הדפסה

בית משפט השלום בחדרה תא"מ 66994-01-18

תובעת
ג'ואהר שהאב
ע"י עו"ד חוסיין אבו חוסיין

נגד

נתבעת
המועצה המקומית ג'סר אל זרקא 500205414
ע"י עו"ד האשם דלאשה

פסק - דין

לפני תביעה לתשלום פיצוי בסך 75,000 ₪ בגין עוולה לפי סעיף 19נא לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, כפיצוי ללא הוכחת נזק.

א. ההליך והצדדים לו

התובעת היא אלמנתו של המנוח מוחמד שהאב רמדאן שהלך לעולמו ביום 13.11.2018 (להלן המנוח). התובעת נמנית על יורשי עזבונו של המנוח על-פי צו ירושה מיום 6.6.2019; חלקה בעזבון המנוח הוא 8/16.

הנתבעת היא רשות מקומית (להלן גם המועצה). המנוח התגורר בג'סר אל זרקא, בשטח השיפוט של המועצה.

ביום 29.1.2018 הגיש המנוח תביעה לפיצוי בסך 75,000 ₪ נגד הנתבעת ומר מוראד פתחי עמאש – ראש המועצה דאז (להלן גם ראש הרשות), בעילה של ביצוע עוולה לפי סעיף 19נא לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (להלן גם חוק השוויון). נטען, בתמצית, כי התובע הוא אדם עם מוגבלות כהגדרתו בחוק השוויון וכי המועצה הפרה את חובותיה על-פי חוק השוויון בכך שלא מינתה רכז נגישות ולא פעלה להנגשה של לשכת הרווחה ומועדון הקשיש המצויים בתחום שיפוטה. נתבע פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 19נא(ב)(1) בחוק.

הנתבעים התגוננו מפני התביעה וביקשו לדחותה.

ראיות הצדדים הוגשו בתצהירים. המנוח הסתמך על תצהיר בחתימתו, תצהיר רעייתו – התובעת הנוכחית, ותצהיריהם של סמי עלי ג'רבאן – חבר המועצה, ועבד אלמועטי עמאש שהינו פעיל חברתי ויועץ לאזרח הוותיק בסניף חדרה של המוסד לביטוח לאומי. מן העבר השני של המתרס הוגש תצהיר ו של יעקוב ג'רבאן, מהנדס המועצה.

המנוח נפטר לפני שמיעת העדים. בהחלטה מיום 28.11.2019 הותרה הגשתו של כתב-תביעה מתוקן תוך שהתובעת – אלמנת המנוח ויורשת חלק מעיזבונו, באה בנעליו. הנתבעים הגישו כתב-הגנה מתוקן וביקשו להכיר בחסינותו של ראש הרשות תוך דחיית התביעה נגדו. בדיון ש נערך ביום 16.6.2020 נדחתה התביעה נגד ראש הרשות, בהסכמה; נותרה לבירור התביעה נגד המועצה על-בסיס התצהירים שהוגשו קודם לכן, למעט תצהירו של המנוח.

ביום 7.7.2021 באו בעלי-הדין לכלל הסכמה כי ינתן פסק-דין מנומק ללא שמיעת עדים, על-סמך החומר שבתיק ולאחר הגשת סיכומי טענות בכתב. להסכמה ניתן תוקף של החלטה; הסיכומים הוגשו על-פיה.

ב. דיון והכרעה

דין התביעה להידחות ללא עשיית צו להוצאות. להלן יובאו הטעמים לכך.

המנוח היה אדם עם מוגבלות בהתאם להגדרה בסעיף 5 בחוק השוויון: "'אדם עם מוגבלות' - אדם עם לקות פיסית, נפשית או שכלית לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית, אשר בשלה מוגבל תפקודו באופן מהותי בתחום אחד או יותר מתחומי החיים העיקריים".

התובעת ציינה בתצהירה כי רגליו של התובע נקטעו בשנת 2016, עקב אירוע תאונתי ומצב תחלואתי שהתפתח בעקבותיו; מני אז הוא התנייד בכסא גלגלים [שם, סע' 4]. גם עדיה של התובעת נתנו לכך ביטוי בתצהיריהם [סע' 3 בתצהיר מר ג'רבאן וסע' 4 בתצהיר מר עמאש]. כריתת רגליו של המנוח והיותו תלוי לשם ניידותו בכסא גלגלים עונים על ההגדרה שבחוק; אין הכרח להוכיח את התקיימותה דווקא באמצעות תעודת נכה מן המוסד לביטוח לאומי והתביעה אינה נפגעת אך בשל כך שלא הוצגה תעודת נכה של המנוח לתקופה הרלוונטית. הוצגו תעודות נכה שלו שעמדו בתוקף בתקופות מוקדמות יותר.

לא ניתן להמעיט בחשיבותו של חוק השוויון ובצורך שהינו בגדר חובה להטמיעו ולממשו בחיי המציאות כדי שלא יהא אות מתה – בבחינת "כך מורים אך לא נוהגים", והכול בכפוף להוראות הדין, החוק ותקנותיו.

מפאת חשיבותם הוצהרו בחוק, בסעיפים 1 עד 4 בו, עקרונות היסוד אשר ניצבים ביסודו:

1. זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומחויבותה של החברה בישראל לזכויות אלה, מושתתות על ההכרה בעקרון השוויון, על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל עקרון כבוד הבריות.
מטרה
מטרה
2. חוק זה מטרתו להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו.

3. אין רואים כהפליה פסולה פעולה שנועדה לתקן הפליה קודמת או קיימת של אנשים עם מוגבלות או שנועדה לקדם את השוויון של אנשים עם מוגבלות.
הזכות
הזכות
4. אדם עם מוגבלות זכאי לקבל החלטות הנוגעות לחייו, על פי רצונו והעדפותיו, והכל בהתאם להוראות כל דין.

יפים דברים שנאמרו בבג"ץ 7081/93 בוצר נ' מועצה מקומית 'מכבים-רעות', פ"ד נ(1) 19, 26 (1996): "[...] תכלית החקיקה היא לאפשר את שילובו של הנכה בחברה. מטרתה לאפשר לנכה להשתתף באופן מלא בחיי החברה בכל תחומי החיים. היא נועדה להגשים את הערך המרכזי של השוויון בכל הנוגע לנכה. היא נועדה להעניק לנכה שוויון של הזדמנות. היא באה לאפשר לנכה עצמאות ואי-תלות. היא באה להגן על כבודו של הנכה וחירותו על-ידי הבטחת שוויון והשתתפות בחברה בכל תחומי החיים. אכן, בעבר שררה ההשקפה כי הנה הוא שונה, ועל-כן יש לטפל בו תוך הפרדה מהחברה ("separate but equal"). כיום שוררת ההשקפה כי יש לשלב את הנכה בתוך החברה ולהבטיח לו שוויון של הזדמנות ("integrated and equal"). אכן, הגישה המודרנית הינה כי הפרדה מעמיקה את חוסר השוויון ומנציחה הפליה. הנכה הוא אדם שווה זכויות. אין הוא מצוי מחוץ לחברה או בשוליה. הוא חבר רגיל בחברה שבה הוא חי. מטרת ההסדרים אינה להיטיב עמו בבדידותו, אלא לשלבו - בתוך שימוש לעתים בהעדפה מתקנת - במירקם הרגיל של חיי החברה".

ביטוי לכך ניתן בדברי ההסבר המפורטים להצעת החוק (הצעת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ו-1996, ה"ח 628); ראו גם ת א"מ (של' ת"א) 26251-07-15 גוב ארי נ' עיר השעשועים בע"מ (2017) ותא"מ (של' פ"ת) 1542-02-15 פלוני נ' מאיר את לוקסנבורג בע"מ (2018).

בכתב-התביעה שהוגש בפתיחת ההליך הטעים המנוח כי הוא מוגבל בניידות בשיעור 100% ומתנייד באמצעות כיסא גלגלים; צויין כי ביקש לבקר בחודש דצמבר 2017 בלשכת הרווחה ובמועדון הקשיש בתחומי המועצה אך מאחר ששני המוסדות אינם נגישים כלל, נבצר ממנו לממש את רצונו. במענה לפניית בא-כוחו של המנוח השיב בא-כוחה של המועצה כי נכון ליום 8.1.2018, המועצה לא מינתה רכז נגישות [סע' 27-26 בכתב-התביעה המקורי].

לטענת המנוח, באי-הנגשה של מועדון הקשיש ולשכת הרווחה ובאי-מינויו של רכז נגישות, הפרה המועצה את חובותיה על-פי חוק השוויון, באופן שמכונן עוולה על-פי סעיף 19נא(א) בחוק ומזכה אותו בפיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 19נא(ב)(1) בחוק.

המנוח תיאר את הנזק שהיה מנת חלקו באלו המילים: "התנהלותם העוולתית של הנתבעים פגעה קשות בתובע ויצרה אצלו תחושות של תסכול, עלבון, השפלה, חוסר אונים ופגיעה באוטונומיה נוכח אי-כיבוד זכותו של התובע לגישה לשירות ציבורי שנמצאת באחריותם וגישה למבני ציבור השייכים לנתבעת 2 - כפי שפורט לעיל - והצורך הפשוט לדעת מי הוא רכז הנגישות ומה הן דרכי ההתקשרות עימו בצורה שוויונית ומכובדת" [ סע' 41 בכתב-התביעה ]. גם בתצהירו של המנוח ניתן ביטוי לנזק הספציפי המיוחד שבעטיו הוגשה התביעה; צויין כי הוא חש מושפל ומופלה לרעה בהשוואה למי שאינם מוגבלים בניידות וידע תחושות של עלבון, השפלה וחוסר אונים [שם, סע' 6-5 ו-11]. מדובר בנזק של פגיעה רגשית, אישיותית, אשר משתייך לראש הנזק של כאב וסבל, זאת בשונה ובמובחן מנזק ממוני.

סיווג הנזק שבעטיו הוגשה תביעת המנוח אינו משתנה, בין אם הוא נידון בגדרה של העוולה הקבועה בחוק השוויון ובין אם הוא מועלה במסגרת עילותיו החלופיות של המנוח בעוולת הרשלנות ובעוולת הפרת חובה חקוקה [סע' 40-31 בכתב-התביעה המקורי].

למרבה הצער, המנוח נפטר טרם בירור ההליך. הותר לרעייתו להגיש כתב-תביעה מתוקן. כתב-התביעה המתוקן נסמך על אותה מסכת עובדתית ואותן עילות שנכללו בכתב-התביעה אותו הגיש המנוח קודם לכן. בית-המשפט התבקש לפסוק לתובעת פיצוי ללא הוכחת נזק בעטיים של רגשות תסכול, עלבון, השפלה, חוסר אונים ופגיעה באוטונומיה שהיו נחלתו של המנוח עקב אי-כיבוד זכותו לשירות ציבורי ומבני ציבור בשטח המועצה ובגין אי-מינויו של רכז נגישות [סע' 42-41 בכתב-התביעה המתוקן]. הנזק שתואר בתצהיר התובעת נסב על תחושותיו של המנוח – שהתעצבן וחש השפלה וחוסר אונים נוכח היעדר הנגשה למועדון הקשיש בו ביקש לבקר וחוסר יכולתו לסור למשרדי מחלקת הרווחה בתחום המועצה [שם, סע' 7-6].

המועצה התגוננה מפני התביעה. אלו עיקר טענותיה בתמצית: אכן, לא מונה רכז נגישות, זאת בניגוד לחובה הקבועה בסעיף 19מב בחוק, אך הפרת החובה אינה מזכה בפיצוי ללא הוכחת נזק. אשר למבני הציבור שנמנו בתובענה, טרם חלף המועד הקבוע בדין לסיום עבודות ההנגשה אליהם והוא יסתיים ביום 1.11.2021. יש לסלק את ה הליך על הסף משום שלא צורפו כל יורשי המנוח כתובעים אלא רק אלמנתו. זכות התביעה לפי חוק השוויון היא אישית, שמורה רק לנפגע עצמו ואינה ניתנת להעברה אל יורשיו.

התובעת לא חלקה על כך שביכולתה להגיש את התביעה, במעמדה כיורשת של המנוח, רק ביחס לחלקה היחסי בעיזבון בשיעור מחצית (8/16) [סע' 1 בכתב-התביעה המתוקן]. אין פגם בכך שהתביעה לא הוגשה על-ידי כלל היורשים אלא בידי התובעת לבדה. אילו הוכחה זכות שעומדת לתובעת לפיצוי, לא היה באי-צירופם של היורשים האחרים כדי להכשילה. אלא שלא אלו פני הדברים.

יש לקבל את טענת המועצה כי זכות התביעה בגין המסכת העובדתית שתוארה בתובענה – והזכות לפיצוי בגין הנזקים המיוחדים שנמנו בה, הן זכו יות אישיות שעמדו למנוח לבדו ; במותו, הן לא הוקנו לאלמנתו או מי מיורשיו האחרים. במה הדברים אמורים?

מי שזכויותיו על-פי חוק השוויון נפגעו אינו מוגבל להגשת תביעה בראש נזק של כאב וסבל. אכן, פגיעה רגשית-אישיותית שעיקרה תחושות עלבון, תסכול, כעס, הדרה, בדידות, הפליה והשפלה היא הפגיעה המובהקת שאותה בא חוק השוויון למנוע; הדבר תואם את עקרונות היסוד שהוצהרו בפתחו וצוטטו לעיל. בה בעת, אין מניעה כי הפרת החוק תהא כרוכה גם בנזק ממוני; כך, למשל, אם היה המנוח נדרש להגיע למשרדי מחלקת הרווחה או למועדון ביישוב אחר כדי לממש את זכויותיו, בשל היעדר הנגשה למוסדות הללו ביישובו, רשאי היה לכלול בתביעתו את ההוצאות העודפות שהיו נחלתו בשל כך. אין הכרח שתביעה בגין הפרת חובה לפי חוק השוויון תוגבל לנזק שאינו ממוני – נזק מסוג כאב וסבל במובן הרחב.

במקרה דנן לא נתבע נזק ממוני. התביעה הוגבלה לנזק לא ממוני. התובעת אישרה זאת [סע' 27-26 בסיכומיה]. נזק כזה הוא אישי במובהק; אילו הוכחה התביעה על כל יסודותיה ומרכיביה היה המנוח זכאי לפיצוי בגינו. דא עקא, המנוח הלך לבית עולמו טרם בירור התביעה ולפני הכרעתה. עם פטירתו, עברה מן העולם זכותו האישית לפיצוי בראש נזק של כאב וסבל; היא אינה נמנית על סוג הזכויות שהוקנו לעיזבונו ולאחר מכן – עם מתן צו ירושה – ליורשיו.

הנטל להראות כי זכות התביעה בגין הנזק המיוחד שנמנה בתביעת המנוח הוקנ תה במותו ליורשיו מונח לפתחה של התובעת. היא ערה לכך; בסעיף 1(ב) בכתב-התביעה המתוקן נטען כי "[...] עילות התביעה שעמדו למנוח לפני מותו יוסיפו לעמוד לתובעת לפי חלקה היחסי בעיזבון המנוח". הדברים הללו יפים לגבי פיצוי בגין נזק ממוני, אך נזק כזה לא נתבע; הם אינם חלים על נזק שכל-כולו פגיעה אישיותית, אישית, של המנוח עצמו. רק נזק לא ממוני מסוג זה נכלל בתביעה, בין בנוסחה המקורי ובין בנוסחה המתוקן.

ההבחנה בין נזק ממוני לבין נזק שאינו ממוני בכל הנוגע לתסיבת זכויות והעברתן לחליף של בעל הזכות המקורי אינה מיוחדת לחוק השוויון. היא חלה ככלל רוחב במשפט בישראל. כך למשל נקבע בע"א 10217/16 ב.ת.ב – בניני תעשיה באר-שבע בע"מ נ' ג'ינר (2019), אגב דיון בתסיבת זכויות בנזיקין של פושט רגל לנאמן שהינו חליפו [שם, פס' 40]:

אף אם התביעה בגין נזקי גוף הוגשה כולה על-ידי הניזוק פושט הרגל, הנאמן יהא זכאי לקבל את רכיב הפיצוי שניתן עבור הפגיעה בכושר ההשתכרות של פושט הרגל הניזוק לעבר ולעתיד. במקרה כזה, מתוך כלל הפיצוי שיינתן לניזוק, רכיבי הפיצוי בגין 'זכויותיו האישיות' של פושט הרגל, אשר אינן מהוות 'נכס', ייוותרו בידיו ולא ייכנסו לקופת הכינוס, ובכלל זה - רכיבי פיצוי עבור נזק בלתי ממוני, פגיעה באוטונומיה, עזרת צד ג' והוצאות רפואיות בעבר ובעתיד.

הבחנה זו חלה באופן פרשני על הוראת סעיף 19(א) בפקודת הנזיקין, לפיה "נפטר אדם - כל עילות תביעה בשל עוולה שהיו עומדות לנפטר או נגדו, יוסיפו לעמוד בעינן, בכפוף להוראות סעיף זה, לטובת עזבונו או נגד עזבונו, הכל לפי העני ן". כאשר מלוא הנזק הוא רגשי-אישיותי ואינו נזק בגין כאב וסבל שנלווה לנזק ממון, הזכות לפיצוי היא אישית של המנוח ואינה נכס שנכלל בעזבונו ומוקנה ליורשיו.

התובעת היא חליפתו של המנוח מכוח ירושה. כתב-התביעה המתוקן נסמך כל-כולו על טענה כי זכויות המנוח לפיצוי כלפי המועצה מכוח חוק השוויון הוקנו לתובעת – אלמנתו ויורשת שלו, במותו. אלא שגם כאן, רכיבי הפיצוי בגין זכויות אישיות מובהקות של המנוח אינן נכס ואינן בנות תסיבה והעברה ליורשיו. הן פקעו במות המנוח ושוב לא ניתן לתבוע בגינן. בתביעה לא נכלל פיצוי בגין נזק ממון, שרק הוא עשוי להיחשב נכס בר-הסבה.

נוכח הדברים הללו, יש לדחות את התביעה ואין צורך להידרש לטענות הצדדים לגופה.

לבקשת התובעת אני פוסקת שכר עדיה, מר סמי עלי ג'רבאן ומר עבד אלמועטי עמאש, בסך של 300 ₪ לכל אחד מהם בגין התייצבותם לדיון ביום 7.7.2021.

לא יעשה צו להוצאות, חרף דחיית התביעה. ראשית, הנתבעת הודתה באי-מינויו של רכז נגישות; יש בכך טעם לפגם. שנית, נודעת חשיבות ציבורית להטמעת חוק השוויון והסדריו ואין ליצור הרתעה מפני הגשת תביעות על-פיו. לבסוף, יש לנהוג בתובעת, שהתאלמנה בעוד ההליך תלוי ועומד, לפנים משורת הדין.

ג. סיכומם של דברים

על-יסוד הדברים הללו נדחית התביעה ללא עשיית צו להוצאות.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, ח' חשוון תשפ"ב, 14 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.