הדפסה

בית משפט השלום בהרצליה תא"ק 40892-11-18

בפני
כבוד ה שופט יעקב שקד

תובעת

מנדין בע"מ
ע"י עו"ד גבי ספרן

נגד

נתבעים

  1. ג.י פרפרים בע"מ
  2. אורלי וינשטיין

ע"י עו"ד מיטל אורשלם

החלטה

בפניי בקשת הנתבעות למתן רשות להגן מפני תביעה על סך 604,648 ₪.

רקע קצר וטענות הצדדים

1. ביום 13.9.17 נחתם בין התובעת לנתבעות הסכם שכירות, לפיו התובעת השכירה לנתבעות מושכר, למשך 36 חודשים, החל מיום 1.7.18 עד 30.6.21 (נספח 1 לתביעה; להלן – ההסכם).דמי השכירות הועמדו ע"ס 24,000 ₪ לשנה הראשונה, סך 25,200 ₪ לשנה השני יה וסך 26,460 ₪ לשנה השלישית, בצרוף מע"מ.

2. ביום 23.3.18, למעלה משלושה חודשים טרם תחילת תקופת השכירות, שלחו הנתבעות לתובעת מכתב נספח 3 לתביעה לפיו היא נדרשת להשיב להן את ההמחאות שמסרה שכן "לא נחתם חוזה שכירות מחייב ביניכם ולמרשתי אין עוד עניין בהשכרת המבנה". עוד צוין במכתב כי "הנכס לא פנוי וטרם נחתם חוזה ביניכם...".

התובעת השיבה במכתב נספח 4 לתביעה כי אין לטענות שחר וכי נחתם הסכם מחייב. הנתבעות השיבו במכתב נספח 5 לתביעה כי לא ייגרם לתובעת נזק כתוצאה מהביטול וכי יש לתובעת די זמן למצוא שוכר אחר.
3. בנסיבות אלה, התובעת הגיעה להסכמה עם השוכר שהיה מצוי במושכר ערב חתימת ההסכם, לפי ה הסכם השכירות מולו יימשך (נספח 8 לתביעה).

בתביעה עותרת התובעת לחיוב הנתבעות בהפרש בין דמי השכירות, שהינו ניכר: דמי השכירות החודשיים ה"מקבילים" עומדים בשנה הראשונה על 10,588 ₪ בצרוף מע"מ בלבד, ובתקופות האופציה ההפרשים עדיין ניכרים ולמעשה מהווים פחות ממחצית דמי השכירות בהסכם מול הנתבעות. בהתאם לטבלה בסעיף 23 לתביעה, המדובר בסך הכל ב – 504,648 ₪ בצרוף מע"מ, לשלוש שנים.

4. בתצהיר התומך בבקשת הרשות להגן נטען כי כוונת הנתבעות היתה לפחות במושכר גן ילדים, נוסף על גן המנוהל על ידן במקום אחר. נטען כי נציג התובעת הבטיח כי הגינה והמבנה ישופצו אך לאחר מכן נמסר לה שהדבר לא ייעשה. כן נטען כי השוכר הקיים יעזוב את המושכר מספר חודשים טרם תחילת תקופת השכירות וגם זאת לא נעשה. כמו כן טענו הנתבעות בתצהיר כי בשל הפרת הבטחות אלה בוטל ההסכם על ידן. המצהירה טוענת עוד כי ידיעתה בשפה העברית אפסית והיא לא השתתפה בניסוח ההסכם וכי התובעת ניצלה את חוסר הבנתה ותמימותה בהחתמתה על הסכם הנקוב בדמי שכירות ב"סכום עתק" שלא משקף דמי שכירות ריאליים. כמו כן צוין כי לתובעת היה די זמן כדי לאתר שוכר אחר בהינתן מועד מכתב הביטול.

דיון והכרעה

5. מטרתו של סדר דין מקוצר היא למנוע דיון כאשר נעלה מכל ספק כי אין לנתבע הגנה (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות למכוניות לים התיכון, פ"ד לו(3) 518 (1982)). די בהגנה בדוחק על מנת ליתן רשות להגן (ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133 (1992)). עם זאת, במקרה בו מתברר כי מדובר בהגנת בדים, לא תינתן רשות להגן (ע"א 620/06 חברת טימאט קאופמן סילבר נ' אטלי (18.11.2008)).

6. הטענות העובדתיות שבתצהיר קרסו בחקירה הנגדית. כאשר נשאלה המצהירה מה הסיבה לביטול ההסכם , השיבה כי "כשהגעתי ראיתי שאין גינה והתחרטתי, זה היה המון כסף להפקיד. זה היה הרבה כסף לחודש, גם הייתי צריכה להוציא המון כסף בשביל לעשות את המקום לגן ואחר כך התברר שהשוכרים שילמו הרבה פחות 10,000 ₪...ביטלתי בגלל הכל ביחד" (עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 6-11).
כן העידה המצהירה כי "היה דשא ופרחים" (עמ' 2 לפרוטוקול, ש' 28), וכאשר נשאלה איזו גינה רצתה , השיבה : " רציתי שיהיה מגודר" (שם, ש' 30). כאשר נשאלה איזה שיפוץ הובטח לה ענתה: "צבע" (שם, ש' 25).

עולה איפוא כי אותו שיפוץ מובטח נטען הוא צביעת המושכר בלבד. עולה גם כי הגירסה בדבר הבטחה הנוגעת לגינה הינה בכלל גדר, ו כן התברר כי הנתבעות נוכחו לראות כי השוכר הקודם שילם הרבה פחות ולא כדאי להן מבחינה כלכלית להקים במקום גן, דבר המצריך השקעה לא מבוטלת.

המדובר איפוא לכל היותר בטעות בכדאיות העסקה, שכידוע אינה עילה לביטול חוזה (סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973) .

זאת ועוד, בסיכומים הודתה ב"כ הנתבעות כי "מדובר בחוזה שכירות שאין מחלוקת שהיא חתמה עליו" (עמ' 4 לפרוטוקול), ולמעשה זנחה את כלל הטענות, זולת הטענה בדבר הפרת חובת הקטנת הנזק.

בנוסף, בסעיף 3ב' להסכם נרשם מפורשות כי השוכר מצהיר כי בחן את המושכר מכל בחינה שהיא. מעבר לכך, טענת השיפוץ לא עלתה כלל כעילת בביטול במכתב נספח 3 לתביעה, ולכן קיים קושי להעלותה כעת (ראו ע"א 262/86 רוט נ' DEAK, פ"ד מה(2) 353, 367 (1991)).

7. למעלה מהדרוש אציין, ב אשר לטענה בדבר הבטחה למסור את המושכר לפני המועד החוזי, כי אין לכך כל רמז בהסכם, מה גם שבסעיף 23 להסכם נרשם כי השוכר מצהיר כי ידוע לו שבמושכר מצוי שוכר והוא לא פנוי.

יתרה מזו, כאמור, הוברר בחקירה כי אין קשר בין ענין זה לביטול ההסכם והסיבה האמתית לביטול ההסכם היא חרטה של הנתבעות אודות חתימתן על ההסכם ומסקנתן באותה עת, כי ההסכם אינו כדאי להן מבחינה כלכלית.

8. טענה אחת נוספת עולה בדוחק רב ביותר, בין השיטין, מהבקשה, התצהיר ויתר המסמכים והיא הפרת חובת הקטנת הנזק על ידי התובעת.

אמנם, המונח הקטנת נזק לא הוזכר בבקשה ובתצהיר אך בסיכומי הנתבעות הן העלו טענה זו כטענה יחידה.

לשיטתן, היה על התובעת להשכיר את המושכר בסכום גבוה יותר מ זה שהושכר על ידן, והדבר נלמד מכך שדמי השכירות שנגבים על ידן כעת נמוכים כדי פחות ממחצית מהסכום הנקוב בהסכם. התובעת טוענת מנגד כי טענה זו לא נטענה בבקשה ובתצהיר.

הפער בין דמי השכירות בשני ההסכמים עולה מהמסמכים עצמם, צוין בסעיף 21 לתצהיר, והוא תמוה כשלעצמו. בסעיף 23 לתצהיר נטען גם כי היה לתובעת פרק זמן ממושך למצוא שוכר חלופי.

ראוי כי הנתבעות היו מבארות את טענת הפרת החובה להקטין את הנזק במפורש בבקשה ובתצהיר, במסגרת החובה לפרט בתצהיר התומך בבקשה מעין זו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת (ע"א 465/89 בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(1) 66 (1990)) .

עם זאת וכאמור, פער זה נלמד מההסכמים עצמם. ממה נפשך: אם אכן דמי השכירות בהסכם עם הנתבעות ריאליים, ולא מופרזים כפי שנטען על ידי הנתבעות , מדוע התובעת איננה משכירה את המושכר בסכום זה או אף קרוב לו, אלא בסכום דומה שסכום בו הושכר לשוכר הנוכחי טרם חתימת ההסכם עם הנתבעות ? לכך יש להוסיף את הוראת סעיף 3 לנספח 8 לתביעה , ההסכם מול השוכר הנוכחי במושכר, המאפשרת ביטול חד צדדי של ההסכם בהתראה של 90 יום, דהיינו אם התובעת מאתר ת שוכר בדמי שכירות גבוהים יותר, ביכולה להביא הסכם זה לידי סיום ולהקטין את הנזק .

9. כאמור, טענת הפרת החובה להקטין את הנזק לא נטענה מפורשות בבקשה ובתצהיר, אלא רק בסיכומים. בנסיבות אלה, ובהינתן שהטענות המרכזיות בבקשה ובתצהיר קרסו ו אף נזנחו בסיכומים, ובהינתן נוסח מכתב הביטול החסר והלאקוני, סבורני כי גם הגנת הנתבעות, בהקשר לטענה זו, עומדת על בלימה.

בהינתן האמור, ראוי להיעתר לבקשה בכפוף להפקדה הולמת , וגם זאת רק ביחס לטענת הפרת החובה להקטין את הנזק (לעניין התנית קבלת בקשת רשות להגן בהפקדה, ראו ע"א 527/07 נחום נ' קרן אהרונסון בע"מ (18.2.2008)).

10. בהתאם לדין יש לברר את יכולתו של הנתבע להפקיד סכום כסף טרם חיוב בהפקדה (רע"א (מחוזי ת"א) 18441-03-19 סבוב נ' גמא ניהול וסליקה בע"מ (16.4.2019)). שאלתי את המצהירה בדבר יכולתה הכלכלית ונעניתי כי הנתבעות מפעילות גן ילדים בנתניה שבו 30 ילדים שכל אחד מהם משלם 2,900 ₪ לחודש , ובו מועסקות ארבע בודות, במשך 14 שנה.
עוד נעניתי כי הנתבעת גרה בבית עם אימה. הדעת נותנת כי גן ילדים מעין זה, המופעל תקופה כה ארוכה , שמחזור עסקיו החודשי לדברי המצהירה הינו כ – 90,000 ₪, מפרנס מן הסתם את הנתבעות , שאחרת לא היה מופעל. בנוסף ציינה המצהירה כי אין לה רכוש (עמ' 3 – 4 לפרוטוקול).

11. לאחר שהבאתי בחשבון את מכלול השיקולים האמורים, כלל הנסיבות, ההגנה הקלושה, סכום התביעה ויכולתן הכלכלית של הנתבעות, נקבע כי בקשת הרשות להגן תתקבל (כאמור, לגבי הטענה בדבר הקטנת נזק בלבד), אם יפקידו הנתבעות בקופת בית המשפט סך 1 00,000 ₪, עד ליום 18.7.19. בהעדר הפקדה, תידחה הבקשה. הוצאות הבקשה בסך 4,000 ₪, לפי התוצאות.

תז"פ ליום 21.7.19 לבדיקת ההפקדה.

ניתנה היום, ג' סיוון תשע"ט, 06 יוני 2019, בהעדר הצדדים.