הדפסה

בית משפט השלום בחדרה ת"א 64279-11-18

ילפני כבוד השופטת הדסה אסיף

התובעת

נוגה ונוס מלונאות בע"מ, ח.פ. 514459486

נגד

הנתבע
שלמה שחר ת.ז. XXXXXX075

פסק דין

רקע וטענות הצדדים:
התובענה שבפני היא חוליה נוספת בשרשרת של תביעות, שכולן נוגעות למבנה הידוע כ"חוות הברון" בז יכרון יעקב. חלק מאותן תביעות התבררו בפני ( ת"א 40098-03-14).

מדובר במבנה מדורג, בנוי על המדרון המערבי של רכס הכרמל. חלקו העליון של המבנה שימש בעבר כבית מלון, והוא עתה בבעלות התובעת. בחלקו התחתון של המבנה יש יחידות נופש בבעלות פרטית. אחת מאותן יחידות היא בבעלות הנתבע.

לטענת התובעת, הנתבע ביצע הסגת גבול, כאשר נכנס לשטחי המלון וביצ ע בהם עבודות של בניית צנרת ומערכת מים. לטענתה, הנתבע עשה זאת מבלי שפנה אליה קודם לביצוע העבודות, ומבלי שקיבל את הסכמתה לביצוען. לטענת התובעת, בכך פגע הנתבע בקניינה וגרם לה נזק.

התובעת עותרת לצו, שיורה לנתבע לפרק את הצנרת שבנה, לתקן את הקירות והגדרות שאליהן חוברה הצנרת, ולהשיב את המצב לקדמותו. התובעת עותרת גם לצו , שיאסור על הנתבע לה ימנע מכל פעולה שיש בה כדי לפגוע במקרקעין שבבעלותה, ובכלל זה להימנע מפעולות בניה במקרקעין שבבעלותה.

הנתבע טען בכתב ההגנה כי "מדובר ברוב מהומה על לא מאומה" (סעיף 1 לכתב ההגנה). לטענתו, הוא אמנם הניח את הצנרת הנטענת, אך עשה זאת בתוקף תפקידו כראש הנציגות של בעלי יחידות הנופש, וכתוצאה מ"כורח דחוף והכרחי של המציאות" (סעיף 3 לכתב ההגנה). זאת, מאחר שהצינור המקורי , שסיפק מים לשימוש הדיירים ולמערכות כיבוי האש , הפך בלתי ראוי לשימוש.

עוד טוען הנתבע, כי החלק המלונאי של המבנה ממילא אינו בשימוש והוא למעשה "אתר בניה הרוס ונטוש" ( סעיף 3 לכתב ההגנה). לכן, לטענתו, לא נותרה לבעלי היחידות ברירה , אלא לבנות את קו המים החלופי , וממילא גם לא נגרם נזק לתובעת.

הנתבע טען כי המבנה, שבו מצויים הן המלון והן היחידות האחרות, ראוי להירשם כבית משותף ויש להחיל עליו לכן את ההוראות הקבועות בסעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969.

הנתבע גם טען שהנחת הצינור כפי שהונח, לא גרמה לתובעת כל נזק שהוא וכי גם מהטעם הזה יש לדחות את התביעה.

הנתבע טען בנוסף כי חלק מהשטח שבו עובר הצינור החדש אינו שייך לתובעת, אלא שהוא מיועד לשימוש משותף של המלון ושל דיירי היחידות.

לאחר שמיעת הראיות הגישו בכ' הצדדים סיכומים כתובים, ועתה הגיעה העת למתן פסק הדין.

דיון:
הוכח שהנתבע אכן התקין, בין בעצמו ובין באמצעות אחרים, צינור מים שעובר במקרקעין השייכים לתובעת. לא זו אף זו, הוכח שהנתבע, בעצמו או באמצעות אחרים, נטל את שעון המים ואת מד הלחץ של המלון , וחיבר אותם לצינור החדש שבנה, כשהוא מותיר למעשה את המלון ללא שעון מים, באופן שכל שימוש שתעשה עתה התובעת במים , יהיה לא חוקי.

בכל אלה הודה הנתבע בעצמו, והודו גם העדים מטעמו. ( עמ' 71 ש' 24-31, עמ' 32 ש' 29 ואילך)

הנתבע טען להגנתו מספר טענות. טענתו הראשונה הייתה שיש לדחות את התביעה ככל שהיא הוגשה נגדו באופן אישי, מאחר שאת העבודות ביצעה למעשה נציגות בעלי היחידות הנופש והוא רק פעל בתוקף תפקידו בנציגות. אני דוחה טענה זו.

ה"נציגות", שלטענת הנתבע הוא פועל בשמה ומטעמה, כלל אינה ישות משפטית. לא זו אף זו, ענייה זה נדון כבר בהרחבה בפסק דין קודם שניתן על ידי (ת"א 40098-03-14), ובכ' הנתבע, שייצגו שם את הדיירים השונים, מודעים היטב לעניין זה. עצם העלאת הטענה שוב, מבלי להביא שום ראיה או הפניה משפטית חדשה, יש בה לכן התנהלות שאינה ראויה, וזאת בלשון המעטה. וכך נאמר שם:

"נציגות של דיירי מבנה יכולה לשמש יישות משפטית מטעמם אך ורק אם מדובר בנציגות בית משותף, כהגדרת מונח זה בחוק המקרקעין. בהתאם, מוסמכת נציגות כזו לנקוט בהליכים הנדרשים להחזקתו התקינה ולניהולו של הרכוש המשותף (סעיף 69 לחוק המקרקעין).
לא רק שבמקרה שבפני אין מדובר בבית משותף, וכל הצדדים מודים כי המבנה אינו רשום כבית משותף, העתירה גם אינה להליכים הנדרשים להחזקתו או לניהולו של הרכוש המשותף. העתירה היא להליכים שמטרתם ביצוע העבודות בשטחים שכלל אינם בבעלות משותפת אלא שהם בבעלותה של הנתבעת 2." (בסעיף 22 לפסק הדין).

גם כאן, כמו בתיק הקודם, לא הוצגה הרשאה מטעם בעלי היחידות. לכן, הנתבע, שעל פי כל הראיות הוא שפעל להנחת הצנרת לקו המים, הוא בעל הדין הנכון בתובענה שבפני שעניינה, בין היתר, מתן צו שיורה על השבת המצב לקדמותו.

טענה נוספת שהעלה הנתבע הייתה, שהוא היה זכאי לבצע את העבודות, חרף הפגיעה בקניינה של התובעת, וזאת בשל הצורך הדחוף בביצוען. גם דינה של טענה זו להידחות.

לא רק שלא הוכח צורך דחוף כזה, אלא שההיפך הוא הנכון. מכל העדויות, כולל אלה של הנתבע והעדים מטעמו, התברר שככל שהיו בעיות בקו המים המקורי, אלה היו ידועות כבר חודשים רבים לפני שנבנה צינור המים נשוא התובענה.

מעדותו של זיו גיל, שהעיד מטעמו של הנתבע, התברר שכבר בשנת 2015, שנים לפני שבוצעו העבודות נושא התובענה, עלתה הצעה לבצע קו מים חלופי, שישרת רק את יחידות הנופש ( עמ' 32 ש' 17-23). מעדותו של יצחקי אופיר, שגם הוא העיד מטעמו של הנתבע, עולה שכבר ארבעה חודשים לפני ביצוע העבודות התגלתה בעיה בצנרת המים, וכשבועיים לפני תחילת ביצוע העבודות כבר נודע שככל הנראה מקור התקלה הוא בנזילה ליד הבריכה. (עמ' 44 ש' 9- 14 ).

אם לא די בכך, הנתבע עצמו הודה שכבר באמצע שנת 2018 הוא ידע שיש בצנרת המים בעיה הדורשת טיפול (עמ' 75 ש'16-17), בעוד שהעבודות נשוא התביעה בוצעו רק בנובמבר באותה השנה.

יוצא, שאין מדובר באירוע פתאומי, אלא בעבודות שביצוען תוכנן שבועות, ואף חודשים, מראש. למרות זאת, נמנע הנתבע באופן מודע ומתוכנן מלפנות לתובעת , והסתיר מהתובעת וממנהלה את כוונתו לבצע את העבודות האלה ( עמ' 67 ש' 13-14, עמ' 69 ש' 9-10).

אם לא די בכך, התברר שאת הצעת המחיר ו את התוכנית המדויקת לביצוע העבודות, קיבל הנתבע לפחות שבועיים לפני תחילת העבודות. בנסיבות האלה, ברור שלא מדוב ר בנסיבות שבהן לא הייתה אפשרות לפנות את התובעת ולקבל את עמדתה קודם לביצוע העבודות. גם לא הייתה כל מ ניעה לפנות אל התובעת על מנת לבקש ממנה לתקן את קו המים המקורי.

טענה נוספת שהעלה הנתבע, היא שעבודות הנחת הצינור החדש כלל לא פגעו בקניינה של התובעת. הנתבע טען בהקשר זה כי שטח הבריכה וחדר המשאבות, הם שטחים משותפים. אני דוחה גם טענה זו.

ראשית, משום שהוכח שהנתבע ניתק את שעון המים של התובעת, ובכך ברור שפגע בקניינה. שנית, משום ש יש לדחות את ניסיונו של הנתבע, לטעון כאילו לא הוכח על ידי התובעת ששטחי הבריכה וחדר המשאבות שייכים לתובעת, ניסיון שהוא דוגמא לחוסר תום הלב של הנתבע ולנ יסיונו להסיט את המחלוקת לאפיקים אחרים, ככל הנראה בתקווה שבית המשפט יכריע בהם כבדרך אגב, ואף שאין כלל צורך בהכרעה כזו בנסיבות התיק שבפני.

כאמור, תחילתו של הצינור בשעון המים של התובעת. המשכו על גבי גדר, שגם הנתבע מודה שהיא שייכת לתובעת. די בכך כדי לחייב את הנתבע לפרק את הצינור ולהשיב את המצב לקדמותו, ולכן לשם מתן הצווים המבוקשים, אין כל צורך להכריע בשאלה למי שייך שטח הבריכה, אם לתובעת לבדה או גם לדיירי יחידות הדיור.

מעבר לכך, אין באמת מחלוקת בשאלת הבעלות בשטחים אלה, וקשה שלא לחוש שטענות הנתבע בעניין זה נטענו בחוסר תום לב מובהק. נושא זה נדון כבר בפסק הדין הקודם שנתתי, שם נקבע כי שטח הבריכה שייך לתובעת. בית המשפט המחוזי לא שינה קביעה זו.

אם לא די בכך, הנתבע לא הביא כל ראיה שהיא להוכיח שיש לו, או למי מדיירי יחידות הנופש, זכות כלשהיא בשטח הבריכה או בחדר המשאבות. הוא גם הודה שאין לו שום מסמך לתמוך בטענה זו ( עמ' 65 ש' 4-12).

טענה נוספת שהעלה הנתבע, היא שהעבודות שביצע בקשר עם הנחת הצינור החדש כלל אינן דורשות היתר בניה. גם דינה של טענה זו להידחות.

טענה זו של הנתבע, עומדת בסתירה לחוק התכנון והבניה ולעבודות שפורטו בסעיף 145 לחוק. היא גם עומדת בסתירה לטענות שהעלתה בהליך אחר אותה "נציגות", שהנתבע מתיימר לעמוד בראשה. עניין זה פורט בהרחבה בסיכומי התובעת, ולא אשוב ואפרט אותו כאן. ( סעיפים 53 – 54 לסיכומי התובעת).

טענת הנתבע, כאילו העבודות שביצע כלל לא גרמו נזק לתובעת טוב היה לו לא נטענה כלל . ראשית, משום שהוכח שהנתבע פירק למעשה את שעון המים של התובעת. שנית, משום שטענת הנתבע, לפיה לא נגרם לתובעת נזק שכן המלון ממילא נטוש והרוס, היא בבחינת "הרצחת וגם ירשת?". זאת, מאחר שהמלון אכן עומד שומם, אך לדיירי יחידות הנופש, ולאותה "נציגות", שהנתבע מתיימר לעמוד בראשה, חלק לא מבוטל בסיבות שהביאו לכך. דיירי היחידות הם שפנו בשנת 2012 לבית המשפט על מנת לבקש צו, שיאסור על התובעת להמשיך בעבודות השיפוץ של המלון . צו זה , הוא הראשון בסדרה של מהלכים שנקטו בהם בעלי יחידות הנופש בניסיון לעכב את ביצוע העבודו ת.

התובעת טענה שבעלי היחידות שמו להם למטרה לעכב את הפעלת המלון, משום שהם חפצים להמשיך ולעשות ביחידות שבבעלותם שימוש למגורים, ולא שימוש לנופש, כמתחייב על פי חוק. אכן, הוכח שבעלי יח ידות רבים, ובהם העדים שהעידו מטעמו של הנתבע , עושים ביחידות שבבעלותם שימוש למגורים, ולמעשה מתגוררים בהן שנים רבות. בנסיבות האלה נראה שיש בסיס לחשדותיה של התובעת. יחד עם זאת, הכרעה בעניין זה אינה נדרשת לצורך התובענה שבפני.

סיכום:
לאור כל האמור, ומשהוכח שהנתבע אכן הסיג את גבולה של התובעת, הניח במקרקעין השייכים לה צנרת מים, ופגע באופן ממשי בקניינה, אני מחליטה לקבל את התביעה.

לפיכך, ניתן בזה צו, המורה לנתבע להשיב את המצב לקדמותו, לרבות סילוק כל רכיבי הצנרת שהוצבה במקרקעי התובעת, תיקון כל הקירות והגדרות שאליהם חובר הצינור, סילוק כל פסולת שהצטברה עקב כך במקרקעי התובעת, וחי בור שעון המים ומד הלחץ בחזרה לצנרת המקורית. את כל אלה על הנתבע לבצע בתוך 60 יום מקבלת פסק הדין.

בנוסף, ניתן בזה צו, האוסר על הנתבע או על מי מטעמו לה ימנע מכל פעולה, ישירה או עקיפה שיש בה כדי לפגוע במקרקעי התובעת, ובכלל זה לה ימנע בעצמו או באמצעות אחרים מביצוע עבודות בניה כלשהן במקרקעי התובעת או מפגיעה אחרת בהם.

הנתבע יישא בהוצאות התובעת בגין התביעה (אגרות , מסירות ושכר עדים ומומחים), ובנוסף בשכ"ט עו"ד לתובעת בסכום של 23,400 ₪.

המזכירות תעביר לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, ו' ניסן תש"פ, 31 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.