הדפסה

בית משפט השלום בחדרה ת"א 7046-05-17

לפני כבוד השופטת הדסה אסיף
התובע
פלוני
ע"י ב"כ עו"ד יריב וינצר ואח'

נגד

הנתבעת
כלל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד תומר גנוד ואח'

פסק דין

1. התביעה היא לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לתובע. לטענת התובע, הנזק נגרם לו בנסיבות שמזכות אותו בפיצוי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן- " החוק").

2. לטענת התובע , הוא היה ברכב ותוך כדי נסיעה מנוע הרכב התחמם. הוא יצא מן הרכב, פתח את מכסה המנוע, וגם את הפקק של מי המנוע, ולפתע החל מאוורר הרכב לעבוד , "משך" את הסמרטוט שהתובע נעזר בו , וכתוצאה מכך קיבל התובע מכה חזקה באצבעותיו, ונפצע. לטענת התובע הוא לא נהג ברכב, מאחר שבאותה עת לא היה לו רישיון נהיגה, ומי שנהג ברכב היה חברו, מר באדר ביאדסה.

התובע טוען כי נסיבות פציעתו הן כאלה שהן בגדר "תאונת דרכים" כהגדרת מונח זה בחוק.

3. הנתבעת מכחישה את כל טענות התובע. לטענתה, פציעת התובע כלל לא אירעה בנסיבות שהוא טוען להן, ואף אם אירעה כך, אין מדובר בנסיבות שהן בגדר "תאונת דרכים" לעניין החוק. הנתבעת טוענת גם כי מי שנהג ברכב היה התובע, ולא באדר, וכי גם מן הטעם הזה היא פטורה מחבותה על פי הפוליסה.

4. הוחלט שתחילה תידון שאלת האחריות ורק בהמשך, ולפי הצורך, תידון שאלת הנזק (ר' פרוטוקול הדיון מיום 18.1.18) . לפיכך נשמעו תחילה הראיות לעניין החבות ועתה מונחים בפניי סיכומי הצדדים בעניין הזה.

5. הנטל הוא על התובע, להוכיח את כל העובדות הרלוונטיות לתביעתו. בכלל זה על התובע להוכיח את נסיבות פציעתו , ולהוכיח כי בהינתן אותן נסיבות, חלה חובה על הנתבעת לפצותו בגין הנזק שנגרם לו.
התובע לא הצליח להרים את הנטל הזה.

6. עדות התובע, וגם עדותו של באדר מטעמו , הותירו שתיהן רושם שלילי מאוד, ובלתי מהימן ואינני מאמינה לעדותם כלל. רושם זה מקורו לא רק בהתרשמותי הבלתי אמצעית מעדותם, מאופן עמידתם על דוכן העדים, משפת הגוף, מטון הדיבור, מההיסוסים ומשלל המאפיינים שקשה, אם לא בלתי אפשרי, לפרט אחד לאחד, אלא גם מריבוי הסתירות בעדויותיהם.

7. דומה שכל מי שנכח באולם בית המשפט, ובכלל זה ב"כ התובע בעצמו, לא יכול היה שלא להיות שותף לרושם השלילי שהותירה עדות התובע. ואכן, בסיכומיו, מודה ב"כ התובע כי "עיון בעדות התובע בפני כב' בית המשפט מראה על התרגשות, טעויות רבות בשפה העברית, וחוסר שימת לב בעקבות כך..." (סעיף 7 ג' לסיכומי התובע).

8. ב"כ התובע מנסה, אמנם, לתלות את כל אותן סתירות שנמצאו בגרסת התובע, בהתרגשותו של התובע, או בכך שהוא נחקר בשפה העברית, אך יש לדחות ניסיון זה מכל וכל. החקירה ה נגדית התנהלה בנחת. שאלותיו של ב"כ הנתבעת נשאלו בטון רגוע. בסבלנות רבה הוא חזר על שאלותיו במידת הצורך , ואם טע ן התובע שהוא אינו מבין את השאלה.

9. תשובותיו של התובע נרשמו מפיו באופן מדויק, וכל המעיין בעדותו יכול להתרשם שהטענה , כאילו הסתירות מקורן בשגיאות בשל השימוש בשפה העברית, אינה יכולה לעמוד. למעשה, לאחר שלפני מתן פסק הדין שבתי וקראתי את פרוטוקול הדיון אני סבורה שכל הקורא את הפרוטוקול יכול להתרשם בעצמו מריבוי הסתירות ומתשובותיו התמוהות של התובע שמערערות מאוד את מהימנותו.

10. יחד עם זאת, לא אסתפק בהפניה כללית כזו, ואתייחס בקצרה ל חלק מהסתירות הבולטות ולתמיהות העיקריות שעולות מגרסת התובע.

11. התובע נשאל אם הוא יודע מהי גרסת הנתבעת. תשובתו היתה כה מיתממת, עד שלא ניתן לתת בה אמון כלל. תשובת התובע, כאילו הוא אינו יודע בכלל מה טוענת הנתבעת, ומדוע מתנהל דיון בשאלת האחריות, היא כל כך לא הגיונית, עד שלא ניתן להאמין לה ( עמ' 8 ש' 11-28 ). כך גם טענת התובע כאילו הוא כלל אינו יודע מה כתוב בתצהירו וכי הוא בכלל לא קרא את התצהיר, לא בשנת 2010 בעת שחתם עליו, וגם לא מאז ועד היום (עמ' 7 ש' 5-7, 16-18 ).

12. העובדה, שנוסח ההודע ות שמסרו התובע ובאדר בתחנת המשטרה, זהה כמעט לחלוטין, כמו גם העובדה ששניהם מסרו תיאור לפיו "הנהג נכנס לתחנת דלק באקה", מבלי לציין מיהו הנהג, מערערת מאוד את מהימנות הגרסה ומתיישבת, לפחות לכאורה, עם טענת הנתבעת, לפיה מדובר בגרסה מצוצה מן האצבע, שתואמה מראש בין התובע ובין באדר, לפני שניגשו לתחנת המשטרה. אם אכן היה באדר הנהג, מדוע לא ציין התובע, כבר בעדותו במשטרה, מי היה הנהג ? אם אכן היה באדר הנהג, מדוע לא אמר זאת בעדותו במשטרה? מדוע לא אמר "נהגתי", אלא בחר להשתמש בהודעתו במשטרה בגוף שלישי, כשהוא מתייחס אל עצמו כאל "הנהג" ? לכך לא היה לתובע, או לבאדר, הסבר מניח את הדעת, והעדרו של הסבר כזה , אינו תור ם למה ימנותם ( עמ' 20 ש' 23-27 ). ואכן, התובע התקשה להסביר מדוע לא מסר, במשטרה, וגם בתצהירו, מי היה הנהג ברכב (עמ' 8 ש' 29 עד עמ' 9 ש' 10).

13. גם טענתו של התובע, לפיה אינו זוכר בכלל כיצד הגיע לבית החולים, אינה מעוררת אמון, בפרט כאשר התובע זוכר לפרטי פרטים לא רק את אירוע התאונה עצמו אלא גם את כל האירועים שקדמו לו, ובכלל זה את העובדה שלטענתו ביקש את רשותו של אחיו לעשות שימוש ברכב וכיצד ביקש את אותה רשות.

14. התובע מסר גרסאות סותרות לשאלה היכן היה באדר בעת שהוא, התובע, עמד מול המנוע, ובזמן שנפצע . תחילה, טען כי באותו הזמן באדר ישב בתוך הרכב ( עמ' 15 ש' 15-16). אחר כך טען כי באותו זמן באדר עמד לידו (עמ' 15 ש' 28-31). התובע עומת עם הסתירות בעניין הזה (עמ' 15 ש' 32), אך לא הצליח לתת להן הסבר מניח את הדעת.

15. גם בגרסתו של באדר באותו עניין היו סתירות, ועלו ממנה תמיהות לא מעטות. במקום אחד אמר באדר שהוא יצא מהרכב, וראה את התובע מושך את היד ( עמ' 22 ש' 23-32), אך בהמשך טען שבזמן שהתובע נפצע, הוא ישב ברכב, באופן שרגל אחת היתה עדיין בתוך הרכב ורק רגל אחת היתה מחוץ לרכב ומכסה המנוע היה מורם ( עמ' 30 ש' 29 עד עמ' 31 ש' 3). באדר התקשה להסביר כיצד יכול היה, בתנוחה הזו, לראות מה מתרחש מעברו השני של מכסה המנוע, שם עמד, על פי הנטען, התובע.

16. סתירה נוספת נתגלתה כאשר התובע טען, לראשונה במהלך עדותו בבית המשפט, כי הוא לא רק נפצע באצבעותיו כתוצאה ממגע עם מאוורר הרכב אלא שהוא גם נכווה בידו כתוצאה מהאדים הרותחים שיצאו מהמנוע שהתחמם (עמ' 16 ש' 8-16). לא רק שטענה זו עלתה מפי התובע לראשונה רק במהלך עדותו, אלא שבעוד שהתובע טען שהוא פתח את פקק המים, ונכווה, באדר טען שהתובע בכלל לא נכווה (עמ' 22 ש' 20), וגם טען שכאשר התובע נפצע, הפקק כלל לא היה פתוח (עמ' 23 ש' 1-2).

17. סתירה נוספת, נמצאה בשאלה אם בזמן שהתובע התעסק במנוע הרכב , היה הרכב מונע או כבוי. התובע טען שהמנוע היה כבוי (עמ' 17 ש' 2-3 ותשובתו לחוקר בעמ' 3 שו' 18-19 לתמלול ). באדר, לעומת זאת , טען שהמנוע עבד באותה עת (עמ' 23 ש' 23-24).

18. גם בשאלה מאין היה לתובע את אותו סמרטוט, שאיתו ניסה, על פי הנטען, לפתוח את מכסה המים ואשר נתפס, לפי גרסת התובע, במאוורר הרכב וגרם לפציעתו, נמצאו סתירות. התובע טען שהוא לקח את הסמרטוט מעובד תחנת הדלק ( עמ' 7 ש' 28-29). באדר לעומת זאת טען שאת הסמרטוט לקח התובע מתוך הרכב (עמ' 22 ש' 9-18).

19. אם לא די בכל הסתירות הרבות שתוארו לעיל, ושעוד רבות מהן תוארו בסיכומי הנתבעת, התברר כי טענת הנתבעת, לפיה התובע עצמו הוא שנהג ברכב, אינה בלתי הגיונית, כפי שניסה התובע להציג. אחיו של התובע, ז כי, העיד כי כבר משנת 2005 היה התובע נוהג ברכב, וכי לאורך כל השנים שבהן החזיק ברכב, 12 שנים, הוא סבר שלאחיו, התובע, יש רישיון נהיגה ( עמ' 39 ש' 2, ועמ' 40 ש' 17-21).

20. העובדה שאחיו של התובע לא רק אישר שהתובע נהג ברכב משנת 2005, אלא גם העיד שסבר לאורך כל אותן שנים שיש לאחיו רישיון נהיגה, אף שבפועל קיבל התובע את רישיון הנהיגה שלו רק כשנתיים לאחר התאונה, מחזקת את היתכנות גרסת הנתבעת, לפיה התובע הוא שנהג ברכב גם בזמן התאונה. כל הסתירות, בין גרסת התובע לגרסתו של באדר , רק מעצימות את החשד לפיו באדר כלל לא היה במקום בזמן התאונה . נראה איפה כי יש בסיס מוצק לטענת הנתבעת, לפיה התובע הוא שנהג ברכב, וכי הגרסה לפיה באדר הוא שנהג, לא נולדה אלא כדי לנסות ולהסתיר את העובדה שהתובע הוא שנהג ברכב אף שלא היה לו רישיון נהיגה באותה עת.

21. התוצאה מכל האמור לעיל היא שלא שוכנעתי שעלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו, אף שמדובר בנטל הקל (באופן יחסי) של תובענה אזרחית. התובע לא הוכיח, גם לא ברמה הנדרשת בהליך אזרחי, שהוא נפצע בנסיבות שפורטו בתביעתו.

22. כפועל יוצא מכך, אני דוחה את התביעה , אף מבלי שאדרש להכריע בשאלה אם, בהנחה שהיה עולה בידי התובע להוכיח את גרסתו, מדובר בתיקון דרך שעולה לכדי "תאונת דרכים" כמשמעות מונח זה בחוק.

23. התביעה נדחית.
התובע יישא בהוצאות הנתבעת בגין התביעה, וכן בשכר טרחת עורך דין לנתבעת , בסכום של 5,850 ₪.

המזכירות תעביר לצדדים החלטה זו.

ניתן היום, כ"ו חשוון תשע"ט, 04 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.