הדפסה

בית משפט השלום בחדרה תו"ח 26172-12-15

המאשימה

מדינת ישראל

נגד

הנאשמים
דוד ודני כהן (1994) בע"מ ח.פ. 512049834

ו- 12 אחרים

החלטה בנוגע לנאשמים 2 ו-4

בפניי בקשה לזכות את הנאשמים 2 ו-4 (להלן – המבקשים) מהאישום השלישי שבכתב האישום, בטענה של "אין להשיב לאשמה". אישום זה מייחס להם, יחד עם אחרים, שימוש ללא היתר במקרקעין המצויים בגוש 10099 חלקה 73 בפרדס חנה – כרכור. על פי העובדות של אישום זה, החל מחודש ינואר 2015 השתמשו המבקשים במקרקעין כמגרש לאחסון מכוניות (להלן – המגרש), אף שהם מוגדרים כקרקע חקלאית. מפעילת המגרש הייתה הנאשמת 12, שהיא חברה בע"מ, אשר שכרה את המגרש מהנאשמות 4, 5, ו-7, אף הן חברות בע"מ, שמנהליהן, בהתאמה, הם הנאשמים 2, 6, ו-8.
הנאשמת 4 הואשמה בעבירה בהיותה, על פי הנטען, הבעלים והמחזיקה של חלק מהמקרקעין, ואחראית לביצוע השימוש במקרקעין; הנאשם 2 הואשם בעבירה מכוח היותו מנהלה הפעיל של הנאשמת 4, ואחראי לביצוע השימוש במקרקעין.

לטענת ב"כ המבקשים, לא הובאה כל ראיה הקושרת אותם לחלקה 73. הם אינם הבעלים של חלקה זו, שהיא בבעלות בלעדית של הקרן הקיימת לישראל; הנאשמת 4 היא הבעלים של חלקה 74, ולא חלקה 73; לפיכך אין לחייבם להשיב לאשמה.

ב"כ המאשימה טען בתשובה כי הקשר של המבקשים לחלקה 73 הוכח ברמה שלמעלה מן הנדרש לשלב זה, ולפיכך יש לחייב אותם להשיב לאשמה. הוא הפנה לראיות הבאות:

ת/31 ו- ת/32 – דו"ח ותמונות שערך מפקח היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבנייה רן נימצן (להלן – נימצן) בתאריך 8.2.15, בנוגע לפעילות המגרש. על פי הדו"ח, נימצן ערך סיור במקום ופגש את הנאשם 13 (להלן – לחיאני), שהוא המנהל הפעיל של הנאשמת 12, מפעילת המגרש.
ת/33 – מזכר של נימצן, בנוגע לאותו סיור, ממנו עולה שלחיאני מסר לו הסכם שכירות שנערך בין הנאשמת 12 לבין הנאשמות 4, 5 ו-7, ואשר מכוחו פעל המגרש במקום. למזכר מצורף ההסכם, ונימצן מציין שגילה להפתעתו שההסכם מתייחס כביכול לחלקה 74, ולא 73. עוד מצוין במזכר שלחיאני מסר שמי שהשכיר לו את השטח הם הנאשמים 2, 6, ו-8.
ת/35 – תיעוד פעילות המגרש מן האוויר מיום 24/3/15.
ת/43 – דו"ח ותמונות המגרש מיום 6/7/15.
ת/40 – חקירתו של הנאשם 2, בה הוא שומר על זכות השתיקה בנוגע לפעילותו בחלקה 73.
ת/57 – הודעתו של לחיאני במשטרה, שהוגשה כעדות ראשית, ובה הוא אומר שכאשר שכר את המגרש , הנאשם 6 נתן לו את ההסכם ת/33, ותיחם את השטח שהושכר לו בגדר מפרידה, משום שעד אז הוא היה מחובר לחלקה 74 הצמודה. הוא הבין שהוא נמצא בחלקה 73 ולא 74 רק כאשר נימצן הגיע לשטח .
עמ' 51-46 לפרוטוקול – עדותו של לחיאני בבית המשפט, בה חזר ואישר שהמגרש פעל מכוח ת/33, והעיד שהוא ניסה להשיג היתרים לפעילות המגרש בהסכמת המשכירים ובתיאום עמם. גם בהמשך, לאחר תחילת פעולות האכיפה ופעולות משפטיות שנקטו נגדו המשכירים, הוא המשיך לפעול במקום בידיעתם ובהסכמתם המלאה, והמשיך לשלם להם דמי שכירות באופן סדיר.
ת/46 – נסחי רישום של חלקות 73 ו- 74, שעל פיהן חלקה 73 לכאורה בבעלות קק"ל, וחלקה 74 בבעלות הנאשמות 4, 5, ו-7.
ב"כ המאשימה העיר שזיקתה החוקית של הנאשמת 4 לחלקה 73 אכן טעונה הבהרה. מכל מקום, הנאשמים 6 ו-8 – מנהלי החברות 5 ו-7, שהשכירו יחד עם הנאשמת 4 את המגרש, אישרו בחקירותיהם (ת/42 ו- ת/41) שבבעלות החברות הללו חלק מחלקה 73, אף שהדבר אינו מופיע בנסח הטאבו.
ת/44 – תיק הבניין, הנוגע לשלושת האישומים. ב"כ המאשימה הפנה למספר מסמכים בתוך התיק, המצביעים, לדבריו, על כך שהנאשמות 4, 5 ו-7 הן בעלות הזכויות בחלק מחלקה 73.

לאור כל האמור טען ב"כ המאשימה כי זו עמדה למעלה מן הנדרש בנטל הבאת הראיות לכאורה, כמשמעותן בסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, וכי זיקתם של המבקשים לפעילות המגרש, במסגרת האישום השלישי בכתב האישום, הוכחה ברמה המחייבת אותם להשיב לאשמה.

יש לציין כי בתגובה שהגיש ב"כ המבקשים לתגובת המשיבה, הוא מוחה על השימוש שעשה ב"כ המשיבה ב-ת/44, בניגוד להסכמה הדיונית שלפיה הוגש המוצג. לטענתו, המשיבה הפרה באופן בוטה את התחייבותה בכך שהפנתה למסמכים שבתוך המוצג, וגרמה בכך עוול למבקשים; ולו מסיבה זו יש לזכותם מהאישום השלישי. בתשובה לתגובה זו הבהיר ב"כ המאשימה שההפניה ל-ת/44 נעשתה רק בבחינת "למעלה מן הצורך", ושקיימות ראיות למכביר, בנוסף ל- ת/44, הקושרות את המבקשים לפעילות שנעשתה במגרש.

דיון והכרעה
סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, קובע כדלקמן:
"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין".

מהו אותו היעדר-הוכחה-לכאורה, בו עוסק הסעיף הנ"ל?
ההלכה בנוגע לרמת הראיות הנדרשת בסוף פרשת התביעה, המחייבת את הנאשם להשיב לאשמה, נקבעה לפני שנים ארוכות בע"פ 732/76 מ"י נ' כחלון, פ"ד לב(1) 179 (ור' גם ע"פ 405/80 מ"י נ' שדמי, פ"ד לה(2), 757), והיא לא השתנתה עד ימינו-אנו. כב' השופט שמגר, בעניין כחלון (לעיל), סיכם את ההלכה בזו הלשון:

"בית-המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב-האישום. ראיות בסיסיות לעניין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית-המשפט העליון, ב-ע"פ 28/49... ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם".

לאחר שעיינתי בראיות אליהן הפנה ב"כ המאשימה, ואף בראיות שהוגשו מטעם ההגנה, אני דוחה את הבקשה לזכות את הנאשמים 2 ו-4 מהאישום השלישי כבר בשלב זה. אני קובעת שראיות המאשימה בנוגע לאישום השלישי עולות על הרמה הנדרשת של "ראיות בסיסיות" כאמור בפסק הדין שצוטט לעיל, ומעבירות לנאשמים את נטל הבאת הראיות.

טענתו המרכזית של ב"כ המבקשים היא שהנאשמת 4 אינה הבעלים של חלקה 73, ושלא קיימת ראיה הקושרת את הנאשמים 2 ו-4 לחלקה זו או לשימוש שנעשה בה. אכן, חלקה 73 רשומה בנסח רישום המקרקעין (ת/46) כקרקע בבעלותה של הקרן הקיימת לישראל; אולם מנהלי הנאשמות 5 ו-7, שהן שותפותיה של הנאשמת 4, הודו בחקירותיהם (ת/41 ו- ת/42) בבעלות בחלקה 73, ומכאן שנסח רישום המקרקעין אינו חזות הכל. גם מן הראיות האחרות עולה בבירור, שלנאשמות 4, 5 ו-7 קיימות בחלקה זכויות, ושהן השכירו את החלקה ללחיאני:
שלוש החברות הנ"ל מופיעות בהסכם ת/33 כמי שהשכירו את השטח ללחיאני לצורך הפעלת מגרש לאחסנת מכוניות. אף שרשום בהסכם שמדובר בחלקה 74, אין הדבר מסייע למבקשים, שכן, על פי המסמכים שהוגשו במסגרת עדותו של רן נימצן, המגרש פעל בחלקה 73, ואפילו ב"כ המבקשים אינו חולק על כך.
מהמזכר המצורף להסכם ת/33 עולה שלחיאני מסר לחוקר נימצן כי השטח שעליו פעל המגרש הושכר לו על ידי הנאשמים 2, 6, ו-8. ב"כ המבקשים טען שמזכר זה הוא "עדות שמיעה שהיא פסולה ואין לה כל משקל"; אולם אני דוחה טענה זו, משום שלחיאני העיד בבית המשפט, ומסר, בתמצית, את אותן עובדות. ב"כ המבקשים בחר שלא לחקור אותו נגדית, ולפיכך לא הפריך את עדותו לפיה המבקשים השכירו לו את המגרש. לא למותר לציין, שהנאשם 2 רשום כמנהל הנאשמת 4 בדף "מידע על פרטי חברה" (ת/48), והוא לא כפר בכך, בתשובתו המפורטת לכתב האישום או במסגרת טיעוניו בבקשה זו .
העובדה שהנאשם 2 שמר על זכות השתיקה בחקירתו (ת/40), אף היא מטה את כף הראיות לחובתו, בכך שהיא משאירה את הראיות המפלילות ללא הסבר.
יתרה מזאת, גם בראיות ההגנה ניתן למצוא חיזוק לקשר שבין המבקשים לחלקה 73: נ/4 הוא כתב תביעה לפינוי מושכר שהוגש כנגד הנאשמת 12, ו- נ/5 הוא פסק דין לפינוי בהיעדר הגנה. הנאשמת 4 מופיעה כתובעת מס' 3 בשני המסמכים הנ"ל. בסעיף 1 לכתב התביעה נאמר כי התובעות (הנאשמות 4, 5, ו-7) הן "בעלות הזכויות והמשכירות" של המגרש בחלקה 73. תביעה זו הוגשה, כפי שהסביר לחיאני בעדותו, כי בעל הקרקע רצה "להבטיח את עצמו", אולם תוך כדי הליכים הייתה הסכמה בע"פ שלחיאני יישאר בשטח וינסה לקבל אישורים, והוא אף המשיך לשלם דמי שכירות (ר' עמ' 50 לפרוטוקול, ש' 17-6).

אם כן, המאשימה הגישה שורה של ראיות, המשתלבות זו בזו (ואף בראיות מטעם ההגנה), ומצביעות על כך שהנאשמת 4, באמצעות הנאשם 2 - שאין מחלוקת שהוא מנהלה - השכירה יחד עם אחרים את חלקה 73 לנאשמת 12, שעשתה בה שימוש ללא היתר. למען הסר ספק, איני מתייחסת בשלב זה לתיק הבניין ת/44, מנימוקי ב"כ המבקשים, וניתן יהיה להתייחס למסמכים שבו בהמשך, אך ורק בהתאם להסכמה הדיונית שעל פיה הוגש המוצג. אולם גם ללא ת/44, הראיות שהוגשו הן הרבה למעלה מן הרף של "ראיות בסיסיות, אם כי דלות", הנדרש בשלב זה, שלאחר תום פרשת התביעה.

לפיכך, על המבקשים להשיב לאשמה, גם בנוגע לאישום השלישי.

המועד הקבוע לשמיעת פרשת הגנה - 11.10.18 בשעה 9:00 – נותר על כנו.

המזכירות תעביר את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ח תמוז תשע"ח, 01 יולי 2018, בהעדר הצדדים.