הדפסה

בית משפט השלום בחדרה ת"א 34256-03-16

לפני כבוד השופט יניב הלר

התובעים

.1 סיגל כהן
.2 שירלי עמרם
.3 אליהו עמרם

נגד

הנתבעים

.1 לימור ביבי ממן
.2 שמואל ממן (התביעה נמחקה)

בשם התובעים: עו"ד דניאל דן-גור.
בשם הנתבעת 1: עו"ד אריק נאור.

פסק דין

בשנת 2000 התקשרו הצדדים בהסכם למכירת דירה. לטענת התובעים לא עמדו הנתבעים בהתחייבויותיהם, ומכאן התביעה.

רקע ועובדות שאינן במחלוקת

התובעים 1 עד 3 הם שלושת ילדיו של מר אברהם עמרן ( להלן – "מר עמרן"). ביום 23.3.2000 התקשרו התובעים עם הנתבעים 1 ו-2 בהסכם לרכישתה של דירה בת שני חדרים במתחם כפר הים 1/506 בחדרה, הרשומה כחלק מחלקות 35 ו-36 בגוש 10011 ( להלן – "ההסכם" או "הסכם המכר").

עיקרי ההסכם

סעיף 3 להסכם המכר עוסק בתשלומים שחבים הקונים למוכרים.

סעיף 4 להסכם עוסק במשכנתה לטובת בנק טפחות שהייתה רשומה על זכויות הנתבעים בדירה, ובמסגרתו הוסכם כי ( סעיף 4 ב):

"המוכרים מתחייבים לסלק או לגרור את המשכנתא האמורה בתוך 40 יום מיום החתימה על הסכם זה."

כן הוסכם כי ( סעיף 4 ג):

"באם ביום מסירת החזקה בדירה טרם סולקה המשכנתא הרי שהרוכשים ישלמו את הסך הנקוב בסעיף 3( א)(2) לעיל (50,000 $ חמישים אלף דולר) לעורכת הדין לימור ממן אשר תפקיד הסך הנ"ל בחשבון פקדונות וזאת, עד ליום סילוק המשכנתא או גרירתה, לחילופין ימציאו הרוכשים למוכרים ערבות בנקאית בסך 50,000 $ כבטחון לביצוע התשלום על ידם ביום סילוק המשכנתא..."

סעיף 5 א קובע את מועד מסירת החזקה – 26.3.2000 – בכפוף לקבלת מלוא התשלומים המגיעים למוכרים-הנתבעים מן התובעים-הקונים.

סעיף 5 ב מורה:

"המוכרים מתחייבים להעביר את זכויותיהם בדירה משמם לשם הקונים עד ליום 26/4/00 ובכפוף לקבלת מלוא התשלומים המגיעים להם מידי הקונים על פי הסכם זה.
חתימה על כל המסמכים הדרושים לשם ביצוע ההעברה לרבות על יפוי כח בלתי חוזר לשם ביצוע ההעברה וכן העברת אישור מס שבח לביצוע ההעברה תחשב כמילוי תנאי זה על ידי המוכרים".

סעיף 13 קובע פיצוי בגין הפרתו של תנאי עיקרי בהסכם - 13,700 דולר, וסעיף 14 מגדיר את סעיפים 3 ו-5 להסכם כסעיפים שהפרת תנאיהם מהווה הפרת תנאי עיקרי.

טענות הצדדים

אסקור את טענות הצדדים כפי שהן עולות מכתבי הטענות. כפי שיובהר להלן, חלק משמעותי מן הטענות שהועלו בכתב התביעה נזנח לאחר מכן על ידי התובעים , בעוד שטענות אחרות, שלא פורטו בכתב התביעה כראוי , הועלו בהמשך.

כתב התביעה

בכתב התביעה טוענים התובעים כי הנתבעים הפרו את ההסכם, כמו גם את הוראותיו של זכרון דברים שנחתם בין מר עמרן לבין הנתבעים שקדם להסכם המכר (נספח ב לכתב התביעה; להלן – "זכרון הדברים" ).

התובעים טוענים כי הנתבעים " לא מילאו את תפקידם", כאשר הנתבעת אף ייצגה את הצדדים כעורכת דין, וזאת בכוונת מכוון או " אגב רשלנות רבתי".

התובעים טוענים עוד כי בעוד שהרישום על משכנתה המתייחסת לחלקה 35 הוסר ביום 29.5.2000, הרי שהרישום על משכנתה המתייחסת לחלקה 36 הוסר רק ביום 6.11.2012.

כאשר " נזכרה" הנתבעת לקיים חובותיה ולהשלים את עסקת המכר, כך התובעים, היה זה כתשע שנים מאוחר למועד שבו היה עליה לעשות כן. זאת, אחר שעשתה שימוש בכספים שצריכים היו להישמר ככספי נאמנות, וגם אז – לא השלימה המלאכה ו"המחתה חובותיה" להשלמת העסקה לתובעים במכתב מיום 19.8.2010.

בנוסף טוענים התובעים כי המצב שבו לא הועברו הזכויות על שמם העמיד אותם בקושי, ובחשש להפרת חוזה, עת התקשרו הם בהסכם למכירת הדירה לאחרים.

בפרק " הטיעון המשפטי" בכתב התביעה טוענים התובעים בכלליות להפרת הסכם ולזכאות לפיצוי מוסכם בשל הפרת תנאי עיקרי, הן בזכרון הדברים והן בהסכם המכר; התובעים טוענים ל"עשיית עושר ולא במשפט" מצד הנתבעים, מבלי לפרט; כן טוענים התובעים להתרשלות מצד התובעים ולכך שהתנהלות הנתבעת גרמה לכך שהתובעים הסדירו את הרישום בעצמם, כאשר גם כאן – אין פירוט של הנזק שנגרם.

כתב התביעה מנוסח באופן כללי ובלתי ממוקד, אינו מבהיר מהו הנזק שנגרם לתובעים ( חרף הגדרת התביעה כ"כספית, נזיקית"). התובעים אינם מצרפים כל אסמכתה לתשלום פיצוי כלשהו לקונים מהם ואף אינם נוקבים בסכום שעלתה להם העברת הרישום על שמם.

כן נמנעים התובעים מלהסביר כיצד הגיעו לסכום הפיצוי שאותו הם תובעים ( סך של 118,935 ₪).

רק בסיכומים שהגישו ( סעיפים 144 ו-145) מבהירים התובעים כי מדובר בסכום הפיצוי המוסכם בחוזה, מומר לשקלים נכון ליום 26.4.2000, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מאותו המועד ועד ליום הגשת התביעה.

על אתר אעיר כי תחשיב זה, הכולל המרה לשקלים והוספת ריבית באופן שרירותי, אינו הולם כלל את האמור בסעיף 13 להסכם.

צמצומן של טענות התובעים לעילה החוזית בלבד, ו ניסיון להרחבתה של העילה החוזית

בדיון ביום 7.5.2018 הבהיר ב"כ התובעים כי טענות התובעים כנגד הנתבעים הן כולן טענות חוזיות " מכוח ההסכם":

"עילת התביעה שלנו והסעד שאנו מבקשים בגין היות הנתבעת צד להסכם, תביעה מכוח ההסכם. ואז הדבר השני, אני מפנה לסעיף 10 לתביעה, לסוגריים שיש ואני מצטט " זה המקום לציין כי הנתבעת 1 ייצגה את הצדדים ..." זה כן נאמר, הר(ק)ע שנטען בתצהירים הוא רקע מחויב, אבל כשאני אבקש מבית המשפט לחייב את הנתבעת 1, אחייב אותה משום הפרת ההסכם כצד להסכם, ההתנהלות העובדתית חייבת להיפרס. אנו תובעים תבענו ונתבע אך ורק על הפרת ההסכם ולא על כשל בייצוג, ברור. אף אחד מהסעיפים האלה לא עילת תביעה שלנו" (פרוטוקול עמוד 7 שורות 17-22 ; וראה גם פרוטוקול הדיון ביום 25.10.2018, עמוד 33 שורות 25 עד 30).

בכך נזנחה למעשה כל עילת תביעה שאינה עילה חוזית – של פיצוי מכוחה של הפרת ההסכם.

עם זאת, בסיכומי התובעים ( סעיף 3) הבהיר ב"כ התובעים כי בתוך הדרישה לפיצוי מוסכם מסתתרות גם טענות להתנהלותה של הנתבעת כעורכת דין :

"ככל הנראה לא הובנו דברי ב"כ התובעים כראוי: אמנם התביעה לפיצוי מוסכם הינה בגין היות הנתבעת צד להסכם. כב"כ התובעים היא התרשלה במילוי תפקידה, והדבר נדרש להכרעה במסגרת התיק דנן".

אלא שעילת תביעה מורחבת זו – הקשר שבין טענות להפרת ההסכם לבין זכאות לפיצוי מוסכם הקשור לטענות באשר לתפקוד הנתבעת כעורכת דין – לא הובהרה כדבעי בכתב התביעה.

עוד עניין שהורחב על ידי התובעים, הרבה מעבר למה שפורט בכתב התביעה, הוא טענות שהועלו על ידי התובעים במאוחר באשר למסמכים שלא נחתמו או לא הומצאו על ידי הנתבעת – לכאורה בניגוד לסעיף 5ב להסכם (ראה סעיף 89 לסיכומי התובעים וסעיף 46 לסיכומי הנתבעת).

לא הובהר כלל מדוע לא פורטו מחדלים נטענים אלה בכתב התביעה, או למצער בכתב תשובה – אחר שהנתבעת טענה בכתב הגנתה כי לא הפרה את סעיף 5ב להסכם .

כבר נפסק כי כתבי הטענות כובלים את הצדדים בטענותיהם, ואין לו לבית המשפט להכריע שלא על פי האמור בהם ( ע"א 397/68 וייס נ' ג'ורג', פ"ד כג(1) 402, 407 (1969) – השופט י' קיסטר ). כן נפסק כי "ככלל, כתבי טענות אינם כתב סתרים בבחינת ' צפנת פענח'" ( ע"א 2161/11 דרור נ' פרץ (5.2.2013) – השופט י' עמית ).

הואיל וכך, אני סבור כי בצדק התנגדה הנתבעת להרחבות החזית מטעם התובעים ( הודעת הנתבעת מיום 3.5.2018; דברי ב"כ הנתבעת בדיון ביום 7.5.2018: עמוד 7, שורות 7 עד 14, עמוד 12 שורות 22 עד 26; וראה גם שורת התנגדויות לאורך חקירת הנתבעת ביום 19.3.2019, לרבות התנגדות כללית – עמוד 56 שורה 19 ).

כתב ההגנה מטעם הנתבעת

כבר בהגנתה עמדה הנתבעת על כך שלזכרון הדברים אין כל תוקף, הן מפני שהתובעים עצמם לא היו צד לו ( אלא אביהם, מר עמרן) הן מפני שהוחלף בהסכם המאוחר לו ובא במקומו. כל טענה מכוחו של זכרון הדברים, לרבות טענה על הפרת חיוב כלשהו בדיווח לרשויות המס, אין בה ממש מלבד רצון להכפיש את הנתבעת לריק.

בהסכם המכר לעומת זאת, לא הוטל על הנתבעים חיוב להעביר את הזכויות, אלא רק למסור כל מסמך הנדרש לשם כך. אמנם, הנתבעת הסכימה ליטול על עצמה את העברת הזכויות בפועל, אולם דבר זה נעשה כמחווה של רצון טוב, ובוודאי שאין מכוחה של מחווה זו כדי להטיל על הנתבעת חובות מכוחו של החוזה בין הצדדים.

טופס מש"ח מולא כבר ביום 27.3.2000, ובכך יצאה הנתבעת ידי חובתה כצד לחוזה.

אשר לביטול של רישום המשכנתאות מבהירה הנתבעת, ראשית, כי לא היה לה חיוב על פי החוזה לבטל את הרישום, כי אם לסלק את המשכנתאות בלבד.

מכל מקום – הנתבעת עומדת גם על כך שמניעה של ממש למחיקת הרישום בשתי החלקות לא הייתה, ורק תקלה שאין הנתבעת יודעת מהי כעת הביאה לאי מחיקה של הרישום ביחס לחלקה 36.

בפועל עומדת הנתבעת על כך שגם בכל הנוגע לרישום הדירה על שם התובעים, הרי שהעיכובים נבעו לא ממחדליה, כי אם ממחדליהם של התובעים ואביהם, מר עמרן.
בין מחדלים אלה מונה הנתבעת: עיכוב בתשלום מס רכישה על ידי התובעים; מעבר התובעת 2 להתגורר בחו"ל ועיכוב בחתימתה על ייפוי כוח קונסולרי; העברת ייצוגה של החברה המשכנת למשרד עורכי דין אחר שחייבה בחתימה מחדש על מסמכי ייפוי כוח; חוב לחברת הניהול של החברה המשכנת שצברו התובעים.

בינתיים נבחרה הנתבעת לכהן כשופטת, ועל כן ביום 19.8.2010, ארבעה ימים עובר להשבעתה, העבירה הנתבעת לאביהם של התובעים – בהמשך לשיחה איתו ובהסכמתו – את המסמכים הנדרשים, בצירוף מספרי טלפון להתקשרות עמה והציעה לסייע ככל הנדרש.

הנתבעת עומדת על דחייתה של התביעה הן בשל התיישנות, או למצער שיהוי, הן בשל כך ששתי ההפרות הנטענות להתחייבויות המנויות בכתב התביעה ( סילוק המשכנתה והרישום) אינן הפרות של תנאים יסודיים, וממילא אין הן מזכות בפיצוי המוסכם.

מהלך הדיון בתביעה

בהסכמת הצדדים נמחקה התביעה כנגד הנתבע ביום 7.5.2018, כך שלמעשה התנהל התיק נגד הנתבעת בלבד.

מטעם התובעים העידו שלושת התובעים ומר עמרן, וכן עורך הדין עמיחי אשבל, אשר טיפל מטעם התובעים ברישום הזכויות; מן הצד השני העידה הנתבעת.

קדמה מלאכת בורר למלאכת כותב: אחר עיון במלוא החומר שהוצג והונח לפניי בתיק, כמו גם בסיכומיהם הנרחבים והמקיפים מאוד של שני הצדדים, באתי למסקנה כי לצורך הכרעה בתיק די בדיון בסוגיית ההתיישנות, ובסוגיה זו אתמקד.

פרק נפרד ונוסף אייחד, אף אם באופן חלקי ביותר וכנספח לעיקר, לעניין תום הלב.

על ההתיישנות

טענת הנתבעת להתיישנות

בכתב הגנתה העלתה הנתבעת טענה ולפיה יש לסלק התביעה על הסף, בגין התיישנות:

לטענת הנתבעת, הוראותיו של סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, (להלן – "חוק ההתיישנות") קובעות תקופה של שבע שנים להתיישנות בתביעה שאינה במקרקעין, ותקופת ההתיישנות מתחילה "מיום שנולדה עילת התביעה" ( סעיף 6 לחוק ההתיישנות).

אשר לעילת תביעה חוזית, קבעה הפסיקה כי זו נולדת במועד הפרתו של החוזה ( ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד נ(5) 423 (1997) – כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן; להלן – " פסק דין יופיטר").

בכל הנוגע להסכם המכר בין הצדדים, הרי שכל החיובים הקבועים בו צריכים היו להתבצע עוד בשנת 2000.
ובפרט: התאריך לסילוק המשכנתה, על פי סעיף 4 ב להסכם, נקבע ל- 40 יום ממועד החתימה על החוזה, יום 3.5.2000; התאריך להעברת הזכויות, או לחתימה על המסמכים הנדרשים לרבות העברת אישור מס שבח נקבע, על פי סעיף 5 ב להסכם, ליום 26.4.2000.

מעת שחלפו התאריכים הקבועים, וזאת עוד בשנת 2000, נולדה עילת התביעה והחלה תקופת ההתיישנות.
היוצא הוא, אפוא, כי בחלוף שבע שנים, כבר בשנת 2007, חלפה תקופת ההתיישנות על כל טענה שנטענה על ידי התובעים.

תיק זה נפתח שנים ארוכות לאחר מכן – ביום 16.3.2016 – ועל כן עומדת הנתבעת על כך שדין התביעה כולה להידחות בשל התיישנותה.

טענות התובעים לאי התיישנותה של התביעה

כנגד טענה זו, של התיישנות התביעה, משיבים התובעים מספר תשובות כדלקמן:

התובעים לא ידעו על מחדלי התובעים עד לשנת 2009.
הנתבעת הודתה ( בשני מכתבים וכן בבית המשפט) בקיומה של זכות לתובעים, ועל כן יש להתחיל מחדש בספירת ההתיישנות.
מדובר במחדל נמשך.
מדובר בתביעה במקרקעין מוסדרים, והתיישנותה רק בחלוף 25 שנה.
המועד לקיום חובותיה של הנתבעת הוארך מדי פעם, ורק בשנת 2010 התברר לתובעים כי הנתבעת אינה מתכוונת לעמוד בחיוביה.

דיון והכרעה בעניין ההתיישנות

אדון בטענות התובעים כסדרן:

טענת התובעים כי לא ידעו על מחדלי התובעים עד לשנת 2009

טענת התובעים היא כי יש להחיל עליהם את הוראותיו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכותרתו " התיישנות שלא מדעת" ולפיו:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

א1. נטל ההוכחה ומבחן אי הידיעה – כללי

בעוד שאת טענת ההתיישנות מוטל על הנתבע להוכיח, הרי שנטל ההוכחה בדבר התיישנות שלא מדעת, נושא סעיף 8 לחוק ההתיישנות, מוטל על כתפי התובע דווקא ( ע"א 46/60 יולזרי נ' נבון פ"ד יד 2199, 2204 ז (1960) – כב' השופט מ' לנדוי; טל חבקין התיישנות 192 (2014 ))

הפסיקה צמצמה מאוד את תחולתה של ההתיישנות שלא מדעת:

"עובדה תיחשב לגלויה אם אדם סביר היה יכול וצריך לגלותה בתוך תקופת ההתיישנות הבסיסית" (חבקין, שם, 158).

לצורך תחילתו של מרוץ ההתיישנות די כי בידי התובע יהיה " קצה חוט" או " חשד" לקיומה של עילת תביעה כדי לשלול טענת אי ידיעה ( ע"א 2919/07 הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82 (2010) – כב' השופט י' עמית). גם חשד ללא ראיה, או אפילו "חשד בכוח", די בו כדי לפתוח את מרוץ ההתיישנות ( ע"א 1960/11 אלמוג נ' שירותי בריאות כללית (6.5.2013) – כב' השופט י' עמית).

א2. האם מרימים התובעים את הנטל?

התובעים אינם מבהירים מה המועד המדויק שבו נודעו להם, לשיטתם, "העובדות המהוות את עילת התביעה", ואינם מבהירים מדוע לא יכולים היו לדעת את העובדות בזמן מוקדם .

חלוף הזמן משמש לרעתם של התובעים: טענה כי שנים ארוכות אחר שרכשו את הדירה עדיין לא ידעו כי זו אינה רשומה על שמם היא טענה הראויה כשלעצמה להסבר וראיה: האומנם לא ידעו התובעים דבר משך עשור ומעלה ? האומנם לא היה עליהם לחשוד בדבר או לברר דבר משך כל אותן שנים ? האם זוהי התנהלות סבירה של רוכש מקרקעין?

תשובה משכנעת לשאלות אלה לא נתנו התובעים. די בכך לקבוע כי הנטל המוטל על שכמם של התובעים לא הורם ולדחות טענותיהם לאי ידיעה .

מעבר לכך, קיימות שלוש ראיות שהתובעים יודעים אל נכון בשנת 2008 כי הדירה אינה רשומה על שמם:

האחת, הסכם מכר מיום 5.8.2008 ( מוצג ת/2) בין התובעת 1 לתובע 3.

כבר משני ה"הואילים" הראשונים לאותו הסכם מכר עולה כי הצדדים מודעים לכך שהזכויות בדירה אינן רשומות עדיין על שמם, וכי עדיין קיימים רישומי משכנתאות על זכויות הנתבעים, אשר טרם נמחקו. הערות בעניין זה משובצות לאורכו של כל אותו הסכם.

השניה, עורך דין אשבל, מי שערך את אותו חוזה מוצג ת/2, העיד מפורשות ביום 7.5.2018 כי בשנת 2008 הבהיר לתובעים, באמצעות מר עמרן, כי הזכויות אינן רשומות עדיין על שמם, ועל כן לא ניתן להעביר זכויות בין תובעת 1 לתובע 3:

"פניתי לעמרן, הסברתי לו, כי אמרתי לו אפשר לעשות זאת וזה לא דבר של בלתי אפשרי, זה תהליך, זה מסורבל וצריך להיות בקשר עם בני הזוג ממן כדי לקבל החתימות שלהם ולהחתים על כל סט הדרישות והוא פשוט אמר שמי שיעשה את זה, זוהי גברת ממן. הוא אמר שזה בסיכום שלו איתה, אני ראיתי זאת כמשהו שהולך להתפוצץ לי בפנים. כל הזמן פניתי אליו, אני הייתי בלחץ. צריך להעביר הזכויות... זה היה בשנת 2008" (עמוד 9 שורות 20 עד 27; וראה גם עמוד 10 שורות 26 עד 29 לעניין הערות האזהרה ).

עורך דין אשבל הופיע כעד מטעם התובעים, והתייצב לדיון כשבידיו תיק המסמכים הקשורים להעברת הדירה. עדותו הייתה שקולה וזהירה, ואמינה מאוד, והיא מדברת בעד עצמה.

השלישית: בעדותו של מר עמרן, ביום 25.10.2018, מודה זה כי ידע על בעיית הרישום עוד בשנת 2008. וכך משיב מר עמרן לשאלה ישירה בעניין:

"לא ב-2009 ולא ב-2010. זה היה בשנת 2008 כשהבת שלי העבירה אז גילינו, אבל מה לא כ"כ התייחסנו לזה כי אמרנו שזה פנים משפחתי כי אז גילינו שזה לא רשום על שמנו, הכול נכון מה לא נכון"? (עמוד 43, שורות 23 עד 25 ; וראה גם עמוד 45 שורות 7-6).

מעדותו של מר עמרן עולה אפוא שבעיות הרישום נודעו לבני המשפחה בשנת 2008 "אבל מה, לא כל כך התייחסנו לזה". עדותו של מר עמרן סותרת את אשר נטען על ידו בתצהיר מטעמו ( סעיף 12) , ולפיו נודע לו על בעיות הרישום רק באזור חודש 07/2009 ואי ההסדרה נודעה לו רק " בשלב כלשהו" לאחר חודש 8/2010 .

צרף לעדות זו את עדותו של עורך הדין אשבל, שמעיד שכבר בשנת 2008 הבהיר את בעיות הרישום ואת דחיפותו של הטיפול בהן למר עמרן והרי לך, הן פגיעה בגרסתו המעורפלת של מר עמרן כפי שהיא עולה מתצהירו, והן אישוש ברור לכך שלפחות בשנת 2008 היה בידיו ( כמי שפועל בשם בניו) מידע על אי רישום הזכויות ועל הותרת רישום משכנתה על שם הנתבעים.

א3. "הרחבת חזית" מצד הנתבעת – האומנם?

באשר לטענות הנתבעת הקשורות במוצג ת/2 מעלים התובעים טענות ל"הרחבת חזית" מצד הנתבעים.

מדובר בטענות שאין מקום לקבלן:

ראשית, כאמור – נטל ההוכחה בדבר אי הידיעה מוטל על שכמם של התובעים. התובעים, לא זו בלבד שלא הרימו נטל זה, אלא שמוצג ת/2 – שהוגש כראיה באמצעות עד מטעמם – סותר את טענותיהם באשר לאי ידיעה עד לשנת 2009. ברי כי כאשר צד לדיון מגיש ראיה המשמשת לחובתו אין הוא יכול לטעון להרחבת חזית כלפי הצד השני, המשתמש בראיה זו.

שנית, על התובעים היה להציג את מוצג ת/2, הסכם שנערך בין שניים מהם וצריך היה להיות בשליטתם, במסגרת גילוי המסמכים. דבר זה לא נעשה על ידם, הנתבעת לא הכירה הסכם זה, ועל כך התרעם ב"כ הנתבעת – ובצדק ( עמוד 11 שורות 2 עד 5). הנתבעת ממילא לא יכולה הייתה לטעון כל טענה על בסיס מוצג זה כל עוד אין היא מכירה את אותו. משגילתה הנתבעת את ההסכם, להפתעתה, ורק במהלך חקירתו של עורך הדין אשבל ביום 7.5.20 18, טען בא כוחה לאלתר ובצדק כי יש בו כדי לקעקע את טענות התובעים על אי ידיעה למצער בשנת 2008 ( עמוד 11 שורות 2 עד 5).

לא ברור אפוא כיצד ניתן להפוך את הקערה על פיה – גם להציג באיחור מוצג, גם להתעלם מטענות הנתבעת לכך שהמוצג משמש נגד התובעים, וגם לטעון כי כל טענה המתבססת על המסמך שלא גולה במועד היא " הרחבת חזית".

שלישית, כאמור לעיל, מוצג ת/2 כבר אינו עומד לבדו: עורך הדין אשבל וגם מר עמרן מלמדים בעדויותיהם על ידיעה של התובעים בשנת 2008, למרות טשטוש אותה הידיעה בתצהירי התובעים.

א4. ידיעת התובעת 2

טענה אחת אחרונה נותרת בעניין זה לתובעים, והיא הטענה שהתובעת 2, שלא הייתה צד להסכם המכר מוצג ת/2 שנערך בין שני אחיה, לא ידעה על אי רישומן של הזכויות.

גם טענה זו יש לדחות מכמה נימוקים:

ראשית – נטל ההוכחה בדבר אי הידיעה הוא כאמור על כתפיה של התובעת 2. בעניין זה יש להפעיל מבחן אובייקטיבי, ומבחן של סבירות למציאת " חשד" או " קצה חוט" – התובעת 2 לא הוכיחה כלל כי בהתנהלות סבירה לא יכולה הייתה לגלות כל טענה הקשורה למי מהפרות החוזה הנטענות על ידי התובעים. אדם סביר שקנה דירה בשנת 2000 צריך לדעת תוך זמן סביר כי היא אינה רשומה על שמו.

שנית – הגורם הדומיננטי בטיפול בדירה מטעמם של התובעים הוא האב, מר עמרן.
למעשה הותירו התובעים שלושתם את הטיפול האקטיבי בדירה ובכל הנוגע לה באופן מלא בידי מר עמרן לבדו:

מר עמרן עצמו בעדותו – ולא בכדי – מדבר בלשון רבים, בשמו ובשם ילדיו התובעים ( ראה למשל ציטוט לעיל: "גילינו", " לא כל כך התייחסנו", " אמרנו").

מר עמרן הוא זה שערך את זכרון הדברים עם הנתבעת; הוא זה שמשוחח עם הנתבעת גם בהמשך; הוא זה שעימו מתכתבת הנתבעת ( נספחים ו ו-ז); הוא מיופה כוחם של התובעים ( נספח ט: מכתב של עורך הדין פישר באמצעותו); והוא זה שפועל מול עורך הדין אשבל לבסוף להסדרת הרישום . והוא היה והוא הווה והוא יהיה בתפארה.

התובעים, אשר עדויותיהם כמו גם התצהירים הזהים והלאקוניים שהגישו מדברים בעד עצמם, בחרו להותיר את העיסוק בידיו של מר עמרן. ידיעתו של מר עמרן – שפעל לאורך כל הדרך כמיופה כוחם המלא – היא אפוא גם ידיעתם. ואם לא פעל מר עמרן מייד כשעלה בידיו כי רישום הזכויות או סילוק המשכנתה לא סודרו , ואם התמהמה מסיבה זו או אחרת, ואם בזמן שבינתיים חלפה תקופת ההתיישנות, על מר עמרן תלונתם.

הדברים נכונים ביתר שאת לגבי התובעת 2 , הבת שירלי: התובעת 2 העידה כי משך זמן ניכר שהתה מחוץ לארץ, חלק מהזמן הייתה גם אם צעירה, ולכן בחרה שלא להיות מעורבת כלל בכל הקשור לדירה. התובעת 2 הודתה כי אין היא יודעת להשיב לרוב רובן של השאלות שנשאלה בעניין הדירה. כן הודתה התובעת 2 כי כשנדרשה לעשות פעולות, כגון חתימה על מסמכים, הרי שלא התעמקה בסיבה להן, וכלשונה: "אין לי מושג, עשיתי מה שאבא שלי אמר" ( עמוד 25 שורה 31).

בנסיבות אלה, ובפרט בכל הנוגע לתובעת 2 – מעת שמשכה זו ידיה מטיפול בעניין הדירה, ומעת שהותירה המושכות בידי אביה, לא תוכל לנתק עצמה מידיעתו זו של מר עמרן.

שלישית – אפנה לרע"א 5087/10 מדינת ישראל נ' דוננפלד (7.11.2012) מפי כבוד המשנה לנשיא , כתוארה אז, מ' נאור (להלן – "פרשת דוננפלד").
בסעיפים 20 ו-21 לפסק דין זה נקבע כי די בכך שבידי אם המשפחה היה אותו " קצה חוט" נדרש לבירור מקור מחלתו של בעלה המנוח, כדי שיהא בכך תחילת המועד למניין תקופת ההתיישנות להגשת תביעה גם ביחס לבניה – בניו של המנוח.

מה שנכון היה לעובדות של פרשת דוננפלד, ששם השליך בית המשפט מ"קצה חוט" שבידי האם על בנים שאותו מידע לא היה בידיהם, נכון ביתר שאת לנסיבותיו של תיק זה: בפרשת דוננפלד מדובר בילדים שלא היו מודעים לתנאי עבודתו של אביהם המנוח שנפטר מסרטן הלבלב , ובאם שהתנאים היו ידועים גם לה רק באופן חלקי, ונועצה ברופא שכל שמסר לה היה שמקור המחלה " לא ידוע". די היה בכך כדי שתידחה טענה להיעדר ידיעה.

בענייננו, לעומת זאת, הגורם הדומיננטי, האיש שעל פיו יישק דבר, וזה שהותירו שלושת התובעים את המושכות בידיו ביודעין הוא האב, מר עמרן.

מר עמרן הותיר בבית המשפט רושם של אדם היודע לעמוד על זכויותיו, ואפילו להתעקש עליהן.

לא מדובר בגורם שבמקרה ובשעת דחק נפלו ידיעות חלקיות לידיו כבפרשת דוננפלד, אלא בגורם פעיל ודומיננטי. לא מדובר גם בידיעות מעורפלות ולא ברורות בדבר קשר סיבתי בין תנאי עבודה ומחלה סופנית כבאותה פרשה. מדובר כאן, אחרי ככלות הכול, ב עניין פשוט וחד משמעי: רישום זכויות שלא הסתיים.

למר עמרן היה זמן די והותר לברר כי הזכויות לא הועברו וכי ההערה בעניין המשכנתה לא הוסרה. בשנת 2008 כבר ברור שהייתה לו ידיעה של ממש בנושא מעורך דין אשבל, שלא לדבר על כך ששניים מבניו חתמו על חוזה מכר המזכיר את העניין מפורשות.
די בכך כדי לדחות כל טענה להיעדר ידיעה מצד מי מהתובעים: אם בחרו התובעים, לרבות התובעת 2, שלא להיות מעורבים בכל ידיעה, או שלא להתעניין מספיק במצב – תוצאות בחירתם זו לא ישמשו לטובתם.

טענת התובעים כי הנתבעת הודתה בקיומה של זכות לתובעים, ועל כן יש להתחיל מחדש בספירת ההתיישנות

סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה".

בע"א 8438/09 רובאכ חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ (19.4.2012), מפי כבוד השופט י' עמית, נקבע כי בכל הקשור לתביעות חוזיות, ההודאה הנדרשת היא הודאה בעצם ההפרה.

התובעים מפנים לשני מכתבים שכתבה הנתבעת, מכתב מיום 12.7.2009 ( נספח ו לכתב ההגנה) ומכתב מיום 19.8.2010 ( נספח ט לכתב ההגנה). כן טוענים התובעים כי הנתבעת הודתה בבית המשפט בקיומה של זכות שיש בה כדי לדחות את תקופת ההתיישנות כאמור בסעיף 9 דלעיל.

הפכתי והפכתי בשני המכתבים שאליהם מפנים התובעים. לא מצאתי בהם, לא הודאה בהפרת חוזה, ולא רמז להודאה כאמור. כל שמצאתי בהם הן פניות של הנתבעת למר עמרן, שתיהן בהמשך לשיחה טלפונית, והוראות באשר לפעולות הנדרשות לשם העברת הזכויות.

הרושם המתעורר מקריאת המכתבים הוא כי הנתבעת מנסה לסייע ככל הניתן בהעברת הזכויות, וזאת באופן מנומס, ענייני ואף ידידותי. בין אלה לבין טעם לדחיית התיישנותה של תביעה שעילתה עוד בשנת 2000 אין ולא דבר.

ואשר לטענת התובעים, שהועלתה בסיכומים, כי הנתבעת הודתה בבית המשפט ב"קיום זכות" – התובעים לא טרחו להפנות להודאה כאמור במי מ-34 עמודי פרוטוקול של עדותה של הנתבעת ביום 19.3.2019.

בחקירתה לפניי לא הודתה הנתבעת ב"קיום זכות" של התובעים כלפיה.
לכל היותר מסרה הנתבעת כי אין לה ידיעה, במועד המאוחר שבו נחקרה, אם אומנם הפרה את החוזה ( עמוד 73, שורות 23 עד 29) וכן אישרה הנתבעת את הברור מאליו כי "ברמה המשפטית כשלא עומדים בחוזה זה הפרה" ( עמוד 74 שורה 14). בוודאי נכונים הדברים כאשר ההודאה המיוחסת לנתבעת היא בהליך זה – הליך שבו טוענת היא, לכל אורך הדרך, הן כי התביעה התיישנה והן כי אין היא חייבת כל פיצוי לתובעים גם לגופן של טענות.

מעבר לכך, דומה כי הפרשנות שמנסים התובעים להעמיס על סעיף 9 לחוק ההתיישנות אינה הולמת: נניח שאכן הייתה הנתבעת מודה בכך שהפרה חוזה מול התובעים ( מה שכאמור לא עשתה), אולם בד בבד עם טענה זו הייתה עומדת על כך שהתביעה התיישנה. האם היה בכך כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות?

"סעיף 9 מבוסס... על הסכמה קונסטרוקטיבית של הנתבע למתן סעדים הנסמכים על פגיעה בזכות שאינה שנויה במחלוקת" (חבקין, 195).

הודאה בזכות יחד עם עמידה על התיישנות היא אפוא שטר ששוברו בצידו. אין בה כל הסכמה קונסטרוקטיבית למתן סעדים כנגד הנתבעת, ואין כל טעם להחיל עליה את סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

טענת התובעים כי מדובר ב"מחדל נמשך"

סעיף 89 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש], התשכ"ח-1968, (להלן – "פקודת הנזיקין") קובע:

"לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות – " היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:
מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל"...

התובעים טוענים כי המחדלים של אי רישום הזכויות, או אי ביטול ההערה על המשכנתה הם מחדלים נמשכים, ועל כן כל עוד לא הוסרו וכל עוד לא רופאו כל המחדלים הנטענים ונרשמו הזכויות על שם התובעים – לא חלה התיישנות.

גם טענה זו יש לדחות:

ראשית – אפנה להצהרת ב"כ התובעים בדיון ביום 7.5.2018 ( עמוד 7 שורות 17-22) ובדיון ביום 25.10.2018 ( עמוד 33 שורה 26). מדובר בתביעה חוזית בשל הפרת הסכם.

גם סיכומי התובעים ( סעיף 144) מסבירים שבבסיס הסכום הנתבע עומד סכום הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם בין הצדדים.

הואיל וענייננו בתביעה חוזית בלבד הרי שממילא אין ענייננו ב"תביעות על עוולות", וסעיף 81 לפקודת הנזיקין אינו חל כאן.

שנית – בהתאם להסתייגות שהובעה בסעיף 13 לפסק דין יופיטר הנזכר לעיל: סיווג הפרת חוזה, גם לצורך תביעה נזיקית, כ"מחדל נמשך והולך" יהפוך כל תביעה חוזית בטענה למחדל חד פעמי שלא רופא לבלתי מתיישנת. תוצאה שכזו נוגדת את הרעיון של התיישנות תביעות.

בצדק טוענת אפוא הנתבעת אפוא שאין כל מקום לאפשר דחייתו של מרוץ ההתיישנות אך בשל טענות למחדל מטעמה.

ואכן, מלבד פסיקה אחת חריגה, לא " יובא" הכלל של " מחדל מתמשך" לדיני החוזים. באותה פסיקה חריגה, בדן יחיד ובהערת אגב נקבע כי בנסיבות של נזק מתמשך שנגרם בשל איחור במסירת דירה יכול יוחלו הכללים שנקבעו בפקודת הנזיקין ( רע"א 8856/06 גרינפלד נ' הירקון בע"מ (17.7.2007) – כב' השופט א' רובינשטיין). יצוין כי באותה פרשה הודתה הנתבעת באיחור במסירת הדירה ובהפרת החוזה.

עיון בפסק הדין שניתן באותה פרשה עת נדונה בבית משפט השלום ( ת"א ( ת"א) 25841/97‏‏ רבקה גרינפלד נ' הירקון בע"מ (15.1.2002) – כב' השופט מ' שנהב; סעיף 11ב לפסק הדין) מלמד כי הדיון באותה התביעה כלל גם עילה נזיקית הקשורה לנזק שנגרם לתובעת בגין האיחור במסירת הדירה.

בענייננו – כאמור לעיל התביעה הנדונה לפניי אינה כוללת עילה נזיקית, וכל עילה נזיקית שהועלתה בכתב התביעה נזנחה. אשר לעילה החוזית – לא נטען שהיא הביאה לנזק מתמשך, ולא הוכח קיומו של נזק כלל ( מלבד אולי תשלום לא גבוה לעורך דין אשבל, שאף הוא לא נתבע מפורשות, ושלא הוכח שיש לייחסו למחדלי הנתבעים דווקא). בענייננו מדובר בפיצוי מוסכם גרידא.
נמצאנו חוזרים לכלל כי בתביעה חוזית עילה של " הפרה מתמשכת" אינה קיימת, ודין טענתם של התובעים להידחות.

שלישית – הגדרתו של מחדל הרישום הנטען בתיק זה כ"מחדל נמשך והולך" אינה הולמת גם רעיונית . לא בכדי מתייחסות הוראות הקשורות ל"מחדל נמשך" לעוולות נזיקיות: ההנחה היא כי אי סילוקו של המחדל גורם נזק או ראוי להיחשב כגורם נזק מעצם טבעו.

בענייננו – הרישום הוא נושא נקודתי, שהוסדר בשיתוף פעולה בסיועו של עורך דין אשבל בהליך נקודתי של חודש וחצי " ברוטו" (כעולה מעדותו של עורך דין אשבל מיום 7.5.2018) ושההיבט הנזיקי שלו כלל לא נדון ובוודאי לא הוכח. אין אפוא טעם של ממש " לייבא" את עיקרון המחדל הנמשך מדיני הנזיקין ולמנוע מכוחו התיישנותן המוכחת של הטענות החוזיות הנדונות בתיק זה .

טענת התובעים כי מדובר בתביעת מקרקעין, המתיישנת רק בחלוף 25 שנה

סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע:

"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה ( להלן – תקופת ההתיישנות) היא –
בשאינו מקרקעין – שבע שנים;
במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות ( סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה".

טענת התובעים היא כי תביעה זו היא תביעה במקרקעין, ואף מקרקעין מוסדרים, ולכן תקופת ההתיישנות היא 25 שנה.

מדובר בטענה שגויה:

"בתמצית נציין כי ' תביעה לזכות במקרקעין' בהקשר של חוק ההתיישנות משמעה תביעה לסעד הנוגע לקרקע מסוימת ( סעד של העברת חזקה, זכות מעין קניינית או זכות קניינית)... לעומת זאת תביעה לסעד כספי סווגה ככלל כתביעה שאינה במקרקעין" (חבקין, 308; לחלוקה דומה, המבחינה בין " זכויות חפצא" ל"זכויות גברא" ראה: ע"א 3260/11 רחל ברכה, משרד עורכי דין נ' אפריקה ישראל להשקעות בע"מ (06.01.2015) –כב' השופט ח' מלצ ר).

בענייננו, מדובר בתביעה לסעד כספי. אין מחלוקת לגבי הזכאות לזכויות הקנייניות בדירה, אלא רק לגבי זכאות לפיצויים הנובעים מטענות להפרת ההסכם בין הצדדים.

מדובר אפוא בתביעת התיישנות שאינה במקרקעין. טענת התובעים גם בנושא זה נדחית אפוא.

טענה כי המועד לקיום חובותיה של הנתבעת נדחה בהסכמה מדי פעם, ורק בשנת 2010 התברר לתובעים כי הנתבעת אינה מתכוונת לעמוד בחיוביה

טענת התובעים היא כי " מדי פעם בפעם" הוארך על ידם המועד לקיום התחייבויות הנתבעים, עד שביום 19.8.2010, במכתב נושא נספח ט לכתב ההגנה, הודיעה הנתבעת לתובעים כי אין היא מתכוונת לעמוד בחיוביה, ורק אז יש להתחיל בספירת תקופת ההתיישנות.

טענה זו נטענת בעלמא, כנגד המועדים הקבועים מפורשות בהסכם בין הצדדים. מדובר בטענה בעל פה נגד מסמך בכתב, ודינה – על פי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני – דחייה.

מעבר לכך, לא מצאתי כל ראיה לכך שאי פעם הסכימו התובעים, ולמעשה הסכים אביהם מר עמרן, שהוא זה שפעל בשמם לאורך כל הדרך, לדחות חיוב כלשהו של הנתבעת. הרושם שהתקבל מעדותו של מר עמרן הוא הפוך – עדותו עוררה רושם של אדם הועמד על זכויותיו, ואף מתעקש עליהן בלא פשרות והנחות. ועוד אדרש לכך בהמשך.

אם מבקשים התובעים לטעון כי הייתה הסכמה בין הצדדים כי תביעה הקשורה להסכם המכר ביניהם לא תתיישן, הרי שגם טענה זו לא תצלח; סעיף 19 לחוק ההתיישנות קובע:

"רשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק זה."

חוזה בכתב על דחיית המועדים הקבועים בהסכם לא הוצג; הסכם על דחיית מועד ההתיישנות לא הוצג גם הוא, אין לי אלא לדחות אפוא גם טענה זו.

לסיכום עניין ההתיישנות

עמדת הנתבעת בדבר התיישנותה של תביעה זו – תביעה שעילתה בשנת 2000 והגשתה רק בשנת 2016 – היא פשוטה וברורה. בדין יסודה.

התובעים העלו טענות מטענות שונות על מנת להילחם בהתיישנות הניכרת. תהיינה הטענות יצירתיות ומפולפלות כלל שתהיינה, את הזמן אין בכוחן לעצור או להשיב: התביעה התיישנה.

האם יש צורך להמשיך?

לעיל סקרתי את הטענות והטענות שמנגד בסוגיית ההתיישנות. הפוך בה והפוך בה, מדובר בתביעה שהתיישנה, ודינה דחיה.

ברע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו(3) 245 274 (2002), ביקר בית המשפט העליון (מפי כבוד השופט י' טירקל) דיון שלא נדרש באומרו :

"ראוי לו לשופט, בדרך כלל, לכבוש את יצרו ולצמצם עצמו – בפסק הדין ולא רק בפסק הדין – אך ורק לנושאים שחובה עליו לפסוק בהם כדי להגיע להכרעה בהליך שלפניו".

ברוח האמור לעיל, נשאלת השאלה האם בפרשה זו – תביעה העוסקת באירועים משנת 2000, שהוגשה בשנת 2016, ונדונה עד שנת 2019 – ראוי לדון " מעבר לנדרש" ו"למעלה מן הצורך" בגופה של תביעה.

בנסיבותיו של תיק זה, מצאתי כי עצם המשך הדיון יש בו כדי לקעקע כמה מהרציונאלים העומדים ביסוד דיני ההתיישנות ( ראה חבקין, 33-21). בין אלה נמנים:

הותרת העבר מאחור ( הקניית שקט נפשי לנתבע מעיסוק בעבר; מניעת פגיעה בנתבע שהסתמך על חלוף הזמן; הפחתת חוסר ודאות; הפחתת עלויות הגנה מפני תביעות ישנות).
מיעוט בהגשת ראיות שהתדרדרו איכותן וכמותן ( הגדלת הדיוק בבירור האמת; הקטנת החשש מתביעות מרמה; הפחתת עלויות ההתדיינויות; שמירה של אמון הציבור במערכת המשפט.
הבטחת שוויון בין בעלי הדין.
קידום ערכים של חריצות ושקדנות.
עידוד אכיפה מהירה של הדין.
הימנעות מהחלה רטרוספקטיבית של אמות מידה עכשוויות.
הפחתת היקף ההתדיינויות בבתי המשפט.

ובענייננו, בהתאמה:

מדובר בתביעה המתייחסת לפועלה של הנתבעת לפני שנים רבות, התובעים כללו גם טענות לפועלה כעורכת דין. הנתבעת כבר אינה עורכת דין, ומונתה לשופטת עשור לאחר ההסכם עם הנתבעים. מן הסתם לא צפתה כי כעת תתגונן מפני טענות אלו ואחרות הקשורות לעברה. מטבע הדברים – קשיי הגנתה והעלויות הקשורות להם מועצמים.
בתביעה זו טענה הנתבעת לכל אורך הדרך כי חלק מן הראיות הנחוצות לה אבדו לבלי שוב ( ראה: דפי פקסימיליה מחוקים שכיום לא ניתן לדעת מהן התכתובות שנשלחו עמם – עמוד 78 שורה 34 עד עמוד 79 שורה 3 ). ראיות אחרות, לרבות כאלה שיש בהן לשפוך אור רב על אשר אירע, התגלו רק בדיעבד, ו"תוך כדי תנועה" (למשל: תכתובת מול חברת "טאבו און ליין", נספח ז לתצהירי הנתבעת, לא הייתה זכורה לנתבעת בעת הגשת ההגנה, והתגלתה לה, על פי הצהרתה, רק בעת עריכת תצהירה. בתכתובת זו יש כדי לשפוך אור על גורם מסתבר וטעם לכך שהערות על שיעבודים בחלקה 36 לא הוסרו, ולא ארחיב).
מנגד, בעוד התובעת נדרשת לאירועי עבר ונאלצת " לרדוף" אחר ראיות ואסמכתאות, לתובעים, שיכולים היו להגיש את התביעה לפני זמן רב, לא אץ יומם, והם יכולים היו למצוא ולאתר כל חומר המיטיב עמם ועם גרסתם.
התובעים, גם לשיטתם שלהם, קפאו על השמרים משך זמן רב , לא פעלו לבירור המצב ולקידום זכויותיהם, התמהמהו רבות ברישום הדירה, והתמהמהו עוד עם הגשת תביעתם.
פסק דין זה יינתן בחלוף למעלה מ-19 שנה מההסכם בין הצדדים. אכיפת דין מהירה כבר לא תצמח ממנו.
במסגרת הדיון עלו טענות הנוגעות לנהלי רישום מקרקעין בשנת 2000, ולפרוצדורות שכעת השתנו ( למשל: חוסר יכולת לרשום בשנת 2000 זכויות באמצעות המרשתת, וטענות לשינוי מדיניות ברבות הזמן אצל משרד עורכי הדין המייצג את " כפר הים"). שינוי הזמן והטכנולוגיה וחילופי הגברי בייצוג עם השנים משפיעים על יכולת הערכתן של הפעולות שבוצעו או לא בוצעו בשנת 2000 אל מול הפעולות שצריכות היו או שניתן היה לבצען.
וכתוצאה מכל אלה – מדובר בתביעה שלא בוררה במועד הראוי לה, ועצם ההתדיינות בה עד עתה, על חשבון תביעות אחרות שהוגשו במועד, מעוררת אי-נוחות.

אכן, קיימים רציונאלים התומכים גם בצמצום היקף ההתיישנות, ובראשם: מתן האפשרות למי שנפגעה זכותו לקבל תרופה וסעד.

אלא שבנסיבות תיק זה, כשהנזק הראייתי והדיוני שנגרם לנתבעת הוא כה בולט, וללא כל הסבר מניח את הדעת, מדובר בהתנהלות העוברת לפסים של חוסר תום לב שבה כשלעצמה יש כדי לדחות את התביעה .

התשובה לשאלה שבכותרת פרק זה היא אפוא שלילית. אין מקום ל המשיך בתביעה שהתיישנותה זועקת, וכשהשפעתה של התיישנות זו מהותית לרעת הנתבעת .
כאן היה המקום אפוא לחתום את פסק הדין.

אולם משהגעתי לעניין תום הלב, מצאתי שלא להותיר הגיליון חלק לפחות בנושא זה, ואייחד התייחסות נפרדת, ולו חלקית מאוד, לסוגיה זו.

על תום לב ועל תום לב דיוני

עקרון תום הלב הוכר במשפט הישראלי כעיקרון " מלכותי" (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199 (1999) – הנשיא א' ברק ; להלן – "פרשת רוקר" ).

אחד המופעים הבולטים של עיקרון זה, ולמעשה המקור להפיכתו ליסוד כללי במשפט הישראלי הוא דיני החוזים ( חוק החוזים ( חלק כללי), התשל"ג-1973, סעיפים 12 – תום לב במשא ומתן; 39 – קיום בתום לב; 61(ב) – תחולה).

דומה שלא בכדי צמח עקרון תום הלב מתוך דיני החוזים: חוזה אינו אלא התחייבות הדדית, המבטאת מפגש רצונות בין הצדדים.
מטבע הדברים, התקשרות בין צדדים שונים לעסקה אחת מחייבת מידה מסוימת של אמון, הגינות ויושרה, ומבלעדי אלה – לא יוכל ההסכם ביניהם לעמוד על רגליו.

אדם המתקשר בהסכם עם זולתו, מצפה כי התנהלותו של הזולת, הן בדרך לכריתת ההסכם, הן בקיומו של ההסכם תהיה הגונה והוגנת, וכי "אדם לאדם" יהיה, כלשון הנשיא ברק בפרשת רוקר , "אדם".

מחובת תום הלב נגזרת גם החובה לנהוג בהליכים משפטיים ב"תום לב דיוני" (בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449 (1981) – כב' השופט, כתוארו אז, א' ברק).

אחר עיון בעניינו של תיק זה, מצאתי כי התנהלות התובעים מצטברת לחוסר תום לב ולחוסר תום לב דיוני, בין השאר בעניינים אלה:

אפשרות לפתרון הבעיה בנקל שלא נוצלה

עיון בחומר הראיות, ובפרט בעדותו הנאמנה עליי של עורך דין אשבל, מלמד כי לו היו התובעים משלמים סך של 2,000 ₪ הייתה כל הפרשה מסתיימת באמצעותו של עורך דין אשבל ( עמוד 5 שורות 5 עד 12).
הדבר עולה גם מעדותו של מר עמרן ( עמוד 35, שורות 9 עד 30).

מדובר בהתנהלות עקבית מצידו של מר עמרן, אשר סירב גם לשלם דמי טיפול של 1,000 ₪ וסיכן בכך את עסקת המכר שכרתו ילדיו עם הרוכשים הבאים:

"...
ש: בגלל הוויכוח על אותם אלף שקלים בדיוק אותה החלטה זהה קיבלת כמו שקיבלת אצל אשבל זה סכום גבוה בשבילך 1,000 ₪ ולקחת סיכון שיבואו מכתבים על הפרת הסכם. זה אמת(?)
ת: (העד מהנהן בראשו)"

(עמוד 36 שורות 8 עד 11).

גם לו צדק מר עמרן בכל טענה מטענותיו ( וצדקתו לא הוכחה, לשון המעטה) – הרושם שהותיר בעדותו לפניי, והרושם העולה מן המוצגים והעדויות האחרות הוא של מי שאינו מוכן לוותר ולו על שקל אחד, ואף לא לשלם " תחת מחאה" תוך הותרת הטענות לבירור מאוחר יותר . ייקוב הדין את ההר.
מר עמרן סיכן עצמו ואת ילדיו בפיצויים בגין אי עמידה בהסכם שכרתו, גם לאחר שהקריטיות של העברת הזכויות ידועה לו – ולא ניסה לצמצם את הנזק.

זכותו של אדם לחסוך, זכותו גם לעמוד על דעתו, ואפילו להתעקש עליה; התעקשות בכל מחיר שלא לשלם 1,000 או 2,000 ₪ ולפתור אחת ולתמיד כל בעיה, והטלת האחריות על התנהלות שיטתית זו על אחרים, ועליהם לבדם – את זו כבר קשה להצדיק.

התנהלות שכזו כאשר הסכם מכר מול צד שלישי נמצא "בקטסטרופה" ( כלשונו של עורך דין אשבל בעדותו, עמוד 16 שורה 22) , התנהלות זו כבר לא ניתן לכנותה התנהגות " בדרך מקובלת" כלשונו של המחוקק בסעיף 39 לחוק החוזים, וגם לא כהתנהלות "בתום לב", כהמשכו של הביטוי.

חוסר מיקוד מכוון, "טענות אווירה" ושינויי חזית

כאמור לעיל, התביעה כפי שהוגשה על ידי התובעים, הוגשה באופן ערטילאי ולא ממוקד. היא כוללת בחובה טענות לא מפורטות דיין בצד טענות שבהמשך נזנחו, כגון טענות להפרתו של זכרון דברים, וטענות לעשיית עושר ולא במשפט וטענות נזיקיות שכלל לא כומתו.

מדובר בכתב תביעה המוגש 16 שנה לאחר המחדלים הנטענים, ועדיין הרשו לעצמם התובעים להרחיב את היריעה בתצהיריהם ולאחר מכן בסיכומיהם – וכך " להעמיס" על התיק טענות מטענות שונות שלא נכללו או לא פורטו בכתב התביעה, וביניהן: טענות למחדלי הנתבעת כעורכת דין העולות כדי הפרה יסודית של ההסכם, טענות למסמכים נוספים שהיה על הנתבעת לחתום עליהם ושלא פורטו בכתב התביעה – כגון אישורי עירייה והעברת מניות בחברת " כפר הים".

וכך מכתב תביעה בלתי ממוקד, הכולל " טענות אווירה" בלתי מוכחות לנזק ולעשיית עושר ולא במשפט, וטענות כי הנתבעים עברייני מס שלא דיווחו כדין על זכרון הדברים, התגלגל הדיון לשורת טענות אחרות בעליל – כאשר ב"כ הנתבעת חוזר שוב ושוב על טענתו המוצדקת כי מדובר בשורה של " הרחבות חזית" אסורות.

לו היה המדובר בתביעה " טריה", ניחא. כשמדובר בתביעה המוגשת באיחור של 16 שנה, ואף מאלצת את הנתבעת להתגונן מפני טענות שונות, משונות, ובעיקר משתנות – מדובר כבר בניצול לא הגון של ההליך.

הסתרת מסמכים מהותיים

במסגרת חקירתו של עורך דין אשבל הגישו התובעים שורת מסמכים. בין אלה, למשל, מוצג ת/2 הנזכר לעיל – הסכם שיש בו כשלעצמו כדי לחתום את הגולל על כל טענה כנגד טענת ההתיישנות שהעלו התובעים.

מדובר בשורת מסמכים שהיו ידועים לתובעים, ושהיו – אם לא כולם, אזיי בוודאי רובם בידיעתם ובהישג ידם של התובעים.

בו במקום טען ב"כ הנתבעת כי מדובר במסמכים שלא גולו בגילוי מסמכים ואין לקבלם ( עמוד 12 שורות 23-26). טען, ובצדק טען.

בפרט נכונים הדברים כאשר בתצהירי התובעים מעורפלות הטענות באשר למועד ידיעתם את העובדות הנדרשות לתביעה, ומתצהירו של מר עמרן עולה כאילו לא ידע על העניין עובר לשנת 2009, ואולי אף לחודש 08/2010 – מה שהוכח כבלתי מדויק, לשון המעטה.

ושוב – גם אילו היה מדובר בתביעה שגרתית, מדובר היה בהתנהלות פסולה. בתביעה שממילא מוגשת באיחור עצום, הסתרת ראיות והפתעת הנתבעת במסמכים שאין היא מכירה במועד הדיון, כבר מגיעה לכדי חוסר תום לב דיוני מהותי. וכשמסמך מוסתר שכזה הוא ראיה ניצחת באשר להתיישנות התביעה, על אחת כמה וכמה.

הגשת מסמך מטעה

להסכם המכר, כפי שהוצג בעת הגשתה של התביעה, צורפו נסחי מרשם המקרקעין הנחזים להיות נספחים מקוריים שלו.

על הנסח של חלקה 36 מצוינים שני השיעבודים שלא הוסרו – והרי לנו ראיה לכאורה כי כבר בעת כריתתו של הסכם המכר ידעו הצדדים על רישומם של שיעבודים על חלקה 36.

אודה על האמת: עת עיינתי אני עצמי בכתב התביעה ובנספחיו לראשונה , לא הבנתי גם אני כיצד נפלה הנתבעת לידי תקלה בהסרת הערות על חלקה 36, כאשר נסח המתייחס לחלקה זו צורף להסכם המכר עצמו.

רק בדיעבד התברר כי הנסחים, שהוצגו כאילו צורפו כנספח להסכם לא צורפו לו במקור, וגם לא היו יכולים להיות מצורפים לו, הואיל ומוכח מתוכם שהם מאוחרים ליום עריכת ההסכם.

מר עמרן נחקר על הנושא ( עמודים 31 ו-32) ולא נתן כל הסבר שהוא לצירוף מסמכים שאינם חלק מהסכם המכר להסכם המכר :

"לשאלת בית המשפט כאשר החוזה הוגש עם נסח שצורף אליו כנספח וכי מה שאומר ב"כ הנתבעת שהנספח לא שייך לחוזה אשיב – אין תשובה" (עמוד 32 שורות 11-10).

והנה לנו עוד מופע שבו הנתבעת מתמודדת לא רק עם טענות ישנות, ולא רק עם ראיות המוגשות באיחור, אלא גם עם ראיות המוגשות באופן מוטעה ומטעה, בלא הסבר.

כל אלה מצטברים לרושם ברור כי בצד התיישנות, היה פועלם של התובעים, ולמצער של מר עמרן בשמם, הן בקיום ההסכם והן בהליך המשפטי, נגוע בחוסר תום לב.

אשר לנתבעת, הרי שזו דווקא עשתה כל מאמץ לאתר כל חומר רלוונטי ולסייע לניהול ההליך. חקירתה לפנ יי, שהייתה ארוכה למדיי, לא הותירה כל רושם שיתאם לשלל הטענות הקשות שהוטחו בה על ידי התובעים .

אדרבה: אל מול טענות קשות מצד התובעים כגון טענות לחוסר שיתוף פעולה מן הנתבעת – טענות שלא נסמכו ולו על ראיה למכתב התראה אחד שנשלח לנתבעת או ניסיון של ממש ליצור קשר עימה משך שנים – אל מול אלה עמדה עדותו של עורך הדין אשבל, עד מטעם התובעים , שאישר שאחר חשש אישי וראשוני שלו ליצור קשר עם שופטת מכהנת התגלה לו "שיתוף פעולה מלא" מצד הנתבעת (עמוד 13 שורה 25), לרבות הגעה של הנתבעת למשרדו יחד עם הנתבע (עמוד 11 שורות 33-32, ושלא כנטען על ידי מר עמרן) ולרבות התכתבות דרך כתובת הדוא"ל של הנתבעת בהנהלת בתי המשפט (עמוד 18 שורות 26 עד 29) .

החומר הקיים בתיק, הראיות שהוגשו, והתרשמותי מן העדים והעדויות מובילים למסקנה כי לו היו התובעים דווקא פועלים "בדרך מקובלת ובתום לב", היה ההליך המשפטי נמנע ומתייתר.

סיכום כולל, תוצאה והוצאות

כאמור לעיל, התיישנות התביעה ברורה ומוכחת. במישור תום הלב נמצאה התנהלות התובעים לוקה אף היא .

די באלה, בנזק הראייתי ובקושי המשמעותי שהביאו לנתבעת בניהול הגנתה, בכדי למנוע מן התובעים לזכות בתביעתם.

דינה של התביעה דחיה, וכך אני מורה.

התובעים ישלמו לנתבעת את הוצאות ההליך , שאותן אני מעמיד על סך כולל של 15,000 ₪.
הסכום האמור ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן יהיה ניתן לגביה כחוק.

המזכירות תסגור את התיק.

ניתן היום, י' אב תשע"ט, 11 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.