הדפסה

בית משפט השלום בחדרה תא"מ 30492-02-18

לפני כבוד השופטת הדסה אסיף

התובע

יוחאי מכלוף

נגד

הנתבע
אורן פרי

פסק דין

1. בפני התביעה ותביעה שכנגד, בגין נזק שנגרם בתאונת דרכים.
התאונה ארעה בעת שרכב הנתבע ביצע פניית "פרסה", ורכב התובע, שבא בנסיעה מאחוריו, פגע בו.

2. לטענת התובע, האחריות לתאונה מוטלת, בנסיבות האלה, רק על רכב הנתבע. הנתבעים מכחישים את טענות התובע. לטענתם, האחריות לתאונה מוטלת דווקא על רכב התובע, שכן רכב הנתבע החל לבצע את פניית הפרסה לאחר שוידא שהדרך פנויה , ואילו רכב התובע נסע במהירות מופרזת ובחוסר תשומת לב וגרם בכך לתאונה. לטענת הנתבעים, לו נסע התובע במהירות המותרת בחוק ותוך ערנות למתרחש בדרך, יכול היה למנוע את התאונה.

3. בדיון העידו שני הנהגים. העיד בפני גם עד נוסף , נער בשם גידי שרון, שלטענתו היה עד לתאונה וראה אותה מתרחשת לנגד עיניו. בנוסף, הוצג לי סרטון, שעל פי הנטען צולם במצלמת אבטחה של אחד מבתי העסק שנמצאים מעבר לכביש.

4. לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי מס' פעמים בסרטון, אני סבורה שהאחריות לתאונה היא על שני הנהגים.

5. הנתבע אחראי לתאונה, משום שביצע פניית פרסה מבלי לוודא קודם לכן שהדרך פנויה. מהסרטון שהוצג לי עולה שהנתבע בי צע את פניית הפרסה בנהיגה רצופה: תחילה סטה ימינה אל תוך מפרץ החניה , ואז המשיך בתנועה רצופה שמאלה. מהסרטון עולה שהנתבע לא עצר לפני שיצא ממפרץ החניה שמאלה על מנת לבצע את פניית הפרסה, אף שהיה עליו לעשות כן.

6. אמנם, הנתבע טען שעצר לפני שהחל לבצע את פניית הפרסה, וגם העד שרון העיד שראה את הנתבע עוצר, אך אין בכך די. על מנת לבצע את הפניה, הנתבע נסע תחילה ימינה אל תוך מפרץ החניה. בנסיבות האלה, לפני שיצא ממפרץ החניה שמאלה, היה עליו לעצור, ולכל הפחות להאט ולבחון את הדרך שמאחוריו . מהסרטון ברור שהוא לא עשה כך. בסרטון רואים את הנתבע כשהוא מבצע , בנסיעה אחת רצופה , גם את הסטייה ימינה אל תוך מפרץ החניה וגם את הפניה שמאלה ל השלמת פניית הפרסה.

7. מאחר שהנתבע לא עצר על מנת לוודא שוב שהוא יכול להשלים את פניית הפרסה, הוא לא ראה שהוא לא יכול היה להשלים אותה מבלי לחסום את דרכו של רכב התובע.

8. הנתבע נחקר במשטרה (נ/1). בעדותו במשטרה טען שעשה את הפניה שמאלה לאט, אך עדות זו אינה מתיישבת עם הסרטון, שבו נראה רכב הנתבע כשהוא נוסע בנסיעה רצופה אחת לאורך כל שלבי ה פניה, הן בנסיעה ימינה אל תוך מפרץ החניה, והן בנסיעה שמאלה. מהסרטון עולה שבניגוד לעדות הנתבע במשטרה , כאילו הוא עצר לפני שהחל לפנות שמאלה, הוא לא עצר כלל בשלב הזה . לכן, אם עצר, כפי שטען בפני בעדותו, היה זה לפני שהחל את הפניה ימינה משום שלטענתו היציאה ימינה למפרץ החניה היתה חלק מפניית הפרסה (עמ' 12 שו' 1–2, עמ' 13 שו' 7 – 8, 34 – 36).

9. מעדות הנתבע עולה שלראשונה הוא התבונן לאחור וראה את רכב התובע רק כאשר הוא כבר היה באמצע הפניה, כשרכבו בין הנתיבים וחוסם את נתיבי התנועה (עמ' 11 שו' 25-23). מכיוון שכך, אני קובעת שבשל האופן שבו ביצע את פניית הפרסה, אחראי הנתבע לתאונה.

10. יחד עם זאת, גם לתובע אחריות לקרות התאונה, ולתוצאות התאונה.

מהעדויות שהובאו בפני עולה שרכב התובע נסע במהירות רבה. עוד עולה שבאותה עת התנגנה ברכב התובע שמוזיקה רועשת מאוד, דבר שככל הנראה השפיע גם הוא על תשומת ליבו של התובע, ולא לטובה. העובדה שרכב התובע נסע במהירות רבה עולה גם מהסרטון שבו צפיתי, וגם מעדותו של העד גידי שרון. העד שרון, נער בן 17, העיד שהיה במקום וראה את התאונה מתרחשת לנגד עיניו.

11. עדותו של העד שרון הותירה רושם מהימן מאוד. הוא תיאר את התאונה ואת הדרך שבה התרחשה , כמו גם את העובדה שהוא שהתקשר למשטרה לאחר התאונה ובאופן הזה היו פרטיו במשטרה והנתבע יכול היה לזמנו להעיד מטעמו. אף שב"כ התובע טענה שלא ניתן להאמין לעדותו של שרון משום שאם היה בה ממש, היה צריך לראות גם אותו בסרטון שתיעד את התאונה, אני מאמינה לעדותו. ולהסבר שנתן לפיו מיד לאחר התאונה הוא חשש להתקרב לרכבים ולכן לא ניגש אל הרכבים לאחר התאונה, אף שהוא היה בסמוך מאוד למקום. לא רק שהרושם שהותיר העד היה מהיימן, הסברו גם הגיוני לאור גילו (16) בזמן התאונה, השעה המאוחרת בה אירעה התאונה, ועוצמת הפגיעה של שני הרכבים כפי שהיא נראית בסירטון.

12. העד ציין שאף לפני שראה את רכב התובע, הרעש שבקע מהרכב, הסב את תשומת ליבו, ו מסר בתצהירו שרכב התובע נסע במהירות רבה וכלל לא הספיק לבלום לפני שפגע ברכב הנתבע כשזה ביצע את פנית הפרסה. כאמור, עדותו של העד הותירה רושם מהימן מאוד.

13. מאחר שהתובע נסע במהירות רבה, גם הוא אחראי לתאונה, וודאי שיש לו חלק בעוצמת הפגיעה ובנזק שנגרם לשני הרכבים.

14. לאור כל האמור, אני קובעת שחלוקת האחריות בין שני הרכבים הינה באופן שהתובע אחראי ל- 30%, ואילו הנתבע אחראי ל- 70% מנזקי התאונה.

15. התוצאה היא אפוא שעל הנתבע לשלם לתובע 20,791 ₪ (70% מסכום התביעה שהגיש התובע), ואילו על התובע לשלם לנתבע 10, 007 ₪ (30% מסכום התביעה שכנגד, שממנו הפחתתי את הפיצוי שדרש הנתבע בגין עגמת נפש והוצאות משפטיות, שכן בנסיבות העניין אינני סבורה שהנתבע זכאי לפיצוי בראש הנזק הזה).

16. לאחר קיזוז הסכומים שהצדדים חבים זה לזה, על הנתבע לשלם לתובע 10,784 ₪.
בנוסף, ישלם הנתבע 70% מהוצאות התביעה, ועל כל אלה שכ"ט עו"ד לתובע בסכום של 2,000 ₪.

המזכירות תעביר לצדדים עותק מפסק הדין.
ניתן היום, כ"ט חשוון תשע"ט, 07 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.