הדפסה

בית משפט השלום בחדרה ת"א 63483-12-20

בפני
כב' הרשמת הבכירה טלי מירום

התובע

דוד קנפו
ע"י ב"כ עוה"ד משה בן ארוש

נגד

הנתבעים

1. ירון דוד כנפו
ע"י ב"כ עוה"ד עופר ריבקין

2. עו"ד אהרון פרנק דוד
ע"י ב"כ עוה"ד רנן שורצמן

3. קפיטל משאבות בטון בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד עופר ריבקין

החלטה

בקשה לחיוב התובע בהוצאות עם קבלת בקשת הנתבעים להעברת הדיון בהעדר סמכות מקומית:

בין באי כוח הצדדים ניטשת מחלוקת עובדתית עזה באשר לנסיבות מתן ההחלטה אודות העברת התובענה למחוז השיפוט מרכז ללא חיובו של התובע בהוצאות הנתבעים.
לגרסתו של ב"כ התובע, בשיחתו עם מזכירתו של ב"כ נתבעים 1 ו - 3 הוא נתן את הסכמתו הן למתן ארכה להגשת כתב ההגנה והן להעברת הדיון בתובענה לבית המשפט המוסמך במחוז מרכז; מנגד גורס ב"כ נתבעים מס' 1 ו - 3, כי ניתנה הסכמה לארכה בלבד ואילו עניין הסמכות המקומית לא עלה כלל; ואילו לפי גרסתו של ב"כ נתבע מס' 2, ב"כ התובע מעולם לא שוחח עמו, אלא עם ב"כ נתבעים 1 ו - 3 בלבד, כביכול מייצג הלה גם את נתבע מס' 2, זאת כאשר נתבע מס' 2 הוא זה שהגיש את הבקשה לסילוק התובענה בהעדר סמכות מקומית, ואילו ב"כ נתבעים 1 ו - 3 הצטרף לבקשתו בהמשך. ב"כ התובע תומך את גרסתו בעצם העובדה שלא השיב על הבקשה לסילוק, שהרי נתן לה את הסכמתו; עוד הוסיף, כי בשיחה טלפונית עם ב"כ נתבע מס' 2 עידכן אותו בדבר שיחתו עם ב"כ נתבעים מס' 1 ו - 3, בה נתן את הסכמתו הן לארכה והן להעברת הדיון. טענה זו הוכחשה מכל וכל במילים קשות על ידי ב"כ נתבע מס' 2 בתגובתו לתשובת ב"כ התובע - תגובה שהוגשה מבלי נטילת רשות.
בשונה מהדרך בה בוחן בית המשפט את בעלי הדין ואת העדים הבאים בפניו ומכריע באשר למהימנותם, בית המשפט אינו נוהג לפקפק במהימנות דברי עורכי הדין הבאים בפניו; זאת מתוך אמונתו בכך שעורך הדין מקפיד על חובת הנאמנות המוטלת עליו כלפי בית המשפט. חובה זו מקורה בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, הקובע כי על עורך הדין לסייע לבית המשפט לעשות משפט, ובכללים 2 ו - 32 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו - 1986 (להלן: כללי האתיקה), המורים לעורך הדין להקפיד על יחס כבוד לבית המשפט. חובה זו, כך נפסק, אף גוברת על חובת הנאמנות והמסירות ללקוח (ע"א 6185/00 עו"ד מאהר חנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 366 [2001]).
חובת הנאמנות של עורכי הדין כלפי בית המשפט עוגנה גם בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט - 2018, הקובעות כי חובה על בעלי הדין ועל באי כוחם לסייע לבית המשפט בהגשמת מטרות התקנות - קרי, קיום הליך שיפוטי ראוי והוגן, הגעה לחקר האמת והשגת פתרון נכון וצודק של הסכסוך - וזאת בכך שינהגו בתום לב ובהגינות דיונית, וימנעו משימוש לרעה בהליכי המשפט (חלק א' לתקנות: עקרונות היסוד).
חובה זו כלפי בית המשפט, עליה חזר המחוקק שלוש פעמים, מעניקה לעורכי הדין את המעמד המיוחד כלפי בית המשפט: בשל קיומה של חובה זו נתפסים הם כמשרתיו של החוק (officer of the court). על יסוד מעמד מיוחד זה של עורכי הדין יוצא בית המשפט מנקודת הנחה, כי עורכי הדין המופיעים בפניו נוהגים ביושר וביושרה (ראה לימור זר-גוטמן, "הנאמנויות של עורך הדין", חובות אמון בדין הישראלי, עמ' 245 [רות פלאטו-שנער ויהושע שגב עורכים, 2016], בעמ' 250).
בשים לב לאמור לעיל, אין בכוונתי להכריע בין גרסאותיהם העובדתיות של באי כוחם של הצדדים ואינני מוצאת מקום לברר ולקבוע מימצאי מהימנות בעדותם; מה גם שאף לא אחת מהבקשות, הת שובות והתגובות לא נתמכה בתצהיר - לא של עורכי הדין ולא של המזכירה, שעמה - לפי הנטען - התקיימה השיחה המדוברת.
עם זאת נתתי דעתי לאלו:
ראשית, אכן מלכתחילה לא היה מקום להגיש את התובענה בבית המשפט כאן, שכן אף לא אחת מהחלופות הקבועות בתקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: תקסד"א-1984), אשר היו בתוקף במועד הגשת התביעה, אינה מתקיימת במקרה דנא. בניגוד להוראת תקנה 9(6) לתקסד"א-1984 לא צויין בכתב התביעה מדוע לבית המשפט כאן סמכות מקומית לדון בתובענה, אלא רק מדוע נתונה לו הסמכות העניינית, וכפי הנראה - לא בכדי.
יחד עם זאת, לא מצאתי כל יסוד לטענתו של ב"כ נתבע מס' 2, כי התובענה הוגשה לבית המשפט כאן בזדון; זוהי טענה מרחיקת לכת ולא מצאתי כי ב"כ נתבע מס' 2 הציג לה ולו ראשית ראיה. סביר יותר בעיניי כי הדבר נעשה מטעמי נוחות גרידא, שכן משרדו של ב"כ התובע נמצא בעיר חדרה, ומתוך הנחה (שהתבררה כשגויה), כי לא תבוא מצד הנתבעים כל התנגדות; זאת לאור הפיחות שחל בשנים האחרונות במעמדה של הסמכות המקומית, בהתחשב בכך שמדינת ישראל היא מדינה קטנה, בה אפשר להגיע בקלות ובמהירות כמעט מכל מקום ולכל מקום, וכדברי כב' השופט ש' לוין ב רע"א 6920/94 יאיר לוי נ. צבי פולג, פ"ד מ"ט (2) 731 [1995]: "במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית-משפט זה או אחר; ואין עניין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נושא להעלאת טענות טרומיות".
בנוסף נתתי דעתי לכך שנתבע מס' 2, אליו הצטרפו, כאמור, נתבעים מס' 1 ו - 3, תבעו בבקשתם להורות על סילוק התובענה מחמת העדר סמכות מקומית, זאת כאשר תקנה 101(ב) לתקסד"א-1984 קובעת כי אין להורות על סילוק תובענה בהעדר סמכות מקומית אם ניתן להעבירה לבית המשפט המוסמך לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. היה מקום, אם כן, לעתור להעברת הדיון בתובענה ולא לסילוקה.
עוד אציין, כי הגם שב"כ נתבע מס' 2 טען בבקשתו ובתגובתו, כי בגין הצורך בהגשתן חוייב מרשו בהוצאות של אלפי שקלים, הרי שמעבר לכך שהטענה נראית על פניה בלתי סבירה, לא באו לה כל סימוכין.
לבסוף אעיר, כי מצאתי שהסגנון בו בחר ב"כ נתבע מס' 2 לנסח את כתבי טענותיו, תוך הטחת האשמות קשות ואף בוטות כלפי ב"כ התובע, איננו ראוי; יש לזכור, כי מעבר לחובתם של עורכי הדין כלפי בית המשפט, חובה עליהם לגלות יחס חברי כלפי חברם למקצוע (כלל 26 לכללי האתיקה). תפקידו של בית המשפט בהקשר זה, בין השאר, הוא לשמור על שיח מכבד בין בעלי הדין ובאי כוחם.
בשים לב לכך אלו, ובאיזון בין טענות הצדדים, מצאתי לנכון לחייב את התובע בהוצאות הנתבעים בשיעור מתון של 750 ₪ לכל צד (750 ₪ לנתבע מס' 2 ו - 750 ₪ לנתבעים מס' 1 - 3, יחד ולחוד).
המזכירות תעביר את התיק לכב' נשיאת בתי משפט השלום במחוז מרכז, בהתאם להחלטה מיום 28.2.2021.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ב אדר תשפ"א, 06 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.