הדפסה

בית משפט השלום בחדרה תא"מ 68808-11-17

לפני כבוד השופטת הדסה אסיף

התובע

שלמה דדון ת.ז. XXXXXX198

נגד

הנתבעת
מדינת ישראל

פסק דין

רקע עובדתי
1. ביום שישי 2.10.15, בסמוך לשעה 19:35 ולאחר כניסת השבת, הגיעו שוטרים לביתו של התובע. ביתו של התובע צמוד לבית כנסת, שבו התפללו באותה העת התובע, אביו וחברי קהילה אחרים. השוטרים הגיעו על מנת לעכב את התובע ולהביאו לתחנה לחקירה באזהרה.

2. אביו של התובע יצא אל השוטרים. לאחר דין ודברים בין השוטרים לאביו של התובע , הסכימו השוטרים שהתובע יגיע באופן עצמאי לתחנת המשטרה. סוכם איפוא שהתובע לא יתלווה אל השוטרים בנסיעה בניידת, אלא יגיע מאוחר יותר, ברגל , אל תחנת המשטרה, שמצויה במרחק של 10-15 דקות הליכה מביתו.

3. התובע אכן הגיע לתחנה בסמוך לשעה 20:00. הוא נחקר שם באזהרה על ידי חוקר - השוטר זוהיר מריח. אחרי שנחקר, נלקחו מ התובע טביעות אצבע ודגימות ד.נ.א. הוא גם צולם. לאחר מכן הותר לו לעזוב את התחנה ולשוב לביתו. הוא לא נחקר שוב , ולאחר כמה שבועות נסגר התיק מחוסר ראיות.

טענות התובע
4. לטענת התובע, הוא נחקר באזהרה אודות פוסט שהעלה לפייסבוק, מבלי שהפוסט הנטען הוצג לו. משלא הוצג לו הפוסט הנטען, החקירה ממילא הייתה עקרה ולא הייתה כל דחיפות לקיימה בעיצומה של השבת. בנוסף, לטענת התובע, הוא שוחרר אמנם לביתו אך רק לאחר שחויב לתת דגימות ד.נ.א וטביעות אצבע, אף שהוא שומר שבת, ואף שהדבר נוגד את הנחיות המשטרה.

5. לטענת התובע, לא הייתה כל הצדקה לזמן אותו לחקירה בשבת, וגם לא הייתה הצדקה לחקור אותו במהלך השבת. לטענתו, התנהלות המשטרה, שהגיעה בעיצומה של השבת לבית הכנסת שבו הוא מתפלל, הייתה רשלני ת ונ עשתה בניגוד להוראות החוק ולהנחיות המשטרה.
בשל אלה נגרמו לו, לטענתו, השפלה ולפגיעה בשמו הטוב.

6. לטענת התובע, מדובר היה במעצר ש ווא, בתקיפה וברשלנות מצד הנתבעת. הוא גם טוען כי במעצרו הפומבי יש משום עוולה של לשון הרע.

7. בגין הנזקים הנטענים מבקש התובע פיצוי, בסכום של 30,000 ₪.

טענות הנתבעת
8. הנתבעת, הכחישה בכתב ההגנה את כל טענות התובע. לטענתה, מדיניות שיפוטית נכונה מחייבת להימנע מהטלת אחריות בנזיקין במקרים כגון זה נשוא התביעה. היא גם מכחישה שהייתה רשלנות בכל הטיפול בעניינו של התובע.

9. לטענת המדינה, התובע מוכר כמקושר לפעילים קיצוניים ואלימים, ובהם "פעילי הר הבית". היא גם מציינת שהתובע נחקר בקשר לעבירות אלימות עוד לפני המקרה נשוא התביעה.
באשר לרקע שהביא לחקירתו של התובע בערב שבת, נטען בכתב ההגנה כדלקמן:
"14. ביום 2.10.15 ועל רקע פיגוע שבו נרצחו יום קודם לכן בפיגוע ירי בני הזוג הרב איתם הנקין ורעייתו נעמה הנקין ז"ל לנגד ארבעת ילדיהם, התבטא התובע בדבר פגיעה עתידית במסגדים, בפעולה שמוגדרת כ"תג מחיר".
15. לאחר בחינת התבטאותו זו, התגבשה הערכה לפיה יבקש התובע לממש פעילות אלימה כאמור.
16. על רק האמור ודחיפות הדברים, שלחה הנתבעת לאיזור מגוריו של התובע ניידת סיור, וזאת על מנת לאתרו ולעכבו בהקדם האפשרי לתחנת המשטרה לצרכי חקירה ומניעת האפשרות למעשה העלול לסכן את שלומו ואת ביטחונו של הציבור" (סעיפים 14-16 לכתה ההגנה).

10. לטענת הנתבעת, השוטרים הגיעו למקום והתובע זוהה על ידי השוטרים בבית הכנסת. לאחר שיחה אביו של התובע ועם נציגי הקהילה סוכם שעם תום התפילה התובע יגיע באופן עצמאי לתחנה. לכן, השוטרים עזבו את המקום מבלי להפעיל סמכות עיכוב או מעצר בשטח.
לטענת הנתבעת, התובע אכן הגיע לתחנה, נחקר במשך כחצי שעה, ולאחר שנלקחו ממנו אמצעי זיהוי – הטבעה, דגימת ד.נ.א וצילום , הוא שוחרר לביתו.

11. לטענת הנתבעת, התובע כלל לא נעצר, ואין לכן בסיס לטענה אודות מעצר שווא. לטענתה, כלל לא הייתה רשלנות מצידה, וגם לא מדובר בנסיבות שמקנות לתובע זכות לפיצוי בגין חוק איסור לשון הרע.

12. לטענת הנתבעת, התובע הוא שהביא על עצמו את כל השתלשלות העניינים, בכך שפעל בניגוד לחוק, פרסם פרסומים הקוראים לאלימות והשתייך לארגונים הקוראים לאלימות. לכן, יש לראות בתובע כמי שהסתכן מרצון ולחלופין כמי שיש לו אשם תורם, בשיעור של 100%.

13. מכל הסיבות האלה מבקשת הנתבעת לדחות את התביעה.

דיון
14. ביום 9.2.20 שמעתי את עדויות העדים משני הצדדים. לאחר תום שמיעת הראיות ביקשה הנתבעת להתיר לה להגיש ראיה נוספת: פרפרזה גלויה לראיות החסויות שאליהן מתייחסת תעודת החיסיון מיום 24.6.19. (בקשה 27).

15. בהחלטה מיום 15.3.20 דחיתי את הבקשה , והור יתי לצדדים להגיש סיכומים כתובים. סיכומים כאלה הוגשו והם מונחים עתה בפני. הגיעה לכן העת ל מתן פסק הדין.

16. סמכותו של שוטר לעכב אדם, ובכלל זה הסמכות להורות לו להתייצב בתחנת המשטרה לצורך חקירה, מוסדרת בסעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו – 1996 , הקובע:
"67. עיכוב חשוד במקום
(א) היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה, או כי הוא עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם, או את שלום הציבור או את בטחון המדינה, רשאי הוא לעכבו כדי לברר את זהותו ומענו או כדי לחקור אותו ולמסור לו מסמכים, במקום הימצאו.
(ב) שוטר רשאי לדרוש מאדם להילוות עמו לתחנת המשטרה או לזמנו לתחנת המשטרה למועד אחר שיקבע, אם נתקיימו שניים אלה :
(1) יש יסוד סביר לחשד שהוא עבר עבירה או יש הסתברות גבוהה שהוא עומד לעבור עבירה כאמור בסעיף קטן (א);
(2) הזיהוי היה בלתי מספיק, או לא ניתן לחקור אותו במקום הימצאו."

17. יוצא, שעל מנת שתהיה לשוטר סמכות לעכב אדם, עליו להראות שהיה לו יסוד סביר להניח כי אותו אדם עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלום הציבור או ביטחונו.

18. גם אם ייקבע כי נעשתה פעולה לא חוקית של עיכוב, אין בכך די. לצורך עוולת הרשלנות, למשל, יש לבחון גם אם פעולת העיכוב הייתה רשלנית או בלתי סבירה. וכפי שהגדיר זאת בית המשפט המחוזי בירושלים:
"גם אם העיכוב המשטרתי היה שלא כדין, אין בכך כדי להעיד בהכרח כי מדובר בפעולה רשלנית ובלתי סבירה, מאחר וייתכנו נסיבות מיוחדות וחריגות, בהן ניתן יהיה לומר כי הפעולה, הגם שהייתה בלתי חוקית, לא חרגה ממתחם הסבירות" (ע"א (י-ם) 2542/08 סנ"צ מנחם נידם נ' איתמר בן גביר).

19. בתי המשפט נדרשו לא פעם לשאלה, אם ראוי, מבחינת שיקולי מדיניות, להטיל חובת אחריות בנזיקין על המשטרה, בגין פעולות רשלניות, אם אלה נעשו על ידה בתום לב וללא זדון. בית המשפט העליון השיב לשאלה זו וקבע כי " המשטרה אינה זכאית לחסינות בגין נזקים שגורמים פעולות או מחדלים רשלניים שלה " (ע"א 1678/01 מד"י נ' וייס, פד"י נ"ח(5) 167, 181).

20. בעניין אחר, הדגיש בית המשפט המחוזי , כי ההחלטה , שלא ליתן למדינה או למשטרה חסינות מפעולות ומחדלים שברשלנות, מקורה ב" צורך לכוון את התנהגותה של המשטרה, לא רק לשם הבטחת זכויות היסוד של הפרט לכבוד, אלא גם לצורך הבטחת זכויות חוקתיות נוספות.." (ע"א 2542/08 הנ"ל, בפיסקה 22 לפסק הדין).

21. ואכן, עיון בפסיקה מלמד כי כיום אין חולק על כך שהמשטרה אינה חסינה מאחריות בכלל, ובגין רשלנות בפרט, וכי כתוצאה מכך:
"... תביעות כנגד משטרת ישראל בגין רשלנות "רגילה" – כמו עיכוב או מעצר או חיפוש שלא כדין – נדונות בפסיקה חדשות לבקרים, ומן המפורסמות כי המשטרה אינה חסינה מאחריות ברשלנות..." (רע"א 2063/16 הרב יהודה גליק נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו)).

22. על הרקע הזה יש לבחון לכן את הארועים נשוא התיק שבפני.

23. במקרה שבפני טענה המשטרה בכתב ההגנה כי התקבל מידע אודות התבטאות של התובע, וכי התבטאות זו היא שעוררה את החשש , לכך שבכוונת התובע לעשות מעשה שיש בו כ די לסכן את הציבור. נטען גם שהחשש היה ממעשה מיידי, מסוג המעשים המכונים לעיתים "תג מחיר".

24. טענה זו לא עלה בידי המשטרה להוכיח. גם לאחר שמיעת כל הראיות , לא ברור מה עורר, כביכול, את החשש המיידי לשלום הציבור. למעשה, כלל לא הוכח שהיה ל משטרה, או למי מהשוטרים, יסוד סביר להניח שהתובע אכן עומד לעבור עבירה שעלולה לסכן את שלום הציבור או בטחונו, וכל שכן שלא היה יסוד סביר להניח שמדובר בחשש מיידי.

25. טענת המשטרה, אודות " התבטאות" מיום 2.10.15, לא הוכחה . אפילו לא ניתנו פרטים כיצד בוצעה אותה התבטאות – בכתב או בעל פה. למעשה, אפילו לא ברור אם מדובר בכלל בהתבטאות מיום 2.10.15 או ממועד אחר. ג רסת המשטרה בעניין זה נותרה מעורפלת, והיא גם לא הייתה עקבית.

26. השוטר אביעד טען בתצהירו כי: "...מאחר שמדובר בהתבטאות חמורה מאוד..." החליט לעכב את התובע לחקירה, ואף החליט כי יש לעשות זאת לאלתר, כלומר במהלך השבת. ( סעיף 5 לתצהיר). עדות זו של אביעד עומדת בסתירה לתשובתו בחקירה הנגדית, שם ציין שהוא רק קיבל מידע מודיעיני על קיומה של התבטאות, אך אינו יודע עליה שום פרט. אביעד הודה שהוא אפילו אינו יודע אם מדובר בהתבטאות שנעשתה בכתב או שמא בכזו שנעשתה בעל פה. הוא גם לא ידע לומר באילו נסיבות נעשתה ההתבטאות הנטענת ( עמ' 38 ש' 15). מהמשך עדותו התברר שבהעדר נתונים הוא אכן לא עשה וגם לא יכול היה לעשות, הערכת מסוכנות , שכן לא קיבל פרטים מסודרים מה עומד בבסיס החשש הנטען. בהחלטתו להביא את התובע לחקירה נשען לכן אביעד אך ורק על הערכת מסוכנות שקיבל מהשב"כ, והוא לא הפעיל בכלל שיקול דעת עצמאי לאורך כל הארוע (ר' עדותו בעמ' 39 ש' 12-14). הנתבעת לא הביאה עדים מהשב"כ, או כל ראיה אחרת , לבסס את החשש המיידי לשלום הציבור.

27. גם השוטר חיימוב לא הפעיל שיקול דעת עצמאי. הוא לא ידע מהי אותה התבטאות, וכיצד היא מלמדת על מסוכנותו של התובע. חיימוב העיד שהוא אפילו אינו יודע מי במשטרה קיבל את הידיעה המודיעינית, והוא רק קיבל מאביעד הוראה לעכב את התובע לצורך חקירה ( עמ' 33 ש' 16).
28. כתוצאה מכך אין מנוס אלא לקבוע שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח שאכן , בעת שניתנה ההוראה לעכב את התובע לשם חקירתו, היה לשוטרים יסוד סביר להניח שהתובע עומד לעבור עבירה בטווח הזמן המיידי, או כי הוא מסכן את שלום הציבור או את ביטחונו.

29. הנתבעת טענה שיש לזקוף לחובת התובע את הקושי שעמד בפניה להציג את גירסתה. זאת, לטענתה, משום שהעדים לא נשמעו אלא 5 שנים לאחר הארוע. מדובר בטענה מקוממת וחסרת תום לב, שראוי היה שהנתבעת, שהיא מדינת ישראל, לא תעלה אותה, ובמיוחד בנסיבות התיק שבפני. זאת, משום שבתיק זה הנתבעת היא שגרמה להתמשכות ההליכים.
התובע הגיש את התביעה שנתיים לאחר הארוע. הסיבה לכך שהראיות נשמעו רק כשלוש שנים לאחר הגשת התביעה, וכחמש שנים לאחר האירוע, מקורה בכך שלאחר שהומצא לנתבעת כתב התביעה, היא ביקשה אורכות רבות להגשת כתב ההגנה, ובהמשך גם הגישה בקשות לאורכות לשם צירוף מסמכים. התנהלות זו של הנתבעת היא שהביאה לכך שהעדים אכן העידו רק ביום 9.2.20. לכן, אם יש לזקוף את משך הזמן הזה לחובת מי מהצדדים, הרי שיש לזקוף זאת לחובת הנתבעת, ולא לחובת התובע.

30. לא רק שספק אם היה לשוטרים יסוד סביר להניח שהתובע עומד לעבור עבירה באופן מיידי, בהתנהלות המשטרה נפלו פגמים נוספים. כאמור, בחקירתו במשטרה נחקר התובע אודות פוסט בפייסבוק שבו, כביכול, איים להצית מסגדים. חרף העובדה שזהו החשד שבעקבותיו נחקר התובע, פוסט כזה כלל לא הוצג. לא בפני התובע, וגם לא בפני בית המשפט. אין לכן כל ראיה לכך שהיה בכלל פוסט כזה. חמור מכך, השוטר שחקר את התובע גם הוא כלל לא ראה את הפוסט הנטען (עדותו בעמ' 48 ש' 13, 18).

31. המשטרה הציגה אמנם פוסטים אחרים שאותם פירסם התובע (נ/1), ואולם מדובר בפוסטים שפורסמו שנים לפני הארוע נשוא התביעה. כך, בעוד שהאירוע נשוא התביעה הוא מאוקטובר 2015, הפוסטים הם מיום 18.8.2011 ומיום 14.8.2013. ברור שפוסטים כאלה, שאותם פירסם התובע שנים לפני הארוע נשוא התביעה, לא יכולים היו לבסס חשש מיידי לשלום הציבור, וודאי שלא ניתן היה, בהסתמך עליהם, להצדיק את עיכובו של התובע בעיצומה של השבת.

32. המשטרה, ערה לקושי שניצב בפניה בעניין זה, ניסתה לטעון כי מדובר בהתבטאות אחרת של התובע, התבטאות מאותו יום שישי שבו זומן לחקירה, ואשר אותה היא אינה רשאית לחשוף מטעמים של חיסיון. אני דוחה טענה זו.

33. כפי שכבר צויין, התבטאות כזו, מיום 2.10.15, כלל לא הוצגה. אם מדובר בפוסט שפורסם בפייסבוק, כפי שהוטח בפניו של התובע בחקירתו, לא ברור מדוע לא הוצג ומה בדיוק חסוי בפוסט פומבי כזה.

34. בשלב כלשהו ניסתה המשטרה לטעון שלא מדובר בהתבטאות שבפוסט בפייסבוק, אלא בהתבטאות אחרת, חסויה. אני דוחה גם טענה זו. התובע נחקר באזהרה. בנסיבות כאלה חובה על המשטרה להטיח בפניו במה בדיוק הוא חשוד. לתובע נאמר שהוא חשוד בפירסום פוסט בפייסבוק. מכאן, שלא ניתן לקבל את טענת המשטרה כאילו מדובר בהתבטאות שאינה בדרך של כתיבת פוסט בפייסבוק.

35. מעבר לכך, גם הטענה כאילו מדובר בהתבטאות שאינה בפייסבוק לא הייתה עיקבית. למעשה, בניגוד לטענה כאילו ההתבטאות לא נעשתה בפייסבוק, טענה הנתבעת בשלב כלשהו במהלך הדיונים שבפני, שהתובע דווקא כן פירסם פוסט, אלא שאחר כך הוא מחק אותו. גם טענה זו יש לדחות, ומכמה נימוקים.

36. ראשית, משום שהתובע כלל לא נחקר אודות חשד כזה. זאת, אף שבחקירתו הוא ביקש שוב ושוב לדעת על איזה פוסט הוא נחקר, ואף ביקש להציג אותו בפניו.
שנית, משום שמדובר בטענה סתמית. לא הוצג דבר לתמוך בטענה זו , למעט בקשה שהגישה המשטרה לבית המשפט, כשבוע לאחר חקירתו של התובע, ובה עתרה למתן צו , שיורה לפייסבוק למ סור לידיה מסמכים מחשבונו של התובע. את בקשתה לצו נימקה המשטרה בכך שהיא חושדת שהתובע פירסם פוסט שאותו מחק, והיא רוצה לאתרו. והנה, למרות שהמשטרה קיבלה צו כבקשתה, היא הסתירה את הפעולות שנעשו, אם נעשו, בעקבות אותו צו. אין בתיק המשטרה תיעוד כלשהו, שיכול ללמד אם פנתה לפייסבוק וביקשה את המסמכים? האם קיבלה מסמכים? האם במסמכים נמצאה ראיה לכך שהתובע אכן כתב פוסט ומחק אותו?

37. מכל האמור לעיל עולה שטענת המשטרה, לפיה היה לשוטרים יסוד סביר להניח שהתובע עומד באופן מיידי לעבור עברה, כלל לא הוכחה. במילים אחרות, לא הוכח שהעיכוב, שתחילתו בכך שהתובע נדרש להתייצב במשטרה, וסופו שהתובע עוכב לצורך החקירה עצמה, אכן נעשה כדין.

38. אם לא די בכך, המשטרה גם התרשלה בכל הטיפול בעניינו של התובע.

39. מעדויות השוטרים עולה תמונה מטרידה, מטרידה מאוד. מעדויותיהם עולה שאיש מהם לא הפעיל שיקול דעת עצמאי, ולא בחן בעצמו אם אכן יש יסוד סביר לחשש , לפיו התובע עלול לעשות מעשה שיסכן את שלום הציבור. כתוצאה מכך, במקום לבחון אם אכן יש בכלל ראיות כלשהן שמבססות חשש כזה, וכל שכן חשש מיידי שיצדיק עיכוב בשבת, הוחלט להביא בשבת את התובע לתחנה, וזאת אך ורק על סמך שיחת טלפון שלכאורה התקבלה משירות הביטחון הכללי.
בכל הנוגע לאותה שיחה, רב הנסתר על הגלוי, וזאת למרות חשיבותה לבירור התובענה שבפני. כך, לא ברור מי היה צד לאותה שיחה: מי מהשב"כ התקשר ומי במשטרה קיבל את השיחה. גם לא ברור מה בדיוק נאמר בה. על סמך שיחה כזו, שאין לה שום תיעוד בתיק המשטרה (שאותו הגישה המדינה במצורף לבקשה מיום 26.5.19 (בקשה 19), החליטו במשטרה לשלוח בשבת ניידת לביתו של התובע, ולחקור אותו בעיצומה של השבת. בכך התרשלה ה משטרה.

40. רשלנותה של ה משטרה באה לידי ביטוי גם ב מעשים ובמחדלים נוספים:
א. אין בתיק החקירה מזכר, או כל מסמך אחר , שבו מתועדת השיחה עם השב"כ. כפועל יוצא מכך לא ידע איש מהשוטרים לומר עם מי שוח ח, מתי הייתה השיחה ומה נאמר בה.
ב. אין בתיק המשטרה דו"ח פעולה של איש מהשוטרים שהגיעו לביתו של התובע לזמנו לחקירה. אין לכן תיעוד כמה ניידות הגיעו למקום, מי היו השוטרים, מה נעשה על ידם ועם מי שוחחו במקום. הנתבעת הביאה בעניין זה לעדות רק את השוטר חיימוב, אף שברור שהיה במקום "שוטרים" בלשון רבים, כלומר לפחות שוטר אחד נוסף ( התובע טען שהיו אף יותר שוטרים). השוטר אביעד ציין מפורשות בתצהירו שלאחר שסוכם שהתובע יגיע באופן עצמאי וברגל לתחנה "השוטרים עזבו את המקום " (סעיף 8 לתצהירו). גם בבית המשפט ציין: "העברתי את ההנחיות לשוטרים בשטח.. "(עמ' 42 ש' 14). כאמור, אין בתיק המשטרה אפילו דו"ח פעולה של חיימוב, שאין חולק שהגיע למקום.
ג. אין בתיק החקירה רישום מסודר של המידע שהועבר לחוקר זוהיר, שעליו הוטלה המשימה לחקור את התובע. לא ברור לכן מה היה המידע, שעל בסיסו חקר זוהיר את התובע ועל איזה פוסט חקר אותו. כבר ציינתי ש זוהיר חקר את התובע על פירסום פוסט שאותו כלל לא ראה, ולא ידע לומר עליו דבר.

העדר כל המסמכים האלה, מעיד כאלף עדים על רשלנותה של המשטרה.

41. אם לא די בכך, פעולותיה של המשטרה נעשו גם בסתירה להוראות הנוהל "עיכוב מעצר בשבת הסעת חשוד וחקירתו" מיום 1.2.14, שהוגש על יד התובע. כך, למשל, בניגוד להוראת סעיף ב(3) לנוהל, נלקחו מהתובע בשבת דגימות ד.נ.א, וטביעות אצבע, והוא צולם, אף שמדובר בפעולות שלא הייתה שום דחיפות לבצען במהלך השבת דווקא. גם בכך התרשל ה המשטרה.

42. בטיעוניו בפני וגם בסיכומיו, חזר ב"כ הנתבעת שוב ושוב על כך שהערכת השב"כ הייתה שנשקפה מהתובע סכנה מי ידית, וכי הנימוקים להערכה זו חסויים. עם כל הכבוד, טענה כזו אינה יכולה לסייע לנתבעת בנסיבות התיק שבפני. עם כל הכבוד לפעולותיו החשובות של שרות הביטחון הכללי, ועם כל ההבנה לכך שלעיתים יפה השתיקה לחלק מהאמצעים והפעולות שבאמצעותם הוא פועל ואוסף מידע, לא ניתן, בנסיבות התיק שבפני, לקבל את טענות הנתבעת, לפיהן עלה בידה להוכיח שאכן היה יסוד סביר לחשש שהצדיק את זימונו של התובע לחקירה בעיצומה של השבת.

43. אם לא די בכך, ראוי לציין שלשירות הביטחון הכללי (להלן – " השב"כ"), מוקנות סמכויות על פי חוק שירות הביטחון הכללי, התשמ"ב -2002.
סעיף 8(ב) לחוק קובע:
"לשם מילוי תפקידי השירות לפי סעיף 7(ב)(1), (2) או (6), יהיו לבעלי תפקידים מבין עובדי השירות סמכויות שוטר לפי החיקוקים שבתוספת, הכל כפי שנקבע בתקנות או בכללים, בהתייעצות עם השר הממונה על כל חיקוק".

44. במקרה שבפני, בחר השב"כ שלא לפעול על פי סמכויות אלה. במקום זאת, ואם יש ממש בעדויות השוטרים, הוא ביקש מהמשטרה לפעול לעיכובו של התובע. מכיוון שמשימה זו הוטלה על המשטרה, ממילא היה עליה להפעיל שיקול דעת עצמאי! היא אינה רשאית, ואינה יכולה, להחליף את שיקול דעתה, בש יקול דעתו של השב"כ.

45. בפועל, מהעדויות שהובאו בפני, נראה שאיש לא סבר באמת שיש חשש ממשי לשלום הציבור, ואיש גם לא חשב שיש באמת דחיפות שמצדיקה את הבאתו של התובע לחקירה בשבת, על כל המשתמע מכך.

46. זאת, משום שלכל השאלות הבאות לא היו בפי הנתבעת ועדיה תשובות מניחות את הדעת:
א. אם אכן היה כזה חשש ממשי, כיצד לא נלקח התובע לחקירה באופן מיידי, וכיצד אפשרו לו להגיע לתחנה מאוחר יותר, בעצמו?
ב. לאחר שכבר הוחלט לאפשר לתובע להגיע ברגל לתחנת המשטרה (ולפי עדותו של אביעד גם השב"כ, שהורה לחוקרו, לא סבר שיש דחיפות להביאו מיידית לתחנה), עזבו השוטרים את המקום. לא ברור כיצד מתיישבת הטענה שה תובע מסוכן וקיים חשש כה ממשי לכך שיעבור בטווח הזמן המידי עבירה שמסכנת את שלום הציבור, עם העובדה שלא נשאר שוטר להשגיח על התובע וללוות אותו לתחנה ?
ג. אם אכן היה חשש כה ממשי לשום הציבור ובטחונו , כיצד זה לא ניתנו לחוקר הנחיות מסודרות על מה בדיוק לחקור את התובע?
ד. אם אכן נשקף כזה חשש ממשי מהתובע, כיצד שוחרר התובע ללא כל תנאים לאחר החקירה?
ה. אם אכן היה חשש כה ממשי, מדוע לא המשיכה המשטרה לחקור? מדוע לא פעלה על פי הצו שביקשה, וקיבלה ביחס לפייסבוק? כיצד לא ביקשה המשטרה לתפוש את מחשבו של התובע?

47. ההתנהלות כפי שתוארה מתיישבת יותר עם טענת התובע, שטען שכלל לא היה חשש ממשי שיצדיק את חקירתו במהלך השבת. למעשה, לנוכח כל התמיהות שפורטו, קשה שלא לחשוש שטענה זו נטענה בהליך שבפני רק בדיעבד, ובניסיון להצדיק את התנהלות המשטרה.

50. על סמך כל האמור עד כה, הגעתי לכלל מסקנה שעיכובו של התובע לחקירה לא היה כדין. בנוסף, העיכוב (והזימון המידי לחקירה בכלל זה), ובפרט התעקשותה של המשטרה לחקור את התובע בשבת, נעשו באופן רשלני, מבלי שבאמת היה בסיס לחיפזון הזה.

51. התובע טען בנוסף כי הגעת השוטרים לביתו, ולבית הכנסת שסמוך לביתו, מהווים גם עוולה של לשון הרע כלפיו. לאור התוצאה שאליה הגעתי עד כה, אין לטעמי צורך להכריע בסוגיה זו. אציין רק שלא הובאה שום ראיה לכך שמי ממתפללי בית הכנסת היה עד להגעת השוטרים או ידע את מי הם מחפשים. איש מהמתפללים לא הובא להעיד.

הפיצוי המגיע לתובע
52. התובע דרש פיצוי בסכום של 30,000 ₪.

53. הלכה ידועה היא שהגדרת נזק בפקודת הנזיקין היא הגדרה רחבה, והיא כוללת את כל סוגי הנזק, ו בכלל זה גם סבל נפשי ופחד ( ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון).

54. אני מקבלת את טענת התובע, לפיה ההוראה להתייצב בשבת בתחנת המשטרה, כמו גם החקירה בשבת, צילומו ולקיחת דגימות ד.נ.א וטביעות אצבע, גרמו לו לחשש ולעגמת נפש.

54. לעניין חישוב סכום הפיצוי, נפסק כי :
"כאשר נאסר, נעצר או מעוכב פלוני, שלא כדין, על ידי כוחות הביטחון, ייתכן שיהיה זכאי לפיצויים בשל כך במסגרת תביעה נזיקית... גובה הפיצויים נגזר ממידת הרשלנות בה לקתה פעולת הגורמים המעכבים מחד סגיסא, ומן הנזק שנגרם לפלוני מאידך גיסא, ובאמדן הנזק יש להביא בחשבון את אופיה של שלילת החירות – האם עיכוב בתחנת המשטרה או כליאה מאחורי סוגר ובריח..." (רע"א 4672/14 גליק נ' מד"י, בפיסקה י"א לפסק הדין )
וראה גם: ע"א (מחוזי תא) 44886-04-15 כהן נ' מד"י

55. בקביעת סכום הפיצוי שמגיע לתובע יש לכן להתחשב בכך שלמרות הרשלנות בעצם ההחלטה לזמן את התובע לחקירה בשבת, השוטרים התנהלו מול התובע בכבוד וברגישות, וכאשר התברר להם שהוא שומר שבת אפשרו לו להגיע ברגל לתחנה, ולא לחלל את השבת. בהתאם, הוא גם לא חויב לחתום על מסמכים, ושוחרר לביתו זמן קצר לאחר שהתייצב בתחנה. ככל הנראה התובע שהה בתחנה פחות משעה.

56. עיינתי גם בפסיקה שבה נפסקו פיצויים לחובת המשטרה:
א. בתא"מ (צפת) 41926-07-16 שחף נ' מד"י, נעשה חיפוש ברכב. נפסק שהחיפוש עצמו נעשה כדין, אלא שנתקבלה טענת התובעים, לפיה לא הודיעו להם על עילת העיכוב לצורך החיפוש. נפסק פיצוי בסכום של 3000 ₪ לשלושת התובעים יחד.
ב. בת"א (תא) 46575/01 רוה נ' מד"י, נעצרה התובעת למשך יום אחד. לאחר שהתקבלה טענת התובעת , לפיה לא הייתה עילה למעצרה, נפסק לה פיצוי בסכום של 10,000 ₪.
ג. ברע"א 4672/14 גליק נ' מד"י הנ"ל , מצא בית המשפט העליון שהמערער עוכב שלא כדין פעמיים, בכל פעם לשעות אחדות. בגין עיכוב אחד נפסק לו פיצוי בסכום של 2500 ₪, וב גין העיכוב השני – 5000 ₪ (פסק דינו של כב' השופט רובנישטיין , בסעיף ט"ו).

57. בהתחשב בכל האמור, אני מעמידה את סכום הפיצוי שעל הנתבעת לשלם לתובע, על סכום של 5,000 ₪.

58. בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות התובע בגין התביעה (שכר עדים וכן אגרות ומסירות לפי חשבונית), ועל כל אלה בשכ"ט עו"ד לתובע, בסכום של 5,000 ₪. בקביעת סכום שכר הטירחה נלקח בחשבון, לצד הפיצוי שנפסק, גם משך ההליך ומורכבותו.

המזכירות תעביר לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, כ' אייר תש"פ, 14 מאי 2020, בהעדר הצדדים.