הדפסה

בית משפט השלום בחדרה ת"א 29357-05-14

בפני
כב' השופט יעקב גולדברג

התובעים

  1. אבראהים סאלח אגבאריה
  2. איאד אבראהים סאלח אגבאריה

ע"י ב"כ עו"ד מחאג'נה

נגד

הנתבעים

  1. ח'אלד מחמד אגבאריה
  2. אגבאריה לוטפיה

ע"י ב"כ עו"ד אגבאריה

פסק דין

לפני תביעה לצו מניעה קבוע, צו הריסה, צו עשה, צו איסור שימוש וכן תביעה כספית בסכום של 242,100 ₪ והכל בקשר לבניית תוספת למבנה במקרקעין המצויים בכפר מוסמוס.

התביעה
התובעים הם אב ובנו. התובע 1, האב, הינו אחד היורשים של המנוח סאלח אגבאריה, אחד הבעלים בחלקה 21 בגוש 20315 (להלן – "חלקה 21" או "מגרש התובעים"). התובע 2, מחזיק בבית פרטי הנמצא בחלקה 21, אשר נבנה בהיתר.
הנתבעים 1 ו- 2 הם בן ואמו המחזיקים במגרש הנמצא בחלקה 24 בגוש 20314 (להלן לפי ההקשר – "חלקה 24" ו- "מגרש הנתבעים"), וגובל במגרש התובעים.

טענות התובעים
כנטען בכתב התביעה המתוקן, בתחילת מאי 2014 החל הנתבע בביצוע עבודות בנייה בתוך מגרש הנתבעים ללא היתר. כנטען, בביצוע הבנייה לא רק שהנתבע לא שמר על מרחק של 3 מטרים מגבול מגרש התובעים, אלא שבנייתו הגיעה עד 20 ס"מ מן הגדר המפרידה בין החלקות (גדר, אשר כפי שיפורט בהמשך אינה מסמנת את קו הגבול בין החלקות כפי שהן רשומות) וקרובה מאד לבית התובע 2. כנטען, צו הפסקת עבודות שהוציאה הוועדה המקומית לא הביא להפסקת הבנייה מטעם הנתבעים והתובעים עתרו לצו מניעה במסגרת התביעה הנוכחית . משניתן צו המניעה הופסקה הבנייה.
לטענת התובעים, הבנייה מושא התביעה נעשתה ללא היתר ובניגוד לתכנית ענ/960 החלה על המקרקעין, הקובעת קו בניין ברוחב 3 מטרים שבתחומו אין לבנות . עוד טענו התובעים כי הגדר העומדת בין שני הבתים מצויה בתוך שטחם ועל שטח המשמש שביל גישה לבית ואינה משקפת את הגבול בין שתי החלקות. עוד נטען, כי בניית התוספת בקרבת בית התובע 2 פוגעת בפרטיות התובע 2 ומשפחתו.
במישור המשפטי התובעים מייחסים לנתבעים עוולות הסגת גבול, הפרת חובה חקוקה בהתייחס לביצוע הבנייה ללא היתר ובניגוד להוראות התכנית וכן מטרד בהתאם לסעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לטענתם, הבנייה מושא התביעה הנוכחית תביא לחסימת אוויר, אור שמש ונוף מבית התובעים ותפגע בפרטיותם וביכולתם ליהנות מן המקרקעין ולהשתמש בהם.
התובעים הגישו חוות דעת שמאי מקרקעין, מר מוחסן זחאלקה, אשר מצא כי הבנייה המיוחסת לנתבעים פוגעת בפרטיות התובעים, מצופפת את הבנייה ופוגעת באוורור הנכס ובגישה לנוף וכי תימנע מהתובעים לממש את מלוא פוטנציאל הבנייה בחלקתם, כיוון שהבנייה תחייב את התובעים להתרחק מן המבנה שבנה הנתבע. עוד מצא השמאי כי פתחי הניקוז של מבנה הנתבעים אינם מוסדרים וכי מים זורמים לתחום חלקת התובעים ולדרך המפרידה ביניהן, דבר המהווה לשיטתו מטרד נוסף. השמאי מטעם התובעים העריך את הנזק שנגרם לתובעים בכ- 234,225 ₪ ואת שווי השימוש בקרקע שבתוך מגרש התובעים ב- 7,875 ₪ ובסך הכל 242,100 ₪.
בכתב התביעה המתוקן הוסיפו התובעים וציינו כי בעבר כבר פלשו הנתבעים לחלקת התובעים בכך שבנו מחסן שחלקו מצוי בתוך חלקת התובעים. בשל כך, טענו התובעים כי הנתבעים הם מסיגי גבול סדרתיים.
בכתב התשובה מטעמם עמדו התובעים על קבלת סעד ההריסה שהתבקש בכתב התביעה. התובעים דחו את טענת השיהוי וההתיישנות שהעלו הנתבעים וציינו כי עוולות המטרד, הסגת הגבול והפרת החובה החקוקה המיוחסות לנתבעים הינן עוולות מתמשכות, מה גם שכנטען, הנתבעים הגביהו את הגדר ובנו עליה תוספת.
התובעים ייחסו לנתבעים התנהלות שלא בתום לב בכך שניסו לקבוע עובדות בשטח תוך התעלמות מפניות התובעים ותוך הפרת דיני התכנון והבנייה וצו הפסקת הבנייה שהוצא להם.

טענות הנתבעים
לטענת הנתבעים, תוספת הבנייה נעשתה מעל מרפסת קיימת, אשר נבנתה בהסכמת הבעלים דאז של החלקות ולפיכך מנועים התובעים מלטעון לבנייה ללא שמירה על מרחק מינימלי. באשר לגדר נטען, כי מדובר בגדר ישנה, אשר נבנתה לפני עשרים שנה ויותר בידיעת התובעים ומבלי שהועלתה כל טענה מטעמם לגביה. לטענתם, כל טענה או תביעה להרס הגדר דינה להידחות מחמת שיהוי או התיישנות.
הנתבעים טוענים כי אין לפסוק סעד של צו הריסה כלפי הנתבעים, בשים לב שמדובר בפגיעה מינורית בזכויותיהם, שנעשתה בתום לב וניתנת לריפוי באמצעות פסיקת פיצוי כספי.
לטענת הנתבעים, יש לדחות את התביעה כיוון שלא צורפו לה תשריט חלוקה מאושר על ידי כל הבעלים של חלקה 21, ומפה מצבית שיש בה כדי ללמד על מצב הדברים בחלקה כיום בשים לב לכך שעל פי מסמכי התובעים, יש להם זכות ב- 1.3% בלבד מכלל החלקה. הנתבעים טוענים כי אינם יכולים לדעת אילו שטחים שייכים לתובעים ואילו שטחים שייכים לאחרים או מיועדים למטרות אחרות כגון דרכים.
הנתבעים טענו גם כי הבנייה מושא התביעה אינה חייבת בהיתר, בהתאם להוראות תיקון 101 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה – 1965 (להלן – "חוק התכנון והבנייה") ועל גבי טענה זו הרכיבו טענה נוספת, לפיה לא ניתן ליתן צו מניעה לבנייה שאינה טעונה היתר.
טענה נוספת של הנתבעים היא כי הבנייה בוצעה במקרקעין אשר שייכים לנתבעת 2 ואין לתובעים כל עילת תביעה נגד הנתבע 1 .
בהמשך ההליך הגישו הנתבעים חוות דעת מומחה מטעמם, מר יוסף אגבריה, מהנדס אזרחי ושמאי מקרקעין. בחוות דעתו מצא המומחה כי הבנייה אכן נעשתה בסמוך ל"קו אפס" אולם אין בכך כדי לפגוע בשווי מגרש התובעים בשים לב לכך שתוספת הבנייה היא בת קומה אחת בלבד, כאשר על פי ההיתר שניתן בזמנו בקשר עם בית הנתבעים בשטח שבו נבנתה התוספת אושר משטח בטון. על פי ממצאי המומחה, השימוש של התוספת יהיה לחנייה, המרחק בין התוספת לבין בית התובעים עומד על 7 מטרים. המומחה מצא כי הדרך המפרידה בין שתי החלקות ואינה מוגדרת דרך סטטוטורית גורמת, כשלעצמה, מטרדי אבק וזיהום אוויר לבעלי הבתים בחלקת הנתבעים ומהווה מפגע בטיחותי.
עוד מצא המומחה מטעם הנתבעים, כי שווי שטח הפלישה, כהגדרתו, המשתרע על פני 50 מ"ר הוא 5,000 ₪ בלבד, בהתאם להערכת שווי של 100 ₪ למ"ר. בסיכום חוות דעתו נמצא כי סכום הפיצוי הראוי לתובעים הוא 5,000 ₪ ותו לא.

צו מניעה זמני
ביום 18.5.2014 נתן בית המשפט (כב' השופטת רקפת סגל מוהר) צו ארעי האוסר על הנתבע או מי מטעמו לבצע כל פעולת בנייה או שימוש בתוספת הבנייה, למעט פעולות להסרת מפגעים בטיחותיים. ביום 22.5.14, לאחר דיון במעמד הצדדים, הורה בית המשפט כי הצו שניתן יישאר בתוקפו עד להכרעה בתביעה העיקרית בציינו : "שוכנעתי כי המשיב [הנתבע 1 בהליך הנוכחי – י.ג.] הוא אכן זה אשר ביצע בפועל את בניית התוספת (זאת על אף נסיונו הכושל – בעיני - להסתתר מאחורי גבה של אמו) וכי הוא מתכוון לעשות בה שימוש בעצמו (להשתמש בגג התוספת כבמרפסת לדירתו)" (פס' 9 להחלטה מיום 22.5.2014).

חוות דעת מומחה בית המשפט
לתפקיד מודד ושמאי מומחה מטעם בית המשפט מונה המהנדס אחמד אבו ריא. כעולה מחוות הדעת, התכניות החלות על המקרקעין (תכנית ג/1016 ותכנית ענ/960, המאוחרת יותר) מורות כי בכל מגרש יישמר מרווח של 3 מטרים לפחות מגבול המגרש בכל הכיוונים.
המומחה קבע כי בסך הכל מחזיקים הנתבעים בשטח כולל של כ- 39.80 מ"ר בתוך חלקת התובעים וכי תוספת הבנייה שנבנתה בחלקת הנתבעים, חורגת לתוך מגרש התובעים בשטח של כ- 10 מ"ר, אשר סומן בוורוד על גבי המפה המצבית שהכין המומחה. המומחה מצא חריגות נוספות של הנתבעים לשטח התובעים גם בשטח שאינו כלול בתוספת הבנייה: שטח של 4.30 מ"ר, אשר סומן בצבע ירוק, ושטח של 25.50 מ"ר, אשר סומן בצבע כתום ועליו ניצב מחסן, אשר רובו חורג לתוך שטח התובעים.
המומחה מצא כי התוספת משקיפה על בית התובע 2, יוצרת פגיעה בפרטיות ומסבה אי נוחות ליושבי בית התובע 2.
המומחה מצא כי חריגת הבנייה תואמת את קו הגדר שבין החלקות וראה בכך אינדיקציה לכך שהנתבעים סברו כי הגדר מסמנת את הגבול בין החלקות. באשר לגדר, מצא המומחה כי מדובר בגדר ישנה, אשר נוספה על גביה בנייה חדשה וניתן לשער כי בנייה זו בוצעה בסמוך למועד בניית תוספת הבנייה בחלקת הנתבעים.
מומחה בית המשפט העריך את שווי הקרקע בכ- 500 ₪ למ"ר ושם את ערכה הכספי של הפגיעה בתובעים בגין החריגה לשטחם בסכום של 20,750 ₪. כמו כן, העריך את ערכו הכספי של המטרד בכ- 40,000 ₪. המומחה המליץ כי ייבנה קיר בקומת העמודים ובמרפסת בגובה 1.80 מ' לפחות וככל שהקיר ייבנה, העריך את המטרד בכ- 20,000 ₪ בלבד.
באשר לטענת העדר הניקוז ממבנה הנתבעים לדרך שבבעלות התובעים, ציין המומחה כי ניתן לתקן את העניין על ידי חיבור צינורות ניקוז בעלות של כ- 2,000 ₪. באשר לדרך, המומחה מצא כי הדרך אכן נכללת בחלקת התובעים, אולם תוספת הבנייה אינה מפריעה לשימוש בה.
בתשובותיו לשאלות הבהרה מטעם התובעים שלל המומחה טענה כי הבנייה מונעת מהתובעים לנצל את מלוא פוטנציאל הבנייה, למעט שטח של 14.30 מ"ר (השטח הירוק והשטח הורוד במפה המצבית).
המומחה ציין כי בעת הביקור לא אותרה יציאה מקומה א' לגג התוספת במבנה הנתבעים, אולם קבע, על בסיס מאפייני המבנה הקיים, כי צפוי שהגג ישמש בעתיד כמרפסת ועל בסיס ציפייה זו ביסס את המלצתו על בניית קיר הפרדה.
בתשובותיו לשאלות הבהרה מטעם ב"כ הנתבעים חזר המומחה על הערכת שווי המקרקעין שנקבעה בחוות דעתו והסביר כי ביסס את שומתו על סקר שוק שערך בין אנשי מקצוע שונים.

העדים שנשמעו
איש מהצדדים לא ביקש לזמן לעדות את מומחה בית המשפט או מי ממומחי הצדדים. מטעם התובעים העיד התובע מס' 2, איאד אגבאריה. מטעם הנתבעים העידו הנתבע 1, ח'אלד אגבאריה ומר מאזן אגבאריה, גיסו של ח'אלד.

גרסת התובעים
התובע איאד אגבארייה מסר בתצהירו כי ביתו נבנה בהיתר, בניגוד למבנה שבנו הנתבעים. איאד הצהיר כי בתחילת חודש מאי 2014, ערב יום העצמאות, החלו הנתבעים בעבודות הבנייה בשטח שבין ביתם לבין גבול החלקות. התובעים פנו לנתבעים וביקשו כי יפסיקו את הבנייה וישמרו על קו 3 מ' מגבול החלקה אך הנתבעים סירבו לבקשתם והמשיכו בבנייה. בלית ברירה נאלצו התובעים לפנות לוועדה המקומית עירון, אשר הוציאה ביום 8.5.2014 צו מנהלי להפסקת עבודות הבנייה. בצו המנהלי תועדו עבודות הנתבעים בשלב יציקת רצפה ויציקת עמודים. כנטען, הנתבעים הפרו את הצו והמשיכו בעבודות והשלימו יציקת תקרה מבטון בשטח 40 מ"ר והנחת בלוקים סביב התקרה, וכל זאת ללא היתר, בניגוד להוראות התכנית ענ/960 החלה על המקרקעין ותוך הפרת צו מנהלי.
כנטען בתצהיר, על פי המתוכנן תיפתח יציאה לגג תוספת הבנייה מביתו של הנתבע. הגג נועד לשמש כמרפסת שבה מתכוון הנתבע לארח את בני משפחתו ויתר אורחיו.
בעדותו העיד איאד כי מן הגג שבנו הנתבעים לצורך שימוש כמרפסת ניתן להשקיף על ביתו, לרבות על הכניסה לבית (עמ' 25, ש' 6 ואילך). איאד העיד כי בקיץ הגיעו אורחים רבים לבית הנתבעים ושהו מתחת לגג הרעפים בקומת הקרקע. על פי דברי איאד, אם הנתבעים יארחו את אורחיהם במרפסת המתוכננת, הדבר יביא לפגיעה ממשית בפרטיותו ובפרטיות משפחתו, כמו גם למפגע רעש (עמ' 15, ש' 15-25).
באשר לגדר, התובע אישר בעדותו כי הגדר שהפרידה בין המגרשים הייתה קיימת מזה שנים רבות, גם אם נוספה עליה בנייה חדשה לאחרונה. כאשר נשאל האם חשב כי הגדר מסמנת את הגבול בין החלקות או שידע כי הגדר נמצאת בתוך שטח חלקתו השיב: "ידעתי ש[הגדר – י.ג.] אולי גולש[ת] כמה מטרים אבל לא ידעתי בדיוק כמה מטרים" (עמ' 24, ש' 12). התובע העיד כי לאורך השנים לא בוצעה מדידה של השטח.

גרסת הנתבעים
הנתבע, ח'אלד אגבאריה, הצהיר כי הגדר שבין בית הנתבעים לבין חלקת התובעים נבנתה לפני עשרות שנים. כמפורט בתצהיר, בצדה הדרומי של קומת הקרקע בבית הנתבעים, נבנתה לפני שנים רבות מרפסת מרוצפת ומכוסה בגג רעפים. כמוצהר, בשל דליפת מים מגג הרעפים, אשר גרמה להצטברות מים בשטח המרוצף, החליטה הנתבעת 2, המחזיקה במקרקעין, להסיר את גג הרעפים ולבנות במקומו את תוספת הבנייה מושא התביעה הנוכחית, "ועל הדרך, להרחיב את המרפסת" (סעיף 6 לתצהיר).
הנתבע הצהיר כי בתחילת חודש מאי 2014 פנה אליו מפקח הוועדה המקומית ומסר לו צו מנהלי להפסקת העבודות ואף הסביר לו כי הצו הוא אישי ואינו יכול למנוע מאדם אחר לבצע את העבודות. המפקח הסביר, כך נטען בתצהיר, כי הצו הוצא לבקשת התובעים אשר מסרו לוועדה כי הנתבע הוא מבצע העבודות. הנתבע הצהיר כי לאחר שהוצא צו הפסקה שיפוטי לא בוצעו עבודות נוספות.
בתצהירו טען הנתבע כי על פי עצה משפטית שקיבל הבנייה שבוצעה אינה טעונה היתר.
בעדותו בבית המשפט אישר כי אין היתר לתוספת הבנייה והסביר כי "לא ידעתי שצריך את ההיתרים או כל מיני. שאלתי קרוב משפחה שלי שבקי בעניין... ואמר לי שלא צריך וזה מצריך הרבה כסף ואין לי את הכסף הזה. כולם בונים מרפסת ללא היתר. כך אצלנו בכפר" (עמ' 28, ש' 21-24). הנתבע העיד כי לאחר שפנה אליו מפקח הוועדה, הבין כי הבנייה חייבת בהיתר וכי יגיש בקשה להיתר כשיהיה בידיו כסף לכך. בהמשך עדותו העיד הנתבע כי "אני חשבתי שהגדר הוא הגבול ולכן בניתי" (עמ' 30, ש' 10).
הנתבע העיד כי בנה את התוספת לבקשת אמו: "מטבע הדברים אני ב[ו]נה ואני אחראי אבל היא בקשה את הבנייה. הבנייה היא על שמה" (עמ' 28, ש' 8). הנתבע העיד כי בנו את תוספת הבנייה במקום סככת הרעפים שהיתה עד אז, כדי למנוע טפטוף גשם על האורחים בכניסה לבית. הנתבע אישר כי שטח סככת הרעפים היה כ- 16 מ"ר ואילו שטח התוספת שנבנתה במקומה 35-40 מ"ר והסביר:
"ש. תסכים אתי שהשטח של המבנה החדש הוא בין 35-40 מ' [צ"ל – "מ"ר" י.ג.].
ת. כן, בערך. הארכנו אותו על מנת שלא ייכנס גשם. זה מכסה את הכניסה לבית איפה שאנחנו יושבים. כשהיה גג רעפים היה יורד גשם מסביב והיינו יושבים ומצטופפים. לכן בנינו עד הקיר" (עמ' 29 ש' 31-33).
הנתבע העיד כי בעקבות צו המניעה השיפוטי לא נפתח פתח יציאה לגג המבנה. הנתבע העיד "בניתי את המרפסת גם לאמא שלי וגם שאני אשב שם" (עמ' 30, ש' 16) והעיד כי מטעם זה סירב להתחייב לא לעשות שימוש בגג המבנה, כפי שהוצע לו במסגרת הדיונים בבקשה למתן צו זמני. בהמשך עדותו אישר כי מטרת הבנייה היא ישיבה של אורחי המשפחה (עמ' 33, ש' 25).
באשר לצו ההפסקה שהוציאה הוועדה המקומית אישר הנתבע כי קיבל את הצו וכי החתימה שעל גבי המסמך היא חתימתו (עמ' 32, ש' 1). הנתבע אישר כי בתמונות שצולמו לאחר הוצאת הצו נוספו למבנה גג ומעקה, מעבר לרצפה ועמודים שנבנו לפני קבלת הצו. הנתבע הסביר: "הצו ניתן נגדי. אמא ביקשה ממני לבנות. היא זו שבונה את הבית. מטבע הדברים אני הבן שלה ואני ביצעתי את הבנייה לכן כשהצו ניתן נגדי, מטבע הדברים אמא שלי בונה ולכן היא המשיכה ..." (עמ' 32, ש' 8 ואילך). הנתבע העיד כי לאחר קבלת הצו שכוון אליו מי שהמשיכה בבנייה היתה אמו. הנתבע העיד כי הבנייה לא בוצעה באמצעות קבלן חיצוני אלא באמצעות חברים של המשפחה וכי הוא שילם עבור היציקה (עמ' 32 ש' 11 ואילך).

דיון
שלושה סוגי סעדים מבקשים התובעים: צווים שיפוטיים שיורו לנתבעים להרוס את תוספת הבנייה ולהימנע מלבנות שוב בשטח המריבה, פיצוי כספי בגין עוולות נזיקיות ובהן עוולת מטרד ליחיד ופגיעה בפרטיות וכן פיצוי בגין הפלישה למקרקעין. אקדים ואומר, כי מצאתי שיש מקום להוציא את צו ההריסה המבוקש ואף לפצות את הנתבעים פיצוי מסוים בגין השימוש במקרקעין ובגין הנזקים שנגרמו להם.
בטרם אפנה לדיון בסעדים המבוקשים אתייחס לחוות דעת המומחה, המהנדס אבו ריא. מצאתי כי חוות הדעת היא עניינית וסדורה, מפורטת במידה הנדרשת, ומנומקת היטב. משבעלי הדין לא ביקשו לזמן את מומחה בית המשפט לעדות, ישמשו ממצאי המומחה כתשתית העובדתית בכל הנוגע למצב הבנייה בשטח, לגבולות החלקות ולשומת שווי המקרקעין ונזקם של התובעים כתוצאה מן הפלישה למקרקעין. באשר לממצאי המומחה בקשר לנזקי התובעים, ובכלל זה נזק של פגיעה בפרטיות ומניעת הנאה מן המקרקעין, אני מקבל את קביעתו העובדתית של המומחה כי שימוש בתוספת הבנייה צפוי להביא לפגיעה בפרטיות התובע 2 ומשפחתו וביכולתם ליהנות מן המקרקעין. יחד עם זאת, משמצאתי כי יש להורות על הריסת התוספת, אין מקום לחייב את הנתבעים במלוא הנזק שהוערך על ידי המומחה בקשר עם טענת הפגיעה בפרטיות ויתר הטענות הקשורות לנזק שצפוי להיגרם לתובע 1 כתוצאה מתוספת הבנייה. עם הריסת המבנה צפויה הפגיעה בפרטיות לבוא על תיקונה ועל כן אין התובע זכאי לפיצוי כמוערך על ידי המומחה אלא בפיצוי נמוך יותר.
באשר להמלצת המומחה כי ייבנה קיר בקומת העמודים ובמרפסת, אשר ימתן את הפגיעה בתובעים, הרי משמצאתי כי יש להרוס את תוספת הבנייה אין מקום ליישם את המלצת המומחה בנקודה זו.
באשר לטענות הנתבעים כי הבנייה לא היתה חייבת בהיתר, הנתבעים אינם עומדים עוד על טענה זו, וטוב שכך, בין היתר, בשים לב לכך שהבנייה בוצעה שלא בהתאם להוראות תכנית.
באשר לטענת הנתבע כי הבנייה בוצעה על ידי אמו, או כי בנה את התוספת בשם אמו, גם טענה זו אינה יכולה לעמוד. הנתבע העיד כי ביצע את הבנייה ואינני מקבל את הטענה כי ביצע את הבנייה עבור אמו. ממילא טענה זו אינה יכולה לפטור אותו מאחריות, כמי שביצע את הבנייה. זאת ועוד, הנתבע העיד כי בכוונתו להשתמש בגג המבנה כבמרפסת, כך שהטענה לפיה ביצע את הבנייה לבקשת אמו ולשימושה היא טענה מתחמקת וחסרת אחיזה במציאות.
באשר לטענה כי לאחר שנמסר לו צו ההפסקה המנהלי המשיכו אחרים לבנות את המבנה, גם טענה זו היא טענה תמוהה אשר כלולה בה מידה לא מבוטלת של היתממות. הנתבע העיד כי הבנייה בוצעה על ידי חברים של המשפחה וכי הוא שילם עבור היציקה. כמו כב' השופטת סגל-מוהר לעניין צו המניעה הזמני, אף אני שוכנעתי כי הנתבע היה הרוח החיה בבנייה וכי הצגת אמו המבוגרת כמעורבת בביצוע הבנייה היא מלאכותית ובלתי כנה. דברים אלה יפים גם ביחס לטענת הנתבע לפיה לאחר קבלת צו ההפסקה המנהלי הוא הפסיק לבנות אבל אחרים המשיכו לבנות עבור אמו. ויצויין, מטעם הנתבעת לא הוגש תצהיר והיא לא העידה במשפט.
אני קובע אפוא כי שני הנתבעים ייראו כאחראים לביצוע תוספת הבנייה, וכי יש לייחס לשניהם אחריות לבנייה לרבות בנייה תוך הפרת צו ההפסקה המנהלי.
להפרת צו ההפסקה המנהלי חשיבות רבה בעיני לעניין הכרעה בשאלת תום לבם של הנתבעים. העובדה שהנתבעים היו נכונים להפר צו הפסקה מנהלי, כאשר באותו שלב, לכל המאוחר, כבר ידעו כי הבנייה נעשית תוך הפרת החוק לכאורה, מאירה באור שלילי ביותר את התנהלותם לכל אורך הבנייה. לא רק שהנתבעים לא טרחו להגיש בקשה לקבלת היתר בנייה, אלא שהם אף לא טרחו להזמין שירותי מודד על מנת לוודא כי הם בונים בשטחם שלהם.
גם אם הנתבעים האמינו כי הגדר משקפת את הגבול בין המגרשים וגם אם אכן התכוונו לבנות "עד הגדר" בלבד תוך הפרת מרווח המינימום הסטטוטורי בין הבתים, ולא התכוונו לבנות בשטח התובעים, הרי אין בכך כדי להכשיר את הבנייה ללא היתר ובניגוד להוראות התכנית – במישור התכנוני ואת הפגיעה בתובעים במישור הקנייני והנזיקי.
אין להקל בכובד האחריות הרובצת על כתפי הנתבעים. משבנו ללא היתר ובניגוד להוראות התכנית, התעלמו מפניות התובעים לעצור את הבנייה והמרו את הוראת צו ההפסקה המנהלי, אין לראות בבנייה בשטח התובעים טעות בתום לב. ממילא, אין מקום לקבל גם את טענות השיהוי וההתיישנות שהעלו הנתבעים כלפי התובעים.

פיצוי בשל הפלישה למקרקעין
לטענת הנתבעים אין לפסוק לתובעים פיצוי בגין השימוש שעשו הנתבעים במקרקעין, באשר התובעים לא הציגו הסכם פירוק שיתוף אשר מכוחו מוקצה שטח הפלישה לשימושם הבלעדי. אינני מקבל את הטענה.
אין חולק כי השימוש שעשו הנתבעים בחלק מחלקה 21, כאשר חרגו מתחומי מגרשם, נעשה בסמוך לבית התובע 2, אשר בנה את ביתו בהסכמת אביו, התובע 1, הנמנה על יורשי הבעלים הרשומים. הנתבעים לא הצביעו על אדם אחר שיש לו זכות במקרקעין ומחזיק במגרש או בחלק מן הקרקע בסמוך לבית הנתבעים ונוכח העובדה כי בית התובע (ובית זה לבדו), אשר נבנה בהיתר, עומד כמעט בצמידות לגבול החלקה ולמגרש הנתבעים , ברור כי לולא ה נתבעים הסיגו את גבולם, היו התובעים מחזיקים בשטח הפלישה ועושים או יכולים לעשות בו שימוש ולא כל אדם אחר.
בעדותו הודה התובע כי ידע או היה מודע לאפשרות שהגדר המצויה בין הבתים אינה מסמנת את גבול המגרשים אלא "אולי גולשת כמה מטרים" (עמ' 24, ש' 12 לפרוטוקול) אל תוך שטח התובעים. התובע העיד כי "מטעם לשמור על יחסי שכנות לא דיברנו" (עמ' 24, ש' 8).
לאור זאת יש לראות את התובעים כאילו הסכימו לשימוש שעשו הנתבעים בשטח שבין הגדר לבין גבול המגרשים וויתרו על כל טענה כספית ביחס לשימוש זה עד שינוי הסטטוס קוו ותחילת הבנייה על ידי הנתבעים. הוא הדין ביחס לשטח המחסן שהציבו הנתבעים בשטח התובעים, אשר ביחס אליו העיד התובע כי "אני לא דיברתי, אמרתי שזה שכן, נשמור על יחסים טובים" (עמ' 22, ש' 27 לפרוטוקול).
בעדותו אישר התובע למעשה כי הסכמתו לשימוש שעשו הנתבעים בשטח התובעים הסתיימה כאשר הנתבעים החלו בביצוע בניית התוספת (עמ' 23, ש' 21), כלומר בחודש מאי 2014. עד לאותו מועד יש לראות את הנתבעים כבני רשות באותם חלקים ממגרש התובעים.
בהסתמך על חוות דעת השמאי, אני קובע כי הנתבעים עשו שימוש בכ – 40 מ"ר משטח התובעים, כמפורט בחוות דעת מומחה בית המשפט (פס' 12) ובמפה המצבית שצורפה לה. שטח זה כולל גם את תוספת הבנייה אשר חדרה לשטח התובעים בכ- 9.5 מ"ר.
משלא נטען כי הנתבעים חדלו לעשות שימוש בחלק כלשהו מן השטח שאליו התייחס המומחה כאל שטח החריגה, יש לפסוק לתובעים פיצוי בגין השימוש שעשו ועושים הנתבעים בשטח החריגה (לרבות שטח תוספת הבנייה) מחודש מאי 2014 ועד היום. בהסתמך על המסד שהניח המומחה, אני אומד את שווי השימוש בכל שטח החריגה בתקופה זו בכ- 10,000 ₪.

פיצוי בעילות נזיקיות
כאמור לעיל, התכניות החלות על המקרקעין קובעות כי לא תבוצע בנייה במרחק נמוך משלושה מטרים מגבול המגרש. מממצאי מומחה בית המשפט עולה כי לא רק שהבנייה נעשתה תוך הפרת הוראת התכניות לעניין מרחק מינימלי מגבול המגרש, אלא שהבנייה בוצעה תוך פלישה לשטח התובעים.
אני מקבל את טענת התובעים כי ביצוע הבנייה ללא היתר בניגוד להוראות חוק התכנון והבנייה מהווה הפרת חובה חקוקה, באשר רכיבי העוולה מתקיימים בענייננו. הנתבעים בנו ללא היתר ובניגוד להוראות תכנית ובכך הפרו את החובה הקבועה בסעיף 145 לחוק התכנון והבנייה ואת הוראות מרחק המינימום הקבועות בתכניות שהן דין (ר' ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית נתניה (פ"ד מו(5) 727, 31.12.1992) .
באשר לעוולת המטרד, סעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מגדיר מטרד ליחיד כך:
(א) מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק.

כפי שקבע המומחה, התוספת, שנבנתה תוך חריגה מן המרחקים המינימליים הקבועים בתכנית ובנייה בצמוד לגבול המגרשים ואף מעבר לה, הביאה לכך שהמרחק בין שני הבתים אשר עוגן בהוראות התכנית, ולא בכדי, "נחתך" במחצית ויותר. זאת ועוד, כפי שקבע המומחה, גג תוספת הבנייה משקיף על בית התובעים, דבר הגורם פגיעה ביכולתם של התובעים ליהנות מביתם ופגיעה בפרטיותם.
משאין מחלוקת שהנתבעים לא עשו שימוש בתוספת הבנייה אשר איננה משמשת כמרפסת, וכל עוד לא נפרצה כניסה לגג מבית הנתבעים, לא נגרמת פגיעה ממשית בפרטיות התובעים. ככל שיש נזק במישור זה הוא נובע מפוטנציאל הפגיעה בפרטיות, כאשר די בכך שהנתבע יפתח מעבר מביתו אל הגג, גם אם לא יכשיר את הגג כמרפסת כדי להוות פגיעה מסוימת בפרטיות. הנזק כתוצאה מן הפגיעה בפרטיות הוא אפוא תחום ומצומצם, אולם לא ניתן לבטלו כליל.
מעבר לכך יש לפסוק לתובעים פיצוי בגין הנזק שנגרם להם בכך שמרחק המינימום בין המבנים, שאמור היה להיות לפחות ששה מטרים הצטמצם במחצית לערך.
מאחר שהתובעים עותרים לקבלת סעד של הריסת התוספת, ומאחר שמצאתי כי יש להיענות לבקשה זו, הרי שעם ביצוע צו ההריסה צפויים נזקי התובעים כתוצאה מן העוולות שביצעו הנתבעים להיעלם.
אני פוסק אפוא לתובעים סכום גלובלי של 10,000 ₪ בגין נזקיהם כתוצאה מעוולות הנתבעים מאז תחילת הבנייה ועד היום. ככל שמטעם כלשהו לא יבוצע צו ההריסה לא תהיה מניעה כי התובעים יתבעו את נזקיהם העתידים כתוצאה מעוולות הפרת חובה חקוקה, מטרד ופגיעה בפרטיות, בהתאם למצב הדברים בשטח.

הבקשה לצו הריסה
סעיף 17 לחוק המקרקעין מורה: "המחזיק במקרקעין זכאי לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת".
הפסיקה קבעה זה מכבר כי מי שנפגע עקב הקמת מבנה ללא היתר או על פי היתר שאינו חוקי זכאי לסעד, ובכלל זה סעד של צו הריסה, אף אם הפגיעה אינה מגיעה כדי מטרד, ודי כי יראה שהבנייה גורמת לו אי נוחות (ר' ר"ע 62/83 בעל טכסא נ' גונן (פ"ד לח(1) 281, 25.1.1984); תא (חי') 21079-09-11 ותד נ' ותד (16.12.2012) ). המקרה הנוכחי אינו יוצא מכלל הלכה זו וזאת ביחס לבנייה שנעשתה בתחומי מגרש הנתבעים בתוך שטח המגרש האסור לבנייה וקל וחומר ביחס לבנייה שבוצעה במגרש התובעים.
ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו כי גם במקרה שבו נפגעת זכות הקניין של אדם, יכול בית המשפט להורות על פיצוי חלף הריסה, ואף חלף צו לסילוק יד. הנתבעים שמו יהבם על דעתו של כב' השופט יעקב טירקל ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון (פ"ד נה(1),199, 23.12.1999).
ב"כ הנתבעים מנה ארבעה טעמים אשר לפיהם, לשיטתו, יש להורות על פיצוי חלף צו הריסה וסילוק יד:
(1) כנטען, לתובעים אין זכות קניינית בקרקע והם לא הוכיחו כי לא ניצלו את מלוא חלקם בחלקה 21 ביחס לחלקם של יתר בעלי הזכויות בחלקה;
(2) כנטען, לתובעים לא נגרמה פגיעה של ממש כתוצאה מהבנייה בתוך קו 3 המטרים וגם שווי הפגיעה כפי שהוערך על ידי מומחה בית המשפט אינו גדול;
(3) כנטען, הנתבעים בנו את המבנה בתום לב ומעולם לא התכוונו לפלוש לחלקת התובעים;
(4) כנטען, במסגרת ההליך נעשה נסיון מצד התובעים להכפיש את הנתבעים ולהציגם כ"מסיגי גבול סדרתיים שגזלו קרקעות מאנשים אחרים וכאנשים מרעישים שזורקים דברים מהמרפסת אל השביל....".
לשיטת ב"כ הנתבעים יישום המבחנים שהותוו בעניין רוקר הנ"ל מוביל למסקנה כי המקרה הנוכחי הינו מקרה קלאסי לשימוש בשיקול הדעת שהמחוקק העניק לבית המשפט בסעיף 75 לפקודת הנזיקין ומכאן שיש לפסוק לתובעים פיצוי חלף צווי הריסה וסילוק יד.
דין הטענה להידחות, באשר המקרה הנוכחי לא רק שאינו מקרה מובהק להורות על פיצוי חלף סילוק יד והריסה, אלא שדומני כי המקרה הנוכחי הוא מקרה מובהק שבו הדין ובראש ובראשונה תחושת הצדק מחייבים לצוות על סילוק ידם של הנתבעים ממגרש התובעים ועל הריסת תוספת הבנייה הן בשטח התובעים והן בשטח האסור לבנייה על פי התכנית בתוך מגרש הנתבעים .
הנתבעים ביצעו את הבנייה ביודעם כי אין בידם היתר וכאשר הם עושים כן למרות התנגדותם של התובעים, אשר הפצירו בהם שלא להמשיך לבנות. החל משלב מסוים בניית התוספת נעשתה תוך הפרת צו מנהלי להפסקת העבודות שהוציאה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כאשר הנתבעים יודעים כי הבנייה אינה חוקית וכי היא עלולה לפגוע בשכניהם. נוכח הימנעותם של הנתבעים מלשעות לפניות התובעים ולציית לצו הפסקת העבודות, יש לראותם כמי שבנו ביודעין ובמכוון בתוך שטח התובעים.
ויודגש, התובעים אינם תמי לב. הנתבעים ניהלו את הבנייה בצורה כוחנית ותוך זלזול בשכניהם ובצו מנהלי שהוציאה הרשות התכנונית המוסמכת. הנתבעים לא טרחו לבצע מדידות בקרקע לפני הבנייה, למרות שמדידת השטח היתה יכולה להעמידם בקלות רבה על "טעותם".
התנהלות הנתבעים אינה ראויה ליחס סלחני. החלת הלכת רוקר, באופן המבוקש על ידי ב"כ הנתבעים, תשדר מסר לפיו חוטא ייצא נשכר מפרי עוולתו. קבלת עמדת הנתבעים תשדר מסר המעודד עבריינות בנייה וזלזול בשלטון החוק ומעודד אי כיבוד זכויות הזולת, במקרה הנוכחי זכויות שכני הנתבעים במקרקעין, בבחינת אדם לאדם זאב. לא לכך כיוון כב' השופט טירקל בכותבו את חוות דעתו בעניין רוקר.
אינני מקבל גם את הטענה כי הפגיעה בתובעים אינה פגיעה קשה. הנתבעים הסיגו את גבול התובעים בשטח של 40 מ"ר והרחיקו לכת עד כדי בנייה בשטח התובעים. בכך חתרו תחת זכותם של כל בעלי החלקה במקרקעין, ובהם התובעים, ותחת זכותם הספציפית של התובעים ליהנות מן השטח שבו הם מחזיקים.
מעבר לכך, עורכי תכנית המתאר החלה על המקרקעין מצאו כי יש מקום לקבוע מרחק מינימלי של 6 מטרים בין שני בניינים, וחזקה על עורכי התכנית כי היו טעמים טובים לקבוע מרחק מינימלי זה, אשר אינו ייחודי לתכנית החלה על המקרקעין דנן. הנטל להראות שבנייה בניגוד להוראות התכנית אינה פוגעת פגיעה ממשית בתובעים רובץ על מי שהפר את הוראות התכנית, במקרה הנוכחי הנתבעים, והנתבעים לא עמדו בו.
מן הטעמים שפורטו לעיל אני מוצא כי יש להיעתר לדרישת התובעים ולצוות על הריסת המבנה המצוי בתוך שטח המגרש שלהם ועד מרחק של 3 מטרים מחלקתם ואין להסתפק ב פיצוי חלף הריסה.
ככל שמטעם כלשהו הנתבעים לא יסלקו ידם מכל שטח התובעים כמפורט בפסק הדין הנוכחי או שצו ההריסה לא יבוצע במועדו, יוכלו התובעים לתבוע את נזקיהם העתידים כתוצאה מעוולות הפרת חובה חקוקה, מטרד ופגיעה בפרטיות, בהתאם למצב הדברים בשטח וביחס לתקופה שמיום מתן פסק דין זה ואילך.
לאור זאת, אני מצווה על הנתבעים כדלקמן:
(1) לסלק ידם מכל חלקי חלקה 21 ולפנות כל בנוי ומחובר הנמצא בתחום החלקה;
(2) להרוס כל בנייה שבנו בשטח חלקה 21 וכן את התוספת הבנייה מושא התביעה בתחום חלקה 24, ככל שהיא נמצאת עד מרחק 3 מטרים מגבול חלקה 21.
(3) הצווים יבוצעו במלואם לא יאוחר מיום 1.5.2019.
כמו כן, אני מחייב את הנתבעים לפצות את התובעים בסכום של 20,000 ₪, בהתאם למפורט בפסקאות 55 ו- 65 לעיל.
הנתבעים יישאו בהוצאות התובעים בסכום כולל של 25,000 ₪ נוספים.

ניתן היום, י"ד שבט, 20 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.

חתימה