הדפסה

בית משפט השלום בחדרה תא"מ 10933-04-17

בפני
כב' הרשמת הבכירה טלי מירום

התובעת

קריסטינא טנוס (אנתסאר קעאדנה)

נגד

הנתבע

אמין זחאלקה

פסק דין

רקע
תביעה זו ראשיתה בבקשה לביצוע שני שיקים שהוגשה ללשכת הוצל"פ בחדרה. בקשת הביצוע מתייחסת לשני שיקים על סך של 2,000 ₪ כל אחד, משוכים מחשבונו של הנתבע וערוכים לפקודת התובעת, הראשון לזמן פרעון 15.1.17 והשני לזמן פרעון 15.2.17. שני השיקים חוללו לאחר שניתנה לגביהם הוראת ביטול.
ההתנגדות לביצוע שטר
הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השיקים. בתצהיר התמיכה בהתנגדות טען, כי בינו ובין התובעת התקיים קשר זוגי בלתי רציף בין השנים 2007 - 2015, בעודו נשוי ואב לילדים, עד אשר בחודש מרס 2015 החליט לשים לקשר זה קץ, למען משפחתו. לטענתו, כשנה לאחר ניתוק הקשר החלה התובעת במסע סחיטה, תחילה מול אחיו ב לאל, לאחר מכן מולו ובהמשך מול אחיו סאמי, כאשר בפני כולם טענה כי היא מחזיקה בסרטון המתעד אותה ואת הנתבע במצבים אינטימיים ואיימה כי תחשוף אותו אם לא ישולם לה סך של 160,000 ₪. נטען כי האחים סירבו להאמין לה כי קיים סרטון כזה וסירבו לשלם לה דבר. נטען, כי לאחר מכן פנתה התובעת לגיסו של הנתבע (אחי אשתו), אחמד, וזה - במטרה לשמור על שמה הטוב של אחותו - ביקש מהנתבע לשלם לתובעת על מנת להשתיק את העניין. לאור זאת, נטען, נאלץ הנתבע לחתום ביום 30.9.16 על הסכם למראית עין להחזר הלוואה בסך 50,000 ₪, שכביכול קיבל מהתובעת, וזאת ב - 25 תשלומים שווים של 2,000 ₪ כל אחד, כאשר במעמד חתימת ההסכם מסר לידיה 25 שיקים ע"ס 2,000 ₪. לטענת הנתבע, על אף האמור בהסכם, הוא מעולם לא קיבל הלוואה מהתובעת. לטענתו, ההסכם עליו חתם הינו חוזה פסול, כמשמעו בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: חוק החוזים), ולפיכך דינו להתבטל.
בדיון בהתנגדות נחקר הנתבע על תצהירו. הוא הכחיש כי התובעת תמכה בו כספית וכי נתנה לו 130,000 ₪ על מנת שירכוש עבורה ג'יפ. הוא טען, כי עוה"ד תופיק ביאדסה שאצלו נחתם ההסכם עם התובעת ידע כי מדובר בהסכם שנחתם כתוצאה מסחיטה שהפעילה התובעת על הנתבע, אך ניסח אותו כהסכם להחזר הלוואה. כן טען, כי הוא מחזיק הקלטות שיחות בינו ובין עוה"ד ביאדסה, בהן משכנע אותו האחרון לשלם לתובעת כסף על מנת שזו תסיר את דרישותיה. הנתבע הסביר, כי הסכים לשלם את הכסף על מנת שהתובעת לא תחשוף את הקשר ביניהם, אולם לאחר שהעניין התגלה, ביטל את השיקים. לטענתו, לא פנה אליה בבקשה לבטל את ההסכם שכן בעקבות תלונה שהגישה התובעת נגדו במשטרה, הוצא נגדו צו הגנה והוא לא יכול היה לפנות אליה.
בהמלצת בית המשפט ניתנה רשות להתגונן וניתנה הוראה להגשת כתבי טענות בסדר דין מהיר.
טענות התובעת
בכתב התביעה טענה התובעת, כי בין השנים 2007 - 2015 התקיימה לסירוגין מערכת יחסים בינה ובין הנתבע. לטענתה, כבר בתחילת הקשר תמכה בו כספית בסכום של כ - 30,000 ₪. בנוסף, בסוף חודש אוגוסט הבטיח לה הנתבע לרכוש עבורה ג'יפ במחיר של 130,000 ₪. בשל האמון שרכשה לו, מסרה בידיו סך של 130,000 ₪, שהורכב מחסכונות שצברה שנים וכן הלוואות שנטלה, אלא שהתובע נעלם עם כספה וניתק עמה קשר. על כן פנתה לאחיו בלאל וסאמי על מנת שידאגו כי יחזיר לה את הסך של 130,000 ₪ שנתנה לו עבור הג'יפ וכן את הסך של 30,000 ₪ שנתנה לו בתחילת הקשר; התקיים לטענתה מו"מ בינה ובין בלאל, במסגרתו הובטח לה כי הנתבע יחזיר את הכספים בהתאם ליכולתו הכלכלית. משההבטחות לא קויימו, נכנס לתמונה גיסו של הנתבע, אחמד, ובסיועו הגיעו הצדדים לידי הסכם להחזר הכספים, שיועמד על סך של 130,000 ₪. הוסכם כי ייחתם הסכם להחזר הלוואה, לפיו ישיב הנתבע לתובעת סך של 50,000 ₪, שזהו הסכום בו הודה הנתבע בפני אחיו וגיסו, וזאת ב - 25 שיקים של 2,000 ₪; בנוסף ימסור לידיה שיק מעותד ליום 15.12.18 ע"ס 50,000 ₪ נוספים, שלא יהיה חלק מההסכם ואיש לא יידע עליו מלבד התובעת והנתבע; ואילו את הסך של 30,000 ₪ ישלם הנתבע לתובעת בהתאם ליכולתו, מבלי שעניין זה מעוגן בהסכם או במסמך כלשהו.
נטען, כי הסכם כאמור אכן נחתם ביום 30.9.16 במשרדו של עוה"ד ביאדסה, שהיה מקובל על שני הצדדים, בנוכחות הגיס אחמד, אשר חתם על ההסכם כערב להתחייבויותיו של הנתבע. נטען, כי התובעת והנתבעת סרו לחדר אחר במשרד, שם מסר הנתבע לידי התובעת את השיק המעותד בסך של 50,000 ₪. באשר ל - 25 השיקים ע"ס 2,000 ₪ כל אחד, נטען, כי כיוון שבמועד חתימת ההסכם לא היה ברשות הנתבע פנקס שיקים, נפגשו הצדדים שוב במשרד עוה"ד ביום 29.10.16, אז מסר הנתבע לתובעת את 25 השיקים האמורים.
נטען, כי בהמשך ביקשה התובעת מהנתבע להחליף את שלושת השיקים הראשונים מתוך ה -25, ואשר נמשכו לפקודתה בלבד, לשיקים ללא שם הנפרע, על מנת שתוכל לסחרם (מה שלא עשתה בפועל), והנתבע הסכים.
נטען, כי בעקבות הטרדות ואיומים של הנתבע על התובעת, היא הגישה נגדו ביום 1.1.17 תלונה במשטרה, ובעקבות זאת נתן הנתבע הוראת ביטול לגבי כל השיקים שנתן לה, כולל השיקים החלופיים. על כן הגישה לביצוע את שני השיקים הראשונים מתוך כלל השיקים האמורים, וציינה כי בכוונתה להגיש תביעה נפרדת בגין כל שאר השיקים שחוללו.
לכתב התביעה צורפו הסכם החזרת ההלוואה בסך 50,000 ₪ מיום 30.9.16, חתום בידי התובעת, הנתבע והערב - הגיס אחמד. שני עמודי ההסכם חתומים בחותמתו של עוה"ד ביאדסה. כן צורף צילום של כל השיקים שמשך הנתבע לפקודת התובעת. צורף אישור הגשת תלונה במשטרה על איומים מיום 1.1.17, וכן צילום מסך ממכשיר טלפון נייד של החלפת מסרונים בין התובעת ובין הנתבע, בו כותב הנתבע לתובעת כי אינו חייב לה דבר פרט לשיקים ול - 30,000 ₪, אותם ישלם "כאשר יהיה לו" כי "לא צריך שגם אני יכנס לחובות". כן כתב לה הנתבע, כי אם חמאדה (כינויו של גיסו אחמד) יגיד לו, לנתבע, ולו מילה אחת, "תראי מה יהיה לך". תצלום המסך אינו נושא תאריך, אולם לטענת התובעת חליפת המסרונים הינה מיום 31.12.16.
טענות הנתבע
בכתב ההגנה גולל הנתבע את מערכת היחסים שהתפתחה בינו ובין התובעת, מאז נפגשו במקום עבודתם המשותף בסוף שנת 2007, כאשר בתקופה זו גרה התובעת בדירה שכורה בפרדס חנה, הרחק מכפרו של הנתבע ומעיר מגוריה שלה. בהמשך חזר על טענותיו בתצהיר ההתנגדות, אודות ניתוק הקשר ביוזמתו במרס 2015, נסיונות הסחיטה של התובעת מול אחיו בלאל, מולו ומול אחיו סאמי, ומשאלו כשלו - מול גיסו של הנתבע, כאשר הגיס אחמד, על מנת למנוע פגיעה בכבוד אחותו, הפציר בנתבע לשלם לתובעת את הסכום המבוקש. בהמשך מתואר מעמד חתימת הסכם החזר ההלוואה במשרדו של עוה"ד ביאדסה וכן, לראשונה, מסירת השיק הנוסף בסך 50,000 ₪ בחשאי לידי התובעת; אלא שלטענת הנתבע, שיק זה ניתן על-תנאי, עד אשר ימציא לתובעת את 25 השיקים ע"ס 2,000 ₪ כל אחד. ואולם, לטענתו, לאחר כחודש, כאשר מסר הנתבע לתובע את 25 השיקים בהתאם להסכם, לא החזירה לו התובעת את השיק ע"ס 50,000 ₪. יצויין, כי בניגוד לנטען בתצהיר התמיכה בהתנגדות, לפיו 25 השיקים נמסרו לתובעת במעמד חתימת ההסכם, כעת נטען כי אלו נמסרו רק כחודש לאחר מכן.
הנתבע טען, כי מעולם לא קיבל מאומה מהתובעת, מעולם לא הבטיח לקנות לה רכב, וכי הסכים לשלם לה את הכסף רק מכורח האיומים והסחיטה שהפעילה נגדו, כנקמה על כך שניתק את הקשר עמה. עוד טען, כי עוה"ד ביאדסה היה מודע לכל הסיפור ולכך שהנתבע לא קיבל כל הלוואה מהתובעת, והודיע על כוונתו להזמינו לדיון. לסיכום טען הנתבע, כי ההסכם נחתם תחת לחץ ואיומים וכי מדובר בהסכם למראית עין.
הדיון בתובענה
בישיבה המקדמית שהתקיימה לאחר הגשת כתבי הטענות המותאמים טען ב"כ התובעת, כי אם טוען הנתבע כנגד תקפות ההסכם ו/או חוקיותו, עליו להגיש תביעה נפרדת לביטולו.
בהמשך הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית. בתצהיר העדות הראשית שלה חזרה התובעת על טענותיה בכתב התביעה.
מטעם הנתבע הוגשו תצהיר שלו, בו חזר על טענותיו בכתב ההגנה, ותצהירי העדים מטעמו - שני אחיו, בלאל וסאמי, וגיסו אחמד.
אציין, כי לפני מועד הישיבה המקדמית הגיש ב"כ הנתבע בקשה לזימונם של אחיו, של גיסו ושל עוה"ד ביאדסה כעד מטעמו, אולם הבקשה נדחתה שכן התיק היה קבוע לישיבה מקדמית בנוכחות בעלי הדין בלבד ולא לשמיעת הוכחות. לקראת ישיבת ההוכחות לא הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם עוה"ד ביאדסה ולא הוגשה בקשה להזמנתו לישיבה באמצעות בית המשפט.
בהיות התביעה תובענה שטרית, ולאור העובדה שטענות הנתבע לכשלון תמורה מלא מועלות כנגד חזקת התמורה ממנה נהנית התובעת לפי סעיף 29(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: פקודת השטרות), פתח הנתבע בהבאת ראיותיו.
עדות הנתבע
במהלך חקירתו הנגדית אישר הנתבע כי הוא מודע לכל האמור בהסכם עליו חתם, אולם שב וטען, כי חתם עליו מתוך לחץ ואיומים שהפעילה עליו התובעת בטענה כי היא מחזיקה בסרטון אינטימי של השניים. במהלך עדותו התברר, כי בעבר היתה לו מערכת יחסים נוספת עם אשה אחרת בשם ג'מלאת, כאשר היה ביניהם הסכם יחסים משותפים, ועם סיום הקשר ביניהם שילם לה הנתבע סך של 42,000 ₪, כאשר היה מיוצג אז על ידי עוה"ד ביאדסה ועו"ד נוסף. הנתבע טען, כי גם עם התובעת יש לו הסכם דומה, אולם כאשר נשאל מדוע לא הציגו, טען כי אין לו את הארכת ההסכם, אולם בהסכם מתחייבת התובעת כי אין לה שום דרישות ממנו (עמ' 9 לפרוט'). בנוסף הודה כי שילם את דמי השכירות בדירה בה התגוררה התובעת בפרדס חנה, עניין אותו ציין בתצהירו, אלא שבבית המשפט טען כי שילם עבור חודש שכירות אחד בלבד. עוד הודה הנתבע, כי אין לו תיעוד כלשהו לשיחות הסחיטה הנטענות של התובעת וכי הוא לא הקליטן.
הנתבע אישר בעדותו, כי לא נקט כל צעד לבטל את ההסכם, לא בפנייה לעוה"ד ביאדסה לאחר החתימה (עמ' 12 לפרוט').
הנתבע חזר על טענתו, כי השיק בסך 50,000 ₪ היה שיק בטחון, על אף שלא נרשם עליו "לבטחון" (שם). כן העיד, כי מסר לתובעת שיק זה בפגישה הראשונה שהתקיימה אצל עוה"ד ביאדסה, במהלכה נחתם ההסכם (עמ' 14 לפרוט').
הנתבע אישר כי כתב את המסרונים מיום 31.12.16 שצירפה התובעת לתביעה, אלא שטען כי אלו נכתבו בעת שזו איימה עליו וסחטה אותו, כלומר, הסכים לה לשלם את השיקים ואת ה - 30,000 ₪ הנוספים, לא משום שהוא חייב לה כסף, אלא בשל הסחיטה (עמ' 13-12 לפרוט').
עדות האח סאמי
סאמי סיפר כי יום אחד התקשרה אליו בחורה, סיפרה כי היתה לה מערכת יחסים עם הנתבע, טענה כי הלוותה לו סכום של 70,000 - 80,000 ₪, וכי אם לא יחזיר לה את הכסף היא תפרסם סרטון אינטימי של השניים. הוא בירר את העניין עם הנתבע וזה הכחיש הכל. בהמשך איימה התובעת, לטענתו, כי תפנה לאימאם המסגד בו מתפלל הנתבע, עדיין שלא צויין בתצהירו. באשר להסכם נשוא התביעה, הוא טען כי אינו יודע עליו כלל (עמ' 15-14 לפרוט').
סאמי אישר את קיומה של מערכת היחסים הקודמת של הנתבע עם ג'מלאת וכי התובע שילם לה 42,000 ₪ על מנת להתגרש ממנה, שכן לטענתו, הנתבע התחתן אתה ו"כל העולם יודע" את זה. לטענתו, התשלום היה קצבה המשולמת בעת גירושים, וכדבריו - "אצלנו מי שמתגרש משלם את הקצבה. הוא שילם לה את הקצבה שלה" (עמ' 16 לפרוט').

עדות הגיס אחמד
גיסו של הנתבע, שהוא גם בן דודו, הסביר כי הוא והנתבע החליטו להגיע להסכם פשרה עם התובעת ולשלם לה כסף למען שלום בית, וזאת למרות שהנתבע לא היה חייב לתובעת דבר. הוא אישר כי עוה"ד ביאדסה לא איים עליו ולא אילץ אותו לחתום על ההסכם, וכדבריו -
"ש. באת חופשי עם הנתבע ושתיתם קפה וסיגריה וחתמתם על ההסכם?
ת. כן." (עמ' 18 לפרוט').
באשר למערכת היחסים הקודמת שהיתה לנתבע, בתחילה הכחיש זאת אחמד, אולם לאחר מכן אישר כי בעת שהיה נשוי התחתן עם מישהי אחרת, וכאשר נפרד ממנה, אם שילם לה כסף, הרי ששילם לה לפי זכותה (עמ' 18 לפרוט').
אחמד אישר, כי במעמד החתימה על ההסכם במשרדו של עוה"ד ביאדסה סרו התובעת והנתבע לחדר צדדי. בתחילה לא רצה הנתבע לספר לאחמד מה אירע שם, אך לאחר שהגיס שאל שוב ושוב, הודה הנתבע כי מסר לתובעת שיק של 50,000 ₪, אשר יוחזר לו כאשר ימסור לידיה את 25 השיקים (עמ' 19 לפרוט'). למרות שעניין זה לא היה מקובל עליו, לדבריו, שהרי הוא ערב לקיום התחייבויותיו של הנתבע לפי ההסכם, הוא אישר כי לא ביקש לבטל את ההסכם, והכל למען שלום בית, שמירה על כבוד אחותו, שהיא מורה במקצועה, ושמירה על שמה של משפחתו, הנחשבת משפחה מכובדת בכפר (שם).
אחמד אישר, כי למרות שהתובעת טענה בפניו ובפני הנתבע כי בידיה סרטון אינטימי, והם ביקשו ממנה שתציג אותו בפניהם, היא סירבה, והם מנגד לא ביקשו כי במסגרת ההסכמות שהושגו היא תמסור לידיהם את הסרטון. בדומה, לא כללו בהסכם סעיף, כי אם מפיצה התובעת את הסרטון, ההסכם מתבטל (עמ' 20 לפרוט').
כן מסר אחמד, כי אחותו, אשת הנתבע, כלל לא יודעת על התביעה ועל הדיון שהתקיים בה וכי היא סבורה כי הוא ובעלה נמצאים בעבודה (עמ' 21 לפרוט'). בנוסף חזר על האמור בתצהירו, כי לאחר שהתובעת הגישה נגד הנתבע תלונה במשטרה ובקשה לצו הגנה וכל הסיפור נחשף והובא גם לידיעת אשת הנתבע, הוא ביקש מהנתבע לבטל את כל התחייבויותיו כלפי התובעת, לרבות כל השיקים, והנתבע פעל בהתאם.
עדות האח בלאל
אף בלאל סיפר כי התובעת התקשרה אליו מספר פעמים וטענה כי בינה ובין הנתבע התקיימה מערכת יחסים, וכי אם לא ישיג לה מעל 100,000 ₪ היא תפיץ סרטון אינטימי של השניים שברשותה. הוא ביקש ממנה שוב ושוב לראות את הסרטון ואף הגיע מספר פעמים לביתה בפרדס חנה, ללא ידיעת אחיו הנתבע, אך היא סירבה (עמ' 24-23 לפרוט'). לטענתו, סיפר לנתבע על השיחות הללו רק לאחר שהתובעת פנתה גם לסאמי ולאחמד.
גם בלאל טען, כי לא היה מודע לקיומו של ההסכם להחזר ההלוואה שחתמו התובעת והנתבע, וכי הוא רואה אותו לראשונה במעמד הדיון (עמ' 24 לפרוט').
בלאל אישר אף הוא -אם כי בתחילה ניסה להתחמק - כי לנתבע היתה בעבר מערכת יחסים עם אשה בשם ג'מלאת, בת דודתו, שהוא "התעסק איתה" והיה נשוי לה, ובסיום הקשר המשפחה הגיעה להסכם תשלום כלשהו (עמ' 26 לפרוט').
עדות התובעת
התובעת סיפרה בעדותה, כי בגיל 14 עזבה את ביתה בשל אלימות במשפחה ועד גיל 18 התגוררה במקלט מטעם משרד הרווחה. לאחר מכן גרה בדירת מעבר, אף היא מטעם משרד הרווחה, במתכונת המאפשרת עבודה והשתכרות במהלך היום, במטרה להדריך את הבנות כיצד להשתלב בחברה (עמ' 27 לפרוט'). משם עברה לגור בדירה שכורה בפרדס חנה, בה התגוררה מאז 2001 ועד 2016, אז ביקשה לשנות אוירה ועברה לדירה שכורה בחריש. לטענתה, את דמי השכירות של הדירה בפרדס חנה מימנה בעצמה, מתוך שכרה כמנהלת חשבונות בשני מקומות עבודה בהם עבדה במקביל, באחד השתכרה 4,500 ₪ ובשני - 7,000 ₪. תלושי שכר לא הוצגו, והתובעת אמרה כי הם ברשותה, אולם לטענתה היא לא צריכה להוכיח שיש לה כסף (עמ' 29 לפרוט').
התובעת סיפרה, כי את רכבה הראשון רכשה בשנת 1998 בסך של 5,000 ₪ - דמי הכיס שחסכה בעת מגוריה במקלט; בשנת 2006 קנתה רכב חדש בעלות של 146,000 ₪ ואילו בשנת 2016 רכשה רכב ב.מ.וו. חדש בעלות של 670,000 ₪. התובעת הסבירה, כי את הכסף לרכישת הרכב קיבלה בירושה מאביה, מקרנות פנסיה והשתלמות וכן מפוליסות ביטוח שעשה אביה המנוח, ופירטה את הסכומים שקיבלה מחברות הביטוח השונות, זאת לאחר שלגבי חלק מהקופות, ומאחר שאביה לא ציין את שמות המוטבים, נאלצה לנהל משפטים מול שאר בני המשפחה (עמ' 31-30 לפרוט'). ראיות בעניין, כגון דו"חות מחברות הביטוח ומהקרנות השונות, פרוטוקולי דיונים או פסקי דין, לא הוצגו.
התובעת סיפרה עוד, כי בעקבות מערכת היחסים בין הנתבע ובין ג'מלאת, תבעה אותו ג'מלאת על סכום של מיליון ₪, ובפסק הדין נפסק כי עליו לשלם לה 46,000 ₪. לטענתה, הנתבע מסר לג'מלאת שיקים בסך 1,300 ₪ לשלוש שנים, אולם לאחר מכן הוסכם ביניהם כי הנתבע ייתן לג'מלאת סכום מזומן של 22,000 ₪, ובכך ימלא את התחייבותו על פי פסק הדין. לטענת התובעת, היא עצמה נתנה לנתבע את הסך של 22,000 ₪, ועקב כך נקלעה לחובות, נכנסה ליתרת חובה ונאלצה ליטול הלוואה מבנק אחר על מנת לכסות את יתרת החובה ולסגור את החשבון בבנק (עמ' 33-32 לפרוט').
לטענת התובעת, את הסך של 130,000 ₪ שלטענתה נתנה לנתבע על מנת שירכוש עבורה ג'יפ מסרה לו במזומן בביתה בפרדס חנה. היא הסבירה, כי בטחה בנתבע, האמינה שיתגרש מאשתו ויתחתן איתה. לטענתה, הם סיכמו עם בעל רכב מיצובישי בשם נאור מחיפה, אליו הגיעו דרך "יד 2", לרכוש את הג'יפ שלו, וקבעו איתו מועד לקבלת הרכב ולהעברת בעלות, אלא שהנתבע לא השיב על הטלפונים של נאור, עד אשר זה התקשר לתובעת ושאל מה קורה, והאם הם רוצים את הרכב; אז ניסתה ליצור עמו קשר, אלא שהוא נעלם (עמ' 34-33 לפרוט'). מאז לא חדלה, לטענתה, להתקשר אליו ולדרוש כי יחזיר לה את כספה, וזאת במשך שנתיים ימים, אלא שלא היתה לה הוכחה כי מסרה לידיו את הכסף (עמ' 34 לפרוט').
לטענתה, הנתבע חייב לה "פי 10" יותר מאשר הסכום שתבעה, אולם בלית ברירה, ולאחר שאמר לה כי הוא הודה בפני כולם כי נטל ממנה 50,000 ₪, הסכימה לחתום על הסכם להחזר סכום זה; אך בנוסף דרשה ממנו שיק נוסף בסך 50,000 ₪, שלא היה שיק בטחון. לטענתה, השיק היה מוכן בכיסו של הנתבע, נושא סכום ותאריך והוא מסר לה אותו בחדר השני. לדבריה, היא הסכימה כי הנתבע ימסור לידיה את השיק הזה מבלי שאיש יידע, וכן הסכימה כי הסכם החזר ההלוואה יעמוד על סך 50,000 ₪ בלבד, ובלבד שכספה יוחזר (עמ' 36-35 לפרוט'). כן הבהירה, כי עמדה על כך שהנתבע יביא עמו ערב למעמד החתימה, והוא הביא עמו את גיסו אחמד (עמ' 36 לפרוט').
התובעת אישרה כי לפני חתימת ההסכם יצרה קשר טלפוני עם אחיו של התובע ועם גיסו וטענה כי הנתבע חייב לה 165,000 ₪, סכום אותו נתנה לנתבע, במסגרת מערכת היחסים שלהם, על מנת שיקנה לה ג'יפ, אולם הכחישה כי אמרה שברשותה סרטון (עמ' 38-37 לפרוט').
לטענתה, הנתבע המשיך לעקוב אחריה בלי הרף ולשלוח לה הודעות בהן הוא שאל מי בא לבקר אותה וכן הלאה, עד אשר החליטה לפנות ביום 1.1.17 למשטרת עירון ולהתלונן, והנתבע - אשר עקב אחריה וראה זאת - החליט לבטל את כל השיקים (עמ' 39-38 לפרוט').
עוד טענה התובעת, כי הנתבע מתחמק מלהשיב לה את כספה משום שביזבז אותו (עמ' 35-34 לפרוט').

דיון והכרעה
א. חוזה למראית עין?
ראש וראשון, אין בידי לקבל את טענת התובעת, כי על מנת לטעון כנגד תקפותו וחוקיותו של ההסכם להחזר ההלוואה (להלן: ההסכם) היה על הנתבע להגיש תביעה נפרדת לביטולו. הצדדים להליך הם צדדים קרובים לשיקים שחוללו, ועל כן רשאי הנתבע להעלות טענות הגנה חוזיות ביחס לעסקת היסוד גם במסגרת התביעה השטרית (דנ"א 258/98 צמח נ' שלשבסקי, פ"ד נה(4) 193 (1998).
דומה כי אין חולק, כי שני הצדדים מסכימים כי ההסכם הינו הסכם למראית עין, כלומר, חוזה שיש בו אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים ובין רצונם האמיתי במועד כריתת החוזה (ת"א (חד') 2643/03 מדמוני נ' שמעון (6.6.06). כך הגדיר זאת השופט א' ברק בע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי פ"ד לג(2) 576 (1979) (להלן: פרשת ביטון), בסעיף 4 לפסק דינו:
"בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה. נמצא, כי מתקיימות בעניין זה שתי מערכות משפטיות. המערכת האחת, החיצונית והגלויה, הקובעת הסדר מסוים המוסכם על הצדדים, והמערכת השנייה, הפנימית והנסתרת, המבטלת בהסכמה הסדר זה או משנה אותו." (עמ' 583-582 לפסק הדין).
במילים אחרות, קיימים למעשה שני הסכמים: האחד, ההסכם הכתוב, והשני - זה שבעל פה, המשקף את ההסכמה האמיתית שבין הצדדים, נכון למועד כריתתו.
משמעות הקביעה כי ההסכם הינו הסכם למראית עין היא, כי הסכם זה בטל, לנוכח הוראות סעיף 13 לחוק החוזים. ואולם, גם אם נקבע כי ההסכם הגלוי בטל, יש להמשיך במלאכת בחינת קיומו של ההסכם הנסתר בין הצדדים, וכפי שנאמר בפרשת ביטון הנ"ל:
"יש לבחון את תוקפה של העסקה הנסתרת באופן עצמאי, על יסוד ההנחה שהחוזה למראית עין בטל, ולראות אם עסקה נסתרת זו ממלאת אחד היסודות הדרושים להיווצרותה."
את שאלת תוקפו של ההסכם הנסתר, קרי, האם השתכלל בין הצדדים הסכם מחייב ובר-תוקף, יש לבחון על פי דיני החוזים הרגילים (פרשת ביטון, עמ' 584-583 לפסק הדין).
בענייננו, ההסכם הגלוי הוא ההסכם בכתב עליו חתמו הצדדים במשרדו של עוה"ד ביאדסה ואשר הוצג בפני בית המשפט.
באשר להסכם הנסתר, זה שבעל פה, אם כי אין מחלוקת לגבי קיומו, הצדדים נחלקים לגביו הן באשר למהותו והן באשר לתוכנו: באשר למהותו - לטענת התובעת מדובר בהסכם להחזר כספים שנתנה לנתבע , רובם - לצורך רכישת ג'יפ עבורה; ואילו לטענת הנתבע מדובר בתשלום בשל סחיטה שהפעילה עליו התובעת , מה שהופך אותו, לשיטתו, לחוזה פסול.
ואילו באשר לתוכנו - לטענת הנתבעת מדובר בהסכם לתשלום 130,000 ₪, מתוכם 50,000 ₪ ב -25 שיקים חדשיים של 2,000 ₪ שיקים כל אחד; סכום נוסף של 50,000 ₪ בשיק לזמן פרעון 15.12.18; ועוד 30,000 ₪, שישולמו כאשר יוכל הנתבע לשלמ ם. הנתבע, לעומת זאת, טוען כי תוכן ההסכם שבעל-פה הוא לתשלום 50,000 ₪ בלבד, ב -25 תשלומים, כאשר השיק הנוסף של 50,000 ₪ הוא שיק בטחון בלבד להבטחת מסירת 25 השיקים האמורים. באשר ל - 30,000 ₪ הנוספים, הנתבע לא הזכירם בכתב ההגנה ובתצהירו כלל.
ב. מהות ההסכם הנסתר -החזר כספים או סחיטה?
סבורני, כי מהותו האמיתית של ההסכם הנסתר איננה לא החזר כספים שנמסרו לרכישת ג'יפ, וגם לא סחיטה, אלא מהותו שונה לחלוטין, אותה ניסו שני הצדדים כאחד להסתיר מעיני בית המשפט .
מחד, טענתה של התובעת כי מסרה לנתבע 130,000 ₪ על מנת שיקנה עבורה ג'יפ איננה מסתברת בעיניי. ראשית, התובעת לא הוכיחה כי היו ברשותה סכומים כסף גדולים, כאלו שאיפשרו לה לרכוש רכבי יוקרה ומותגים, כפי שהעידה (עמ' 31-30 לפרוט'). טענותיה על קבלת ירושה מאביה וקבלת כספי ביטוח וקרנות פנסיה וקרנות השתלמות מעזבונו, לרבות כאלו שחייבו נקיטת הליכים משפטיים, טענות אלו לא הוכחו, הגם שאין לכאורה קושי להשיג את התיעוד הרלוונטי מחברות הביטוח ומהקרנות השונות, להציג דפי חשבון בנק ואת פסקי הדין הרלוונטים. גם התובעת עצמה הודתה בס עיף 14 לתצהירה, כי אין בידיה אסמכתאות על הסכומים שמסרה בידי הנתבע.
שנית, הרושם העולה מעדותה של התובעת בבית המשפט הוא כי מדובר באשה עצמאית ודעתנית, הרגילה להסתדר בכוחות עצמה מגיל צעיר מאוד, וספק בעיניי האם היתה מוסרת בידי הנתבע סך של 130,000 ₪ על מנת שיחפש עבורה ג'יפ, כאשר היא עצמה אינה נוטלת חלק פעיל בכך; סביר יותר בעיניי, כי היתה מגלה מעורבות גבוהה במידה ניכרת, פועלת לרכוש את הרכב בעצמה (כפי שעשתה במקרים קודמים - עמ' 30 לפרוט') , או לכל הפחות ביחד עם הנתבע. זאת ועוד, בעדותה בבית המשפט מסרה גרסה שונה, לפיה היא והנתבע כבר בחרו את ג'יפ לרכישה, וקבעו עם בעליו להגיע לחיפה ולראות את הרכב, אלא שאז לא עלה בידי המוכר ליצור קשר עם הנתבע, והוא פנה אליה לברר האם הם עדיין מעוניינים ברכב (עמ' 34 לפרוט'). התובעת לא הציגה פרטים כל שהם לגבי הג'יפ עצמו - הסוג, השנתון, סכום העסקה שסוכם. יתר על כן, על אף שהתובעת ידעה לציין - למעלה מארבע שנים לאחר האירועים האלה - את שמו של המוכר, נאור, היא לא הביאה אותו כעד מטעמה, על אף שעניין ההלוואה לרכישת הג'יפ היא בלב המחלוקת שבין הצדדים, ואי הבאתו לעדות מטעמה פועלת לחובתה (לעניין החזקה בדבר הימנעות מהבאת עדים וראיות רלוונטים ראה ע"א 548/78 נועה שרון נ' יוסף לוי, פ"ד לה(11), 736, 760 (1980); רע"א 12/15 עזבון המנוח אליה פרג' ז"ל נ' אסף אלעזר (1.3.2015)).
עוד יש לציין, כי אין כל הגיון במסירת סכום של 130,000 ₪ לנתבע על מנת שיחפש רכב עבור התובעת; על מנת לחפש רכב, אין צורך בכסף מזומן, אלא רק לאחר סגירת העסקה הרלוונטית, כאשר אז ידוע סכום העסקה ורק אז מגיע מועד מסירת הכסף. במילים אחרות, גרסה זו אינה הגיונית ואינה עולה בקנה אחד עם השכל הישר.
מאידך, סבורני כי הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח את טענת הסחיטה שבפיו. למעשה, שני אחיו, בלאל וסאמי, הובאו כעדים מטעמו רק לעניין זה, כ אשר שניהם העידו כי אינם יודעים דבר על ההסכם הכתוב, מה שאינו סביר בעיניי כלל, שכן המדובר בעיקר המחלוקת שבין הצדדים בתובענה. לא הם ולא הנתבע לא הציגו ראיות לאותן שיחות טלפון נטענות שקיימה עמם התובעת - לא הקלטות שיחות, לא פירוט שיחות, לא מועדיהן ולא פרטים נוספים אודות יהן, כגון מספר הטלפון של התובעת. הסרטון הנטען עצמו לא הוצג אף הוא, כאשר הנתבע ועדיו מודים כולם כי לא ראו אותו מעולם. התובעת עצמה הכחישה את קיומו (עמ' 38 לפרוט'). בנסיבות אלו, ישנו קושי משמעותי להסתמך על עדותם של האחים בקשר לעניין הסחיטה.
בנוסף, שני הצדדים מאשרים, כי חלק לא מבוטל מסכום ההסכם, 30,000 ₪, לא שולם במעמד ההסכם או בסמוך לו אלא נותר לתשלום ביום מן הימים, "כאשר יהיה לנתבע כסף" - עניין בו מודים שני הצדדים גם יחד (ראה להלן); דבר זה אינו עולה בקנה אחד עם תשלום בשל סחיטה, שכן מטבע הדברים "סחטנים" אינם נוהגים להותיר חלק מהתשלום למועד עתידי בלתי ידוע, אם בכלל, אלא עומדים על קבלתו במלואו באופן מיידי, או לכל הפחות על קביעת מועד מוגדר וברור לתשלומו. אדרבא, מתוכנו של המסרון שכתב הנתבע במסגרת חילופי המסרונים בין הצדדים - כי אם הגיס אחמד יגיד לו, לנתבע, ולו מילה אחת, "תראי מה יהיה לך", מצביע לכאורה כי הנתבע הוא זה שאיים על התובעת דווקא, ולא להיפך.
יתר על כן, הנתבע הודה, כי לאחר ששילם בהתאם להסכם, הוא לא דאג לקבל לידיו את הסרטון הנטען; אם הסרטון מעולם לא הוצג ואף לא נדרש בחזרה - אזי מדוע שילם? הדבר נטול כל הגיון וסבירות, וגם עניין זה יש בו כדי לערער את טענת הסחיטה.
זאת ועוד, אם בשלבים מוקדמים יותר של הדיון טען הנתבע כי עוה"ד ביאדסה ידע כי מדובר בחוזה הנחתם תחת סחיטה וכי יש לו אף שיחות מוקלטות בינו ובין עוה"ד (ראה עמ' 4-3 לדיון בהתנגדות מיום 28.12.17), והגם שהודיע על כוונתו להביא את עוה"ד ביאדסה לעדות מטעמו, בפועל לא הגיש תצהיר מטעמו ולא זימנו לישיבת ההוכחות, על אף שמדובר, על פניו, בעד רלוונטי מאין כמותו. החזקה הידועה בעניין הימנעות מהבאת עדים וראיות רלוונטים שהוזכרה בסעיף 49 לעיל פועלת גם כאן לחובתו של הנתבע.
משקילת כל העדויות והראיות, נראה כי שני הצדדים גם יחד לא אמרו את מלוא האמת בעניין. נכון יהיה יותר לומר, כי אין מדובר לא בהחזר כספים שמסרה התובעת לנתבע על מנת שירכוש עבורה ג'יפ מחד, ולא בהחזר כספים ששולמו בשל סחיטה מאידך.
התרשמותי היא, כי מדובר בהסכם לפיצוי ולהשבת כספים עם הגיע מערכת היחסים הזוגית בין הצדדים לקיצה, בדומה להסכם שנחתם בשעתו בין הנתבע ובין ג'מלאת, בעקבות מערכת יחסים דומה, אשר הסתיימה בהסכם דומה, גם כן בסיועו של עוה"ד ביאדסה. אמנם, העניין הוסתר מבית המשפט על אף שכל הצדדים והעדים - לרבות התובעת - ידעו על כך, ועלה רק במסגרת החקירות הנגדיות של הנתבע ושל עדיו. מכל מקום, העדים העידו כי הסך של 42,000 ₪ ששילם הנתבע לג'מלאת "הגיע לה" כ"פיצוי" בגין מערכת היחסים וסיומה.
דומני, כי ניתן להסיק דברים דומים גם ביחס למערכת היחסים שבין התובעת ובין הנתבע, וכי גם כאן הוסכם על תשלום כספים כפיצוי וכהשבה, הנובעים מסיום מערכת היחסים הזו. הנתבע ביקש להסתיר את מהותו האמיתית של ההסכם, שכן הוא נבע ממערכת יחסים חשאית, מחוץ לנישואים; ואילו התובעת ביקשה להסתיר את מהותו האמיתית של ההסכם, ייתכן במטרה להצדיק את דרישתה לקבל השבה ופיצוי על תקופת הזוגיות עם הנתבע ולהקנות לה אופי עסקי-כלכלי יותר, במקום אישי-רגשי, אולי מכאיב פחות.
למעשה, הנתבע הודה בבית המשפט כי יש בינו ובין התובעת הסכם דומה להסכם שחתם עם ג'מלאת, כאשר העיד -
"... יש לי הסכם גם עם התובעת.
ש. איפה ההסכם, אתה יכול להציג אותו?
ת. יש לי את ההסכם שהיא אין לה משהו ממני. היא מוותרת על כל הזכויות שלה. אבל את הארכת ההסכם אין לי." (עמ' 9 לפרוט').
אמנם תשובותיו של הנתבע בעניין מתחמקות ומעורפלות, אולם ניתן להסיק מהן, ראשית, כי הוא מכיר בכך שיש לה זכויות הנובעות ממערכת היחסים ביניהם; ושנית, כי ישנו הסכם מסויים ביניהם, ה סכם אותו העדיף הנתבע שלא להציג; ושוב פועלת לחובתו בעניין זה החזקה בדבר הימנעות מהצגת ראייה רלוונטית וכזו הנוגעת ללב המחלוקת בין הצדדים. דומני כי בדברים אלו של הנתבע, אשר "נפלטו" מפיו במהלך חקירתו הנגדית, מתייחסים לאמיתו של דבר להסכם הסמוי בין הצדדים ויש בהם כדי לאשש את המסקנה כי ההסכם האמיתי בין הצדדים הוא הסכם לפיצוי והשבה בעקבות סיום מערכת היחסים ביניהם.
אכן, שני הצדדים גם יחד ניסו להסתיר את אופיו האמיתי של ההסכם הסמוי מעיני בית המשפט; אולם אין בכך כדי להביא למסקנה כי לא נכרת הסכם מחייב ביניהם; די לי בכך שקבעתי, על בסיס הראיות והעדויות שהוצגו, כי מדובר בהסדר, שהושג בהסכמה מלאה של שני הצדדים, ללא לחץ או כפייה, אשר בא לענות על אינטרסי הצדדים - כל אחד והאינטרס שלו - ואשר משקף את גמירות דעתם של הצדדים.
אמנם, לאחר כריתת ההסכמים - הן זה הגלוי והן זה הסמוי - ובעקבות תלונתה של התובעת במשטרה והוצאת צו ההגנה נגד הנתבע, ביטל הנתבע באופן חד צדדי את ההסכם, בכך שנתן הוראת ביטול לכל השיקים שמסר לתובעת לפי ההסכם; טענת הסחיטה נולדה, כפי הנראה, בשלב זה, על מנת להצדיק את ביטול השיקים וביטול ההסכם. אגב, טענתו של הנתבע, כאילו ביטל את השיקים שכן בעקבות התלונה במשטרה נודע סיפור הרומן לאשתו, טענה זו לא הוכחה, כאשר אשתו של הנתבע לא הובאה להע יד מתי נודע לה על הרומן, ולמעשה, כפי הנראה היא כלל אינה מודעת להליכים כאן.
ג. חוזה פסול/פגום?
פועל יוצא מקביעתי דלעיל, כי מדובר בהסדר מוסכם ותקף, המשקף את אומד דעתם של הצדדים, הוא כי אין מדובר בחוזה פסול כמשמעותו בסעיף 30 לחוק החוזים. כן אין לקבל את הטענה, כי מדובר בחוזה שנחתם תחת כפיה, כאמור בסעיף 17 לחוק החוזים.
היו לכאורה לנתבע הזדמנויות רבות לחזור בו מן ההסכם ולטעון כי נכרת תחת אילוץ או כפייה: הן כחודש לאחר חתימתו, כאשר הצדדים נפגשו שוב במשרדו של עוה"ד ביאדסה על מנת למסור את 25 השיקים; הן לאחר מכן, כאשר התובעת ביקשה מהנתבע להחליף שלושה מהשיקים האמורים לשיקים סחירים, אך הוא לא עשה כן. דין טענותיו של הנתבע בהקשר זה, איפוא, להידחות.
ד. תוכן ההסכם
השאלה, מה בדיוק כלל ההסכם הסמוי בין הצדדים, קרי, על איזה סכום הוסכם ביניהם , אינה רלוונטית למחלוקת נשוא תיק זה, שעניינו שני שיקים מתוך 25 השיקים, שלגביהם אין מחלוקת כי נמסרו במסגרת ההסכם. עם זאת, ולהשלמת התמונה ומאחר שהצדדים התעכבו רבות על עניין זה, אבחן גם סוגיה זו.
באשר ל - 30,000 ₪ אשר ישולמו כאשר "יהיה לנתבע כסף", דומה כי אין מחלוקת אמיתית כי ההסכם כולל אותם , שהרי שני הצדדים מודים בו: התובעת - בסעיף 13.4 לתצהירה ובעדותה בעמ' 39 לפרוט'; והנתבע - הגם שלא הודה בסכום זה בכתבי הטענות , הוא הודה בו בחילופי המסרונים עם התובעת, אשר הוצגו ולא נסתרו, ובעקבות זאת הודה בכך גם בעדותו בבית המשפט (עמ' 12 לפרוט').
ומה באשר לשיק בסך 50,000 ₪ לזמן פרעון 15.12.18? כאמור, לטענת התובעת מדובר בחלק מסכום ההסכם, ואילו הנתבע טוען כי זהו שיק בטחון שנמסר לידי התובעת על מנת להבטיח כי ימסור לידיה את 25 השיקים בסך 2,000 ₪.
במחלוקת זו בין הצדדים מצאתי לנכון להעדיף את גרסת התובעת על פני זו של הנתבע; ראשית, לא נרשם על השיק כי הוא שיק בטחון, והתאריך בו לא הותר ריק, כנהוג במקרה של שיק בטחון, אלא ננקב בו זמן פרעון מוגדר.
שנית, אם אכן מדובר בשיק שנועד להבטיח כי הנתבע ימסור לידי התובעת את 25 השיקים, משום שבמעמד חתימת ההסכם במשרדו של עוה"ד ביאדסה לא היה ברשותו פנקס שיקים, אזי מדוע יש צורך להסתיר את הדבר מעיני הנוכחים האחרים - עוה"ד והגיס הערב, ולסור לחדר אחר על מנת למסור את השיק? ומדוע ניסה הנתבע להסתיר את אשר ארע בחדר השני מפני הגיס, למרות שזה שאל אותו שוב ושוב במה מדובר? הרי מדובר בעניין לגיטימי ומקובל ולא היה מקום לעשותו בחשאי, אדרבא, היה אף מקום לכלול עניין זה בהסכם הכתוב.
זאת ועוד, דברי התובעת, אותם אני מקבלת במלואם, כי השיק בסך 50,000 ₪ היה מוכן בכיסו של הנתבע, נושא סכום ותאריך, ולא נערך בו במקום (התובעת העידה כי בחדר האמור לא היו כלי כתיבה כלל), אינם עולים בקנה אחד עם הטענה כי מדובר בשיק שהצורך למסרו נולד רק כביכול כאשר נוכחה התובעת לדעת, במעמד ההסכם, כי לא תוכל לקבל מיידית את 25 השיקים, בהעדר פנקס שיקים ברשות הנתבע.
ולבסוף, אם אכן מדובר היה בשיק בטחון להבטחת מסירת 25 השיקים, מדוע לא דאג הנתבע לקבלו בחזרה מידי התובעת כאשר מסר לידיה בהמשך את השיקים?
המסקנה המתבקשת היא, איפוא, כי אין מדובר בשיק בטחון, אלא בתשלום של חלק מהסכום המוסכם במסגרת ההסכם הסמוי, הידוע רק לתובעת ולנתבע.

סוף דבר
לנוכח האמור לעיל, אני קובעת כי שני השיקים נשוא התביעה הם שיקים שנמסרו על ידי הנתבע לתובעת במסגרת ההסכם הסמוי שנכרת ביניהם מאחורי הקלעים, הוא ההסכם האמיתי שמאחורי ההסכם הגלוי שבא לידי ביטוי בהסכם הכתוב. מהותו של ההסכם הסמוי היא, כפי הנראה, הסדר להשבה ולפיצוי בעקבות סיום מערכת היחסים שבין הצדדים. מכל מקום, ברור כי מדובר בהסדר מוסכם ותקף שהושג מתוך רצון חפשי של שני הצדדים ושיקף גמירות דעת מצדם להסדיר החזר כספים ופיצוי לתובעת בנסיבות שנוצרו, בדומה להסכם שנערך בשעתו בין הנתבע ובין ג'מלאת.
הנתבע לא הוכיח את טענת הסחיטה והכפייה שהביאו אותו לחתום על ההסכם בגינו נמסרו השיקים נשוא התביעה. לפיכך יש לקבוע, כי לא עמד בנטל המוטל עליו, במסגרת התביעה השטרית, לסתור את חזקת התמורה העומדת לתובעת לפי הוראות פקודת השטרות.
משמדובר בהסכם תקף ומחייב, על הנתבע לעמוד בהתחייבויותיו ולפרוע את השיקים נשוא התביעה. דין התביעה, איפוא, להתקבל במלואה.
אשר על כן, אני מורה על קבלת התביעה ועל חידוש הליכי ההוצל"פ בתיק שבכותרת.
הנתבע יישא בהוצאות ושכר טרחת עורך דין של התובעת בסך של 7,000 ₪, כולל מע"מ, אשר יתווסף לסכום החוב בתיק ההוצל"פ.
לנוכח חריגתו הקלה בלבד של ב"כ הנתבע מהיקף הסיכומים שנקבע, לא מצאתי לנכון לקחת עניין זה במסגרת פסיקת ההוצאות, כבקשת ב"כ התובעת, מה גם שאם היה ב"כ התובעת פונה לבית המשפט בבקשה להתיר לו להגיש סיכומיו בהיקף דומה, לא היה נתקל בסירוב.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ואלו יעבירו העתק לתיק ההוצל"פ שבכותרת.
ניתן היום, י"ט אדר א' תשע"ט, 24 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.