הדפסה

בית משפט השלום בחדרה 19

תובעת

גלסברג, אפלבאום ושות', עורכי דין ופטנטים ח.פ. 514668615
ע"י עו"ד אופיר לב

נגד

נתבעת

מסדית תוכנות בע"מ ח.פ. 512926841
ע"י עו"ד איתי הפלר

פסק - דין

לפני תביעה כספית בסדר דין מהיר לתשלום סך של 6,612.50 ₪.

א. ההליך והצדדים לו

1. התובעת היא חברת עורכי-דין. הנתבעת, חברה פרטית, משווקת תוכנה לניהול משרד בתחום עריכת-דין.

2. ביום 24.9.2015 סיפקה התובעת שירות שעיקרו הגשת בקשה לרישום פטנט בישראל, לרשם הפטנטים בירושלים ( להלן השירות, הבקשה והרשם, בהתאמה). הגשת הבקשה לרשם הייתה שלב ראשון בתהליך רישומו של פטנט בישראל; דובר בפטנט שבאותה עת היה רשום רק בארצות-הברית על-שם חברת הזנק בשם ModusP Inc. (להלן הפטנט ומודוס, בהתאמה).

3. בגין עריכת הבקשה והגשתה לרשם חייבה התובעת בשכר-טרחת עורך-דין בסך של 3,500 ₪ ומע"מ ( שהופחת בהסכמה לסך של 3,150 ₪ ומע"מ), בהוצאות שליח לשם הגשת הבקשה במשרד הרשם בסך 472 ₪ ובאגרת הגשת הבקשה בסך 2,031 ₪, ובסך הכול 6,188.50 ₪.

4. לטענת התובעת, השירות ניתן על-ידה בשל רצונה של הנתבעת ברישום הפטנט בישראל, בעוד שלמודוס – לקוחתה של התובעת לצרכי רישום הפטנט בארה"ב, לא היה עניין ברישום פטנט כזה. נטען שעניינה של הנתבעת ברישום הפטנט בישראל נבע מרצונה להתקשר עם מודוס בהסכם עסקי שלשמו היה צורך ברישום הפטנט בישראל, ובהגשת הבקשה לרשם לא יאוחר מיום 24.9.2015. ביסוד התובענה ניצבה טענתה של התובעת כי השירות ניתן על-ידה על-בסיס הסכמה והתחייבות של הנתבעת, באמצעות מנהלה מר גיא סדקובסקי ( להלן סדקובסקי), כי שכר-הטרחה וההוצאות בגין השירות ישולמו בידי הנתבעת. התביעה הוגשה לאחר שהנתבעת לא פרעה את חשבון התובעת שנשלח אליה וסדקובסקי התכחש להתחייבות של הנתבעת לסלקו.

5. הנתבעת התגוננה מפני התביעה וביקשה לדחותה. הוכחשו התחייבות או זיקה של הנתבעת לשירות או הזמנתו מהתובעת; נטען כי תפקידה של הנתבעת התמצה בכך שהייתה אמורה להיות נציגתה של מודוס בישראל וכתובת להמצאת החשבונית למודוס, חברה זרה שרשומה בארה"ב. הודגש כי הנתבעת לא חתמה על יפוי-כוח או הסכם שכר-טרחה עם התובעת, לא הייתה לקוחתה של התובעת ולא קיבלה שירות מהתובעת, כך שהפניית התביעה נגדה נעשתה ללא יריבות ועל-מנת להתגבר על קושי שכרוך בהגשת תביעה נגד לקוחתה של התובעת, מודוס, בשל היותה חברה זרה.

6. בכתב-התשובה הודגש עניינה של הנתבעת ברישום הפטנט בישראל, תוך נטילתה התחייבות לשאת בהוצאות בגין השירות.

7. לתמיכת התביעה הוגשו תצהיר של עו"ד זיו גלסברג [ ת/1; להלן גלסברג] ותצהירו של נמרוד גליקסמן, מנכ"ל מודוס [ ת/4; להלן גליקסמן]. מן העבר השני של המתרס הוגש תצהיר סדקובסקי [ נ/1]. בתום שמיעת העדים, לאחר שלא עלה בידי בית-המשפט להביא את בעלי-הדין לידי הסכמה מהותית או דיונית, הוגשו סיכומי טענות בכתב.

8. יחד עם סיכומי התובעת הוגשה בקשה להתיר לה הבאת ראיות הזמה; הנתבעת הודיעה על התנגדותה לכך. על-פי החלטה מיום 23.9.2019 נדרשו בעלי-הדין לטיעונים ביחס לבקשה במסגרת הסיכומים [ ר' גם החלטה מיום 24.9.2019]. הפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון, אם לא צוין אחרת.

ב. דיון והכרעה

דין התביעה להתקבל. להלן יובאו הטעמים לכך.

1. אין מחלוקת שטרם מתן השירות לא נחתם בציר היחסים שבין התובעת לבין הנתבעת יפוי-כוח או הסכם שכר-טרחה. בעובדות ובנתונים שהוכחו, אין בכך כדי להכשיל את התביעה. הוכח שלנתבעת היה עניין עסקי במתן השירות – זאת לא באורח ערטילאי אלא באופן ספציפי, תוך דחיפות בקבלת השירות ובהגשת הבקשה לרשם ביום 2 4.9.2015. הוכח עוד כי הנתבעת נתנה את הסכמתה לשאת בעלות הכרוכה במתן השירות באמצעות מנהלה סדקובסקי, אשר ביקש ואף קיבל הנחה על סכום שכר-הטרחה שדרשה התובעת מלכתחילה. הוכח כי זיקתה של הנתבעת לשירות הייתה אישית וישירה ולא התמצתה בהיותה אך כתובת בישראל לצרכי המצאת חשבונית למודוס; החוב שבעטיו הוגשה התביעה – חובה של הנתבעת הוא, לא חוב של מודוס.

2. הפניה הראשונה לתובעת לשם מתן השירות ורישום הפטנט בישראל נעשתה בסופו של יום 23.9.201 5, סמוך לחצות [ סע' 5-4 ב-ת/1; להלן הפניה לתובעת]. במועד זה היה לנתבעת עניין ישיר בהגשת הבקשה לרשם בישראל על-רקע מגעים שניהלה עם מודוס לשם שיתוף פעולה עסקי ביניהן. הודאה מפורשת בכך נכללה בסעיף 11 בכתב-ההגנה; בכך שבסופו של יום, לאחר מתן השירות, יחסיהן של הנתבעת ומודוס לא בשלו לכדי התקשרות מחייבת אין כדי לשנות מאומד-דעתה של הנתבעת ומהאינטרס שלה כפי שהיו בעת הזמנת השירות וקבלתו. לעומת זאת, הפטנט נרשם על-שם מודוס בארה"ב בשנים 2014-2013, זמן רב לפני הפניה לתובעת, ולמודוס לא היה עניין ברישום הפטנט בישראל [ סע' 3-2 ב-ת/1 ועדות גלסברג בעמ' 1 ש' 29-27 ובעמ' 2 ש' 32-30; סע' 5-4 ב-ת/4 ועדות גליקסמן בעמ' 6 ש' 25-24].

3. במועד הפניה לתובעת הייתה דחיפות רבה ומיוחדת במתן השירות ובהגשת הבקשה בישראל באופן מיידי. גלסברג ציין כי בארה"ב היה צפוי פרסום על-אודות הפטנט ביום 24.9.201 5, ולאחריו לא ניתן יהיה להגיש בקשה לרישום הפטנט בישראל; הדברים הוסברו לנציג מודוס ולסדקובסקי במהלך השיחות שגלסברג קיים עמם מרגע הפניה לתובעת ובמהלך יום 24.9.2019 [ סע' 5 ב-ת/1]. גלסברג העיד על כך גם לפני תוך תיאור סד הזמנים שבו נדרשה התובעת להכין ולהגיש את הבקשה, באופן שלא אפשר המתנה לקבלת יפוי-כוח והסכם שכר-טרחה חתומים מהנתבעת [ עמ' 4 ש' 30 עד עמ' 5 ש' 11]:

לא היה זמן ואסביר. הפניה הגיעה אלי בערב של 23/9/15. [...] הבנתי שיש פה עניין דחוף מאוד כיוון שהחלון להגיש בקשת פטנט על הטכנולוגיה הזאת היה נסגר למחרת, לכן שלחתי בשעה 00:50 בלילה [...] מייל שבו הסברתי שאם מעוניינים להגיש בקשת פטנט צריך לעשות זאת ביום המחרת ביום 24.9. [...] בגלל הדחיפות נתתי שלא כמנהגי את מספר הטלפון הנייד שלי כדי לאפשר לבצע את ההגשה אם יחליטו לעשות אותה. בערך למחרת ב-12 בצהריים ניהלנו שיחה כאשר כבר השעה היתה מאוחרת, ניהלנו שיחה שבה השתתף גם גיא וגם השתתפו מודוס כאשר הסברתי להם את המצב וביקשתי הוראות מידיות מכיוון ששליח היה צריך לצאת מהמשרד שלי בחיפה ולהגיע לירושלים לבצע את ההגשה במשרד רשות הפטנטים עוד באותו היום. אני חושב שהסיפור כולו השליח הגיע בסביבות השעה 14:00 למשרד שלי והספיק לבצע את ההגשה בזמן. כל ההתכתבויות כל האירועים האלה בחלון הזמן הקצרצר של כמה שעות ספורות. לכן לא היה זמן.

יש בכך לבאר את מתן השירות על-בסיס תקשורת שנעשתה בחלקה טלפונית ובחלקה בהתכתבות בדוא"ל בין גלסברג כנציג התובעת, גליקסמן כנציג מודוס וסדקובסקי כנציג הנתבעת, תוך הסכמה על מתן השירות ותנאיו, קביעת העלות שתחול בגינו והתחייבות הנתבעת לשאת בה, וללא המתנה של התובעת לקבל מהנתבעת יפוי-כוח והסכם שכר-טרחה חתומים; אלה הועברו על-ידי התובעת לנתבעת בדוא"ל ביום 24.9.2015 – למחרת הפניה לתובעת וביום שבו חל המועד האחרון להגשת הבקשה לרשם [עדות גלסברג בעמ' 4 ש' 27-20, נספח ג' ב-נ/1 ו-ת/3].

באותה התכתבות דוא"ל נכללה בקשת הנתבעת כי התובעת תשגר אליה מסמכים דרושים לחתימה לשם מתן השירות, כולל יפוי-כוח [ נספח ג' ב-נ/1]. גם אם הסכם שכר-הטרחה וייפוי-הכוח לא הוחזרו לתובעת חתומים בידי הנתבעת על-אתר , הוכח שלפני שיגור הבקשה עם שליח ממשרד התובעת בחיפה למשרדי הרשם בירושלים ניתנה לתובעת התחייבות של הנתבעת לשלם את תמורת השירות והעלות הכרוכה בו; בנסיבות הללו, חסרונם של הסכם שכר-טרחה וייפוי-כוח חתומים אינם מאיינים את התחייבותה של הנתבעת למפרע ואינם פוגמים בה.

4. במציאות שתוארה לעיל – על-רקע היתכנות לקשר עסקי מניב לנתבעת עם מודוס וקיומה של בהילות בהגשת הבקשה לרשם ביום 24.9.2015 ולא יאוחר ממנו, אין נפקות – ודאי לא משמעות מכרעת להכרעה במחלוקת – לשאלה אם הנתבעת או שמא רק מודוס נחשבו ' לקוח' של התובעת לצרכי מתן השירות. לנתבעת היה אינטרס עסקי מובהק בקבלת השירות; לא כן מודוס, שהייתה אדישה לרישום הפטנט בישראל ולא היה לה עניין עצמאי בכך [ סע' 5-4 ב-ת/4 ועמ' 7 ש' 12-8]. הנתבעת היא שהייתה מעוניינת בהגשת הבקשה על-אתר; אלמלא הוגשה הבקשה ביום 24.9.2015, פרסום מידע על-אודות הפטנט היה מונע הגשת בקשה לרישומו בישראל לאחר מכן, וציפייתה של הנתבעת לשיתוף פעולה עסקי עם מודוס הייתה יורדת לטמיון. בה בעת זכות הפטנט של מודוס, שמלכתחילה הסתפקה ברישום הפטנט בארה"ב ולא גילתה עניין לרשום אותו בישראל, לא הייתה נפגעת או נגרעת באיזה שהוא אופן.

5. במציאות זו התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת עבור השירות ואף הצהירה על כך, באמצעות סדקובסקי, כלפי גלסברג וכלפי מודוס [ סע' 9 ב-ת/1, סע' 6 ב-ת/4]. לשם אכיפת התחייבות זו אין חשיבות לשאלה אם הנתבעת הייתה לקוחה של התובעת לצרכי מתן השירות או שמא התחייבה לשאת בעלות השירות שהוזמן בידיעה ובהסכמה של מודוס, בעלת הפטנט. ברי כי נוכח היותה של מודוס בעלת הפטנט, לא ניתן היה להגיש את הבקשה לרשם ללא הסכמתה, ויש בכך לבאר מדוע נרשמה מודוס כָּמבקשת; במועד זה, בו המגעים בין מודוס לבין הנתבעת טרם עוגנו בהסכם, הייתה הנתבעת חסרת מעמד חוקי להגיש בקשה כזו ולהירשם כמגישת הבקשה. גלסברג העיד כי מודוס והנתבעת באמצעות סדקובסקי הודיעוהו, בשיחות שקיימו עמו לשם מתן השירות והכנת הבקשה, כי רישום הפטנט הישראלי יעשה על-שם מודוס וזו תעניק לנתבעת רישיון שימוש בו [ סע' 8-6 ב-ת/1; סע' 7 ב-ת/4; עדות גלסברג בעמ' 5 ש' 27 וכן מש' 34 עד עמ' 6 ש' 1].

6. בתיעוד שצורף לתצהירו של גלסברג נכללה התחייבות שנתן סדקובסקי בשם הנתבעת לשאת בעלות השירות ובהוצאות הכרוכות בו, כל זאת בידיעתה ובהסכמתה של מודוס [ סע' 10-9 ונספח 2 ב-ת/1]. בתוך כך ציין סדקובסקי בכתב: "אם הפטנט יוגש על שם מסדית, שלח דרישת תשלום אלי. אם הפטנט יוגש על שם מודוס-פ, אני אבדוק איך כדאי לבצע את עסקת התשלום מבחינה חשבונאית" [דוא"ל מיום 24.9.2015 בשעה 12:13]. אם סבר סדקובסקי כי במקרה של הגשת הבקשה על-שם מודוס – ולא על שם הנתבעת, לא תחוב הנתבעת בתשלום עבור השירות, כי אז היה עליו לציין זאת ברחל-בתך-הקטנה, תוך אמירה ברורה כי במקרה כזה הנתבעת לא תשלם דבר; אילו כך נעשה, לא הייתה הנתבעת נדרשת לעסוק בשאלה כיצד יש להוציא את העסקה לפועל בפן החשבונאי שלה. ממה שכתב סדקובסקי ברור דווקא כי הנתבעת היא שתישא בתשלום עבור השירות בכל מקרה, גם אם הבקשה תוגש על-שם מודוס, אלא שבמקרה כזה צריך יהיה לחשוב איזו כסות חשבונאית יש לתת לעסקה.

בהמשך, ביום 24.9.2015 בשעה 12:45, כשהיה ידוע לנתבעת כי הבקשה תוגש לרשם על-שם מודוס תוך הכנת הסכם בלעדיות/רישוי בינה לבין הנתבעת – וניתן לכך ביטוי מפורש בהתכתבות דוא"ל בין הנתבעת לבין גלסברג, הונחתה התובעת לשלוח את דרישת התשלום לנתבעת וזו ביקשה הנחה בשכר-הטרחה שנקבע עבור מתן השירות [ נספח 3 ב-ת/1, ור' גם נספח 4 ב-ת/1].

7. זיקתה של הנתבעת להזמנת השירות חרגה אפוא מהיותה אך כתובת בישראל לצרכי המצאת החשבונית בגינו למודוס; עדותו של סדקובסקי על כך לא הייתה אמת, והיא נסתרה מתוך אותה הסכמה מפורשת שניתנה על-ידו בכתב בזמן-אמת [ ר' והשוו סע' 12 ב-נ/1]. בשל עניינה הישיר במתן השירות והתחייבותה לשאת במחיר שהתובעת דרשה עבורו ביקש סדקובסקי מגלסברג, אף קיבל, הנחה בשכר-הטרחה שהתבקש, שהועמד על 3,150 ₪ ומע"מ חלף 3,500 ₪ ומע"מ [ סע' 11 ונספח 4 ב-ת/1]. מאחר שהתקיים קשר ישיר בין התובעת למודוס לשם קבלת אישורה להגשת הבקשה, כעולה מן ההתכתבות שהציג גלסברג – כל זאת בידיעתו של סדקובסקי, לא נדרש הלה לשמש ' פה' למודוס לצרכי בקשת הנחה מהתובעת; ההנחה התבקשה על-ידו עבור הנתבעת, נוכח התחייבותה לשלם לתובעת את המגיע לה בגין מתן השירות. בהתאמה, חשבונה של התובעת עבור מתן השירות הופנה רק לנתבעת, ולא נשלח למודוס [ עמ' 7 ש' 14-13].

8. השירות ניתן הלכה למעשה ביום 24.9.2015; התובעת הכינה את הבקשה ושיגרה אותה לרשם באמצעות שליח [ נספח 5 ב-ת/1]. על-פי המוסכם, התובעת שלחה לנתבעת חשבון בגין מתן השירות על סך 6,188.50 ₪ שכלל שכר-טרחה לאחר הנחה בסך 3,150 ₪ ומע"מ, אגרת רישום בסך 2,031 ₪ ועלות שליח בסך 472 ₪ [ סע' 17 ונספחים 7-6 ב-ת/1]. לאחר שחלף זמן והנתבעת לא פרעה את החשבון, שיגרה אליה התובעת תזכורת דוא"ל ביום 6.4.2016. בתשובה ענה סדקובסקי לגלסברג בדוא"ל מיום 6.4.2016 כך: "תודה על הגשת החשבון. אסדיר אותו בשבוע הקרוב ( העברה בנקאית)" [נספח 8 ב-ת/1].

9. מן ההתכתבות שתוארה לעיל, אשר הוחלפה בזמן-אמת בין בעלות-הדין, עולה כי הנתבעת התחייבה לשלם לתובעת עבור השירות בכתב ובאורח ברור ומפורש. התביעה נסמכה על התחייבות זו – התחייבות ישירה שהנתבעת נטלה כלפי התובעת, ולא על שיחות שהתקיימו בין הנתבעת לבין מודוס, כטענת סדקובסקי בתצהירו [ בסע' 11 ב-נ/1]. דובר בחיוב עצמאי שהנתבעת נטלה על עצמה, ללא קשר לשאלה אם ההתקשרות בינה לבין מודוס תבשיל לכדי עסקה גמורה ומחייבת, אם לאו. אי-כריתתה של עסקה כזו איננה פוטרת את הנתבעת למפרע מן ההתחייבות לשלם לתובעת עבור השירות אשר ניתן, כולו ובמועדו, על-פי המוסכם.

10. סדקובסקי עומת בחקירה נגדית עם התחייבותו הכתובה לשלם לתובעת עבור השירות, זאת לאחר מתן השירות ולאחר שלנתבעת נשלח חשבון בגינו; לא היה בפיו מענה ממשי. תחילה התחמק מלהשיב אם שיגר לתובעת מענה לחשבון, נוכח טענתו כי הנתבעת לא חבה בו [ עמ' 11 ש' 23-14]. לאחר מכן, אל-מול הודעתו הכתובה בנוסח שצוטט לעיל בסע' ב(8), בה הודה לתובעת על החשבון והצהיר כי יסדירו בשבוע הקרוב בהעברה בנקאית, מצא סדקובסקי מקלט באמירה כי הדברים נכתבו " בצחוק", כש"כל המייל הזה בדיחה" [עמ' 12 ש' 32-17, 34]. אני דוחה גרסה זו, שאין לה זכר בתצהירו של סדקובסקי ושאינה ראויה לכל אמון בפני עצמה. ראוי היה למנהל הנתבעת להתמודד באופן ישיר והגון עם הנפקות של התחייבותו כפי שניתנה בזמן-אמת. אין זה מדרכו של מנהל עסק כָּנתבעת לנהל התכתבות בעניינים עסקיים שאין להם דבר וחצי דבר עם בדיחה והומור תוך מתן התחייבות כספית מפורשת אך ורק על-דרך הלצה צינית, מן השפה ולחוץ.

11. עוד יש להביא בחשבון כי אל-מול עדותם האמינה והעקבית של גלסברג וגליקסמן ניצבה עדות לא אמינה במובהק של סדקובסקי. הלה לא בחל בהצהרה כי אינו יודע דבר על הפטנט, אך נאלץ להודות שהיה צד להתכתבות עליה הסתמכה התובעת לשם הוכחת התחייבותה של הנתבעת לשלם עבור השירות – התחייבות שנסבה על הפטנט והגשת בקשה לרישומו בישראל [ ר' והשוו ש' 19-16 וש' 23-21 ו- 29-28 בעמ' 8]. נוכח הסתירה הגלויה בין הדברים הצהיר עד הנתבעת, לאחר שכבר ענה, כי לא הבין את שנשאל [ שם, בש' 21]. סדקובסקי נתן עדות מתפתלת בנסותו לבאר את שנכתב שחור-על-גבי-לבן בהתכתבות בדוא"ל שהוא היה צד ישיר לה – התכתבות אשר נדונה לעיל ושבה התחייבה הנתבעת לשלם עבור השירות בלי להתנות זאת בכך שהבקשה תוגש לרשם על-שמה ולא על-שם מודוס [ עמ' 9 ש' 18-5]. אכן, כפי שציין סדקובסקי, 'הבנת הנקרא היא מאוד ברורה', אך משמעו אינו כנטען על-ידו אלא דווקא התחייבות של הנתבעת לשלם עבור מתן השירות, ללא קשר לשאלה בשם מי תוגש הבקשה [ עמ' 9 ש' 30-27]. במועד מאוחר יותר – לאחר מתן השירות ולאחר שהנתבעת קיבלה את חשבון התובעת בגינו לפי הסכום המוסכם לאחר הנחה – הצהיר סדקובסקי בכתב כי ישלם את החשבון. עדותו לפני, בה ניסה לחמוק מכל אלה, הייתה מפגן מתמשך של חוסר אמינות, תוך התחמקות ממענה לשאלות לא נוחות ולתזה שבה ביקש להדוף את התביעה [ ר' למשל עמ' 9 ש' 36-33 ועמ' 10 ש' 15-11 וש' 35-32].

12. השירות המוסכם שהוזמן מהתובעת ושעבורו התחייבה הנתבעת לשלם הוגבל להכנת הבקשה והגשתה לרשם, לא מעבר לכך; הוא התמצה בהגשת הבקשה לרשם בדחיפות, ביום נתון. גלסברג ציין שגם אם היה נכרת הסכם בין הנתבעת לבין מודוס לשימוש בפטנט נושא הבקשה, התובעת לא הייתה מטפלת בכך שכן הדבר חרג מתחום הקניין הרוחני שרק בו היא עוסקת [ עמ' 1 ש' 18-17, עמ' 3 ש' 15-13]. השירות לא כלל המשך טיפול בבקשה עד לרישום הפטנט בישראל. אילו נדרשה התובעת לטפל ברישום הפטנט בישראל עד תום היה שכרה שונה לחלוטין, בהיקף של כ-100,000 ₪ [ עמ' 3 ש' 33-25].

לנתבעת היה ידוע כי השירות הוגבל להכנת הבקשה והגשתה לרשם, הא ותו לא. כך נרשם ברחל-בתך-הקטנה בדוא"ל ששיגר גלסברג לסדקובסקי ביום 24.9.2015, טרם מתן השירות, כאשר השיב לבקשתו של סדקובסקי לקבל הנחה. בתשובת גלסברג נרשם בין השאר כך: "ברגיל, עריכת בקשה לפטנט עולה לא פחות מ-20,000 שקל והרבה פעמים הרבה מעבר לכך. בעניין שלכם, אין צורך בעריכה ולכן העלות היא בהתאם רק עבור הגשת הבקשה בשינויים מינוריים ובהתחשב בדחיפות העניין. יחד עם זאת - שנה חדשה ותקווה לעבודה משותפת נוספת בהמשך - אסכים לתת את ההנחה של 10% על שכרנו, כפי שביקשת. [...]" [נספח 4 ב-ת/1]. מאחר שהתובעת לא הוזמנה על-ידי הנתבעת לספק לה שירות נוסף מעבר לשירות שנדון כאן, ושירות זה ניתן במלואו כמוסכם, אין רלוונטיות לטרוניית הנתבעת על כך שהתובעת לא המשיכה לטפל בבקשה עד לרישום הפטנט ולא עדכנה את הנתבעת על-אודות השגות הרשם ביחס לבקשה שהוגשה [ עמ' 4 ש' 19-11].

13. על-יסוד דברים אלה יש לקבל את התביעה. זו הוגשה לתשלום הסכום המוסכם בסך נומינלי של 6,188.50 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה עד יום הגשת התביעה בסך 25 ₪ ובצירוף הוצאות משפטיות שקדמו להגשת התביעה בסך כולל של 399 ₪ [ ובסך הכול 6,612.50 ₪ בערכי יום הגשת התביעה; סע' 17 ב-ת/1]. גלסברג לא נחקר על רכיבי התביעה ויש לפסוק אותם לתובעת במלואם.

14. נותר עוד לדון בבקשת התובעת להתיר לה להביא ראיות הזמה לפי תקנה 158( א)(1) בתקנות סדר הדין האזרחי (להלן הבקשה). לבקשה צורפו תצהיר נוסף של גלסברג שתאריכו 22.9.2019 – קרי, מאוחר לדיון שבו נשמעו עדי הצדדים, והתכתבות נוספת שלא נכללה בגילוי המסמכים שצורף לתביעה. נטען כי הם נועדו להפריך את עדות סדקובסקי כי ענה לחשבון התובעת תוך התחייבות לפורעו ' בצחוק'.

דין הבקשה להידחות.

ראשית, עסקינן בתביעה שמתבררת בסדר דין מהיר, כל זאת על-פי בחירתה של התובעת. היה על התובעת להתכבד ולצרף לכתב-התביעה את מלוא התיעוד שמצוי תחת ידה ואשר נוגע למחלוקת, כמתחייב מתקנה 214 ח בתקנות סדר הדין האזרחי ( להלן התקנות). בבקשה גלומה הודאתה של התובעת כי היא לא עשתה כן אלא בחרה להותיר תחת ידה מסמכים רלוונטיים שלא גולו. אין מדובר במחדל שיש להתיר את תיקונו בדיעבד, שעה שלא היה כל טעם שלא לגלות ולצרף את כל המסמכים מלכתחילה. גילוי ברירני מסוג זה על-ידי בעל-דין, בגדרה של התנהלות דיונית טקטית, אינו טעם לגיטימי להגשת מסמכים שלא גולו בדרך-המלך, בשלב הדיוני המתחייב לכך, באיחור.

שנית, התובעת השמיעה את עדיה והצהירה ' אלה עדי'. לא הייתה כל מניעה כי תציג לסדקובסקי את התיעוד שצורף לבקשה על-אתר, בדיון ההוכחות, לאחר שהלה טען כי כאשר התחייב בכתב לשלם את חשבון התובעת שנשלח לנתבעת ענה ' בצחוק' וכ'בדיחה'. אף מכך נמנעה התובעת ללא טעם והסבר, ואין מקום להתיר לה להשלים את שהחסירה בדיון לאחר שהבירור העובדתי תם ושני הצדדים הכריזו ' אלה עדי' [ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 738 (1992); רע"א 9114/16 טיסונה נ' כהן (2017); ר' גם ת"א (של' ת"א) 49024/04 צרפתי צבי בע"מ נ' עיריית מודיעין (2008) ו ת"א (של' עכו') 52195-02-15 סויפר נ' מנדלסון (2018) ].

שלישית, כלל הוא כי בעל-דין שמבקש להתיר לו להגיש ראיה נוספת לאחר שמסכת הבאת הראיות תמה נדרש לקבל את רשות בית-המשפט תחילה, ורק אחר-כך להציג לעיון בית-המשפט את הראיה הנוספת [ ע"א 374/08 קטן (איטן) נ' הורנשטיין (מינץ), פסקה 12 (2012)]. התובעת התעלמה מכך, עשתה דין לעצמה וצרפה לבקשה את תצהירו הנוסף של גלסברג והתיעוד הנוסף שביקשה להגיש, כל זאת לפני שהבקשה הוכרעה ואף לפני שנקבע סדר הדיון בה ואופן בירורה.

לבסוף, טענתו של סדקובסקי כי ענה לדרישה לפירעון החוב שנשלחה לנתבעת בדברים שמשמעותם הממשית הפוכה למה שנכתב – כשהוא יוצר מצג של התחייבות לשלם אך טוען בחלוף זמן כי הדבר נעשה 'בצחוק' ו'כבדיחה', הינה על-פי טיבה ומהותה טענת ' הודאה והדחה'. סדקובסקי הודה כי התחייב בכתב לשלם את חשבון התובעת תוך שהוסיף וטען כי עשה כן ללא כוונה ממשית אלא רק 'בצחוק'. בכך הודה מנהל הנתבעת במתן ההתחייבות שהתובעת יחסה לו, ולה עצמה לא נותר עוד מה להוכיח. את החלק המדיח של הטענה, קרי, הטענה כי הדברים נכתבו מתוך אומד-דעת מתלוצץ שאינו מטיל על הנתבעת חיוב בעל תוקף משפטי , היה על הנתבעת להוכיח תוך הרמת נטל השכנוע לגביהם – כפי שמורה הדין ביחס למי שמשמיע טענת ' הודאה והדחה' [אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 82 (מהדורה עשירית, 2009); ע"א 4340/06 עו"ד לילוף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פסקה 28 (2010)]. הנתבעת לא הביאה כל ראיה לתמיכת טענתו זו של סדקובסקי, וכבר צוין לעיל שדובר בטענה שלא נזכרה בתצהירו, למרות שהתחייבותו הכתובה צורפה לתצהיר גלסברג והייתה לפניו בעת שנתן תצהיר מטעם הנתבעת [ נספח 8 ב-נ/1]. התוצאה היא כי על-פי דין נותרה בעינה הודאת סדקובסקי כי ידאג לפירעון חוב הנתבעת לתובעת בגין השירות, אך לא הוכחה בידי הנתבעת עילה שתפטור אותה מאכיפת התחייבות זו.
לפיכך, בתום הבירור העובדתי לא היה על התובעת להוכיח דבר-מה נוסף ואין לראות מה טעם הגישה בקשה שתרומתה היחידה הייתה הכבדה על תהליך הגשת הסיכומים ומתן פסק-הדין.

הבקשה נדחית אפוא; הוצאותיה תובאנה בחשבון בפסיקת הוצאות ההליך.

15. התובעת צרפה לסיכומיה מסמך חדש שהינו ראיה נוספת – שאינה הראיות שנדונו לעיל בחלק ב(14). מדובר במסמך שלא צורף לכתב-התביעה או לתצהיריה ולא נזכר קודם לכן; על-בסיסו טענה התובעת טענות וביקשה להסיק מסקנות שמצדדות ב תביעה. היא לא ביקשה וממילא גם לא קיבלה רשות לעשות כן. הנתבעת התנגד ה לכך והלי נה על צירוף מסמך חדש בשלב הגשת הסיכומים [סע' 27 בסיכומי התובעת וסע' 18 בסיכומי הנתבעת].

אין מקום להתייחס למסמך החדש שצרפה התובעת לסיכומיה ולטיעון שהובא לגביו. צירוף ראיה חדשה לסיכומים הוא נוהג פסול מעיקרו, מהיותו כרוך בשלילת זכותו של הצד האחר להעמיד את מגיש הראיה לחקירה נגדית. כלל הוא כי ראיה חדשה שצורפה בדרך זו לסיכומיו של בעל-דין אינה חלק מחומר הראיות שלפיו יוכרע הדין, וניתן להשית הוצאות מתאימות בגין צירוף מסמך שחוטא לסדרי הדין ולמושכלות יסוד בדבר המועד שבו נדרש בעל-דין להביא ראיות [ ע"א 759/81 ברש נ' עו"ד ירדני, מא(2) 253, 270 (1986)]. אף לכך ינתן ביטוי בפסיקת הוצאות ההליך.

ג. סיכומם של דברים

1. די באמור לעיל כדי להכריע במחלוקת ואין צורך להידרש לטענות מעבר לכך.

2. התביעה מתקבלת אפוא; הבקשה להתיר לתובעת להביא ראיות הזמה נדחית.

3. בהמשך להחלטה מיום 9.9.2019 אני פוסקת את שכר עדותו של עד התובעת מר גליקסמן בסך של 500 ₪ בערכי יום פסק-הדין; הסכום ישולם לעד על-ידי התובעת תוך שלושים יום מעת המצאת פסק-הדין לידה.

4. הנתבעת תשלם לתובעת סכומים מצטברים אלה ( להלן יחד הסכום הפסוק):

א. סך 6,612.50 ₪ שיישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (19.8.2018) עד יום פסק-הדין.
ב. הוצאות בגין שכר עדותו של גליקסמן בסך 500 ₪ ואגרת משפט בסך של 750 ₪, שניהם בערכי יום פסק-הדין.
ג. שכ"ט עו"ד ( כולל מע"מ) בסך של 1,170 ₪ בערכי יום פסק-הדין. שכר-הטרחה נקבע על-יסוד השיקולים שנמנו בתקנה 512 בתקנות ונוכח האמור לעיל בסע' 14 ו-15 בחלק ב' . מאחר שלצירוף ראיה חדשה לסיכומים ניתן משקל בפסיקת הוצאות ההליך, לא יעשה צו שמחייב את התובעת בתשלום הוצאות לאוצר המדינה בשל כך.

5. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכום הפסוק תוך שלושים יום מן המועד שבו יומצא פסק-הדין לנתבעת, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין עד מועד התשלום.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"א כסלו תש"פ, 19 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.