הדפסה

בית משפט השלום בחדרה ת"א 57278-11-15

תובע
פלוני
ע"י עו"ד פאתן אבו עקל

נגד

נתבעת
איילון חברה לביטוח בע"מ ח.פ. 51079172116
ע"י עו"ד חסן דבאח

<#2#

החלטה

לפני בקשת תובע להאריך את המועד שנקצב לשם הגשת ראיותיו בתצהירים. הבקשה הועלתה על-פה בקדם-משפט שהתקיים היום, לאחר שכבר הוגשה ונדחתה קודם לכן. הנתבעת הודיעה על התנגדותה לבקשה ועמדה על מחיקת התובענה; עוד ביקשה לחייב את התובע בהוצאות.

א. ברקע הבקשה

1. התובע, יליד שנת 1994, הגיש נגד הנתבעת תובענה לפיצוי נזקי גוף על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים בעטיה של תאונה בה נפגע לטענתו ב תאריך 16.5.2014. התביעה הוגשה ביום 25.11.2015. הנתבעת התגוננה מפני התובענה וביקשה לדחותה.

2. בהחלטה מיום 8.9.2017 התקבלה בקשת התובע למנות לו מומחה רפואי בתחום האורתופדי, תוך השתת מלוא שכר המומחה בשלב זה על התובע. בהחלטה מיום 11.9.2017 מונה ד"ר אלון פרידלנדר כמומחה מטעם בית-משפט (להלן המומחה); בהחלטת המינוי נקצבו מועדים לשם עשיית כל הדרוש להגשת חוות-הדעת עד יום 3.12.2017.

3. חוות-הדעת לא הוגשה במועדה; ביום 20.12.2017 ניתנה החלטה שהורתה כך: "התובע לא שילם את שכרו של מומחה בית-המשפט, כמתחייב מהחלטה מיום 11.9.2017. התובע לא הראה שהסיר את המחדל במועד שנקצב לכך בהחלטה מיום 4.12.2017. כפועל יוצא, התובענה תלויה ועומדת בשל חוסר מעש שמונח לפתחו של התובע. אני מורה לתובע לנמק עד יום 10.1.2018 מדוע לא ימחק כתב-התביעה לפי תקנה 131(ב) ב תקנות סדר הדין האזרחי".

4. לאחר שהתובע הסיר את המחדל ושילם את שכרו של המומחה, ולאחר שמועד בדיקתו של התובע בידי המומחה נדחה לבקשת התובע, הוגשה חוות-הדעת ביום 2.10.2018 [ר' החלטות מהתאריכים 3.1.2018, 8.4.2018, 30.5.2018, 8.7.2018 ו- 2.10.2018].

5. ביום 2.10.2018 נקצבו מועדים להגשת ראיות בתצהירים; התובע חויב להגיש את תצהיריו עד יום 20.11.2018 ואילו הנתבעת – עד יום 6.1.2019. נקבע קדם-משפט מסכם לאחר הגשת כל התצהירים ליום 19.3.2019; התובע חויב להתייצב לדיון באופן אישי. ההחלטה הומצאה לתובע באמצעות באי-כוחו ביום 8.10.2018.

6. תצהירי התובע לא הוגשו במועד שנקצב לכך, בלי שהתבקשה ארכה.

7. ביום 3.2.2019, כחודש ומחצה לפני המועד שנקבע לקדם-משפט מסכם, הגיש התובע בקשה להארכת מועד להגשת תצהיריו. הבקשה לא נומקה כלל ונתלתה באמירה זו: "מהתובע נבצר להגיש את ראיותיו במועד שנקצב בהחלטת בית המשפט" [שם, בסע' 2]; התובע עשה דין לעצמו וצירף לבקשה את תצהיריו, תוך עתירה להאריך את המועד עד הגשתם בפועל.

8. בו ביום ניתנה החלטה על-גבי הבקשה; זה לשון ההחלטה: "המועד להגשת תצהירי התובע חלף-עבר זה מכבר. באין הנמקה ממשית לתמיכת הבקשה ובאין תצהיר תומך לה-גופה, אין מקום להיעתר לה והיא נדחית. כל בקשה אחרת תידון בקדם-המשפט אשר יתקיים במועדו".

9. בדיון שהתקיים היום טענה באת-כוח התובע כי תצהיריו לא הוגשו במועד בשל טעות במשרד באי-כוחו, שסברו כי מדובר בתושב השטחים – בעוד שמקום מ גוריו של התובע בירושלים. נטען לקושי להיפגש עם התובע שנובע מן המרחק בין מקום מגוריו למקום הימצאו של משרד באי-כוחו בערערה. בשל כך התבקשה ארכה להגשת תצהירי התובע.

הנתבעת עמדה על דעתה שנוכח דחיית בקשתו של התובע ליתן לו ארכה להגשת תצהיריו, היה עליו למחוק את תביעתו שכן לא יוכל להוכיחה בהליך הנוכחי; היא עמדה על חיוב התובע בהוצאות הדיון, שבשל אי-הגשת ראיותיו במועד לא נועד לתכלית מעשית. לחלופין ביקשה הנתבעת להשית על התובע הוצאות אם תינתן לו ארכה להגשת תצהיריו, תוך הארכת המועד להגשת ראיות יה-שלה.

ב. דיון והכרעה

שקלתי את טענות הצדדים. זהו מקרה מובהק בו יש למחוק את התביעה בשל מחדלי התובע אשר מונחים לפתחו.

1. התובע לא הגיש תצהיריו במועד שנקצב לכך. בקשתו מיום 3.2.2019 הוגשה פרק זמן ניכר בן חודשיים וחצי לאחר שהמועד ל הגשת תצהיריו תם. בבקשה לא ניתן טעם למחדל; הסתפקותו של התובע באמירה כללית שלא פורטה כי נבצר ממנו להגיש ראיותיו במועד מגלה זלזול ממשי בהחלטה שהורתה על הגשת תצהירים, כמו גם בהוראת תקנה 528 בתקנות סדר הדין האזרחי (להלן התקנות) – אשר מחייבת הצבעה על טעם סביר לשם הארכת מועד לעשיית דבר שנקבע על-ידי בית-המשפט ; כלל הוא כי בית-המשפט יעשה שימוש בסמכותו ויאריך את המועד אם הדבר דרוש לשם התגברות על תקלות ומכשלות חיצוניות שאינן בשליטתו של בעל-הדין המבקש [ב"ש 83/86 סוקול נ' ישמח, פ"ד מ(1) 577 (1986)]. בבקשה לא נזכר טעם כזה.

אם לא די בכך הבקשה הוגשה באופן לקוי, בהתעלם מתקנה 240 בתקנות; חרף היותה בקשה בכתב שנסמכה על טעמים עובדתיים, היא לא נתמכה בתצהיר שיראה מהי הנבצרות בה לקה התובע עד כדי היעדר יכולת להגיש את ראיותיו במועד שנקבע, והימנעות מהגשתה של בקשת ארכה טרם חלוף המועד. אשר על כן, בדין נדחתה הבקשה בהחלטה מיום 3.2.2019.

2. ההחלטה מיום 3.2.2019 עומדת בעינה. התובע לא היה זכאי לשוב ולהעלות בדיון היום בקשה חדשה, נוספת, להארכת מועד. ההחלטה מיום 3.2.2019 אינה מסוג העניינים המיוחדים אשר נתונים לעיון חוזר, ולא חל כל שינוי נסיבות בין מועד מתן ההחלטה לבין מועד הדיון. לא-זו-אף-זו: התובע הוסיף לעשות דין לעצמו ולהתעלם מהחלטות בית-המשפט; הוא חויב לה גיע לדיון באופן אישי אך לא עשה כן. לא בא על כך כל הסבר מפי באת-כוחו.

3. מטענות באת-כוח התובע בדיון עלה כי בניגוד לנטען בבקשה, לא נבצר מהתובע להגיש ראיות במועד; עתה נתלתה אי-הגשת תצהיריו בסברת באי-כוחו כי התובע תושב שטחים וכן בריחוק מקום משרדם בערערה ממקום מושבו של התובע בירושלים. אין בכך כדי להטות את הכף לטובת התובע ולהצדיק מתן ארכה להגשת ראיותיו – אפילו היה זכאי להגיש בקשה חוזרת על כך, ולא זה הדין.

ראשית, הטעם שניתן בדיון מעיד כי הטעם האחר שננקב בבקשה מיום 3.2.2019 לא היה אמת ונועד להטעות את בית-המשפט לסבור שקיימת מניעה שמקורה בתובע. על החומרה שנודעת להטעיית בית-משפט בהצגת נימוק שחוטא למציאות לאשורה אין צורך להרחיב את הדיבור.

שנית, סברתם של באי-כוח התובע על-אודות מקום מגורי התובע אינה מקימה ולו גם בדוחק עילה להארכת המועד. הפכתי והפכתי בתקנות ובהלכה הפסוקה ולא מצאתי שיש סדרי דין מיוחדים לתובעים תושבי שטחים או לתובעים שבין מקום מגוריהם לבין משרד באי-כוחם יש מרחק שעולה על נתון נקוב. יצוגו של התובע על-ידי באי-כוחו, משמעו שביכולתו של התובע לקיים את חובותיו הדיוניות, על-פי התקנות והחלטות בית-המשפט, במועדן. התובע לא עשה כן והמחדל מונח כל-כולו לפתחו.

4. בעינה עומדת אפוא ההחלטה שדחתה את בקשת התובע ליתן לו ארכה להגשת ראיותיו. נובע מכך שהתובע מנוע מהבאת ראיות להוכחת תביעתו בהליך זה, באופן שמצדיק את מחיקתו. ודוק: על-פי תקנה 168(ב), אם "לא הגיש בעל הדין תצהיר של עד כפי שנדרש על פי תקנה זו או על פי תקנה 143, לא יורשה להביא את העד או להוכיח את העובדה, אלא אם כן שוכנע בית המשפט, על פי בקשת בעל הדין הנתמכת בתצהירו, כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות". המשמעות שנודעת לדחיית בקשת התובע לארכה היא כי לא יוכל להוכיח את עילתו, באופן שיגרום לדחיית התובענה. מחיקת התביעה עושה עמו חסד ומאפשרת לו להגישה מחדש.

5. אך לאחרונה נתן בית-המשפט העליון ביטוי לכך ש"פרוצדורה אזרחית איננה 'תכנית כבקשתך'" [ע"א 5400/18 מיר נ' עו"ד יעקב מירון (28.1.2019), פס' 1 לפסק-דינו של השופט שטיין אליו הצטרף המשנה לנשיאה השופט מלצר]. בפסק-דינה של השופטת ברק-ארז שניתן באותו ענין הוטעם כי להליך האזרחי תכליות רבות שכוללות יעילות וגילוי האמת לצד קידום שוויון ומימוש זכות הגישה לערכאות. זכות זו ניתנה לתובע; הוא בחר לממשה באופן שגילה זלזול בהחלטת בית-המשפט ובזמן השיפוטי שהוקדש לקדם-המשפט שנועד להתקיים לאחר הגשת ראיות שני הצדדים. בעלי-דין ששוקדים על קיום חובותיהם הדיוניות פועלים בסד הזמנים שמציבים סדרי הדין והחלטות בית-המשפט ; אין לקבל את בקשת התובע – אשר נטל לעצמו חרות להתעלם מהחלטה מפורשת ללא טעם ממשי, כי יזכה בחסות בית-המשפט ל סדר דין מיוחד, תפור לפי מידתו האישית. זו הי פגיעה מ משית בערך השוויון בין המתדיינים, שעל בית-המשפט לצקת בו תוכן ולהקפיד על שמירתו.

6. בעל-דין בתיק פלוני איננו 'בן יחיד'. בתי-המשפט – מערכת ציבורית שפועלת על-פי דין, מספקים שירות לכלל ציבור המתדיינים בפועל ובכוח. את המשאב שניצב ביסוד פעולתה של מערכת זו – זמן שיפוטי, עליה להקצות באופן הוגן ושוויוני לציבור זה. כפועל יוצא, על בית-המשפט להתחשב ולשקול לא רק את האינטרס הפרטי של המתדיינים בהליך פלוני אלא את האינטרס הציבורי. בעל-דין שכופה על בית-המשפט בשל מחדליו התנהלות מעכבת ולא יעילה בבירור תובענה אינו מסב פגיעה רק לצד שכנגד באותו הליך; הוא פוגע באינטרס הציבורי. אין בכך משום חידוש; האינטרס הציבורי נשקל זה מכבר בהקשרים שונים, לרבות בקשות לביטול דיון או שינוי מועדו [רע"א 3136/00 סלמאן נ' שוקייר, פ"ד נה(2) 97 (2000)]. התובע מבקש למעשה לראות בו 'בן יחיד' שזכאי להתחשבות מיוחדת. טענותי ו מתעלמות ממקומו של האינטרס הציבורי שנפגע בשל התנהלות ו. פגיעה זו אינה בת-פיצוי בפסיקת הוצאות ומצדדת במחיקת התביעה בשל התעלמות התובע מחובותיו הדיוניות.

7. אין מקום למרק את מחדלו של התובע על-ידי חיובו בהוצאות, ולו גם לטובת אוצר המדינה. אף זו תוצאה שכרוכה בפגיעה שאינה של מה בכך בערך השוויון בין מתדיינים: היא מכוננת שיטת משפט אחת לבעלי-דין שהפרוטה מצויה בכיסם ושיטת משפט שונה למי שידם אינה משגת. לא ליצירת פערים אלה נועד המכשיר של חיוב בעל-דין בהוצאות. מתן אפשרות לבעל-דין לאיין את מחדליו הדיוניים כנגד חיובו בהוצאות עושה את בית-המשפט מבטח אד-הוק של רשלנות בעלי-דין או באי-כוחם; תשלום ההוצאות מעניק 'כיסוי ביטוחי' שיפוטי למחדל תוך איונו. הוא פותח פתח להתנהלות של 'רשלנות יעילה': לא אחת, עלות המניעה הרוחבית של מחדל דיוני גבוהה מההוצאות שתוטלנה בתיקים בודדים לשם תיקון המחדל למפרע. טמון בכך מסר של עידוד 'רשלנות יעילה', אסטרטגית ומכוונת. על בית-המשפט לגבש כללים אשר יפעלו דווקא למניעתה של התנהלות כזו.

8. על מקומם הרם, המרכזי, של ערכי שוויון והגינות בניהול ההליך המשפטי ועל חשיבותו הרבה של האינטרס הציבורי שנזכר לעיל ניתן ללמוד מעקרונות היסוד שנמנו בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן התקנות החדשות). כך נקבע בפרק עקרונות היסוד שבפתחן:

1. מטרות תקנות סדר הדין האזרחי הן לקבוע סדר דין לניהול ההליכים האזרחיים בבית המשפט, ליצור ודאות דיונית, למנוע שרירותיות ולהגשים את העקרונות החוקתיים העומדים ביסודו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, כדי להשיג תוצאה נכונה ופתרון צודק של הסכסוך.
2. ה

ליך שיפוטי ראוי והוגן מתקיים במערכת שיפוטית עצמאית ובלתי תלויה שהוקמה לפי דין, נגישה לציבור, מקיימת דיון לפי כללי הצדק הטבעי, מכריעה בתוך זמן סביר על יסוד הטענות ההדדיות המובאות לפניה, מנהלת את ההליך ופוסקת בו באופן שוויוני, מידתי ויעיל ומנמקת את החלטותיה.
3. (א)

בית המשפט אחראי על ניהול ההליך השיפוטי לשם הגשמת המטרות שביסוד תקנות אלה; לשם כך עליו ליזום, אם נדרש, ולהחליט כל החלטה לפי תקנות אלה במטרה לקדם את התנהלותו של הליך ראוי והוגן.
(ב) חובת בעלי הדין ובאי כוחם היא לסייע לבית המשפט בקיום המוטל עליו לפי תקנות אלה, וכן לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית תוך שהם מסייעים במימוש התכלית הדיונית, ובכלל זה העמדת הפלוגתות האמיתיות שבמחלוקת בין בעלי הדין, מיקודן, בירורן והכרעה בהן.
4. ל

א יעשה בעל דין או בא כוחו שימוש לרעה בהליכי משפט ובכלל זה פעולה בהליך שמטרתה או תוצאתה לשבשו, להשהותו או להטריד בעל דין, לרבות פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו.
5.

בית המשפט יאזן, לפי הצורך, בין האינטרס של בעלי הדין ובין האינטרס הציבורי; לעניין זה, 'אינטרס ציבורי' – נגישות הציבור למערכת בתי המשפט לרבות קיומו של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל, חיסכון במשאבי זמן ועלויות, מניעת הכרעות סותרות ומניעת שימוש לרעה בהליך השיפוטי.

9. בשורה ארוכה של החלטות מן העת האחרונה הוטעם כי למרות שהתקנות החדשות עדיין לא נכנסו לתוקף, ניתן ללמוד מהן על דרך ההתייחסות הראויה של בית-המשפט לתקלות דיוניות. בהקשר זה אפנה להחלטות אלה: החלטת כב' השופט א' דראל בת"א (מח' י-ם) 38158-02-16 גובראן נ' אבו חמיד, פס' 17 (29.1.2019); החלטת כב' השופטת ת' נאות פרי ברע"א (מח' חי') 52705-01-19 מדינת ישראל נ' זועבי, פס' 23 (6.2.2019); החלטת כב' השופט א' שוורץ בת"א (מח' מר') 47175-05-16 קול אנד גרין בע"מ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ, פס' 14 (10.2.2019); פסק-דינו של כב' הנשיא ר' שפירא ברע"א (מח' חי') 66024-12-18 יודלמן נ' גליק, עמ' 4 (10.2.2019); החלטת כב' השופט א' ברקאי בת"א (של' ת"א) 70073-11-17 רומנו נ' ס. אלון חברה להשקעות ובנין בע"מ, פס' ו' (6.2.2019); החלטת כב' השופטת א' רוטקופף בת"א (של' פ"ת) 28836-07-12 פלונית נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פס' 8 (7.2.2019); החלטת כב' השופט ט' חבקין בת"א (של' ת"א) 19158-05-16 מדינת ישראל - משרד הבריאות נ' פלוני, פס' 11-8, 27 ו-29 (17.2.2019).

יש בהחלטות הללו, חרף היותן עוסקות במגוון רחב של נושאים והיבטים שבסדר דין אזרחי, מסר רם וברור, בבחינת 'קול ענות גבורה'; הן משקפות את דרך ההתמודדות הראויה ואופי האיזון שעל בית-המשפט לערוך בבואו לבחור בסנקציה שתחול בשל אי-קיום חובות דיוניות במועד או בשל בקשות שתוצאתן התארכות ההליכים תוך פגיעה באינטרס הציבור. הן נותנות מקום צר ומצומצם, אם בכלל, למחדלים שנתלים בעומס עבודה וטעות משרדית; גישה זו יש לאמץ ולהחיל גם במקרה דנן.

10. במקרה דנן, מחיקת התביעה הינה אפוא התוצאה המאוזנת והראויה. מחיקת כתב-התביעה אינה מקימה מעשה בית-דין; התובע יוכל לשוב ולהגיש את התביעה, תוך תשלום אגרה בגינה והמתנה לתורו להישמע – תוך הקפדה, זו הפעם, על קיום החלטות בית-המשפט במועדן.

ג. סיכומם של דברים

1. מאחר שלתובע לא הותר להגיש את תצהיריו באיחור, אין כל משמעות לשאלה אם המציא את תצהיריו לנתבעת, אם לאו, ומדוע לא עשה כן. עניין זה אינו טעון התייחסות והכרעה.

2. אני מורה אפוא על מחיקת התובענה.

3. ככל שהתובענה תוגש מחדש, יהא תנאי להגשתה תשלום הוצאות לנתבעת על-ידי התובע בסך של 4,680 ₪ (כולל מע"מ), כשהסכום נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההחלטה עד יום התשלום בפועל.

4. אם התובענה תוגש מחדש, תח ול בה חוות-דעתו של מו מחה בית-המשפט שניתנה בהליך דנן.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים ותסגור את התיק.

ניתנה היום, י"ב אדר ב' תשע"ט, 19 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.