועדות אביה בסע' 8 ב- נ/2]. פיצוי זה חל ונזקף גם לצביעת הבית, אפילו נעשה על-ידי תפירו ועל חשבונם. כבר צוין לעיל כי הם לא הוכיחו את עלותה של העבודה ולא העידו את אנשי-המקצוע שלגרסתם ביצעו אותה עבורם.

נוכח הקביעה לעיל בדבר תשלום פיצוי מוסכם לתפירו באמצעות הפחתה של דמי-השכירות, אין צורך להידרש למחלוקת בין הצדדים על-אודות היקף התיקונים שביצע אביה של חזן ואיכות עבודתו. ההסכמה על הפחתת דמי-שכירות גובשה לאחר שהאב נשלח על-ידי חזן לבצע תיקונים בבית, ולאחר שתפירו הלינו בפניה על איכות התיקון ודרשו כי האב לא יעסוק בכך עוד. דובר אפוא בהסכמה שנתנה מענה גם לטענות תפירו בהקשר זה.

שונים פני הדברים ביחס לאירועים משני סוגים שהתרחשו במהלך השכירות: האחד – תיקון של ליקוי איטום שביצע אלקובי בבית במהלך השכירות; השני – אירועי פיצוץ חוזרים בצינור המים הראשי של הבית מתחת לדק בחצר. אלו מצויים באחריותה של חזן והפיצוי המוסכם בדמות הפחתת דמי-השכירות לא נתן להם מענה.

ד. תיקון איטום ואירועי פיצוץ בצנרת בחצר המושכר

תפירו הלינו על עבודות שנעשו במושכר בתחילת ספטמבר 2013, נמשכו כשבוע והסבו להם אי-נוחות ועוגמת נפש. דובר גם בעבודת איטום של רצפת מרפסת חדר ההורים בקומה השניה של הבית, מעל פינת האוכל [סע' 15-14 ב-ת/4]. תמיר צירף תצלומים של מהלך התיקון [ת/7]. אין מחלוקת שאת העבודה ביצע אלקובי עבור חזן; לא דובר בעבודות לתיקון ליקויים שלקיומם טענו תפירו במושכר מהסוג שנדון לעיל.

תמיר הדגיש שהעבודה נדרשה לשם תיקון איטום שאלקובי ביצע עבור חזן קודם לכן, לפני תחילת השכירות; מאחר שהעבודה המקורית הייתה פגומה, נדרש אלקובי לתקן אותה ועשה כן במהלך השכירות. נאמר לתמיר על-ידי חזן כי מים נכנסים לבית דרך מרפסת חדר ההורים ועל אלקובי לסדר זאת לפני החורף כדי למנוע הצפה ממי גשמים [עמ' 38 ש' 16-15, 33-30].

אלקובי בנה עבור חזן את הבריכה בחצר המושכר, חדר חשמל ובקרה לבריכה, דק, פינת אוכל בה הרכיב תריסים ומרפסת בחדר ההורים מעל פינת האוכל; ניתנה לחזן אחריות על העבודות הללו למשך חמש שנים [סע' 26-25 ב-נ/9]. בתצהירה לא ציינה חזן כי דובר בבניה ללא היתר שכללה סגירת מרפסת תוך הגדלת שטח הסלון בקומת הקרקע ויצירת מרפסת בקומה השניה, מעל לשטח שנוסף לבית (להלן תוספת הבניה); גם לבריכה בחצר לא ניתן היתר. בתצהירה עמלה חזן לטשטש את קיומו של ליקוי בעבודתו המקורית של אלקובי שהצריך ביצוע איטום מחדש במהלך השכירות וניסתה להציג את העבודה החוזרת כטיפול מניעתי שניתן במסגרת אחריותו לעבודה שביצע; היא הטעימה שלא דובר בליקוי בפועל [סע' 26 ב-נ/9]. אלקובי, שנתן עדות מטעם חזן, סתר זאת והעמיד דברים על מכונם.

אלקובי הציג עצמו כשיפוצניק ובונה בריכות לבתי-מגורים שאינו קבלן רשום [סע' 4 ב-נ/1]. הוא תיאר את הבניה שעשה עבור חזן בתקופה שלפני השכירות. הקמת הבריכה הייתה אחד המקרים הראשונים בהם בנה בריכת שחיה [סע' 6-5 ב-נ/1; עמ' 62 ש' 25-19, 31-29; עמ' 63 ש' 11-1; עמ' 64 ש' 5-2]. אלקובי ציין שבחלוף שנה מביצוע העבודה המקורית, נדרש לבצע איטום חוזר שיימנע חדירת מי גשם; גם הוא טען בתצהירו שלא דובר בליקוי בעבודה אלא רק בטיפול שניתן במסגרת האחריות לה [סע' 9 ב-נ/1]. מעדותו לפני הוכח שדווקא דובר בתיקון של ליקוי איטום בעבודה המקורית.

ככל הידוע לאלקובי, לא ניתן לחזן היתר בניה לבריכה או לתוספת הבניה [עמ' 65 ש' 29-25].

בחקירה נגדית אישר אלקובי שאיטום השטח שהיה מרפסת פתוחה, נסגר והפך לחלק מסלון הבית לא נאטם כהלכה; בחלוף זמן, בעת שתפירו גרו בבית, הוא נקרא על-ידי חזן לטפל בתוספת הבניה ולתקן את האיטום מתחת לריצוף שכן זה היה מקור לרטיבות ולחדירה של מי גשם לתוך הבית. אלקובי הודה בכך בפה מלא [עמ' 63 ש' 26-20]. כך אמר: " [...] בגשם זה היה כאשר תמיר היה גר שם, התחיל להיות נזילות מהגשם. אז תמיר נתן לי להכנס, זה היציאה מחדר השינה שלהם. עשיתי את העבודה, עשיתי עוד פעם יריעות, ורצפנו את זה" [שם, ש' 11-9]. עוד אישר כי הליקוי וחדירת מי גשם בעטיו יצרו הפרעה לתפירו בחדר השינה שלהם וחייבו תיקון של פגם שמקורו בעבודה שנעשתה על-ידו קודם לכן [שם, ש' 26-22]. עבודות התיקון נמשכו כשבוע וכללו תיקוני צבע בקומה התחתונה של הבית, באזור תוספת הבניה [עמ' 64 ש' 6-5; עמ' 66 ש' 29-26]. אלקובי שלל קושי לתאם עם תפירו מועד לביצוע התיקון [עמ' 65 ש' 12-11].

אחריותה של חזן לעבודות התיקון שביצע אלקובי והנפקות שנודעת לכך תידונה להלן בחלק ט' .

תפירו הלינו על רצף של אירועי פיצוץ בצנרת המים של הבית, במוקד שנמצא בחצר המושכר והיה מוסתר בעומק האדמה, מתחת לדק. הם יוחסו לאיכות ירודה של בניית המושכר. הוטעם כי בכל האירועים נעשתה פניה מיידית לחזן והיא נדרשה לטפל בהם בדחיפות, שכן היו כרוכים בצריכת מים גבוהה וביצירת חוב לתאגיד המים העירוני, מי חדרה (להלן מי חדרה). עוד הודגש כי מיד עם היוודע לתפירו דבר קיומה של נזילה מצנרת המים, על-פי פניה ממי חדרה שהתריע ה על צריכת מים חריגה, הם עשו את הדרוש לשם הקטנת הנזק, סגרו את הברז הראשי של המים במושכר ("השיבר"), ולא פתחו אותו אלא כשהדבר נדרש. תפירו הצביעו על חזן כמי שנושאת באחריות לאירועי הפיצוץ בצנרת [סע' 19, 58-56 ב- ת/4; סע' 60-58 ב-ת/5].

על אירועי פיצוץ בצנרת והטיפול בהם העידו תמיר וכן שני עדים של תפירו: השרברב ויקטור גואטה שטיפל באחד האירועים מטעם מבטחת הבית של חזן (להלן גואטה), והשרברב מאיר ברדה שטיפל בשני אירועים נוספים כבעל-מלאכה פרטי שנקרא על-ידי תמיר (להלן ברדה). תמיר טען לקיומם של ארבעה אירועים; הוכחו שלושה אירועים וקיומו של אירוע רביעי נשלל.

אירוע ראשון התרחש בחודש נובמבר 2013; לתמיר נודע עליו ביום 17.11.2013 בעקבות פניה של מי חדרה שהתריעה על צריכה חריגה. תמיר שלח מכתב לחזן בו ביום וביקש תיקון דחוף; ביום 18.11.2013 שלח אליה מכתב נוסף וציין כי אם לא יגיע בעל-מקצוע מטעמה, יאלצו תפירו לטפל בכך תוך חיובה בהוצאות התיקון [סע' 21-20 ונספחים 9-8 ב-ת/4]. ביום 19.11.2013 הגיע גואטה מטעם המבטחת של חזן וביצע תיקון; לפי דו"ח אירוע שערך, דובר בפיצוץ בעומק מטר מתחת לדק שחייב פירוק והרכבה של הדק, החלפת קטע של צינור ושני מחברים. מהלך התיקון תועד על-ידי תמיר והוצגו על כך תצלומים [סע' 22 ונספחים 11-10 ב-ת/4; עמ' 39 ש' 29-18].

דובר בנזילה מצינור ראשי של הבית שעובר מתחת לדק, לא בנזילה מצינור שמזין את הבריכה [עדות תמיר בעמ' 40 ש' 8-7]. עד חזן אלקובי שבנה את הבריכה אישר זאת; הבריכה לא חוברה לרשת המים של הבית ואותה יש למלא באמצעות צינור חיצוני מברז לידה [עמ' 65 ש' 34-30]. כשהוצג לאלקובי תצלום שתיעד את תיקון הפיצוץ בצנרת המים בחצר, אישר שמדובר בצינור מים שאינו קשור לבריכה [עמ' 66 ש' 14-9].

בתצהירו מסר אלקובי שהיה נכון להגיע אל הבית כדי לבדוק את טענות תפירו לגבי הנזילה אך הם סירבו להכניסו [סע' 8-7 ב-נ/1]; הצהרה זו נסתרה בחקירתו הנגדית.

גואטה הוא שביצע את התיקון ביום 19.11.2013 מטעם המבטחת של חזן. עדותו נמסרה על-פה בלי שהוגשה קודם בתצהיר. גואטה אישר את כל טענות תפירו בהתייחס לאירוע. כאשר הוצג לו דו"ח קריאה נושא תאריך התיקון [נספח 11 ב- ת/5], מסר שהוא זוכר היטב את האירוע וציין שדובר בפיצוץ של צינור מתחת לדק, סמוך לבריכה. בביקורו במקום נכח תמיר ואילו חזן לא הייתה שם. גואטה הסיר כמה יחידות של הדק כדי שיוכל להגיע מתחת לקונסטרוקציה וחפר במקום; הוא נתקל בכמות גדולה של פסולת בניין שמקורה בבניה ותלה את הפיצוץ בצינור במשהו חד שנכלל בפסולת. גואטה ביצע את התיקון, סגר את הדק, בדק שאין נזילה נוספת וגבה סך של 700-600 ₪ בתוספת עלות החלק שהחליף, בהתאם להנחיות שקיבל מ ן המבטחת. גואטה הופנה בידי תמיר לחזן אך היא סירבה לשלם; הוא שב ופנה לתמיר וקיבל ממנו תשלום שכנגדו מסר חשבונית [נספח 12 ב-ת/5] ואת דו"ח הקריאה שהוצג לו ואותו אישר [עמ' 52 ש' 23 עד עמ' 53 ש' 13]. ביצוע התיקון צולם על-ידי תמיר; גואטה אישר שהוא נראה בתצלומים [נספח 10 ב-ת/5 ועמ' 53 ש' 17-14].

גואטה לא נקרא לבית שוב ולא התבקש לתקן את העבודה שביצע; דובר בביקורו היחיד במקום [עמ' 53 ש' 23-20]. הוא לא ידע אם התקלה הייתה בצינור הבריכה או הבית [שם, ש' 30-27]. בעדויותיהם של ברדה ואלקובי הוכח שלא דובר בצינור שהזין את הבריכה אלא בפיצוץ בצנרת המים של הבית.

תמיר הצהיר כי שילם לגואטה 700 ₪ בגין השתתפות עצמית שחלה על חזן בגין התיקון שהלה ביצע [סע' 23 ו-59 ונספח 12 ב-ת/4; סע' 61 ב-ת/5]. חזן לא הציגה אסמכתא לפיה שילמה היא לאיש-המקצוע מטעם המבטחת שלה עבור התיקון [עמ' 111 ש' 22-18]. היא טענה כי היא שנשאה בתשלום השתתפות עצמית בסך 700 ₪, תוך היענות לבקשתו של תמיר כי הקבלה תירשם על-שמו [סע' 48 ב-נ/9]. הדבר נשלל בעדותו האמינה של גואטה, שהעיד כי הגיע לעסקה של חזן מיד לאחר התיקון כדי לקבל תשלום אך היא סילקה אותו בבושת פנים. לחובת חזן נזקפת העובדה כי לא בחלה בהצהרה שאינה אלא דבר שקר מפגיע; הדבר עלה בקנה אחד עם הרושם השלילי והלא אמין שהותירה עדותה כמכלול. ביטויים נוספים לכך ימנו בהמשך.

תמיר טען כי התיקון שביצע גואטה ביום 19.11.2013 לא צלח ונדרש תיקון חוזר שבוצע בידי אותו איש-מקצוע ביום 20.11.2013 [סע' 22 סיפא ב-ת/4]. אני דוחה עדות זו כלא נכונה. גואטה שלל זאת. לא הוצגה אסמכתא שתראה כי נדרש תיקון חוזר למחרת התיקון הראשון: לא דו"ח אירוע, לא תשלום השתתפות עצמית בגין הביקור ואף לא תצלום שמתעד את התיקון. הצהרה על אירוע שלא היה נזקפת לחובת תמיר, במונחי מהימנות, וגם הוא לא דקדק בתיאור קפדני של המסכת העובדתית הרלוונטית למחלוקת.

אירוע שני של נזילה מצינור מים מתחת לדק התרחש ביום 22.11.13. תמיר שלח מכתב לחזן, הודיעה כי נאלץ לסגור את ברז המים הראשי ועמד על טיפול מיידי של איש-מקצוע, שאם לא כן יזמין הוא שרברב וחזן תידרש לשלם את עלות התיקון [סע' 24 ונספח 13 ב-ת/4]. מכתב נוסף בעל תוכן דומה נשלח בהמשך אותו יום [סע' 25 ונספח 14 ב- ת/4]. תמיר טען שחזן לא התייחסה לפניותיו ולכן הזמין את ברדה שביצע תיקון וקיבל 1,038 ₪. הוצגו תצלומים של מהלך התיקון וחשבונית [סע' 26 ונספחים 16-15 ב-ת/4]. בחקירה נגדית ציין תמיר כי נאלץ לטפל בנזילה על-ידי איש-מקצוע מטעמו משום שחזן זלזלה בפנייתו והיה עליו למנוע נזילת כמויות גדולות של מים; פנייתו אליה נעשתה בשעות הבוקר וברדה הוזעק למקום רק בשעות הצהרים. לדבריו, באירוע זה חזן לא התייחסה לפנייתו, נמאס לה לשמוע על נזילות במושכר ולכן נאלץ לפעול כפי שפעל [עמ' 40 ש' 32-20].

ברדה מסר בתצהירו כי בנובמבר 2013 הוזמן על-ידי תמיר לטפל בפיצוץ מים בקו תת-קרקעי מתחת לדק. הוא נקב בכתובת המושכר כמקום ביצוע העבודה. ברדה איתר את מקור הנזילה בצינור פלסטיק ראשי של הבית מתחת לדק ולבטון, תיקן את התקלה וגבה מתמיר 1,038.40 ₪; צורפו חשבונית ותצלומים של מהלך התיקון [סע' 3-1 ב-ת/3 ונספחים א'-ב']. בעדותו לפני קשר ברדה בין ביצוע התיקון לבין המושכר ותיאר את פרטי ו [עמ' 32 ש' 23-15]. אין כל ממש בניסיונה של חזן לטעון כי דובר בעבודה שעשה עבור תפירו במקום אחר תוך ניסיון לגלגל עליה את עלותה [ סע' 51 ב-נ/10].

ברדה תמך אפוא בגרסתו של תמיר על-אודות אירוע פיצוץ נוסף בקו המים של הבית בהמשכו של חודש נובמבר, כמה ימים לאחר ביקורו של גואטה במקום. יחד עם זאת, לא עלה בידי תמיר להוכיח כי האירוע ביום 22.11.2013 נבע מתיקון לקוי שביצע גואטה; ברדה לא ידע שהצינור טופל קודם לכן בידי איש-מקצוע מטעם המבטחת של חזן ולא זקף את הנזילה בה טיפל לתיקון לקוי שבוצע קודם לכן [עמ' 32 ש' 9-7].

תמיר תיאר אירוע אחרון של פיצוץ בצנרת בחצר המושכר שאירע באפריל 2014; גם הוא נודע כשקיבל הודעה על צריכת מים חריגה במושכר. תמיר הודיע על כך לחזן בכתב ודרש טיפול דחוף בתקלה, שוחח עמה בטלפון, נענה בבוטות והתרשם כי אין בדעתה לטפל בליקוי. לפיכך הזמין את ברדה למקום, הלה ביצע תיקון וקיבל עבורו 2,981 ₪; הוצגה חשבונית [סע' 28-27 ונספחים 18-17 ב-ת/4; [עמ' 41 ש' 2-1, 8-7]. ברדה אישר זאת וצירף את החשבונית שהנפיק [סע' 5-4 ונספח ג' ב-ת/3]. בעדותו לפני מסר שבחלוף חצי שנה מביקורו הקודם במושכר נקרא אליו שוב בשל פיצוץ צינור מים מחוץ לבית, במוקד חדש שאינו זה שבו טיפל קודם לכן. את העבודה שביצע תיאר בתצהירו; בעת מתן עדותו מסר שעבר זמן והוא אינו זוכר את פרטיה [עמ' 32 ש' 33-24].

אירועי הפיצוץ בצנרת המים מצויים באחריות חזן. גואטה, איש-מקצוע מטעם המבטחת שלה אשר טיפל באירוע הראשון, זקף את הפיצוץ בצינור לקיומה של פסולת בניין רבה במקום שבו עובר הצינור, בתוך הבטון שמתחת לדק. חזן טיפלה באירוע הראשון במובן זה שדאגה לקרוא לבעל-מלאכה מטעם המבטחת שלה כדי שי תקן את הנזילה. היא לא הראתה שעשתה דבר-מה לשם הפעלת הביטוח שלה באותו אופן בשני האירועים המאוחרים יותר שדווחו לה על-ידי תמיר מיד עם היוודע דבר-קיומם ולא זימנה את נציג המבטחת כדי שיציג את קריאותיה בגין האירוע השני בחודש נובמבר 2013 והאירוע מחודש אפריל 2014. גם בעניין זה, אין די בטענתה הכללית כי התיעוד הנוגע בדבר אבד בשריפה בעסקה; היה ביכולתה לנסות להתגבר על חסרונו על-ידי זימון נציג המבטחת. הימנעותה מכך מקימה נגדה חזקה ראייתית שפועלת לחובתה ומצדדת בטענת תפירו כי חזן התעלמה מפניותיהם ולא נתנה מענה לאירועי הנזילה החוז רים. סירובה של חזן לשלם את ההשתתפות העצמית בגין ביקורו של גואטה בבית וציפייתה כי תפירו יעשו כן עבורה ובמקומה מתיישבים היטב עם קביעה זו.

זאת ועוד. פיצוץ בצינור מים תת-קרקעי של הבית אינו ליקוי שהטיפול בו סובל דיחוי. הוא טעון מענה מידי. בכל פניותיו של תמיר לחזן בהן י ידע אותה על נזילה מצנרת המים ציין כי אם הדבר לא יטופל על-ידה ללא דיחוי, יאלץ הוא לעשות כן ויחייבה בעלות התיקון. חזן לא הייתה עשויה לצפות כי תפירו יחיו בבית במשך כמה ימים עם "שיבר" סגור, עד שיעלה רצון מלפניה להתפנות לטפל בתקלה. תפירו העידו שעשו את הדרוש באופן סביר כדי להקטין את הנזק בכך שסגרו את ברז המים הראשי של הבית עם היוודע דבר קיומה של הנזילה ופתחו אותו רק לפי צורך [עדות תמיר שנזכרה לעיל ועדות אלינור בסע' 8 ב-ת/1 ועמ' 25 ש' 35-23].

זו התנהלות שעונה על סעיף 14(א) בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). חובת הקטנת הנזק אינה מוחלטת אלא יחסית; היא מחייבת ניזוק לנקוט אמצעים סבירים להפחתת נזקו, לא יותר מכך [ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45, 53 (1991); ע"א 2904/92 עיריית תל-אביב-יפו נ' עיזבון המנוח לטרהויז, פ"ד נ(1) 754, 767 (1996)]. דרישתה של חזן כי תפירו יסגרו את "השיבר" באופן מלא ולא יפתחו מים בבית כלל עד לתיקון התקלה אינה סבירה [סע' 47 ו-54 ב- נ/9], קל וחומר במציאות בה דאגה היא לטפל רק באירוע הראשון אך לא עשתה כן בשני האירועים המאוחרים יותר. לא-זו-אף-זו, חזן טענה באופן סתמי וללא כל ביסוס כי תפירו כלל לא סגרו את ברז המים הראשי של הבית באירועי הנזילה, אך דובר באמירה מהשפה אל החוץ ולא נעשה על-ידה דבר כדי להוכיחה; אני מעדיפה בעניין זה את עדויותיהם של תמיר ואלינור על-אודות סגירת "השיבר" ופתיחתו רק במקרה הצורך.

עדותה של חזן על אירועי הפיצוץ בצנרת הייתה מפגן של חוסר אמינות. היא גרסה שדובר בצנרת בחצר שאינה קשורה לבית [סע' 45 ב-נ/9]. הטענה נסתרה. חזן טענה כי שילמה השתתפות עצמית בשל ביקורו של גואטה באירוע הראשון. הטענה הופרכה. חזן טענה שבאירוע באפריל 2014 פנתה אל המבטחת שלה בבקשה לשלוח איש-מקצוע [סע' 49 ב-נ/9] אך לא הציגה על כך אסמכתא ולא זימנה את נציג המבטחת על-מנת שיאשר זאת. חזן טענה כי טיפלה באירוע פיצוץ מתחת לדק שהתרחש בחודש נובמבר 2015 [סע' 53 ב-נ/9]; תפירו לא טענו דבר על אירוע כזה. חזן טענה שהאירוע טופל על-ידי איש-מקצוע מטעם המבטחת שלה, אך לגואטה לא הופנתה כל שאלה על כך והוא הצהיר שביקר בבית רק פעם אחת, שנתיים קודם לכן. חזן טענה שכלל לא יודעה בידי תפירו על אירועי נזילה קודמים בחצר ה בית [סע' 52-50 ב- נ/9]; התיעוד שהציג תמיר בתצהירו לצד עדותו על פניותיו לחזן גם על-פה שללו זאת.

לפיכך אני קובעת שעל חזן לפצות את תפירו בגין ההוצאות שהוציאו לתיקון הנזילות מצינור המים בחצר, תוך תשלום השתתפות עצמית שחלה עליה בסך 700 ₪ ותשלום שני סכומים לברדה עבור תיקון שביצע בשני אירועים – 1,038.40 ₪ ו-2,981 ₪. הסכומים הללו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומם בידי תפירו על-פי התיעוד שהוצג עד יום פסק-הדין.

ה. חוב המים והעיקול בעטיו

נוכח הקביעות לעיל, יש לייחס לחזן גם את חוב המים אשר נוצר בגין אירועי הפיצוץ בצנרת. דובר באירועים שנבעו מפגם במושכר שביטויו בהעברת צינור המים בסביבה עמוסה בפסולת בניה, כפי שהעיד גואטה. חזן לא עשתה דבר לשם סתירת עדותו. זהו פגם שלתפירו כשוכרים אין אחריות לו והם לא יכלו למונעו. התמודדותם עמו ואופן טיפולם בו ענו על חובת הקטנת הנזק.

אירועי הפיצוץ בצנרת הולידו חוב מים למי חדרה בסך 28,776 ₪ (להלן חוב המים). תפירו נדרשו לשלם למי חדרה את החוב באופן מיידי. דרישת התשלום הופקה ביום 23.12.2014 [סע' 29 ונספח 19 ב- ת/4]. תפירו לא עשו כן ; הוטל עיקול בסך 13,041 ₪ על חשבונותיהם בבנק לאומי ובנק הפועלים [סע' 30 ונספח 20 ב- ת/4]. בתיעוד שהוצג, תאריך הטלת העיקולים אינו קריא.

תמיר הדגיש שפנה לחזן כדי שתסדיר את חוב המים וכן ביקש ממנה להגיע עמו למשרדי תאגיד המים כדי לבטל את העיקול. לאחר שנקבעו שתי פגישות שחזן לא הגיעה אליהן, היא שלחה כנציג שלה את אלקובי והוא ניגש עם תפירו למי חדרה ביום 8.12.2015. הפגישה הולידה הסדר שכלל הפחתה של חוב המים והעמדתו על 14,378 ₪ בערכי חודש דצמבר 2015. תמיר שילם סכום זה בשלוש המחאות לפי מועדי תשלום דמי-שכירות: 5,500 ₪ ליום 20.12.2015, 5,500 ₪ ליום 20.1.2016 ו-3,378 ₪ ליום 20.2.2016; הוצגו העתקי המחאות, חשבונית המעידה על התשלום וראיה לביטול העיקול בעקבות התשלום [סע' 33-32 ונספחים 23-22 ב-ת/4; סע' 32 ב-ת/5; עמ' 41 ש' 26-16, 30, 34-33].

אלינור לא הייתה מעורבת בטיפול בחוב המים ותמיר הוא שעסק בכך [עמ' 26 ש' 18-12]. עד חזן, אלקובי, מסר בחקירה נגדית עדות שתמכה בזו של תמיר. לדבריו, התבקש על-ידי חזן להתלוות לתמיר לעירייה כדי לטפל בחוב המים; החוב נבע מפיצוץ בצנרת המים שלאלקובי לא הייתה כל נגיעה אליה. בביקור שכנע תמיר את הרשות להפחית מהחוב סכום משמעותי. באותו מעמד, אלקובי התקשר לחזן ומסר לה שלטענת הרשות, היא שצריכה לשלם את החוב [עמ' 66 ש' 35 עד עמ' 67 ש' 9].

חזן לא חלקה על כך שתמיר פנה אליה לגבי חוב המים שנבע מאירועי פיצוץ בצנרת. היא מסרה שהיו במושכר הרבה אירועים של פיצוץ בצנרת המים בתקופת השכירות. לדבריה, היא יוצגה אז בידי עו"ד חן נאון שפנתה לעירייה בכתב בנושא זה [סע' 56-55 ב-נ/9; עמ' 110 ש' 25-17]. עורכת-הדין לא זומנה ליתן עדות וחזן לא ניסתה לקבל ממנה את הפניה הנטענת כדי להציגה. חזן שיגרה את אלקובי לעירייה כדי לנסות לבטל את חוב המים; החוב לא בוטל והיא סירבה לשלמו שכן טענה כי הוא נגרם על-ידי תפירו במזיד בשל כך שלא פעלו להקטנת הנזק ולא סגרו את ברז המים הראשי [סע' 57 ב-נ/9]. לשיטת חזן, העיקול הוטל על חשבון תפירו בשל סירובם לשלם את חוב המים – ולה אין כל אחריות לכך [סע' 58 ב-נ/9].

תמיר הדגיש את אחריותה של חזן לאירועי הפיצוץ בצנרת המים ולתשלום חוב המים שנוצר בעטיים. לאחר שחזן התחמקה במשך תקופה ארוכה מלהסדיר את החוב, נאלץ הוא לשלם את סכומו המופחת; את מה ששילם קיזז מדמי-השכירות לחודשים דצמבר 2015 וינואר ופברואר בשנת 2016 [עמ' 47 ש' 24-22].

תמיר אישר שכל עוד לא הוסדר חוב המים וחזן סירבה לסלקו, ביטל את הוראת הקבע ששימשה לתשלום החשבונות השוטפים בגין המושכר ולא שילם בגין הצריכה השוטפת במשך שנה וחצי; נטען כי הדבר נעשה כדי למנוע מצב בו נזילה נוספת תחייב את תפירו בתשלום מאותו סדר גודל, ולא משום שעל חזן לשלם את צריכת המים השוטפת במהלך השכירות [עמ' 45 ש' 28 עד עמ' 46 ש' 5; עמ' 46 ש' 15-10]. תמיר הודה שלא שילם בגין צריכה שוטפת מאפריל 2014 עד הסדרת חוב המים בדצמבר 2015 [שם]. רכיב זה לא נכלל בתביעת חזן, אף לא הועלה על-ידה כטענת קיזוז מפני תביעת תפירו, ולפיכך אין לו כל נפקות להכרעה בהליכים דנן.

מאחר שקבעתי שחוב המים מונח לפתחה של חזן, ומשהוכח כי היא לא פעלה באופן ממשי כדי לפורעו אלא הותירה לתמיר את ההתמודדות עמו, יש לקבוע כי בדין קיזזו תפירו את הסכום ששילמו לסילוק חוב המים בסך 14,378 ₪ מדמי-השכירות. הקיזוז נעשה כדין. תמיר הודיע לחזן בזמן-אמת כי בדעתו לקזז כל סכום שבו ישא בגין חוב המים מדמי-השכירות והיא לא הראתה שהביעה התנגדות לכך [נספחים 21 ו-24 ב-ת/4 שתאריכים 2.12.2015 ו-10.12.2015 בהתאמה]. בדרך זו שילמו תפירו את דמי -השכירות בגין חודש דצמבר 2015, בגין חודש ינואר 2016 וכן סך חלקי לחודש פברואר 2016 (3,378 ₪ מתוך 5,500 ₪). נודעת לכך חשיבות להכרעה בתביעת חזן בגין אי-תשלום דמי-שכירות ויצירת חוב בעטיים [ר' להלן בחלק ז'].

את הסך של 14,378 ₪ ששולם לסילוק חוב המים תבעו תפירו מחזן בהליך דנן. תמיר הודה כי קיזז את מלוא הסכום מדמי-השכירות שהיה עליו לשלם לחזן עבור השימוש במושכר ואישר שאינו זכאי לקבל סכום זה פעמיים, פעם אחת על-ידי קיזוז ופעם שניה בגדרה של תביעת תפירו [עמ' 42 ש' 30-2 7]. היחס בין טענות תפירו בשני ההליכים חלופי; סכום שיקוזז כנגד תביעת חזן אינו נכלל בתביעת תפירו [סע' 38 ב-ת/4]. ברור אפוא שעם קביעת כשרותו של הקיזוז שנעשה ביחס לסך של 14,378 ₪ כנגד דמי-השכירות, אין תפירו זכאים כי יפסק להם סכום זה בתביעתם.

כך גם אין לפסוק לתפירו דבר בשל העיקולים שהוטלו על חשבונותיהם בגין חוב המים. להלן יובאו הטעמים לכך.

תמיר טען באופן סתמי ודל כי הטלת העיקול על חשבון הבנק גרמה לתפירו נזקים ובעיות [סע' 36 ו-64 ב-ת/4]. הטענה לא פורטה ולא כומתה. היא לא הוכחה בעדויות מתבקשות, כגון עדות רואה-החשבון של העסק ותיעוד מן העסק. הטענה נותרה סתמית וכללית גם בתצהירו השני של תמיר [סע' 33 ב-ת/5]. נציגי הבנקים הנוגעים בדבר לא נשמעו. תמיר איננו מוסמך לומר דבר-מה באשר לאומד-דעתם של נציגי הבנק ביחס לעיקול; מדובר בנתון שטעון הוכחה בעדות קבילה ואין לגביו ידיעה שיפוטית [סע' 66 ב-ת/5].

זאת ועוד. תפירו לא פעלו באופן סביר להקטנת הנזק שהיה כרוך בהטלת העיקולים, אם וככל שהיה כזה, תוך גיבוש הסדר להקטנת החוב ותשלומו מיד עם הטלת העיקול, אלא עשו כן רק בחלוף תקופה ניכרת. דרישת החוב נושאת תאריך 23.12.2014; תמיר טיפל בחוב באורח ממשי, סר למי חדרה, הגיע להסדר להפחתת החוב ושילמו כשנה לאחר מכן, ביום 8.12.20 15. הוא לא הראה כי נבצר ממנו לעשות כן מוקדם יותר, אפילו לא זכה לשיתוף הפעולה המצופה מחזן, ולא הוכיח שלא היה עשוי לגבש את אותו הסדר ללא נוכחותו של אלקובי בפגישה. אילו היה העיקול כרוך בנזק ממשי, חזקה על תמיר שהיה פועל להסדיר את החוב כדי להסירו בשלב מוקדם הרבה יותר. במובן זה, לא ניתן לקבל את טענתו של תמיר כי מועד הסדרת החוב נדחה רק משום שחזן הבטיחה לסור עמו לעירייה ולא עשתה כן. עדותו כי הוא הגיע לבד לעירייה קודם לכן הייתה כללית, לא נקבה בתאריכים ולא נזכרה בתצהירו בפירוט המתחייב [עמ' 42 ש' 23-22].

לבסוף, עדותו של תמיר על נזקי העיקול הייתה לא אמינה במובהק. עלה מדבריו שאין כל קשר בין העיקול על חשבון הבנק לבין העסק; כשעומת עם הדברים שעליהם העיד בתצהירו, מסר שהנזק נגרם לו "בפרטי, לא בעסקי". הוא הופנה לעדותו הראשית ואזי שינה את טעמו, עתה טען כי נגרם נזק לעסק ותלה זאת בכך ש"זה לא נראה לעיני הספקים שבעל עסק החשבון שלו מעוקל" [עמ' 42 ש' 18-11]. מדובר בעדות פתלתלה, לא עקבית, שאינה בסיס לקביעת ממצא. לא הוכח נזק ממשי או תדמיתי לעסק, לא כל שכן כזה שניתן לזקוף במונחי סיבתיות לעיקול. לא הובא לעדות ולו ספק אחד של העסק שידע על קיומו של העיקול והושפע ממנו. לא הוגשה חוות-דעת בתחום החשבונאי שתצביע על נזק לעסק.

מאחר שלא הוכח כי העיקול הסב לתפירו נזק ממשי, אין לפסוק להם פיצוי בגין עוגמת נפ ש בעטיו. ראשית, פיצוי בגין נזק לא ממוני נתבע על-ידי תפירו לא בגין העיקול אלא בהקשר אחר [ר' להלן בחלק ט']. שנית, הנזק הלא ממוני האמור בסעיף 13 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) הוא המרכיב הלא-חומרי של הפגיעה; הוא עשוי להתלוות להפסד כלכלי שנגרם עקב הפרת החוזה. פיצוי לא ממוני מסוג זה אינו ניתן כדבר שבשגרה. פסיקתו מסורה לשיקול-דעת בית-המשפט ושמורה למקרים מיוחדים [ע"א 3437/93 אגד, אגודה שתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' אדלר, פ"ד נד(1) 817, 835 (1998)]. ראיות תפירו בכל הנוגע לעיקול אינן מצדיקות פסיקתו של פיצוי בגין נזק לא ממוני.

ו. הארכת השכירות לשנה השלישית ופינוי המושכר

בתצהירה אישרה חזן כי בתום תקופת שכירות בת שנתיים הוסכם בינה לבין תפירו על הארכת השכירות תוך תשלום דמי-השכירות מדי חודש בחודשו, זאת בשל רצון של תפירו להוסיף לגור בבית מצד אחד ומבוקשה של חזן למכור אותו מצד שני. לטענתה, נקבע כי אם המושכר ימכר, תפירו יפנו אותו [סע' 16 ב-נ/9]. כך צוין גם בתצהירה האחר [סע' 15 ב-נ/10]. אין מחלוקת על כך שלא נערך בין הצדדים חוזה בכתב להסדרת היחסים בשנת השכירות השלישית.

תפירו לא חלקו על הארכת השכירות לשנה שלישית אך גרסו שהדבר נעשה באותם תנאים שחלו על השכירות קודם לכן; היא הוארכה לשנה, מיום 20.6.2015 עד יום 19.6.2016, ללא כל תנאי שחייב את תפירו להתפנות מהבית לפי דרישה בשל מכירתו [ סע' 3-2 ב-ת/4, עמ' 47 ש' 20-18].

הודאתה של חזן בשני תצהיריה כי השכירות הוארכה בהסכמה לשנה השלישית לא מנעה ממנה לטעון בעדותה לפני כי בשנה זו תפירו החזיקו בבית ללא רשות; בהמשך חזרה בה, אישרה שלא דרשה מתפירו לפנות את הבית בתום שנת השכירות השניה ומסרה גרסה חדשה : עתה נטען שרק בהתערבות צד שלישי, מר אברהם עמרם, נאותה להשכיר לתפירו את הבית לשנה השלישית וכי התנאים הרלוונטיים סוכמו בינה לבין מר עמרם [ר' עמ' 96 ש' 19 עד עמ' 97 ש' 19]. דובר בגרסה כבושה שלא נזכרה קודם לכן. חזן הודתה שלא כללה בתצהיריה דברים שעליהם עמדה לראשונה בחקירה נגדית ופטרה עצמה מאחריות באומרה: " לא על כל דבר אני מצהירה. אתה מצהיר על כל דבר ואני לא" [עמ' 97 ש' 5].

מעדותה של חזן לפני עלה כי בנושאים הללו, אחותה ואמה הן עדות רלוונטיות לתביעתה; הן לא נמנו על עדיה בלי שניתן לכך הסבר [עמ' 96 ש' 24, 31-29, 36-35]. הובהר אפוא שאין יסוד לטענת חזן כי תפירו החזיקו בבית בשנה השלישית כפולשים [עמ' 97 ש' 22-20]. נוכח קיומה של הסכמה להארכת השכירות לשנה השלישית, אין מעמדם של תפירו כשוכרים מכוח הסכם בתקופה זו נפגע אך בשל כך שלא נערך בגינה חוזה כתוב [עמ' 99 ש' 3-2].

בהמשך החקירה אישרה חזן כי אין בנמצא מסמך שבו התחייבו תפירו לפנות את המושכר תוך פרק זמן מדרישה וטענה כי בשיחה בינה לבין מר אברהם עמרם שפנה אליה בשם תפירו ביחס לשנה השלישית, הסכימה כי הם ישארו במושכר אך ישלמו עבורו מדי חודש בחודשו ויפנו אותו תוך ששים יום מדרישה. חזן הודתה כי אינה זוכרת מה היה התוכן המדויק של הדברים שנאמרו [עמ' 99 ש' 17-12].

שלל גרסותיה של חזן, שלקו בחוסר עקביות ואף סתרו זו את זו, גילו חוסר מחוייבות לגרסה הראשונה שמסרה היא בתביעתה; שם, בשלב מוקדם של ההליך, הודתה בקיום יחסי שכירות בכל התקופה בה גרו תפירו בבית: " הנתבעים הינם מי ששכרו את המושכר מהתובעת החל מיום 20.6.2013 ועד 15.4.2016 והכול בהתאם להסכם השכירות אשר נחתם בין הצדדים" [שם, סע' 2]. זו הודאה שחזן אינה עשויה להתכחש לה; בהינתנה, לא הייתה עשויה לעורר מחלוקת באשר למשך השכירות או לחלוק על הארכתה לשנה השלישית.

זאת ועוד. חזן טענה כי אותו חוזה כתוב שנערך בין הצדדים בתחילת השכירות חל גם על השנה השלישית. לעיל נקבע כי תוכנו של החוזה לא הוכח, וכי בעל-הדין שמבקש להסתמך עליו לשם הוכחת עילת תביעתו נושא בתוצאה של אי-הוכחתו. לא הוכח שבחוזה שחל על יחסי השכירות נכללה תניה שחייבה את תפירו לעזוב את המושכר לפי דרישה, או תוך פרק זמן מדרישה. זהו חסר שבהקשר שנדון כאן פועל לחובתה של חזן ואינו מאפשר לקבל את טענותיה.

לטענת חזן, בדצמבר 2015 היא הודיעה לתפירו כי מצאה קונה לבית ועליהם לפנותו עד סוף החודש [סע' 16 ב-נ/9]. תפירו סירבו להתפנות וסיכלו את מכר הבית לצד שלישי [סע' 19 ב-נ/9]. בשל כך הוגשה נגדם תביעת הפינוי, בה ניתן ביום 20.3.2016 פסק-דין שהורה לתפירו לסלק ידם מהמושכר עד יום 15.4.2016 [סע' 20 ונספח ב' ב-נ/9 – שהינו פסק-הדין בתביעת הפינוי]. מנגד גרס תמיר כי בתביעת הפינוי נקבע מועד יציאתם של תפירו מהבית בהסכמה, ללא בירור הטענות לגופן, בלי שפסק-הדין קבע ממצא מחייב לחובתם ועל-פי המלצת בית-המשפט [סע' 67 ב- ת/4; סע' 69 ב-ת/5]. עיון בפסק-הדין בתביעת הפינוי תומך בגרסתו.

אין מחלוקת שתפירו פינו את הבית ביום 15.4.2016, במועד המוסכם שנקבע בפסק-הדין הנ"ל.

כאשר נדרש תמיר לבאר מדוע לא פינה את המושכר כשהוגשה נגדו תביעת הפינוי, טען כי הוסכם עם חזן על המשך השכירות בשנה השלישית, כי היה אמור לפנות את הבית בחודש יוני 2016, ולא שמע מפיה שיש לה קונה לבית [עמ' 47 ש' 19-14].

בהליך דנן אין צורך לברר את עילתה של תביעת הפינוי ואת השאלות שהועלו בה; היא הוכרעה עם מתן פסק-הדין בתביעת הפינוי. בהמשך תידון טענתה של חזן כי תפירו הערימו קשיים על מכירת הבית, סיכלו עסקת מכר עם צד שלישי והסבו לה נזק [ר' להלן בחלק ח']. עתה אדרש לטענת חזן כי לא שולם לה מלוא המגיע בגין דמי-שכירות בשנה השלישית.
ז. תשלום דמי-שכירות בשנה השלישית

חזן טענה שתפירו לא שילמו דמי-שכירות מדצמבר 2015 ועד לפינוי ביום 15.4.2016, באופן שיצר חוב בסך 27,500 ₪ [סע' 16, 62, 65 ו-69 ב-נ/9; סע' 18 ב-נ/10]. נטען כי בשנה זו חלו שוב דמי-שכירות בסך 6,000 ₪ לחודש ועל-בסיס זה חושב החוב [סע' 16, 25 ו-26 ב-נ/10]. בתצהיר אחד ננקב החוב בסך 27,500 ₪ ואילו באחר הועמד על 27,000 ₪ [סע' 23 ב-נ/10].

גם בסוגיה זו הייתה עדותה של חזן משתנה ומתפתחת, ללא מחויבות לגרסה שגוללה בתצהיריה. בעדותה לפני טענה כי תפירו לא שילמו דמי-שכירות מאוקטובר 2015 עד לפינוי באפריל 2016 [עמ' 97 ש' 29-23]. כשעומתה עם עדותה הראשית, טענה שהגרסה שמסרה שם אינה נכונה [עמ' 97 ש' 32-30].

תפירו העלו במועד הנדרש התנגדות להרחבת חזית, באופן שמנע את חזן לטעון לאי-תשלום דמי-שכירות בתקופה שונה מזו שנזכרה בכתבי-הטענות. הוטעם שבכתב-התביעה נטען לאי-תשלום דמי-שכירות בחודשים דצמבר 2015 עד אפריל 2016 ולא ביחס לחודשים שקדמו, באופן שמכונן הודאה בקבלת תשלום עבורם. ההתנגדות תואמת את כתבי-טענותיה של חזן : בכתב-ההגנה טענה כי לא שולמו דמי-שכירות מחודש דצמבר 2015 עד חודש אפריל 2016 [שם, סע' 8 ו-13.6]; אותה טענה חזרה בתביעת חזן [סע' 11 ו-15]. נקבע כי ההתנגדות הועלתה במועד ומונעת הרחבת חזית מכללא; בכפוף לכך הותר לתמיר להשיב על שנשאל לגבי תשלום דמי-שכירות בחודשים אוקטובר-נובמבר 2015. הוא השיב שהדבר אינו זכור לו [החלטה בעמ' 49 וש' 25-24 שם].

אני מקבלת את טענת תפירו כי חזן ניסתה להרחיב את חזית המחלוקת אך מנועה מלעשות כן. בתביעתה יחסה חזן את הימנעותם של תפירו מתשלום דמי-שכירות לחודשים דצמבר 2015 עד אפריל 2016; נוכח העלאת התנגדות במועד, אין ביכולתה לטעון בהליך דנן לאי-תשלום ביחס לתקופה שונה מזו שצוינה בכתבי-טענותיה.

טענתה של חזן לטעות בגרסה שגוללה בתצהיר מעידה על האופן בו מסרה עדות ותמכה ברושם השלילי שהותירה. אם רצתה חזן לתקן 'טעות' בתצהיר שהייתה מודעת לה, כך לדבריה, הייתה צריכה לבקש להגיש על כך תצהיר מתקן או למצער להעלות זאת ביוזמתה לפני תחילת החקירה הנגדית. היא לא עשתה כן.

בתביעת הפינוי מסרה חזן גרסה לפיה שולם המגיע לחודשים אוקטובר ונובמבר 2015; היא הודתה בכך [עמ' 97 ש' 34-33]. הדבר מקים נגדה השתק שיפוטי והיא אינה רשאית להישמע בהליך דנן בגרסה אחרת, סותרת. תורת ההשתק השיפוטי מתמקדת בציר היחסים שבין בעלי-הדין לבית-המשפט; מטרתה " למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט" [רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 633 (2005); להלן עניין ששון]. בשל כך רשאי בית-המשפט להעלות טענת השתק שיפוטי גם ביוזמתו הוא. נוכח התכלית של בירור האמת מתירים לבעל-דין לתקן את כתב-טענותיו בהליך אחד, אם ביקש זאת; אך משתם הבירור בהליך הראשון אין מאפשרים לו להישמע בטענה הפוכה בהליך מאוחר יותר שכן יש בכך משום 'כרכור' בין הערכאות וניצול ההליכים לרעה. את כללי ההשתק השיפוטי יש להבין גם לאורו של עקרון תום-הלב: "היסוד להשתק השיפוטי הוא יסוד מוסרי, קרי דרישה להתנהלות כנה שאינה בנויה אך על צרכים טקטיים" [עניין ששון בעמ' 638-637].

לעיל התקבלה טענת תפירו כי דמי-שכירות לתקופה מחודש דצמבר 2015 עד חודש פברואר 2016 ועד בכלל שולמו באמצעות קיזוז התשלום שנעשה לסילוק חוב המים. עוד נקבע כי מה שנזקף בדרך זו לחודש פברואר 2016 היה תשלום חלקי, לא מלא. יש לבחון א ם תפירו הראו כי שילמו דמי-שכירות בגין יתרת חודש פברואר וכן בגין מרץ וחצי חודש אפריל 2016.

אני דוחה את טענת חזן כי תעריף דמי-השכירות בשנה השלישית היה 6,000 ₪ ולא 5,500 ₪. במה הדברים אמורים?

תמיר תיאר באופן מפורט, בצירוף אסמכתות, את המועדים והאופן שבהם שולמו דמי-שכירות בשנה השלישית. הוא שלל את טענת חזן כי הוסכם על תשלום דמי-שכירות בכל פעם רק עבור חודש אחד בלבד והדגיש כי חזן קיבלה המחאות בגין שלושה-ארבעה חודשי שכירות מראש, עד שסירבה לשלם את חוב המים [סע' 45 ב-ת/4; סע' 42 ב-ת/5; עמ' 44 ש' 26-25].

כך, ביוני 2016 [לפי תאריכי השיקים מדובר ביוני 2015; ק"א] מסר תמיר לחזן ארבע המחאות משוכות על חשבון אחיו, צח תפירו, בסך 5,500 ₪ כל אחת כדמי-שכירות לחודשים יוני עד ספטמבר 2015; העתקי ההמחאות הוצגו [סע' 43 ונספח 25 ב-ת/5]. באוגוסט 2015 מסר תמיר לחזן שלוש המחאות נוספות בסך 5,500 ₪ כל אחת לחודשים ספטמבר, אוקטובר ונובמבר 2015, אף הן מחשבון אחיו; העתקי ההמחאות הוצגו [סע' 44 ונספח 26 ב-ת/5].
כך אירע שלחודש ספטמבר נמסרו שתי המחאות; הדבר יוחס לטענת חזן כי לא קיבלה המחאה עבור חודש זה. נטען כי ההמחאה הראשונה שנמסרה לחודש ספטמבר בוטלה בהסכמת הצדדים, אך לאחר כמה חודשים חזן הגישה אותה לביצוע בהוצאה לפועל. אחיו של תמיר הגיש התנגדות, קיבל רשות להתגונן והתביעה הועברה לבירור בבית-המשפט. לאחר מכן היא נמחקה על-פי בקשתה של חזן, בפסק-דין שניתן ביום 9.7.2017 [סע' 47-45 ונספח 28 ב-ת/5].

חזן אישרה זאת, לרבות את מחיקת התביעה שהגישה נגד אחיו של תמיר [עמ' 109 ש' 32-31]. עוד אישרה כי לכל אורך השכירות שולמו דמי-השכירות באמצעות שיקים מחשבון הבנק של צח תפירו [עמ' 109 ש' 18-17]. היא הודתה בקבלתן של שתי המחאות עבור חודש ספטמבר 2015 אך עמדה על טענתה כי בשנה השלישית שולמו דמי-שכירות בכל פעם בגין חודש אחד בנפרד ולא לשלושה-ארבעה חודשים מראש [עמ' 109 ש' 20-19, 28-24]. אחיזתה של חזן בשתי המחאות שנועדו לתשלום דמי-שכירות בספטמבר 2015, חלף המחאה אחת לספטמבר ושניה לאוקטובר, מצדדת בגרסתו של תמיר כי חזן קיבלה מראש המחאות עבור כמה חודשי שכירות מראש, ולא המחאה אחת בכל פעם בגין חודש השכירות העוקב. בעניין זה, גרסתו עדיפה על גרסתה.

חזן לא הראתה שהודיעה לתפירו כי בשנה השלישית יחול חיוב דמי-שכירות בסך של 6,000 ₪ לחודש, זאת לאחר שבשנה השניה חל בהסכמה – גם לשיטתה, חיוב מופחת של 5,500 ₪ לחודש. היא לא חלקה על קבלת ההמחאות שהציג תמיר כאלו ש ניתנו בשנה השלישית ולא הראתה כי במועד קבלתן פנתה לתפירו בדרישה לשלם 6,000 ₪ ולהשלים את ההפרש.

במהלך חקירתה הנגדית נשתכחה מחזן טענתה כי תעריף דמי-השכירות בשנה השלישית עמד על 6,000 ₪ ועתה טענה כי גם בתקופה זו הוסכם על תשלום סך מופחת של 5,500 ₪, אך זאת כנגד התחייבות של תפירו כי לא יפנו אליה לגבי המושכר [עמ' 109 ש' 36-35]. היא יחסה את ההסכמה למה שלטענתה נקבע על-פה בינה לבין מר אברהם עמרם [עמ' 110 ש' 4-1]. לשיטתה, מאחר שתמיר המשיך לפנות אליה בדרישות לגבי המושכר, לא היו תפירו זכאים ליהנות מדמי-שכירות בשיעור המופחת [עמ' 110 ש' 7-6]. לא היה בידה להציג מסמך בו פנתה לתמיר בדרישה לחדול מכך, נוכח הפחתת סך של 500 ₪ מדמי-השכירות וההסכמה שלקיומה טענה [עמ' 111 ש' 26-23]. שינוי גרסותיה של חזן, פעם כך ופעם אחרת, אינו מאפשר לתת כל אמון בעדותה.

בטענת חזן בה הלינה על פניותיו של תמיר אליה לגבי המושכר, תוך שהיא מייחסת לתפירו הפרה של חוזה השכירות בשל כך, אין ולא כלום – ודינה דחייה. חזן התהדרה בכך שהיו לבית ביטוחים שערכה היא והוא נהנה מאחריות שניתנה לה בבנייתו [סע' 23-22 ו-27 ב-נ/9; סע' 42-37 ב-נ/10]. במצב דברים זה, היה לחזן אינטרס ממעלה ראשונה כי תפירו יידעו אותה על כל ליקוי או פגם במושכר, והדברים סותרים את תלונתה על כך.

נוכח כל האמור לעיל יש לבחון אם הוכח שנותר חוב דמי-שכירות של תפירו לחזן בגין התקופה שמפברואר 2016 – בו בוצע תשלום חלקי בלבד, עד פינוי המושכר ביום 15.4.2016, זאת על-פי תעריף דמי-שכירות בסך 5,500 ₪ לחודש. הסכום בו חבו תפירו בתקופה זו, בהפחתת מה ששולם על-ידי קיזוז בגין חודש פברואר 2016, הינו סך של 10,372 ₪ בערכים נומינליים [לפי יתרה בסך 2,122 ₪ (=5,500-3,783) מפברואר 2016, יתרה בסך 5,500 ₪ ממרץ 2016 ויתרה בסך 2,750 ₪ (=5,500:2) בגין מחצית חודש אפריל 2016]. הוכח כי מועד התשלום המוסכם היה ב-20 בכל חודש גרגוריאני בגין חודש השכירות השוטף.

קיומו של חוב שזה סכומו הוכח כדבעי. אלינור טענה כי אין לה ידיעה לגבי תשלום דמי-שכירות לחזן; היא הצביעה על תמיר כמי שהיה אחראי להתנהלות אל-מול חזן [עמ' 25 ש' 13-6, 18-17]. תמיר מסר שצירף לתצהירו את מלוא ההמחאות לתקופה הרלוונטית לשם הוכחת תשלום דמי-שכירות לחזן [עמ' 47 ש' 35-28]; הן אינן כוללות ראיה לתשלום עבור יתרת חודש פברואר 2016 ועבור תקופת השכירות שלאחר מכן עד יום הפינוי. לא הוצגו דפי-חשבון בנק של צח תפירו, אחיו של תמיר, שיעידו כי חשבונו חויב בדמי-שכירות לתקופה זו; האח לא נמנה על עדיהם של תפירו. זהו חסר שתפירו נושאים בו. במענה לשאלת בית-המשפט, מסר תמיר שאינו זוכר מה נעשה לגבי תשלום דמי-שכירות ממרץ 2016 עד פינוי הבית באפריל 2016 ושב והצהיר שצירף לתצהירו את כל תצלומי ההמחאות שיש ברשותו [עמ' 48 ש' 4-1].

תפירו ניסו להשלים בסיכומיהם את שהחסירו בראיותיהם. באמתלה של הצגת עותק קריא מזה שהוגש בזמן אמת צרפו לסיכומיהם האחרונים העתקי המחאות שלא צורפו לתצהיריו של תמיר. השוואה קפדנית בין מה שצורף לתצהיר לבין מה שצורף לסיכומים העלתה כי העמוד האחרון שצורף לסיכומים לא נכלל בתצהיר; לחזן לא ניתנה הזדמנות לחקור עליו או להתייחס אליו בראיותיה. זוהי התנהלות נפסדת ופסולה. מה שאינו ראיה ולא הוגש במהלך הבירור אינו עשוי לבסס ממצא לטובת תפירו [ ע"א 759/81 ברש נ' עו"ד ירדני, מא(2) 253, 270 (1986)].

אני מקבלת אפוא את תביעת חזן לתשלום חוב דמי-שכירות בחלקה ומחייבת את תפירו לשלם לה ביחד ולחוד סך של 2,122 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.2.2016, סך של 5,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.3.2016 וסך של 2,750 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.4.2016 – והכול עד יום פסק-הדין.
ח. עיכוב במכירת הבית וירידת ערך

תביעת חזן כללה טענה בדבר עיכוב מכירת הבית וסיכול עסקה עם קונה תוך הצבעה על תפירו כאחראים לכך; הם נדרשו לפצותה בגין נזקיה. נטען שתפירו סירבו לתת לקונים אשר התעניינו בבית להיכנס אליו כדי לראותו ומסרו לקונים שביקרו בו פרטים שגויים לגביו כדי להניאם מרכישתו [סע' 29 ב-נ/10]. בשל כך נאלצה חזן למכור את הבית בתמורה בסך 2,070,000 ₪ למרות ששוויו הוערך ב- 2,700,000 ₪ ונגרם לה הפסד בסך 630,000 ₪ [סע' 30 ב- נ/10]. לא הוגשה חוות-דעת שמאי. נטען גם שבדצמבר 2015 מסרה חזן לתפירו שמצאה קונה לבית ועליהם לפנותו עד סוף החודש, אך הם סירבו; בכך סיכלו את המכר ואילצו את חזן להגיש את תביעת הפינוי [סע' 16, 19 ו-20 ב-נ/9].

לגרסת חזן, בגין העיכוב במכירת המושכר שנגרם באשמת תפירו היא נאלצה לשלם מס רכישה גבוה בסך 143,307 ₪ בגין נכס חדש שרכשה; לצורך מימון התשלום נטלה בשנת 2014 הלוואה מבנק לאומי תוך נשיאה בריבית גבוהה בסך 34,597.15 ₪. חזן תלתה את תשלום מס הרכישה הגבוה ואת הצורך בנטילת ההלוואה בהתנהלותם של תפירו שעיכבו את מכר הבית [סע' 34-31 ונספח 7 ב- נ/10].

טענותיה של חזן לא הוכחו במידה הדרושה כדי לצלוח את רף מאזן ההסתברויות. מרביתן אף נסתרו ונשללו.

חזן הלינה על כך שבמהלך השכירות מנעו תפירו ממתווכים להראות את הבית ויחסה זאת לסוף שנת השכירות הראשונה [עמ' 95 ש' 36-35]. לטענתה, במהלך ביקור של אביה במושכר למטרת ביצוע תיקון הגיעו למקום מתעניינים בלוויית מתווכת אך בנם של תפירו, כבן שלוש-עשרה, סירב לאפשר להם להיכנס [סע' 40 ב-נ/9]. חזן לא תיארה אירוע שהייתה לה עליו ידיעה מכלי ראשון, על-בסיס נוכחותה בו; עדותה הייתה מפי השמועה ונסמכה על דברים ששמעה מאביה.

בתצהירו מסר חזן האב כי כאשר בא לבית לסדר דבר-מה, הגיעה מתווכת להציגו לקונה אך בנם של תפירו, כבן שלוש-עשרה, מנע את כניסתם [סע' 1 3 ב- נ/1; עמ' 71 ש' 3-1]. כניסת האב לבית התאפשרה והוא ביצע את התיקון. באופן תמוה, את פרטי המתווכת לא ידע האב למסור. ניתן היה לצפות שיברר אותם ויודיע לבתו מי היא זו שאינה מצליחה להיכנס לבית כדי להציגו ללקוח שמעוניין לראותו; האב הצהיר שלא עשה כן והדבר אינו מעניינו. בעדותו לפני התחוור שכניסת המתווכת באותו מועד לא התאפשרה משום שבמקום נמצא רק בנם של תפירו שהיה אז צעיר מאוד, הרבה פחות מגיל בר-מצווה [עמ' 71 ש' 28-10]. מעדות האב עלה כי האירוע התרחש בעת שהגיע לסדר את צינור המקלחת, כלומר, בתחילת השכירות. חזן מסרה שבשנה הראשונה כלל לא ניסתה להציג את הבית למכירה ולא היו מתעניינים ברכישתו [ר' עדותה בעמ' 95 ש' 35-31 והשוו לעדות האב בעמ' 71 ש' 3-2]. זו סתירה בין עדותה לעדות האב, ולא ניתן לה הסבר. ירידה לעובי הקורה של פרטי האירוע הבודד שעליו הלינו חזן ואביה העמידה באור הנכון את מבוקשם ליצור מצג לפיו תפירו סירבו באורח שרירותי לאפשר כניסת מתווכת עם קונה לבית.

תמיר אישר שבעת חתימת חוזה השכירות ידע שחזן מ בקשת למכור את הבית ושמע מפיה כי רכשה דירה בכפר-סבא [עמ' 34 ש' 13-11, 22-18]. הוא שלל את טענת חזן בדבר הערמת קשיים במכירת הבית, סירוב לתת לקונים להיכנס אליו או מסירת פרטים שגויים על-אודותיו למתעניינים. הוא לא התנגד להראות את הבית אך דרש שהדבר יעשה בתיאום מראש. מספר הטלפון שלו נמסר למתווכים שדאגו לתאם ביקורים ישירות עמו. לדבריו, חזן דרשה שקונים יראו את הבית בהתראה של שעה מראש ולעתים גם בימי שבת בבוקר, והדבר לא היה על דעתו. במקרה שתיארו חזן ואביה, הגיע אדם לראות את הבית ללא תיאום מראש; תמיר סירב לאפשר זאת שכן בבית נכח רק בנו שהיה קטין [סע' 72-70 ב- ת/5; עמ' 44 ש' 19-15]. דרישתו של תמיר כי הצגת הבית למתעניינים במהלך השכירות תתואם עמו מראש, או סירובו לאפשר ביקור של מתווך שלא תואם מראש בזמן שרק בנו הקטין נמצא בבית, סבירים; הם אינם מקימים לחזן עילת תביעה ואינם מוכיחים את אותה התנהלות עקבית ושיטתית שייחסה לתפירו.

חזן אישרה שזהותה של המתווכת שהגיעה לבית עם לקוח באירוע שנזכר לעיל ידועה לה [עמ' 110 ש' 31-26]. אף-על-פי-כן, היא נמנעה מלזמנה להעיד ללא כל הסבר. בשל כך מוחזקת חזן כמי שעדותה של המתווכת לא הייתה מסייעת לה בהוכחת טענותיה.

מטעם תפירו העידו מספר מתווכים שטיפלו בזמנים שונים במכר הבית עבור חזן. בעדויותיהם לא היה כדי להוכיח את טענות חזן על-אודות התנהלות של תפירו שהקשתה על מכירת הבית; היפוכו של דבר הוא הנכון.

המתווך דני קקון (להלן קקון) העיד ששירותיו נשכרו על-ידי חזן לשם מכירת הבית. הוא ביקר בו עם לקוחות ללא קושי לאחר תיאום עם תמיר שאותו הכיר קודם לכן. בחלוף זמן הופסקה ההתקשרות עמו והטיפול נמסר בבלעדיות למתווכת ורד פוקס. בהתחלה דרשה חזן מחיר לא ריאלי, מעל שווי השוק; אחר כך הסכימה למכור בסך שנע בין 2,150,000 ל -2,200,000 ₪ [סע' 6-2 ב- ת/8].

בעדותו לפני מסר קקון שביקש להציג את הבית ללקוחו בעת ששיווק הבית נמסר בבלעדיות למתווך שמעון זוארץ (להלן זוארץ); הוא פנה לזוארץ, הביקור תואם ולקוחו של קקון ביקר במושכר [עמ' 54 ש' 28-24]. הדברים אושרו בעדותו של זוארץ [ר' להלן בחלק זה].

קקון סיפר שלאחר שנתן תצהיר מטעם תפירו ביקש להימנע ממתן עדות בשל קשר טוב עם אביה של חזן; כשמסר על כך לתמיר, הוקלט. קקון טען שבשיחה זו לא אמר אמת כשמסר לתמיר מה הסיבה שבגינה הוא מבקש לפטור אותו מלהעיד [עמ' 55 ש' 27-23]. במענה לשאלת בית-המשפט הצהיר קקון כי עדותו בתצהיר היא אמת, אך בשיחה המאוחרת יותר עם תמיר מסר לו הסבר שאינו אמת על-אודות הטעם בעטיו הוא מבקש לא להעיד [עמ' 56 ש' 4-3].

תפירו ביקשו להגיש את ההקלטה ותמליל השיחה בין קקון לבין תמיר כראיה לניסיון השפעה של חזן על עד שנתן תצהיר מטעמם. כפי שנאמר במהלך שמיעת העדים, אין בדעתי להידרש למחלוקת זו ולקיים 'משפט זוטא' על-אודות נכונות דבריו של קקון לתמיר בשיחה שהוקלטה; מדובר בעניין שחורג במובהק מן העניינים שטעונים הכרעה ונוגעים לגוף המחלוקת [ר' החלטה בעמ' 56]. קקון התייצב לעדות, נחקר על תצהירו ואישר את תוכנו כאמת; מטרת זימונו הושגה אפוא. כל עיסוק בנושא מעבר לכך אינו נדרש בשל חוסר רלוונטיות.

המתווכת ורד פוקס שנזכרה בעדות קקון נמנתה אף היא על עדי תפירו (להלן פוקס). מלוא עדותה נמסרה על-פה. בעדותה הראשית ציינה שקיבלה מחזן בלעדיות על שיווק הבית למכירה בשנת 2013 למשך חצי שנה, ופעם נוספת בשנת 2014. היא הציגה את הבית ללקוחות שהתעניינו ברכישתו ולשם כך עמדה בקשר ישיר עם תמיר שגר בו כשוכר. היו מקרים בהם המועד שביקשה לא התאים ואזי נקבע מועד אחר לביקור [עמ' 58 ש' 32-20]. פוקס אישרה תצלום שהוצג לה, בו היא נראית מגיעה לבית כדי להציגו לקונים [נספח 30 ב-ת/5 ועמ' 59 ש' 5-2]. בחקירה נגדית ציינה כי בעת שטיפלה במכר הבית לא הכירה את תמיר; ההיכרות עמו נוצרה בשל היותו שוכר הבית, לאחר שהוצג בידי חזן כמי שעמו יש לתאם ביקורים [עמ' 59 ש' 13-9]. היא ס ירבה לאשר שתמיר מנע ביקור של מתעניינים במושכר; היה מקרה אחד בו נדחה ביקור בשבוע בשל אילוץ אישי של תפירו ומקרה אחר בו קרובי משפחה של לקוח שכבר ראה את הבית הגיעו אליו ללא תיאום כדי לראותו והדבר לא התאפשר [עמ' 59 ש' 27-18].

עד תפירו המתווך עידן יעקובי (להלן יעקובי) מסר בתצהירו שבשנת 2014 התבקש על-ידי חזן לשווק את הבית לשם מכירתו. היא דרשה 2,200,000 ₪ וציינה שיש לתאם ביקור של לקוחות בבית עם תמיר שגר בו כשוכר. באותו זמן הייתה היכרות קודמת בין יעקובי לתמיר. בחודשים שלאחר מכן הציג יעקובי את הבית לאחר תיאום עם תמיר אך לא הצליח למוכרו בשל היעדר עניין של לקוחות [סע' 7-2 ב-ת/9]. יעקובי חזר על הדברים בעדותו לפני. הוא אישר שהכיר את תמיר בשל היותו בעל עסק לחומרי בניה בחדרה [עמ' 60 ש' 28-25]. יעקובי לא חווה קושי להציג את הבית ללקוחות ; היו מקרים בהם נדרש תיאום בשל בעיה נקודתית של תמיר [עמ' 60 ש' 33 עד עמ' 61 ש' 2].

לבסוף, העיד מטעם תפירו המתווך זוארץ שטיפל בשיווק הבית ואף הציגו למר זקוי סדיקוב – לקוחו שרכש את הבית מחזן יחד עם רעייתו (להלן סדיקוב). זוארץ העיד שבקיץ 2015 התבקש על-ידי אמה של חזן לשווק את המושכר לצרכי מכירה; הפניה אליו הייתה בשם חזן. באותו זמן הבית כבר הוצע למכירה תקופה ארוכה. זוארץ קיבל בלעדיות לשישה חודשים, באישור חזן. הוא הציב שלט על גדר הבית ויצר קשר עם תמיר שגר בו כשוכר; הלה ביקש לתאם עמו ביקורים מראש [סע' 5-2 ב-ת/2]. במשך מספר חודשים הציג זוארץ את הבית לכמה לקוחות, לרבות לקוח של המתווך קקון ולקוח של המתווך יעקובי; בחלק הארי של המקרים אפשרו תפירו ביקור בבית ביום הפניה ולכל המאוחר ביום המחרת [שם, סע' 7]. צוין כי אלינור שיבחה את הבית בפני כמה מהלקוחות שהגיעו וזוארץ התרשם שהוא מסודר ונקי. בעדותו לפני מסר זוארץ שיש לו היכרות עם תפירו בשל קרבת משפחה בין אשתו לאלינור [עמ' 27 ש' 32 עד עמ' 28 ש' 2]. הוא שב ותיאר שיתוף פעולה של תפירו עמו בפרסום הבית למכירה והצגתו למתעניינים [עמ' 29 ש' 22-12]. זוארץ תמך בעדות קקון: הלה פנה אליו בתקופה בה זוארץ טיפל בבית בבלעדיות בבקשה להציג את הבית ללקוח שלו; הדבר תואם עם תפירו ללא קושי [עמ' 29 ש' 25-23].

חזן לא העידה ולו מתווך אחד שיתמוך בגרסתה בדבר קשיים שהערימו תפירו בהצגת הבית. היא לא השמיעה אדם אחד שיעיד כי חווה קושי ממשי לראות את הבית בעטיים של תפירו, או ששמע מתפירו נתונים שאינם אמת לגבי המושכר ומצבו. בצר לה, נוכח מה שנחזה מראיותיהם של תפירו שהפריכו את טענותיה, מצאה חזן מפלט בהצהרה שכל המתווכים בחדרה עשו יד אחת עמם [עמ' 96 ש' 16-14]. זו טענה שאינה מחזיקה מים והיא מעידה על טיב טענותיה של חזן. לטענת חזן כי דרישה ממבקרים לא להכניס בוץ לבית ביום גשום אינה סבירה ועולה כדי סיכול הצגת הבית למתעניינים אין צורך להידרש; הטענה עצמה לוקה באי-סבירות [עמ' 96 ש' 18-10]. אילו היה ממש בטענת חזן כי תפירו מנעו את הצגת הבית לקונים ובכך סיכלו את רצונה למוכרו במהלך שנת השכירות השניה, לא הייתה מאריכה את השכירות לשנה השלישית, קל וחומר ללא חוזה כתוב בו יועמדו תפירו ברחל-בתך-הקטנה על חובתם להציג את הבית לכל דורש ומתעניין.

כבר נקבע שהארכת השכירות לשנה השלישית נעשתה בהסכמה על-פה ולא לוותה בעריכתו של חוזה חדש בכתב. אני דוחה אפוא את טענת חזן על-אודות הפרעה של תפירו בהצגת הבית לקונים או מסירת מידע לא נכון למי שביקרו בו.

הבית נמכר לסדיקוב ביום 17.4.2016 בתמורה ל-2,070,000 ₪ [נספח 5 ב-נ/10]. חזן טענה כי תפירו סיכלו את העסקה עמו ועכבו את מימושה באופן שהסב לה נזק וחייב אותה להוריד את מחיר הבית. לטענתה, הודיעה לתפירו בדצמבר 2015 כי מצאה קונה לבית ועליהם לפנותו אך הם לא עשו כן והחזיקו בו עד יום 15.4.2016, אז פינו אותו לפי פסק-הדין שניתן בתביעת הפינוי. רק לאחר הפינוי עלה בידי חזן למכור את הבית לסדיקוב, זאת במחיר נמוך מכפי שהיה מוכן לשלם קודם [עמ' 97 ש' 35 עד עמ' 98 ש' 3]. תמיר הכחיש זאת ומסר שלא ידע על בעיות כלכליות של חזן שיצרו צורך למכור את הבית וגם לא על קיומו של הקונה סדיקוב [עמ' 47 ש' 8-1].

גם בעניין זה נסתרה גרסתה של חזן מכל וכל. עדותה על קיומה של עסקה עם סדיקוב שהייתה בשלה לחתימה בדצמבר 2015 וסוכלה רק בשל סירוב תפירו לפנות את הבית נותרה עדות יחידה של בעל-דין כמשמעה בסעיף 54(2) בפקודת הראיות. סדיקוב לא זומן להעיד ולתמוך בגרסתה. בא-כוחה דאז שייצג אותה במכר לסדיקוב, עו"ד טל אליהו, לא הוזמן להעיד. לאי-העדתם לא ניתן הסבר. מעדותה של חזן בחקירה נגדית עלה שהיא מסתמכת על דברים שלא הייתה צד להם ושנעשו במעורבות אחותה, אחיה ואמה, אך אותם לא זימנה להעיד כדי לתמוך בגרסתה. מדובר במחדל ראייתי שהיא לא ידעה להסביר [עמ' 98 ש' 26 עד עמ' 99 ש' 1]. הימנעות גורפת מזימון עדים רלוונטיים להוכחת גרסתה נזקפת לחובתה של חזן. עדותה שלה על סיכול מכר הבית בידי תפירו והנזק שסבלה בשל כך הייתה מפגן בוטה ומתמשך של חוסר אמינות. כך, למשל, הזכירה חזן רופא שהתעניין ברכישת הבית, שגם אותו לא זימנה להעיד בלי שידעה לנמק זאת; בהמשך הודתה שעדותו של אדם זה כלל אינה רלוונטית, באופן שה שליך על אופ י עדותה כמכלול [עמ' 95 ש' 30-25; עמ' 102 ש' 33-28]. שוב ושוב ניכר כי היא אינה ראויה לכל אמון, אפילו לא מינימלי, ואין בנמצא טעם שיאפשר קביעת ממצא לטובת חזן על-סמך עדות כזו.

חזן עומתה עם היעדר יכולת שלה למכור את הבית בדצמבר 2015 משום שהזכויות בו עדיין לא נרשמו אז על שמה. תחילה שללה זאת, אחר כך מסרה שאינה יודעת מתי נרשמו הזכויות על שמה, וסופה שהודתה כי לפי מסמך שהיא עצמה צרפה נעשה הרישום רק ביום 19.1.2016 [עמ' 102 ש' 19-8]. או אז טענה חזן שביכולתה לזמן את סדיקוב על-מנת שיעיד כי היעדרו של רישום הזכויות על-שמה לא מנע את קניית הבית על-ידו קודם לכן, אך היא נמנעה מכך [עמ' 102 ש' 27-25]. באותה נשימה מסרה שבן-זוגה הוא עד רלוונטי בסוגיה זו; גם אותו היא לא השמיעה [שם].

חזן אישרה שבדצמבר 2015, בעת שלטענתה סדיקוב רצה לרכוש את הבית, היא לא שלחה אל תפירו מכתב בו נדרשו לפנות את המושכר [עמ' 98 ש' 25-24]. חסרונה של דרישת פינוי בכתב הוא פגם מהותי שלא הוסבר. חזן הפנתה אל זוארץ, המתווך שהביא את סדיקוב לבית ולעסקה, כמי שטיפל בכך; דא עקא, זוארץ העיד מטעם תפירו ומסר שמכירת המושכר לסדיקוב לא יצאה לפועל בדצמבר 2015 בשל קשיים שהערימה חזן ולא בעטיים של תפירו.

בתצהירו מסר זוארץ כי סדיקוב ראה את הבית בדצמבר 2015 והגיש הצע ת רכיש ה שהועמדה על 2,030,000 ₪ [סע' 12-10 ונספח ב' ב-ת/2]. חזן ביקשה לקבל מחיר גבוה יותר. סדיקוב סירב. הוסכם על מכירת הבית בסכום המוצע, העסקה הועברה לטיפולם של באי-כוח הצדדים ונקבע מועד לחתימת חוזה אך זה לא נחתם [שם, סע' 16-14]. בחלוף זמן, באפריל 2016, פנה סדיקוב לזוארץ ומסר שהוא עדיין מעוניין בבית; זוארץ הודיע על כך לעו"ד טל אליהו שייצג את חזן בעסקה [שם, סע' 18-17]. אחר כך נודע לזוארץ באקראי כי הבית נמכר לסדיקוב בלי ש הוא קיבל את דמי-התיווך להם היה זכאי [סע' 22-19 ב-ת/2].

הדברים הללו אושרו ופורטו על-ידי זוארץ בעדותו לפני [עמ' 29 ש' 29-28]. הוא קיבל בלעדיות על שיווק הבית לאחר שזה כבר עמד למכירה במשך תקופה ולא היו הרבה פניות קונים לגביו [עמ' 28 ש' 29-18]. זוארץ הדגיש שהחוזה עם סדיקוב לא נחתם בדצמבר 2015, למרות רצונו לקנות את הבית, בגלל חזן. היא רצתה לקבל כסף כבר ביום חתימת החוזה ובא-כוחה הסביר לה שהדבר לא אפשרי מטעמים משפטיים. נקבע מועד לחתימת חוזה במעמד באי-כוח הצדדים, סדיקוב וזוארץ – אך חזן לא הגיעה [עמ' 29 ש' 30 עד עמ' 30 ש' 4]. זוארץ הטעים כי הבית לא נמכר בדצמבר 2015 לא בשל סירוב של תפירו לפנות את המושכר אלא משום שחזן לא הגיעה למעמד החתימה עם סדיקוב, בו זוארץ נכח באופן אישי. לאחר זמן שמע זוארץ שהבית נמכר לסדיקוב במועד יותר מאוחר אך הוא לא היה מעורב בכך אישית [עמ' 30 ש' 30 עד עמ' 31 ש' 5]. עדות זוארץ הייתה אמינה ומפורטת ולא נסתרה על-ידי חזן כמלוא הנימה.

חזן לא ידעה להסביר מדוע לא מיהרה להגיש תביעת פינוי נגד תפירו כשרצתה למכור את הבית לסדיקוב בדצמבר 2015, כזו שהגישה מאוחר יותר והובילה לפינוי. כדי לכסות על היעדר מענה גוללה לראשונה סיפור מעשה שלא נזכר קודם לכן, לפיו המכר לסדיקוב לא יצא לפועל משום שתמיר סיפר לו על רטיבות במושכר ומשום שבית העסק שלה נשרף [עמ' 100 ש' 22 עד עמ' 101 ש' 6]. זו גרסה כבושה שלא הועלתה במועד; חשיפתה לראשונה בשלב מתקדם של החקירה הנגדית לא נומקה. טענתה של חזן כי מכר הבית לסדיקוב התעכב מטעמים שתלויים בתפירו הייתה סתמית, רפה ודלה, והיא התעקשה להתחמק מלהשיב על שאלות ברורות שנשאלה על כך ושחשפו את קשיי גרסתה [עמ' 101 ש' 21-15]. בסופו של יום הודתה חזן, במענה לשאלת בית-המשפט, כי אם היה קונה רציני לבית במועד מוקדם יותר, לא הייתה מהססת להגיש נגד תפירו תביעת פינוי כזו שהוגשה רק בשלב מאוחר יותר [עמ' 102 ש' 2-1].

על-יסוד הדברים הללו אני קובעת כי לתפירו לא הייתה כל השפעה על מכר הבית בידי חזן בכלל ולסדיקוב בפרט; המועד בו נכרתה עסקה עם סדיקוב נקבע ללא קשר לתפירו והושפע משיקוליה, אילוציה והתנהלותה של חזן. למעשה די בכך כדי להוביל לדחייתה של תביעת חזן לפיצוי בגין נזק שיוחס לסיכול המכר בידי תפירו; כך באשר לייקור מס רכישה בו נדרשה לשאת בשל קניית נכס אחר וכך באשר לעלויות הלוואה שנטלה כדי לממן את מס הרכישה. למען הסר ספק אדרש לעניינים הללו; גם לגביהם נסתרו ונשללו כל טענותיה של חזן והוכח שגרסתה איננה אמת.

עדות חזן בחקירה נגדית בעניינים אלו הייתה מתחמקת ומתחכמת. את מסמך ההלוואה שנטלה לשיטתה למימון מס הרכישה צרפה לתצהיר גילוי מסמכים ומענה לשאלון [נספח 7 ב-ת/12; להלן תצהיר הגלמ"ס]. כאשר נשאלה אם מדובר במסמך הלוואה ענתה כך: "לגבי מה? מה זה הלוואת בלון" [עמ' 89 ש' 14-9]. דובר במסמך שצורף על-ידה בהליך גילוי מסמכים ממושך שהיא כפתה על תפירו ובגדרו חויבה בהוצאות משמעותיות כדי לבטל פסק-דין שניתן נגדה בשל אי קיום צו שיפוטי שהורה על הליכים מקדמיים [ר' לעיל בחלק א']. ניתן היה לצפות שחזן תגלה בקיאות ב תיעוד שצור ף לתצהיריה , א ך זו לא הייתה נחל תה. את הסכם ההלוואה עצמו – היא ההלוואה שטענה כי נדרשה למימון מס רכישה, לא היה בידה להציג [עמ' 89 ש' 20-17]. חזן לא ביארה מדוע לא זימנה את נציג הבנק המלווה כדי להציג את המסמך וחסרונו עומד לה לרועץ.

בעדותה של חזן נזכרו שתי הלוואות. האחת ניטלה לשיטתה כדי לשלם מס רכישה שחל בגין רכישת בית חדש בכפר-סבא [להלן הבית החדש; עמ' 89 ש' 21 עד עמ' 90 ש' 1]. בגין הלוואה זו ביקשה לחייב את תפירו (להלן הלוואת המס). השניה, הלוואת "בלון" שניטלה על המושכר ביום 6.4.2011, לפני תחילת השכירות של תפירו, בסך של 3-2.7 מיליון ₪ (להלן גם הלוואת הבלון). הלוואת הבלון שימשה למימון רכישת הבית החדש [שם].

במענה לשאלה מפורשת שבה חזן ואישרה כי הלוואת הבלון ניטלה למימון רכישת הבית החדש [עמ' 90 ש' 4-2]. נטען כי פרעה את הלוואת הבלון בחלקה בשנת 2016, כשמכרה את המושכר, ושילמה בגינה ריבית בסך 34,597 ₪; לאחר מכירת המושכר פרעה גם הלוואת משכנתא בסכום גדול, כחמישה מיליון ₪, שהייתה רשומה עליו וניטלה בנוסף להלוואת הבלון [שם, ש' 16-6]. כפי שיובהר מיד, בכל הנוגע לגלגול הוצאות ההלוואה על תפירו דילגה חזן מן ההלוואה האחת לאחרת, ללא עקביות ותוך שהיא סותרת את עדותה שלה ואת הסכומים שבהם ביקשה לחייב את תפירו בתביעתה. ודוק: בתביעת חזן ובתצהירה, הסך של 34,597 ₪ שיוחס על-ידה בחקירה נגדית להלוואת הבלון נזקף דווקא להלוואת המס [סע' 34-31 ב-נ/10].

בהליך גילוי מסמכים הציגה חזן אישור מס שבח, מסמכי בנק ותיעוד מרימקס [ת/13]. חלק מהתיעוד צורף גם לתצהיר עדותה [נספח 7 ל-נ/10; עמ' 90 ש' 31-29]. התיעוד הוצג לה בחקירה נגדית. היא הפגינה בקיאות קלושה לגביו וביקשה מבא-כוחה להסביר לה במה מדובר [עמ' 90 ש' 24-19]. מהתיעוד עלה כי במסגרת הדיווח על מכר המושכר לרשויות המס ביקשה חזן לנ כות מהשבח דמי-תיווך בסך 24,372 ₪ וריבית ריאלית בסך 34,597 ₪, קרי, הסכום שאישרה קודם לכן ששולם בגין הלוואת הבלון (להלן הריבית של הלוואת הבלון). חזן אישרה זאת ואחר-כך הצהירה: "נכון. אמרת לי את הסכום, אבל לא הבנתי, מה זה אומר" [עמ' 90 ש' 28-25].

חזן התבקשה לאשר את שנחזה מהתיעוד, קרי, כי ביקשה לקזז את הריבית של הלוואת הבלון לשם חישוב מס השבח שחל על מכר המושכר; נאמנה לשיטתה, ולאחר שכבר אישרה זאת קודם לכן, ביקשה עתה לטעון שנאלצה לעשות כן מטעמים שקשורים דווקא לחישוב מס הרכישה בגין קניית הבית החדש [עמ' 91 ש' 14-12]. ברי שאין כל קשר בין האחד לשני. כאשר עומתה עם טעותה, מסרה שאינה מבינה בכך ולכן לקחה עורך-דין [עמ' 91 ש' 19-15]. מדובר בטענות שהיו עילה לתביעתה והיה עליה לגלות בהן בקיאות, אך זו לא ניכרה בעדותה.

חזן עומתה עם דרישתה שנכללה בתביעתה לחייב את תפירו בריבית של הלוואת הבלון – תוך הצגתה כריבית בה חויבה בגין הלוואת המס. היא הודתה שאין כל קשר בין הדברים; בלשונה: "איך זה קשור לזה. פה זה מס רכישה ופה זה מס שבח. מה זה קשור?" [עמ' 91 ש' 23-20; ר' גם ש' 27-26]. הדבר מעיד על אבחנה של חזן בין שני סוגי המס שנדרשו בשתי עסקות שונות ומחזק את הרושם שכאשר הדבר תאם את האינטרס שלה היא ידעה להשיב באופן ענייני ואילו במקרים אחרים נקטה התחמקות והתחכמות למרות שהבינה היטב את שנשאלה.

בהמשך שינתה חזן טעמה ומסרה שהלוואת הבלון והריבית בגינה קשורות למס הרכישה בגין קניית הבית החדש; ההלוואה ניטלה כדי לגשר על התקופה שבה החזיקו תפירו במושכר וסירבו לפנותו, ובכך מנעו את מכירתו [עמ' 91 ש' 28 עד עמ' 92 ש' 2]. בכך סתרה חזיתית את עדותה הקודמת בה אישרה במפורש, לא פעם אחת אלא פעמיים, כי לקחה את הלוואת הבלון לצרכי מימון קנייתו של הבית החדש. נוכח גרסה זו, התבקשה חזן להציג את הסכם ההלוואה שנסב על הלוואת הבלון; לא עלה בידה להציגו בלי שנתנה לכך טעם, חרף היותו מסמך מהותי להוכחת תביעתה – קל וחומר נוכח גרסותיה הסותרות והמשתנות [עמ' 92 ש' 5-3].

בכך לא תמו הקשיים בעדות חזן. לאחר שטענה כי הלוואת הבלון ניטלה למימון מס הרכישה שנדרש עבור הבית החדש, שכחה כי אישרה קודם לכן שהלוואה זו ניתנה בסך 3-2.7 מיליון ₪ ביום 6.4.2011, עוד לפני תחילת השכירות של תפירו; עתה טענה כי סכומה היה 150,000 ₪. ברי כי במועד שקדם לשכירות, הרבה לפני רכישת הבית החדש, לא היה בידי חזן ליטול הלוואה למימון מס רכישה בגין קניית בית זה. כאשר נשאלה לכמה זמן לקחה הלוואה זו והיכן ההסכם שנסב עליה או לוח הסילוקין שלה, לא ידעה להשיב [עמ' 92 ש' 16-3]. קודם לכן הצהירה חזן שפרעה את הלוואת הבלון בחלקה בעת שמכרה את המושכר; עתה טענה כי לא פרעה את ההלוואה בסך 150,000 ₪ שלקחה לשם תשלום מס רכישה [עמ' 92 ש' 19-17]. עדותה הייתה משתנה ומתפתחת, פעם כך ופעם אחרת, ללא כל מחויבות לגרסה אחת עקבית וסדורה.

חזן תבעה מתפירו 34,597 ₪, סכום שהציגה בכתב-התביעה ובתצהירה כריבית שחלה בהלוואת המס. בחקירה נגדית, לאחר שמסרה את שלל הגרסות הסותרות שתוארו לעיל בנוגע להלוואת הבלון, סכומה, מועד נטילתה ומטרתה, נשאלה באורח מפורש מה סכום הריבית ששילמה בגין ההלוואה שנטלה למימון מס רכישה. על כך ענתה: " אין לי מושג" [עמ' 92 ש' 21-20]. היא הודתה כי הסך של 34,597 ₪ אינו קשור למס הרכישה והצהירה כי הלוואה למימון מס הרכישה ניטלה על-ידה מחשבון אמה [עמ' 92 ש' 27-22]. הלוואה מחשבון האם לא נזכרה בתצהיריה של חזן ולא ניתן בגינה תצהיר של האם. כתום כל הדברים הללו אישרה חזן בפעם השלישית כי הלוואת הבלון נלקחה על-ידה לא לתשלום מס רכישה אלא למימון קניית הבית החדש; היא ענתה כך במענה לשאלות בית-המשפט, לאחר שהתחמקה ממתן מענה ברור לבא-כוח תפירו [עמ' 92 ש' 32-28]. בהמשך אישרה זאת פעם נוספת [עמ' 93 ש' 23].

מעתה אמור: הוכח כי 34,597 ₪ הוא סכום הריבית בגין הלוואת הבלון, שאינה קשורה באיזה שהוא אופן לתשלום מס רכישה על-ידי חזן בגין קניית הבית החדש. בחקירה נגדית טענה חזן כי נטלה הלוואה אחרת מחשבון אמה למימון מס הרכישה – היא ההלוואה שבריבית שלה ביקשה לחייב את תפירו. עצם נטילת ההלוואה לא הוכחה. לא הוגש בגינה תצהיר של האם. חזן הודתה שאינה יודעת מה סכום הריבית בגינה. היא נאלצה לאשר כי גרסתה בסוגיה זו בתצהיר עדותה הראשית שונה מזו שעליה הסתמכה במועד מתן עדותה [עמ' 92 ש' 35-33; עמ' 93 ש' 23-15]. עוד טענה כי ביכולתה להציג את התיעוד החסר לגבי ההלוואה שנזכרה לראשונה רק בעדותה לפני.

חזקה על חזן, שנאלצה להתמודד עם פסק-דין שניתן נגדה בשל אי-קיום צו שיפוטי שהורה על הליכים מקדמיים, תוך תשלום הוצאות בסכום משמעותי לשם ביטולו, כי עמלה על איסוף מסמכים לשם קיום הצו בשקידה הנדרשת. במציאות זו, אי-הגשת תיעוד רלוונטי על-ידה מקים נגדה חזקה ראייתית כבדת משקל לפיה היה בו, אילו הוצג, לעמוד לה לרועץ. אותה חזקה קמה נגדה גם בשל אי-השמעת אמה, עדה רלוונטית בכל הנוגע לאותה הלוואה. בסופו של יום, עילתה לתשלום סכום הריבית לא הוכחה כלל ועיקר.

בכך לא תמו קשיי עדותה של חזן בנושאים הללו. היא ביקשה לחייב את תפירו בריבית בגין מס רכישה שחל על הבית החדש אך לא ידעה לומר מתי נקנה [עמ' 93 ש' 25-24]. לדבריה, הבית נרכש בסך של 2.7 מיליון ₪ [שם, ש' 27-26]. לתצהיר הגלמ"ס צירפה מצב חשבון שומה לפיו מס רכישה בסך של 50,866 ₪ שולם ביום 10.6.2013 [ת/14]. חזן לא ידעה לומר דבר-מה ברור, עקבי, על-אודות מסמך זה, למרות שצורף על-ידה. תחילה קשרה אותו למושכר, אחר כך השיבה לבית-המשפט שהתשלום אינו קשור לבית החדש, ולבסוף ענתה כי דובר במס רכישה ששולם בגין הבית החדש [עמ' 93 ש' 32 עד עמ' 94 ש' 10].

לאחר הדברים הללו טענה חזן כי שילמה מס רכישה בגין הבית החדש בסך 93,972 ₪, כשמתוך סכום זה חל חיוב בסך 50,866 ₪ ללא קשר לשאלה אם הייתה מצליחה למכור את המושכר תוך שמונה-עשר חודשים מרכישת הבית החדש, אם לאו – ורק יתרת הסכום עשוי להיזקף לשערוך של סכום זה [עמ' 94 ש' 24-16]. חזן התבקשה להסביר מדוע היא מבקשת לחייב את תפירו לשלם לה מס רכישה בסך 143,307 ₪, קרי, סכום שכולל גם את מס הרכישה בו היא חויבה בגין קניית הבית החדש על-פי דין וללא כל קשר למועד פינוי המושכר על-ידי תפירו ומכירתו. על כך השיבה כי זהו סכום שנדרש על הייסורים, הקללות והנזיפות שהיו מנת-חלקה ביחסים עם תפירו ומאחר שגרמו לה נזקים [עמ' 94 ש' 32-27].

בעדותה לפני טענה חזן שבעת מכירת המושכר נאלצה לשלם מס שבח משום שתפירו לא יצאו מהבית [עמ' 90 ש' 18-17]. מדובר בטענה מופרכת שהראתה את מידת שליטתה בתביעתה; החיוב במס שבח חל בשל השבחתו של הנכס שנמכר ולא הושפע מתפירו. חזן ביקשה להסתייע במהלך עדותה, בעניינים מהותיים שנוגעים לתביעתה, בבא-כוחה, באופן שחייב מתן החלטה שהורתה לה לחדול מכך ולהשיב על-סמך ידיעתה ומתוך התצהירים שהגישה [עמ' 93].

לא זו בלבד שחזן כשלה במבוקשה לקשור בין שיעור מס הרכישה בו חויבה בגין רכישת הבית החדש לבין תפירו ומועד יציאתם מהמושכר, אלא שהתחוור שבסכום שדרשה היא כללה גם את חיוב המס שחל ללא קשר לפרק הזמן שחלף בין רכישת הבית החדש לבין מכירתו של המושכר. נוכח חוסר אמינותה הגורף של חזן ובהתחשב בכך שלא עלה בידה להוכיח את תביעתה זו, היא נדחית במלואה – בלי שאדרש לבחינת גרסתם של תפירו בסוגיה זו, אשר נשענה על יעוץ משפטי והוראות הדין ולא על ידיעה אישית [ר' סע' 85-82 ונספח 36 ב-ת/5 ועמ' 51 ש' 17-11, 22].

הוכח שמועד מכירת הבית לסדיקוב הושפע משיקוליה ואילוציה של חזן ולא מהתנהלותם של תפירו. טענותיה של חזן אשר יחסו לתפירו הפרעה בהצגת המושכר לקונים וסיכול של מכירתו נדחו. לפיכך לא ניתן לייחס לתפירו אחריות, במונחי סיבתיות, למחיר שבו נמכר הבית בסופו של יום לסדיקוב. יתרה מכך, זוארץ העיד כי בדצמבר 2015 היה סדיקוב נכון לשלם עבור הבית סך של 2,030,000 ₪ ודחה את בקשתה של חזן לשפר את הצעתו; היא הסכימה למכור לו את הבית בסכום בו נקב. כעבור זמן, באפריל 2016, נמכר הבית לסדיקוב כנגד 2,070,000 ₪, קרי, בסכום גבוה יותר. די בכך כדי לשלול את טענת חזן כי העיכוב במכירת הבית הסב לה נזק.

טענתה של חזן כי הבית נמכר במחיר נמוך משווי השוק שלו לא הוכחה. כך גם לא הוכחה טענתה כי ערכו של הבית במועד הרלוונטי היה 2,700,000 ₪. לא הוגשה חוות-דעת מומחה בתחום הידע הרלוונטי. אף לא הוכח קשר בין המחיר ששילם סדיקוב עבור הבית לבין הליקויים שלשיטתה של חזן הותירו תפירו במושכר [נושא זה ידון בחלק י' להלן]. מבלי משים, אך באמירה מפורשת, שללה חזן קיומו של קשר כזה. היא אישרה כי נוכח מכירת הבית, לא היה לה עוד צורך בהוכחת הליקויים הנטענים בו ובכימות ערכם. כך אמרה, כשנדרשה להתמודד עם אי-הצגת תיעוד לגבי שווי ליקויים שלשיטתה הותירו תפירו בבית: "למה אני צריכה את זה? אני לא גרה שם, מכרתי את הבית, אין לי עניין בבית" [עמ' 105 ש' 12]. היא אישרה שלא הגישה חוות-דעת מומחה להוכחת טענותיה וביסוס קשר סיבתי בין המחיר בו נמכר הבית לבין התנהלותם של תפירו [עמ' 90 ש' 7-6; עמ' 95 ש' 26-24].

כתחליף לחוות-דעת מומחה שיעריך את שווי הבית ויתמוך בטענה לירידת ערכו השליכה חזן את יהבה על מסמך פירוט עסקאות בשכונת נווה-חיים שצורף לתצהירה [נספח 4 ב-נ/10]. חזן לא ידעה לומר מה מקור המסמך וכיצד הגיע לידיה [עמ' 94 ש' 33 עד עמ' 95 ש' 3]. היא הפגינה חוסר הבנה במשמעות תוכנו ובנתונים שנכללו בו וכשלה בהוכחת זיקה בינו לבין המושכר ושוויו [עמ' 95 ש' 17-6, 21-19]. לבסוף הודתה: "אני לא מבינה בזה. אני מראה לך מה שיש לי. [...] לשאלת ביהמ"ש אני מאשרת שאני לא יודעת פרטים לגבי מה שרשום בנספח 4" [עמ' 95 ש' 18, 23-22]. מדובר במסמך חסר כל ערך ראייתי ואין בו לסייע לחזן בהוכחת טענותיה.

בנסותה להאדיר את ערכו של הבית לא בחלה חזן באמירת שקר בכל הנוגע לגילו ומועד בנייתו. היא הציגה אותו כנכס חדש לחלוטין, בן שנתיים בלבד בתחילת השכירות, שמחובריו חדשים. הבית נבנה על-ידי חברה קבלנית והיה נתון לאחריות הקבלן למשך שבע שנים וכן מבוטח בביטוח מבנה [סע' 23-22 ב-נ/9]. חזן הצהירה שכל עבודות השיפוץ במושכר נעשו על-ידי אביה, לרבות עבודות האינסטלציה [סע' 24 ב- נ/9]. היא לא ביארה מדוע נדרשו עבודות שיפוץ ואינסטלציה בנכס שלטענתה היה חדש לחלוטין [ר' גם סע' 42-37 ב-נ/10]. גם בעדותה לפני טענה חזן שהבית היה חדש בתחילת השכירות, אך עתה העריכה את גילו אז בשלוש שנים וחצי. משהוצג לה הסכם הרכישה של הבית [ת/15] התחוור כי גרסה זו וכך גם גרסתה בתצהיר אינן אמת. חזן אישרה שההסכם נחתם ביום 9.9.2007 ואת החזקה בבית היא קיבלה על-פיו לא יאוחר מסוף שנת 2007 [עמ' 99 ש' 21 עד עמ' 100 ש' 1]. בתחילת השכירות היה הבית אפוא בן חמש שנים וחצי ולא 'חדש' כטענתה [עמ' 100 ש' 21-20].

מן הראיות עלה שגורמים אחרים, כאלה שחזן לא נתנה להם משקל ואף ניסתה לטשטש, היו בעלי נפקות והשפעה בקביעת המחיר בו עלה בידה למכור את הבית. ראשית, מתווכים שטיפלו בשיווק מסרו שהבית נמצא זמן רב בשוק ולא היו מתעניינים רציניים ברכישתו [עדות קקון בעמ' 55 ש' 20-16; ר' גם עדויות המתווכים שנמנו לעיל]. שנית, לחזן אצה הדרך להשלים את מכירת הבית בשל שיקולים כלכליים ולחצם של הבנקים עליה [עמ' 89 ש' 25-22 ועמ' 92 ש' 25-24; ר' גם עדות זוארץ בעמ' 29 ש' 10-8].

שלישית, חזן התמודדה עם מכירת בית שכלל בניה ללא היתר: כך לגבי הבריכה, כך לגבי פינת האוכל וכך גם לגבי מחסן בחצר. חזן הודתה כי הבריכה, תוספת הבניה והמחסן נבנו ללא היתר [עמ' 103 ש' 18-2]. זוארץ ציין שלא עלה בידו למכור את הבית בשל המחיר הגבוה שחזן דרשה עבורו – 2,200,000 ₪, מעל מחיר השוק, ומשום שהיו בו חריגות בניה [סע' 9 ב- ת/2; עמ' 29 ש' 3-1]; הוא לא שמע מחזן על קיומה של בניה בבית ללא היתר והדבר התגלה לו תוך כדי טיפולו בבית [עמ' 29 ש' 7-4]. תמיר העיד שחזן ביקשה ממנו למצוא קונה לבית במחיר של 2,100,000 ₪ [סע' 75-73 ב-ת/5]; הוא לא נחקר על כך ועדותו לא נסתרה.

ט. אובדן הנאה מהשכירות, טרדה וביטול זמן

תפירו כללו בתביעתם פיצוי שנזקף לאובדן הנאה מהשכירות, טרדה וביטול זמן, בשל הפרות של חוזה השכירות שיוחסו לחזן. עיקר הטענה בהקשר זה הייתה כי תפירו שכרו נכס עם בריכה אך לא יכלו להשתמש בה; נטען שהמים היו מחלחלים לחדר המכונות של הבריכה והבית היה מוצף בשל הנזילות. בשל כך טענו כי הם זכאים להפחתה בשיעור 20% מדמי-השכירות [סע' 35 ב-ת/4].

מנגד גרסה חזן כי מילאה את חובתה כלפי תפירו, כי תפירו הם שגרמו לליקויים בבית ומבוקשם להוסיף ולקיים את השכירות ואף להאריך אותה לשנה השלישית מעידים שהפיקו הנאה מ הבית [סע' 74-70 ב- נ/9].

את אובדן ההנאה מהשכירות יחסה אלינור לפיצוץ צינור מים ליד הבריכה; לדבריה, לאחר מכן הבריכה לא הייתה בשימוש ולא היו בה מים [עמ' 25 ש' 35-23]. גם תמיר קשר בין הדרישה לפיצוי עקב אובדן הנאה מהשכירות לבין הטענה כי נבצר מתפירו להשתמש בבריכה. הוא הסביר כי הפחתה בשיעור 20% מדמי-השכירות נדרשה על-סמך היכרותו עם הבתים בשכונה בה נמצא המושכר ו דמי-השכירות שמשתלמים בה; נטען ששילם דמי-שכירות גבוהים יותר בשל הבריכה אך לא נהנה ממנה. אחר-כך מסר שאובדן ההנאה מהבריכה נגע לילדיהם של תפירו שאותם הבריכה נועדה לשרת, לא לו באופן אישי [עמ' 42 ש' 35-31; עמ' 43 ש' 7-6]. עדותו של תמיר על כך הייתה דלה ולא הותירה רושם משכנע; היא נשמעה לראשונה בעומדו על דוכן העדים ולא פורטה כדבעי בתצהיריו [עמ' 43 ש' 17-8].

את תביעת תפירו בגין אובדן הנאה מהשכירות יש לדחות. כמה וכמה טעמים לכך.

כדי להראות כי היעדר יכולת להשתמש בבריכה כרו ך בהשפעה על דמי-השכירות שנקבעו בחוזה, לא כל שכן בהפחתה בשיעור 20%, היה על תפירו להגיש חוות-דעת מומחה; הם לא עשו כן. טענתו של תמיר כי הוא מכיר את מחירי השכירות בשכונה לא הוכחה והיא אינה מקנה לו מעמד מומחה יש מאין. תפירו לא הראו כי שילמו דמי-שכירות גבוהים מהמקובל באזור שבו נמצא המושכר, ובעניין זה טענה לידיעה אישית של תמיר אינה ראיה מספקת.

גם הטענה לקיומה של מניעה להשתמש בבריכה במהלך השכירות לא הוכחה. אלקובי העיד כי בנה לבריכה חדר מכונות והרכיב משאבות לסירקולציה של המים [עמ' 66 ש' 2-1]. הוא אישר באופן מפורש כי פיצוץ בצינור מים של הבית אינו קשור בשום אופן לבריכה ולא מנע את המילוי שלה באמצעות צינור חיצוני שנועד לכך והוזן מברז שנמצא סמוך לה [עמ' 66 ש' 6-3; ר' גם לעיל בחלק ד']. אירועי הפיצוץ בצנרת המים של הבית היו אפוא נטולי כל השפעה על יכולתם של תפירו להשתמש בבריכה. הם לא הציגו חוות-דעת מומחה כדי להראות שדבר-מה בבריכה או בחדר המכונות שלה לא היה תקין ומנע שימוש.

במהלך חקירתו הנגדית, בהיותו מודע לקשיי עדותו בכל הנוגע לבריכה, ביקש תמיר להישמע בטענה כי תפירו זכאים לפיצוי שביטויו בהפחתת דמי-שכירות משום שכלל לא נהנו מהבית, ולאו דווקא בשל הבריכה [עמ' 43 ש' 19-17]. גם טענה זו, דינה דחיה. נקבע לעיל כי לטענותיהם של תפירו על-אודות ליקויים ניתן מענה מוסכם בדרך של הפחתת דמי-השכירות מסך של 6,000 ₪ בחודש ל-5,500 ₪, זאת בשנת השכירות השניה ובשנה השלישית, עד פינוי הבית. תפירו לא הציגו חוות-דעת מומחה שתבסס היעדר אפשרות סבירה להפיק ערך מהשכירות למטרתה. הם לא הצביעו על ליקויים בבית בהיקף כזה שיבסס מסקנה בדבר היעדר הנאה מהמושכר ויתמוך את התביעה בחלק זה שלה. זהו חסר שמונח לפתחם ומצטרף לאמור לעיל.

נוכח קביעתו של הפיצוי המוסכם שביטויו בהפחתת דמי-השכירות וקבלתו על-ידי תפירו בפועל, לא ניתן לתלות את התביעה להפחתה נוספת בדמי-שכירות בטענה כי חזן הפרה את חוזה השכירות בכך שהבטיחה הבטחות שלא קיימה ולא החזירה לתמיר מה שהוציא בגין תיקונים בבית וצביעתו [סע' 48 ב-ת/5; עמ' 46 ש' 21-16]. כל המגיע לתפירו בהקשר זה מוצה בקבלת הפיצוי והם אינם עשויים לבסס כפל תביעה על אותה עילה. זאת ועוד: תמיר מסר כי הטענה להפרת חוזה בידי חזן נסמכת על דברים שזכר כי נכללו בחוזה השכירות הכתוב [עמ' 46 ש' 33-30]; הוא לא הציגו וגם הוא, כחזן, נמנע מהזמנת עורכת-הדין שערכה את החוזה כדי שתעיד על תוכנו ותגיש את העתקו שהוכן ונחתם במשרדה. ככל שתביעת תפירו נסמכת על חוזה זה, נטל הוכחתו והצגתו מונח לפתחם; אי-הרמת הנטל נזקף לחובתם.

החלטתם של תפירו לדבוק בשכירות ולהוסיף לגור בבית גם בשנה השלישית, בתום פרק הזמן בן השנתיים שנקבע בחוזה שנערך ונחתם בתחילת השכירות, מעידה ששקלו ומצאו כי השכירות תואמת את האינטרס שלהם – זאת גם במונחים של הפקת הנאה ממנה למטרתה. לא התרשמתי מתפירו כמי שדרכם לפעול בניגוד לאינטרס העצמי שלהם.

אכן, גם תמיר וגם אלינור תלו את הארכת השכירות ברצון למנוע את הטרחה שכרוכה במעבר לבית אחר ואת היותם של תפירו מצויים בתהליך בניה של בית חדש סמוך למושכר, ובכלל זה שיפוץ של בית קטן קרוב שאליו ביקשו לעבור בתום השכירות [סע' 50-49 ב-ת/4; סע' 52-51 ב-ת/5]. אלינור ציינה שקרבתו של אתר הבניה של ביתם החדש היה שיקול בהחלטתם לשכור את הבית, לאחר שמכרו את ביתם הישן [עמ' 23 ש' 3-1]. היא דבקה בשכירות לאורך זמן משום שמעבר דירה עם שלושה ילדים כרוך בקושי והמושכר היה סמוך לאתר הבניה של בית תפירו; ליד ביתם החדש שהלך ונבנה הם שיפצו בית קטן ועברו אליו כשהיה מוכן [עמ' 24 ש' 34 עד עמ' 25 ש' 3; עמ' 25 ש' 20-19]. אלינור עומתה עם הישארותם במושכר במשך שנתיים וחצי תוך הארכת החוזה ומסרה כי היא באופיה לא מסוגלת לעבור דירות [עמ' 25 ש' 5-4; ר' גם עדותו של תמיר בעמ' 39 ש' 8-1].

כל אלה הם שיקולים שגורים, רגילים בתכלית, אופייניים לשכירות, ואין בהם כדי להראות כי תפירו נאלצו להאריך את השכירות בעל-כורחם, ללא כל אפשרות חלופית, וכי מגוריהם בבית נמשכו במציאות של אובדן הנאה מהשכירות במידה כזו שתקנה עילה להפחתת דמי-השכירות שנקבעו ביניהם לבין חזן, בגדרו של חופש החוזים שלהם.

בהקשר זה, אני דוחה את טענת תמיר כי החליט להאריך את השכירות לשנה השלישית משום שכבר השקיע בבית כסף רב בתיקונים. דובר בנכס מושכר שתפירו ידעו כי הם עתידים לעוזבו. מן הראיות עלה שהם לא הוציאו סכומים שעשויים להיחשב גבוהים, ומה שהוכח נקבע וכומת לעיל [בחלק ד'].

אף את טענתו של תמיר כי הם בחרו להישאר במושכר על-סמך הבטחותיה של חזן יש לדחות. בתום השנה השניה לשכירות, כשהיו צריכים לקבל החלטה אם להאריכה או לסיימה, שוב לא הסתמכו תפירו על כל הבטחה של חזן; הארכת השכירות נעשתה במציאות של היעדר כל אמון ביניהם, תוך שתפירו מלינים על אירועים חוזרים ונשנים של פיצוצים בצנרת ומייחסים לחזן התעלמות מדרישתם כי תסלק את חוב המים שנוצר בעטיים.

תמיר לא הראה שנאלץ להישאר במושכר והצהיר כי "העדיף להישאר" [סע' 50-49 ב-ת/4; סע' 52-51 ב-ת/5]; הוא נושא באחריות לבחירתו ויש לתת לה משקל ומשמעות. נודעת לה השלכה על תביעתם של תפירו בגין נזק לא ממוני של אובדן הנאה מהבית. השכירות תאמה את צרכיהם ואילוציהם של תפירו; הם לא נשארו במושכר בעל-כוחם אלא משום שהדבר תאם את האינטרס העצמי שלהם. הם הוסיפו לגור במקום עד שהעמידו לעצמם דיור אחר, זאת לאחר שחזן הגישה נגדם את תביעת הפינוי [עמ' 39 ש' 10-9].

טענה נפרדת של תפירו הייתה כי הם זכאים לפיצוי בסך 3,000 ₪ בשל טרדה, טרחה ובזבוז זמן שהיו מנת חלקם משום שחזן לא דאגה לתיקון ליקויים במושכר [סע' 37 ב-ת/4 וסע' 37 ב- ת/5]. טענה זו יש לקבל.

לעיל נקבע כי בבית אירעו במהלך השכירות שלושה אירועים של פיצוץ בצנרת המים; רק באירוע הראשון טיפלה חזן באופן מניח את הדעת; הטיפול באחרים הועמס על כתפיהם של תפירו. עוד נקבע כי הפגם בצנרת שגרם לכך הוא ליקוי שחזן אחראית לו. בנוסף נאלצו תפירו להתמודד עם טרדה וטרחה ש נבעו מעבודות התיקון שאלקובי ביצע בבית בספטמבר 2013, סמוך לאחר תחילת השכירות. מדובר בעבודה שנמשכה כשבוע ובוצעה במרפסת הצמודה לחדר השינה של תפירו. אלקובי, עדה של חזן, העיד כי העבודות הסבו הפרעה לתפירו [עמ' 63 ש' 26-22]. פיצוי בסך 3,000 ₪ הוא ראוי והולם בנסיבות הללו ויש לחייב בו את חזן.

חזן תשלם אפוא לתפירו סך של 3,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשתה של תביעת תפירו (17.3.2016) עד יום פסק-הדין.

י. ליקויים במושכר בעת פינויו וירידת ערך

בתביעת חזן נדרשו תפירו לשלם 98,000 ₪ ומע"מ לתיקון ליקויים שהותירו אחריהם במושכר; בסכום נכלל סך של 6,000 ₪ בגין דיור חלופי למשך חודש. התביעה נסמכה על חוות-דעת מיום 2.5.2016 שנתן מומחה חזן מר אלכס זברק (להלן זברק), שמאי מקרקעין והנדסאי בניין [נ/3;להלן חווה"ד]. תפירו הכחישו הותרתם של ליקויים כלשהם במושכר; הם לא הגישו חוות-דעת והסתפקו בהעמדת המומחה מטעם חזן לחקירה.

חוות-דעתו של זברק אינה ראויה לאמון ואינה בסיס לקביעת ממצא לטובת חזן. עדותו הייתה שלילית באופן קיצוני במונחי אמינות ומקצועיות כאחד. לאחר שמיעת עדותו לגבי הליקויים שמנה בחוות-דעתו ואופן עריכתה, התחוור כי המקצועיות שנדרשת ממי שמתיימר להגיש חוות-דעת לבית-המשפט אינה נחלתו, בלשון המעטה.

זברק ערך תכניות לתוספת בניה לצד שלישי; בשל העבודה שביצע הוגש נגדו כתב-אישום בתיק תו"ב 32216-10-16 והוא הורשע במסירת הודעה כוזבת למוסד תכנון וביצוע עבודה במקרקעין בסטיה מהיתר [ נ/4]. זברק אישר זאת. לטענתו, לאחר שיינתן גזר-הדין, בדעתו לערער עליו [עמ' 72 ש' 16-9]. בהליך אחר הוטל על זברק קנס בסך 30,000 ₪. זברק טען שהסכום הופחת בערעור שנדון בעפ"א (מח' חי') 58608-06-19 אך אישר שהכרעת הדין נותרה בעינה [נ/5]; לטענתו, הוגשה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון שטרם נדונה [עמ' 72 ש' 33 עד עמ' 73 ש' 15]. זברק אישר כי הוגשה נגדו תביעה כספית על-ידי לקוח שהכין לו תכניות ואלו נדחו בוועדת התכנון; פסק-הדין ניתן בהיעדר התייצבות ולא שולם [נ/8; עמ' 74 ש' 28-11].

בתא"מ (של' חד') 56963-11-16 הגיש זברק חוות-דעת מטעם תובע. בפסק-דין מיום 12.8.2019 נקבע שאין לייחס כמעט שום משקל לחוות-דעתו. זברק טען שאינו מכיר את פסק-הדין [עמ' 73 ש' 32-22]. כאמור, לאחר שמיעת עדותו של זברק בהליך דנן, הגעתי אף אני למסקנה שחוות-דעתו אינה עשויה לבסס כל ממצא והינה נטולת משקל ומשמעות במונחים ראייתיים.

זברק עומת עם חקירת מס שהתנהלה נגדו והצהיר שספריו לא נפסלו. זו הצהרה כוזבת; הוצג פסק-דין מיום 28.3.2010 בע"מ (מח' חי') 975/07 זברק נ' פקיד שומה חדרה, בו נדחה ערעורו על פסילת ספריו [נ/7]. זברק פטר זאת בטענה שאינו זוכר [עמ' 73 ש' 35 עד עמ' 74 ש' 4]. לא חקירת המס היא שמשליכה על הערכת אמינותו של זברק אלא העובדה שלא בחל באמירת שקר במענה לשאלה ישירה וברורה שנשאל לגביה.

בכל הנוגע לנושאי חווה"ד ואופן בדיקתו את המושכר, לקו חווה"ד ועדותו של זברק עד היסוד. לא זו העדות המצופה ממי שמתיימר לערוך חוות-דעת מומחה בעניינים שבמומחיות ולתקף אותה בבית-המשפט. במה הדברים אמורים?

זברק ביקר בבית פעם אחת ויחידה ביום 20.4.2016 [עמ' 75 ש' 3-1]. מעדות חזן עלה כי היא כלל לא נלוותה לביקור ולא נכחה בו [עמ' 105 ש' 22]; הדבר מעמיד בסימן שאלה את יומרתו של זברק להסתמך על דברים שנאמרו לו לטענתו על-ידי חזן לגבי ליקוי זה או אחר, כפי שעלה מעדותו לפני. הוא לא ציין בחווה"ד או בעדותו לפני איך ומתי קיבל את הפרטים מחזן וכיצד הם נקשרו באופן מניח את הדעת למה שראה בביקור.

בחווה"ד ערך זברק שומה כללית של כל הליקויים והחסרים שתועדו בה, זאת בשונה מהערכת כל ליקוי בנפרד. הוא לא הצליח להגן על עריכת שומה בדרך זו. לטענתו, פירוט של הסכום הכללי שרק בו נקב בחווה"ד נמצא במשרד; התחשיב לא הוצג ונותר בגדר נעלם בלי שניתן לכך צל-צילו של טעם [עמ' 75 ש' 28-21, עמ' 79 ש' 3, עמ' 80 ש' 10, עמ' 84 ש' 6, 21-20 ו-28, עמ' 86 ש' 25]. לא צורפו לחווה"ד הצעות מחיר לרכיבי עבודות וחומרים והן לא הוצגו בידי זברק במהלך עדותו.

כשעסקינן בחוות-דעת מומחה לגבי ליקויים נטענים בנכס והיא מתיימרת לשום את הליקויים ולהעריך את עלות התיקון שלהם, מתן פירוט ביחס לכל ליקוי בנפרד הוא עניין מהותי, וכך גם תמיכת התמחור בתיעוד כהצעת מחיר או הפניה למחירון מקובל. בחווה"ד שערך זברק נפקד מקומם של אלה. החסר, שיורד לשורשי חווה"ד, לא הושלם בחקירה נגדית. זברק הודה שמדובר בעניין מהותי אך פטר עצמו מהצגת התחשיב הפרטני בטענה שלא נדרש לכך [עמ' 79 ש' 9-6, 12]. זו טענה שלא תשמע מפיו של מומחה מקצועי, רציני, שמבין מהי חוות-דעת מומחה שמוגשת לבית-המשפט, כיצד יש לעורכה ואיך יש להיערך לחקירה עליה.

לפיכך לא ניתן להסתמך על מחירים ששלף מומחה חזן במהלך מתן עדותו, במה שנחזה באורח עקבי כהמצאת סכומים יש מאין; היה על זברק לפרט בחוות-דעתו ברחל-בתך-הקטנה את עלותו של כל תיקון בנפרד ולמצער להציג בעדותו את התחשיב המפורט שערך לשם כך ושקיים לדבריו במשרדו. משלא עשה כן, לא ניתן לתת אמון בהערכת השווי הכללית, חסרת הפירוט, חסרת התיעוד וחסרת ההנמקה שהובאה בחווה"ד.

זאת ועוד. זברק טען שתיעד בתצלומים ליקויים שונים שלקיומם טען, אך לא הציגם; לשיטתו, נמנע מלצרף את כל התצלומים שערך לחווה"ד כדי לא ליצור קובץ עב כרס ולהכביד על בית-המשפט [עמ' 75 ש' 20-17, עמ' 77 ש' 4-3, עמ' 82 ש' 7]. מדובר בהנמקה שאינה מחזיקה מים, במיוחד לאור העובדה שלחווה"ד צורפו תצלומים שבמקרים רבים לא סייעו בהוכחת קיומו של הליקוי שלשמו הוצגו. אף זה חסר מהותי שיורד לשורשי חווה"ד. זברק הוזמן לאתר ולתעד ליקויים לשם הוכחתם במשפט; דאגה לרווחתו של בית-המשפט ולעובי התיק אינם מעניינו. יש לתמוה אפוא על מחדלו להציג תצלומים להוכחת ליקויים שאיתר לטענתו, זאת לא באופן חד-פעמי אלא בהיקף ניכר , וכאשר ל שיטתו מדובר בתצלומים שישנם ברשותו אך לא צורפו.

לכל אלה מתווספת העובדה שעדותו של זברק על-אודות ליקויים פרטניים הייתה סתמית ודלה, באופן שהצטרף לתמונה הכוללת של חוות-דעת לא מקצועית שנערכה באופן שטחי וכלאחר יד. כך, למשל, כאשר נשאל מומחה חזן על צבע הריצוף בקומת הקרקע בבית ענה: " אם זכור לי מה היה צבע הריצוף? צבע הריצוף היה בהיר, משהו" [עמ' 75 ש' 32]. "בהיר" ה וא תיאור ש ניתן לקבל בדוחק מפי הדיוט; הוא אינו אפשרי למי שמבקש להיחשב מומחה ולצפות שחוות-דעתו תהווה בסיס לקביעת ממצא בהליך משפטי.

בכפוף לדברים הללו, אדרש לעדות זברק בהתייחס לליקויים פרטניים שעליהם נשאל בחקירה נגדית. המענה שניתן על-ידו אך חיזק את המסקנה כי חווה"ד שערך אינה עשויה לבסס כל ממצא והיא חסרת כל ערך ראייתי.

זברק טען שתפירו עקרו עצי פרי שהיו בגינת הבית וחסרו במועד ביקורו. הוא סימן בעת מתן עדותו את מיקום עצי הפרי החסרים על-גבי תכנית הבית שהוצגה לו [ ת/11]. אחר כך סימן על התכנית את מיקום סלון הבית. הוא נאלץ להודות שסימונו היה שגוי ולא תאם את המציאות שכן התייחס לא לבית חזן אלא לבית הצמוד אליו. הדבר מלמד על מידת בקיאותו של זברק וטיב היכרותו עם נושא חווה"ד. כשעומת עם טעותו, תלה אותה בכך שהתכנית הוצגה לו הפוך, בבחינת 'הרצפה עקומה' [עמ' 88 ש' 10-7]. לא ניתן לקבל זאת; זברק העיד כי מומחיותו חלה גם על הכנת תכניות. חוסר התמצאות בנתוני הבית וכשלונו לזהותו על-גבי התכנית מתיישבים עם מידת היכרותו את המקום שלגביו התיימר לערוך חוות-דעת.

לא היה בידי זברק להציג תצלום שמתעד סימנים שלטענתו מצא במושכר כעדות לקיומם של עצים שנעקרו; הוא אישר שבתמונות שצירף לחווה"ד לא ניתן לראות את מיקום עצי הפרי או את הסימנים הללו. ידיעתו של זברק על קיומם של עצי פרי, מספרם, סוגם וגילם לא הייתה אישית והוא הסתמך באופן מוחלט על דברים שאמרה לו חזן [עמ' 74 ש' 35-31, עמ' 75 ש' 16-4]. זברק לא טען כי נעזר לשם כך בתיעוד שהציגה לו חזן ואשר הראה מתי רכשה עצים ומה היה מחירם. ודוק: זברק לא טרח למנות את מספר העצים שנעקרו או לציין את סוגם בחווה"ד .

להשלמת התמונה, גם עדותה של חזן על עקירת עצים בידי תפירו לא עוררה אמון וחסרה תשתית עובדתית. היא טענה בעדותה לפני שנעקרו חמישה עצים – שלושה עצי דקל, עץ קלמנטינה ועץ פסיפלורה [עמ' 105 ש' 36-25], בעוד שכתב-ההגנה הוגבל לטענה בדבר הרס עצי הדקל [שם, סע' 9]. חזן התקשתה לסמן את מיקומם של עצים על-גבי תכנית הבית. היא לא הציגה תצלומי עצי ם מתחילת השכירות; במכשיר הנייד שלה היה תצלום של עץ דקל יחיד משנת המגורים הראשונה שלה בבית ב-2008, זמן רב לפני תחילת השכירות [עמ' 106 ש' 15-5]. אין בכך כדי ללמד על קיומם של עצים בחצר בתחילת השכירות או על עקירתם בידי תפירו, והדבר לא הוכח בידי חזן.

זברק גרס שבשל קיומם של שני אריחים שבורים בסלון יש להחליף את הריצוף בכל שטחו, בעלות של כ-14,000 ₪; מחירם של שני האריחים שבהם טען לקיומו של שבר הוא לכל היותר 150 ₪ [עמ' 76 ש' 15 עד עמ' 77 ש' 17]. ידיעתו של זברק על-אודות גודלו של כל אריח הייתה רופפת; אף זה נתון שלא צוין בחווה"ד [עמ' 76 ש' 21-20]. הוא לא ידע מה תוצרתו של האריח, חרף היותה בעלת השפעה על מחירו [עמ' 76 ש' 34-25]. זברק נמנע מלצרף לחווה"ד תצלום של אריחים שבורים שלקיומם טען [עמ' 77 ש' 4-3, 7]. בצר לו ניסה להסתמך על תצלומים מהמחשב הנייד שלו שאינם חלק מחווה"ד, אך סופו שנאלץ להודות שגם בהם הפגם לא נחזה בבירור. הוא לא ידע לומר מה מקומם המדויק של האריחים ומסר על כך עדות משתנה [עמ' 79 ש' 31-15].

זברק טען שעלות החלפת כל הריצוף היא 14,000 ₪ אך לא ידע לומר מה גודל השטח שבו מדובר ולא תיעד אותו בחווה"ד או ברישומיו; ניכר כי שלף נתונים בהקשר זה ללא כל בסיס איתן [עמ' 77 ש' 23-18]. זברק סתר את עצמו ביחס לשטח שבו הריצוף טעון החלפה: תחילה טען שמדובר רק באזור הסלון ולא בכל קומת הקרקע; אחר כך שינה טעמו ומסר כי יש להחליף את הריצוף בכל הקומה ולכך התייחס המחיר בו נקב [ר' עמ' 77 ש' 25-24 והשוו לעמ' 78 ש' 21-16]. ביחס למחיר של 14,000 ₪, לא היה ביכולתו לפרטו או לתמוך בו והוא ציין שהינו כללי [עמ' 78 ש' 33-31; עמ' 79 ש' 3-1]. זברק הודה שאינו יודע אם השבר בשני האריחים נגרם בתקופת השכירות או קדם לה [עמ' 79 ש' 35-34].

זברק טען שאינו זוכר קיומם של שני גווני ריצוף בקומת הקרקע של הבית; את הריצוף הקיים תיאר כ"בהיר" בלי שנקב בפרטי הדגם והצבע כמצופה ממי שמחזיק במומחיות בתחום שבו ניתנה חווה"ד [עמ' 75 ש' 32 עד עמ' 76 ש' 10]. קיומם של שני גווני ריצוף בשטח הסלון בתחילת השכירות הוכח כדבעי בעדותו של עד חזן, אלקובי, שמסר כי גוון הריצוף בסלון ובשאר קומת הקרקע היה שונה מזה של הריצוף בתוספת הבניה שהפכה חלק מהסלון.

בעת בניית התוספת ריצף אלקובי את שטח המרפסת שנסגרה ושהתווסף לסלון. הריצוף נרכש וסופק בידי חזן והיה בעל גוון שונה מזה של ריצוף הקומה הראשונה בבית. אלקובי מסר שלא ניתן היה למצוא אז ריצוף בגוון זהה בשל חלוף הזמן מאז שנבנה הבית; הוא הצביע בתצלום שהוצג לו על השוני בין גוון הריצוף המקורי של הבית לבין גוון הריצוף בתוספת הבניה [עמ' 64 ש' 17-3; ת/10]. חזן אישרה שלאחר בניית התוספת, גוון הריצוף בפינת האוכל היה שונה מגוון הריצוף בסלון והצהירה שהדבר ממש לא הפריע לה ואינו במרכז הבית [עמ' 103 ש' 31-26].

גם כאשר עומת זברק עם קיומה של תוספת הבניה המאוחרת לבניית הבית, לא היה בכך לעורר את זכרונו בכל הנוגע לקיומו של ריצוף בעל שני גוונים שונים בשטח הסלון [עמ' 76 ש' 14-12]. שוב ושוב התעורר ספק באשר לעצם ביקורו בבית ולמצער בדבר תשומת הלב שבה בחן אותו.

סברתו של זברק כי בשל שבר בשני אריחים בסלון, במיקום לא מרכזי, יש להחליף את מלוא הריצוף בחלק הארי של קומת הקרקע נומקה בשיקול אסתטי-עיצובי [עמ' 79 ש' 31-29]. הוכח שחזן הסכינה עם מציאות בה שטח הסלון המקורי רוצף באריח בגוון אחד ואילו תוספת הבניה שנכללה בו רוצפה באריח בגוון אחר; במציאות זו, ברי כי שבר בשני אריחים אינו מצדיק ולו בדוחק החלפת ריצוף כזו שאליה כיוון זברק. נוכח הפגמים הרבים והמהותיים בחוו"ד זברק ובעדותו, אין לפסוק לחזן פיצוי כלשהו בגין שבר בשני אריחים שלא הוכח כדבעי. אף לא הוכח באופן מניח את הדעת כי השבר נגרם על-ידי תפירו במהלך השכירות.

זברק טען כי מצא בבית מערכת מצלמות ואזעקה שאינן תקינות. לדבריו, העריך את התיקון ב-18,000 ₪. כשהתבקש להעריך כל רכיב בנפרד שב ואמר שלא הביא את התחשיב; הוא סבר שאת מערכת האזעקה תמחר ב-7,000 ₪ ואת המצלמות בסך של 11,000 ₪ [עמ' 80 ש' 11-2].

לחוות-הדעת לא צורף תצלום של המערכות הללו, חרף קיומו במחשב הנייד של זברק. הקיים במחשב, בשונה מחווה"ד ונספחיה, אינו חלק מחומר הראיות בתיק [עמ' 80 ש' 14-13, 32-31]. כאשר נדרש זברק לבאר מה לא תקין במערכות השיב שהמצלמות והאזעקה לא עבדו והארון שבו הותקנו היה מפורק. מדובר בתשובה של הדיוט שמסתמך על מראה עין חיצוני, לא במענה שמצופה ממומחה. זברק אישר שאינו מומחה למצלמות; הוא לא העבירן לבדיקת מומחה, לא קיבל הצעת מחיר מבעל-מקצוע לצרכי תיקון שלהן וקבע כי כל המערכת טעונה החלפה ואינה ניתנת לתיקון על-סמך התרשמות חיצונית שלו, הא ותו לא [עמ' 80 ש' 22-13]. בתוך כך סבר שיש להחליף מערכת בת כחמש או שש שנים במערכת חדשה לחלוטין [עמ' 80 ש' 26-23]. זברק לא ידע לנקוב בסוג המערכת שהייתה קיימת במושכר לטענתו, או בתוצרתה; הוא הודה שלסוג המצלמות יש השפעה על עלותן ופטר עצמו בכך שקבע את המחיר לפי "מצלמות סטנדרטיות". זה מונח שאין בידי לקבלו; משמעותו ותקפותו כלל לא הוכחו [עמ' 81 ש' 14-9]. כשבציוד אלקטרוני עסקינן, אין "סטנדרד". גם בהקשר זה ניכרו דלות חווה"ד, שטחיות הבדיקה שניצבה ביסודה וחוסר מקצועיותו של עורכה.

אותם פגמים נגלו גם בהתייחסותו של זברק למערכת האזעקה. הוא העריך את גילה בשש-שבע שנים וציין שלא הייתה מחוברת למוקד [עמ' 81 ש' 32-29]. המערכת לא נמסרה לבדיקת מומחה בתחום, לא נעשה ניסיון להפעיל או לתקן אותה ולא הוגש תיעוד ביחס לעלות התיקון או למחיר של מערכת חדשה מאותו סוג.

להשלמת התמונה: חזן רכשה את הבית בלי שמערכת אזעקה הייתה מותקנת בו [עמ' 104 ש' 8-7]. היא לא ציינה את דבר קיומן של מערכות אזעקה ומצלמות בחוזה שנערך עם תפירו [עמ' 104 ש' 15-10]. איני מקבלת את טענתה כי יש לזקוף זאת להיותה קרובתו של תמיר; הוכח כי בין חזן לבינו לא היו יחסים ממשיים ולמעשה לא היה ביניהם קשר עוד לפני השכירות; בשל כך נערך חוזה שכירות מסודר, רשמי, אצל עורכת-דין – אחותה של חזן. לו דובר ביחסי שכירות בין קרובים שמושתתים על אמון, לא היה צורך בעריכת חוזה כזה. חזן לא הביאה לעדות את מתקין מערכת האזעקה והמצלמות, חרף היכרותה עמו, לא ידעה לומר מה הייתה עלותן ולא הציגה תיעוד על רכישתן [עמ' 104 ש' 27-16]. לפיכך לא ניתן לקבל את תביעתה לגביהן.

זברק טען לקיומו של שבר בכיור חיצוני ליד המחסן, ולהיותו מלוכלך מאוד. הוא הציג תצלום בו נראה כיור מלוכלך; לדבריו, בגלל הלכלוך לא ניתן לחזות בשבר [עמ' 81 ש' 33 עד עמ' 82 ש' 5]. הדבר משול למי שמבקש להתגאות בתמונה של פיל אך מציג תצלום של קיר וטוען כי הפיל עומד מאחוריו. אם הלכלוך מסתיר את השבר, הכיצד זה עשוי היה זברק לראותו? על כך לא ניתן הסבר; אם הצליח לחזות בשבר, היה עליו לתעדו בתצלום כדי שבית-המשפט יוכל להיוודע לקיומו. כזאת לא נעשה, ועדות זברק על קיומו לקתה בחוסר רצינות תהומי: "צילמתי את הכיור, קצת במרחק בשביל להביא את הכיור ולא את הליקוי הספציפי" [ר' שם בעמ' 19-17]. הוא מסר שניקוי הכיור ניתן לביצוע בעלות של 200-100 ₪ [עמ' 82 ש' 12]. לפיכך יש לדחות את המלצתו להחליף את כל הכיור עם יחידת הארון שבתוכה הוא בנוי. תפירו הראו שהם ניקו את המושכר לפני עזיבתו [ר' סעיף 32 בחלק זה ]. לפיכך אין לפסוק לחזן את עלות ניקוי הכיור.

זברק טען כי הקרמיקה במחסן שבורה. בעדותו לא ידע בכמה אריחים מדובר והנתון לא היה ברשותו. הדבר לא מנע ממנו לסבור כי הליקוי מצדיק החלפה של כל הקרמיקה במחסן בחדשה [עמ' 82 ש' 31-20]. שבר אריחי קרמיקה לא הוכח, בין באשר לעצם קיומו ובין לגבי היקפו. לא הוכח ששבר כזה, אם קיים, מקורו בתפירו. לא הוכח צורך בהחלפת כל הקרמיקה במחסן. התביעה לפיצוי בסעיף זה נדחית.

זברק ייחס לתפירו חסר של משאבה בבריכה. לדבריו, נאמר לו על-ידי חזן כי הייתה משאבה. זברק לא ידע מה הסוג או הדגם של המשאבה בה מדובר [עמ' 83 ש' 19-4]. הוא לא קיבל הצעת מחיר לרכישת משאבה ולא הציג תיעוד שיבסס את טענתו כי עלותה 7,000 ₪; אף כאן, דובר בסכום שנשלף יש מאין במהלך החקירה הנגדית, בלי שנזכר בחווה"ד ובלי שנתמך בתיעוד.

חזן טענה שמסרה לתמיר משאבה חדשה לבריכה. גם על כך היו גרסותיה סותרות: תחילה ציינה כי סוכם שהיא תתן לתמיר כסף כדי שיקנה משאבה, אחר-כך סיפרה שהיא קנתה את המשאבה [עמ' 104 ש' 35-33]. היא לא ידעה לומר מה היה מחיר המשאבה ולא הציגה תיעוד על קנייתה [עמ' 105 ש' 12-3]. תמיר הכחיש זאת והצהיר שהוא מוכר משאבות בעסקו ולא נזקק לחזן שתקנה משאבה מצד שלישי עבורו [עמ' 50 ש' 16-9]. חזן אף לא נימקה מדוע היה צורך במשאבה חדשה לאחר שאלקובי בנה את הבריכה וחדר המכונות הצמוד אליה כשנה לפני תחילת השכירות וסיפק גם משאבה. בעניין זה, נטל ההוכחה על חזן. נוכח קשיי עדותה ועדות המומחה מטעמה, הוא לא הורם.

זברק טען שה'סקימרים' בבריכה לא תקינים; כשנדרש לבאר את טיב הליקוי, מסר שהם "לא ישבו באופן מדוייק, חלקם היו פתוחים וחלקם עקומים" [עמ' 83 ש' 28-24]. אלקובי, בונה הבריכה, נמנה על עדיה של חזן. עדותו ניתנה בתצהיר. דבר לא מנע מחזן לבקשו להתייחס בתצהירו למצב ה'סקימ רים' או כל רכיב אחר בבריכה, למצער לחיזוק חווה"ד שנתן זברק. היא לא עשתה כן והדבר אומר דרשני. בעת שזברק ביקר בבית, הבריכה הייתה ריקה [עמ' 83 ש' 23-22]. הוא אישר שלא מילא אותה במים ולא בדק את אופן עבודת ה'סקימרים'; לדבריו, לא קבע שאינם עובדים אלא רק שיש לתקנם [עמ' 83 ש' 32 עד עמ' 84 ש' 2]. בחווה"ד אין זכר למספר היחידות בהן דובר וזברק לא ידע לנקוב בו; גם את עלות התיקון לא ידע לציין [עמ' 84 ש' 6-3]. זברק אינו מומחה בריכות. הוא לא הניח תשתית להוכחת ליקוי בבריכה – קל וחומר כזה שתפירו אחראים לו.

זברק טען כי בפסיפס הבריכה חסרו חלקים. לא היה בידו להציג תצלום של הליקוי וכל עדותו לגביו, לרבות מקומו בבריכה ושטחו, הייתה רפ ה, מהוססת והסתמכ ה על זיכרונו – זאת בשונה מתיעוד בחווה"ד או ברישומים שערך לשם הכנתה. גם לגבי ליקוי נטען זה, לא ידע זברק לנקוב בעלות תיקונו וציין כי מדובר בעבודה זניחה [עמ' 84 ש' 21-7]. אין לפסוק בשל כך דבר, לאחר שהליקוי הנטען לא הוכח די הצורך וממילא לא נקשר אל תפירו.

עוד טען זברק כי הג'קוזי בבריכה לא עובד. הוא אישר שלא מילא אותו במים ולא ניסה להפעילו, אלא הסתמך רק על כך שלפי מראה עיניו הג'קוזי היה מוזנח ועל דבריה של חזן כי הוא אינו תקין [עמ' 85 ש' 25-24]. לא זו הבדיקה המצופה ממומחה, ולא ניתן לקבוע דבר על-יסודה.

זברק טען שהדק בחצר מוזנח ושבור בחלקו. לא הוצג תצלום להוכחת הליקוי, טיבו או היקפו. בעדותו לפני לא ציין אלא שהדק מוזנח ולא שומן זמן רב; הוא לא ידע לנקוב בעלות התיקון [עמ' 84 ש' 28-22]. לא הוצגה חשבונית שתראה כי עם קבלת החזקה בבית או לאחר ביקורו של זברק בו, דאגה חזן לטפל בדק ונשאה בהוצאה כלשהי לגביו. לפיכך גם רכיב זה אינו מצדיק כל פיצוי.

זברק טען שאיתר שלושה תריסים חשמליים שאינם תקינים; הוא יחס זאת לתקלה במנוע. הוא לא הזמין איש אלומיניום לבדיקת התריסים והסתפק בכך שלא עלה בידו, כך לטענתו, לפתוח אותם [עמ' 84 ש' 30 עד עמ' 85 ש' 12; עמ' 87 ש' 16-13]. תחשיב התיקון לא היה בידיו בזמן עדותו; הוא סבר שהעריך החלפת כל מנוע בכ-700 ₪ [עמ' 85 ש' 18-17]. מן העדויות עלה שכבר במהלך השכירות התבקש אלקובי ליתן מענה לבעיה במנועי התריסים בבית; לא הוכח כי לתפירו הייתה אחריות כלשהי לכך. פנייתה של חזן לאלקובי בבקשה כי יטפל בתריסים, כך לפי עדותה, מתיישבת עם ידיעתה כי מדובר בליקוי שעליה ליתן לו מענה ותפירו אינם אחראים לו [ר' לעיל בחלק ג(12)].

זברק טען להדבקת אביזרים שלא ניתן להסיר על-גבי הקרמיקה בחדר הרחצה [עמ' 85 ש' 35 עד עמ' 86 ש' 10]. דובר בששה-שבעה אריחים. זברק לא ניסה להסיר את הדבק בחומר מיוחד אלא עם סכין או מפתח. נטען שנותרו במקום חורים לאחר שהוסר מתקן מאלומיניום; הוצג תצלום ובו חור אחד עם "דיבל" [עמ' 86 ש' 14-12]. זברק העריך את התיקון על-בסיס החלפת כל הקרמיקה בחדר אך לא נקב בסכום [שם, ש' 18]. בעניין זה אין לפסוק דבר; לא הוכח כי הוא נעשה בתקופת השכירות או כי הוא חורג מבלאי רגיל מחמת שימוש סביר. גם עלות הפגם הנטען לא הוכחה . נוכח דלות הראיות לגביו, אין לפסוק דבר בגינו.

זברק טען לקיומה של דלת שבורה במטבח. לא הוצג תצלום להוכחת הליקוי. במענה לשאלת בית-משפט טען כי צורפה תמונה של דלת אחרת – דלת יציאה החוצה, שהיא עקומה ולא נסגרת; דא עקא, התחוור שהתצלום אינו מציג את הליקוי ואינו מראה דלת במצבה הסגור. לא ניתן לכך הסבר [עמ' 86 ש' 30 עד עמ' 87 ש' 10 ועמ' 87 ש' 20-19]. שוב ושוב ניכר כי חווה"ד נערכה כלאחר יד ובאורח שטחי, ללא תשומת לב, ורכיב המומחיות לא ניכר בה או בנותנה. קביעת ממצא על-סמך חוות-דעת מומחה הינה חריג לכלל של עדות מפי השמועה [ ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב, פ"ד נח(5) 215 (2004)]. על-יסוד חוות-דעתו של זברק אין לקבוע דבר.

זברק טען לליקויים כדוגמת העברת כבל טלוויזיה על קיר חיצוני ופירוק כיסוי משקעי חשמל. לא היה בידו להציג תצלומים על כך והם לא צורפו לחווה"ד [עמ' 87 ש' 25-21]. בתוך כך הוא תיעד ליקוי שביטויו בקידוח כבל חשמל משקע קיים לשקע חיצוני; דווקא על ליקוי זה צורף תצלום [עמ' 86 ש' 23-19]. דא עקא, הוכח שמי שאחראי לכך הוא אביה של חזן, והוא שביצע עבודה שהוגדרה על-ידי המומחה מטעמה 'ליקוי' שטעון תיקון [ר' עמ' 86 ש' 29-28 ועדות האב בעמ' 70 ש' 10-1]. הדבר נזקף לחובת חזן; היא יחסה לתפירו ליקוי ביודעה כי מדובר בעבודה שאביה ביצע לבקשתה. גם לכך יש השלכה על הערכת מהימנותה ואופי תביעתה.

זברק הניח, בלי שהיה מוסמך לכך, כי אילו היו במושכר ליקויים שקדמו לשכירות, הדבר היה בא לידי ביטוי בחוזה השכירות [עמ' 87 ש' 30-29]. השערתו נסתרה על-ידי חזן; חרף ידיעתה כי האיטום שביצע אלקובי לתוספת הבניה אינו תקין, מחדיר מים לבית וטעון תיקון שאינו של מה בכך, הדבר לא בא לידי ביטוי בחוזה שנערך עם תפירו [עמ' 103 ש' 25-19].

להשלמת התמונה, תמיר טען כי חווה"ד נערכה בחוסר תום לב והינה כללית, סתמית, מוגזמת ומופרזת [סע' 87-86 ב-ת/5]. הוא היפנה לכך שבעקבות תוספת הבניה היו בסלון שני גווני ריצוף שונים עוד קודם לשכירות [שם, סע' 77 ו-91]. הוטעם כי תפירו לא גרמו למושכר כל נזק ועזבו אותו לאחר צביעתו ואחרי עבודות ניקיון. תמיר הפנה לתצלומים וסרטון שערך ושתיעדו את העבודות הללו ביום 14.4.2016, ערב פינוי הבית [סע' 89-88 ונספחים 38-37 ב- ת/5]. תמיר עומת עם ליקויים שפורטו בחוות-דעתו של המומחה מטעם חזן וכפר בעצם קיומם או בהיותם נובעים מתקופת השכירות. לדבריו, הסריט את הבית במועד עזיבתו, אך לא דברים קטנים [עמ' 49 ש' 31-28]. לא עלה בידיה של חזן להוכיח קיומם של ליקויים בבית באמצעות תפירו ועדיהם ובכך לרפא את פגמי ראיותיה שלה ואת פגמי חוות-הדעת שעליה הסתמכה.

משהגישה חזן חוות-דעת מומחה להוכחת טענת הליקויים וייחוסם לתפירו, היה עליה לכלול בה את מלוא טענותיה בסוגיה זו. היא אינה מומחית ואין לקבל את מבוקשה להוסיף בעדותה עוד פגמים וליקויים כהנה וכהנה, מעבר למה שמנה זברק בחווה"ד [סע' 18 ב-נ/9; סע' 28 ב-נ/10]. למען הסר ספק, טענותיה לא הוכחו ולא כומתו.

לשם הוכחת אחריותם של תפירו למצב הבית ולנזקיו הנטענים הסתמכה חזן על הוראותיו של חוזה השכירות – אך את תוכנו לא הוכיחה [סע' 45 ב- נ/10]. חזן לא הציגה תמונות של המושכר בתחילת השכירות למרות שאלו היו ברשותה, במכשיר הנייד שלה [עמ' 102 ש' 36-34; עמ' 103 ש' 1]. תמונות אלה לא הוגשו לבית-המשפט והן אינ ן חלק מחומר הראיות. חזן לא ידעה לבאר מדוע לא צרפה לתצהיריה תצלומים של המושכר בתום השכירות וטענה שהאמינה בתמיר [עמ' 105 ש' 16-13]. הדברים סותרים את טענתה בדבר הסבל שהיה מנת חלקה בשל יחסיה עם תפירו במהלך השכירות. בעת פינוי המושכר, לאחר שהגישה תביעת פינוי נגד תפירו, ודאי שלא היו ביניהם יחסי אמון. בעינו נותר אפוא מחדלה שביטוי ו בהיעדר תיעוד מלא ומסודר של המושכר לאחר השבת החזקה. חזן אישרה, במענה לשאלת בית-המשפט, כי אין ברשותה תצלומים להציג על כך, למרות שהייתה בבית ביום קבלת החזקה [עמ' 105 ש' 20-18, 24-22].

במעט התצלומים שחזן צרפה לתצהירה לא היה כדי להוכיח את טענותיה; צירופם הוא ראיה לכך שידעה כי עליה לתעד דברים במושכר בזמן-אמת. היעדר תצלומים להוכחת קיומם של מרבית הליקויים הוא חסר שעומד לה לרועץ. חזן נחקרה באורח פרטני לגבי כל תצלום שהציגה ; התחוור שאין בהם להוכיח דבר [עמ' 106 ש' 34-16; עמ' 107 ש' 10-6, 23-17, 30-27; עמ' 108 ש' 9-8 ו- ת/17; עמ' 109 ש' 5-2].

לבסוף, בעת השבת החזקה בתום השכירות לא נערך פרוטוקול מסירה של המושכר לגבי מצבו; תאריך השבת החזקה היה 15.4.2016 [עמ' 109 ש' 11-8]. חזן טענה כי לאחר קבלת החזקה שלחה לתמיר תמונות של הבית למכשיר הנייד אך הודתה כי לא צרפה אותן לראיותיה; היא לא שיגרה לתפירו מכתב בו דרשה כי יתקן ליקויים בבית תוך מתן הזדמנות לבדיקתם [עמ' 109 ש' 16-12]. הדבר אומר דרשני ומעיד על ממשותה וטיבה של טענת הליקויים שבפיה.

אני דוחה אפוא את תביעת חזן על-אודות קיומם של ליקויים בבית שתפירו אחראים להם. נוכח דחיית חוות-דעתו של זברק והממצאים הקשים שנקבעו לגביה, נדחית תביעתה של חזן להשית על תפירו את עלות שכרו [סע' 36 ונספח 9 ב-נ/10].

זברק טען כי בביקורו בבית הוא לא היה נקי. לא היה בידו להציג תצלומים על כך והוא היפנה לתצלום של כיור חוץ ולבריכה; לא היו ברשותו תצלומים לגבי מצב התחזוקה של הבית פנימה והוא אישר שאינו זוכר [עמ' 87 ש' 36-31]. להלן אדרש למחלוקת בדבר מצבו של הבית ואופן תחזוקתו במהלך השכירות ובסיומה; אין מנוס מלקבוע שגם טענתה זו של חזן לא הוכחה ולא הורם נטל השכנוע לגביה.

תמיר העיד שהבית והחצר תוחזקו בידי תפירו בצורה מיטבית במהלך השכירות [עמ' 50 ש' 18-17]. הוא שב והפנה לסרטון שהציג את מצב הבית בעת פינויו ואת תהליך הניקוי שלו ושל הבריכה וכן לתצלומים שתיעדו זאת. עובר לפינוי נצבע הבית על-ידי צבעים בצבע אחיד [עמ' 51 ש' 7-1; עמ' 52 ש' 13]. תמיר שלל טענה בדבר הזנחת הגינה וכפר בכך שנעקרו עצי פרי [עמ' 52 ש' 5-1]. גם אלינור מסרה שהבית והשטח מחוצה לו טופלו ותוחזקו כהלכה במהלך השכירות ובסופה הבית עבר ניקוי [עמ' 26 ש' 33-30]. כאשר עומתה עם ליקויים בחווה"ד של מומחה חזן שיוחסו לתחזוקה לא טובה, שללה את הדברים [עמ' 26 ש' 34 עד עמ' 27 ש' 13].

מעדויותיהם של חזן ועדיה לא עלתה תמונה שונה. מבלי משים ותוך התייחסות לנושא אחר באה מפי חזן הודאה שסתרה את טענותיה: היא מסרה כי במועד שבו קונה הבית ראה אותו, במהלך השכירות, "הבית היה מהמם, הוא היה מתוחזק בצורה מטורפת" [עמ' 101 ש' 6]. חזן האב הגיע לבית במהלך השכירות כדי לתקן נזילה מתחת לכיור; הוא תיאר את הבית באותו מועד כנקי ומבריק [עמ' 70 ש' 36-34].

לאלקובי ניתנה הזדמנות לראות את הבית מבפנים ומבחוץ לפני השכירות, בעת בניית הבריכה ותוספת הבניה, ולאחר מכן במהלך השכירות כשהגיע לבצע תיקון באיטום. הוא נדרש למצב התחזוקה והנראות של הבית בזמן השכירות ביחס למועד ביקורו הקודם ומסר כי הבית נראה אותו דבר ורק הריהוט היה שונה [עמ' 65 ש' 14-13]. אותם דברים ציין גם לגבי ניראות הגינה ומצבה והדגיש שהכל נראה אותו דבר [עמ' 66 ש' 34-30]. מדובר בעדות מהימנה של גורם חיצוני ליחסי השכירות .

לאחר שנדחתה תביעת חזן לגבי קיומם של ליקויים בבית שמקורם בתפירו, נדחית מאליה גם טענתה כי ירידת ערך הבית – שנדונה לעיל ולא הוכחה – הושפעה גם מן הליקויים הללו.

יא. סוף דבר

די באמור לעיל כדי להכריע בשאלות הממשיות השנויות במחלוקת ואין צורך להידרש לטענות נוספות מעבר לכך. למען הסר ספק, כל טענה שלא התקבלה במפורש נדחית בזאת.

חזן תשלם לתפירו סך של 700 ₪, סך של 1,038.40 ₪ וסך של 2,981 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומם בידי תפירו לפי התיעוד שהוצג עד יום פסק-הדין [ר' לעיל בחלק ד']. עוד תשלם חזן לתפירו סך של 3,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשתה של תביעת תפירו (17.3.2016) עד יום פסק-הדין [ר' לעיל בחלק ט'].

מנגד ישלמו תפירו לחזן, ביחד ולחוד, סכומים אלה: סך של 2,122 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.2.2016, סך של 5,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.3.2016 וסך של 2,750 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.4.2016 – והכול עד יום פסק-הדין [ר' לעיל בחלק ז'].

כל סכום שנמנה לעיל ישולם בידי החייב בו לצד שכנגד תוך שלושים יום מעת קבלת פסק-הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום.

כל אחד מהצדדים הניח לפתחו של בית-המשפט תביעה בסכומים גבוהים שהושתתה על כמה עילות. יש פער ניכר שאינו של מה בכך בין טענותיו של כל צד והסכומים שאותם ביקש לפסוק לו לבין מה שעלה בידו להוכיח והסכומים שנפסקו בסופו של יום.

יש קרבה רבה בין הסכומים שכל אחד מהצדדים חויב לשלם לצד האחר. לפיכך, ומאחר שעם איחוד הדיון בהן נדונו התביעות כתביעה עיקרית ותביעה שכנגד, ישא כל אחד מבעלי-הדין בהוצאותיו הוא.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים ותסגור את התיקים.

ניתן היום, ד' חשוון תשפ"א, 22 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.