הדפסה

בית משפט השלום בחדרה תא"מ 16376-01-19

בפני
כבוד ה שופט יעקב גולדברג

התובע
סאמר ח'מוס

נגד

הנתבעים

  1. ראני עאמר
  2. ק"ש חתמים ח.פ. 514466630

פסק דין

לפני תביעה כספית על סך 74,190 ₪ שעניינה נזקים שנגרמו לרכב התובע, מ.ר. 98-089-90 בתאונת דרכים שאירעה ביום 5.12.2017 בכביש 505 בסמוך לצומת ג'מאעין.

רקע כללי וטענות הצדדים
על פי הנטען בכתב התביעה, במועד האירוע בשעת צהריים נהג התובע מכיוון כללי תפוח לכיוון כללי כפר ג'מאעין. כנטען, בהתקרבו לצומת, האט את מהירות נסיעתו ועבר בהדרגה לחלקו הימני של הכביש כדי לפנות ימינה ולפתע פגע בו מאחור רכב הנתבעים, משאית מדגם איסוזו, מ.ר. 64-842-59, שהיה נהוג על ידי הנתבע . כנטען, הנתבע נהג במהירות מופרזת ובחוסר זהירות וגרם לתאונה .
על פי המתואר בכתב התביעה, רכב הנתבעים אשר פגע ברכב התובע מאחור, הדף אותו בעצמה רבה קדימה וימינה, רכב התובע פגע בעמוד חשמל עשוי עץ שהיה מוצב במקום והמשיך לתעלה בצד הדרך, שם פגע בסלע ונעצר.
כנטען בכתב התביעה, כתוצאה מן התאונה נגרמו לרכב התובע נזקים כבדים והוא הוכרז רכב באובדן כללי.
התובע עותר לפיצוי בגובה שווי הרכב בסך 60,000 ₪, בניכוי ערך השרידים בסך 5,000 ₪ , בתוספת החזר דמי גרירת הרכב בסך 800 ₪, שכר טרחת שמאי בסך 3,288 ₪, הוצאות שכירת רכב חלופי בסך 12,000 ₪ והוצאות כלליות ועגמת נפש בגובה 2,000 ₪.
לכתב התביעה צורפה חוות דעת השמאי, מר זידאן עקל, אשר בדק את הרכב בימים שלאחר התאונה ומצא כי הרכב ניזוק הן בחלקו האחורי והן בחלקו הקדמי. השמאי עקל העריך את עלות התיקון, כולל מע"מ, ב- 37,851 ₪, סכום המהווה 63% משווי הרכב, כפי שהוערך על ידיו. השמאי מצא כי אין כדאיות לתקן את הרכב בשל עצמת הפגיעה שספג בשני מוקדי הפגיעה ועל כן הכריז עליו כעל "אובדן כללי".
הנתבעים חולקים מכל וכל על תיאור נסיבות התאונה על ידי התובע וטוענים כי רכב התובע לא נסע לפני רכב הנתבעים ולא הגיע לצומת מן הכיוון הנטען בכתב התביעה. לטענת הנתבעים, רכב התובע הופיע ממול רכב הנתבעים וביצע פנייה שמאלה ללא מתן זכות קדימה לרכב הנתבעים, וכך גרם לתאונה.
הנתבעים מכחישים גם את שומת נזקי התובע ובמיוחד את שווי רכב התובע, שהוא, לשיטתם, 12,096 ₪, בהתאם לחוות דעת השמאי, מר שמואל בר עוז.
שתי מחלוקות עיקריות מצויות אפוא בתיק זה.

במישור האחריות טוען התובע לתאונת חזית-אחור, שנגרמה כאשר רכב הנתבעים פגע בחלקו האחורי של רכב התובע שהאט לפני פנייה ימינה, ואילו הנתבעים טוענים לתאונה חזיתית, שנגרמה כאשר רכב התובע החל לפנות שמאלה וחסם את נתיב הנסיעה של רכב הנתבעים, שבא מן הכיוון הנגדי.
במישור הנזק מתמקדת המחלוקת בשאלת שווי רכב התובע. כאמור, לשיטת התובע, שווי הרכב, לפני ניקוי ערך השרידים הוא 60,000 ₪ ואילו לשיטת הנתבעים שווי הרכב כ- 12,000 ₪, כחמישית מן השווי הנטען על ידי התובע. המקור לפער האדיר בין שומות הצדדים הוא במישור ההשוואה השמאי. לשיטת התובע, שהוא תושב הרשות הפלסטינית, יש להעריך את נזקו בהתאם למחירי כלי הרכב המשומשים בשטחי הרשות הפלסטינית, אשר מטעמים המוסברים בחוות דעתו, גבוהים בהרבה ממחירי אותם כלי רכב משומשים בישראל. לשיטת הנתבעת, יש להעריך את שווי הרכב בהתאם לשוויו בישראל.
לא למותר לציין כי רכב התובע הינו רכב מסחרי מסוג מרצדס משנת 1996.

ראיות הצדדים
מטעם התביעה העידו התובע עצמו ועד מטעמו, מר עמיד עקל. מטעם הנתבעים העידו הנתבע והעד מר סמיר עובייד. כמו כן, נחקרו השמאים שערכו את חוות הדעת מטעם הצדדים. כמו כן, הוגשו בהסכמה תמונות רכב התובע ורכב הנתבע במצבם בסמוך לאחר התאונה. עוד הוגש, שלא בהסכמת הנתבעת, דוח פעולה של המשטרה (ת/3) וכן מסמכים שצורפו לכתבי הטענות.

זירת התאונה
זירת התאונה אינה במחלוקת בין הצדדים והיא מוצגת בתמונה ת/1. המדובר בכביש ראשי שבו שני נתיבים, אחד לכל צד וביניהם פס הפרדה רצוף. קטע הכביש שלפני הצומת מכיוון תפוח נמצא בירידה, כאשר מרחק מה לפני לצומת קיימת עקומה שמאלה. רכב המגיע מכיוון תפוח (הכיוון שאין מחלוקת שרכב הנתבעים הגיע ממנו, ואשר לטענת התובע, גם רכבו הגיע ממנו) עובר עקומה, המתיישרת מרחק לא רב לפני הצומת, וממשיך בירידה לאורך הכביש, שממנו מתפצלת הפנייה לכפר ג'מאעין.
בתמונות שהגישו הנתבעים נראה רכב התובע כשהוא מוטל בשדה במרחק לא מבוטל מן הכביש ו נמוך ממפלס הכביש במספר מטרים.

האחריות לתאונה
עדות התובע
התובע העיד כי הגיע לצומת מכיוון תפוח ורצה לפנות ימינה, אותת ימינה והאט את מהירותו ואז, כשני מטרים בערך לפני הצומת פגע בו רכב הנתבעים מאחורה. התובע העיד כי רכבו נהדף קדימה, חצה את הכביש הפונה ימינה, לרוחבו, פגע בעמוד חשמל עשוי עץ שהיה במקום והדרדר אל צד הדרך. התובע העיד כי היה לבד ברכב וכי לאחר התאונה פונה באמבולנס לבית החולים. התובע העיד כי לאחר התאונה היה מחוסר הכרה ולא דיבר עם איש בזירת התאונה.
התובע הסביר כי בכביש שבו נסע יש נתיב אחד לכל כיוון ואין נתיב נפרד לפנייה ימינה ולכן נסע בצדו הימני של הנתיב על מנת לפנות ימינה. התובע העיד כי ראה במראה את רכב הנתבעים מאחוריו וכי רכב הנתבעים פגע בחלק השמאלי של קורת הברזל האחורית ברכבו, שהוא רכב מסחרי.
התובע נשאל איך איתר את עד הראייה שהובא לעדות מטעמו והשיב כי העד עמד סמוך לצד הדרך וכי "כשהרימו אותי והכניסו אותי לאמבולנס הכרתי אותו..." וכאשר התבקש ליישב דברים אלה עם עדותו לפיה היה מחוסר הכרה השיב "מי שמאבד את ההכרה מאבד ל- 24 שעות? באמבולנס קיבלתי טיפול" (שם, ש' 32).
בסוף עדותו של התובע הוסיף כי העד מטעמו הוא בן כפרו ומוכר לו וכי לאחר שקיבל טיפול התעורר מאובדן ההכרה וזיהה אותו.

עדות העד עמיד עקל
העד עמיד העיד כי התובע הוא בן כפרו ומוכר לו. כך העיד מר עקל:
"אני הייתי בצומת של ג'מאעין המתנתי למישהו שאמור להביא לי רכבים מכיוון ישראל. סאמר [התובע – י.ג.] הגיע ונתן איתות לצד שמאלה, אני מתקן ימינה. הוא קיבל מכה מאחורה מצד ימין. לשאלה איפה הייתי בזמן התאונה אני משיב שעמדתי בצד ימין. אני אמרתי שהפגיעה היתה מאחורה מצד ימין אבל אני מתקן את עצמי הפגיעה היתה בצד שמאל. הרכב השני נפגע מצד ימין.
אני ראיתי את התאונה" (עמ' 4, ש' 1 ואילך).

עדות הנתבע
הנתבע העיד כי נסע מכיוון תפוח לכיוון אריאל ואילו רכב התובע הגיע מן הכיוון הנגדי ולפתע פנה שמאלה וחסם את דרכו. הנתבע העיד כי ניסה למלט את רכבו מפגיעה ופגע בו בצד ימין מאחור. הנתבע העיד כי נסע במהירות 40-50 קמ"ש כי מדובר בכביש מסוכן בירידה חדה, שאירעו בו תאונות. הנתבע העיד כי היה לו שדה ראייה מלא וכי הכביש פתוח (הוקלד בטעות "זה כביש בטוח") וכי ראה את רכב התובע, אך אינו בטוח שהתובע ראה את רכבו. הנתבע העיד כי לא עמד איש בצומת.
בחקירתו הנגדית התבקש הנתבע להסביר מדוע נסע במהירות 40-50 קמ"ש בכביש שאינו עירוני וחזר והסביר כי הכביש מסוכן. הנתבע העיד כי ניסה "לברוח" שמאלה כדי לחמוק מן הפגיעה.
הנתבע העיד כי "נראה לי שיש תמרור זכות קדימה", וגם אם אין תמרור כזה, היה על התובע לכבד את זכות הקדימה שלו. הנתבע לא הסביר מדוע מסר בהודעתו לחברת הביטוח כי במקום עומד שלט "עצור" שהתובע לא כיבד, כנטען, כאשר בתמונות הזירה אין נראה שלט כזה.
במעמד החקירה הנגדית ניסה ב"כ התובע לעמת את הנתבע עם המפורט בדוח המשטרה, לפיו ברכב נהג סמיר עובייד ולא הנתבע. לא ירדתי לסוף דעתו של ב"כ התובע בהציגו לעד שאלה זו, מאחר ששאלה זו עומדת בסתירה לנטען בכתב התביעה עצמו ולזהות הנתבע שהתובע בחר לתבוע. בכל מקרה, הנתבע אישר כי הוא עצמו נהג ברכב.
הנתבע העיד כי לרכבו נגרם נזק בשווי 6,000 ₪ וכי לא תבע פיצוי על נזקיו.

עדות סמיר עובייד
העד העיד כי הוא עוזרו של הנתבע וכי ישב ליד הנתבע שנהג. מר עובייד העיד : "היינו באים מכיוון תפוח לאריאל והיה רכב שלא נתן לנו זכות קדימה. ... אנחנו רצינו להיכנס שמאלה והוא לא נתן לנו זכות קדימה ואנחנו פגענו ברכב בדופן שמאלי אחורי". העד העיד כי לאחר התאונה פונה לבית החולים וכי לא ראה או דיבר עם מישהו לאחר התאונה.

דיון והכרעה בשאלת האחריות
לאחר לימוד ראיות הצדדים מצאתי כי יש להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבע. מסקנתי מתבססת על התרשמותי מעדות התובע ויתר העדים, על מיקום הנזקים בכלי הרכב המעורבים בתאונה ועל תמונות זירת התאונה.
כאמור לעיל, גרסת התובע היא כי רכב הנתבעים פגע בו בעצמה מאחור והדף אותו קדימה. תימוכין לגרסה זו ניתן למצוא בעיקום חלקה השמאלי של קורת הברזל ברכב התובע, כפי שניתן לראות בתמונה שהוגשה מטעם הנתבעים דווקא.
באשר לנזק בחלקו הקדמי הימני של רכב התובע, ניתן להסביר נזק זה בפגיעה שנפגע רכב התובע לאחר שנהדף קדימה. כעולה מן התמונות, לאחר התאונה נמצא רכב התובע כשהוא מוטל במרחק ניכר מן הכביש. האפשרות כי חלקו הקדמי של הרכב פגע במכשולים שונים בעת שנהדף קדימה היא סבירה ביותר.
גם מיקום הרכב לאחר התאונה, במרחק ניכר מן הצומת ובסמוך לכביש הצדדי ולא לכביש הראשי, מתיישב טוב יותר עם גרסת התובע, לפיה רכבו נהדף קדימה כשהוא עדיין בנסיעה בירידה. התרחיש לפיו רכב הנתבעים נסע במהירות בירידה, לא הספיק לעצור, פגע ברכב התובע שנסע לפניו והחל להיצמד לימין הכביש, הדף אותו קדימה וימינה, מרחק רב עד שנעצר בשדה הנמוך ממפלס הכביש מתיישב היטב עם תמונות הזירה. ריחוק הרכב מן הצומת שבו אירעה התאונה אינו מתיישב עם גרסת הנתבעים, לפיה התובע נסע בעלייה, בכיוון הנגדי לנתבע, והחל לפנות שמאלה במרכז הכביש, במהירות איטית. גרסה זו אינה מספקת הסבר סביר להימצאות רכב התובע כמה עשרות מטרים מן הצומת, בסמוך לכביש הצדדי המוביל לג'מאעין.
מעבר לכך, התקשיתי לקבל את גרסת הנתבע והעד מטעמו. באשר לעדות עד ההגנה מר עובייד, שהגדיר עצמו "עוזר של הנתבע". עדות זו היתה מהוססת מאד ובלתי משכנעת. במהלך עדותו ניסה העד ליצור קשר עין עם הנתבע , שהוא מעסיקו, ולא בכדי צויין בפרוטוקול "עד מתמהמה ושולח מבטים לכל עבר". לא מצאתי כי ניתן ליתן משקל לעדותו של מר עובייד.
באשר לעדות הנתבע עצמו, גם עדות זו לא הותירה בי רושם חיובי. הנתבע העיד כי נסע במהירות 40-50 קמ"ש, כאשר תנאי הדרך לא הצדיקו נסיעה במהירות כה נמוכה, גם אם הכביש מסוכן. הנתבע העיד כי רכב התובע, אשר חסם את נתיבו, נסע במהירות של קילומטרים בודדים וקשה ליישב נסיעה במהירויות כה נמוכות עם הדיפת רכב התובעים מרחק רב יחסית.
בהודעת הביטוח, שחוברה כחודש לאחר התאונה וצורפה לכתב ההגנה מסר הנתבע כי "צד ג' פנה שמאלה, ללא זכות קדימה, ויש לו שלט עצור". מתמונות הזירה עולה כי בצומת אין תמרור כלשהו וממילא, אין גם אי תנועה או סימון כלשהו על הכביש שבתחומו יכול היה לעמוד תמרור כזה. הכללת פרט לא נכון בהודעת הנתבע לחברת הביטוח אומרת דרשני.
למען השלמת התמונה אוסיף כי גם גרסת התובע לגבי זיהוי העד מטעמו, מר עקל, בזירת התאונה לאחר התאונה לא היתה נקייה מסימני שאלה. אולם סימני שאלה ברובם אינם נוגעים לעצם התרחשות התאונה, אלא למשקל עדותו התומכת של מר עקל, ואינם מפחיתים הרבה ממשקלה הכולל של גרסת התובע, למעט בשאלה האם התובע נערך לפנייה ימינה בצורה זהירה.
מכלול נסיבות התאונה מצביעה על כך שסביר יותר שהתובע לא אותת לפני הפנייה ובנקודה זו אינני מקבל את עדותו.
באשר לעדות עד התביעה, מר עקל, עדות זו היתה לקונית ושטחית בכל הקשור לתיאור התאונה, אולם "התעוררה לחיים" כאשר מר עקל תיאר את מצב הדברים לאחר התאונה. מר עקל העיד כי ניגש לרכב התובע כדי לראות מה שלומו "אני הלכתי לואדי איפה שנפל על מנת להיות רגוע". שוכנעתי כי מר עקל אכן ראה את התובע בסמוך לאחר התאונה אולם ספק בעיני אם היה עד להתרחשות התאונה עצמה. טענת העד כי ראה את התובע מאותת ימינה לפני הפנייה היא קלושה וכבר בעת מתן עדותו נראתה תלושה וכאילו נשתלה בפיו. אינני נותן משקל לטענתו של העד כי ראה שהתובע אותת ימינה לפני הצומת.
סיכומו של דבר, יש לקבוע כי רכב התובע נפגע על ידי רכב הנתבעים שנסע מאחוריו והדף אותו הרחק מעבר לכביש. האחריות לתאונה מוטלת בעיקרה על הנתבע, אשר לא שמר מרחק ראוי מרכב התובע. לתובע עצמו אחריות תורמת בשיעור של 30%, כיוון שלא אותת ולא נערך כיאות לביצוע הפנייה ימינה בירידה בכביש מסוכן זה, ביודעו כי רכב הנתבעים נמצא מאחוריו.

הנזק
תיק זה מתאפיין בפער חריג בין הערכות שווי הרכב בין השמאים מטעם הצדדים.
כאמור, לשיטת התובע, שווי הרכב בשטחי הרשות הפלסטינית, שבהם מתגורר התובע, הוא 60,000 ₪, כאשר מסכום זה הופחת שווי השרידים שהוערך על ידי שמאי התובע בכ- 5,000 ₪.
בחוות דעתו הטעים השמאי מטעם התובע, מר עקל, כי עקב איסור שהטילה הרשות הפלסטינית על העברת כלי רכב ממדינת ישראל לתחום הרשות ללא אישור מיוחד, נוצר בשטחי הרשות מצב של היצע נמוך לכלי רכב משומשים שאינו עונה על הביקוש להם. עודף הביקוש על ההיצע הוביל, כך לשיטת השמאי, לעליית מחירים דרסטית של כלי רכב משומשים בשטחי הרשות הפלסטינית, כך שמחירי כלי רכב אלה גבוהים בהרבה ממחיריהם בשטח ישראל. מטעם זה מצא השמאי עקל כי "המחירון המקובל במדינת ישראל אינו יכול להיות בסיס לחישוב מחיר הרכבים בתחום הרשות הפלסטינית" (עמ' 7, ס' 2 לחוות דעתו). השמאי צירף לחוות דעתו הצעות מחיר של סוחרי רכב באזור הרשות הפלסטינית אשר בהן נע מחיר הרכב בין 65,000 ל- 70,000 ₪.
לשיטת הנתבעת, יש להעריך את שווי הרכב בהתאם לשוויו בשוק הישראלי, שהוא כאמור, כ- 12,000 ₪. יחד עם זאת, בחוות דעתו של השמאי מטעם הנתבעת, מר שמואל בר-עוז, אישר שמאי הנתבעת כי מחיר כלי הרכב המשומשים בשטחי הרשות הפלסטינית גבוה ממחירם בישראל בעיקר נוכח העובדה כי ברשות הפלסטינית קיים מחסור בכלי רכב משומשים, שהביקוש להם גבוה. שמאי הנתבעת העריך כי מחיר מכונית משומשת ברשות הפלסטינית יכול להגיע לפי שניים ממחירו בישראל, לכל היותר.
שני השמאים נחקרו על חוות דעתם.
בחקירתו הנגדית העיד שמאי התובע, כי תושבי הרשות הפלסטינית אינם מורשים לרכוש כלי רכב משומשים בישראל ועל כן נוצר פער גדול מאד בין מחיר רכב משומש בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית. השמאי הבהיר כי אין מניעה על רכישת כלי רכב חדשים ועל כן אין מתקיים פער מחירים משמעותי בין ישראל והרשות הפלסטינית בכל הקשור לכלי רכב חדשים, בשונה מכלי רכב משומשים. השמאי חלק על חוות דעתו של שמאי הנתבעת לפיה מחיר כלי רכב משומש בשטחים יכול להגיע עד פי שניים בלבד ממחירו בישראל לכל היותר והעיד כי המחירון הנוהג בישראל כלל אינו רלוונטי לשומת שווי רכב משומש בשטחים.
שמאי הנתבעת, הסכים בעדותו עם שמאי התובע כי מחירון כלי רכב משומשים בישראל אינו רלוונטי לקביעת מחיר רכב משומש בשטחים. השמאי בר עוז אישר כי מכירת כלי רכב ישראלי משומש לשטחים היא "פרוצדורה מסובכת" ובחקירתו הנגדית, כאשר נשאל האם תושב הרשות יכול לקנות רכב משומש בישראל , השיב בשלילה (עמ' 17, ש' 33).
מר בר עוז העיד כי בירר את מחיר הרכב מושא התביעה במגרשי מכוניות משומשות בדרך לאריאל וליד טייבה, אך אישר כי אין בידיו הצעות מחיר כתובות מטעם סוחרי רכב בשטחים או תיעוד אחר של ביקוריו במגרשי כלי הרכב המשומשים.
מר בר עוז העיד כי בהעדר מחירון רכב משומש בשטחי הרשות, קביעת מחיר רכב משומש נעשית על דרך של הפחתת פחת שנתי ממחיר הרכב החדש, אולם מעבר ל הסבר כללי זה לא פירט את אופן החישוב המדויק של שווי הרכב מושא התביעה. לא למותר לציין כי הסברו של השמאי נמסר לראשונה בעדותו בבית המשפט ולא נזכר כלל בחוות הדעת מטעמו.
לאחר שבחנתי את שתי חוות הדעת מצאתי כי יש להעדיף את חוות דעת השמאי מטעם התובע על פני חוות דעת השמאי מטעם הנתבעת וזאת בעיקר מן הטעם שהתקשיתי למצוא קוהרנטיות בחוות דעת שמאי הנתבעת. חוות דעתו היתה רזה ביותר ובלתי מנומקת, כאשר המפתח להערכת שווי כלי רכב משומש בשטחים, כפי שנכלל בחוות הדעת היה עד פי שניים מחיר המחירון של רכב דומה בישראל, כלומר על פי המוסבר בחוות הדעת, מחיר רכב משומש בשטחים נגזר ממחיר המחירון בישראל וכל זאת, כאשר לשיטת הנתבעת עצמה יש לפצות את התובע בהתאם למחיר הרכב בישראל.
בעדותו זנח שמאי הנתבעת את השיטה המפורטת בחוות דעתו ותחת זאת סיפק מפתח אחר לחישוב שווי רכב משומש – הפחתת פחת ממחיר רכב חדש בשטחים. השמאי העיד כי אין בנמצא רכב חדש מן הדגם של הרכב מושא התביעה ועל כן, מן הסתם, לא יכול היה להפעיל את הנוסחה האמורה לצורך חישוב שווי הרכב המשומש. ממילא, השמאי לא הצביע על שיעור הפחת השנתי שיש לנכות ממחיר רכב חדש כדי להגיע למחיר רכב משומש ואף לא הציג רכב אקוויוולנטי אשר יוכל לשמש חלופה למחיר רכב חדש מדגם אשר כבר אינו בנמצא.
באשר לבירור מחיר הרכב הנוהג בשוק, השמאי בר עוז ציין כי בירר את מחירו במגרשי רכב משומש בשטחים, אולם לא הציג הצעות מחיר או אף תיעוד הבירורים שערך מול סוחרי רכב מקומיים ברשות הפלסטינית. זאת ועוד, שמאי הנתבעת התעלם מקיומם של אתרי מסחר באינטרנט, אשר אחד מהם נזכר בעדות השמאי עקל מטעם התובע.
השמאי זידאן צירף לחוות דעתו מסמכי הצעות מחיר מטעם סוחרי רכב מבלי להעיד את סוחרי הרכב עצמם. משהשמאי העיד כי הצעות מחיר אלה נמסרו לו על ידי אותם סוחרים, יש לראות בהן ראיות קבילות להוכחת שווי השוק של הרכב ברשות הפלסטינית. כאמור לעיל, הנתבעת לא הציגה הצעות מחיר שונות או כל ראייה ממשית אשר תעיד כי המחירים הנקובים בהצעות המחיר שצורפו לחוות דעת השמאי זידאן אינם נכונים או שונים בצורה משמעותית מהצעות מחיר שיש בידם.
הגם שגם חוות דעת השמאי מטעם התובע אינה נקייה מקשיים (ובהקשר זה ר' הערותיי בהמשך) יש להעדיף אותה על פני חוות דעת שמאי הנתבעת. בהתאם, יש לקבוע כי שווי הרכב בשוק הפלסטיני, בניכוי השרידים, ה וא 55,000 ₪.
לא ניתן לסיים פרק זה ללא התייחסות לתחושה הקשה המתעוררת כתוצאה מחוסר ההלימה בין היקף הנזק כפי שהיה מוערך בישראל לבין היקף הנזק בשטחים והחשש שמא פער המחירים בין כלי הרכב המשומשים בישראל ובשטחים ינוצל לרעה. במקרים מסוג זה התוצאה הצודקת יותר, אשר היתה מפחיתה גם את החשש האמור היתה פיצוי בעין, כלומר פיצוי התובע על דרך של קבלת כלי רכב משומש אשר שוויו בשטחים לא יפחת משווי כלי הרכב שניזוק, בהתאם להערכת שמאי מטעם בית המשפט.
מאחר שהנתבעת לא ביקשה כי יינתן לה לפצות את התובע בעין וממילא לא הצביעה על מנגנון יעיל אשר יאפשר פסיקת פיצוי בעין חלף פיצוי כספי, רעיון הפיצוי בעין אינו בר מימוש בהליך הנוכחי ואין מנוס מלהורות על פיצוי כספי בגין אובדן הרכב.
הערה נוספת נוגעת לחוסר ההתאמה האפשרי בין הערכת עלות תיקון הנזק בהתאם למחירי השוק הישראלי מול הערכת שווי הרכב בהתאם למחירי השוק הפלסטיני. בחוות דעתו של שמאי התובע הוערכה עלות התיקון בכ - 37,851 ₪ (כולל מע"מ) , כ-63% מעלות הרכב. עלות התיקון כללה, בין השאר, עלות עבודה בהיקף 17,100 ₪ ועלות חלפים בהיקף 15,500 ₪ (ללא מע"מ).
השמאי עקל לא ציין בחוות דעתו האם הערכת התיקון מבוססת על עלות העבודה והחלפים בישראל או ברשות הפלסטינית, אולם יש להניח כי ביסס חוות דעתו על עלויות תיקון בישראל, כיוון שכאשר נדרש להערכת שווי הרכב ציין במפורש כי הוא מעריך את שווי הרכב בהתאם לשוק הפלסטיני.
הערכת עלות התיקון לפי נתוני השוק הישראלי מעוררת קושי משני טעמים. הראשון, מאחר שהתובע הוא תושב הרשות הפלסטינית, לו היה הרכב מובא לתיקון, התיקון היה מבוצע בשטחי הרשות הפלסטינית והערכת עלות התיקון צריכה להיעשות בהתאם. הערכת הנזק בהתאם למחירי השוק הישראלי אינה עולה בקנה אחד עם עקרון היסוד של השבת מצב הניזוק לקדמותו. טעם שני לקושי הוא אי ההתאמה בין אמת המידה שבבסיס עלות התיקון (רכיב המונה) לבין אמת המידה שבבסיס הערכת שווי הרכב (רכיב המכנה) בחישוב שיעור הנזק מתוך שווי הרכב.
מאחר שהנתבעת לא הציגה שומה נגדית לעניין עלות התיקון ואף לא חקרה את שמאי התובע בעניין זה ומאחר שממילא לא הוגשו לבית המשפט ראיות לגבי עלות עבודה או חלקי חילוף בשטחי הרשות הפלסטינית, גם הערה זו נותרת בגדר הערת אגב בלבד.
ראשי נזק נוספים שבהם יש להכיר הם כדלקמן:
(1)הוצאות חילוץ וגרירה בסך 800 ₪ (סכום סביר לאור מיקום הרכב לאחר התאונה);
(2) שכר טרחת שמאי. הסך 3,288 ₪ המופיע בקבלה מטעם השמאי נראה מופרז. ב"כ התובע טען כי מדובר בסכום סביר, כיוון שהשמאי נסע כדי לבדוק את שווי המשאית בשטחים, אולם כעולה מן הקבלה מטעם השמאי, עבור הנסיעות דרש השמאי רק 200 ₪, ועל כן עניין הנסיעות אינו יכול לבסס שכר טרחה כה גבוה. אני מעמיד אפוא את שכר טרחת השמאי בגין חוות דעתו, שבו תחוב הנתבעת על סכום כולל של 2,000 ₪.
(3) החזר עלות השכרת רכב בסך 12,000 ₪. בנקודה זו אני מקבל את טענות הנתבעת, לפיהן התובע לא נתן הסבר משביע רצון לסתירה שהתגלתה בעדותו, כאשר תחילה טען כי שכר רכב מסוג יונדאי גטס לצרכי עבודתו במקום הרכב המסחרי שנפגע, ולאחר מכן העיד כי שכר את הרכב לצרכי משפחתו בלבד. מסירת שתי גרסאות שונות כל כך מקשה עלי לקבל את בקשת התובע לפיצוי בגין ראש נזק זה, ועל כן היא נדחית בהעדר הוכחה .
סך כל נזקי התובע עומד על 57,800 ₪. בניכוי 30% בגין התרשלות תורמת יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 40,460 ₪. לסכום זה יתוספו החזר הוצאות העדים בסך 1,570 ₪, הוצאות התובע בגין התייצבותו לדיוני בית המשפט בסכום כולל של 1,000 ₪, שכר טרחת עו"ד בסך 1,800 ₪ בצירוף מע"מ, וכן אגרות בית המשפט כפי ששולמו.
הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים המפורטים לעיל בתוך 30 ימים מהיום, אחרת תישא בהפרשי הצמדה וריבית כדין.
זכות ערעור במועד הקבוע לכך בדין.
המזכירות תסגור התיק ותודיע.
ניתן היום, כ' תשרי תשפ"א, 08 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.