הדפסה

בית משפט השלום בחדרה ת"א 24303-10-15

לפני כבוד השופטת הדסה אסיף
התובע
פלוני ת.ז. XXXXXX541
ע"י בא כוחו עו"ד אביבה קלר

נגד

הנתבעים

.1 עירית חדרה רשות מקומית 500265004
.2 הפניקס חברה לביטוח בע"מ ח.פ. 520030915
ע"י ב"כ עוה"ד הגב' קריב

פסק דין

1. התביעה היא לפיצוי בגין נזק שנגרם לתובע, לטענתו, לאחר שמעד ונפל, לטענתו עקב מפגע במדרכה שמצויה בתחום שיפוטה של הנתבעת 1.

לטענת התובע, הנתבעת 1 היא שאחראית לנפילתו. הנתבעת 2 היא חברת הביטוח שביטחה את הנתבעת 1. לטענת התובע הנתבעות אחראיות לנזקיו, מאחר שבעת שהלך על שפת המדרכה הוא נתקל בקטע אשר לא היה מרוצף באבנים משתלבות. דבר זה יצר הפרש גבהים ניכר בין המדרכה המרוצפת, לבין קטע המדרכה אשר היה חסר אבנים משתלבות (סעיף 4 לכתב התביעה). לטענת התובע, בעקבות הנפילה הוא נפצע ונחבל ובהמשך נמצא כי הוא סובל מטחול מוגדל, קרע ושבר בצלע מס' 10. לכן, נכרת הטחול ונותרה לו, לטענתו, נכות בשיעור של 25% לפי חוות דעת מומחה מטעמו.

2. הנתבעות מכחישות את כל טענות התובע.

לטענתן, נפילתו של התובע, ככל שהייתה במקום הנטען, לא ארעה בשל מפגע כלשהו, אלא כתוצאה מהחלקה שאין להן כל אחריות בגינה.

לטענתן, התובע כלל לא הוכיח שנפל במקום שנטען על ידו, ועל כל פנים, גם אם שם נפל, אין הן אחראיות לנזקים שנגרמו לו כתוצאה מאותה נפילה. הנתבעות גם מכחישות את הנזקים שהתובע טען להם.

3. בדיון, שהיה בפני ביום 16.7.17, שמעתי את הראיות ולאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בע ל פה.

4. לגבי האופן, והמקום שבו ארעה התאונה , יש בפני רק עדותו של התובע לבדה, שהיא עדות יחידה של בעל דין . עדות כזו, על פי פקודת הראיות, יש לבחון בזהירות.

5. להוכחת טענתו אודות מפגע, התובע צירף לכתב התביעה ולתצהירו תמונות, שלטענתו צילמה אשתו כמה ימים לאחר התאונה. אשת התובע העידה ואישרה כי היא שצילמה את התמונות וכי צילמה אות ן מס פר ימים לאחר התאונה. לטענתה, היא צילמה תמונות ראשונות עוד ביום המקרה , כשהתובע לצדה, אך אלה לא יצאו ברורות ולפיכך חזרה שוב למקום, על מנת לצלם תמונות חדשות ואז לא היה התובע עמה.

גרסת האישה מתיישבת היטב עם גרסת התובע, שאישר שהתמונות שצורפו לתביעה צולמו מס' ימים לאחר התאונה וכי בעת שאלה צולמו, לא היה התובע עם הא ישה. עדות התובע ועדות רעייתו הותירו בעניין הזה רושם מהימן ואני מאמינה לעדותם.

6. הנתבעת ביקשה לסתור את טענת התובע אודות קיומו של המפגע, בכך שצירפה תמונות שהוצאו מתוך אתר גוגל ומשקפות, לטענתה, את מצב הרחוב באוגוסט 2015. ( נ/6).

עם כל הכבוד לראיה זו, אני סבורה שאין די בה, כפי שהוגשה, כדי לסתור את טענת התובע ורעיית התובע, לפיהן התמונות שלהם צולמו בסמוך לאחר התאונה , מועד שהיה כ- 10 חודשים לפני מועד צילומה הנטען של התמונה נ/6.

עם כל הכבוד לאתר גוגל ולעובדה שבשולי התמונה מופיע הכיתוב הבא
"STREET VIEW – AUG 2015 ", לא ניתן להסתפק בנתונים אלה על מנת לקבוע כי התמונות שהציג התובע לא צולמו בסמוך לאחר התמונה. מעבר לכך, אציין כי גם בתמונה של גוגל מופיע קטע מדרכה שעל פניו נראה דומה בצורתו ובמיקומו למה שצילמה רעיית התובע ומופיע בתמונות ת/1.

7. יוצא, שאני מאמינה לטענת התובע לפיה בעת התאונה היה מקום שבו חוסר באבני שפה.

8. השאלה היא, אם עלה בידי התובע להוכיח כי נפילתו ארעה בשל אותו חוסר באבני שפה.

בעניין הזה טענה הנתבעת כי גרסת התובע לא הייתה אחידה ועקבית שכן בדיווח שעשה למל"ל (נ/1), בתביעה שהגיש לדמי פגיעה ביום 25/1/15 כחודשיים לאחר התאונה, הוא לא טען שמעד עקב מפגע במדרכה, אלא טען "החלקתי על שפת המדרכה שהיתה רטובה" (סעיף 3 לנ/1).

לכן, לטענת הנתבעת, אין ליתן אמון בטענת התובע, שרק בסמוך להגשת התביעה טען לראשונה שמעד בשל מפגע.

9. יש ממש בטענה זו של הנתבעת.

אכן, בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה לא ציין התובע שמעד עקב מפגע כלשהו במדרכה או באבני השפה . טענתו הייתה שהחליק על שפת המדרכה שהייתה רטובה.
גרסה זו של התובע מתיישבת עם טענתו בתצהיר, לפיה "יום התאונה היה חורפי גשום וסוער" (סעיף 6 לתצהיר התובע), גרסה שנתמכה גם בתצהיר רעיית התובע (סעיף 7 לתצהירה).
גם בעדותו בבית המשפט אישר התובע כי היה יום גשום באותו היום.

10. לעומת הגירסה הראשונית הזו, מסר התובע בבית המשפט גירסה שונה. הגרסה שמסר התובע, והסברו באשר לסיבה שבגינה, כביכול, הלך על שפת המדרכה ולמעשה על אבני השפה, לא הותירו רושם מהימן . הרושם היה שהתובע מתקשה להסביר מדוע הלך על שפת המדרכה, כאשר גם לפי התמונות שהוא עצמו הגיש , יש די והותר מקום לצעוד על המדרכה. התובע נשאל למה הלך על שפת המדרכה והשיב : "אני לא זוכר בדיוק אבל יתכן ואולי שופכים אנשים פסולת או בגלל גללים של כלב. אני לא זוכר. אבל לא נפלתי סתם." ( עמ' 6 ש' 16-17).

גם בהמשך השיב תשובה מתחמקת ומתחכמת, כשנשאל אם החליק על שפת המדרכה הרטובה ואמר: "אני לא יודע אם החלקתי אבל נפלתי כי נתקלתי במשהו לא שהחלקתי על בננה." (עמ' 6 ש' 32).

11. לנוכח תשובותיו המתחמקות של התובע בעניין הזה, יחד עם העובדה שהגרסה, שנמסרה למל"ל אודות נסיבות התאונה , שונה מהגרסה שנמסרה בכתב התביעה ובתצהיר התובע , והעובדה שטענות התובע אודות יום גשום מתיישבות דווקא עם הגרסה שמסר למל"ל ולא עם הגרסה שמסר לבית המשפט, אני מגיעה למסקנה שלא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו ולהוכיח שנפילתו מקורה באותו מפגע של חוסר מקומי באבני השפה.

12. לכן דין התביעה להדחות.

13. למעלה מן הצורך אציין, כי אף לו היה עולה בידי התובע להוכיח כי מעד ונפל רק משום אותו חוסר מקומי באבני השפה, אני סבורה שאין מקום לקבל את התביעה. זאת , מאחר שלא מצאתי שעלה ביד י התובע להוכיח כי לנתבעת אחריות בנסיבות העניין.

14. שאלת אחריותה של רשות מקומית למדרכות וכבישים בשטחה, חובת הזהירות המוטלת עליה וחובתה לפי סעיף 235(3) לפקודת העיריות [נוסח חדש] למנוע ולהסיר מכשולים, נדונו בפסיקה.

נקבע, כי על מנת להצביע על רשלנות של העיריה, יש להראות כי אין המדובר במעידה סתם, המהווה חלק מן הסיכון היומיומי. יש להצביע על גורם נוסף אשר גרם לנזק, וכי על הנתבעת הייתה חובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע אותו. עמד על כך כב' השופט ברק בע"א 145/80 וקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113:

"חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. ... אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהתחלק. "נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (...) אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום. ... חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו".

15. לכן, אופיו של המפגע, הינו בעל משמעות בבואי להכריע בשאלת אחריותה של העירייה.

כפי שכבר נקבע לא אחת בפסיקה:

"רחובות ומדרכות עיר אינם "משטח סטרילי" ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו"גלים" של שיפועים כאלו או אחרים. עובדה זו איננה רק מציאות המוכרת לכולנו, אלא שזוהי מציאות הכרחית הנובעת מכך שכפי שהועד בבית משפט קמא, מדובר במאות קילומטרים של דרכים ומדרכות שנעשה בהם שימוש על-ידי עשרות אלפי אנשים, זאת בנוסף לעגלות, משאות, כלי רכב וכל כיוצא באלו. "מצרך המוני" כזה נועד להקל על מעבר אנשים, סחורות וכלי רכב ממקום למקום, ולא להיות מודל גיאומטרי שיש בו יושר מתמטי של פני מפלס. "גלים" שונים במפלסי דרכים אלו, כמו מרצפות הבולטות קמעא פה ושם ברחובות או מדרכות מרוצפות (כפי שהיה המקרה בענין קא עסקינן) הם פועל יוצא של עצם השימוש ההמוני בדרכים שמדובר בהם, בצרוף לארועי טבע, של הבדלי טמפרטורות, של לחות, גשם, יובש וכל כיוצא בזה. כל אלו הם מהמפורסמות שאינן צריכות ראיה"
(ע"א (מח'-י-ם) 4344/97 כהן ג'ני נ' עירית רמת גן (פורסם בנבו, 21.1.98)).

16. אשר לשאלה אימתי פגם במדרכה ייצור חובת זהירות קונקרטית של הרשות המקומית :

"מעיון בתמונה שהוצגה אף בפנינו נראה אף לי כי מדובר במפגע ברור ומהותי של סדק רציני במדרכה, שאכן גרם להבדלי גובה שיכולים בהחלט לגרום להיתקלות ונפילה של אדם הצועד על מדרכה זו. כאשר קיים מכשול מהותי כגון בור במדרכה או הבדלי גובה פתאומיים הנובעים מסדק שעין אדם לא יכולה להבחין בהם מראש, אלו הם סיכונים שאינם בגודל הרגיל והמקובל אותם יכול וחייב אדם לצפות, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במקום בלתי מואר. במקרה שכזה תהא העירייה נושאת באחריות משפטית לכך שלא יהיו מהמורות, בורות וסדקים מהותיים כגון זה שבפנינו שיביאו לכך שאדם יכשל בהליכתו ויפגע.
הפסיקה שהובאה על-ידי כבוד אב-בית-הדין חברי השופט גרוס ידועה ומקובלת עליי ואכן היא מדריכה אותנו, אולם אין היא מתייחסת למכשלות שיש בהן באופן בלתי סביר כדי לגרום לנפילתו של אדם שהפעיל זהירות רגילה ומקובלת בזמן הליכתו על מדרכה. ההבחנה צריכה להיות בין דברים רגילים כגון בליטה קטנה או משהו דומה לבין מכשלות מהותיות שהן בגדר של "בור כרה ויחפרהו" או "סדק סדק תרדוף". היעדר תאורה מתאימה מוסיפה אף היא לסיכון אשר אדם נמצא בו, כאשר הוא מהלך במקום בו אין הוא מצפה לקיומו של סדק מהותי ולהפרשי גובה בעקבותיו. אכן מדרכה אינה "משטח סטרילי" אולם לא צריך לשים מכשול בפני אדם אשר אינו יכול להבחין בו ואשר יגרור בדרך רגילה ברוב המקרים לנפילתו".
ע"א (מחוזי ת"א) 2203/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' משולם, (פורסם בנבו, מיום 30.12.02).

17. במקרה שבפני, לא התרשמתי מהתמונות שצירף התובע שמדובר בליקוי או במפגע מהותי ויוצא דופן. אמנם, בתמונות שצילמה אשת התובע נראה כי החוסר בין אבני השפה במדרכה יוצר משטח מדרגה בלתי אחיד, אך לא מדובר בסיטואציה חריגה או במפגע שההולך במקום לא יכול ולא צריך להבחין בו.

מעבר לכך, הנתבעת הביאה לעדות את מנהל מחלקת תחזוקת דרכים בעירייה. עדותו, לפיה העירייה עורכת בדיקות שגרתיות לאיתור מפגעים ופועלת לתיקון מפגעים שעליהם היא מקבלת הודעה מתאימה, לא נסתרה.

18. התובע טען כי הפגם היה בולט ולכן גרם לנפילתו. טענה זו , היא בבחינת חרב פיפיות. זאת, משום שאם אכן מדובר בליקוי כה בולט, הרי שהיה על התובע לנקוט בזהי רות מוגברת בעת ההליכה על המדרכה, בפרט כשהמקום מוכר לו (עמ' 6 ש' 12).

19. מסקנתי מכל האמור לעיל היא כי גם לו היה התובע מוכיח כי מעד בשל אותו ליקוי נטען, לא הייתה הנתבעת אחראית לנזקיו.

20. למעלה מן הצורך אציין, כי גם לו היה מקום לקבוע שלנתבעת אחריות בגין התאונה, אני סבורה שלתובע חלק עיקרי בקרות התאונה. במלים אחרות – גם לתובע אחריות , במידה משמעותית, על התרחשות התאונה.
לעניין קביעת אשם תורם לתובע, יש להציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כך שניתן יהא להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד.
ראה: ע"א 2359/91 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 723.
ועוד:
"בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית".
ראה: ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 21.

21. התובע ציין שהוא מכיר היטב את המקום והולך בו לעיתים קרובות בדרכו מהעבודה (עמ' 6 ש' 12). לכן, ככל שמדובר בחוסר בולט, ממילא היה על התובע להבחין בו בפעמים הקודמות שבהן הלך במקום ולהיזהר משנה זהירות.

22. לכך אוסיף שלרשות התובע עמדה מדרכה רחבה. העובדה שחרף זאת הוא בחר, אם יש ממש בגרסתו, ללכת על שפת המדרכה ועל אבני השפה דווקא, גם היא יש בה משום התרשלות מצדו של התובע , שהיה מחוייב בנסיבות כאלה לזהירות גדולה אף יותר מהרגיל. בנסיבות, אני סבורה כי רשלנותו של התובע מגיעה לכדי 100%.

23. אף שלאור המסקנה שאליה הגעתי, נראה אין צורך לדון בטענות התובע לנזקים, אתייחס בקצרה גם לטענותיו בעניין הזה.
התובע לא טען להפסדי השתכרות בעבר או בעתיד, ולא הוכיח כי הוציא הוצאות כלשהן בגין נסיעות או טיפולים רפואיים.
גם לא הוכח הצורך בעזרת צד שלישי לתקופה של 4 חודשים, כפי שטען התובע . הטענה שנטענה בעניין הזה בתצהיר התובע ובתצהיר רעייתו, נותרה טענה סתמית וחסרת פירוט.

יחד עם זאת, סביר שבתקופת אשפוזו של התובע, שנמשכה 12 יום, ובסמוך לאחריה, נזקק התובע לעזרה החורגת מעזרה רגילה בין בני משפחה ונראה שהיה מקום לפסוק לו פיצוי בעניין הזה, לו היה מקום לקבוע שדין תביעתו להתקבל. במקרה שכזה, היה מקום לפסוק פיצוי גם בגין כאב וסבל.

24. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני דוחה את התביעה.
התובע יישא בהוצאות הנתבעים בגין התובענה בסכום של 5000 ₪.

המזכירות תשלח לצדדים עותק מפסק הדין

ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"ז, 23 יולי 2017, בהעדר הצדדים.