הדפסה

בית משפט השלום בחדרה ת"א 8876-05-16

לפני כבוד השופטת הדסה אסיף

התובעים

.1 שרות טרקטורים זמר בע"מ
.2 גלאל חרבט

נגד

הנתבע
נזיה עסלי

פסק דין

1. בפני תביעה שהוגשה בגין פרסום לשון הרע, מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן – החוק).

2. התובעת 1, "שרותי טרקטורים זמר בע"מ" (להלן: "החברה"), היא חברה המנהלת מוסך לתיקון טרקטורונים, והיא זכיינית למתן שירותים לכלים מסוג "בובקט ג'ל" באזור בו מתגורר הנתבע (עמ' 26 ש' 22-23).
התובע 2, מר ג'לאל חרבט (להלן: :"תובע 2"), הוא הבעלים הרשום של החברה.
הנתבע, מר נזיה עסלי (להלן: "הנתבע"), היה לקוח של החברה.

3. התביעה הוגשה בגין הודעות ("פוסטים") וסרטונים, שפורסמו על ידי הנתבע ברשת החברתית "פייסבוק".

טענות הצדדים:
4. לטענת התובעים, הנתבע מחזיק בדף פייסבוק פרטי בערבית, ובו חברים יותר מ- 2,000 חברים.

5. לטענת התובעים, בחודש פברואר בשנת 2016, פרסם הנתבע בדף הפייסבוק שלו סרטון וידאו, הכולל תיעוד חזותי של הנתבע עצמו, בו הנתבע אומר דברים שמבזים את התובעים. לטענת התובעים בסרטון מעלה הנתבע טענות כזב, שעיקרן הוא כי ה תובעים רימו אותו , ב יחס לשירות שנתנו לטרקטור מסוג "בובקט" השייך לנתבע (להלן: "הסרטון הראשון"). התובעים צירפו ל כתב התביעה דיסק הכולל את הסרטון.

6. לטענת התובעים, אף שבסרטון הנתבע נמנע מלהזכיר את שם התובעים, ברור שהאמור בו מכוון אליהם. זאת, בין היתר, משום שהנתבע מצולם בסרטון שהוא לובש סוודר, שעליו מוטבע סמלה המסחרי של החברה, והוא קורע אותו בהפגנתיות תוך כדי הסרטון.

7. לטענת התובעים, בהמשך, הנתבע פרסם "פוסט", שבו הזכיר מפורשות את שם התובע 2, תוך שהוא מכנה אותו "רמאי וגנב".

8. לטענת התובעים, בהמשך, הנתבע פרסם "פוסט" נוסף . תרגום לעברית של פוסט זה צורף לכתב התביעה על ידי התובעים (סעיף 15 לכתב התביעה). וכך נכתב בהודעה:
" והוא (התובע) עוד מכנה עצמו גילי הגנב."

9. לטענת התובעים, בחודש מרץ בשנת 2016, פרסם הנתבע סרטון נוסף בדף הפייסבוק שלו (להלן: " סרטון שני"). בסרטון מדבר הנתבע בשפה הערבית. תרגום לעברית צורף לכתב התביעה על ידי התובעים (סעיף 22 ו- 25 לכתב התביעה). לטענת התובעים, בין היתר, נאמר בסרטון כי התובע הינו: "כחצי מכונאי, וחצי לזיון."
לטענת התובעים, בסרטון מזהיר הנתבע מהתובע ומהשירות הניתן במוסך:
" אתה ניגש לתקן אצל מישהו... יש לך תקלה... הוא מוסיף לך עוד תקלה... יום למחרת... ולמחרת או לאחר כמה ימים מתגלה התקלה השנייה... ואתה עוד משלם."
"אתה הולך לתקן אצל מישהו ושמו ג'לאל... תזכרו את השם הזה... השם הזה ג'לאל... היינו איפה שתשמע מוסך ג'לאל גם אצל אלוהים... את תלכו לתקן אצלו".
"מה שאתה עובד אתה נותן למכונאי הזה (מכונאי בלשון לעג מיני)... זה לא מכונאי--- זה מכונאי זיון... חצי דפיקה וחצי זיון... זה מה שעשה לנו."
"קללה בערבית (ינעל אבא של מי שדפק אותך)... רואים עליך שאתה ממזר... נשבע באלוהים שאלמד אותך לקח."

10. התובעים ביקשו מבית המשפט לפסוק להם פיצוי ללא הוכחת נזק, בסך של 100,000 ₪.

11. הנתבע אינו מכחיש כי הוא זה שפרסם את הפרסומים נשוא התביעה. יחד עם זאת, לטענתו, דין התביעה להידחות וזאת ממספר טעמים:
א. חוסר יריבות מול החברה, וכן טענה לפיה החברה אינה זכאית לפיצוי ללא הוכחת נזק.
ב. אין בפרסום משום לשון הרע.
ג. אם יש בפרסום לשון הרע, עומדות לנתבע, לטענתו, הגנות המפורטות בחוק איסור לשון הרע.

12. באשר לנזק, טוען הנתבע כי לא נגרם לתובעים נזק כל שהוא.

דיון
13. בע"א 8345/08 ‏ בן נתן נ' בכרי, פ"ד סה(1) 567 (2011), שירטט כב' השופט עמית את "תרשים הזרימה" הבסיסי, לפיו יש לדון בתביעת לשון הרע:
"תחילה יש לבחון אם הביטוי שפורסם מהווה "לשון הרע" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע; לאחר מכן יש לבחון אם מדובר בפרסום הנהנה מחסינות (סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע), אם עומדת למפרסם הגנת אמת הפרסום (סעיף 14 לחוק), או אם עומדת לו אחת מהגנות תום הלב (סעיף 15 לחוק); לבסוף, מקום בו נקבע כי מדובר בפרסום המהווה "לשון הרע", שאינו חוסה תחת כנפי סעיפים 15-13 לחוק, יש לבחון אם מדובר בלשון הרע המופנית כנגד "חבר בני אדם" או "ציבור כלשהו" שאינם תאגיד, שאז נכנס לפעולה סעיף 4 לחוק, היוצר "מניעה דיונית-סטטוטורית מוחלטת" להגשת תביעה אזרחית."

14. עוולת פרסום לשון הרע כוללת בתוכה שני יסודות. האחד, הינו "פרסום", והשני, הינו כי הפרסום כלל דברים שהם בגדר "לשון הרע". בהעדר אחד מהיסודות דנן לא מתקיימת העוולה.
סעיף 1 לחוק מגדיר מהי לשון הרע:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
בסעיף זה "אדם" - יחיד או תאגיד."
סעיף 2 לחוק מגדיר מהו פרסום:
(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."

15. במקרה שבפני, דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת לכך שפרסומים בפייסבוק הם בגדר "פרסום" לפי החוק. נקבע בפסיקה כי פרסום ברשת חברתית באינטרנט מהווה "פרסום", לאור ההגדרה של מונח זה בסעיף 2 לחוק (ראו בר"ע (מחוזי חיפה) 850/06 מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר YNET -מערכת הפורומים (פורסם בנבו, 22.04.2007), פסקה 24). וראו גם סקירתו המאלפת של כב' השופט גולדקורן בתא"מ 54888-01-12 וקנין נ' מועלם, (פורסם בנבו, מיום 16.12.12).

הנתבע מודה שהוא זה שכתב את ה"פוסטים" ופרסם את הסרטונים (עמ' 26 ש' 30-31, עמ' 28 ש' 12-13). בכך התקיים יסוד הפרסום.

16. יש לכן לבחון אם הפרסומים מהווים "לשו ן הרע".
המבחן ללשון הרע הוא, האם יש בהתבטאות בכדי לפגוע באדם – לפי מידת הפגיעה המצויה בחוק - בקרב החוג שעמו הוא נמנה, לפי המקובל והנהוג באותו חוג. המבחן אינו מבחן סובייקטיבי, כי אם מבחן אובייקטיבי במהותו. לא תחושותיו של התובע/הנפגע הן שקובעות האם האמירה מהווה לשון הרע . הדרך, בה רואים החברה, או החוג הסובב את הנפגע במסגרות חייו, את הפרסום, היא המדד להכרעה בסוגיה דנן. מבחן זה תואם את מטרתו העיקרית של החוק, והיא לאפשר לאדם להגן על שמו הטוב בקרב החברה בה הוא חי ופועל (ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט 734, 747-746. (1986)). נקבע גם , כי אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין, או אם היא, והתייחסותה לאדם הנפגע, משתמעת מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות (סעיף 3 לחוק).

17. נפסק כי:
"המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 לא מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסוד אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט - התובע בעיני הבריות."
(ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא (2) 281, 293 (1977)).
עוד נקבע כי:
"לא אחת נדרש בית המשפט, הבא לבחון האם נפלה דיבה בפרסום כלשהו, לפרק את הפרסום למרכיביו. לגבי כל משפט, מילה או פסקה בודק בית המשפט האם קמה תחולה ליסודות העילה שעניינה לשון הרע, ובפרט, האם קיים "פרסום לשון הרע" והאם מתקיימת אחת מן ההגנות הקבועות בחוק. ההליכה בדרך זו מקלה לעיתים על ההכרעה, שכן היא מאפשרת לבודד את האמירות השנויות במחלוקת ולבצע בחינה ממוקדת לגבי כל אחת מהן. אולם הפירוק חייב תמיד להיעשות בזהירות ראויה, תוך שימת לב גם למכלול. גם כאשר מתמקד הדיון בביטוי ספציפי, מצווה בית המשפט, על-מנת לבחון האם מדובר בביטוי מלעיז, לבחון את הפרסום בכללותו (ראו ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1). פרשנותו של קטע בפרסום חייבת ליתן את הדעת גם לקטעים האחרים, על-מנת שהתמונה תהא שלמה – הרי זו ברגיל התמונה הנגלית בסופו של דבר גם לעיני הקורא או הצופה שנחשף לפרסום (ראו גם א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז) 118-117). כמובן, על בית המשפט להביא בחשבון את מקומו ואת אופן פרסומו של הביטוי נשוא המחלוקת – בכותרת, בכותרת משנה, בהדגשה, בליווי תמונה, וכיוצא באלה"
(ראו ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ", פ"ד לב(3) 337, 354).

18. בספרות המשפטית, הובעה הדעה, כי:
"הפרט הינו סובייקט חברתי בעל תכונות מוסריות. ההערכה החברתית משמעה, אפוא, הערכה של תכונות, כגון הגינות, יושר, רדיפת צדק או עשייתו, חברות, אזרחות טובה, פטריוטיות וכדומה. מכאן שהפרסום הפוגע בניקיון הכפיים או בדמותו האזרחית של הפרט, למשל תיאורו כ"איוב העם", "בוגד", "גזען", "רמאי", "נוכל", "כפוי טובה", "עושה עוול" וכדומה או ייחוס לו ביצוע של עבירה פלילית או התנהגות לא מוסרית מהווה פגיעה בכבוד. פרסום המטיל דופי בטוהר המידות או בדמות המוסרית של הפרט מהווה פגיעה בכבוד כערך חברתי מוגן."
(ח.גנאים, מ. קרמניצר, ב.שנור, לשון הרע הדין המצוי והרצוי ( המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכל סאקר), (2005), 80-79).

19. אשר ללשון בה נעשה שימוש, נפסק כי לא תמיד ייחשבו קללות וגידופים ללשון הרע:
"...... לצורך הכרעה בשאלה, האם מהווים דברי גידוף 'לשון הרע', ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת הקשר שבהם נאמרו הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז או בכעס או תוך חילופי עלבונות, ייטה בית המשפט שלא לראות בדברים 'לשון הרע' המקימה עילת תביעה על פי החוק" (אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 132).

20. ואולם, קללות, גידופים ודברי נאצה יכולים, בהתקיים הנסיבות המתאימות לכך, להוות לשון הרע. כך, למשל, במקרה אחר, שבו אמר אדם "הסתלק מכאן, כלב בן כלב, נביא שקר שתום עין", נקבע כי הדברים מהווים לשון הרע (ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, כ(2) 269 (1966)).

21. במקרה שבפני, לאחר שעיינתי בדברים שכתב הנתבע, ובסרטונים שצורפו על ידי התובעים, דעתי היא כי הדברים מהווים לשון הרע כלפי התובעים. שוכנעתי כי הדברים עלולים לפגוע בשמם של התובעים, לבזותם ולפגוע במשלח ידם.

22. אשר על כן, במקרה שבפני התקיים הן יסוד "הפרסום" והן יסוד "לשון הרע".

23. יש לבחון כעת את טענותיו של הנתבע, הן ביחס להגנות העומדות לו, לטענתו, על פי חוק, והן ביחס לזכאותה של החברה לפיצוי על פי החוק.
הנתבע טוען להגנות מכוח סעיפים 14, 15 לחוק.

הגנה מכח סעיף 14 לחוק
24. הנתבע טוען כי תוכן הפירסומים הוא אמת , וכי בפרסומם יש עניין לציבור בשל מהות התוכן. משכך, לטענת הנתבע, עומדת לו הגנה מתוקף סעיף 14 לחוק הקובע כי תקום הגנה למפרסם באם יוכח כי "הדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי".

25. הנטל להוכיח כי הפרסום אמת, והנטל להוכיח את העניין הציבורי שבפרסום , מוטלים על הנתבע , אך הוא לא הרים נטל זה.

26. מלבד טענות סתמיות של הנתבע , שלפיהן התיקונים שבוצעו בטרקטורון ה"בובקט" שלו על ידי התובעים בוצעו ברמייה, לא הביא הנתבע כל תמיכה לטענותיו. הנתבע, שטוען שרומה בקשר לעבודות שבוצעו לתיקון ציר ולהחלפת משאבה, לא הביא כל ראיה שהיא לביסוס טענות אלה. הנתבע לא הביא חוות דעת שממנה ניתן היה, אולי, ללמוד על פגם בטיפולים שנעשו בטרקטורון, או בחלקים שהותקנו בו על ידי התובעים, ואפילו לא הציג את החלקים עצמם, אף שלטענתו הם נמצאים בחזקתו (עמ' 25 ש' 31-35, עמ' 27 ש' 21-24). בסרטון אפילו לא ניתן לראות אם החלקים המוצגים בו פורקו מהבובקט של התובע.

27. הדברים שפרסם הנתבע בסרטונים וב"פוסטים",כלל לא נבדקו לפני הפרסום, ולא נתמכו על ידי כל גורם חיצוני, אשר י כול היה, לכאורה, לאשש את השערותיו של הנתבע ביחס לאיכות השירות שטען כי קיבל מהתובעים (עמ' 25 ש' 3-7, ש' 11-13, עמ' 26 ש' 22-24, עמ' 29 ש' 31-34 ).

28. כאשר נשאל, האם בדק תחילה את הדברים לפני הפרסום, השיב הנתבע:
"מה יש לבדוק? לא צריך לבדוק כלום. היה לי מרמה והפסדים ובלופים ואין לי הוכחות ושום דבר, פרקתי והוצאתי את זה מגופי. מה אני אלך לאלימות חלילה? פרקתי לשמים ויצאתי הביתה. זהו נרגעתי." (עמ' 35 ש' 1-5 בפרוטוקול).

ועוד:
"ש. לא היה שווה שתיקח את המשאבה לאדם מקצועי שיתן לך חוות דעת על המשאבה?
ת. אני לקחתי את כל הטרקטור למוסך ולא רק את המשאבה.
ש. לא היה שווה לקחת למישהו אחר מוסמך את המשאבה שיאמר אם זה חדש או ישן או מה התקלה. לקחת או לא לקחת למישהו אחר?
ת. לא לקחתי." (עמ' 25 ש, 1-2, ש' 11-16 לפרוטוקול).

29. יוצא, שהעדות היחידה שהביא הנתבע להוכחת טענותיו אודות הפגמים בחלקים או בשירות נשוא הפרסומים , היא עדותו של הנתבע, שהיא עדות יחידה של בעל דין. בנסיבות, ובפרט כאשר לכאורה לא היה קושי להביא עדות מקצועית וחוות דעת לתמיכה בטענות אלה, לא ניתן לקבוע, על סמך עדותו היחידה של הנתבע, שעלה בידו להוכיח שקיבל שירות לקוי במוסך. יוצא, שהנתבע כלל לא הוכיח שהפרסום הינו אמת, ואפילו לא הוכיח שניסה לבחון את נכונות הטענות וההאשמות הכלולות בפרסום. די בכך כדי לדחות את טענתו כאילו הפרסום מוגן מכוח הוראות סעיף 14 לחוק.

30. יותר מכך, הנתבע גם לא הוכיח שיש בפרסום עניין לציבור. למעשה, למעט טענה סתמית כאילו מדובר בפרסום שיש בו עניין לציבור, לא ניתן על ידי הנתבע כל פירוט לטענה זו, גם לא בסיכומיו (סעיף 29 לסיכומים). אציין, שמעדות הנתבע נראה שמטרת הפרסום הייתה לאפשר לנתבע עצמו אמצעי לשחרור "קיטור", ולא , כפי שטען הנתבע לאחר שהוגשה התביעה, משום שיש בפרסום עניין לציבור :
"ש. האם פנית לתובעים ותבעת אותם בגלל התקלות?
ת. ... אז מהכאב הוצאתי את הכאב מהבטן." (עמ' 28 ש' 7-8)
"ש. אז תסכים איתי שכל המטרה היתה לפרוק מה שיש לך על הלב? זה מה שרצית?
ת. אז מה אתה רוצה? שאני אריב? הוצאתי את זה באוויר ולא הייתה לי כוונה להעלבה אישית להם". (עמ' 30-31 ש' 35 ו- ש'1-3)
"ש. בסרטון השני אתה אומר שג'לאל הוא ממזר, זה גם משהו דרך המוסך? האם נכון שאמרת "ג'לאל אבן חראם". שזה ממזר.
ת. אם אמרתי את זה בסרט, בזמן כאב, אני מתנצל. תמיד בזמן כאב תמיד יוצאות כמה אותיות שלא מתאימות." (עמ' 30 ש' 28-31)
"ש. היום אחרי שכל הסיפור הזה מאחורינו, ואתה לא מפרסם, האם יש משהו שאתה אומר לעצמך שאולי הגזמת ולא הייתה צריך לקלל אותו ואת אביו וקראת לו ממזר וגנב.
ת. לא התכוונתי לרע אלא התכוונתי לכאב שיצא לי מהבטן... כל מה שנאמר זה היה מתוך כאב ואם זה פגע אני מתנצל...
ש. אז אתה מפרסם משהו על אדם ונותן לו תכונה, לא אכפת לך שילדים שלך יראו מישהו שמפרסם עליך דבר כזה? זה עושה משהו?
ת. ... עדיף חינוך טוב אבל כל זה יצא מתוך כאב ולא מכוון נגדו ישירות. זה סה"כ סכסוך בין ברזל לברזל." (עמ' 33 ש' 26-29 ו-ש' 32-35)

31. מאחר שלא הוכחה אמיתות הנטען בפרסומים, וגם לא העניין שיש לציבור בפרסומם, הרי שהם אינם חוסים תחת ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק.

32. אני דוחה את טענתו של הנתבע, כאילו הפרסום מוגן מחמת ה יותו פרסום שיש בו עניין לציבור, גם משום שא ין לקבל טענה שלפיה פרסום שקרי, הוא פרסום שיש בו עניין לציבור. אם יש לציבור עניין, הרי הוא בכך שפרסומים , גם כאלה המתייחסים לבית עסק כזה או אחר, יהיו פרסומי אמת, ולא פרסומים שקריים המפרטים עובדות בלתי מבוססות.

הגנות מכח סעיף 15 לחוק
33. לטענת הנתבע, עומדת לו הגנה מכח אחת ההגנות המפורטות בסעיף 15 לחוק.

34. בעניין זה טוען הנתבע, כי ה דברים שפרסם הם בגדר ב"הבעת דעה" על התנהלות המוסך וככאלה ה ם מוגנ ים מכוח סעיף 15 לחוק. הנתבע אינו מפרט לאיזו מהחלופות שבסעיף 15 הוא מכוון, וניתן רק להניח, לאור טענותיו אודות "הבעת דיעה", כי הוא מכוון לחלופה שבס"ק (4). זאת, מאחר שהוא טוען שהפרסומים פנו אל ציבור מחזיקי הטרקטורים מסוג "בובקט גיל", ובעיני "האדם הסביר", הפרסומים היו נתפסים כתיאור אודות חוויה משירות שניתן לנתבע, על ידי תובעת 1, ולא כהשמצה או הכפשה.

35. בתי המשפט התחבטו לא מעט בשאלה מהו פרסום שהוא בגדר הבעת דעה. זאת, משום שלפעמים קשה להבדיל בין "דעה" לבין "קביעת עובדה". עמד על כך בית המשפט העליון ב ע"א 259/89 הוצאת מודיעין נ' ספירו פד"י מ"ו (3) 55 :
" בסיווג האמירה יש לתת משקל לאופן שבו היא נתפסת בעיניו של הקורא הסביר. רוצה לומר, האם סובר הוא כי הוא מוזמן לשפוט את האמירה, או שמא מתבקש הוא לאמצה כעובדה וללא ביקורת עצמית? הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר הוא שחולש על סיווגה של האמירה, ואין הוא מנתח ניתוח מדוקדק כל אימרה ואימרה. רושם זה מושפע מניסוחה של האימרה, ממקומה בכתבה ומהמבנה הכולל שלה".
כבר נקבע, כי "ניסוח טענה באופן קטגורי, יעיד שזו מהווה עובדה, ולא הבעת דעה" ( ע"א 3199/93 קרואס נ' ידיעות אחרונות פד"י מ"ט (2) 843 ).

36. בפסקאות 121 – 122 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה ריבלין בע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (פורסם בנבו, 08.02.2012), צויין:
"בעוד שפרסום עובדות אמור לשקף את המציאות האובייקטיבית כפי שהיא, אמירות בעלות יסוד סובייקטיבי, המתארות עמדה אישית בנוגע למצב דברים מסויים, יחשבו להבעת דעה (עניין בן גביר, בפסקה 12 לפסק דינה של השופטת ארבל, ע"א 9406/96 קאקיש נ' ביארס, פדי נג 3 352, 358, שנהר, בעמ' 309, ד"נ חב' החשמל, בעמ' 322). הבעת דעה כוללת על פי רוב ביטויים בעלי מטען ערכי מסויים או תאור מצב עובדתי בדרך המנוסחת כדעה (שנהר, בעמ' 309 – 310). לרוב, כוללת הבעת הדעה ביטויים אשר לא ניתן לסווגן כ"אמת" או "שקר". פרסום ייחשב כהבעת דעה אם האדם הסביר יבין את האמור בו כהבעת דעתו של המפרסם (ע"א חב' החשמל, בעמ' 291). סיווגו של עניין כהבעת דעה ייעשה על פי מבחני השכל הישר ועל פי כללי ההיגיון ( ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פדי מו 3 48, 55 (1992)). הבעת דעה תהיה מוגנת על ידי הסעיף גם כאשר מדובר בעמדה בלתי נכונה, מופרזת או קשה לשמיעה. היא מוגנת גם כאשר היא משאירה לשומעיה לקרוא לתוכה רמזים מרמזים שונים (דנ"א קראוס בעמ' 42). אכן לעיתים מתקיים קושי להבחין בין דעה לעובדה. כך למשל, האם כינוי איש ציבור "נוכל" הוא קביעת עובדה או הבעת דעה? בגלל הקושי להתוות אבחנה בין הבעת דעה לבין הצהרה כוזבת, נקבע בארה"ב כי אין בנמצא דבר שהוא דעה כוזבת.... תהא הדעה כאשר תהא תיקונה יבוא לא כעניין למצפונם של השופטים כי אם בדרך של תחרות עם דעות אחרות.
הלכה פסוקה היא כי על הטוען להבעת דעה להראות כי התקיימה בדבריו הבחנה בין היסוד העובדתי לבין היסוד של הבעת הדעה. ההבחנה בין עובדות לבין הבעת הדעה צריכה להיות ברורה (ד"נ חב' החשמל בעמ' 350)." (הדגש שלי, ה.א.).

37. על רקע הדברים האלה אני סבורה כי אין לקבל את טענת הנתבע, כאילו פרסומיו הם בגדר הבעת דעה בלבד. בפרסומים נשוא התביעה שבפני, הנתבע לא הבחין כלל בין החלק שהוא, לכאורה, עובדתי, לבין החלק שמהווה את דעתו הפרטית . הוא אף הציג דעות פרטיות כעובדות נחרצות ומוגמרות, באופן שמקשה על סיווג חלק זה או אחר של הפרסום כדעה או עובדה.

38. הנתבע אינו מפרט באופן מסודר את העובדות שלטענתו מהוות בסיס לטרוניותיו כלפי התובעים. דבריו, ב"פוסטים" ובסרטונים שהעלה , כוללים ערבוביה של עובדות ומסקנות, המוצגות כ ולן כבדוקות ומבוססות, אף שכאמור לעיל, הנתבע כלל לא בדק אם יש בסיס לטענותיו.

39. בסרטון הראשון, הנתבע מצולם לובש את חולצה עליה מוטבע סמל המזוהה עם התובעת 1 ואומר:
" לכל אלה שיש להם ג'ל... בחברת פלדמן כשהייתי מתקן, הייתי שוכח... אבל כשהתחלתי לתקן במקום, עובד כדי לשלם לו, לא נוגע בברגים כדי שאלה יתקלקלו, הן חוזרות עוד הפעם,... מצברים, מתחת למנוע כדי שהנזילות יתרבו... נזילות השמן כדי שאף אחד, לא יעלה בדעתו שלפני כמה שבועות או חודש הייתי במוסך, לא, לא יכול להיות שזה נגרם ממנו, את רואה, וזה שהחליף לו משאבות, והוא לא החליף משאבות ואלה שעשה להם, והוא בפועל לא עשה להם. חייב אותם בדבר שלא ביצע כלל". (פסקה 27 בסיכומי התובעים) . (הדגש שלי, ה.א.).
מדובר בהצגת עובדה כאילו המשאבה לא הוחלפה, אף שעובדה זו כלל לא הוכחה.
לכן, אני דוחה את טענתו של הנתבע כאילו פרסומיו הם רק בגדר פרסומים המוגנים בהיותם הבעת דעה מותרת.

40. ואולם גם אם היה מדובר בהבעת דיעה, הרי שעל פי ס' 15 לחוק יש בכך הגנה רק בתנאי שהפרסום נעשה בתום לב.

41. משמעות המונח "תום לב" בסעיף זה, אינה זהה למשמעות המקובלת של המונח בהקשרים אחרים:
"אף שדרישת תום הלב קבועה ברישא של ס' 15 והיא חלה על כל הסעיפים הקטנים, למעשה יש לבחון את מהותו של "תום הלב" בנפרד לגבי כל אחד מהסעיפים הקטנים שבס' 15. למעשה, אין לדבר על משמעות אחת למונח "תום הלב" שבסעיף, אלא על 12 משמעויות שונות, כמספר המצבים המפורטים בו.
מהותו של תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות הספציפיות נגזרת מהאינטרסים שלמענם נקבעה אותה הגנה. תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסיומת ולמצב נפשי מסוים, אשר בהצטרפם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה הספציפית, יצדיקו את הפגיעה בנפגע, לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה." (א. שנהר, דיני לשון הרע (1977) בעמ' 260).

ככלל, הנטל להוכחת תום הלב מוטל על הטוען לו, דהיינו על הנתבע (שנהר בעמ' 258).

42. לעניין תום הלב, קובע סעיף 16 לחוק את ההוראות שלהלן:
"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת הוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".

43. מסעיף 16 לחוק, ברור כי קיים פן חיובי ופן שלילי של חזקת תום הלב. במקרה שפני, מאחר שלא הוכח שהדברים שפורסמו היו אמת, ומאחר שהנתבע כלל לא נקט, טרם הפרסום, באמצעים כלשהם על מנת לבדוק אם דבריו הם אמת או לאו , ממילא חזקה שהפרסום לא נעשה בתום לב, והנתבע לא סתר חזקה זו.

44. למעלה מן הצורך אציין כי גם לא עלה בידי הנתבע להראות שהפרסום לא חרג מתחום הסביר, ולכן לא חלות הוראות סעיף 16 (א) לחוק. למעשה, מצפיה בפרסומים נראה כי הם חורגים באופן בוטה מהסביר. אני דוחה את טענת הנתבע כאילו: " אני בסה"כ הזהרתי את האנשים שלא ייתקלו בתקלות כאלה בלי לשים לב" (עמ' 28 ש' 7-9), שכן הנתבע אינו מסתפק בהצגת טענותיו, אלא נוקט לשון גסה וחריפה, שהשימוש בה חורג באופן בוטה מהסביר. הנתבע מכנה את התובע "רמאי" ו"גנב" וחוזר שוב ושוב על כינויים אלה, בהטיות שונות, גם כלפי החברה. הוא גם עושה שימוש בביטויים משפת רחוב ומכנה את התובע "מכאניצ'י" ביטוי בערבית שבו הוא לועג לכישוריו של התובע כמכונאי ומייחס לו התנהגות גסה בהקשר מיני.

45. גם אם היה ממש בטענת הנתבע, כאילו סיפורו יש בו משום בה בעת דיעה על אודות השירות שקיבל במוסך, וכפי שצויין לעיל איני מקבלת טענה זו, הרי שדרך הפרסום חורגת במידה ניכרת מהסביר. לכן, ובהעדר תום לב, לא חלות ההגנות המפורטות בסעיף 15 לחוק.

הגנת "זוטי דברים"
46. הנתבע טוען כי חלה עליו הגנת "זוטי דברים".

47. מהפסיקה עולה כי כל מקרה נבחן לגופו. כך, במקרה בו פרסם נתבע בפורום חתולים "אזהרה ממרפאה ויטרנרית" של התובע, קבע בית המשפט כי בשים לב למשקל שאדם סביר היה מייחס לפרסום, הרי שדין התביעה להידחות (ת"א (שלום- ת"א) 19078-08 ד"ר כנען דוד נ' וואלה תקשורת (פורסם בנבו, 4.7.2010). לעומת זאת, במקרה אחר, מצא בית המשפט כי חוות דעת של צרכן באתר השוואת מחי רים "זאפ", היא בגדר "לשון הרע", תא"מ (שלום) (ת"א) 41312-03-11 פי. ג'י אינטרנשיונל בע"מ נ' קפלן (פורסם בנבו, 12.2012) (להלן: "עניין קפלן"); וכן גם ת"א (חי') 5049-07-08 נאהדה מנסור נ' חסון חלבי (פורסם בנבו, 11.2012 ).

48. המבחן הוא, האם "אדם סביר" היה מביא את העניין לבית המשפט. יצוין, שהמבחן אינו סטטיסטי אלא אם אדם סביר, מן הישוב, היה מביא את העניין לבית המשפט.

49. מקום שמדובר "בפגיעה מזערית" בזכות, שאין דרכה להתברר בבית המשפט, ואין דרכו של "אדם סביר" להביאה בשערי בית המשפט, חוסה פגיעה זו בהגנת זוטי דברים (דנ"א 1333/02 הועדה המקומית לתכנון ובנייה נ' הורוביץ פד"י נ"ח (6) 289 (2004)).

50. בעניין קפלן, כב' השופטת רייך הבחינה בין תגובה הנכתבת ב"טוק בק" לבין חוות דעת :
"עוד אציין לעניין זה את ההבחנה שראוי לעניות דעתי לעשות בין טוק בק לחוות דעת. להבדיל מתגובית, בה הבעת הדעה של הכותב נעשית בדרך כלל באופן ספונטני ונוגעת לנאמר בדף מסוים ועל כן אף מופיעה בהמשכו של הדף , חוות דעת נמצאת תחת חנות ספציפית, הינה שקולה יותר ומבוססת בדרך כלל על ניסיון אישי או ידע של הכותב. לאור הבדלים אלו סבורני, כי אינטרס ההסתמכות של הציבור באשר לפרסום הנכתב במסגרת חוות עת הינו רב יותר ועל כן אף פגיעה במסגרת חוות דעת הינה רבה יותר."

51. במקרה שבפני דברי הנתבע לא נכתבו באופן ספונטני כתגובה לפרסומים אחרים, אלא נאמרו ופורסמו כפרסום עצמאי . זאת, בחלוף זמן ניכר מקבלת השירות על ידי התובעים , ולאחר שהיה לנתבע זמן לשקול את דבריו (פסקה 13 לסיכומי הנתבע). מדובר בדברים בוטים, שיש בהם כדי לפגוע לא רק בשמו הטוב של התובע אלא גם במטה לחמם של התובעים ובפרנסתם.

52. דעתי היא שהפרסומים נשוא התובענה שבפני אינם חוסים תחת ההגנה של "זוטי דברים". מדובר בשני סרטונים , אליהם נלוו שני "פוסטים", שפרסם הנתבע בדף הפייסבוק הפרטי שלו.

53. כמו כן, הנתבע אינו מתכחש לכך כי דף הפייסבוק הפרטי שלו כולל למעלה מ- 2,000 חברים, למעלה מכך, הנתבע אף הודה בחק ירה הנגדית כי "יש הרבה שהגיבו" (עמ' 32 ש' 16 לפרוטוקול) לסרטונים שפרסם, ומכאן שהייתה חשיפה ניכרת לפרסומים.

54. הנתבע לא הסתפק בפרסום סרטון אחד, אלא כחודש לאחר פרסום הסרטון הראשון , פרסם הנתבע סרטון נוסף , בו הוא משמיץ את התובעים.

55. לכן, אני דוחה את הטענה כאילו מדובר בזוטי דברים.

זכותה של החברה לפיצוי מכח החוק:
56. הנתבע טוען כי, על פי הגישה הנהוגה כיום בפסיקה, במקום בו תאגיד הוא הנפגע מהוצאת לשון הרע, בית המשפט אינו מוסמך לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק. אני דוחה טענה זו. ברע"א 2015/15 פלבסקי נ' חברת מקור הפורמייקה בע"מ (פורסם בנבו, 04.08.2016) (להלן: "עניין חברת מקור הפורמייקה בע"מ"), נדרש בית המפשט העליון בדיוק לשאלה זו וקבע כי ניתן לפצות תאגיד על לשון הרע בלא הוכחת נזק (פסקה ג'):
"בשאלה של השתת פיצוי ללא הוכחת נזק בגין לשון הרע על תאגיד דעתנו כדעת בתי המשפט הקודמים, קרי, כי הדבר אפשרי על פי הדין. בעינינו, כך כמעט בחינת פשיטא. סעיף 7א ל חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (שהוסף בתיקון מס' 6 בתשנ"ט) בא לאפשר, כאשר ברי כי הוצאה לשון הרע ולא תמיד ניתן לכמת את נזקיה, פיצוי בסכום מסוים ומוגבל (50,000 ₪, ובמקרים שהוכחה כוונה לפגוע - כפל הסכום)."

הפיצוי
57. הפיצוי בגין לשון הרע משמש לשם הרתעה, כמו גם כהכרה שיפוטית בטענה כי שמו הטוב של התובע נפגע ללא הצדקה. הפיצוי נועד גם לשקם את רגשות הניזוק, לתקן את הנזק לשמו הטוב ואת מעמדו הציבורי, ובכך להשיב את המצב לקדמותו.
ראה: רע"א 4740/00 אמר ואח' נ' יוסף ואח', פ"ד נה(5) 510, 521-525;
אורי שנהר, דיני לשון הרע עמ' 369;
ע"א 802/87 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 493-494;
חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור, לשון הרע - הדין המצוי והרצוי (2005) בעמ' 401-403.

58. התנהגות התובע, ומעמדו בקהילה קודם לפרסום, הנם בין השיקולים בהם יתחשב בית המשפט בפסיקת פיצוי בגין לשון הרע. זאת, במיוחד שעה שלא הוכח נזק ממון - כמו בענייננו, וכאשר מדובר בטענה לנזק שנגרם לשמו הטוב של התובעים.
כך קבע בית המשפט העליון:
"הנזק בו מדובר בענייננו הוא נזק טהור לשמו הטוב של המערער, שכן לא נטען בפנינו כי הפרסום גרם נזק ממון. כיצד יקבע בית המשפט את שיעור הפיצויים במקרה זה? "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו" (עניין מאר בעמ' 525)".
(ראו רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, בעמ' 116-115 לפסה"ד (פורסם בנבו, מיום 12.11.06)).

וכך נקבע גם בבית המשפט המחוזי:
"בית המשפט מייחס חשיבות בקביעת שיעור הפיצוי להתנהגות הניזוק ולמעמדו קודם לאירוע הפגיעה ונותן משקל גם להתנהגות הפוגע בעת הפרסום... בית משפט גם עשוי להתחשב בקביעת שיעור הפיצוי בשמו הרע של הנפגע, אופיו, מעשיו, עברו - ככל שאלה נוגעים במישרין ללשון הרע (ע"א 9258/04 חורי נ' חברת כל אלרעב בע"מ (תק על 2005(2) 4243), וכן ע"א 4840/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510)".
(ראה ע"א (מחוזי ת"א) 53491-09-14 בוברוב נ' קרמונה (פורסם בנבו, מיום 01.04.15)).

59. לצד כל אלה, יש לזכור שהסכומים הנקובים בחוק הם בגדר "תיקרה" בלבד. יפים לעניין זה הדברים שבפסק הדין בתא ) ת"א 61925-10-15( עמוסאפלברג נ' אליאס שירי, פסק דין מיום 7.1.18 , בסעיף 15 ואילך.

60. בנסיבות העניין, בהתחשב בפרסומים ובתוכנם, אני מחליטה לחייב את הנתבע לשלם לתובעים, יחד ולחוד , פיצוי בסכום של 20,000 ₪.
בנוסף, ישלם הנתבע לתובעים יחד ולחוד את הוצאות המשפט (אגרות מסירות ושכר עדים), ועל כל אלה שכ"ט עו"ד לתובעים בסכום של 7,500 ₪.

המזכירות תעביר לצדדים עותק מפסק הדין.