הדפסה

בית משפט השלום בחדרה ת"א 3026-12-08

בפני
כבוד ה שופט אמיר סלאמה

תובעים

  1. עזבון המנוח עארף עבד אל-פתאח יונס
  2. פח'רייה יונס
  3. מוחמד יונס
  4. ג'סאן יונס
  5. ביאן יונס
  6. דיאנה יונס
  7. דוניא מחאמיד

נגד

נתבעים

  1. חסן דיב עלימי
  2. שאדיה נזיה עלימי
  3. חניפה ח'ליל עלימי-ת.ז XXXXX974
  4. יוסף דיב עלימי-ת.ז. XXXXX591
  5. ג'מאל עלימי-ת.ז. XXXXX010
  6. ג'מיל עלימי-ת.ז. XXXXX683
  7. עקאב עלימי-ת.ז. XXXXX940
  8. כמאל עלימי

פסק דין

כללי

עניינה של תביעה זה בבקשת התובעים לפירוק שיתוף במקרקעין הידועים כחלקה 57 בגוש 12156, אשר מצויים בכפר קרע (להלן – "המקרקעין").
שטחם הכולל של המקרקעין הוא 17,996 מ"ר, וייעודם על פי דיני התכנון הוא חקלאי.

התביעה הוגשה עוד בשנת 2008, ועברו עליה גלגולים רבים, כפי שקורה לא אחת בתביעות מסוג זה.
לא נפרט כאן את כל ההתפתחויות והגלגולים השונים שעברו על ההליך, ונביא להלן את עיקרי הדברים, בתמצית.

נראה כי הגורם המיידי להגשת התביעה היה ניסיונם של הנתבעים 1-2 לבצע עבודות בניה במקרקעין, ללא קבלת הסכמת התובעים, דבר שגרם לאחרונים להגיש את התביעה שלפניי, בד בבד עם בקשה לצו מניעה זמני.
כאן המקום לציין כי חרף העובדה שייעוד המקרקעין הוא חקלאי, במקרקעין בוצעו בעבר עבודות בניה, בעיקר מצד מי מהנתבעים.

בשנת 2009 מינה המותב הראשון שדן בתובענה מומחה מטעם בית המשפט בתחום שמאות המקרקעין, וזאת בכדי לאמוד את שווי הזכויות בהם .
לאחר מתן חוות דעת הועבר התיק למתווה של בוררות, ואף ניתן פסק בוררות במסגרת זו, אלא שלאחר מכן הוגשה בקשה לביטול הפסק, ובסופו של דבר מתווה זה עלה על שרטון ונזנח, הלכה למעשה, ע"י הצדדים.
בד בבד טענו התובעים כי הנתבע מס' 1 ביצע עבודות בניה חרף צו מניעה זמני שניתן בהליך , דבר שהוביל להגשת בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט.

בישיבה שהתקיימה ביום 21.9.11 בפני המותב השני שדן בתובענה, הודיע ב"כ הנתבעים 1-3 כי הצדדים הגיעו להסכמה עקרונית לפיה "משפחת יונס תקבל את החלקים שלה ברצף, כולל השטח שמרשי (הנתבע מס' 1 - א.ס) תפס ובנה בו..על החלק הזה שכבר הושקע כסף מרשי יפוצה, נושא הפיצוי יישאר לעורכי הדין. במידה ולא נצליח נשוב לבית המשפט".

בישיבה שהתקיימה ביום 20.12.11 בנוכחות כל הצדדים למעט הנתבע מס' 8, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה בדבר מינוי מומחה מטעם בית המשפט אשר יגיש הצעה לפירוק השיתוף בעין, וככל שיידרש לקביעת תשלומי איזון.
עוד מסרו הצדדים כי "ככל שלא ישלימו התובעים רישום הזכויות שלהם תוך 60 יום, אזי הפירוק יהיה עפ"י מערך הזכויות בנסח הרישום, בהתאם לצוי הירושה שניתנו".

על רקע זה מונה המודד ושמאי המקרקעין מר סאלח אבו ריא כמומחה מטעם בית המשפט.
ביום 10.10.13 נתן המומחה את חוות דעתו, אל יה צורפה הצעת חלוקה.
למומחה הופנו שאלות הבהרה, וביום 23.10.14 התקיימה ישיבה בה הוא נחקר (וזאת לאחר שהדיון בתובענה הועבר למותב הנוכחי).
לאחר הישיבה הגישו הצדדים סיכומי טענות בכתב.

לאחר הגשת סיכומי הצדדים הודיע הנתבע מס' 1 כי במסגרת הליך אחר (50834-01-15) שהתנהל בינו כתובע לבין נתבע בשם נאדר יונס (שלא נמנה על בעלי הדין שבפניי, אודותיו יפורט בהמשך), הוסכם כי הצדדים יבצעו עסקת חליפין, בה יעביר אותו נאדר יונס לנתבע מס' 1 שטח של 214 מ"ר במקרקעין מושא התביעה שלפניי.
יש לציין כי ההסכמה הנ"ל קיבלה תוקף של פסק דין.
משכך, ביקש הנתבע מס' 1 "להוסיף לחלקו" בתביעה שלפניי שטח של 214 מ"ר על חשבון זכויותיה של התובעת מס' 2.
פרט לנתבע מס' 8, אשר מסר שאין לו עמדה בנדון, אף אחד מבעלי הדין האחרים לא הגיב למבוקש.

ביום 27.11.17 הוחלט, כי לאחר עיון במכלול הראיות שבתיק, אין מנוס מקיום ישיבת קדם משפט נוספת, בין היתר לצורך בירור זכויות התובעים במקרקעין; אפשרות פירוק השיתוף בהם במתווה שקבוע בסעיף 41(א) לחוק המקרקעין; וההשלכה האפשרית של פסק הדין שניתן במסגרת ת"א 50834-01-15 הנ"ל .

ביום 18.12.17 התקיימה ישיבת קדם משפט על רקע זה.
בתום הישיבה ניתנה הוראה לתובעים להגיש צווי ירושה של כל יורשי המנוח עארף עבד אלפתח יונס, וכן צוי ירושה של יורשי אותו מנוח שבעצמם הלכו לבית עולמם.
כמו כן, ניתנה הוראה לב"כ הנתבעים 1-2 להגיש צווי ירושה בנוגע לנתבעים שהלכו לעולמם במהלך ניהול ההליך.

במהלך חודש מרץ 2018 הגיש ב"כ התובעים שתי הודעות "על קיום הוראות" בהמשך לישיבה הנ"ל, אליהם צורפו מסמכים שונים אשר ייסקרו בהמשך.

בחודש פברואר 2020 הגיש הנתבע מס' 1 בקשה לדחיית התביעה על הסף, כאשר לטענתו התנהלות התובעים מלמדת על זניחתה.
בתגובה מסרו התובעים כי הם קיימו את הוראות ההחלטה מיום 18.12.17, ומשכך הם זכאים לקבל פסק דין המורה על פירוק השיתוף בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט.

דיון והכרעה

אפתח בהתנצלות בפני הצדדים על העיכוב שחל במתן פסק דין זה.

תביעת התובעים מעוררת שני קשיים עיקריים במתן הסעד המבוקש:

קושי בנוגע לעצם זכאות התובעים לקבל את הסעד של פירוק שיתוף במקרקעין;
קושי מהותי בנוגע לאופן פירוק השיתוף במקרקעין .

להלן יפורטו קשיים אלה, בהתאם לסדר.
אקדים תוצאה להנמקה ואציין כבר כעת, כי לאחר שקילת הדברים מצאתי כי אין מנוס ממחיקתה של תביעה זו, נוכח אי הצלחת התובעים להוכיח את עצם זכאותם לקבלת הסעד מושא תביעה זו.

עצם זכאות התובעים לקבלת הסעד המבוקש

סעיף 37(א) לחוק המקרקעין קובע כי "כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק שיתוף".
הנה כי כן, הזכות לדרוש פירוק שיתוף במקרקעין משותפים נתונה לכל "שותף במקרקעין".

שותף במקרקעין הוא מי שיש לו זכות בעלות באותם מקרקעין.
ברגיל, בעלות במקרקעין נקבעת ומתגבשת על פי רישום הזכות בלשכת רישום המקרקעין.

על פי נסח רישום עדכני שצורף להודעת התובעים מיום 28.3.18, הזכויות במקרקעין רשומות כדלקמן:
עריף אל פתאח עבדאללה מוחמד (כאשר חלקו עומד על 5/6);
יוסף דיב עלימי (כאשר חלקו עומד על 410/17995);
ג'מאל דיב עלימי (כאשר חלקו עומד על 410/17995);
ג'מיל דיב עלימי (כאשר חלקו עומד על 410/17995);
עקאב דיב עלימי (כאשר חלקו עומד על 410/17995);
כמאל דיב עלימי (כאשר חלקו עומד על 410/17995);
חניפה עלימי (כאשר חלקה עומד על 689/21594);
חניפה חליל עלימי (כאשר חלקה עומד על 375/17995).

התביעה שלפניי הוגשה ע"י "עיזבון המנוח עארף עבד אלפתאח יונס שנשא בחייו תעודת זהות מס' 2144188" (התובע מס' 1) (להלן – עארף ז"ל), כאשר התובעים 2 עד 7 הוצגו כיורשיו של המנוח .

כידוע, עיזבון אינו אישיות משפטית ברת יכולת לתבוע, בשים לב לכך שבמותו של אדם עוברים זכויותיו (לרבות הזכות לתבוע) ליורשיו החוקיים .

התובעים 2 עד 7 אינם רשומים כבעלי זכויות כלשהם במקרקעין.
לטענתם זכויותיהם במקרקעין נובעות מכך שהם יורשיו של עארף ז"ל.
לטענת התובעים, עארף ז"ל היה במקור הבעלים של כל הזכויות המקרקעין.
לאחר מותו, כך נטען, עברו זכויותיו ליורשיו, כאשר אחד מהם, בשם מוחמד יונס, הוכרז כנפקד על פי חוק נכסי נפקדים, וחלקו בזכויות במקרקעין (1/6, כך נטען) עבר לאפוטרופוס על נכסי נפקדים, אשר בתורו העביר את הזכויות לרשות הפיתוח, שבתורה העבירה אותן למנוח דיב עלימי ז"ל, משם הם עברו לנתבעים.
כך נותרו 5/6 מהזכויות במקרקעין בבעלות יורשי עארף ז"ל, הם התובעים שלפניי, כך לטענתם.

אלא שקיימים כמה וכמה קשיים עם טיעון זה של התובעים.

תחילה נציין כי על פי נסח הרישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין, 5/6 מהזכויות במקרקעין אמנם רשומות על שם "עריף אל פתאח עבדאללה מוחמד", ואולם עדיין יש להוכיח כי אותו אדם הוא עארף ז"ל, אשר התובעים טוענים כי הם יורשיו.
נציין בנדון כי מלבד אי הזהות המלאה בין השמות, מספר תעודת הזהות של עריף אל פתאח עבדאללה מוחמד אינו מצויין בנסח הרישום.

גם בהנחה שעארף ז"ל ועריף שעל שמו רשומות 5/6 מהזכויות במקרקעין אחד הם, עדיין ניצב מכשול של ממש בפני התובעים 2-7.
שכן, התובעים 2-7 אינם רשומים כלל כבעלי זכויות במקרקעין, וזכויותיהם הנטענות במקרקעין מבוססת על טענתם בדבר היותם יורשיו של עארף ז"ל.

שאלה היא האם פלוני הטוען כי הוא יורש של בעל זכות רשומה במקרקעין, ואשר טרם נרשם בלשכת רישום המקרקעין כבעל הזכות, יכול לקבל סעד של פירוק שיתוף במקרקעין, מכוח סעיף 37(א) לחוק המקרקעין.
מחד, ניתן לטעון כי כל עוד לא נרשמה זכותו של אותו פלוני, לא מתגבשת בעלותו במקרקעין, במובן סעיף 37 לחוק המקרקעין.
מאידך, ניתן לטעון כי כאשר בזכויות במקרקעין אשר עוברות בירושה עסקינן, הזכות נוצרת כבר ברגע הפטירה (בהתאם לסעיף 1 לחוק הירושה, הקבוע כי "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו"), ומשכך כבר מרגע הפטירה מתגבשת זכות הבעלות של פלוני במקרקעין, אף מבלי שקיבלה גושפנקא של צו לח לוקת העיזבון, וכי די בכך, לצורך סעיף 37 לחוק המקרקעין, כדי להקנות לפלוני זכות לקבלת סעד של פירוק שיתוף במקרקעין.

גם אם נאמץ את הפרשנות לפיה די בכך שהתובעים יוכיחו שהם יורשיו החוקיים של עארף ז"ל כדי להקים את זכותם לקבלת סעד של פירוק שיתוף, עדיין ניצבים התובעים בפני בעיה מהותית .
במה דברים אמורים?

בהחלטה מיום 20.12.17 נדרשו התובעים להציג צווי ירושה המצביעים על היותם יורשיו של עארף ז"ל, ובעקבות כך הם הגישו שתי הודעות, אליהם צורפו מספר מסמכים.
עיון במסמכים שצורפו ע"י התובעים להודעתם מיום 21.3.18 מעלה כי יורשיו של עארף ז"ל (בהתאם לצו ירושה שניתן ביום 8.6.76) הם כדלקמן :
חפיזה סעיד יונס, אלמנתו של עארף ז"ל (חלקה בירושה עומד על 6/12);
פואד עארף יונס (חלקו בירושה עומד על 1/12);
עאישה עארף יונס (חלקה בירושה עומד על 1/12);
מוחמד עארף יונס, נפקד (חלקו בירושה עומד על 1/12);
פכרייה עארף יונס (חלקה בירושה עומד על 1/12);
רושדייה עארף יונס (חלקה בירודה עומד על 1/12);
פכרי עארף יונס (חלקו בירושה עומד על 1/12).

עינינו הרואות, עזבונו של עארף ז"ל חולק בין אלמנתו וילדיו, כאשר ביחס לאחד מהם, מוחמד יונס , נרשם כי הוא נפקד (יצויין כי חלקו של אותו מוחמד הועמד על 1/12, דבר שאינו עומד בהלימה לטענת התובעים לפיו חלקו של הבן הנפקד, זה שהועבר בסופו של דבר לדיב עלימי ז"ל, עומד על 1/6).

והנה, למעט פכריה יונס, התובעת מס' 2 (אשר בעצמה הלכה לבית עולמה במהלך ניהול הליך זה), אף לא אחד מיורשי עארף ז"ל נמנה על התובעים שלפניי, כאשר נראה כי שאר התובעים (למעט התובעת מס' 2) הם נכדים של עארף ז"ל.

להלן ננסה להתחקות אחרי יורשי עארף ז"ל וזכויותיהם במקרקעין , כעולה מהמסמכים שצורפו ע"י התובעים להודעות שהגישו בתאריכים 21.3.18 ו- 28.3.18:

חפיזה יונס, אלמנתו של עארף ז"ל, הלכה לבית עולמה, והותירה אחריה צוואה, אשר העתק ממנה צורף על ידי התובעים.
העותק שצורף הוא באיכות ירודה, אך עולה ממנו שמדובר בצילום של צוואה משנת 1968, בו הורתה חפיזה על הורשת זכויותיה לילדיה (פואד, פכרי, רשידה, עאישה ופכריה), למעט מוחמד שהוכרז כנפקד.
יש לציין כי התובעים לא צירפו צו קיום ביחס לאותה צוואה.

פואד יונס הותיר אח ריו צוואה, שנחתמה ביום 29.8.83, ולפיה הוא הוריש את כל נכסיו לבניו מוחמד יונס וג'סאן יונס (התובעים 3 ו- 4 לפניי).
צוואה זה כנראה אושרה ע"י בית הדין השרעי ביום 21.9.98, כעולה ממסמך שצורף ע"י התובעים.
אחד היורשים, מוחמד יונס (התובע מס' 3) , הלך לבית עולמו במהלך ניהול ההליך.

עאישה יונס חתומה על יפוי כוח בלתי חוזר, אשר העתק ממנו צורף להודעות התובעים, וזאת להעברת זכויותיה במקרקעין לאחייניתה הגב' ג'מילה יונס (בתו של פואד).
אותה ג'מילה יונס לא צורפה כתובעת בתביעה שלפניי.
להודעת התובעים מיום 21.3.18 צורף יפוי כוח כללי, חתום ביו היתר ע"י אותה ג'מילה הנ"ל, אם כי מדובר ביפוי כוח שנועד לאפשר לבא כוח התובעים לייצג גם אותה בהליך שלפניי.

פכריה יונס (התובעת מס' 2) נפטרה לאחר הגשת התביעה, ובעניינה לא הוצג כל צו ירושה או צוואה.
מאידך, התובעים הציגו עותק מיפוי כוח נוטריוני, המאשר יפוי כוח בלתי חוזר ולפיו הנ"ל מעבירה את זכויותיה במקרקעין לשלושת אלה: עבדאלקאדר מוחמד יונס; נאדר מוחמד עלי יונס; מוחמד פהד יונס.
אף לא אחד משלושת אלה צורף כתובע בתביעה שלפניי.
להודעת התובעים מיום 21.3.18 צורף יפוי כוח כללי, חתום בין היתר ע"י נאדר יונס ועבד-אלקאדר יונס (המדובר ביפוי הכוח הנ"ל עליו חתומה ג'מילה יונס).

רושדייה יונס חתמה ביום 30.7.98 על צוואה, בה הורישה את זכויותיה במקרקעין לאחייניה מוחמד יונס וג 'סאן יונס, בניו של פואד יונס ז"ל .
כאמור, שניים אלה נמנים אמנם על התובעים שבפניי (תובעים 3 ו- 4), ואולם לא צורף צו קיום צוואה ביחס לחלקם בזכויותיה של רושדייה.
נשוב ונזכיר כי מוחמד יונס הלך לבית עולמו במהלך ניהול ההליך.

פכרי יונס הלך לבית עולמו, וממסמכים שהוצגו עולה כי זכויותיו עברו בירושה לשלושת ילדיו – דיאנה יונס, דאניה יונס ו ביאן יונס (התובעים 5 עד 7).

המסקנה מהמסמכים הנ"ל היא, שהתובעים לא הוכיחו כדבעי כי הם מהווים את כל מי שזכאי להירשם, בין מכוח ירושה ובין מכוח בסיס אחר, כבעלי הזכויות במקרקעי שרשומות כיום על שם עארף ז"ל (בהנחה שהאחרון הוא אכן הבעלים הרשום של 5/6 במקרקעין).
להלן נפרט:

ביחס לזכויות חפיזה ז"ל, לא הוצג צו לקיום הצוואה בה ציוותה הנ"ל להוריש את זכויותיה לחמשת ילדיה;
ביחס לזכויותיו של פואד ז"ל, הוכח אמנם כי הם עברו בירושה לתובעים 3 ו- 4, ואולם התובע מס' 3 הלך לבית עולמו, מבלי להוכיח, ולו באופן מינימאלי, מי ירש אותו;
ביחס לזכויותיה של עאישה, הרי שאלה היו אמורות לעבור לידי ג'מילה יונס.
האחרונה כלל לא צורפה כתובעת בהליך לפניי, ואין די בצירוף יפוי כוח עליו היא חתומה, בו היא מאשרת, יחד עם אחרים, לבא כוחם של התובעים לייצג גם אותה בהליך זה (למעשה יפוי כוח זה ביחס לג'מילה הוא חסר משמעות, משום שהיא לא היתה מעולם בעלת דין בתביעה).
ביחס לזכויותיה של פכריה יונס, הרי שאלה אמורות היו לעבור לשלושה אנשים שכלל לא היו בעלי דין בתביעה שלפניי.
ביחס לשניים משלושת אלה הוצג יפוי כוח כללי, אשר בדומה לגב' ג'מילה אין בו די, ואילו ביחס לשלישי (מוחמד פהד יונס), לא הוצג כל מסמך דומה.
ביחס לזכויותיה של הגב' רושדייה, הוכח כי אלה עברו לאחייניה מוחמד וג'סאן, אך הראשון (מוחמד) הלך לבית עולמו, מבלי שהוכח מיהם יורשיו.
ביחס לזכויותיו של פכרי, הוכח שהם עברו לתובעים 5-7.

המסקנה היא שהתובעים הוכיחו, לכל היותר, שהם זכאים לרשת חלק מזכויותיו של עארף ז"ל במקרקעין , אך לא את כולם.
קיימים לפחות ארבעה אנשים (ג'מילה יונס, עבדלאקאדר יונס, נאדר מוחמד יונס, ומוחמד פהד יונס), שהם בגדר זכאים לקבל חלק מזכויות יורשי עארף ז"ל במקרקעין , אשר כלל לא צורפו בתור תובעים בהליך זה.
ביחס לשלושה מתוך ארבעת אלה צורף יפוי כוח כללי חתום בידיהם, אשר אין בו די, כמבואר לעיל.
בכדי להמחיש נקודה אחרונה זו נציין כי אחד מהארבעה, נאדר מוחמד יונס, היה צד להליך משפטי אותו ניהל מול הנתבע מס'1 , ואשר במסגרתו הוא הסכים להעביר לידי הנתבע 1 שטח של 214 מ"ר במקרקעין הנדונים, כחלק מעסקת חליפין בין השניים.
הדבר רק ממחיש מדוע נדרש היה אדם זה, כמו גם יתר האנשים שהם בעלי זכויות לכאורה במקרקעין מושא ההליך, להיות חלק מהתובעים.
זאת ועוד. בנוסף לארבעת אלה, הרי שאחד מיורשי היורשים של עארף ז"ל (מוחמד פואד יונס ז"ל), הלך לבית עולמו, מבלי שהוכח מי יורשיו.

אין בידי בית המשפט יכולת להושיט לתובעים סעד את פירוק שיתוף במקרקעין, בשים לב להצטברות הנסיבות הבאות:

התובעים כלל אינם רשומים כבעלי זכויות במקרקעין;
מרבית התובעים טוענים שהם יורשים של יורשי עארף ז"ל, וגם בהנחה שהאחרון הוא הבעלים הרשום של 5/6 במקרקעין, ביחס לחלקי מיורשי היורשים לא הוצג צו ירושה או צו קיום צוואה.
יש בנמצא אנשים שהם לכאורה בעלי זכויות ביחס לחלק מזכויות יורשי היורשים, אשר כלל לא צורפו כתובעים להליך, כאשר אחד מהם אף כרת הסכם, שקיבל תוקף של פסק דין בהליך אחר , ובו התחייב להעביר זכויות במקרקעין לידי הנתבע מס' 1.

ודוקו. לתובעים עמד פרק זמן של 12 שנים (מאז הגשת התביעה) כדי להירשם כבעלי זכויות במקרקעין במקום עארף ז"ל, ואולם הם לא השכילו לעשות זאת, מסיבות השמורות עימם.
הדבר רק מחזק את המסקנה שבנסיבות שפורטו לעיל, לא ניתן להניח כי התובעים הם בעלי הזכויות היחידים ביחס לזכויות הרשומות של עריף אל פתאח עבדאללה מוחמד, ומשכך לא ניתן להושיט לתובעים סעד של פירוק שיתוף במקרקעין.

בית המשפט אינו יכול להיעתר לתביעת פירוק שיתוף, כאשר לא מוכח שכל השותפים במקרקעין מושא התביעה נמצאים לפניו.
בהעדר הוכחה כאמור, והנטל בנדון מוטל על מבקש הסעד, לא ניתן לקבל את התביעה.

התובעים סומכים ידם על ההסכמה שהושגה בישיבה מיום 20.12.11, ולפיה "ככל שלא ישלימו התובעים רישום הזכויות שלהם תוך 60 יום, אזי הפירוק יהיה עפ"י מערך הזכויות בנסח הרישום, בהתאם לצווי הירושה שניתנו".
אלא שגם בכך אין כדי לסייע לתובעים.
לו היו התובעים מציגים צווי ירושה המוכיחים את זכאותם הם, ורק הם, לרשת את כל זכויותיו של עארף ז"ל (בהנחה שעארף הוא אותו "עריף" הרשום כבעלים של 5/6 במקרקעין), ניתן היה אולי לעשות שימוש ב הסכמה זו כדי להתגבר על המכשול שבאי היות של התובעים רשומים כבעלים במקרקעין.
אלא שלא כך פני הדברים, וכפי שפורט לעיל המסמכים שהוצגו על ידי התובעים רחוקים מלהוכיח שהם, ורק הם, זכאי לרשת או לקבל את זכויותיו של מי שרשום כבעלים של 5/6 במקרקעין.

התובעים טענו עוד, כי הנתבעים הסכימו לכל אורך הדרך להתנהל מולם, לרבות ע"י הגעה הסכמות כאלה ואחרות בנוגע להליך, ולא ניתן כעת לאפשר להם לטעון להעדר זכות בידיהם לקבלת סעד של פירוק שיתוף.
גם מכאן לא תצמח לתובעים הישועה.
אכן, הנתבעים, למצער חלקם, התנהלו בהליך זו מול התובעים כאל מי שזכאי להירשם כבעלי הזכויות במקרקעין הנדונים.
אלא שבחינה מדוקדקת של הדברים מעלה, שהנתבעים (במיוחד הנתבע מס' 1) התנהלו מתוך הנחת עבודה ש התובעים הם הנציגים של "משפחת יונס", קרי המשפחה שקיבלה לידיה את זכויותיו שחל עריף ז"ל.
התנהלות הנתבעים לאורך ההליך מצביעה על כך שהם היו נכונים לבחון את פירוק השיתוף על סמך הנחת עבודה שהתובעים יוכיחו שהם בעלי הזכיות ביחס לכל חלקו של עארף ז"ל, ואולם משהוברר, בסופו של יום, שהתובעים לא הצליחו להוכיח זאת, לא ניתן להיבנות עוד על הנחת העבודה של הנתבעים ששימשה אותם בניהול ההליך באופן בו הוא נוהל.
יש לציין כי חלק מהנתבעים, ובמיוחד הנתבע מס' 1, הקפיד לטעון בנוגע לאי היות התובעים בעלי זכויות רשומות, ובסיכומיו הוא העלה את הטענה כטענת הגנה מרכזית.
זאת ועוד. גם אם נניח שהנתבעים הסכימו לכל אורך הדרך שהתובעים הם בעלי הזכויות במקרקעין, הרי שבית המשפט אינו יכול להעלים עין מכך שהתובעים לא הוכיחו שהם הזכאים היחידים להירשם כבעלי הזכויות במקרקעין, כאשר בד בבד קיימת אפשרות לא מבוטלת לכך שקיימים בעלי זכויות אחרים שלא צורפו להליך.
בהקשר זה נוסיף, בראיה צופה פני עתיד, שגם אם היה ניתן בהליך זה פסק דין המורה על פירוק השיתוף באופן כזה או אחר, הרי שבהגיע העת לבצע רישום של הזכויות, הדבר יכול ליצור תקלות לא מעטות (בשל הצורך בבירור מערך הזכויות בעקבות מות עארף ז"ל), ותיתכן גם פגיעה בצדדים שלשיים שכלל לא היו בעלי דין בהליך.

לא אכחד. קיימת תחושת חוסר נוחות מכך ש תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין, אשר הוגשה בשנת 2008, מסולקת 12 שנים לאחר מכן בנימוק שהתובעים לא הוכיחו את זכ אותם לקבלת הסעד המבוקש.
בראיה לאחור ייתכן שהיה מקום לברר את עצם זכאות התובעים בשלב מוקדם הרבה יותר, לרבות לפני כניסה להליך של מינוי מומחה מטעם בית המשפט, וחקירתו.
הדברים התרחשו כך מכיוון שגם בית המשפט, בדומה לצדדים, יצא מהנחה שהתגבשות זכותם של התובעים לקבלת הסעד המבוקש הוא עניין של זמן, ומשכך אין מניעה מבחינת התביעה לגופה.
אלא שמה שנצפה מראש לא התממש, ובסופו של דבר לא הצליחו התובעים להוכיח את עצם זכותם לקבלת הסעד המבוקש.
גם אם ההליך נוהל בדרך שהתבררה בסופו של יום כלא יעילה, אין הדבר אומר שהתובעים זכאים לקבלת סעד שלא הוכחה זכותם לקבלו.
משלא השכילו התובעים, בחלוף 12 שנים מהגשת התביעה, להירשם כבעלי זכויות במקרקעין, או למצער להוכיח שהם היחידים הזכאים להירשם כבעלי זכויות ביחס לחלקו של עארף ז"ל, אין מנוס מקביעה לפיה הם אינם זכאים לקבל את הסעד שהתבקש על ידם.
ויודגש. גם לאחר שהוגשו סיכומי טענות הצדדים, ולאחר שעלו תהיות של ממש לגבי עצם זכאות התובעים בקבלת הסעד, ניתנה להם הזדמנות נוספת להוכיח את היותם בעלי הזכויות היחידים ביחס לחלקו של מי שרשום כיום כבעלים של 5/6 במקרקעין, ואולם גם אז לא השכילו התובעים לעמוד במשימה.

סיכומם של דברים, משלא הוכחה זכאותם של התובעים לקבל הסעד המבוקש, דין תביעתם בנסיבות אלה להימחק.

קשיים מהותיים בנוגע לאופן פירוק השיתוף

כאמור, במסגרת ניהול ההליך נבחן האופן בו ניתן לפרק בעין את השיתוף במקרקעין, בין היתר ע"י מינוי מומחה אשר נתן חוות דעת והצעת חלוקה, ואף נחקר על חוות דעתו.

בשים לב לתוצאה דלעיל, לא אכנס לעובי הקורה בנדון, ובוודא שלא אקבע מסמרות בעניין האופן בו יש לפרק את השיתוף.
עם זאת, יש מקום להצביע על קשיים מהותיים שעלו ביחס לאופן פירוק השיתוף, ולצדם על אפשרות ביחס לאופן פירוקם, במבט צופה עתיד .

המומחה מטעם בית המשפט יצא מנקודת הנחה, שאת פירוק השיתוף יש לבצע כך שאת החלק הדרומי של המקרקעין יש להעניק למשפחת יונס (כשהוא מניח שהתובעים מייצגים את כל בעלי הזכויות ביחס לחלקו של עארף ז"ל), ואילו את החלק הצפוני יש להעניק למשפחת עלימי, עליהם נמנים הנתבעים.
כאן המקום לציין שהצד הצפוני של המקרקעין גובל בחלקה אחרת, עליה בנויים בתי מגורים של מי ממשפחת עלימי (חלקם היו נתבעים בהליך שלפניי) , כאשר הצעת המומחה היתה להצמיד, הלכה למעשה, מגרשים שהוקצו לנתבעים על פי הצעתו, לחלקה הגובלת במקרקעין מצפון, ואשר גם בה עושים משפחת עלימי שימוש.

אופן חלוקה זה השתקף בהסכמה אליה הגיעו בא כוח התובעים ובא כוח הנתבעים 1-3 במהלך פגישה שנערכה ביום 19.5.13 במשרדו של המומחה מטעם בית המשפט, ואשר הועלתה על הכתב בפרוטוקול שנחתם על ידי צדדים אלה (הוגש וסומן נ/1).
מלבד הסכמה על חלוקה עקרונית זו, הוסכם בנוסף כי התובעים "סופגים" הפקעה בחלק המוקצה להם לטובת כביש שאמור לעבור שם , וכן כי הם מסכימים עקרונית להקנות למשפחת עלימי תוספת שטח, בכדי לאפשר לה ליצור מגרש נוסף העומד בדרישות המינימום לבניה, ככל שבעתיד ישתנה ייעוד המקרקעין.

הצעת החלוקה הנ"ל באה לידי ביטוי בתשריט שצורף לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, ולפיו הוקצו לתובעים מגרשים מס' 1 עד 4 (כי שסומנו בתשריט), בשטח כולל של 14,995 מ"ר, ואילו לנתבעים הוקצו מגרשים מס' 5 עד 11.

התובעים ביקשו לאמץ את החלוקה שהוצעה ע"י המומחה.
אשר לנתבעים, הם לא העלו כל טענה לגוף העניין ביחס לאופן החלוקה בין "משפחת יונס" ל- "משפחת עלימי", ולא חלקו על המיקום של התובעים כפי שהוצע ע"י המומחה.
יחד עם זאת נזכור, כי הנתבע מס' 1 ביקש להיאחז בהסכמה שהושגה במשרדו של המומחה בעניין הקצת שטח נוסף אשר יוצמד למגרש שיוקצה לה, וכן הוא ביקש, לאחר שהוגשו סיכומים, להיבנות מהסכמה עם נאדר יונס, בדבר הקניית שטח נוסף לרשותו (כאשר ברור שבקשות אלה מצד הנתבע 1 נוגעות למישור הקנייני של היקף הזכויות שבבעלות הנתבעים או מי מהם, ומחייב הסכמה מצד התובעים).

הבעיה בנוגע להצעת החלוקה של המומחה מטעם בית המשפט לא היתה אפוא ביחס לחלק שהוקצה לתובעים, אלא התעוררה ביחס לחלוקה הפנימית בין הנתבעים.
ביחס לכך התברר כי בחלוקה הפנימית בין הנתבעים יצר המומחה "חוסר שוויון טוטאלי" (כפי שהוא קרא לו בעצמו – ראו עמ' 50 לפרוטוקול הישיבה מיום 23.10.14 שורה 16) בין הנתבעים.
המומחה הסביר כי חוסר השוויון נוגע לשטחי המגרשים שהוקצו לכל אחד מהנתבעים, כשלנתבע מס' 8 הוקצה שטח גדול בהרבה מהיקף זכויותיו במקרקעין, בהתאם להיקף החזקתו בפועל במקרקעין, כאשר המומחה מניח שהדבר נעשה בהתאם "להסכמות בין האחים" (ראו עדותו בעמ' 51 לפרוטוקול, שורות 9 עד 14).
עוד הסביר המומחה כי הקצאת המגרשים בין הנתבעים לבין עצמם פוגעת בנתבע מס' 1, אשר נותר עם מגרשים בהם יש אחוז גבוה של שטחי "הפקר" (קרי שטחים שאין בהם אפשרות מעשית לשימוש, נוכח גדרות וקירות הבנויים במקום), כמו גם אחוז גבוה של שטחים המיועדים לטובת כביש גישה (ראו עמ' 50 לפרוטוקול, שורות 16 עד 22).
המומחה גם הפנה את תשומת הלב למגרש מס' 5 בתשריט שהכין, אשר הוקצה לנתבע מס' 1 אף שהוא נמצא בשימושה של אחותו נאדיה עלימי, שהיתה פעם רש ומה כבעלים ואילו כיום איננה כזאת (כאשר גם כאן הניח המומחה שהדבר נובע מהסכמה כלשהי בין האחים למשפחת עלימי ).
המומחה הודה, כמה פעמים במהלך חקירתו, כי החלוקה בין הנתבעים אינה שוויונית, וכי הדבר נובע מחוסר מידע שהיה בידו, כמו גם לחוסר שיתוף פעולה מצד הנתבעים 3 עד 7 (ראו למשל עמ' 50 לפרוטוקול שורות 16-17; עמ' 51 לפרוטוקול שורות 5-6; עמ' 53 לפרוטוקול שורות 19 עד 24).

בדיעבד מתברר שאין הסכמה בין הנתבעים, בינם לבין עצמם, ביחס לאופן החלוקה הפנימית שהוצעה על ידי המומחה מטעם בית המשפט, כאשר הנתבע מס' 1 מתנגד לאופן חלוקה זה.
יצויין כי הנתבע מס' 8, שבמרבית שלבי ההליך לא גילה בו עניין מיוחד, מסר בסיכומי טענותיו שהוא מסכים לאופן החלוקה שהוצע ע"י המומחה (ולא בכדי יש לציין, נוכח העובדה שהמומחה הקצה לטובתו שטח העולה על היקף זכויותיו הרשומות).

חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, אף שיוצרת חלוקה הגיונית וככל הנראה צודקת בין משפחת יונס (בהתעלם מהשאלה מי הם בדיוק הפרטים המרכיבים משפחה זו) לבין משפחת עלימי, מעלה קשיים של ממש בכל הנוגע לחלוקה שבין הנתבעים בינם לבין עצמם.
המומחה מטעם ביהמ"ש אישר, כאמור, שבהעדר מידע מספיק הוא יצר חלוקה בלתי שוויונית בעליל בין הנתבעים, והסביר בחקירתו כי הוא סבר שבני משפחת עלימי יגיעו לעמק השווה, ולא העלה בדעתו שתתעוררנה מחלוקות ביניהם (ראו עמ' 56 לפרוטוקול, שורות 18 עד 21).
בד בבד, המומחה לא הציע תשלומי איזון כלשהן.

ברי שקיימת בעייתיות באישור תוכנית החלוקה של המומחה, בכל הנוגע לחלוקה הפנימית שבין הנתבעים, משום שקיים קושי במתן אישור להצעת חלוקה שיוצרת חוסר שוויון טוטאלי (כדברי המומחה) בין הנתבעים, כאשר ההצעה ניתנה בתנאי חוסר מידע ברשות המומחה ; כאשר חלק מהנתבעים (במיוחד הנתבע מס' 1) מתנגד לה ; וכאשר לא מוצעים תשלומי איזון.
בישיבה שהתקיימה ביום 18.12.17, בה נכח המומחה מטעם בית המשפט, הוא הסביר כי בהעדר הסכמות מצד משפחת עלימי לגבי החלוקה הפנימית שהוצעה על ידו, יהיה קושי של ממש בקבלת אישור רשויות התכנון והבניה לחלוקה זו (ראו עמ' 63 לפרוטוקול, שורות 1-3).

בכדי להתגבר על קושי זה הציעו התובעים לפרק את השיתוף בכך שיווצרו במקרקעין שני גושים עיקריים – האחד בבעלות משפחת יונס , והשני בבעלות משפחת עלימי, וזאת מבלי להיכנס לחלוקה הפנימית ביחס לכל משפחה (לבקשה זה הצטרפו גם הנתבעים 4-7).
המשמעות המשפטית של הדבר היא שפירוק שיתוף כמבוקש ייצור שתי חלקות שהן בבעלות משותפת, האחת של התובעים והשניה של הנתבעים.

אלא שתכלית פירוק שיתוף במקרקעין, כעולה מהוראות חוק המקרקעין ומהפסיקה שדנה בו, היתה לבצע הפרדה מוחלטת בין בעלי הזכויות השונים במקרקעין, ולהותיר עד למינימום מצבים של בעלויות משותפות.
אכן, במקרים מסויימים הותיר חוק המקרקעין פתח לאפשרות בה גם לאחר הפירוק יישארו חלק מבעלי הזכויות בעלים במשותף, ובכך דן סעיף 41 לחוק, לרבות סעיף קטן ב' שבו.
ברם, אותו סעיף חל כאשר קיימת מניעה לחלוקה בעין בין השותפים (כולם או מקצתם), ושאלה היא האם במקרה דנן הוכח שקיימת מניעה לחלוקה בעין במובן הוראות סעיף 41 לחוק המקרקעין.

ייתכן כי לו היו התובעים מוכיחים כדבעי את זכותם לקבל הסעד המבוקש, היה מקום לבחון היתכנות של פירוק השיתוף במקרקעין על ידי יצירת שני גושים בתוכם תמשיך לחול בעלות משותפת של כל אחת מהמשפחות.
מדובר, על פניו, בתוצאה צודקת והוגנת, אשר על אף מגרעותיה (המתבטאות בין היתר בהשארת מקרקעין בבעלות משותפת), היא בבחינת "הרע במיעוטו", כאשר קשה להלום שמשפחת יונס תמשוך להיות "בת ערובה" ביחס למקרקעין הנדונים רק משום שמשפחת עלימי אינה מסוגלת להגיע להסכמה בנוגע לחלוקה הפנימית בין פרטיה.
ברם, בהינתן הקביעה בעניין אי הוכחת זכאות התובעים לקבלת הסעד המבוקש, לא אמשיך בקביעת מסמרות בנדון.

הערות טרם סיום

הליך זה מגיע לסיומו מקץ 12 שנות ניהול, מבלי שהשיתוף במקרקעין פורק.
ברם, אין משמעות הדבר שכל מה שנעשה בהליך, לרבות בעניין בחינת אופן פירוק השיתוף בהם, בהכרח צריך לרדת לטמיון.
ראשית, הצדדים, אשר לא אחת הביעו נכונות להידבר ולהגיע להסכמות ביניהם (אשר למרבה הצער לא התגבשו לידי פתרון מ מצא), יכולים ואף מוזמנים להמשיך בקו זה, על בסיס הסכמות שהושגו ביניהם במסגרת ניהול ההליך, כאשר חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט והצעתו לחלוקה, לפחות בנוגע לחלוקה דו גושית בין שתי המשפחות, יכולה לשמש כר להגעה לעמק השווה בנדון.
שנית, כי ככל שבעתיד יצליחו התובעים לגבש את זכותם לקבל סעד של פירוק שיתוף (למשל ע"י רישום זכויותיהם בלשכת רישום המקרקעין), ניתן יהיה לעשות שימוש בראיות ובהסכמות שהושגו בהליך, ככל שסדר הדין ודיני הראיות מאפשרים זאת כמובן.
כך, לא מן הנמנע שהסכמות אליהם הגיעו הצדדים בהליך זה יחייבו אותם במסגרת הליך עתיד מסוג זה.
גם בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט שהוגשה בהליך זה ניתן לעשות שימוש, למצער כראיה מצד התובעים לאופן בו יש לפרק את השיתוף במקרקעין.

כאמור בפתחו של פסק דין זה , נראה שהתובעים מלכתחילה נקטו בהליך נוכח עבודות בניה שבוצעו במקרקעין ע"י מי מהנתבעים, ללא הסכמתם, ואף בניגוד לחוק.
על רקע זה ניתן צו מניעה שאסר על ביצוע עבודות כלשהן, צו אשר לטענת התובעים הופר ע"י הנתבע מס' 1 (ואף הוגשה בגין כך בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט, אשר לא הוכרעה בסופו של יום).
לאחרונה הגישו התובעים בקשה ממנה עולה כי מטעם מי מהנתבעים מבוצעות עבודות בניה במקרקעין.
אם נכונים הדברים, מדובר בהתנהלות חמורה, שלא רק מנוגדת לצו מניעה שהיה בתוקף עד היום, אלא מנוגדת, לכאורה, לדיני התכנון והבניה.
עם סיום ההליך יפקע צו המניעה שניתן.
בכך אין להכשיר, ולו ברמז, ביצוע עבודות בניה כלשהן המנוגדות לחוק.

סוף דבר

נוכח האמור אני מורה על מחיקת התביעה.

בשים לב לכל האמור לעיל מצאתי כי על כל צד לשאת בהוצאותיו בגין הליך זה.

המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים ותפעל לסגירת התיק.

ניתנה היום, י"ח תשרי תשפ"א, 06 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.