הדפסה

בית משפט השלום בהרצליה תא"ק 5872-06-16

בפני
כבוד ה שופט אמיר ויצנבליט

התובעות

  1. ארץ ציון הדר (2013) בע"מ
  2. עיריית חולון

נגד

הנתבע
עופר שם טוב

בשם התובעת 1: עו"ד קרן ברגרזון-רם
בשם התובעת 2: עו"ד דורון ממן
בשם הנתבע: עו"ד חנן כהן

פסק דין

1. לפניי תביעה לפינוי ולסילוק יד ממקרקעין.

2. לפי הנטען בכתב התביעה, התובעת 1, ארץ ציון הדר (2013) בע"מ (להלן – ארץ ציון הדר), היא הבעלים הרשום והמחזיק כדין של מקרקעין מוסדרים המצויים בשכונת תל הדר בחולון, והידועים כחלקות 113-105, 124-123 , 140-139 וכן חלק מחלקה 118 בגוש 6996. נטען שעיריית חולון היא בעלת זכויות בחלקה 183 בגוש 6996 שיעודה לדרך ציבורית (כל החלקות הנזכרות יכונו יחדיו – המקרקעין). "שטח התפיסה" הנטען הוגדר בכתב התביעה כחלקות 106, 107 ו-183 בגוש הנזכר, שבהתאם לתכנית בניין העיר החלה במקום והקובעת חלוקה של החלקות הקיימות למגרשים (ח/מק/144ד') , מהוות את מגרשים 1001, 1016, 1017א' ו-1018 (להלן – שטח התפיסה).

3. התביעה הוגשה במקור נגד שמונה נתבעים שנטען שפלשו למקרקעין שלא כדין. נטען שנתבעים אלו משתמשים במקום במבנים שהוקמו ללא היתרי בנייה. על-פי הנטען, ארץ ציון הדר רכשה את המקרקעין על מנת להקים בהם פרויקט בניה למגורים, והימצאות הנתבעים שלא כדין במקרקעין מסכלת את האפשרות לפעול בשטח ולקדם את הפרויקט, תוך שהדבר מסב לה נזקים כבדים. כן הוגשה התביעה נגד עיריית חולון שלגביה נטען שהיא צד נחוץ בתביעה ומצורפת על מנת שניתן יהיה להכריע בשלמות וביעילות במלוא השאלות הנדרשות. בכתב התביעה התבקש היתר לפיצול סעדים לשם תביעת דמי שימוש ראויים מן הנתבעים.

4. ביום 11.8.2016 הגישה עיריית חולון בקשת רשות להתגונן שבה למעשה הצטרפה לטענות ארץ ציון הדר. העירייה טענה כי היא מתנגדת בתוקף לכל פעולה המהווה פלישה שלא כדין למקרקעין מצד יתר הנתבעים. כן הוסיפה העירייה שבהתאם לספר הנכסים שלה, יתר הנתבעים אינם רשומים כבעלים בשטח התפיסה, כי העירייה לא העניקה למי מהם זכות כלשהי במקרקעין, וכי יש לפנות את יתר הנתבעים מהמקרקעין. לבקשת עיריית חולון, היא צורפה לתביעה כתובעת נוספת (החלטה מיום 3.10.2017).

5. כל הנתבעים שנגדם הוגשה התביעה הגיעו לכדי הסדר מוסכם עם התובעות, למעט הנתבע מר עופר שם טוב (להלן – הנתבע).

6. ביום 30.8.2016 הגיש הנתבע בקשת רשות להתגונן ובה טען, כי הוא מחזיק במקרקעין משך עשרות רבות של שנים. נטען כי הנתבע ושכניו מצויים בבתים במקום מאז קום המדינה ואף לפניה. כן נטען שאמו של הנתבע רכשה בשנת 1958 את הקרקע שבה נמצא ביתו של הנתבע. לעניין זה נטען כי "אין חולק כי הוצגו מסמכים המראים הרכישה". נטען כי מסמכים אלו היו מצויים כולם אצל הנתבע ואצל עיריית חולון. הנתבע הוסיף טענות בדבר מצבו האישי, וטען כי הוא "בוש ונכלם לתאר כיצד בימים קשים אלו שרף כל תכולת ביתו, לרבות ספרים ומסמכים, כדי להתחמם בחורף", אולם טען כי ראה "במו עניו ועדיו עמו" שמסמכים אלו מצויים בידי העירייה, וזאת כשניהל הליך בבית המשפט לעניינים מקומיים בחולון. כן הוסיף הנתבע כי במהלך בירור ההליך יעיד את עדיו אלו אודות קיום המסמכים. כן נטען שלנתבע הגנה מכוח התיישנות, וזאת לאור "רצף בעלות בקרקע מאז תחילת שנות השלושים". בקשת הרשות להתגונן נתמכה בתצהיר (להלן – התצהיר הראשון). התצהיר לא נתמך במסמכים כלשהם.

7. ביום 29.3.2017 הגיש הנתבע בקשת רשות להתגונן מתוקנת. בבקשה המתוקנת חזר הנתבע על טענתו שלפיה אמו המנוחה רכשה את המקרקעין. לפי הנטען, הוא ואמו המנוחה החזיקו ומחזיקים במקרקעין עוד משנות ה-50 של המאה הקודמת. הנתבע חזר על טענתו כי גם אם אין בידיו הוכחה בכתב לרכישת המקרקעין על-ידי אמו, יש לו עדים שיוכלו להעיד על כך והם יובאו למסור עדות. כן נטען שככל שלא תתקבל טענת הרכישה של המקרקעין, הנתבע הוא בר רשות בלתי הדירה במקרקעין. נטען כי הנתבע ואמו התבססו על רשות שבשתיקה להקים את ביתם במקרקעין. רשות זו, לפי הנטען, קמה מכך שהעירייה מעולם לא נקטה הליך כלשהו לפינוי הנתבע ומשפחתו מהמקרקעין. נטען כי בכך נוצרה הסתמכות של הנתבע המקימה השתק לדרוש את פינוי המקרקעין. לחלופין נטען כי הנתבע הוא בר רשות הדירה במקרקעין אולם שפינויו כפוף לתשלום פיצוי הולם. בבקשת הרשות להתגונן המתוקנת לא שב הנתבע על טענת ההתיישנות. בקשת הרשות להתגונן המתוקנת נתמכה בתצהיר הנתבע (להלן – התצהיר השני). גם הפעם, התצהיר לא נתמך במסמכים כלשהם.

8. ביום 3.10.2017 ניתנה רשות להתגונן בהסכמה.

9. ארץ ציון הדר הגישה תצהירי עדות ראשית מטעם עו"ד מימי זיגי-בראל, שהיא היועצת המשפטית בחברה; חוות-דעת מומחה של מודד, מר גטניו ברנרד; וחוות-דעת שמאית מאת גב' רחלי טרייסטמן-אגמי. בחוות-הדעת השמאית נכללו תמונות של השטח המוחזק על-ידי הנתבע, וכן הוגשו לבית המשפט תמונות נוספות של המקום. על-פי התמונות שהוגשו והאמור בחוות-הדעת השמאית, הנתבע מחזיק בקרקע ששטחה 126 מ"ר ושעליה ניצבת מכולה. בתוך המכולה מיטה ומספר רהיטים (עיינו, עמ' 11-10 לחוות-הדעת השמאית, ומוצג מ/7).

עיריית חולון הגישה תצהיר עדות ראשית מטעם עו"ד שירית לוי, שבו הצהירה על זכויות העירייה במקרקעין.

הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית שבו חזר במובן מה על האמור בבקשת הרשות להתגונן המתוקנת (להלן – התצהיר השלישי). גם תצהיר זה אינו נתמך במסמכים כלשהם.

10. טרם אגש לדיון ולהכרעה במחלוקות שבין הצדדים, אעיר שמובן שלא ניתן לתלות בנתבע לבדו את האשם במשך בירור התביעה. אולם, משהתביעה הבשילה להכרעה, ולאחר שהנתבע שלפניי נותר היחיד מבין יתר הנתבעים ולאחר שכלו הניסיונות להביא לסיום ההליך בהסכמה, למרבה הצער נקט הנתבע פעולות שונות שהביאו לעיכוב ההכרעה בתביעה. הנתבע לא התייצב לשני מועדים שנקבעו לשמיעת ההוכחות (ראו, הפירוט בהחלטותיי מימים 6.7.2020 ו-30.7.2020; לשלמות התמונה יצוין שמועד הוכחות נוסף לא התקיים בשל טעמים הנעוצים בארץ ציון הדר). כן הוגשה על-ידי בא-כוח הנתבע בקשה להשתחרר מן הייצוג לאחר הדיון שבו נשמעו חלק מהעדים וטרם הדיון שנקבע לשמיעת יתר העדויות (ראו, החלטה מיום 30.7.2020 הדוחה את הבקשה). יום קודם למועד שנקבע בין היתר לשמיעת עדות הנתבע, הגיש הנתבע בקשה לפסלות שופט. ודוק, דלתות בית המשפט פתוחות לרווחה להעלאת טענה לפסלות שופט, אולם דובר היה בטענ ה לפסלות שכבר הועלתה קודם לכן על-ידי נתבע אחר ושכבר נדחתה , והנתבע שלפניי הצהיר אז לפרוטוקול (באמצעות בא-כוחו הקודם) שהנסיבות אינן מקימות עילה לפסלות. בקשת הפסלות נדחתה. לאחר מכן ביקש הנתבע לעכב את המשך בירור ההליך עד להכרעה בערעור על ההחלטה הדוחה את בקשת הפסלות – ובקשה זו נדחתה גם כן (ראו, פרוטוקול הדיון מיום 6.8.2020). אם כן, שמהבשילה התביעה להכרעה, נקט הנתבע צעדים שונים לעכב את בירורה.

דיון והכרעה

11. כידוע, רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו (סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן – חוק המקרקעין); וראו גם, סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969). ארץ ציון הדר הציגה את נסחי המקרקעין לגבי החלקות מושא התביעה, שבהם מעוגנות זכויותיה כבעלת המקרקעין. רישום זה לא נסתר. בהתאם, זכאית ארץ ציון הדר לדרוש את פינוי המקרקעין (סעיף 16 לחוק המקרקעין).

12. הנתבע טען בכתבי הטענות כי אמו המנוחה רכשה את המקרקעין. דין הטענה להידחות. ראשית, בסיכומיו זנח הנתבע טענה זו. שנית ולמעלה מן הנדרש, הנתבע לא הציג ראיות כלשהן להוכחת הטענה. הטענה הועלתה באופן כללי וללא פירוט מספק. הנתבע טען בכתבי טענותיו כי יש בידיו עדים להוכחת הרכישה – אולם עדים אלו לא הובאו על-ידיו. כנשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא הביא לעדות את עדיו, השיב, "אף אחד לא אמר לי" (עמ' 57 שורות 7-2 לפרוטוקול). טענות הנתבע בתצהירו שלפיהן ראה תיק מסמכים בנושא במסגרת דיון בבית המשפט לעניינים מקומיים הובאו באופן כללי ביותר ולא הוכחו. ככל שהנתבע שרף את המסמכים המוכיחים את טענתו זו (כפי שטען בתצהיר הראשון), הרי שאין לו על מי להלין אלא על עצמו, ומכל מקום ודאי שלא ניתן לדעת כיום אילו מסמכים בחר הנתבע לשרוף. גם בחקירתו הנגדית אישר הנתבע שאין בידיו מסמכים בנושא, ולפי עדותו המסמכים אבדו (עמ' 55 שורות 20-15 לפרוטוקול). הנתבע נשאל בחקירתו מדוע לא פנה לרשות המסים על מנת לקבל מסמכים ביחס לטענת הרכישה, ולא ניתן מפיו מענה מספק לכך (עמ' 56 שורה 32 עד עמ' 57 שורה 1 לפרוטוקול). שלישית, וגם זאת למעלה מן הנדרש, הנתבע גם לא הוכיח שהוא היורש של אמו המנוחה.

13. העירייה צירפה נסח מקרקעין וטענה שרישום ההערות על ההפקעות המצוין בו משקף את זכויותיה (בחלקה 183 בגוש 6996), והנתבע לא העלה טענה הסותרת זאת. משכך, גם העירייה הוכיחה את זכויותיה כלפי הנתבע.

14. עם הוכחת הזכויות של התובעות במקרקעין, עובר נטל הראיה לכתפי הנתבע להוכיח כי על אף זכויותיהן הוא מחזיק במקרקעין כדין (עיינו, ע"א 127/77 קפה נ' לוי, פ"ד לא(3) 455, 464 (1977); ת"א (שלום ת"א) 16482/92 עיריית תל-אביב - יפו נ' גרינשטיין, תשנ"ג(4) 353, פיסקה 6 (1994)). משכך אין לומר, כפי שטען הנתבע בסיכומיו, כי יש לזקוף לחובת התובעות אי-הבאת עדים שונים להוכחת זכויותיו של הנתבע או היותו בר-רשות במקרקעין. הנטל להוכיח טענות אלו רובץ על כתפי הנתבע, ואי-הבאת עדים וראיות בנושא נזקפת לחובתו.

15. הנתבע טען בתצהירו הראשון כי הוא זכאי להחזיק במקרקעין מכוח התיישנות. אולם בבקשת הרשות להתגונן המתוקנת לא שב על טענה זו, ומשכך יש לראותה כטענה שנזנחה. גם בסיכומיו הטענה לא נטענה, ודאי שלא במפורש. למעלה מן הנדרש, הנתבע לא הוכיח כי הוא זכאי להחזיק במקרקעין מכוח התיישנות שגובשה עוד לפני כניסת חוק המקרקעין לתוקפו, כנדרש באשר למקרקעין מוסדרים (סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין). כמו כן, טענה להתיישנות במקרקעין מצריכה "חזקה נוגדת", וזו ככלל עומדת בסתירה לטענת הרשות במקרקעין (עיינו, יעקב שקד פינוי מקרקעין הליכים והלכות 453-451 (2017) (להלן – שקד)).

16. הנתבע טוען כי הוא בר רשות במקרקעין, ומוסיף כי הוא בר רשות שאינה הדירה, ולחלופין כי יש לפצותו בגין פינוי המקרקעין.

17. ההלכה הפסוקה הכירה במעמדו של מחזיק במקרקעין מכוח רשות מכללא, הנלמדת משתיקת הבעלים במשך התקופה שחלפה מאז תפיסת החזקה במקרקעין (עיינו, נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב 24, 57-56 (1995); ע"א 483/16 יהודאי נ' חלמיש - חברה ממשלתית - עירונית לדיור שיקום ולהתחדשות שכונות בתל ‏אביב בע"מ (‏3.10.2017) (להלן – עניין יהודאי ). על מנת לזכות במעמד של בר-רשות מכללא במקרקעין, על המחזיק להוכיח שהייה ממושכת במקרקעין וכן את ידיעת הבעלים על החזקה ללא שיעשה הבעלים דבר בנדון תקופה ארוכה (עיינו, שקד, בעמ' 411).

ככלל רישיון מכללא להחזיק במקרקעין הוא מטבעו רישיון הדיר הניתן לביטול בכל עת (ראו, ע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף, פיסקה י"ז (‏21.7.2015) (להלן – עניין היפר-חלף)). רק במקרים נדירים ויוצאי דופן יכולה הרשות להפוך לבלתי הדירה (ראו, ע"א 6757/13 נחום נ' מדינת ישראל - רשות הפיתוח‏, פיסקה 22 (‏19.8.2015) (להלן – עניין נחום)). לעניין ההכרה ברשות כבלתי הדירה ניתן לשקול שיקולים שונים, ביניהם, כוונת הצדדים, הציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון ומידת הסתמכותו של האחרון, משך השימוש במקרקעין ושיקולי צדק (ראו, עניין נחום, שם; ועיינו לאחרונה, ע"א (מחוזי ת"א) 40650-04-19 שאלתיאל נ' קלטיאן (26.8.2020) (להלן – עניין שאלתיאל)).

לגבי מקרקעי ציבור נפסק שיש הכרח בנסיבות חריגות ונדירות עד מאוד על מנת שתוכר בהם החזקה מכוח רישיון מכללא (עיינו, עניין היפר-חלף, פיסקה ל"א לפסק-דינו של כב' המשנה לנשיאה א' רובינשטיין). לצד זאת הובעה העמדה שלפיה אין מקום להכיר ברישיון מכללא במקרקעי ציבור (עיינו שם, פסק-דינו של כב' השופט מ' מזוז). בעניין נחום נקבע שככלל לא תוכר הרשות מכללא להחזיק במקרקעי ציבור כבלתי הדירה (פיסקה 22 לפסק-הדין; עוד עיינו, ע"א 8761/17 מדינת ישראל נ' מפעלי תחנות בע"מ, פיסקה 30 לפסק-דינה של כב' השופטת ד' ברק-ארז (‏11.12.2019) (להלן – עניין מפעלי תחנות)).

בהתאם להלכה הפסוקה, זכותו של בר רשות במקרקעין היא זכות אישית שאיננה ניתנת להעברה או להורשה, ובתוך כך היא פגה כאשר בר הרשות מפסיק להחזיק במקרקעין (עיינו, ע"א (מחוזי ת"א) 24660-07-17 שטיינפלד נ' עירית בני ברק, פיסקה 8 (13.5.2018); ת"א (שלום ת"א) 41306/04 העמותה לקידום מועדון הכדורגל גדנ"ע ת"א נ' מנחם, פיסקה 10 (28.5.2006)). יתרה מכך, זכותו של בר רשות היא זכות אישית גם כלפי הבעלים של המקרקעין, כך שמכירתם לאחר אינה מכפיפה את הרוכש לרישיון מכללא שהקנה הבעלים הקודם (ע"א 346/62 רכטר נ' מנהל מס עזבון, ירושלים, פ"ד יז 701, 708 (1963); עניין נחום, פיסקה 19; ה"פ (מחוזי חי') 48918-01-15 הראל נ' קובה (6.8.2017) (כ ב' השופטת י' וילנר) (ערעור הסתיים בהסכמה, ע"א 8330/17)). מנגד, הובעה לאחרונה העמדה שלפיה ניתן להכיר בכוחו של רישיון בלתי הדיר כלפי צד שלישי שרכש את המקרקעין תוך התחשבות בשיקולים של תום-לב והוגנות, אולם הדבר ייעשה במקרים חריגים וקיצוניים עוד יותר מאלו שבהם תוכר רשות בלתי הדירה (ת"א (שלום הרצ') 47639-03-15 שאלתיאל נ' קלטיאן, פיסקאות 96-89 (6.3.2019) (ערעור נדחה בעניין שאלתיאל שנזכר לעיל).

אשר לנפקות של המעמד כבר-רשות, אם מחזיק אדם במקרקעין כבר-רשות הדירה, ניתן להתחשב בכך ולדחות את מועד הפינוי. מעמדו של מחזיק כבר רשות גם משליך על זכאות הבעלים במקרקעין לדמי שימוש למשך התקופה שעד ביטול הרשות (עיינו, שקד, בעמ' 424-423). בנסיבות מסוימות שבהן מוצדק לעשות כן, ניתן לשלם למחזיק עבור השקעותיו בקרקע או השבחתה, תוך התחשבות בנסיבות העניין ושקילת שיקולים של צדק (ראו, רע"א 1156/02‏ חיר נ' לידאי, פ''ד נז(3) 943, 956-955 (2003); ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות – מדינת ישראל (21.3.2007); עניין יהודאי, פיסקה 38). כן נפסק שתשלום הפיצויים הוא סעד שניתן לשקול אותו כתנאי לפינוי בנסיבות המתאימות (עניין נחום, פיסקה 22; בע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית, פיסקה 11 (‏10.5.2017); עניין מפעלי תחנות, פיסקה 38; אך ראו גם, ע"א (מחוזי ת"א) 1187/09 רמ-נח בע"מ נ' עבודי, פיסקה 42 (7.2.2011) שם נקבע כי דרך המלך לדון בדרישת המחזיק לפיצויים היא במסגרת תביעה מפורשת המוגשת על-ידיו לצורך זה).

לשלמות התמונה יצוין כי בפסיקת בית המשפט העליון הובע גם הספק בדבר המשך תחולתן של ההלכות בדבר רישיון מכללא להחזיק במקרקעין לאחר חקיקת חוק המקרקעין וחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 (ראו, למשל, עניין היפר-חלף, פיסקה 2 לפסק-דינו של כב' השופט מ' מזוז; כן ראו, עניין נחום, פיסקה 17). אולם בפסיקה מאוחרת יותר של בית המשפט העליון יישם בית המשפט את ההלכות בדבר רשות מכללא במקרקעין.

18. חזרה לענייננו, אין לקבל את טענת הנתבע בדבר היותו בר-רשות במקרקעין, בין הדירה ובין שאינה הדירה. אף אם אחרת, אין מקום להכפיף את הפינוי לתנאי או למגבלה כלשהם.

19. ראשית, הנתבע לא הציג ראיות לגבי משך זמן החזקתו במקרקעין. כאמור, זכותו של בר-רשות היא אישית ואינה ניתנת להורשה, כך שטענות לגבי רשות שניתנה לבני משפחה אחרים אינן מסייעות לו. תצהירי הנתבע לא נתמכו במסמכים.

הנתבע הציג לעדה מטעם עיריית חולון בחקירתה הנגדית מסמך, הנושא תאריך 6.8.1958 ועוסק במבנים מסוכנים, ובו רשימה של משפחות, וכן נרשם בו: "שם טוב מירמה עם אשה + 4 ילדים קטנים, מחוסר עבודה, גר בחדר הול ומטבח (מוצג מ/6; סעיף 5(5) למסמך; המסמך הוגש גם בנוסח בכתב יד, ובו רשום להבנתי השם "מירזה"). מדובר במסמך שלא ברור טיבו ומקורו. העדה מטעם העירייה העידה שאינה יודעת מה טיבו של המסמך (עמ' 52-50 לפרוטוקול). אף אין בפניי תשתית עובדתית לקבוע אם המכוון בו הוא לשטח התפיסה שבו מחזיק הנתבע כיום או לנתבע. על כן, אין במסמך זה כדי לסייע לנתבע.

הנתבע ניסה להצביע בסיכומיו על חוסרים שונים שקיימים לגישתו בחוות-דעת המודד מטעם ארץ ציון הדר וטען שבשטח שבו מחזיק הנתבע היו בעבר מבנים . אולם הנתבע לא הגיש חוות-דעת נגדית מט עמו והאמור בחוות-הדעת לא נסתר. יצוין שהמודד העיד שמבנה שעליו הצביע הנתבע באחת המפות מצוי מחוץ לשטח שבו מחזיק הנתבע (עמ' 32 שורות 26-24 לפרוטוקול) , וגם תשובה זו לא נסתרה בהעדר חוות-דעת נגדית. אם סבור הנתבע שלא ניתן לבסס את ממצאי חוות-הדעת על הצילומים שצורפו, הרי שהוא יכול היה להגיש חוות-דעת נגדית שממנה עולים ממצאים אחרים. מכל מקום, התביעה עומדת בעינה והתוצאה אינה משתנה גם בלעדי חוות-דעת המודד. בנוסף, גם אם אניח שהיו בעבר מבנים בשטח שבו מחזיק הנתבע, עדיין אין הדבר מספק לשם הוכחת מעמדו כבר-רשות במקרקעין.

20. שנית, הנתבע העיד שכבר אינו מתגורר במקום בעת האחרונה (עיינו, עמ' 58-57 ועמ' 60 שורה 16 לפרוטוקול מיום 6.8.2020). על כן, אף אם היה הנתבע בר רשות מכללא במקרקעין, הרי שזכות זו פגה שעה שאינו מתגורר במקום.

21. שלישית, התובעת רכשה את המקרקעין מקודמיה, ואין ראיה לכך שהיא עצמה הרשתה לנתבע להתגורר במקרקעין. כאמור, בהלכה הפסוקה הובעה הדעה שלפיה אין הרישיון מכללא להחזיק במקרקעין תקף לגבי רוכש של המקרקעין ממקנה הרישיון. משכך, יש בחילופי הבעלות במקרקעין כדי להפקיע את הרשות מכללא להחזיק בהם (ככל שרשות זו ניתנה, דבר אשר כשלעצמו לא הוכח). גם אם אניח שניתן להכיר בהמשך תוקף הרשות מכללא להחזיק במקרקעין כלפי רוכש המקרקעין על-פי דעות נוספות בפסיקה (שתוארו לעיל), הרי שנפסק שהדבר ייעשה במקרים חריגים ביותר שאינם מתקיימים בענייננו.

22. רביעית, למעלה מן הנדרש, אפילו אם סברנו שהנתבע הוא בר-רשות במקרקעין, הנתבע לא שכנע שמתקיימות נסיבות שבעטיין על בית המשפט להתנות את פינויו בסעד כלשהו, דוגמת דחיית הפינוי או התניית הפינוי בפיצוי. לעניין זה הוצגו תמונות ספורות של מצב המקרקעין – ויוער שאלו הוגשו על-ידי ארץ ציון הדר. כפי שצוין, על המקרקעין ניצבת מכולה. מעבר לכך הנתבע לא הציג תשתית ראייתית כלשהי להשקעות שביצע במקרקעין או להשבחתם.

23. חמישית, וגם למעלה מן הנדרש, אף אם סברנו שהנתבע הוא בר-רשות במקרקעין, אין להכיר ברשות כבלתי הדירה. הנתבע לא הציג ראיות לגבי כוונת הצדדים ליתן לו רשות בלתי הדירה או רשות אחרת במקרקעין. הנתבע לא ביסס עובדתית את הסתמכותו על הרשות שניתנה לו, אם ניתנה לו. הנתבע לא הראה שהשקיע במקרקעין או שהשביח אותם. כאמור, על המקרקעין ניצבת מכולה. מכולה זו אינה מקימה תשתית להסתמכות, שינוי מצב לרעה, השקעות או השבחות שבעטיין יהא זה צודק להכיר בנתבע כבר רשות בלתי הדירה.

24. שישית, וככל שדנים אנו בזכויותיה של עיריית חולון במקרקעין, הרי שאין מדובר במקרה שבו יוכר מעמדו של בר-רשות במקרקעי ציבור, הדירה וקל וחומר שאינה הדירה – ככל שהדבר כלל אפשרי.

25. הנתבע העלה בסיכומיו מספר נימוקים שאינם רלוונטיים ושאין בהם כדי לשנות את התוצאה. חלקם הועלו בהרחבת חזית.

26. הנתבע טען כי היתרי הבניה שהוצאו במקרקעין אינם כדין, שכן על-פי התכניות החלות תנאי להוצאת היתרי הבניה הוא הריסת המבנים. אולם טענות לגבי היתרי הבניה אינן רלוונטיות לפינוי הנתבע מן המקרקעין. הטענה גם לא נטענה בכתבי הטענות של הנתבע.

27. הנתבע טוען לקיפוח וליחס שונה שקיבל אל מול יתר הנתבעים בתביעה דנא, שעימם הגיעה ארץ ציון הדר לכדי הסדרים מוסכמים שכללו תשלום פיצוי. אולם גם טענה זו אינה מסייעת לנתבע. הסדרים מוסכמים כאלו ואחרים שאליהם הגיעה ארץ ציון הדר עם מחזיקים אחרים במקרקעין אינם מהווים טענת הגנה מפני תביעת הפינוי נגד הנתבע. למעלה מן הנדרש, אוסיף כי הנסיבות של יתר הנתבעים היו שונות מנסיבותיו של הנתבע, הן מבחינת זהות המתגוררים במקום, הן מבחינת הנסיבות האישיות והמשפחתיות, הן מבחינת ההשקעה במקרקעין (על-פי הראיות הלכאוריות שהוצגו לגבי יתר הנתבעים).

28. הנתבע מפנה לסעיף 4.7 להסכם הרכישה של המקרקעין על-ידי ארץ ציון הדר, שבו נאמר כי ארץ ציון הדר מודעת לקיומם של מחזיקים במקרקעין, בין כדין ובין שלא כדין, וכי האחריות הבלעדית לפינוים מוטלת עליה. אין בהוראה זו בהסכם כדי למנוע מארץ ציון הדר לפעול לפינוי המחזיקים במקרקעין. אדרבא, בהסכם עצמו נאמר כי יש במקרקעין כאלו שמחזיקים במקרקעין שלא כדין, וכל שנאמר בו הוא שביחסים שבין הרוכש לבין המוכר, האחריות לפינוים מוטלת על הרוכש.

29. יתר הטענות שהועלו בסיכומי הנתבע אינן רלוונטיות לעניין או חורגות מטענות הנתבע בכתבי הטענות .

30. ועוד בשולי הדברים, הנתבע העיד שנתן את תצהירו מבלי להיות מודע לאמור בו, ולא קרא אותו לפני שחתם עליו (עמ' 55 שורה 35 עד עמ' 56 שורה 16 לפרוטוקול; הדברים כוונו כנראה לתצהיר השלישי, והנתבע השיב בתחילה שאינו זוכר שהוגשו מטעמו תצהירים נוספים). משכך, יש ליתן לאמור בתצהירי הנתבע משקל נמוך.

סוף דבר

31. אשר על כן, התביעה מתקבלת. ניתן בזאת צו לפינוי הנתבע ולסילוק ידו משטח התפיסה, ועל הנתבע להשיב את שטח התפיסה לתובעות כשהוא פנוי מכל אדם ומכל חפץ השייך ל ו. על מנת ליתן לנתבע זמן להתארגנות, וכן בהתחשב במגבלות המוטלות בימים אלו על הציבור בשל ההתמודדות עם נגיף הקורונה, ניתנת שהות לקיום הצו עד יום 30.11.2020.

32. אשר להוצאות המשפט, כפי שכבר צוין לא ניתן לתלות בהתנהלות הנתבע את משכו הכולל של ההליך. עם זאת, למן שהבשילה התביעה להכרעה הנתבע נקט צעדים לעכבה והכביד על בירורה. בסופו של יום, תצהירי הנתבע הוגשו מבלי שאלו נתמכו בראיות כלשהן, ובכל זאת ההליך התנהל עד תומו. יש ליתן לדבר ביטוי בשיעור ההוצאות. אשר על כן:

(א) הנתבע יישא בשכר-טרחת באת-כוח ארץ ציון הדר בסך 25,000 ש"ח, וכן יישא בשכר-טרחת בא-כוח עיריית חולון בסך 15,000 ש"ח.

(ב) אשר לשכר מומחי ארץ ציון הדר, חוות-דעתם הוגשה גם בקשר לבירור התביעה כלפי נתבעים נוספים שעימם ההליך הסתיים בהסכמה. על כן לא יהיה זה נכון לחייב את הנתבע לבדו בעלויות אלו. הנתבע ישלם לארץ ציון הדר הוצאות משפט בשיעור של שליש משכר-טרחת המומחים.

(ג) כן ישלם הנתבע לתובעות הוצאות משפט בגין האגרה ששולמה.

33. לבסוף, מצאתי שיש להיעתר לבקשה לפיצול סעדים כפי שהתבקש בכתב התביעה, וזאת בהעדר התייחסות לכך בסיכומי הנתבע.

ניתן להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מיום המצאת פסק-הדין.

ניתנה היום, י"ג תשרי תשפ"א, 01 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.