הדפסה

בית משפט השלום בחדרה ת"א 41322-08-15

בפני
כבוד ה שופט יעקב גולדברג

התובעים

  1. שמעון מטילסקי
  2. ציפורה מטילסקי

נגד

הנתבע
עו"ד גלעד אייזנשטיין

החלטה

לפני בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת השתק שיפוטי והתיישנות. תביעה זו נשמעה תחילה בפני מותב אחר ומשחלו שינויים בהרכב השופטים בבית משפט זה, הועברה להתברר לפניי.

רקע עובדתי
התובעים הגישו תביעה בסך 1,200,000 ₪ נגד הנתבע, בטענה שהנתבע, שהוא עורך דין אשר ייצג אותם בעסקת מקרקעין התרשל כלפיהם וגרם להם נזק כספי. כנטען בכתב התביעה, ביום 16.9.1992 או בסמוך לכך נחתם הסכם מכר בין התובעים לבין אדם בשם יוסף עדני, אשר במסגרתו נמכר לתובעים חלק מנכס מקרקעין הידוע כחלק מחלקה 199 (מס' ישן 121) בגוש 10014 (להלן – " הסכם המכר"). על פי המפורט בכתב התביעה, בהסכם המכר הוצהר כי מר עדני הינו בעל זכויות של דייר מוגן במבנה הקיים בנכס, אשר הבעלות בו, כפי שצויין בהסכם המכר, היא של עיריית חדרה. כנטען בכתב התביעה, התובעים שילמו תמורת זכויות הדיירות המוגנת סך 70,000 דולר.
מאוחר יותר התברר כי לעיריית חדרה אין זכות בנכס וכי בעלי הנכס היא מדינת ישראל וממילא, זכותו הנטענת של מר עדני, שאותה רכשו התובעים אינה תקפה, באשר היא יונקת את חיותה מזכויות עיריית חדרה בנכס, זכויות אשר כיום אין חולק שאינן קיימות. כמפורט בכתב התביעה התובעים קיבלו הודעה ממינהל מקרקעי ישראל (כתוארו אז) כי הנכס הועבר לניהול חברת עמידר ובכך נותרו התובעים, כנטען, חסרי כל זכות בנכס, למרות ששילמו תמורה עבורו.
התובעים מייחסים לנתבע התרשלות בבדיקת הזכויות בנכס, אשר גרמה לכך שהתובעים שילמו מיטב כספם ולא קיבלו תמורה. יצויין כי התובעים אינם מסתפקים בתביעה כספית ולטענתם, העילה העיקרית של כתב התביעה "הינה מתן האפשרות לנתבע לרשום את הזכויות בנכס על שם התובעים, בדיוק כפי האמור בהסכם המכר, והסעדים החלופיים, במידה ולא יעלה בידיו לעשות כן, הינם סעדים כספיים". בנשימה אחת מציינים התובעים כי כי ום לא ניתן לרשום את הנכס על שם התובעים, מן הטעמים שפורטו לעיל.
יצויין, כי כבר בשנת 2011 תבעו התובעים את הנתבע, ביחד עם עורך דין נוסף, עו"ד נחום יצחקי (ת"א 7671-02-11) בתביעה כספית בסכום של למעלה ממיליון ₪ (להלן – "תביעת 2011"). בין טענות ההגנה הועלתה גם טענת התיישנות. ביום 12.11.2013 הורה בית המשפט שדן באותה תביעה על מחיקתה (כב' השופטת קרן אניספלד), משהתובע באותה תביעה, שהוא גם התובע 1 בתיק הנוכחי, לא הגיש ראיותיו בשאלת ההתיישנות, למרות ארכות חוזרות ונשנות להגשתן. בית המשפט חייב את התובע בהוצאות הנתבעים וקבע כי תשלומם יהווה תנאי להגשת התביעה מחדש.
ערעור התובע על מחיקת תביעת 2011 נדחה על ידי בית המשפט המחוזי (ע"א (חי') 1412-02-14).
התביעה הנוכחית הוגשה ביום 20.8.2015. תביעה זו אינה זהה לתביעת 2011, במובן זה שהנתבע בה הוא עו"ד אייזנשטיין בלבד ולתובע נוספה גם אשתו, היא התובעת 2. במקביל להגשת התביעה הנוכחית הגיש התובע לבדו תביעה נפרדת נגד עורך הדין יצחקי (ת"א 39991-08-15) (להלן – " התביעה נגד עו"ד יצחקי "). טענת התובע כנגד עורך הדין יצחקי התייחסה להסכם למכירת חלק אחר מאותו נכס מקרקעין, אשר נערך בשנת 1983, כאשר טענת ההתרשלות שהועלתה נגד עורך הדין יצחקי דומה בעיקרה לזו המיוחסת לנתבע בהליך הנוכחי.
התביעה נגד עו"ד יצחקי נדחתה על הסף מחמת התיישנות ביום 22.9.2016 (פסק דינה של כב' השופטת אסיף) . ערעור התובע על דחיית התביעה נדחה (ע"א 39305-11-16). שופטי ערכאת הערעור קבעו בפסק דינם כי במקרה הנוח ביותר לתובע ניתן לקבוע כי התביעה התיישנה בתום 10 שנים מיום אירוע הנזק, דהיינו מהיום בו נכרת החוזה. בית המשפט המחוזי דחה את טענת התובע לפיה מועד תחילת ההתיישנות נדחה רק בשל כך שרק בשנת 2004 החל התובע לחשוב שעיריית חדרה אינה בעלת הנכס וכי רק בשנת 2009 התברר לו כי זהו אכן המצב. עוד קבע בית המשפט שלערעור כי אין מקום לנכות מתקופת מירוץ ההתיישנות את התקופה שמיום מחיקת תביעת 2011 ועד מועד דחיית הערעור על החלטה זו (31.3.2015). בקשת רשות ערעור שהגיש התובע על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחתה אף היא (רע"א 8110/17).
לא למותר לציין דבר קיומו של הליך נוסף אשר קדם לתביעות נגד עורכי הדין, על גלגוליהן השונים. ביום 30.6.2004 הגישו התובעים תביעה כספית על סך 100,000 ₪ נגד עיריית חדרה (ת.א. (חי') 12588-04) שעיקרה תביעה להשבת דמי מפתח ושכר דירה ששולמו לעירייה בגין הנכס וכן תשלומים נוספים. לא בכדי מצביע הנתבע על כך שלאותה תביעה צורף נוסח טאבו מחודש יוני 2003 (נספח ו' לכתב התביעה שם), אשר ממנו ניתן ללמוד כי עיריית חדרה אינה בעלת זכויות בנכס. נתון זה שימש את בית המשפט אשר דן בתביעה נגד עו"ד יצחקי לקבוע כי המועד שבו נודע לתובע על כך שהעירייה אינה בעלת זכויות בנכס הוא, לכל המאוחר, יוני 2003.
בישיבת קדם משפט שהתקיימה לאחר שבית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור של התובע הודיע ב"כ התובעים כי הוא עומד על שמיעת התיק ולא שעה להמלצת בית המשפט לסילוק התביעה הנוכחית לאור ממצאי הערכאות השונות בתביעה המקבילה נגד עורך הדין יצחקי בקשר עם טענת ההתיישנות . ב"כ התובעים ביקש כי הכרעה בטענת ההתיישנות תיעשה רק לאחר שמיעת הראיות בתיק. משבשלב זה של הדיון פסק הדין בעניין התביעה נגד עו"ד יצחקי נהיה חלוט העלה ב"כ הנתבע גם טענת סילוק מחמת מעשה בי דין וכן מחמת השתק שיפוטי. הצדדים השלימו טיעוניהם בכתב לגבי עם טענות אלה.

טענות הנתבע: התיישנות, מעשה בי דין והשתק שיפוטי
לטענת הנתבע, טענת ההתיישנות כבר הוכרעה לגופה בתביעה נגד יצחקי, על ערעוריה, והיא מקימה השתק פלוגתא נגד התובעים. הנתבע הצביע על המשותף לשתי העילות ולשתי התביעות: טענת התרשלות המתבססת על הנחה שגויה כי בידי עיריית חדרה יש זכויות בנכס שחלקים ממנו נרכשו על ידי התובעים בשנת 1983 וחלקים אחרים בשנת 1992. הנתבע ציין כי לשתי התביעות שאלה משפטית משותפת – האם בנסיבות הקשורות לגילוי הטעות על ידי התובעים, נסיבות שהן משותפות לשתי התביעות, חלה הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן – "החוק"), לעניין התיישנות שלא מדעת. השאלה העובדתית המחייבת בירור לצורך הכרעה בטענה היא ממתי היתה לתובע ידיעה כי בניגוד לסברתו לא היו לעיריית חדרה זכויות בנכס ושאלה עובדתית זו זהה לחלוטין בקשר עם שתי התביעות.
הנתבע מדגיש כי בנסיבות הנוכחיות השוני בין בעלי הדין בשני התיקים אינו רלוונטי, מה גם שבשני ההליכים יוצגו התובעים על ידי אותו עורך דין, ועל כן אינם יכולים לטעון כי היו טוענים טענות אחרות בהליך אחר.
לא למותר לציין כי בעבר ניתנה כבר החלטה בבקשת הנתבע לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות. בהחלטה מיום 27.12.2016 קבע כב' השופט סלאמה, אשר התיק נשמע לפניו באותה עת, כי לא יהיה ניתן להכריע בטענת ההתיישנות לא שמיעת הראיות בתיק, במיוחד בשאלה מתי ידעו התובעים, או היה עליהם לדעת, אודות קיומה של עילת התביעה. בעת שניתנה ההחלטה כבר ניתן פסק הדין בתביעה נגד עו"ד יצחקי אולם באותו שלב לא היה פסק הדין חלוט. כב' השופטת סלאמה ציין בהחלטתו כי "ככל שפסק הדין יהפוך חלוט (לאחר סיום הליכי הערעור עליו), ייתכן והאמור בו יקים השתקים למיניהם, סוגייה.. אשר תושאר לבוא העת, ובמידת הצורך".

דיון
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מצאתי כי יש לקבל את הטענות המקדמיות שהעלה הנתבע, הן לעניין השתק פלוגתא והן לעניין השתק שיפוטי.
השתק פלוגתא
באשר לקיומו של השתק פלוגתא – אכן, ההתרשלות שיוחסה לעו"ד יצחקי מתייחסת להסכם שנכרת בשנת 1983 ואילו ההתרשלות המיוחסת לנתבע כאן מתייחסת להסכם משנת 1992, כאשר קיים גם שוני בזהות המוכרים ובמבנים שהזכויות בהם נרכשו . למרות השוני בנקודת ההתחלה של התביעה הנוכחית ושל התביעה נגד עו"ד יצחקי, הרי בכל הקשור לקיומו של ממצא עובדתי חיוני להכרעה בטענת ההתיישנות שוני זה אינו קיים.
סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
התובעים מבקשים לחסות תחת הוראת סעיף 8 לחוק, אלא שהשאלות העובדתיות הנדרשות לצורך זה משותפות לשתי התביעות. כך הדבר ביחס לשאלה מה ידעו התובעים או היה עליהם לדעת ביחס לזכויות עיריית חדרה במקרקעין, כך באשר למועד שבו נודע לתובעים כי קיים סימן שאלה ביחס לזכויות בנכס וכך הדבר ביחס לשאלה האם יכלו התובעים, בזהירות סבירה למנוע את הנזק הנטען. שאלות עובדתיות אלה הוכרעו כבר בפסק הדין בעניין התביעה נגד עורך דין יצחקי, בפסק דין שהפך חלוט, ואין מקום לדון בהן בשנית.
בעניינו קיימים שני מוקדים של אי זהות בין בעלי הדין . במישור התובעים – התביעה נגד עורך הדין יצחקי הו גשה על ידי התובע 1 בלבד ולא על ידי התובעת 2. במישור הנתבעים – קיים, כמובן, שוני בין עורכי הדין הנתבעים בתביעות.
באשר לאי הזהות המוחלטת במישור התובעים, אני סבור כי שוני זה הוא טכני כמעט ואינו יכול להקים טעם של ממש למנוע החלת השתק פלוגתא בענייננו, באשר התובעים מוחזקים כמי שפעלו בצוותא לכל אורך הדרך, לרבות בתביעה שהגישו נגד עיריית חדרה בשנת 2006. זאת ועוד, תביעת 2011 הוגשה על ידי התובע 1 ואילו התובעת 2 הגישה תביעתה לראשונה בשנת 2015 ועל כן, ככל שייקבע כי אין זהות בין הצדדים, הרי יש לראות את התובעת 2 (אשר היתה אחת התובעות בתביעה נגד העירייה משנת 2004) כמי שהגישה תביעתה לראשונה לפחות 12 שנים לאחר שנודע לה על הבעיה בזכויות העיריה בנכס. לאור התביעה משנת 2004 אין אפילו צורך לקבוע חזקה כי מה שהיה ידוע לתובע 1 היה ידוע גם לתובעת 2 , והדברים הם בגדר עובדה ברורה.
באשר לאי הזהות בין הנתבעים, לא בכדי היתה תביעת 2011 תביעה אחודה כנגד שני עורכי הדין. עצם הגשת התביעה האחודה מלמדת כי גם לשיטת התובעים קיימת זהות רבה בין התשתית העובדתית המתייחסת לנתבע הנוכחי לבין התשתית העובדתית המתייחסת לעו"ד יצחקי, לפחות בכל הקשור לטענת ההתיישנות. הא ראייה, בכתב התביעה משנת 2011 נדרשו התובעים לטענת התיישנות וטע נו טע נותיהם בעניין זה ללא הפרדה בין עניינו של עו"ד יצחקי לעניינו של הנתבע. לכל אורך הטיעון הנוגע להתיישנות בכתב התביעה משנת 2011 לא ערכו התובעים הבחנה כלשהי בין עניין עילת התביעה כלפי הנתבע כאן ובין עילת התביעה כנגד עו"ד יצחקי.
בהעדר הבדל מהותי כלשהו בין שתי התביעות לעניין טענת ההתיישנות והעובדות הכרוכות בה, החלטתם הנוכחית של התובעים להגיש תביעות נפרדות נגד שני עורכי הדין אינה יכולה להקנות לתובעים חסינות מפני השתק פלוגתא ואינה יכולה לזכותם בהזדמנות שנייה לטעון טענות עובדתיות במחלוקת שכבר הוכרעה.
לאור כל זאת, אני קובע כי הכרעת בית המשפט בתביעה נגד עו"ד יצחקי אשר דחתה את טענת ההתיישנות שלא מדעת , תקפה גם בהליך הנוכחי . על כן אני קובע כי התביעה הנוכחית התיישנה ומטעם זה יש לדחותה.

השתק שיפוטי
טענה נוספת שלא למותר לבררה היא טענת ההשתק השיפוטי, אשר חוסמת בעל דין מלטעון טענה עובדתית או משפטית הסותרת טענה שהעלה באותו הליך או בהליך אחר. בסעיף 5 לכתב התביעה נטען כי ביום 28.6.2004 נודע לתובעת 2 כי קיימת אפשרות שעיריית חדרה אינה בעלי הזכויות בנכס. לטענת הנתבע טענה זו סותרת את הטענה העובדתית שעלתה מתוך התביעה שהוגשה נגד עיריית חדרה, אשר לה, כאמור, צורף נסח טאבו מחודש יוני 2003, אשר כל הקורא אותו ידע כי לעיריית חדרה לא היו זכויות בנכס באותו מועד.
לטענת הנתבע, עצם צירוף נסח הטאבו מחודש יוני 2003 לתביעה שהוגשה נגד עיריית חדרה מקימה נגדו השתק שיפוטי ומונעת מן התובעים מלטעון כי נודע להם לראשונה על האפשרות שלעירייה אין זכויות בנכס רק ביוני 2004.
טענת הנתבע בעניין זה עומדת בפני עצמה וגם חוסה תחת השתק פלוגתא כיוון שטענה זו התקבלה גם בפסק דינה של השופטת אסיף בתביעה נגד עו"ד יצחקי. טענה זו מקובלת עלי בשני המישורים.
במישור השתק הפלוגתא, כל שנאמר לעיל לעניין השתק פלוגתא ביחס לטענת ההתיישנות תקף גם לעניין השתק שיפוטי ומן הטעמים שפורטו לעיל.
מעבר לכך, טענה זו יכולה לעמוד גם בפני עצמה. טענת התובעים, לפיהם נודע להם לראשונה על העובדה שלעיריית חדרה אין זכויות בנכס רק בשנת 2009, אינה יכולה לעמוד בקנה אחד עם התביעה שהגישו בשנת 2004, אשר אליה צורף, כאמור, נסח הטאבו משנת 2003, אשר בו לא נכללה עיריית חדרה בפירוט בעלי הזכויות בנכס. יש לראות את צירוף נסח הטאבו בתביעה משנת 2004 כהודאה של התובעים על ידיעת מצב הזכויות בנכס במועד הגשת התביעה בשנת 2004. הטענה כי מצב הזכויות בנכס נודע להם לאשורו לראשונה רק בשנת 2009 היא טענה משפטית סותרת שאין להתירה.
כלל ההשתק השיפוטי נגזר מעקרון תום הלב ונועד לשמור על טוהר ההליך השיפוטי ולמנוע ניצול לרעה של בתי המשפט. לשיטת כב' השופט רובינשטיין בע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים ואח' (8.3.2005) היסוד לטענת ההשתק השיפוטי הוא יסוד מוסרי, קרי דרישה להתנהלות כנה, שאינה בנויה על צרכים טקטיים בלבד. בעוד שבעבר אחד התנאים לקבלת טענת השתק שיפוטי היה הצלחה של הטענה המוקדמת והסותרת בהליך שבמסגרתו נטענה, כלומר שהטענה הסותרת התקבלה באותו הליך, גם אם בסופו של דבר תוצאת ההליך כולו לא היתה לטובת אותו בעל דין. ניתן לומר כי גישת הפסיקה כיום מרוככת מאד ביחס לתנאי הנוסף. לשיטת השופט רובינשטיין בעניין בית ששון הנ"ל תנאי זה אינו נדרש כלל. לשיטת אחרים ( כך למשל עמדת כב' השופט גרוניס בעניין בית ששון הנ"ל) וכפי שסיכם זאת, כב' השופט זילברטל ברע"א 8297/12 הפניקס ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי (16.7.2013), לא נדרשת יותר מ"הנאה כלשהי" שצמחה לבעל הדין כתוצאה מן הטענה הסותרת שהעלה באותו הליך.
במקרה הנוכחי מדובר בטענה המתבססת על הצגת רישום נסח טאבו, שהוא, כידוע, ראייה בעלת ערך קונסטיטוטיבי לעניין הזכויות בנכס מקרקעין. המדובר בראייה כבד משקל מאד, שפוטנציאל ההצלחה גלום בה מעצם טיבה והתובעים אינם חולקים על נכונותה גם בהליך הנוכחי. טענתם היא כי למרות שהגישו את המסמך במסגרת כתב בי דין מטעמם לא הכירו את תוכנו. טענה זו נראית טענה מיתממת מאד ואני מתקשה לראות כיצד התובעים יכולים לטעון טענה זו בתום לב. אפשר שהתובעים לא הסכימו עם תוכן הרישום וסברו כי הזכויות בנכס מוקנות לעיריית חדרה, אולם אי הסכמה לחוד ואי ידיעה לחוד.
במקרה הנוכחי נוכח פוטנציאל ההצלחה גדול של הטענה, הוודאות כי ראייה זו תתקבל לעניין תוכנה, הראייה אין צורך לבחון האם צמחה לתובעים הצלחה דיונית בפועל כתוצאה מהעלאתה. מנגד, בולט חוסר תום הלב שבהעלאת הטענה והעלאתה מותירה רושם חזק של נסיון לניצול רעה של ההליך השיפוטי על ידי התובעים בעצם הגשת התביעה בשלב שבו הוגשה ובעמידתם על המשך ניהול ההליך לאחר שהתביעה המקבילה, הזהה לה כמעט, נדחתה על ידי הערכאה הדיונית ושתי ערכאות הערעור.
סיכומו של דבר, דין טענת ההשתק השיפוטי להתקבל.

סיכום
קשה להתעלם מן התחושה הלא נוחה העולה מקבלת טענות ההגנה הדיוניות שהעלה הנתבע כלפי התובעים. משמעות קבלת טענות ההשתק נגד התובעים היא כי טענתם המהותית, לפיה הנתבע לא מילא כהלכה את חובתו המקצועית כלפיהם וגרם להם נזק כספי, אשר על פני הדברים, אינה נראית חסרת סיכוי להצליח, לא התבררה.
עם כל הקושי שבדבר, אין לתובעים להלין אלא על עצמם. התובעים בחרו ביודעין את המסלול הדיוני שאליו פנו, במועד שבו פנו והאחריות להתנהלותם היא עליהם בלבד. כך ככל וכך ביתר שאת, כאשר המשך ניהול התביעה היה מחייב בירור מסכת עובדתית שהתנהלה לפני למעלה מרבע מאה, על כל הקשיים הראייתיים והנזק שהיא עלולה לגרום לנתבע כתוצאה מניהול תביעה כה מאוחרת, והכל שלא לצורך. מחדליהם הדיוניים של התובעים והתנהלותם הדיונית הפתלתלה מקילים בעיני במידה רבה את תחושת האי נוחות מאי בירור טענתם המהותית לגופה.

התביעה נדחית על הסף מחמת התיישנות.
התובעים יישאו בהוצאות הנתבע בסך 8,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ה תמוז תשע"ט, 28 יולי 2019, בהעדר הצדדים.