הדפסה

בית משפט השלום בחדרה ת"א 48722-11-19

לפני כבוד השופט יניב הלר

התובעים:

  1. גלעד עמילוב
  2. שושנה עמילוב

ע"י ב"כ עו"ד דניאל דן גור

נגד

הנתבעים:

  1. זאב זלצמן
  2. פרידה זלצמן

ע"י ב"כ עו"ד אסף דגני

פסק דין (חלקי)

מה אתה עושה אם המצרים מתקדמים אל עבר המוצב?
-מה שעשינו ב-56'.
מה עשיתם ב-56'?
-מה שעשינו ב-48', אין יותר טוב מזה. בטח!
ומה עשיתם ב-48'?
-30 שנה, לך תזכור...
(אלוף משנה בונדי וטוראי ויקטור חסון, מתוך הסרט גבעת חלפון אינה עונה, 1976)

ענייננו בטענת התיישנות.

רקע

הצדדים לתיק זה התקשרו בחוזה מכר מיום 21.10.1990, שלפיו רכשו התובעים מן הנתבעים דירת מגורים ברחוב ברמן 3 בחדרה.

תשלומי הרכישה בוצעו (על פ י סעיף 4 לחוזה) ב ארבע פעימות שהאחרונה שבהן נקבעה ליום 23.10.1991.

סעיף 3 לחוזה המכר קבע:

"תמורת התחייבותו של הקונה בסעיף 4 מחוזה זה מתחייב המוכר:

למסור את החזקה בדירה לקונה או למי שיצווה כשהיא פנויה מכל חפץ ואדם וראויה לשימוש וזה לא יאוחר מיום 23/10 /91, ובלבד שתשולם מלוא התמורה.

להעביר ולרשום על שם הקונה או על שם מי שיצווה בלשכת רישום המקרקעין את הדירה והרכוש המשותף הצמוד לה כשהם חופשיים מכל שעבוד, עיקול, צו הריסה או זכות צד שלישי וזה בהקדם לאחר מועד ביצוע מלוא התמורה".

חלפו האביבים, מחצית יובל עברה, ותלתלים הפכו שיבה בינתיים.
רק בשלהי שנת 2017 רשמו התובעים את הזכויות בדירה על שמם.

ביום 20.11.2019 הגישו התובעים תביעתם זו.

התביעה

לטענת התובעים בכתב התביעה לא מילאו הנתבעים את התחייבויותיהם על פי החוזה בשלושה עניינים:

אי רישומן של הזכויות על שם הנתבעים.
אי תשלום היטלי השבחה.
אי הסדרתן של חריגות בנייה ש התובעים טענו כי לא הובאו לידיעתם.

כתוצאה מהפרות אלה, עותרים התובעים לפיצוי בסעדים הבאים:

פיצוי מוסכם על סך 164,237 ₪ מכוח חוזה המכר: לשיטת התובעים, על הנתבעים לשאת בתשלום הפיצוי המוסכם , כשהוא נושא הפרשי ריבית והצמדה, הואיל והפרו את החוזה הפרה יסודית.

פיצוי על סך של 101,039 ₪ בגין היטלי השבחה: זאת, היות שהנתבעים הפרו את החוזה בכך שלא נשאו בתשלום היטל ההשבחה אשר היה עליהם לשאת בו, הן על פי הדין, והן על פי החוזה. אי-התשלום חסם מהתובעים קבלת אישור העדר חוב בגין היטל השבחה הנדרש לצורך רישום בלשכת רישום המקרקעין במשך שנים רבות, עד שביום 25.10.2017 שילמו התובעים את היטל ההשבחה, לצורך העברת הזכויות על שמם. לטענת התובעים, כאשר רשמו את הדירה על שמם נאלצו לשלם סך נוסף בגין השבחות נוספות במועדים מאוחרים יותר.

בעניין זה יש להבחין בין ההשבחה מכוחה של תוכנית חד/699, מתאריך 5.12.1980 לבין ההיטלים המאוחרים שהתובעים טענו כי נשאו בתשלומם – ושלא פורטו בכתב התביעה.

פיצוי על סך 50,000 ₪ בגין מכירת הדירה בסכום נמוך משוויו בשוק, הואיל וחלק מהדירה בנוי ללא היתר בנ ייה כדין: התובעים טוענים כי הנתבעים הציגו בפניהם מצגי שווא במסגרת חוזה המכר, ולרבות ביחס לבנוי על פי ההיתר. התובעים טוענים כי הנתבעים לא מסרו להם כי חלק מן הבנייה אינה בהיתר. לפיכך, על הנתבעים לפצות אותם בגין אותו סכום אשר נחסר מהם בעת מכירת הדירה לצד שלישי.

טענת ההתיישנות

במסגרת כתב ההגנה מטעמם מפרטים הנתבעים טענות שונות, לרבות טענות מקדמיות. לצורך החלטתי זו, אדון בטענת ההתיישנות, ובה לבדה.

הנתבעים טוענים כי התביעה – על כל רכיביה – התיישנה. הנתבעים מתייחסים מפורשות הן לעילת אי-הרישום (סעיף 12 לכתב ההגנה), הן לעילת אי-התשלום של היטל ההשבחה (סעיף 13), והן לעניין חריגות הבנייה (סעיף 29).

הדיון

ביום 28.12.2020 נערך לפניי דיון קדם משפט, ובמסגרתו הוריתי כי הצדדים יסכמו בכתב טענותיהם לעניין ההתיישנות, טרם הכרעתי.

סיכומי הצדדים

אתמצת מטיעוניהם של הצדדים את הנדרש להחלטה זו.
ואלה עיקרי הטענות:

סיכומי הנתבעים

הנתבעים עומדים על כך שהחזקה בדירה הועברה לידי הם של התובעים ביום 23.10.1991, לאחר שהתוב עים שילמו את מלוא התמורה. הנתבעים עומדים גם על כך ש העבירו לתובעים את מלוא המסמכים הנדרשים לתובעים לשם העברת הזכויות.

הנתבעים עותרים לדחייתם של שלושת ראשי הפיצוי מחמת התיישנות :

באשר לטענה בעניין אי-רישום הזכויות

לשיטת הנתבעים עילת התביעה של התובעים בגין טענתם בדבר אי-רישום זכויות נולדה בסמוך לביצוע התשלום האחרון של תמורת המכר ומסירת החזקה בדירה לידי התובעים, קרי לכל המאוחר ביום 23.10.1991. ועל כן התיישנה התביעה בעניין זה ביום 23.10.1998.

באשר לטענה בדבר אי-תשלום של היטל השבחה

לטענת הנתבעים גם עילת תביעה זו התיישנה עוד בשלהי שנת 1998. לשיטתם, התובעים לא צירפו כל אסמכתה בגין התשלום, ואף לא כל אסמכתה שמעידה כי החבות בהיטל זה נוצרה לפני מועד מסירת החזקה בדירת המגורים.
עוד מבקשים הנתבעים להדגיש כי עצם העובדה שדירת המגורים נרשמה ביום 20.12.1990 על שמם מעידה כי – במועד זה לפחות – לא הייתה כל חבות בהיטל השבחה, וכי למעשה התוכנית המשביחה (חד/699) מיום 05.12.1980 שבעניינה טוענים התובעים שולמה, כנראה, עד לאותו מועד על ידי הבעלים הקודמים של הדירה או לא הייתה בגינה כל חבות כלל וכלל. כך או כך, עם סיום התשלומים ו העברת החזקה כבר בשנת 1991 הרי שהחל מרוץ ההתיישנות.

מעבר לכך הנתבעים כופרים בכל חוב בהיטל השבחה המאוחר להתקשרות בין הצדדים ולהעברת החזקה לידי התובעים.

באשר לטענה בדבר ירידת הערך

הנתבעים טוענים כי עילת תביעה זו נולדה במועד החתימה על החוזה. שומה על התובעים כי עשו את כל הבדיקות המקדימות הנדרשות בטרם רכישת נכס מקרקעין היות שהתובעים היו מיוצגים בעסקת המכר.

עוד טוענים הנתבעים כי התובעים לא פירטו בכתב תביעתם מתי נודע להם, לשיטתם, על קיומן של חריגות בניה בלא היתר.

סיכומי התובעים

התובעים פותחים סיכומיהם בטענה שלפיה בית המשפט מנוע מלהעלות טענת התיישנות כטענה מקדמית הואיל ולא הוגשה על יד הנתבעים בקשה נפרדת לסילוק על הסף.

לטענת התובעים, בכתב ההגנה לא מועלית טענת התיישנות ביחס לעילה של ירידת ערך הדירה. משכך, אין לאפשר העלאת טענה אשר לא נזכרה בכתב ההגנה, ויש לקבוע כי בטענה זו יתקיים בירור עובדתי ללא כל התייחסות לטענת ההתיישנות אשר לא הועלתה בהזדמנות הראשונה.

לסיכומים מטעם התובעים צורפו מסמכים בעניין היטל השבחה (לטענת התובעים מסמכים אלה לא נסרקו לתיק "משום מה").
יוער כבר כעת: צירוף המסמכים לסיכומים, בלא בקשה וממילא בלא היתר , היה בלתי תקין. לא זו הדרך להגיש לבית המשפט מסמך, אף אם נשמט בשוגג מכתב התביעה.

לטענת התובעים בהתאם לסעיף 3 (ב) לחוזה, החובה לרשום את הדירה על שמם חלה על הנתבעים, זאת בנוסף לחובתם של הנתבעים להמצאת מלוא האישורים הנדרשים לביצוע הרישום.

לשיטת התובעים, בהתאם לסעיף 7 לחוזה היה על הנתבעים לשלם את כל המיסים החלים עליהם, לרבות היטלי ההשבחה אשר החיוב בהם נוצר קודם למועד מסירת הדירה.

היטל ההשבחה בגין תוכנית חד/699 מיום 5.12.1980 חל על הנתבעים, הואיל ונוצר טרם החתימה וטרם מסירת החזקה לידי התובעים.
לטענת התובעים, בניגוד לחוזה, הנתבעים לא שילמו סכום זה, והתובעים הם אלה ששילמו את היטל ההשבחה, בנוסף לסכומים נוספים.

התובעים טוענים כי בניגוד להצהרת הנתבעים בחוזה, ולפיה הדירה בנוי ה על פי היתר בני יה כדין, מתברר כי המדובר במצג כוזב מטעם הנתבעים, שביצעו עבודות ללא היתר, ובקשתם לקבלת היתר נדחתה. התובעים סבורים כי עומדת להם הזכות לתבוע את הנזק שנגרם כתוצאה מכך במועד שבו מכרו את הדירה לצד שלישי.

לטענת התובעים עצם קיומו של חוב בגין תוכנית משביחה משנת 1980, והעובדה שחוב זה לא שולם, כאמור בכתב התביעה, משמשים לחובת הנתבעים. הם מצביעים לכל הפחות על כך שהנתבעים לא סיימו את ההליכים הנדרשים לשם ההשלמה של העברת הזכויות.

לשיטתם של התובעים, השאלה על מי הייתה מוטלת החובה להעביר את הזכויות מצריכה ממילא בירור עובדתי ולא ניתן להכריע בה כבר כעת.

לאישוש טענת ההתיישנות בכל הנוגע לרישום הזכויות טוענים התובעים למען הזהירות, כי המדובר בהפרה נמשכת ובהימנעות מביצוע פעולה אשר אין לה מועד על פי חוזה המכר.

בכל הקשור לתשלומם של היטלי השבחה, טוענים התובעים כי הסכום הנתבע שולם על ידם בשנת 2017 ועל כן עילה זו תתיישן רק בשנת 2024.

לטענת התובעים, באשר לרכיב של ירידת ערך הדירה, לא הובאו על ידי הנתבעים טיעונים בפרק ב לכתב ההגנה. "למען הזהירות" טוענים התובעים כי נודע להם על אודות מצג השווא רק בסמוך למכירת הדירה לצד שלישי (יוער כבר כעת כי טענה באשר לאיחור בידיעה לא הועלתה בכתב התביעה וכתב תשובה לא הוגש, ועוד אתייחס לכך).

עוד מוסיפים התובעים כי גם שאר הטענות שהועלו על ידי הנתבעים בכתב ההגנה ובסיכומים מטעמם מחייבות בירור עובדתי טרם הכרעה.

דיון והכרעה

טענת התיישנות: כללית

סמכות בית המשפט לסלק תביעה על הסף מחמת התיישנות מעוגנת בסעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). זמן התיישנותה של תביעה "בשאינו מקרקעין" נקבע על פי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות על שבע שנים.

הסדר אחר להתיישנות קבוע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: " פקודת הנזיקין"):

"89. לעניין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות – 'היום שנולדה עילת התובענה' הוא אחד מאלה:
(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;
(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

סמכותו של בית המשפט לסלק תביעה על הסף, לרבות בשל התיישנות, קבועה בתקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות הישנות"), שהן אלה אשר נהגו ביום הגשת התביעה. כיום נטועה סמכות זו בסעיף 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות החדשות").

המועד והאופן להעלאתה של טענת התיישנות

סעיף 3 לחוק ההתיישנות קובע כי: "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה".

בדרך כלל, ההזדמנות הראשונה להעלאתה של טענת התיישנות על ידי נתבעים היא בכתב הטענות הראשון מטעמם – כתב ההגנה.

מהתקנות הישנות, אגב, עולה במפורש כי ניתן להעלות טענת התיישנות בכתב ההגנה גופו :

"89. הנתבע או התובע, לפי העניין, חייב להעלות בכתב טענותיו כל דבר הבא להראות שהתובענה או התביעה שכנגד אין לה על מה שתסמוך, או שהעסקה בטלה או ניתנת לביטול מבחינה חוקית, וכן כל נימוק של הגנה או של תשובה, שיש בו – אם לא הועלה בכתב הטענות – כדי להפתיע את בעל הדין שכנגד או לעורר שאלות שבעובדה שאינן עולות מתוך כתבי הטענות הקודמים, כגון תרמית, התיישנות, שחרור, תשלום, ביצוע או עובדות המגלות מעשה לא חוקי" (הדגשות שלי, י"ה).

בדרך כלל נחשב כתב ההגנה למועד האחרון שבו ניתן להעלות טענה זו, ובמקרים שבהם לא קדמו הליכים להגשת ו של כתב ההגנה – גם למועד הנכון לעשות כן (ע"א 7194/13 ‏טובית דרור חברה לנכסים בע"מ נ' ב.ס.ר המנדסים בע"מ (22.7.2015) ; לדיון בעניין "ההזדמנות הראשונה" במקרים שבהם קדמו הליכים לכתב ההגנה – ע"א 630/90‏‏ שרה רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד בע"מ , פ''ד מה(5) 365 (1991)).

בנוסף, לא נקבעה בדין או בפסיקה כל חובה להעלות את טענת ההתיישנות כטענת סף הקודמת להגשתו של כתב ההגנה, או כבקשה נפרדת המוגשת בצידו של כתב ההגנה.

הנתונים שעל פיהם מוכרעת טענת ההתיישנות

לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות:

"6. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

לפי תקנה 9 (5) לתקנות הישנות מחויב התובע לפרט בכתב תביעתו את עילת התביעה ו את מועד "לידתה":

"9. ואלה הפרטים שיכיל כתב תביעה...:
...
(5) העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה, ואימתי נולדה...".

כיום, קיימת הוראה דומה בתקנה 11 (3) לתקנות החדשות.

טענת התיישנות מוכרעת על פי האמור בכתבי הטענות. אם מועלית טענת התיישנות בכתב ההגנה, ובפי התובע טענות עובדתיות נגדיות, עליו להגיש כתב תשובה :

"אם רצו התובעים לפתוח פתח לדיון בטענתם כי התביעה לא התיישנה – בין מן הטעם שהליקויים נוצרו במועד מאוחר מזה שטענו המשיבים ובין מן הטעם שנעלמו מהם מסיבות שלא היו תלויות בהם, שאותן לא יכלו למנוע – היה עליהם להגיש כתב-תשובה ולטעון בו את העובדות המבססות טענות אלה...
משלא עשו כן, לא הועלו לפני בית-המשפט העובדות החיוניות שבכוחן יכלו 'ליטול מטענות המשיבים את העוקץ שבהן'. במצב דברים זה נותרו אפוא להכרעתו של בית-המשפט רק המחלוקות שהותוו בכתב-התביעה ובכתבי-ההגנה, שתוארו לעיל, אך לא נפתח פתח לדיון בטענות העובדתיות של התובעים...".
(ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ (7.9.2000) מפי כבוד השופט יעקב טירקל; להלן: "הלכת שרבני").
(ועוד לעניין זה: טל חבקין התיישנות (2014) (להלן: "חבקין"), בעמ' 62-61).

בירור טענת ההתיישנות בשלב המקדמי

ברע"א 6552/20 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' א. לוי השקעות ובניין בע"מ (2.12.2020) מפי כבוד השופטת יעל וילנר; להלן: "פס"ד בנק דיסקונט ") קובע בית המשפט העליון כי , ככלל, ראוי שטענת התיישנות תידון בשלב מקדמי.

למעשה מבחין בית המשפט בפס"ד בנק דיסקונט בין ארבעה מצבים עיקריים:

מצב שבו בירור טענת התיישנות אינו מצריך שום בירור עובדתי.
מצב שבו נדרש בירור עובדתי ייחודי אשר אינו חופף לבירור העובדתי של התביעה לגופה.
מצב שבו נדרש בירור עובדתי חופף (מלא או חלקי) לבירור שממילא צפוי להתקיים במסגרת בירור התביעה לגופה.
מצב שבו הבירור העובדתי של התביעה לגופה עשוי להקרין על בירור שאלת ההתיישנות, אך אין וודאות בנדון.

לגבי המצב הראשון נקבע:

"ככל שלשם בירור טענת הסף לא נדרש בירור עובדתי, והנתבע מוכן להניח לשם הכרעה בטענת ההתיישנות שהעלה כי עובדות כתב התביעה נכונות, רצוי לדון בטענת ההתיישנות בשלב המקדמי, ובטרם הדיון בתביעה לגופה. כפי שצוין לעיל, במצב בו לא נדרש כל בירור עובדתי מקדים, ההכרעה בטענת ההתיישנות בשלב המקדמי עשויה לחסוך משאבים הן מהצדדים והן מבית המשפט, והיא עולה בקנה אחד עם תכליות מוסד ההתיישנות כאמור" (פס"ד בנק דיסקונט, עמוד 12).

מועד לידתה של העילה

"מרוץ ההתיישנות" נפתח "ביום שבו נולדה עילת התביעה" (סעיף 6 לחוק ההתיישנות).

"למונח 'עילת תביעה' יש משמעויות שונות בהקשרים שונים. כשנעשה בו שימוש בקשר למניין תקופת ההתיישנות, הכוונה למועד שבו מתקיימות כל העובדות החיוניות לביסוס תביעה שתאפשר לתובע לזכות בסעד אפקטיבי בגינה, לפי היסודות שקובע הדין המהותי" (חבקין, עמ' 12 ).
(וראה עוד: ת"א 10475-09-09 יצחק ואח' נ' "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ (10.2.2013)).

דחיית מרוץ ההתיישנות בהיעדר ידיעה: מבחן האדם הסביר ומבחן קצה החוט

לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תחילתה של התקופה תידחה בנסיבות של היעדר ידיעה מצד התובע:

"8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

אשר לידיעה הנדרשת מן התובע לשם התחלתו של "מרוץ ההתיישנות" קבעה הפסיקה כי מרוץ ה התיישנות יחל גם אם ניתן היה לגלות " קצה חוט" שיובילו להגשת תביעה. לפי מבחן אחר, די כי יהיו לפני התובע עובדות שיובילו אדם סביר להגשת תובענה:

"די כי יתגלה קצה חוט או בסיס לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או למחדל של הנתבע... לצד מבחן זה, אנו מוצאים מבחן אחר שיש הגורסים כי הוא מקל מעט יותר עם התובע, 'על פיו נבחן מתי טיב הגילוי הוא כזה, שאדם סביר היה מגיש תביעה בעלת סיכוי ממשי בהתבסס עליו'"
(ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (19.9.2010), מפי כבוד השופט יצחק עמית , פסקה 45).

יישום לענייננו:

הנתבעים העלו את טענתם בכתב ההגנה, ופעלו כדין

טענת ההתיישנות הועלתה כדין בהזדמנות הראשונה, במסגרת כתב ההגנה.
כאמור, אין כל מקור לטענת התובעים כי חובה היה על הנתבעים להגיש בקשה נפרדת לסילוק על הסף בגין התיישנות, או לטענה כי בהיעדר בקשה נפרדת אל לו לבית המשפט לדון בהתיישנות קודם לדיון בגופה של התביעה. טענות התובעים בעניין זה נדחות.

בנוסף, ושוב בניגוד לטענת התובעים, התיישנות נטענה ביחס לכל רכיבי התביעה, לרבות לעניין ירידת הערך (סעיפים 12, 13 ו-29 לכתב ההגנה). גם הטענה בעניין זה נדחית אפוא.

הטענה תוכרע על פי הנטען בכתבי הטענות בלבד

טענת ההתיישנות צריכה להיות נדונה על פי כתבי הטענות: בכתב התביעה לא פורט דבר מעבר לכך שהחוזה נכרת בשנות ה-90. נקודות נוספות שהועלו בכתב התביעה הועלו באופן מעורפל: התובעים לא הבהירו מתי נודעו להם המחדלים של הנתבעים. התובעים לא הבהירו בעניין היטלי ההשבחה מהם המועדים להיטלים המאוחרים ומתי נודע להם כי עליהם לשלמם. כל שנמסר על ידי התובעים בכתב התביעה הוא כי בשנת 2017 הועברו הזכויות ושולמו תשלומי העירייה בגין היטלי השבחה .

למעשה, התובעים לא טענו מה שהיה עליהם לטעון כדי לצאת ידי חובת סעיף 8 לחוק ההתיישנות ותקנה 9(5) לתקנות סדר הדין הישנות (ותקנה 11 (3) לתקנות החדשות).

יישום הלכת שרבני מביא למסקנה שלפיה לו היו מבקשים התובעים לטעון לדחיית מרוץ ההתיישנות בשל היע דר ידיעה על מחדלי הנתבעים היה עליהם לפרט טענות עובדתיות מפורשות בכתב תשובה . התובעים נמנעו מלהגיש כתב תשובה והותירו את הבירור להיערך על סמך כתב התביעה בלבד.

הואיל וכך, אין לי אלא להיזקק לכתב התביעה ולחוזה המכר שצורף לו. בעניין זה אשוב ואדגיש כי לא עמדה לתובעים כל זכות לצרף בלא היתר מסמכים נוספים לסיכומיהם, ולא אזקק למסמכים שצורפו שלא בהיתר.

ראוי להכריע בטענת ההתיישנות כעת, ולא להמתין לבירור התיק גופו

מכיוון שכאמור התובעים לא השכילו להעמיד מסכת עובדתית חלופית, הרי אין מקום לשמיעת ראיות לעניין ההתיישנות וממילא על פי הכללים המנחים שנקבעו בפס"ד בנק דיסקונט, הזמן לבירור הוא כעת. העובדות נתונות לפני בית המשפט ו"מוסגרו" בכתבי הטענות. גם אם קיימת מחלוקת משפטית, אין בכך כדי לדחות את הבירור בטענה מקדמית זו ורצוי להכריע בה כבר בפתח ההליך.

מועד לידתה של העילה: שנת 1991

בעניינינו המדובר בחוזה מכר משנת 1990. על פי לשונו של החוזה עצמו, המועד לסיום התשלומים היה יום 23.10.1991.
כפועל יוצא מכך, בהתאם לסעיף 3 לחוזה המכר, נקבע יום 23.10.1991 גם כיום העברת החזקה בדירה, והתאריך לרישום הזכויות נקבע אף ה וא "בהקדם" לאחר מכן.
סמוך ליום 23.10.1991 הבשילו אפוא ההפרות הנטענות: היטל השבחה לא שולם, הזכויות לא הועברו והדירה נמסרה כשהיא בלא היתר כדין.

יישומם של מבחן האדם הסביר ומבחן קצה החוט: אין מקום לדחות את מרוץ ההתיישנות

אעבור אפוא על ראשי הפיצוי בזה אחר זה, ואבחן מתי החל מרוץ ההתיישנות לפי "מבחן האדם הסביר" ו לפי "מבחן קצה החוט":

אי-רישומן של הזכויות על שם הנתבעים

על פי חוזה המכר, ואף אם אפרשו לשיטת התובעים, הרי שהיה על הנתבעים לרשום את הזכויות על שם התובעים "בהקדם" לאחר ביצוע מלוא תשלומי הרכישה.

התובעים לא נקבו כלל במועד מאוחר יותר שבו לטענתם נודע להם על המחדל, ודי בכך כדי לדחות טענתם. ממילא מבחן קצה החוט ומבחן האדם הסביר מביאים שניהם למסקנה כי סמוך למועד שבו הועברה הדירה לחזקת התובעים צריכים היו התובעים, כקונים סבירים, לברר מצב הזכויות.
אחר שלא הועמד מועד ברור לידיעת התובעים, ואחר שלא מצאתי כל מקום להניח כי במשך שנים ארוכות לא יכולים היו לברר מצב הזכויות – ממילא מתקבלת טענת הנתבעים כי יש להתחיל את מרוץ ההתיישנות בעניין סמוך לסיום תשלומי הרכישה והעברת החזקה – קרי: סמוך ליום 23.10.1991.

את הביטוי "בהקדם" ראוי לפרש בהקשר זה, לטעמי, כימים ספורים, ולכל היותר כמה שבועות, לאחר ביצועו של תשלום הרכישה האחרון. ימים, שבועות – ודאי לא חודשים ושנים.

אי-תשלום היטל השבחה

היטל השבחה עבור תוכנית חד/699

הנכון לגבי רישום הזכויות, נכון הוא גם לגבי היטל ההשבחה בגין תוכנית חד/699 מיום 5.12.1980. התובעים לא מסרו דבר באשר למועד ידיעתם כי תשלום זה לא שולם. אין כל מקום לדחות אפוא את מרוץ ההתיישנות מעבר למועד מסירת החזקה. גם בעניין זה לא ניתן כל הסבר מדוע לא היה בידי התובעים קצה חוט משך שנים ארוכות, ומדוע כאנשים סבירים לא צריכים היו לברר העניין משך כל אותן השנים שחלפו.

בהקשר זה יצוין כי רק בסיכומים מטעמם מעלים התובעים טענה בדבר האיחור בידיעתם על אודות החבות בהיטל ההשבחה הקשור לתוכנית חד/699 . טענה זו, המסמיכה את מועד הידיעה הנטען למועד העברתן של הזכויות בדירה לצד שלישי, נ טענת אף היא בערפול ומבלי לדייק במועדים. היא נטענת תוך הרחבת חזית אסורה. הואיל ולא הועלתה בכתב התביעה, ואחר שלא הוגש כלל כתב תשובה, לא ניתן להידרש לטענה זו .

היטלי השבחה מאוחרים

התובעים טענו בתביעתם כי נאלצו, עם העברת הזכויות בדירה לצד שלישי, לשאת בתשלום היטלי השבחה מאוחרים למועד מסירתה של החזקה בדירה לידיהם.
התובעים לא פירטו בכתב התביעה המועדים שבהם חויבו המקרקעין בהיטלים אלה, ולא הבהירו מדוע גם התביעה בנושא זה לא התיישנה. כאמור, את המסמכים שביקשו התובעים לצרף לסיכומים לא ניתן לקבל בדרך שבה הוגשו.
במאמר מוסגר, ואף שאין הדבר נוגע במישרין לעניין ההתיישנות, יש לתמוה: ממה נפשך, אם מדובר בהיטלים מאוחרים, הרי שאלו היו צריכים ליפול על שכמם של התובעים בעת המכירה לצד שלישי, ולא ברור מה הטענה בנושא אל מול הנתבעים.

(למען הסר ספק: נתתי דעתי על המסמך שצורף שלא כדין לסיכומי התובעים . על פי מסמך זה, שבשלב זה אין מקום להידרש לו לגופו, המדובר הוא בחיובים עבור התוכניות המאוחרות: חד/947 , ת אריך קובע 17/12/1993 ; חד/848 , ת אריך קובע 5/8/1994 ; חד/450 , ת אריך קובע 26/7/1999 ; חד/2020 , ת אריך קובע 26/5/2014 . אין בידי לקבל המסמך או להתחשב בנתונים אלה, שלא בא זכרם בכתב התביעה המונח לפניי).

אי-הסדרתן של חריגות בנייה

גם נושא זה צריך היה להיות בידיעתם של התובעים למצער סמוך למסירת הדירה לחזקתם, אם לא עוד קודם לכן, במעמד החתימה על החוזה.
התובעים נמנעו מלציין בכתב התביעה מועד לידיעה, וממילא בהיעדר כתב תשובה, אין בידי לקבל כל טענה חדשה שבעובדה, כפי שניסו התובעים לעשות למעשה בסיכומיהם. אחזור שוב להלכת שרבני גם לעניין זה, ובהיעדר כל טענה ברורה בכתבי הטענות אין לי אלא לקבוע כי מרוץ ההתיישנות החל כבר בשנת 1991 והתביעה התיישנה אפוא בשנת 1998.

בשולי הדברים: אין מקום לדחות את מרוץ ההתיישנות בשל הטענה ל"עוולה מתמשכת" או בשל הסדרת הרישום ב שנת 2017

בסיכומיהם ניסו התובעים להעלות טעמים נוספים לכך שתביעתם לא התיישנה.
התובעים טענו כי אי -העברת הזכויות היא "עוולה מתמשכת", וכן כי ההעברה של הזכויות בפועל בשנת 2017, אחר תשלום היטלי ההשבחה, יוצר ת מצ ב שבו מר וץ ההתיישנות מתחיל רק באותה השנה.

אין בידי לקבל שתי טענות אלה.

סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין מתייחס לתביעה שעילתה "נזק שנגרם על יד מעשה או מחדל". סעיף זה קובע כי מרוץ ההתיישנות מתחיל ב יום שבו אירע אותו נזק, בין אם במעשה, בין אם במחדל.
בענייננו – הנזק נגרם מייד עם אי-רישומן של הזכויות, אי-התשלום על היטל ההשבחה ומסירת הדירה, על פי הנטען , בלא הסדרתן של חריגות בנייה.
כל אלה אירעו כבר עם הפרת החוזה.

יתרה מכך, סעיף 89(2) קובע כי בכל מקרה "תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". חלפו יותר מעשר שנים מאז שהחל המחדל של אי-הרישום, והטענות בעניין זה נסת תמו.

את עלויות הרישום בשנת 2017 גופו, אם אכן היה זה כרוך בעלויות, עניין שרק לגביו יכולים היו התובעים לטעון כי הוא "מחדל מתמשך", לא תבעו התובעים כלל.

בנוסף, הטענה שהתובעים שילמו רק בשנת 2017 את היטלי ההשבחה, ורק בשנה זו העבירו הזכויות, וכן הטענה שרק בשנת 2017 מכרו התובעים את הדירה לצד שליש י תוך הפחתת שווי נטענת בגין חריגות הבנייה , אין בהן די.

דומה הדבר למצב שבו נפגע רכב בתאונה בשנת 1991 והרכב תוקן, או נמכר בשווי נמוך לצד שלישי , בשנת 2017: העילה נולדה בעת התאונה, והתיישנה בחלוף תקופת ההתיישנות מעת לידתה. קביעה זו תעמוד בעינה גם אם הנזק תוקן בפועל על ידי בעל הרכב הנפגע, או התבטא במחיר מכירה נמוך של הרכב לצד שלישי, שנים ארוכות מאוחר יותר.

הניסיון ליצור מראית עין של "עוולה מתמשכת" או של עוולה שנולדה רק בשנת 2017 לא יצלח אם כן .

סיכום

מכל האמור לעיל עולה כי הנתבעים הרימו את הנטל להעלאתה של טענת ההתיישנות, והתובעים לא השכילו לסתור טענה זו.

חריג אחד ניתן להעמיד, בדוחק רב, לקביעה זו, והוא בנושא היטלי ההשבחה ששולמו בגין תוכניות מאוחרות למסירת החזקה לידי התובעים.
כפי שהערתי לעיל, גם עניין זה הוא "שטר ששוברו בצידו", הואיל ולא ברור כלל – לגופם של דברים – מה הנזק שנגרם לתובעים, אשר ממילא הם המחויבים בהיטלים שלאחר מסירת החזקה.

מסקנה והוראות

התביעה הנוגעת לרכיבי הפיצוי המוסכם, היטל השבחה חד/699 וירידת הערך הנטענת בשל חריגות הבנייה נדחית בשל התיישנות.

אם עומדים התובעים על תיקון התביעה והבהרתה בעניין טענות לחיוב בשל היטלי השבחה המאוחרים למועד מסירת החזקה, עליהם להגיש בקשה בעניין, וזו תידון.
לא תוגש בקשה עד ליום 15.3.2021 – אראה בתובעים כמסכימים למחיקת התביעה גם בגין רכיב זה.

הואיל ובפסק דין חלקי זה נדחו רוב רכיבי התביעה, מצאתי כי יש לחייב התובעים בהוצאות בסך של 15,000 ₪ .

את פסיקת ההוצאות יש לשקול ברוח עקרונות היסוד הכלולים בחלק א לתקנות החדשות ובהתאם להוראותיהן של תקנות 53, 152 ו-153. בין אלה ניתן למצוא את החובה של בעלי הדין לסייע לבית המשפט, תוך הגינות דיונית, ואת חובת בית המשפט לאזן אינטרסים, לרבות של מניעת שימוש לרעה בהליך השיפוטי, מתוך הבנה שהתיקים רבים, והמשאבים, לרבות משאב הזמן, מועטים. בפרט יש להתחשב בסעד הנתבע, במורכבות ההל יך, ובהשקעת המשאבים בו.

בקביעת ההוצאות התחשבתי, מצד אחד, בכך שדיון הוכחות לא התקיים. מן הצד השני, התחשבתי בכך שבסופו של דבר נדונו טענות הצדדים אחר הגשתם של סיכומים מקיפים בשאלת ההתיישנות , וכאשר התביעה הוגשה על סך בלתי מבוטל של 265,276 ₪. במקום להציב מסכת עובדתית ברורה ( בפרט באשר למועד הידיעה בדבר ההפרות הנטענות) העדיפו התובעים לטעון טענות ערטילאיות, ולהוסיף ערפל. גם טקטיקה זו לא הקלה על הדיון.

בשורה התחתונה מדובר בתביעה שנדונה כ-30 שנה לאחר חתימת החוזה בין הצדדים.
ההיגיון של דיני ההתיישנות מורה כי "את העבר יש להותיר מאחור". בין השאר הציפייה היא כי בית המשפט יפנה משאביו לסכסוכי ההווה והעבר הקרוב ולא ל"עניינים היסטוריים". הציפייה היא גם כי אדם לא יידרש לאשר אירע, או לא אירע, לפני שנים רבות, כי אדם לא ייאלץ לשחזר ראיות שאבדו, או להתמודד עם טשטוש הידיעה והזיכרון המאפיין את חלוף השנים.
תביעה שעילתה כה ישנה – השכל הישר ותום הלב צריכים היו להניא התובעים מלהגישה באופן שבו הוגשה, ומלהגישה בעיתוי שבו הוגשה.

"30 שנה, לך תזכור".

ניתן היום, א' אדר תשפ"א, 13 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.